חכם צבי קמ״וChakham Tzvi 146
א׳וזה השבתי שנית על האמור
1
ב׳כתב כת"ר וז"ל מה שמסיק מעלתו דטענת אונס טענה אף בעיר מכח חזקת צדקת גופא וטענת בריא דידה אמינא אנא כיון דלא צעקה איתרע לה חזקת צדקת כו' והן הנה דברי רבינו שמחה כיון דנתייחדה הפסידה המיגו אשר ע"כ כאן בעיר ע"ד אשר לא צעקה הפסידה חזקת צדקת דידה ואין בטענת ברי מששא נגד חזקת העיר לאפוקי לענין הכשר בתה אין נפקותא אם עשתה ברצון או באונס אשר בזה לא ידעתי מה הביא מר ראי' לסתור הרמב"ם מר"ש ת"ל שיש לה ג"כ מיגו כו' א"ו במה שעבר' הפסיד' המיגו בזה שנתיחדה כ"ש החזקה עכ"ל והעתקתיו כדי להשיב על פרטיו תמה אני האיך יאמר דבר כזה דהמיגו הפסידה וכ"ש החזקה כאלו המיגו היא יותר טובה מהחזקה וזהו הפך המפורסמות דכל טענה שאין אנו מאמינין אותה אלא במיגו היא טענה רעועה אבל החזקה כשמה כן היא חזקה כראי מוצק טובה ויפה וא"כ אף אם הפסיד' המיגו שהיא טענה רעועה למה תפסיד החזק' שאנו מאמינין אותה בה אף בלא מיגו שאפי' אם היו כאן עדים רואים מרחוק בשדה שבוודאי נבעלה ולא היו יודעין אם אנוסה אם מפותה בודאי היתה מותרת להרמב"ם מכח חזקת שדה אף שאין לה שום מיגו ולמה יהא דיבורה שאמרה נבעלתי יותר גרוע מאלו ראוה עדים שנבעל' בהדיא דאז היתה נאמנת בלי מיגו ובאומרת נבעלתי אנו צריכין למיגו כדי שתהא נאמנת דאף דבודאי לפי"ד רבינו שמחה שאומר שאפי' אין עדים שנבעלה אסור' כיון שנתיחד' כ"ש בשיש עדים אלא שאין ידוע אם באונס או ברצון אלא שכך היתה הוכחתי מדנקט ר"ש הפסידה המיגו דמשמע דאי לאו דעבדא איסורא ונתיחדה לא היתה נאמנת אלא מכח מיגו וזה באמת אינו להרמב"ם דס"ל דחזקת שדה אנוסה הוא דאף בלא מיגו נאמנת ובאמת שאני לא מרבינו שמחה לבד הוכחתי דלא כהרמב"ם אלא אף מהמתירין ויעיין כת"ר בכתבי הראשון ויראה שכן כתבתי ומאותו המחלוק' שהביא המרדכי מוכח דלא כהרמב"ם דהיינו אף מהמתירין שהרי נתנו טעם לדבריהם משום מיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי משמע הא בדאיכא סהדי היתה אסורה ולהרמב"ם אף בסהדי מותרת ודוחק לומר דאף המתירים חשו למאי דעבדא איסורא ונתיחדה ולהכי לא האמינוה אלא במיגו ומעתה נשיב על ראשון ראשון מ"ש כת"ר כיון דלא צעקה איתרע לה חזקת צדקת אשאל נא מעלת כת"ר מהיכן הא יודע שלא צעקה ואני אומר דבלילה היה והשכנים היו ישנים ואין עונה ואין קשב ואפשר שהית' במרתף מקום שכל הצועק אינו נענה או באופן אחר דבשלמא הרמב"ם שפיר אוקמוהו רבנן בראוה עדים שלא צעקה אבל בנדון שאין ידוע לנו מציאותו האיך נאמר שלא צעקה ואפשר שצעקה והיה כאוב מארץ קולה ולא נשמע בין החיים והרי היא טוענת שצעקה וצווחה ככרוכיא ואין שומע לה ומש"ע כת"ר וז"ל לאפוקי לענין הכשר בתה אין נפקותא אם עשתה ברצון עכ"ל כנראה שהוא רמז לסתור ראייתי שהבאתי מרשב"ג דפ"ק דכתובות ושגגה היא בידך דאדרב' על עצמה היא נאמנת יותר מעל בתה כדאמרי' בהדיא