חכם צבי קי״דChakham Tzvi 114
א׳הרב בעל ש"ך ז"ל בי"ד סי' קפ"ט ס"ק ל הרבה להשיב על הפוסקים ז"ל שכ' שצריך לפרוש ביום ל' לראייתה ושהיא העונה המוזכרת בתלמוד ובעיני דבריו ז"ל דחויין ודברי הטור והב"י והפריש' והב"ח קיימין והם לחומרא אמרתי אעלה על ספר מה שראיתי להשיב עליו ולקיים דברי הפוסקים הנ"ל ז"ל מ"ש וז"ל וק"ל ע"ז דא"כ הרמב"ם והרב שבאו לפרש לנו מהו החששות כו' למה לא כתבו ג"כ שצריך לחוש לעונה בינונית עכ"ל הנה מדברי הרב רמ"א אין כאן אפי' דמדומי ראיה דסמך אתחלת סי' זה שכ' הש"ע כל אשה שאין לה וסת קבוע חוששת ליום ל' לראייתה שהוא עונה בינונית ומ"ש הש"ך ז"ל והפליג הדבר לדעת אחרת שכונתו היתה לאותו יום בחדש אין לו טעם בדברי הש"ע כלל אלא שהש"ך רוצה לחלוק ואין שומעין לו כמו שיתבאר בעזה"י וגם לעיל סי' קפ"ד כ' הש"ע שאסורה יום ל' כוסת קבוע עד שתבדק והגיה רמ"א והכי נהוג וכמה פעמים שנה ושילש יום ל' ורמ"א הסכים עמו ואם כדברי הש"ך אמאי לא אישתמיט חד זימנא למימר ביום ל"א או באותו יום בחדש אדרבא לעולם דקדק וכ' יום ל' ורמ"א הסכים עמו א"כ האדם יראה לעינים שדעת רמ"א כדעת הב"י והא דלא חזר וכתבו כאן בסעיף י"ג דסמיך אדלעיל ועוד דהני דחשיב הכא אינן אלא וסת שאינו קבוע ול' יום הוא כוסת קבוע כמבואר לעיל והוא ברור והיינו נמי טעמיה דהרמב"ן ז"ל דלא חשיב אלא ימי חדש והפלגה שדינם כוסת שאינו קבוע ואפשר שכבר ביארו הוא ז"ל במקום אחר והלכותיו אינן בידי לע"ע לעיין בהם ועוד אכתוב בזה לקמן בעזה"י ומ"ש עוד וז"ל ועוד תימא דודאי הא דאמרי' עונה בינונית היא ל' יום היינו שצריכה לחוש ליום ל"א לראייתה דעונה בינונית היא ל' יום מתחלת ראיה וכ"כ הרשב"א כו' וסתם נשים חזיין לסוף עונה וכ"כ הרמב"ם וז"ל כמה היא עונה ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה שרוב הנשים כך הן רואות מל' לל' עכ"ל: דברים אלו אינן אלא ראיה לסתור מ"ש בתחלת דבריו דודאי כו' היינו שצריכה לחוש ליום ל"א אין צורך להשיב ע"ז שהוא דבר בטל מאיליו שחכמים אמרו ל' והוא ז"ל אומר ל"א ומ"ש עוד מתחלת ראיה לתחלת ראיה היונו ל' סייעתא לדידן ותיובתא לדידיה דממ"נ אם אתה מונה ימי הראיה מכלל מספר הימים א"כ צריכה לחוש ליום ל' לראייתה ואם אי אתה מונה ימי הראייה מכלל מספר הימים א"כ ע"כ הל' יום הם מלבד ראיה ראשונה וגם מלבד ראיה שנייה וא"כ היה לו לחוש ליום ל"ב לראייתה דמי לחשך לחשוב ראיה אחת מכלל השלשים יום ולא השנייה ומ"ש הרשב"א סתם נשים חזיין לסוף עונה כוותן דייקא דלא קאמר לאחר עונה שהוא יום ל"א אלא לסוף עונה דהיינו ביום שלשים שהוא סוף העונה ומ"ש בשם הרמב"ן ז"ל היינו ממש כוותא דידן שהרי כ' בפירוש מל' לל' והיינו ע"כ ימי שני הראיות מכלל המנין שהרי הרמב"ן ז"ל כך הוא מונה כמו שהביא הטור בשמו סי' זה וז"ל לשון הרמב"ן וסת החדש חוששת לו מתחלתו כו' נמצאת אומר שהרואה בר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר ראתה בו חוששת לר"ח סיון לא ראתה בר"ח סיון חוששת לשני בסיון