חכם צבי י״דChakham Tzvi 14
א׳נדרשנו לשאלת ק"ק ספרדיים אשר בהמבורג ה"י בענין טענות ותביעות שיש להם עם יחידיהם שהלכו ושרוצים לילך לגור בארץ אחרת בין בעסקי מסים בין בשאר עסקי הקהל יצ"ו. אם יכולים הם להכריח את היחידים שהלכו מהעיר הזאת לעמוד בדין עמהם בעירם המבורג או אלטונא הסמוכה לה תוך התחום. בזה בורר לו אחד וזבל"א ואף את"ל שאין בידם כח להכריח את האנשים שכבר חלפו הלכו למו והסיעו כל ממונם מהעיר הזאת אם יש איזה מהם שעדיין לא עקר כל ממונו מכאן ונשארו לו קרקעות או מטלטלים פה העירה יע"א. האם יכולים לעכב הנכסים עד אשר יבואו בעליהם או שלוחיהם כיוצא בהם להתדיין פה ואף את"ל שאין כח בידם כלל לכוף את האנשים ההם אם גם האנשים שעדיין לא עקרו דירתם יכולי' לעקור דירתם לכתחל' מכאן על מנת לילך להתדיין בארץ אחרת או אם הרשות ביד הק"ק יצ"ו לעכבם ולכופם בכל מיני כפיות שלא ילכו מכאן עד יעמדו למשפט לפני ב"ד של ג' בזב"לא וזבל"א ומה גם כי יש להם הסכמה שלא ילך מכאן שום אדם אם לא יחתום תחלה כתב שמחויב לעמוד בדין תורה וזה בעונש חרם. יורינו הדין עם מי.
1
ב׳תשובה על אחרון ראשון אותם שלא עקרו דירתם עדיין ובאים עכשיו ליסע מכאן לא תבעי לך שהרשות ביד הקהל יצ"ו לעכבם ולמנעם מלצאת מן העיר עד עמדם למשפט לפני ב"ד של ג' בזב"לא ואם היחיד מסרב מלברור לו א' הרי הקהל הולכין לפני ב"ד של ג' שאינם נוגעין בדבר ודנין את היחיד בע"כ כמ"ש הטור והב"י ז"ל בס' ג' ביחיד התובע ליחיד ולא יהא כח ציבור קל מכח יחיד. ואין לטעות במ"ש בתשו' מהר"ם סי' תקמ"ו על א' שהזמינוהו גדולי העיר ופרנסיה אשר כל דברי העיר נחתכין על פיהם והנידון אומ' איך אדון בעיר הזאת והלא אימתכם מוטלת על הדייני' וגם טענותי נסתתמו בפניכ' אמרתי כי טוב הדבר להדיינים ולנידונים ללכת במקום אחר סמוך לו וכיוצא בו ראיתי ר"י זקיני נ"ע שהתיר לנדיב ר"א שלא לבא לב"ד בטרוייש עם הנעלה אברהם מפני שהיה ראש הקהל וכולם נשענים עליו וא"כ ה"נ יאמרו היחידים שאין רצונם להתדיין בעיר המבורג שאימת הפרנסים מוטלת על הדיינים. אין בטענה זו ממש שהרי יש באלטונא והמבורג כמה חכמים הראוים לדון ואין להם שום אימה ופחד מק"ק ספרדיי' אשר בהמבורג. ועוד שהנראה דעצה טובה קמ"ל דהכי דייק לשנא כי טוב הדבר להדיינים וכו' ואף שהביא ראיה מר"י ז"ל שהתיר לנדיב שלא לבא לב"ד בטרויש כו' התם ביחיד המתדיין עם היחיד ובהדרגה קאמר כיון דחזינן דביחיד תקיף ואלים אין שכנגדו צריך להתדיין עמו בעירו ברבים מיהא טוב הדבר: וטעם החילוק שבין יחיד לרבים נלע"ד בשני פנים הא' משום דרבים לא חשידי כולי האי בגזלנותא לאיים ולפחד על הדיין דוגמא לדבר אותה שאמרו בההיא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעה דהוה ביה אנדרטא והוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי ומצלי התם ולא חיישי לחשדא משום דרבים שאני ואף דהתם איסור ע"ז דשקול נגד כל התורה כולה מ"מ הא חזינן דביחיד אפי' בע"ז אי לאו דשכיחי רבים גביה הוה חיישינן לחשדא אף דאיסור חמיר הוא אבל ברבים לא חיישינן לחשדא ועוד דאי מצרכת להו לרבים להרחיק נדוד בעניני עירם אין תקנה לצבור לעולם. כדאמרינן בעלמא קדרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא וכמו שאנו עתידין לבאר בעזרת ה"י:
2
ג׳וקצת ראיה לדבר מההיא דתניא בפ' חזקת דף מ"ג בני העיר שנגנב ס"ת שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ופריך וליסלקו בי תרי ולידיינו ומשני שאני ס"ת וכו'. ואי ס"ד דדין הנזכר נוהג אף ברבים ל"ל למימר שאני ס"ת כו' תיפוק ליה דאפילו בלאו ס"ת אין להם לדון בדייני אותה העיר משום דיד אנשי העיר תקיפה ואף את"ל דהשתא נמי שפיר משני מ"מ קשה אמאי דהדר פריך מהאומר תנו מנה לבני עירי ולסלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו ודחיק לאוקמי ה"נ בס"ת ואי ס"ד דבכולהו עניני ציבורא הכא דינא נימא ליה הכי דבשלמא אסלוק לגבי עדות לק"מ משום דאי"ל דאף למאן דפסול דייני אותה העיר משום דידם תקיפה מודה בעדים דלא נחשדו ישראל דומיא דאוהב ושונא. וכההיא דאמרינן גבי מרי בר איסק תרתי לא עבדי אלא לענין דינים אמאי לא משני הכי אלא ודאי דלאו דינא הוא אלא דעצה טובה קמ"ל ומידת חסידות: ומיהו יש לדחות דבזמן חכמי התלמוד לא נתקלקלו הדורות עדיין ולא היו חוששין לכך: ואיך שיהיה בנ"ד דיש ויש חכמים הראוים לדון באלטונא והמבורג ואימת הקהל ה"י לא תבעתם הדבר ברור לתינוקות שמחויבים כל היחידים הרוצים לעקור דירתם מכאן להתדיין בכאן טרם צאתם ואף גם זאת האנשים שכבר עקרו דירתם מכאן אלא שמקצת ממונם נשאר בכאן בין קרקעי בין טלטלי הרשות ביד הקהל לכופם, בין בדיני ישראל בין בדיני או"ה ברשות דייני ישראל לפי ראות עיני הדיין וזה דבר ברור בתשו' האחרונים ז"ל שכן דנו והורו הלכה למעשה אפי' בין יחיד ליחיד כ"ש ציבור בין ליחיד: ולא עוד אלא אפי' הסיעו כל ממונם מכאן אם באיזה זמן מן הזמנים ימצאו בעיר אלטונא והמבורג ממון אותם היחידים שעקרו דירתם בין ביד ישראלים או גוים הרשות ביד הקהל יצ"ו לעכבם עד יבאו פה ויעמדו למשפט הם או שלוחיהם. וזה דבר ברור בתשו' רוב האחרונים ז"ל ומעשים בכל יום וכן הלכה רווחת את כל ונוכחת. וכן נוהגים בכל הארצות אשר שמענו שמעם: כי תבעי לך באותן האנשים שאין להם ממון פה האם כח הרבים יפה להכריחם שיבואו ויתדיינו בעירם או לא וכפי הנראה ממהרי"ק ז"ל בתשו' לכאורה דבריו בשורש ב' סותרי' את דבריו שבשורש א'. שבשורש א' משמע לכאורה דדוקא כנגד בני עירם מיקרו מוחזקים אבל לא כנגד שאינו מבני עירם ובשורש ב' כתב בהדיא אפי' שלא כנגד בני עירם והרב בעל ש"ך ז"ל