חכם צבי קמ״דChakham Tzvi 144
א׳שאלת שר אחד ביקש הלואה מהיהודים המשועבדים לו על מנת לשלם אחרי שנה או שנתים וכן עשו והלוו לו סך מסויים איש לפי ערכו נגש את הכסף ובהגיע זמן הפרעון ובאו אנשי הקהל לתבוע חובם גער בהם והוציאם בנזיפה וארכו הימים באופן שאנשי הקהל נתייאשו מן החוב ההוא כי מי יכול לדון עם שתקיף ממנו ובהמשך הזמן עשירי עם שהוציאו מכיסם ממון הרבה לצורך ההלואה האמורה ירדו מנכסיהם והרבה עניים נתעשרו כדרך הגלגל החוזר בעולם ויהי בימים הרבים ההם וימת השר ההוא ויקם על כנו יורש עצר בנו היושב על כסאו וימלא רחמים על היהודים המשועבדים לו גם כי אמר לא יאות שהיהודים יאמרו על אביו לוה ולא ישלם ע"כ קרא ליהודים ויאמר אליהם לשלם להם החוב ההוא בניכוי המס שחייבים לו מנדו בלו והלך מידי שנה בשנה ילמדנו רבינו מי הזוכים בפרעון אם העשירים אשר בשפל ישבו עתה כיון שמכיסם יצאו מעות ההלואה או העשירים לעת כזאת אף שמידם לא היתה ההלואה הם זוכים בפרעון הלז מן ההפקר כיון שכבר נתיאשו הבעלים הראשונים:
1
ב׳תשובה דבר זה נשאל עליו מהרי"ק בשו' ג' והשיב שהדין עם העשירים עתה והאריך בדבר זה ומהרמא"י הביא דבריו לפסק הלכה בסי' קס"ג מבלי חולק ואני אעתיק לשואל מה שכתבתי זה לי עשרים שנה על הדבר והוא שהרב בט"ז בחוה"מ הק' עליו וז"ל ותמהתי שהרי מצינו בסי' קי"א סי"ג דבגזל אנס את בני חורין אינו טורף ממשעבדי מפני שעשוי' בעלי זרוע ליפול וסוף שיגבה חובו הרי דאלימא סברא זאת שבשבילה אנו מעכבים את הפרעון של המלוה שיש שט"ח בידו ק"ו שבשביל סברא זאת נימא שלא להפקיע ממון היחידים שהלוו מעותיהם ואולי יקבלו הפרעון ולמה נאמר שלא יתנו ליחידים כלום מחמת שנתייאשו אין זה אלא תמוה ותו דלפ"ז מי שיש לו חוב אצל א' והעני ה"נ נימא דהוה יאוש כיון דאינו ראוי לפרוע כעת וכ"ת לגזלן גרע טפי ז"א דהא בפ' ח"ה מ"ד מוכח דטפי מצוי להוציא מגזלן הגזילה ממה שמצוי להוציא חוב ממי שנעשה עני ויעשה עשיר שהרי אמרי' התם ולוקמא בגזלן פי' שלא יעיד הנגזל לגזלן משום שכוונתו להוציא אח"כ הגזלה מידו ואלו בנעשה עני אמרי' שם בדמ"ה בתוס' ד"ה מאי נפק"מ דשפיר מעיד לו ולא חיישי' שמא יתעשר ותו דאפילו ביאוש גמור אי' סי' רכ"ט דראוי להחזיר מכח דינא דמלכותא ק"ו בזה וצ"ע לענין מעשה בזה להפסיד היחידים עכ"ל הט"ז ולעד"נ דלק"מ דההיא דסי' קי"א שאני דמיירי בקרקע דאין קרקע נגזלת ולא שייך בה יאוש כלל ואדרבה תמה אני על הרב ט"ז ז"ל אדפריך ליה למהרי"ק תיקשי לי' אתלמוד ערוך פרק הגוזל בתרא נטלו ליסטין את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשי' וכן במציל מן הליסטין וכו' אלא דמחלק בגמ' בין ליסטים כותי לליסטים ישראל לענין סתמא אבל בדשמעינן דאייאש כ"ע מודו