שם בגמ' דבה ל"פ אליבא דמ"ד נאמנת כי פליגי בבתה וכך היתה ראייתי דמהתם נילף לנ"ד דכשם דהתם דאין הדבר תלוי באונס ולא ברצון אלא בפסולים וכשרים וכשיש רוב פסולים אף דרובא עדיף ואלים טובא שהרי רובא עדיף מחזקה אפ"ה היא נאמנ' הפך הרוב אפי' בבתה דל"ה לה חזקת כשרות למ"ד הכי כ"ש וק"ו בנ"ד דאינו אלא חזקה שהיא גרועה מן הרוב שהאשה תהא נאמנת כיון שהיא טוענת ברי היפך החזקה וזהו ודאי ק"ו שאין עליו תשובה ומש"ע כת"ר וז"ל הנה בלי ספק מר סמך על חכמתו הגדולה ולא הביט אל המראה כו' שהראב"ד אינו חולק על הרמב"ם רק שאינו יודע מה תועלת כו' כאשר יראה מר בתשובה אשר ערכתי כו' אבל בזה הוא מסכים דחזקה טובה היא דמקרא מלא דיבר הכתוב ע"ד אשר לא צעקה עכ"ל בודאי אשתומם על המראה שהרי בפה מלא הראב"ד חולק ואומר דהעיר והשדה שוים הם ולענין ג' דברי' אם יש טענה ביניהם זה כלל גדול בדין המע"ה ואילו להרמב"ם בשדה עליו הראי' ובעיר עליה הראיה וביותר לפ"ד כת"ר בהרמב"ם דאפילו בי עדים בשדה היא נאמנת הרי יש כאן תועלת גדול ומרחק רב בין העיר והשדה לענין תביעת ממון והאיך יאמר הראב"ד שהם שוים והמקר' מלא שכ' כת"ר איננו ראי' כלל לפ"ד הראב"ד כי דבר הכתוב בהווה וזה ברור והראי' מנדרים מההיא דאהלויי ונפטויי שהבאתי לא לסתור דברי הרמב"ם היא אלא לסתור דברי כת"ר שסובר דלהרמב"ם לא שאני לן בין עדים רואין לאין רואה אלא היא אומר' נבעלתי וכך היתה ראייתי דבשלמא להרמב"ם לפי פי' הפוסקים בדבריו דדוקא בדאיכא עדים שנבעלה ואינה צועקת ויכול' לצעוק בעיר סתמא מפותה א"כ לק"מ מההיא דנדרים אבל לפ"ד כת"ר בהרמב"ם דאף שאין רואה מ"מ אסורה ואין אנו אומרי' שמא צעקה ולא נשמע או סתם פיה או הבית הוא גדול ורחוק מהשכנים או שבא עליה כשהיתה ישנה ונועורה אח"כ וכיוצא באלו כמה אמתלאות דאיכא בעלמא ש"מ דס"ל לכת"ר דכל בעיר אף על פיה נאסרת ואין שומעין לאמתלא א"כ מה לי אמתלא שהיתה צועקת ולא נשמעת או שסתם פיה או אמתלא שסבורה היתה שהוא בעלה אדרבא אמתלא זו רעועה וגרועה משאר אמתלאות ודוק היטב כי היא ראי' ברורה:
2
ג׳עוד ראיתי כת"ר עושה סניגרון לדבריו הראשונים בענין גביות הכתובה ואם כי בעיני הוא ממושכלות הראשונות ולא הייתי צריך לכפול הדברים שכבר כתבתי בכתבי הראשון אשר הוא ביד כת"ר מאחר שהם דברים ברורים כשמש ואין שום חולק בעולם עכ"ז להפיס דעת כת"ר ולהראות חיבתו אצלי אפרש א' לא' על סדר קונדריסו מ"ש כת"ר דהח"מ אינו חולק אהב"ח איברא דודאי חולק הוא לפי הבנת כת"ר בהב"ח שהרי הוא כותב בפי' אבל אם מכר נ"מ שלה כו' דאין לו שייכות בקרן של נכסי מלוג עכ"ל הרי בפי' דדוקא בנ"מ משום דהוה כגזלן וכאינש דעלמא כמ"ש הרב ז"ל שם לאפוקי בנצ"ב דאחריותן עליו ואם פחתו או הותירו פחתו והותירו לו בודאי יש לו שייכות גדול ובזה אין להאריך כי הוא ברור אמנם האמת הוא כאשר כתבתי מקדם דגם דעת הב"ח אינה שיהא חייב לשלם