חכם צבי קט״וChakham Tzvi 115
א׳מדינת אשכנז
1
ב׳ענותו תרבני לחוות דעי בעסק הקדושין שנתהוו באתריה דמר ונלע"ד שאין להקל בלא גט והנה בעיקר לשון הקדושין אין לפקפק כלל אף שלא אמר לי מלבד מ"ש הריב"ש בתשובה דבאומר הריני מקדש אותך הו"ל מקודשת גמורה וה"נ הא דקאמר אי"ך בי"ן די"ך מקדש אלא אפי' החולקים על הריב"ש הכא מודו כיון דקמסיים או"נ דו"א זאלש"ט מיי"ן פרוי"א זיי"ן ר"ל ואת תהי' אשתי וגמרא ערוכה בריש קדושין הרי את אשתי מקודשת:
2
ג׳אמנם מצד שלא היו בפני שני עדים וידוע דרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים פסקו דהמקדש בפני עד אחד אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים היה מקום להקל אלא דחזינן למקצת רבותינו האשכנזים ז"ל דחשו לס' הסמ"ג בשם רא"ם והרב ר"מ פאדוואה בתשובה מצינו דחייש אפילו בהכחשת בעל דבר כמ"ש בסי' ל"ב ומ"ש הרב בעל ח"מ שחזר בו בסי' ל"ז בעניותי איני רואה כאן חזרה דהא דמיקל בסי' ל"ז היינו בצרוף טעם אחר שהיה שם כ"ש בנ"ד דהאשה ודאי מודה בקדושין במה שאמרה שקבלה הטבעת ואף שלאחר שא"ל ווא"ז טוש"ט דו"א ד"א זרקה הטבעת מידה בפניו אין זה כלום דהא דאמרינן רפ"ק דקדושין התקדשי לי במנה נטלתן וזרקתן בפניו מקודש' היינו בזרקתן תוך כדי דבור ואף דאמרי' בב"ב פי"נ ובפ' בתרא דנדרים תכ"ד כדבור דמי בר מקידושין היינו אחר שכבר נגמרו הקדושין בודאי כגון שאמרה הין או שא"ל בוא וקדשני ונתן לה קדושיה ואח"כ רצתה לחזור בין באמירה בין בזריקה אינה יכולה לחזור אפי' תכ"ד אבל בלא אמרה ולא מידי אלא הוא אמר ונתן לה קידושיה והיא נטלתן וזרקתן לים או בפניו מעולם לא נתרצית בקידושין כלל כיון שזרקתן ודוקא כשזרקתן תכף תכ"ד אבל אם לא זרקתן תכ"ד אף שזרקתן לאחר כדי דבור אמרינן כבר נתרצית ועכשיו מיהדר קהדרה בה ואינה יכולה לחזור דכל לאחר כדי דיבור הפסקה הוא וכבר נגמר הענין הראשון ואין להקשות הא אמרי' בפ"ק דמכות דבשהעידו כל חד וחד תכ"ד של חברו מיקרי עדות אף שהפסקה גדולה יש בין ראשון לאחרון ה"נ נימא כיון שתכף שא"ל העד מה את עושה השליכה הטבעת מידה מיקרי תכ"ד לקידושין דודאי לא דמי דבשלמא התם כולהו סהדי לקיים דבר קאתו ומשו"ה חשבינן להו לכולהו כחד סהדותא לאפוקי הכא דברי העד אינם מענין קיום הקידושין אדרבה לבטל הקידושין הוא בא שהרי הוא מזהירה שלא תעשה כזאת וגם אין הקדושין תלויים בדבריו של העד שאמר באותה שעה וז"ב ואל יקשה עליך מ"ש הב"י סי' כ"ח סעיף ב' בשם הרשב"א באשה שאמרה לאיש שיתן לתקן טבעתה לאומן כו' וא"ל העדים ראי מה את עושה והיא נרתעת לאחוריה