דהוה יאוש ואפי' רבנן דפליגו עלי' דר"ש בסתם גזלן וז"ב שם בגמ' ובהכי אזדא לה גם הקו' השנית דהתם נמי בקרקע איירי אבל בפרה וטלית היכי דמכרה ה"נ דהוי יאוש והתם גופא מוכח דיש חילוק בין קרקע למטלטלין גם מה שהק' מסי' רצ"ט לא ידענא מאי קו' דשם גזר המושל להחזיר וכאן המושל גופי' הוא הגזלן אבל לדידי קשיא לי' בעיקר דינו של מוהרי"ק קו' עצומה וזה דנלע"ד דבחוב לא מהני יאוש כלל וכסתמות לשון רבינו בנימין דמייתי מוהרי"ק ואף דקאמר אין זה יאוש לגבי חוב מלת זה לאו דוקא ואף שמוהרי"ק בנה עליה דייק איהו גופי' רפיא בידיה כמבואר שם בתשובה ומאי דאתי עלה מדין ק"ו מאבידה ודאי ק"ו פריכא הוא לענ"ד דבאבידה גופה הא אמרי' פא"מ נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם ש"מ אף דבהתירא אתי לידיה ואח"כ נתייאש ממנה אפ"ה מחויב להחזיר שהרי מצות השבה חלה עליו משעה שנטלה עד שישיבנה וכן בפריעת ב"ח שהיא מ"ע כמו סוכה ולולב חלה עליו משעת הלואה עד שעת פרעון וזה פשוט בכולי תלמודא דאף שנתייאש הנגזל לא נפטר הגזלן עד שישיב ואף לר"י שהביא הטור סי' שנ"ג שס"ח שס"ט דא"צ להחזיר כלום היינו הלוקח מגזלן אבל גזלן גופי' ליכא למ"ד ובהדיא אמרי' פ' ח"ה דף מ"ד נהי דמייאש מגופי' מדמי מי מייאש ע"ש ברשב"ם וכן מוכח מתו' פ' א"מ שם כ"ו ד"ה מתנה בעלמא דאף לאחר יאוש צריך להשיב משום והשיב את הגזילה ורואה אני הדבר ק"ו בנדון מוהרי"ק דבגזילה תפס הממון קודם יאוש ואף דרש"י כ' דלא שייך גזילה אלא בשעת נטילה הא כתבו התוס' דאף מ"ד דהשב תשיבם נמי תיקן בחזרה ואף בשנטלה ע"מ להחזירה מוכח בגמ' דלעיל דאף כשנתייאש אח"כ לא פקע מיני' חיוב ההשבה וה"ה בהלואה וכיון שמוטל על האדון לפרוע אף לאחר יאוש ונשתעבדו נכסיו א"כ מה שפרע' הדוכסות אחרי מות בעלה דינא הוא ואין זכיה מן ההפקר ובודאי דלא דמי למציל מן הליסטים ששנינו שם בהגוזל בתרא אם נתייאש הבעלים הרי אלו שלו דשא"ה כיון דכבר נתייאשו הבעלים מחפץ זה ככל שאר ממון הליסטים ואין לבעלים שום זכות בו יותר מבשאר ממון הליסטי' והמציל מהם הרי הוא זוכה בממון הליסטים אבל הליסטים מיהו מחויבים לשלם דאלת"ה למאי דאמרי' הכא בהגוזל בתרא אלא אי אתמר וכו' ל"ש אלא כותי אבל ליסטי' ישראל כיון דאמרי מימר מייאש דבגזלן ישראל סתמא הוי יאוש א"כ למאי הוצרך רבי לתקן בהגוזל קמא צ"ד ע"ב דהגזלנין שהחזירו אין מקבלין מהן הא בלא"ה אין מחויבין להחזיר ואין לחלק בין באו להחזיר מחמת תשובה כדמוכח בתוס' ד"ה בימי ר' נשנית דר' בתרוייהו תיקן ואין לומר נמי דהכי פריך המקשן מדחזינן דאם לא רצו לעשות תשובה מוציאין מהם בע"כ ל"ה לו לרבי לתקן ברצו לעשות תשובה דהא ליכא למיחש שמא ימנע דאא"ב אם לא החזיר מרצונו אין כופין איכא למיחש