אפשר שתראה ותקבע וסת להפלגה מל"א לל"א הרי בפירוש שהרמב"ן ז"ל קורא לרואה ביום ר"ח ניסן ובר"ח אייר דהיינו יום א' באייר שהוא יום ר"ח השני מל"א לל"א ולפ"ד הש"ך אינה נקראת אלא מל' לל' וזהי ראיה שאין עליה תשובה להחזיק דברי הטור והב"י וכל שאר הפוסקים על פשוטן ומשמען ולסתור דעת הש"ך דוק ותשכח וממוצא דבר אתה למד שכבר ביאר הרמב"ן ז"ל גופיה שיעור וסת העונה כדברי ומ"ש מתחלת ראיה לתחלת ראיה ר"ל שלא תאמר שהשלשים יום מתחילין מסוף הראי' וזהו פשוט ומ"ש עוד וכן פירש"י פ' כ"ה כו' וז"ל בתוך ימי ל' לראיתה אבל אחר זמן בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה עכ"ל אלמא דאפי' ביום ל' גופיה שרי כו' א"כ א"צ לחוש אלא ליום ל' מסוף יום שראתה בו דהיינו יום ל"א מתחלת ראייתה עכ"ל דברים אלו אינם מוכרחים כלל דמ"ש אלמא דאפי' ביום ל' גופיה שרי היינו ע"כ מדכ' בתוך ימי ל' לראייתה וקאי אכל הנשים בחזקת טהרה יש לדחות אדדייקת מרישא דוק מסיפא שכ' דסתם נשים חזיין לסוף עונה והיינו ביום שלשים עצמו שהוא סוף העונה ולא ביום ל"א שהוא אחר העונה שהרי יום שלשים לראיה הוא הנקרא עונה בדברי רשיז"ל ועוד דלשון תוך ימי ל' אין ל' עצמו בכלל וראיה מכרעת מדכ' אבל אחר ל' בעיא בדיקה מוכח דאי בדקה עצמה לאחר ל' תכף ומיד דהיינו ליל ל"א שריא ואי ס"ד דצריכה היא לחוש לליל ל"א או ליום ל"א האיך אתה מתירה בבדיקה הרי עדיין לא עבר וסתה ומה תועיל בדיקה זו שקודם הוסת וזהו דבר ברור שכך הדין בכל חששות של הוסת אלא כך הן עיקרן של דברים יום ל' לראיתה ודאי אסורה אף בבדיקה שהרי תוך וסתה היא עומדת ותוך ימי ל' דשריא היינו הימים שבין שתי הראיות חוץ מיום ל' שאפילו בבדיקה אסורה וכיון שעבר יום ל' ולא ראתה בודקת עצמה ליל ל"א ושריא שהרי עבר וסתה ומ"ש עוד וכ"כ הטור לעיל סימן קפ"ד אם שהא שלשים יום חשיב כהגיע כו' ואסור לסוף שלשים עד שתבדק אלמא דאין צריך לחוש אלא ליום ל"א עכ"ל תמה אני עליו ז"ל שבדקדוקים קלים שאין להם על מה לסמוך רוצה לסתור דברי הטור עצמו המפורשים בבירור שאין אחריו בירור שהרי תחלת דברי הטור ז"ל בסי' זה הוא בזה"ל כל אשה שאין לה וסת קבוע חוששת ליום שלשים לראייתה שהיא עונה בינונית לסתם נשים עכ"ל והנה אין לשון זה סובל פירוש אחר אלא שיום ל' לראייה ראשונה היא חוששת ואסורה לשמש וזוהי העונה בינונית כדברי הב"י והפרישה והב"ח זכל"ע עד שא"א לפרש בו שום דבר אחר ואדרבא דברי הטור שבסי' קפ"ד כך הם מתפרשים וק"ל ומ"ש מג' עונות בינונית דהוו תשעים יום תמיהני ולדידיה מי ניחא דהא איהו ז"ל ס"ל דבחדשים תליא מילתא בין יהיו מלאים או חסרים הו"ל להפוסקים ז"ל למינקט שלשה חדשים דהוא לישנא דייקא ושלימא אלא מאי אית לך למימר לא דק לדידן נמי לא דק ואין לתרץ דלדידי' ז"ל אפשר להיות בג' חדשים תשעים יום דכיון דברוב שנים ואפי' בשנה שלמה ברוב חדשים א"א להיות תשעים יום לא הו"ל למנקט הכי אלא הו"ל למינקט דבר ברור ואמתי לעולם שהוא שלשה חדשים ועוד שהוא שם העצם שהרי אין הימים גורמין