וצעקה וחרפה האיש ההוא שאין בזה חשש של כלום כו' וכ"ש זו שצעקה מיד כששמעה דהתם קים ליה להרשב"א שהיה תכ"ד ועוד דהתם עיקר שריותא משום שהטבעת שלה היתה כמבואר בתשובה וצעקתה לרווחא דמילתא בעלמא נקטה ולא נסתפק אדם מעולם דתיהני הזריקה לאחר כ"ד דכל הקניינים שבעולם אף שעוסקין באותו ענין אין בהן חזרה לאחר כ"ד חוץ מקנין סודר כמו שמבואר בחה"מ סי' שצ"ה וכיון שאינה יכולה לחזור הזריק' לאו כלום היא ואף דבקדושין אפי' תכ"ד אין בהם חזרה וכיון דאמרינן דבנטלתן וזרקתן אינה מקודשת ע"כ לאו מטעם חזרה הוא דא"כ אפי' תכ"ד נמי מקודשת אלא ודאי מטעם דאמרינן גילתה אדעתה דלאו לשם קידושין קבלתן וכיון דמשום גילוי דעת הוא מה לי תוך כדי דבור או אח"כ הא ודאי לאו מילתא היא דכל דתוך כדי דבור עדיין לא נגמרו הקידושין כל שלא אמרה הין אבל לאחר כדי דיבור כבר נגמרו הקידושין ושוב אין הזריקה מועלת שכבר הופסק הענין וא"ל דילמא ה"מ במקדש באפי בי תרי דלא מצי למימר משטה אני אבל במקדש בע"א כו' דילמא כיון דמצי למימר משטה אני נימא אנן הא דזרקתם אח"כ מכח שמשטה היתה מעיקרא הא לאו מילתא היא דא"כ זריקה זו אחר כ"ד למה א"ו דמתחלה נתרצית בקדושין ואחר אמירת העד רצתה לחזור ואין בידה ובאמת אילו טענה משטה הייתי הא ראיה שזרקתי' היתה נאמנת דאף בלא זריקה נאמנת אבל מן הסתם אמרי' חזרה היא לחומרא וכיון שהיא מודה אף שהיה האיש מכחיש ואומר שלהשטות ולצחוק כיון אפ"ה האשה אסורה שמ"ש מהרמ"א בהג"ה סי' מ"ב אבל אם א' מכחיש אין לחוש והוא מדברי הרשב"ץ בב"י מילתא דפשיטא היא דלא קאי אלא אאותו שאינו מודה כדמוכח בפ' האומר נ"ג ע"א דמותיב ליה רבא לר"נ ממתני' דהאו' לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה אלא לאו בע"א ש"מ דאותו שמודה נאסר למ"ד המקדש בעד א' חוששין לקדושיו ומעתה מ"ש הרב בעל חלקת מחוקק בס"ק ד' שם דבאחד טוען משטה הייתי אף חברו פטור אינו נלע"ד כלל דאף לפ"ד הרב בב"ח שמדמה טענת השטאה לכפירה דכי היכי דבכפירה מהימן נגד ע"א ה"ה בטוען משטה הייתי ונ"ל עיקר כדבריו ולא קשיא מהא דאמרינן בח"ה גבי נסכא דר"א הוה ליה משויל"מ לא מיבעיא לתירוץ ריב"ם בתו' שם דהוה מיגו טוב אלא מאחר שהתורה חייבתו שבועה הדין הוא כך שישבע להכחיש העד או ישלם וזה לא שייך בנ"ד אלא אפילו לתירץ ר"י שפי' דלא הוה מיגו טוב מכח שצריך לישבע בכפירתו להכחיש העד הכא ודאי מיגו טוב הוא לכ"ע שהרי אין כאן עסק שבועה כלל בענין קידושין ואילו היה כופר נגד העד לא היה צריך שבועה כלל ופשוט הוא וכ"כ רש"י בהדיא שם בפ' האומר ולכן וודאי נאמן במיגו ובדבר זה טעה בספר בית שמואל שנדפס מחדש ע"ש:
3
ד׳גם מה שהקשה הרב בח"מ וז"ל ומה בכך דיש לו מיגו אטו אנן לא מהימנינן ליה אלא הטעם דדברים שבלב אינם דברים ואף שאנו יודעין שכוונתו להשטות אפ"ה חוששין לדברים שבפה ולא לדברים שבלב עכ"ד ואינן נראין בעיני דודאי אלו ידעינן בבירור בלי שום ספק שנתכוונו לחוכא ואיטלולא אף שקדשה סתם אינן קידושין אלא דמשום חומרא דא"א לא סמכינן אאומדן דעתא וכמ"ש זה בפי' בתשובה ראשונה דמוהר"ם שבסוף ס' נשים ממילא שמעינן דהיכא דלא צריכינן לאומדנא כגון היכא דאיכא מיגו דחזקה אילו היה רוצה לשקר היה מכחישו ודאי נאמן במאי דאמר לחוכא נתכוונתי אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי היכא סליק אדעתיה דרב בח"מ דבטענת השטאה אפי' אותו שמודה ואינו טוען טענת השטאה נמי פטור והא קיי"ל בכל מיגו דלא מהניא הטענה שטוען עכשיו יותר מאילו היה טוען הטענה שמחמתה היא נאמן וכאן כיון דאילו היה מכחיש ואומר להד"מ לא היה מתיר את שכנגדו האיך נאמינהו עכשיו שאומר טענת השטאה כדי להתיר חברו והא לגבי חברו אין כאן מיגו ולא עוד אלא דאף על עצמו אפשר דלא יהא נאמן בטענת השטאה כיון דבהכחשה לא היה מתיר את שכנגדו ובהשטאה הוא רוצה להתירו ולע"ד אף הרב בב"ח לא התיר אלא אותו הטוען השטאה ולא את שכנגדו ואיך שיהיה גם הרב בח"מ דעתו להחמיר אפילו בטוען עצמו כ"ש בשכנגדו ומי יקל ראשו בערוה החמורה נגד הני אריותא וביותר דבתראי ובעלי הוראה נינהו ועוד נלע"ד דכאן אינו נאמן כלל לומר לא להד"ם ולא משטה אני שהרי העד השני העיד שבפניו ובפני העד הראשון הודה שקידשה בפני העד הו"ל הודאה בפני שנים ואף שלא אמר אתם עדי אינו יכול לטעון טענת השטאה דה"ל כאותה שכתב הרמב"ם דאם הודה דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עדי מהני ופסקוה כל הפוסקים ה"נ כיון שאמר העד הראשון להעד הב' פ' קידש את פ' בטבעת ואז שאל העד הב' להמקדש באיזה אופן עשית והראה לו כך עשיתי ולקח אצבע המתקדשת ואמר הנחתיו באצבעה ואמרתי לה הריני מקדש אותך בו את כלה שלי ואשתי זה ודאי הודאה גמורה ושוב אינו יכול לומר משטה אני ולכאורה היה מקום לפקפק ולומר כאן שגם עכשיו מודה שנתן הטבעת באצבעה בראשו' ואינו מכחיש ההודאה אלא אומר שאותה הנתינ' גופה היתה דרך שחוק וחוכא יהא נאמן ולא דמי למודה מנה לפ' בידי שכשאומר משטה אני ע"כ צ"ל שההודאה שהודה איננה אמת והאמירה שאמר שקר היתה להכי כי אודי באפי בי תרי דרך הודאה גמורה תו לא מהימן למימר משטה הייתי שהרי הוא סותר דבריו הראשונים שהודה בפני ב' דרך הודאה שיש לפ' מנה בידו