מעות נדוני' שקיבל ואפי' אם היתה דעת הב"ח דגם מטלטלי נצ"ב שמכר וכילה בבת אחת שלא כדין היה חייב לשלם היינו דוקא מטלטלי נצ"ב משום שמכרן שלא ברשות לאפוקי מעות הנדוני' שקיבל שברשות הוציאן ולכך הוא מוסיף שליש ברור כצהרים שאינו משלם לה כלו' כשזינתה וע"כ לא הוצרך הר"ן לומר דמשמע שאיני משלם נדוניא שאינה בעין אלא במטלטלי נצ"ב שמכר וכילה וכ"כ הרמב"ם בפי' בפכ"ד מה' אישות ד"י וכן הטור סי' קט"ו והש"ע וכל הפוסקי' אבל המעות בעין שניתנו לו מתחלה ע"ד להוציאם לא עלה על לב אדם מעולם לחייבו בהן כשזינתה והאמת הוא שמעולם לא עלה על דעת הב"ח לחייב בנצ"ב כשמכרן או כילן בב"א דא"כ תקשו מנ"ל להב"ח סברא זו שלא הוזכרה בתלמוד ולא בשום פוסק בעולם ולא די לנו זה הצער אלא שאינו מביא שום ראיה לדבריו וכותב ואומר כמשה מפי הגבורה א"ו דברי הב"ח אינן אלא בנ"מ והוא לקוח מדברי הגמרא דאמרה נ"מ ברשותה קיימי וגם הרי"ף והרא"ש והטור סי' קי"ו סעיף ה' כ"כ בפי' דאם כילה אותם של נ"מ צריך לשלם ופי' הב"ח דהיינו אם נגנבו ונאבדו וכלה הקרן לגמרי או כגון שכילן בב"א שמכרן ואכל הדמים אבל בנצ"ב אפי' אם נגנבו ונאבדו או שכרן ואכל הדמים לגמרי א"צ לשלם והן הן דבריו בסי' קנ"ה וז"ל ומיהו אם כילן בב"א כגון שמכרן ואכל דמיהן דזהו קרנא מיקרי חייב לשלם עכ"ל דוק במלת קרנא דלא שייך אלא בנ"מ וגם מרמז הב"ח לעיין לעיל סי' קי"ו והיינו הך שהבאתי לעיל וכל דברי הב"ח בג' מקומות הללו אינן אלא בנ"מ ועל יסוד א' בנויים ובאמת הב"ח איננו חולק כלל כמ"ש הרב בעל ח"מ דדוקא בנ"מ אם מכרן ואכל דמיהן חייב לשלם משום דהוה כגזלן וכאינש דעלמא לאפוקי נצ"ב דודאי אלי' כוחי' מאינש דעלמא וברשותו ואחריותו הן וכל זה דלא כדברי כת"ר בראשונה ובשניי' ומעתה כל מה שטרח כת"ר בהבאת דעת הרמב"ם בשניי' איני יודע לו מקום לענינינו גם מ"ש כת"ר אגב חורפי' וז"ל וע"כ מוכרח לומר כן לבעל ח"מ כו' ומשיב מזה אתו' דחייב ליתן לשני' כו' הא היה יכול לירש התוס' ע"ש וז"ל הא קו' כזו איתא בהר"ן דמ"ש נצ"ב מתו' ותי' דמתנה הוא ובעין יפה יהיב עכ"ל א"כ דילמא ה"נ כן הוא עכ"ל ואגב ריהטא לא עיין בה כת"ר ואדפריך ליה מהר"ן תיקשי ליה מהרב בעל ח"מ גופיה דאיהו גופיה קיהיב טעמא בסעיף שלפני זה דעל חיבת ביאת לילה הראשונה קיהיב והן הן דברי רש"י ז"ל אלא דהרב בח"מ הכי קא קשיא ליה לפ"ד רש"י דאפי' הנ"מ שאכל שלא כדין ואמרי' בהדיא אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא אפ"ה כיון שאינם בעין אינו מחויב לשלם לה אף שעשה שלא כדין והיינו מטעם שיכול לומר הייתי יורשך אף שבזה ל"ש לומר דאדעתא דהכי לא נתחייב שהרי אין בידו להוציאם כלל ואם לא היה מוציאם הרי הוא נוטלתן כמ"ש בגמ' בהדיא אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא אעפ"כ אמרינן כיון שכבר הוציאן ואינם בעין אינו מחויב לשלם לה כלום ומטעם ירושה כ"ש