אלא החדשים אדרבא לדידן ניחא טפי דאשכחן נמי דאורחא דקרא למינקט מנין שלם כדרך תספרו חמשים יום כל נפש שבעים במספר ארבעים יכנו ואף שדרשו רז"ל בכל או"א מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשטיה דקרא הכי הוא ליקח מספר שלם כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' לפשטיה דקרא אף שבודאי לא נעלמו ממנו דרשות רז"ל ובחנם מתלבטים העולם בתשו' זו ומתרעמים עליה לומר שהיא הפך הגמ' וטח מראות עיניהם דהרא"ש לפשטיה דקרא קאי דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ועז"כ הרא"ש דאורחיה דקרא הוא כלשון בני אדם דלא חיישי לדקדק בפרוטות ונקטי מספר שלם ובגמ' נמי אמרינן בדוכתי טובא לא דק ולחומרא הוא דלא דק ועוד דנקיט שם העצם שהם תשעים יום שהימים הם הגורמים מספר הימים ולא מספר החדשים וז"ב: ומ"ש וא"כ קשה נמי לאיזה צורך הוצרך הרמב"ן לומר חוששת לר"ח אייר דמשמע משום ר"ח אייר חוששת הא בלא"ה חוששת משום עונה בינונית עכ"ל הא ודאי קו' לסברתו ז"ל אבל לדידן הוצרך הרמב"ן לכך שהרי חששא זו הוא מלבד חששת העונה בינונית שהיא ביום שלשים לניסן ודינה כוסת קבוע אבל אלו החששות הם כוסת שאינו קבוע ומ"ש עוד ותו קשיא טובא כו' א"כ היכי אמרינן דצריכה לחוש לעונה בינונית כו' וא"כ קשיין סתמי אהדדי ואיך תתפוס החבל בשני ראשין שתאמר דמן הסתם צריכה לחוש ליום החדש שמסתמא תראה לאותו יום ותאמר שמן הסתם צריכה לחוש לעונה בינונית וזהו דבר שאין לו שחר עכ"ל אין כאן אפי' דמדומי קושיא הגע עצמך מראייה שנייה ואילך לעולם אתה חושש לוסת ההפלגה ולוסת החדש עד שתקבע לה וסת והאיך תתפוס החבל בב' ראשין וקשיין סתמי אהדדי כדברי הש"ך ז"ל אלא הדבר ברור דכ"ז שלא קבעה לה וסת אנו חוששין לכל מה שאפשר לחוש ויש נשים קובעות ביום ל' ויש נשים קובעות ביום החדש ויש בהפלגה ולכלן צריך לחוש עד שתקבע א' מהם דהי מינייהו מפקת וזהו דבר ברור לכל רואי שמש ומ"ש עוד אלא נ"ל כו' דעונה ל' יום היינו מחדש לחדש בין מלא בין חסר וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ל' יום שהיא חדש וכן גבי בכור קיי"ל דאינו נפדה עד שיעברו עליו ל' יום כו' והיינו חדש כדכתיב בס' יראי' וטעמא דכתיב מבן חדש תפדה והיינו ל' יום וכו' והיינו כ"ט י"ב תשצ"ג כו' עכ"ל תמה אני על חכמת הרב ז"ל דמ"ש אשכחן טובא בתלמוד ל' שהוא חדש חוץ מכבודו שפת יתר הוא זה דלא אשכחן בשום דוכתא שיאמרו רז"ל שלשים יום וכוונתם לחדש חסר של כ"ט יום וחלילה לומר כן והראיה שהביא מבכור אינה אלא עזר כנגדו שהרי בבכור אמר ל' יום ולפ"ד הש"ך אם יולד בר"ח אייר ייפדוהו בר"ח סיון שהרי כבר עבר עליו חדש א' והא איכא ומעלה וזה פשוט שאין פודין אותו עד יום ב' סיון שצריך שיעברו עליו שלשים יום דוקא ולא בחדש תליא מילתא. ואדרבא מכאן ראיה לדברינו שכל מקום שאמרו ל' יום דוקא הוא ולא בחדש תליא מילתא ומ"ש והיינו חדש כו' וטעמא דכתיב מבן חדש והיינו ל' יום כו' והיינו כ"ט י"ב תשצ"ג עכ"ל חילוף יש כאן דבמקום שנא' חדש יכולין