לאפוקי בנ"ד אף עכשיו שאומר משטה הייתי אינו מכחיש נתינת הטבעת ואמירת הרי את כו' ולא סותר הודאתו שהודה בפני שנים אלא שאומר שאותה הנתינה והאמיר' הכל היה דרך צחוק והיתול ובכי האי יכול לומר משטה הייתי בשעה ראשונ' בנתינת הטבעת וכד דייקת תשכח דלאו מילתא היא דע"כ לא מהימנינן ליה למימר משטה הייתי אלא במיגו דלהד"מ אבל אי ליכא מיגו למ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין הדר הוה ליה ע"א כבי תרי דחשיב לאתפוסי קדושין קמיה וכי היכי דבב' עדים ליכא למימר משטה הייתי ה"נ בעיא היכא דליכא מיגו דלהד"מ וכן מבואר מדברי מהר"ם פאדוא' בסי' ל"ב שכתב וז"ל מ"מ נראה שבנ"ד מודו כולהו שהכחשת האשה לא נחשב' למאומ' כו' מ"מ במה שהיא מכחשת הע"א ואומרת להד"מ לאו כ"כ כו' א"כ הוא לכל הפחות מקדש בע"א וחוששין לחומרא לס' סמ"ג והמרדכי ע"כ אף אנו נאמר בנ"ד כיון שהודה בפני שנים שקידשה בע"א שוב אינו יכול לומר לא קידשתיה דודאי ההיא דתנן האומר לאשה קדשתיך הוא אסור בקרובותיה אצ"ל בפני בית דין דוקא אלא אפי' בפני עדים וכן האשה שאמר' אשת איש אני דשוב אינה יכולה לומר גרושה אני אין האמיר' צ"ל בפני ב"ד דוקא כדמשמע בפ"ב דכתובות דאמרי' מעשה באשה א' גדולה שקפצו עליה בני אדם לקדשה וא"ל מקודשת אני לימים עמדה וקדשה עצמה כו' ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת טעמא דאיכא אמתלא הא ליכא אמתלא לא אף שכאן לא הודת אלא בפני אותן אנשים שבאו לקדשה ובודאי בנ"ד מ"ש משטה הייתי אין זה אמתלא וא"כ צריכין הב"ד שבעיר לשאול את פי העד הא' אם האמת כדברי העד השני שבפני שניהם הודה ואם יאמר כדבריו פשוט בעיני דלמ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושיו בנ"ד אינו נאמן לומר לא להד"מ ולא משטה הייתי וא"א לפוטר' בלא גט ולא מבעיא האשה שהיא צריכ' גט שהרי הודת בפי' בפני השני אנשים ששלחו לה ב"ד ואף שלא הודת בפני ב"ד עצמם אין בכך כלום וכמ"ש והא דידן עדיפא שהרי הב"ד שלחו לה הב' אנשים כדי לעמוד על אמתת הענין ושוב אינה נאמנת לאסור הודאתה בפניהם בשום אופן אפי' אם תתן אמתלא לדבר ובין מחמת הנתינה הראשונ' או השנייה היא מקודשת הא' כדאמרן והב' אף שאמרה שבחזקה פתח ידה ונתן הטבעת באצבעה כיון שלא זרקתו אלא נתנתו אח"כ לתוך פיה הסכימ' לדבריו ונתרצית וכמ"ש הרב בהגה' ריש סימן מ"ב והם דברי רגמ"ה שבהג"מ סוף גיטין הובאו בב"י ובחלקת מחוקק תמה על רמ"א דלעיל מביא ס' הרמ"ה בזרק לתוך חיקה דלא הוו קידושין וכאן פוסק דשתיקה דלאחר מ"מ הוו קידושין ולי אפשר לתרץ דהכא ע"כ לאו באונס גמור מיירי