שמא ימנע דבמניעתו הוא מרויח שהרי אין כופין אא"א כופין מאי ירויח במניעתו הא יכפוהו ב"ד ויוציאו ממנו ע"כ שלא בטובתו הא ודאי ליתא דודאי פעמים הרבה אין יכולת ביד ב"ד לשבר מתלעות עול וכן מוכח מההוא דגזל אפדנא דתורי מחברי' דמייתי התוס' בדבור זה ומשנה שלמה שנינו כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה א"ו הדבר ברור כשמש דאף אי אמרי' דייאוש קני וסתם גזילה הוי יאוש היינו לענין שלא להחזיר אותו הדבר בעין אבל דמיו מחויב לשלם וממילא ה"ה בחוב דלא נסתלקה מעליו מצות פריעת החוב בשום אופן יאוש בעולם בין היכא דאמר ווי לחסרון כיס או שאר מיני הוכחות שבעול' ואף שראוי להתייאש ובלסטים נמי אם החזירו החפץ ליד א' וא"ל קבל זה לשם פלוני שגזלתיו ממנו פשיטא ופשיטא שזכה בו הנגזל ואין זה צריך לפנים ומש"ע מוהרי"ק לחלק בין יאוש לייאוש דבחוב כיון דכל אשראי ספק אתי ולפעמי' המלוה סובר שהלוה עני או אלם ואין דעתו לפורעו ואינו כך אבל בדבר שסתמא הוי יאוש וא"צ גילוי דעת הבעלים פשיטא דמהני בי' יאוש מהאי דהגוזל בתרא הויא תיובתי' דהא קי"ל כעולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה ייאוש קני ופי' רש"י במתני' דאם נתייאשו היינו דאמר ווי לחסרון כיס והא הכא דבסתם לא הוי ייאוש וע"כ צריך גילוי דעת ובודאי כל גזילה מסופק' יותר אם תבא אם לא וגם הגזלן אלם הוא ואע"ג דס"ל דבסתמא לא הוי יאוש מ"מ מהני גילוי דעת ואמירת ווי לח"כ ואף דאיכא למיתלי הא דאמר ווי לח"כ היינו משום דאיכא הנך אמתלאי דספק אתא והגזלן אלם ואפ"ה מהני וא"ל דהיא הנותנת כיון דבאמת איכא ריעותא שהגזלן אלם הוא באמת לכך מהני ווי לח"כ הא לאו מילתא הוא דהא חזינן דהאי ריעותא לא מהני לעשותו יאוש מאיליו דהא למ"ד מסתמא ל"ה יאוש קיימינן וא"כ קשיא במכ"ש לפ"ד מוהרי"ק ז"ל השתא ומה התם דלא היו כ"כ צדדים לומר ווי לח"כ שסתם הלוה משלם הוא אפ"ה תלינן אמירת ווי לח"כ באמתלא כ"ש הכא דהאמתלאו' לפנינו דדין הוא דלא תועיל אמירת ווי לח"כ וזוהי ודאי קו' עצומה כלפי סנאיה דמוהרי"ק ז"ל וע"כ דהא בזוכה בזכיה גמורה בייאוש ושינוי רשות אמרי' בגמ' אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים דמדת חסידות הוא להחזיר לבעלים הראשונים הגע עצמך הרי שהחזיר ליד אחד שיחזירהו לבעלים הראשונים האמור נאמר שיזכה בו הלה זה ודאי לא עלה על הדעת ומה לי כותי או ישראל בענין זה ובוודאי בלא"ה ק' נמי כיון שהדוכסית לא ניכתה אותן החמשת אלפים אלא על דרך פרעון החוב ולא בתורת הפקר ומתנה מאיזה טעם יזכו האחרים שלא הלוו להאדון כלום בפרעון ובהכי אזדא ליה כל מ"ש מוהרי"ק ז"ל לעיל והאריך להביא ההיא פלוגתא דר"י ור"מ בנותן ממון לחבירו שיפרענו לכותי ושכחם והטור הביאו