אנו לומר חדש מלא שהוא ל' יום שבכלל חדש הוא ושלשים יום חדש מיקרי אבל איפכא לא דהיינו במקום שנאמר שלשים יום אי אתה יכול לומר חדש חסר דהיינו כ"ט יום יהא דינם כשלשים יום דהרי אין כאן שלשים אלא כ"ט ובשביל שנקרא חודש משו"ה אינו נקרא שלשים יום וז"ב. ואף לפ"ד של הש"ך נעלמה ממנו הלכה דפ"ק דר"ה י"ט, ופ"ק דסנהדרין י"א ומ"ש התוס' שם בסנהדרין ד"ה רשבג"א חדש הכא משמע דחדש סתם הוא חסר וקשה דבסוף החולץ אמרינן ירח שלשים כו' וי"ל דלשון תורה לחוד חכמים לחוד ע"כ. והן הן דברי ס' יראים הנזכר דחדש הנאמר בתורה הוא היקף שלם של גלגל הירח והוא כ"ט י"ב תשצ"ג וכיון שאין מחשבין שעות לחדשים כענין שאמרו ז"ל בפ"ק דמגילה ד"ה מנין שאין מחשבין שעות לחדשים שנאמר עד חודש ימים ימים אתה מחשב ואי אתה מחשב שעות וא"כ פחות מכ"ט י"ב תשצ"ג אי אתה יכול לומר שהרי אין כאן חדש שלם וביום ל' אחר כ"ט י"ב תשצ"ג נמי א"א שא"כ נמצאת מחשב שעות לחדשים ע"כ צריך להמתין עד יום ל"א וכבר דבר זה מבואר בדברי מפרשי התורה ז"ל וביחוד בדברי הרמב"ם ז"ל בה' קדה"ח ריש פ"ח ואף שרשיז"ל פי' לענין גיטין דא ודא אחת היא ושניהם צדקו יחדיו וק"ל והן הן דברי ס' יראים הנז' וכיון דיש חילוק מלשון חכמים ללשון תורה אף לפ"ד של הש"ך אין ענין בכור שהוא לשון תורה לכאן ולפי התירוץ שני של התוס' דבלשון חכמים נמי סתם חדש הוא ל' יום מכ"ש דקשיא להש"ך דהשתא ומה מקום שנאמר חודש אינו אלא דוקא שלשים יום ולא כ"ט יום מקום שנאמר בפירוש ל' יום אינו דין שלא יהא אלא דוקא ל' יום ולא כ"ט יום. ומ"ש עוד וכן מוכח בס' בעלי הנפש להראב"ד כו' שלא הזכיר בספרו כלל לחוש לעונה בינונית כו' וכן הרמב"ם כו' לא הזכיר כלל לחוש לעונה בינונית כו' ע"ש הראיה שהביא מדברי הרמב"ם ז"ל שגגה היא ואישתמיטתי' דברי הרב המגיד ז"ל שהביא הב"י ס"ס קפ"ד שהרמב"ם מפרש דהא דאמר ר"ל והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה מאי עונתה וסתה ובאשה שיש לה וסת מיירי ע"ש הרי לדבריו אין לנו לחוש לעונה בינונית אבל אנן לא קיי"ל כוותיה אלא כסברת רוב הפוסקים ז"ל שצריך לפרוש בעונה בינונית ונפקא להו מהאי דריש לקיש ואפשר שגם הראב"ד ז"ל ס"ל כדברי הרמב"ם בדבר זה שהרי לא הגיה עליו וס' בעה"נ איננו בידי לע"ע כי נלקח ממני בתוך שאר ספרי ומחמדי הטובים כאשר נלכדה עיר אובין אבל נאמן עלי הדיין הרב הגדול הב"י שכ' בסי' קפ"ד אם אין לה וסת חוששת יום שלשים לראייתה ולמד כן מדקאמר ר"ל כו' וכפרש"י והסכימו לדבריו הראב"ד והרשב"א והר"ן ז"ל עכ"ל יע"ש וא"כ בפירוש אתמר בדברי הראב"ד ז"ל שאף הוא חושש ליום שלשים לראייתה ומ"ש עוד וכן הרשב"א כו' ס' ת"ה איננו בידי לע"ע לעיין בו אבל אף לפ"ד אין ראייה שלא לחוש ליום שלשים לראייתה ודבר זה כתבו הרשב"א בפירוש כ"פ ומ"ש עוד וכן לקמן סי' קצ"ו בדין החרשת כתבו הרמב"ן והטור שחוששת מל' לל' יום ולא כתבו שצריכה לחוש לוסת החדש לדבריו תקשה אמאי לא קאמר נמי שצריכה לחוש לוסת ההפלגה אלא דחדא מינייהו נקיט וסמיך אמאי