דנימא דמתייראה להשליך אלא שתקף בה מעט ומדלא זרקה גלתה אדעתה דתחלת' נמי ברצון הוה אלא שהיתה מסרבת מעט משום צניעות ולכך הוו קידושין דאי ס"ד דלא ניחא לה לישדינהו מאי אמרת אטו כולהו נשי דינא גמירי כולי עלמא ידעי כיון דבאונס יהבינהו ניהלה לא מיחייבי במידי אי מתבדי לאפוקי התם דלא סירבה בו מלקבלם אלא הוא זרק לה בתורת קידושין סברה אי שדינא ומיתבדי מיתחייבנא באחריותייהו וא"כ בנ"ד נמי דכוותי' ומקודשת אף להרמ"ה ואת"ל דפליגי וכדברי בח"מ:
4
ה׳נלע"ד דבנ"ד כ"ע מודו דמקודשת מטעם דלא שדיתינהו דאין לומר דסברה אי שדינא להו ומיתבדי מיתחייבנא בהו דהא חזיני דבתחלה לא קפדה אהכי שהרי השליכתם מידה וא"כ בפעם שניי' אי לא ניחא לה נמי תישדינהו כעין אותה שאמרו שילהי מי שהיה נשוי בכתב לראשון ולא חתמה לשני וחתמה איבדה כתובתה ומפרש רב אשי דאמרינן לה אי איתא דנחת רוח עבדת לקמא איבעי לך למיעבד ומדחזינן דלא קפדא אנחת רוח בקמא תו לא מציא למיטען נחת רוח ה"נ דכוותיה וק"ל וכיוצא בזה יש להביא ראיה מדברי הרשב"א בתשובות סימן א' ק"פ בא' שנתן סבלונות תכף לאחר ששידך דאף שחזר ושלח סבלונות לאחר מכאן וגם אנשי המקום מקצתן נוהגין לקדש ואח"כ שולחין סבלונות אין שליחות הסבלונות ראיה שכבר קידש אף דבשאר אינשי חיישינן כיון דמקצתן מקדשי והדר מסבלי בהאי גברא ל"ח כיון שכבר ראינוהו פעם א' שנתן סבלונות קודם קדושין שוב אין נתינת סבלונות לעולם ראיה על שכבר קידש ומה התם דלקולא אמרינן האי סברא בנ"ד דלחומרא לכ"ש באופן דהאשה ודאי צריכה גט ואף האיש נמי אגיד בה אם יאמר העד הא' שגם הוא היה במעמד כשהודה בפני העד השני ואסור בקרובותי' ולישא אחרת מכח תקנת רגמ"ה אמנם אם העד הא' לא יעיד שהיה במעמד כשהודה דממילא אין כאן אלא ע"א והוא אומר משטה הייתי אף שהרב בח"מ מחמיר מ"מ נלע"ד דלענין תקנת רגמ"ה אין לנו להחמיר עתה כולי האי דאף דכבר עלה על דעתי דאפילו לגבי דידיה יש לנו להחמיר עכשיו דאית לן תקנת רגמ"ה משום דנפיק מיניה חורבה לענין שהוא אסור בקרובותיה דודאי יש לנו להחמיר לענין קרובותיה דחייבי כריתות ומיתות ב"ד נינהו ואם אתה מתירו לישא אחרת בלא גט יאמרו דקו בה רבנן בהא מילתא ולאו קידושי נינהו כלל ואתו למישרי קרובותיה מ"מ אחרי ראותי הרב החסיד מהרי"ל בתשו' סימן ק"א לא חש להא מילתא והקל לענין חרם רגמ"ה ולא הזכיר שצריך להחמיר משום קרובותיה אנן נמי לא ניחוש לה זהו מה שהעלתה מצודתי היום בעזר נורא ואיום ועם מעכ"ת דעת ומזימה לברר וללבן ולהוציא לאור תעלומה ושלומו יגדל כנפשו הרמה ונפש מחותנו הצעיר צבי אשכנזי ס"ט:
5