בתוס' שהוא נתחייב לה אף דאיכא חיבת ביאה שהקנה לה מחמתה מ"מ הרי הוא יורשה ולמה עדיף כוחה בממון שהוא נתן לה במתנה מממון עצמה שיש לה מבית אביה ודו"ק בדברי הרב בח"מ ותשכח כדברי ובודאי היא קושיא אלימתא ראויה לרב גדול שכמותו ואינה ענין לדברי הר"ן ודלא כהבנת כת"ר ומעתה כל מה שהאריך כת"ר בענין זה אין צורך להשיב עליו ומש"ע כת"ר והנה אין לנו לקנוס אותה יותר ממאנת כו' גם מ"ש כת"ר וז"ל והנה עתה נדבר גם מענין הנדוניא הנה אף שניתן לו רשות להוציאן לסחור בנדוניא אפ"ה לא נתנה לו לכלותן ולאכול עד גמירא סברא חצונית הוא זו הפך תלמוד ערוך וכל הפוסקים ומה אשיב עליה כללא דמלתא דבר פשוט הוא בכולי תלמודא וכל הפוסקים מבלי שום הולק דכל המעות שקיבל בנדוניא וגם נצ"ב שכילה ואפי' אם מכרן ואכל דמיהם פטור מלשלם לה אם זינתה וגם התוס' פשיטא ופשיטא שפטור ממנו ואפי' תוס' הנהוג וכל דברי מהרי"ק בתשו' פ"א מוכיחים כן למעיין שם כאשר כתבתי מקדם ובטוח אני בענות כת"ר שלאחר העיון בדברי יודה על האמת ומעתה אבוא לתשובתו הרמתה תחלת דברי פי כת"ר וז"ל ובדבר בושת ופגם וצער כשהוא מכחישה בנערה כתב הרמב"ם שישבע היסת והראב"ד חולק שפטור אפי' מהיסת כדאי' בטא"ה סי' קע"ז ובבוגרת אם הוא מפותה פטור מכל מפני שמחלה על הכל כי בושת ופגם דידה וצער אין לה עכ"ל כת"ר ואינו מדוקדק בעיני כי באמת בטא"ה אינו מביא שהראב"ד חולק אשבועת היסת אלא אמודה מקצת בהודה בפיתוי אף כי יש ללמוד כן מכלל דבריו אלא שבכ"מ הביא השגה א' שכתוב בה דהוי כמנה לאבי בידך ומשם משמע דפטור אף משבועת היסת אמנם כ"ז אינו אלא ביש לה אב לאפוקי בנערה שאין לה אב אף הראב"ד מודה דנשבע היסת אף שחולק אפי' ביתומה בטוענת אנסת והוא אומר פתיתי וסובר שאין כאן מודה במקצת שהרי לפי דבריו שהיא מפותה הרי מחל' על הכל בין בושת בין פגם בין קנס וזהו פי' הנ"א שמצא בכ"מ וז"ל ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כיון דמפותה היא וכו' וכ' עליו ז"ל אינו יודע איך כתב כן שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער והוא מודה בבושת ופגם וכופר בצער עכ"ל ושגגה גדולה יצאה מלפני השליט ז"ל דודאי הוא אינו מודה כלל דלדבריו שמפותה היא אין לה כלום כיון דמדעתה עבד וזה פשוט ואפשר שאיזה תלמוד טועה כ"כ ותלה ברבו ז"ל ומש"ע כת"ר וז"ל רק על דא צריך למידיינא כמו נ"ד שהיא טוענת אנסת אותי והוא מכחישה דלכאורה יש לומר שישבע היסת כמ"ש הרמב"ם ואף שהראב"ד חולק שם מודה הכא כי היא טוענת ברי עכ"ל ולא הבנתי דברים אלו כי משמען כאלו הרמב"ם מחייב שבועת היסת אף בטענת שמא וזה לא עלה על הדעת והכי ה"ל לחלק בין יש לה אב לאין לה כמ"ש אני למעלה ומש"ע וראה שאין כאן טענת אונס כיון שבעיר היתה ע"ד א"כ יראה שאף הראב"ד מודה דבעיר היא בחזקת מפות' דאינו משיג רק דלסברתו הוא ללא צורך עכ"ל כת"ר ואנכי הרוא' שהראב"ד חולק בודאי בין