דכתב וביאר בסי' קפ"ט וגדולה מזו דוסת העונה שהיא מל' לל' הוא כוסת קבוע ולכך נקטה טפי מאחריני וכבר אמרנו שחוץ מכבודו מהדר אדיוקי דמידחי בגילא דחיטתא למיעקר טורא רברבא דברים הנאמרים באמת ובפירוש ומ"ש עוד שמצא און לו וראיה ברורה לדבריו מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' דג' עונות היינו ג' חדשים אדרבא זו הוא ראיה לסתור דבריו דאם כדברי הש"ך דשלשים יום שאמרו היינו לחוש ליום ל"א לראייתה דהיינו שלשים יום חוץ מיום ראייתה א"כ קשה על הרמב"ם ז"ל מנ"ל להקל מדין התלמוד והתלמוד אמר ל' יום הויא עונה בינונית והוא אמר ג' חדשים דלפעמים פ"ט דהיינו ב' מלאים וחד חסר ולפעמים פ"ח דהיינו ב' חסרים וחד מלא ולפעמים פ"ז דהיינו ג' חסרים כגון חשון כסלו טבת בשנה חסרה ואטו מי סני להו לבעלי התלמוד למימר וכמה עונה בינונית חדש דהוא לישנא קלילא טפי מלמימר שלשים יום וגם מדוייק טובא דחדש משמעותו איזה חדש שיהיה מלא או חסר כיון שכן הכונה לפי"ד הש"ך דבחדש תליא מילתא ולא בימים ואינם שלשים אלא כך הוא ביאורן של דברים דהרמב"ם ס"ל (אף שהוא חלוק עליהם בפי' דברי ר"ל משום דס"ל סתם עונתה ר"ל וסתה) כדעת כל הפוסקים ז"ל דביום שלשים דרך האורח לבא ולכך הצריכו הפסק ג' עונות בינונית להחזיקה לזו במסולקת דמים דכיון שעברו עליה ג' עונות בינוניות שדרך סתם נשים לראות בהן ג"פ וזו כיון שלא ראתה בפ"ז יום בודאי נסתלקו דמיה והיינו ג' חדשים שסתם חדש ששנו חכמים בכל מקום הוא חסר כתי' קמא דהתוס' שהוא עיקר כידוע וכן אמרו בר"ה והביאו הרמב"ם ז"ל בה' ק"ה שהירח שנראה בליל ל' הוא הנקרא בזמנו אבל הנראה בליל ל"א אינו נקרא בזמנו וא"כ כשדברו סתם והזכירו חדש דעתם על החסר דהוא בזמנו דמסתמא בזמנו קיימין ואף שהשנים השלמות מרובות מהחסרות אין לומר בשביל זה דכשאנו מזכירין חדש סתם דעתנו על המלא ועוד דאף את"ל דהרמב"ם סתמא קאמר בכל איזה ג' חדשים שיהיו בין חסרים בין מלאים בין כסדרן היינו משום דלא נפיק מיניה חורבה לקולא דאף אם תאמר חסרים קאמר הא איכא פ"ז יום דהיינו ג' עונות בינוניות והרמב"ם דייק ונקיט לישנא קלילא אבל לומר דשלשים יום שאמרו בגמ' היינו כ"ט יום זה לא עלה על לב מעולם ואע"פ שזה מהמושכלות הראשונות שאין צריכין ראיה עכ"ז אביא ראיה מדברי התוס' הנזכרים שתירצו בתי' שני דהיכא דמוכח שאני ואי ס"ד דיש באפשרות למימר היכא דאמרי' ל' יום רצונו לומר חדש חסר וכבר סבירא להו להתוס' להאי תי' דל"ש בין לשון תורה ללשון חכמים דלעולם חדש מלא הוא א"כ מנ"ל לרב פפא בר"ה י"ט ע"ב למימר מ"ד חדש רצה שלשים יום לימא איפכא דמ"ד שלשים יום היינו לפעמים מלא ולפעמים חסר כי כן הוה משמעות שלשים יום לפ"ד של הש"ך ומ"ד חדש היינו מלא דוקא דהכי כתיב קרא שאין פתרון חדש אלא מלא כחדש דקרא ולא שייך בכי הא תנא בתרא לטפויי קאתי דזה לא נאמר אלא בדאיכא ספקא והכא ליכא ספקא כלל דהרי סתם משמעות ל' יום הוא בין חדש מלא בין חדש חסר וסתם חדש משמעותו מלא דוקא וידעתי שזה יש לדחות דודאי איכא הכרח לרב