חילק ביניהם וכתב דבשורש א' מיירי לענין עבדי דינא לנפשייהו ובשורש ב' מיירי לענין מוחזקים נמצא דבנ"ד הקהל יצ"ו מוחזקים אם הוא בעניני מסים וע"כ צריך היחיד לבא פה להתדיין. ואף לדברי הסוברים דפליגא מוהרי"ק מדידיה אדידיה כבר פסקו ז"ל כדבריו שבשורש ב' והכי מסתבר דבשורש ב' כיון דבתורת טעמא אתי עלה מההיא דמהר"ם שהביא ראיה מפרק איזהו נשך ומההיא דפרק לא יחפור ומההיא דמצר שהחזיקו בו רבים היא עיקר וכאותה שאמרו בסוף פרק התכלת דף נ"ב הי מינייהו אחריתא אמר ליה רבא זוטי לרב אשי ת"ש דתניא את קרבני לחמי וכו' לרבות פר העלם דבר של ציבור וכו' ופירש רש"י כיון דמקרא יליף לה היא עיקר והך אחרונה היא: ובזה אני מפרש כונת התוס' בעירובין פרק הדר דף ס"ו ע"ב ד"ה שהמבוי לחצרות כחצר לבתים דייקינן מינה בסוף פירקין שאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו שני חצרות למבוי ושני בתים לחצר ומיהו בההיא שמעתא קאמר שמואל אפי' בית אחד וחצר אחת וחד מינייהו באחריתא עכ"ד התוספות: וכ' מהרש"א הלשון מגומגם לפי מה שפירשו התוספות בפרק קמא דבית אחד וחצר עם שני בתים עכ"ל מהרש"א ז"ל הבין הרב שכוונת התו' באומרם וחד מינייהו באחריתי שהבית הוא בתוך החצר ולכן הקשה עליהם ממאמרם עצמם ז"ל בפרק קמא שהבית צריך להיות בפני עצמו ובחצר צריך להיות בית אחר. ואני תמה מאוד על מהרש"א איך אפשר לומר שכונת התוספות כך היא דשתי תשובות בדבר האחד דבמאמר חד מינייהו כך אפשר להיות החצר כמו הבית ואיך יתכן להיות החצר תוך הבית ואם תאמר היא הנותנת כיון שאי אפשר לכך כתבו התוס' סתם וסמכו על המבין דעל כל פנים אין לשונם ברור ומדוקדק בזה האופן וגם מהרש"א ז"ל גופיה הרגיש בזו באומרו הלשון מגומגם אבל האחרת קשה הימנה דמה להם להתוספות ז"ל לומר דבר שאין צורך בו לענין קושיתם שהיא דקשיא דשמואל אדשמואל דבאומרו אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו משמע דבעי למבוי שיהא ניתר בלחי וקורה שתי חצירות ובכל חצר שני בתים ואיהו גופיה קאמר דבבית אחד וחצר א' סגי ולקושיא זו מה לי אם הבית הוא תוך החצר או הוא בפני עצמו מכל מקום קשי' דשמואל אדשמואל ועוד נשארו דברי התוס' וקושיתם בתימא וקושי לפ"ד מהרש"א: אבל האמת הברור שמהרש"א שגג בכונת התוס' ומעולם לא עלה על דעת התוס' לומר שהבית הוא בתוך החצר דמה להם בכך מלבד שאין הלשון סובלו כאמור אלא כונתם לתרץ הקושי' שהקשו דשמואל אדשואל ומשני ששמועה אחת משתי שמועות הללו של שמואל היא אחרונית שחזר בו שמואל ואמרה באחרונה והיא עיקר כי לעולם הסברא האחרונה היא עיקר אלא שהתוספו' לא ידעו איזה היא האחרונה ותפסו להם התוס' לשון הגמרא הנזכר בהתכלת וכן בפרק כיסוי הדם הורה רבי כר"מ והורה רבי כרבנן הי מינייהו אחריתא וכן בפרק כיסוי הדם הורה רבי כר"מ והורה רבי