בעיר בין בשדה וכן היא דעת כל המביאים דברי הראב"ד ומבואר הוא בדבריו כאשר כתבתי לעיל בתשובתי הראשונה ואשר כ' כת"ר א"כ יראה כו' איני יודע באיזה מראה ראה כת"ר זה ובעיקר הדין שמעכ"ת הבין דברי הרמב"ם שאי אפשר לה לטעון טענת אונס בעיר כלל וכלל אף שמשמעות דברי מהרי"ק ז"ל לפום ריהטא כך הם אמנם הוא ז"ל לא סמך על דבר זה לבד כמבואר בתשובתו וכיון שכן לא ירד לדקדק בדבר שהרבה ראיות אחרות הביא לפטרה אמנם העיקר בעיני הוא שאין הדברים אמורים אלא בעדים רואים שלא צעקה כפירוש הכ"מ וגם הפסוק ע"כ כן מיירי בעדים רואי' וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפירושו עה"ת ומדוקדק לשון הרמב"ם ה"ז בחזק' מפות' מפני שלא זעקה ומהיכן אנו יודעים שלא זעקה אם מפני שלא שמענו לא הו"ל מפני שלא זעקה אלא מפני שלא שמענו את צעקתה אלא הדברים כפשטן דדוקא בעדות רואים שלא זעקה ובזה אתו כפשטן דברי הרמב"ם אנסתני או אנסת את בתי דמשמען אפי' בעיר כל שאין שם עדים ולא בשדה דדוקא והוא האמת הברור בעיני וכמה תמיהות מתיישבות בזה ונפלאתי על דעת המבינים דברי הרמב"ם כפשטן האיך יעלה על הדעת שהרמב"ם יסבור שאם אשה תטעון על איש לומר אנסתני בשדה והוא אומר לא כי אלא פתתיך בשדה שיצטרך הבועל לשלם בושת ופגם וצער ע"פ עצמו וכי אין אדם עשוי לפתות בשדה אדרבא עיקר זנות בפיתוי בשדה שכיח צא ולמד מיהודה ותמר דקרא ועוד מעובדא דאביי בסוכה והרי הוא מפתה אותה שתלך עמו בשדה ותזנה שם או אם ימצאנה שם במקרה וכי אינו עשוי לפתותה כל האומר דבר זה בעיני אינו אלא מן המתמיהין אף שיודע אני שדעת האחרונים כך היא לא דקו בה ומ"ש כת"ר להשיג על הש"ך וז"ל ועוד אפי' לפי פי' רש"י לאו דסמכא הוא למפסק בשביל זה דהא כאן משמע דר' נחוניא בן הקנה ליתא כלל אפי' אם הותרו בו כו' עכ"ל שגג כת"ר שגגה גדולה דאם התרו בו אטו ר"נ היא ולא רבנן הא קי"ל דאף לרבנן משום רשעה א' אתה מחייבו כו' וגם דברי ר"נ אינם אלא בלא התרו בו שהרי כן היה אומר שהיה עושה יה"כ כשבת ודו"ק ומש"ע כת"ר שאונס לא מיקרי רק כששולף חרבו עלי' וכו' וקשה למה באמת לא יהא נותן לה ג"כ צער חבטה א"ו אין זה אונס עכ"ל והיא שגגה גדולה בעיני דמי הגיד לכת"ר שאם חבטה ע"ג קרקע שאינו נותן לה ג"כ צער החבטה אלא כלפי שהי' סבור לומר שאין צער אלא בנחבטה ע"ג קרקע שפיר פריך לי' ומסיק דאיכא צערא אחרינא אפי' בלא חבטה ע"ג קרקע אמנם אם חבטה ע"ג קרקע אה"נ דנותן לה צער חבטה ע"ג קרקע וז"ב לכל מעיין בצדק גם ראייתו משמשון לא הבנתי הגע עצמך למה לא שלף עלי' חרבו אלא לאהבתו אותה או שאין אדם דר עם נחש ומש"ע כת"ר שנעלם מהראב"ד גמ' דכתובות וגם הכ"מ פליג עליה ממתני' דר"פ נערה עוד השיג עליו הכ"מ במ"ש הג' במפותה אם מת האב למה שלה וכי יורשת אביה היא עכ"ל וכ' עליו ושותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא עכ"ל ובעיני דברי הראב"ד ברורים