פפא מדרמינן דרשב"ג אדרשב"ג בפ"ק דסנהדרין וע"כ צריך לשנויי הכי אלא דההכרח הוא בזה האופן כיון דס"ל דכשאין הוכחה ונאמר חדש סתם אין משמעותו אלא מלא דהיינו ל' יום דוקא עאכ"ו דכשנאמר ל' יום בפירוש ואין הוכחה מלשון הגמ' דאין משמעותו אלא חדש מלא ולא חדש חסר וזה ברור וגם התירוץ הראשון של התוס' הוא עיקר דהכי מוכח מהא דמייתי התו' בר"ה בשם הירושלמי עוקבן אשכח תרין איגרין בחדא כתיב ושפר באנפי כו' מוספת על שתא ירח יומין והא הכא באיגרתא לא מוכחא מידי ואפי"ה משמעתו כ"ט יום ואף את"ל דזאת של ירח אחרונית היתה מ"מ דילמא שכחו הלשון שכתב בראשונה זה ב' או ג' שנים ואתו למטעי ולמימר דהיינו ל' יום כמשמעות סתם חדש וחלילה להנשיא ליתן מקום לטעות באיסור כרת אלא ודאי בלשון חכמים ובני אדם סתם חדש הוא כ"ט יום כדברי התירוץ הראשון דמשמיה דר"י ז"ל איתמר דהוא אבוהון דרוב בעלי התוס' ז"ל נחזור לענינינו דא"א כלל לומר דל' יום יהא משמעו כמו כן חדש חסר של כ"ט יום אלא ל' יום דוקא והחששא היא ליום ל' לראייתה דוקא כדברי כל הפוסקים וג' חדשים דהרמב"ם ז"ל הכי הוו דהיינו פ"ז יום שהם ג' עונות בינוניות בדיוק ושאר כל הפוסקים שכתבו ל' יום אפשר דלא דקו ולחומרא ואפשר דס"ל דחשו חכמים שלא להחזיקה במסולקת דמים עד ג' פעמים ל' יום שלמים כיון שדרך מקצת נשים לקבוע לימי החדש או שאין ראיה מרואה לאינה רואה ושיערו בג' עונות נפרדות ורחוקות זו מזו ועכ"פ ל' יום א"א לפרשם אלא כדברי הטור וב"י ושאר הפוסקים הנ"ל כאמור ואף לפ"ד יש לתמוה עליו כיון דהכל תלוי בחדשים למה נקטו ל' יום הא לאו ביומי תליא מילתא אלא בחדשים ולא יבואו ל' יום לעולם אם לא בשנה שלמה ובחשון כסלו טבת דוקא לאפוקי שאר כל השנים וכל שאר החדשים אף של שנה זו אי אתה מוצא אלא פ"ח דהיינו ב' חסרים וחד מלא או פ"ט דהיינו ב' מלאים וחד חסר וה"ל למינקט לישנא דחדשים דהוא לישנא קלילא ודוקא ומ"ש עוד ולכך פי' הרמב"ן ורש"י דעונה בונונית היא ל' יום מתחלת ראיה והיינו בסתם חדש דהוא מלא עכ"ל אין טעם לדברים אלו דלפ"ז דצריך לחוש ליום ל"א הרי יש כאן ל"א יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה בחדש מלא והם ז"ל אמרו דאינן אלא ל' מתחלת ראיה לתחלת ראיה וכבר ביטלתי דברים אלו למעלה ומ"ש עוד סתם חדש מלא ג"ז אינו מכח מה שכתבתי ומ"ש עוד ולא הוצרכו לפרש זה משום דסתם חדש מלא הוא עכ"ל אף לפ"ד דבר זה בטל הוא דבשלמא אם נאמר בגמ' וכמה עונה בינונית חדש הוה מצי למימר לפ"ד דלא הוצרכו לפרש משום דסתם חדש הוא מלא אבל השתא דבגמ' איתמר ל' יום והפוסקים באו להוציאו מפשוטו אי ס"ד דס"ל דשלשים יום לאו דוקא אלא אפילו חדש חסר מכ"ט יום כגון דא ודאי צריך לאודועי ולפרושי וצריכה רבא וכולי האי ואולי ומ"ש עוד דכיון דלעולם א"צ לחוש אלא לאותו יום בחדש א"כ א"צ לדקדק בין מלא וחסר עכ"ל ג"ז אינו דהיא גופא מנלן ועליה אנו דנין ומ"ש עוד ס"ק ל"ג ומ"ג ראיות לדבריו אינן ראיות כלל שחששת העונה כבר הזכירה ריש סימן זה והיא עיקר החשש כוסת קבוע ואין צורך לחזור ולהזכירה על כל דיבור ודיבור וכבר ביארתי זה למעלה והוא מוכרח דאל"ה למה לא הזכיר ימי החודש ופשוט הוא וכיון שסתרתי דברי הרב בש"ך ז"ל ואדרבא כל ראיותיו מכריעות דעת הפוסקים שכתבו בפי' שצריך לחוש ליום ל' לראייתה אינני צריך להביא ראיות יותר לחזק דבריהם שהרי ראיות הש"ך מחזיקות אותם:
1
ב׳ועוד אחת היא אמרתי אביאנה להפיס דעת כל קורא בדברי אלה והם דברי הרשב"א ז"ל הובאו בב"י סוף סימן קפ"ד ז"ל ומ"מ מסתברא לי שהוא חושש לעונה בינונית כו' שמא בא האורח בעונה בינונית כו' האורח הבא מעצמו בא בעונה בינונית כו' הרי זו אסורה ביום ל' כו' יע"ש הרי שכ' בפירוש דביום ל' אסורה וזהו בירור שאין אחריו בירור ומאן חכים כהרשב"א ז"ל דרב גובריה ומכריע הרבה מהפוסקים ז"ל כמ"ש מוהרשד"ם בתשו' בשם רבו ה"ה מהרי"ט והטור ג"כ בתחלת דבריו סימן קפ"ט כ"כ בפירוש חוששת ליום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית וכן הרמב"ן ז"ל הובא לשונו בהגהת מיימוני פ"ד מהל' איסורי ביאה כ"כ בפירוש וז"ל כמה ימי עונה ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה שרוב הנשים כך רואות מל' לל' הרי שביום ל' עצמה היא רגילה לראות וכ"כ עוד הרב המגיד בשמו ובשם הרשב"א ז"ל הנה כי כן תבנא לדיננא וכל אשה בתחלת ראייתה צריכה לחוש ליום שלשים לראייתה ולאותו יום בחדש ד"מ ראתה בר"ח ניסן חוששת ליום ל' דניסן שהוא יום ר"ח הראשון משום עונה ולא' באייר שהוא יום ר"ח השני שמא תקבע וסת לראשי חדשים ראתה בב' לאייר ולא בר"ח חוששת לב' סיון ובזה נכללו ב' החששות דהיינו חששת העונה בינונית וחששת החדש ועוד חוששת לד' סיון משום וסת ההפלגה שהיא לל"ב יום ראתה בד' סיון חוששת לג' תמוז משום עונה בינונית ולד' תמוז משום וסת החדש ולה' תמוז משום וסת ההפלגה שהיא לל"ב וכ"כ הרב מוהר"ר ישעי' בספרו ועוד ראיה מפתחי נדה דאמרינן בס"פ בנות כותיים ל"ט גבי פלוגתא דרב פפא ור"ה ברי' דר"י דראייה ליום כ"ב שהיתה ראויה לראות הוא יום שבעה עשר ליום שראתה כמ"ש רש"י ז"ל והאי יום י"ז ע"כ עם ימי שני הראיות דהרי פתחי נדה וזיבה כך הם וא"כ מוכח דמכ"ב לכ"ב היינו עם ימי שני הראיות ודו"ק:
2
ג׳שוב בא לידי ס' בעלי הנפש וס' תורת הבית הארוך וראיתי שכיוונתי להלכה תלי"ת וזה דהראב"ד אינו חושש כלל לשלשים יום אלא לימי החדש ולאו מההיא דר"ל דאמר והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה הוא דמפיק לה אלא מפלוגתא דרב ושמואל נפקא ליה כמ"ש דנ"ה ע"א וכן הרשב"א כתב בפי' חששת החדש גבי וסת הפיהוקון דקע"ד ריש ע"א ולא עוד אלא בפתח שער הוסתות הוא מבואר מדבריו שהיא חוששת לוסת הקבוע ולשאינו קבוע אפי' בפעם א' והולך ומבאר קביעת הוסת לימי החדש בדף קס"ט סוף ע"א משמו של הראב"ד ז"ל וכיון שקביעותו אפשר לימי החדש ממילא חוששת לימי החודש בפעם הראשון כמ"ש בתחלת השער הואיל וראוי לקבעו בג"פ וכדברי הראב"ד ז"ל בס' בעלי הנפש דף נ"ה ע"ב וכשהוא בא אצל חששת עונה בינונית בדף קע"ד ע"ד הוצרך ללמדו מפי' רש"י