בסימן קפ"ג ופלפל הרב ז"ל אי שייך למימר אדעתא דדוכס לחוד אפקרינהו ע"ד כל התשובה ואחרי נשיקת עפרות זהב לו אני בעניי לא באתי לידי מידה זו דמה ענין אדעתא דדוכס בענין ההלואה שהלווהו ודאי דכל מלוה מלוה ע"ד שיעשה בו הלוה כל מה שירצה ואם אח"כ נתייאשו וזכה בהם הדוכס לפ"ד פשיטא דהלוקח מן הדוכוס זכה לפ"ד ואי דמי' הך פלוגתא דרבינו אפרים ור"מ לסיפא דמילתא דמיא רצוני להחזרה שהחזירה הדוכסות ופרעה החמשת אלפים בשביל חוב בעלה דודאי בתורת חוב פרעה ולא בתורת מתנה והפקר וא"כ לא מבעי' לר"מ דצריכין לתת ליחידי' חלקם כמאז בשעת הלואה דאדעתא דהכי פרעה וניכתה המס אלא אפי' ר"א ורי"ק מודי' בזה שהרי היחידי' עומדי' וצווחי' ורוצי' את שלהם ובמה יזכו הקהל בממון היחידי' תיכף כשפרעה הדוכסות זכו הקהל לצורך היחידי' והו"ל הקהל כשלוחי היחידי' דישראל נעשה שליח לישראל חברו לקבל מעותיו מן הכותי וזה פשוט והדר הוה לי' אף לפ"ד כישראל שרצה להתחסד ולהחזיר להנגזל אחר יאוש ושינוי רשות והחזירו ע"י שליח וא"ל זכה בו לפלוני דזכה ובודאי אין סברא כלל לחלק משום דלא אמרה הדוכסות זכו בו להיחידים שהרי כל הלשונות כשרות ושוות בפרעון כדאי' בר"ס קכ"ה לבד מהחזיר שפקפקו בו ואין כאן מקום להאריך באופן דהנך מילי דמוהרי"ק ז"ל מרפסן איגרי ועוד קשי' לי קו' עצומה בראי' אחרונה שהביא מוהרי"ק ז"ל מהסמ"ג שכתב בהל' מקח וממכר דנ"ח ע"ד דהא דאיצטריך למעוטי שטרות מאונאה היינו במוצא שטרות לאחר יאוש שזכה בהן המוצאן וחזר ומוכרן לבעלים הראשונים דהמכירה היא דאו' כין שהשטר נכתב על שמו וכ' עליו הרב ז"ל וז"ל והרי לך בהדי' דמהני ייאוש לענין חובות עכ"ל ואשתומם על המראה פה קדוש יאמר דבר כזה דמה ענין ייאוש השטרות לייאוש החוב לעולם אימא לך ייאוש בחוב לא מהני מהטעמים שכתבנו למעלה אבל בשטרות האבודי' ממנו ונתייאש מן השטרות ומצאם אחר ייאוש פשיט' דזכה בהן המוצאן שהרי בהיתרא באו לידו ואע"ג דאינו יכול לגבות בהם מ"מ הרי הם שלו ויכול לעשות בהם מה שירצה לצור על פי צלוחיתו וכיוצא והמלוה לקחם ממנו לראי' ולטרוף מלקוחות ולא די שאין לו ז"ל ראיה מכאן אדרבה מכאן מוכח בהדיא דאדרבא ייאוש לא מהני כלל וכלל בחוב לפ"ד דמיירי שנתייאש מן החוב דודאי קרא לאו ברשיעי עסיק שרוצה לגבות מה שאינו שלו ואי כדבריו דמיירי שנתייאש גם מהחוב ולכך זכה המוציא בהשטרות וא"כ אמאי קני להו המלוה לגבות בהם ולטרוף ממשעבדי הא אינו יכול לגבות בהן כלל מן הדין כיון שנתנייאש מהחוב א"ו אף דנתייאש לא מהני אלא לענין השטרות ולא לענין החוב ודוק היטב אשר על כן נ"ל הלכה למעשה שהדין עם העשירים שהלוו המעות להשר ההוא איש לפי ערכו יקח את הכסף ודלא כמהרי"ק ומהרמא"י והנלע"ד כתבתי: צבי אשכנזי ס"ט.
2