כשמש והנה אורן של ישראל היפלא ממנו כל דבר בתלמוד וכך פי' המשנה לפ"ד הראב"ד עמדה בדין עד שלא בגרה קאי אמ"ש והצער בתפיסה ור"ל דהאונס נותן ג' דברים הנ"ל ונוסף עליהם עוד הצער השייך לה ועל הג"ד של אונס הוא אומר עמדה בדין משמת האב הרי הן שלה דכיון דאנוסה היא ובדין הוא לתת לה כל הארבעה דברים אלא שהתורה זכתה לאב משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכיון דליתי' לאב הרי לא זכתה התורה לאחין וכיון שכן הרי הוא מחויב לתתם לה כאלו אנסה עכשיו אבל במפותה דמדעתה עביד אלא שאין בידה למחול זכות אביה וכל זמן שלא עמדה בדין בחיי אביה הרי לא זכה בהם אביה והיא שרוצה לזכות בין באנוסה בין במפותה לאו משום ירושת אביה היא באה שהרי היא אינה יורשת אביה אלא דבאנוסה כיון דלא עמדה בחיי אביה לא זכה בהם אביה להורישם לבניו אלא הם שלה כאלו אנסה עכשיו מה שא"א לומר במפותה ודו"ק:
3
ד׳ועל קו' כת"ר על הראב"ר מהגמ' דפ' דלעיל נ"ל דלהראב"ד בפירושא דשמעתתא דלעיל ל"ט שיטה אחרת שהיא עמוקה ונכונה בעיני עד מאד דק"ל קושית התוס' אמאי דקאמר בגמ' צער דמאי וכי אינו יודע שצער גדול לבתולות אע"כ דה"ק דא"א לומר צער ביאה ראשונה דא"כ מן הדין הוא להיות הצער של אב שהרי בידו למוסרה לביאה ראשונה למי שירצה והוא ישלם לאב מחיר צערה וכ"ת ה"נ דהצער של אב א"כ תקשי אמאי במפותה נמי אינו משלם הצער שהרי אין מחילתה מועלת כדאיתא בגמ' דשיראין של אביה היא כיון דע"כ יהא לה צער זה בביאה ראשונה והמקדשה משלם לאביה צער זה ולהכי משני צער שחבטה עג"ק דבאמת צער זה אין לאביה רשות בו שהרי אין בידו למוסרה לחבטה עג"ק ולכן אונס חייב ונותן לה ומפתה פטור שהרי מחלה ופריך ליה והדר מסיק אלא צער פיסוק הרגלים וס"ל להראב"ד דהיינו דווקא צער של ביאה ראשונה שפסיעותיה קצרות ורגליה תכופות כדאמרי' במשפחה אחת שהיתה בירושלם ופריך א"כ מפותה נמי ר"ל א"כ יהא חייב הבועל הצער ג"כ במפותה וממילא יהא של אביה ומשני מלה"ד לאומר קרע כו' והפטר ופריך כיון דע"כ במפותה נמי אית לה צער כדחזינן בחוש בכל הבתולות הנבעלות לבעליהן ואתיא שפיר טובא לישנא דגמ' והא חזינן דאית לה דאי על פיסוק הרגלים בעלמא היכי חזי' אף שיש לדחות מ"מ האמת יורה דרכו וע"כ כיון דבמפותה נמי אית לה צער וביד האב למוסרה למנוול ומוכה שחין והוא ישלם לו בושתה ופגמה וגם צערה ישלם בוודאי ישלם להאב כיון שיש לה צער וא"כ אין ביד האב לצערה לעולם שהרי כיון שלרצונה נבעלת לו אין לה צער וא"כ הלוקחה מן האב אף שהוא מנוול ומוכה שחין אינו משלם לאב אלא מה שהוא מביישה ופוגמה אבל צער אינו נותן שהרי אין לה צער כיון שברצונה נבעלת לו ודוק כי הוא חריף ונכון עד מאד וזו היתה דעת הראב"ד ז"ל אורן של ישראל וכיון שכן ראיית הראב"ד גדולה שהרי לא זכתה התורה לאב חבלות אלא כל מה שיכול ליקח כשמוסרה למנוול ומוכה שחין והנראה לי כתבתי הצב"י אשכנזי ס"ט:
4