ז"ל אההיא מימרא דר"ל משום ר' יהודא נשיאה ומילתא חדתא היא והרא"ה ז"ל נחלק עליה בב"ה דף קס"ז ע"ב והפליג פירוש השמועה לדרך אחרת דמאי עונתה וסתה ובאשה שיש לה וסת מיירי והיא היא סברת הרמב"ם ז"ל כמ"ש הרב המגיד וכן היא סברת הראב"ד בודאי ומש"ה לא הזכיר עונה בינונית כלל ועוד ממקומו הדבר מוכרע שאי אפשר לומר שהראב"ד סמך על מ"ש בחששת החדש ולכך לא הזכיר חששת העונה והרשב"א להפך שהזכיר חששת העונה ולכך לא הזכיר חששת החדש שהרי חלוקים הם בדיניהם לענין בדיקה דחששת החדש שאינו קבועה כיון שעבר אותו היום מותר בלא בדיקה כמ"ש הראב"ד בפירוש ואלו עונה למאן דס"ל ע"כ צריכה בדיקה מדקאמר והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה משמע לאחר ימי עונתה אינה בחזקת טהרה וע"כ צריכה בדיקה וכדברי רש"י ז"ל דאף שלהרי"ף והרמב"ם אינה צריכה בדיקה לאחר ימי עונתה כמ"ש הר"ן ז"ל בשמם ע"כ א"א לומר כך אליבא דהראב"ד שהרי כ' בפירוש דאינה טהורה עד שתבדק וא"כ אי ס"ד דס"ל להראב"ד כפי' רש"י האיך סמך על החששת החדש שניתר בלי בדיקה וזוהי ראיה גדולה שאין עליה תשובה ואף הרשב"א ז"ל אי ס"ד דפליג בחששת החדש אהראב"ד ז"ל הו"ל לאתויי דברי הראב"ד המתיר בלי בדיקה ולאפלוגי עליהו אדרבא הביא חששת החדש בכלל החששות של וסתות שאינן קבועין וכתב עליהן שהן נתרות בלי בדיקה ובעונה הצריך בדיקה אלא הדבר ברור כמו שכתבתי דהאי לחודיה והאי לחודיה ואף הרשב"א במשמרת הבית כשבא לעשות סניגורין לדבריו לא הזכיר בסברא זו אלא רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל אבל הראב"ד לית ליה האי פירושא ומ"ש הב"י סימן קפ"ד בד"ה ואם שהא שלשים יום חשיב כשעת וסתה כו' והסכימו לדבריו הראב"ד והרשב"א והר"ן וכ"כ עוד ריש סימן קפ"ט וכן דעת הר"ן ונראה מדבריו שגם הראב"ד סבור כן עכ"ל אם אינו ט"ס חוץ מכבודו לא דק שהרי לא הוזכר הראב"ד שם בדין זה אלא לענין אי בעינן חשוב ימים לטבילה דס"ל להראב"ד דרבי יוחנן פליג ארבב"ח ופסק כר"י דבעינן חשוב ומה שמסיים הר"ן וז"ל נמצא שחושש לוסת כשיש לה וסת וחושש נמי לעונה כשאין לה וסת עכ"ל אין זה ענין לדברי הראב"ד ז"ל אלא כלפי שאמר למעלה דר"י לא פליג ארבה בב"ח וממילא אינו חושש לימי הוסת ובא עליה אף אם לא עברו ימי ספירה כתב הכא דלהראב"ד חושש לימי הוסת וחושש לעונה היינו לפי' רש"י והרמב"ן והעומדים בשיטתם אבל הראב"ד לא הזכיר כלל עונה בינונית וזה פשוט ומבואר בס' בעלי הנפש סוף שער הספירה דף ס"ג ומהתימא על הרב בב"י שלא חשב הרמב"ן בסברא זו דעונה בינונית שכ"כ בפי' כמו שהעיד הרשב"א במשמרת הבית והג"מ והמ"מ והר"ן שם ואפשר דט"ס הוא וצ"ל הרמב"ן במקום הראב"ד אלא שא"כ לא היה לו לכתוב ונראה מדברי שהרי בפי' אתמר ולא מכללא ואיך שיהיה הדבר ברור דחששת עונה בינונית לדידן דקיי"ל כרש"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן והטור ז"ל ושאר האחרונים ז"ל אינה אלא ביום ל' לראיה שלפניה וימי שתי הראיות מן המנין שלא כדברי בש"ך: צבי אשכנזי ס"ט.
3