כרבנן הי מינייהו אחריתא וכן בפ' הבע"י בענין פלוגתא דרשב"ג ור' בכמה זימני הוה חזקה דתני חדא רבי אומר בשנים ורשב"ג בשלשה ותניא איפכא הי מינייהו אחרנייתא הרי שהלשון המורגל בגמרא לומר על החולק מדידיה אדידי' דחד מינייהו אחריתא היינו שחזר באחרונה והוא כונת התוס' פה שחזר בו שמואל וחד מינייהו מן השמועות הללו הסותרות זו את זו אמרה באחרונה וזהו אמרם באחריתא אלא שהתו' מסופקין איזהו היא האחרונה לכך סתמו ואמרו חד מנייהו ודוק כי זה ברור בדברי התוס' ז"ל נחזור לענינינו דהתשובה שבשורש ב' אחרונה היא לאפוקי בשורש א' דלא נחית כלל להאי פלוגתא דבין יחיד לרבי' מדלא מייתי לה כלל ממילא אמרינן ההיא דשורש ב' הילכתא היא ואף לדברי בעל משא מלך דס"ל כדבריו שבשורש אחד היינו לענין שלא יהיו מוחזקים לכל מידי דמסתפקא אבל לענין שיצטרך ליתן להם משכון כ"ע מודו וכמה שכתוב בת"ה דעיקר טעמ' הוא כדי שיהא תקנה לרבים כדי שיהא היחיד התובע והרודף אחר הדין נמצא דלכ"ע בנדון דידן אף אותם היחידים שעקרו דירתם מכאן ולא נשאר להם בעיר הזאת שום דבר לא מקרקעי ולא מטלטלין לא בעין ולא באשראי אפי"ה מחויבים ליתן להקהל משכון קודם שירדו עמם לדין ממילא מוכרח שצריכין לעמוד לדין במקומם של הקהל שהרי היחיד הוא התובע והציבור נתבעים וביותר בנ"ד שבא בשאלה שהסכימו הקהל יצ"ו שלא ילך מכאן שום אדם אם לא יחתום תחלה כתב א' להתדיין בד"ת וזה בעונש חרם וכבר ידוע מה שכתבו האחרונים ז"ל דספק חרם להחמיר שהוא מדאורייתא ממילא אם אנו מסופקים אם כוונתן היא להתדיין בד"ת פה או לעיר אחרת צריכין אנו להחמיר ולכופם שיתדיינו פה ונוסף על זה שהרי בכל פירוש מסופק בהסכמה אנו הולכין אחר פירושם של רוב הקהל יצ"ו האומרים שכך היתה כוונתם ואפי' את"ל דלא אזלינן בתר פירושן אלא אנן חזינן משמעות לשון ההסכמה הדבר פשוט שיותר משמע לשונם שהברירה תהיה ביד הקהל דמסתמא לא עשו ההסכמה לגרע כח הצבור וכיון שמן הדין אלו לא היתה להם הסכמה הדין פשוט שמוכרחים להתדיין פה קודם צאתם מכאן לכל הפחות א"כ פשיטא ופשיטא לאשר עינים לו שההסכמה שהיתה לטובת ולתקנת הציבור לא תוסף תת כחה ליחידים כי אם להקהל ה"י. ממילא מי שעבר על החרם והלך לו בלתי חתימתו אין במעשיו כלום אליבא דכ"ע וכאותה שאמרו בהנהו דאם נישאת לא תצא בדהתרו בהו ועברה ההתראה אף אם נישאת תצא וכן בכאן אף אם עברו איזה יחידים והלכו להם אחר ההסכמה אין במעשיהם כלום ולא תעשנה ידיהם תושיה וכל האריכות הזה אינו אלא לאותם שלא הניחו כאן לא קרקעי ולא מטלטלי אבל אותם שהניחו כאן קרקעי או מטלטלי הדין פשוט כביעתא בכותחא שמעקלין את נכסיהם עד שיעמדו פה למשפט בבית דין הממצוע לשניהם בזבל"א וזבל"א ולהיות הדברים ברורים לפי דין תוה"ק לא הארכנו בראיות והנלע"ד כו"ח פה אלטונא ע"א הצבי אשכנזי ס"ט:
3