חכם צבי כ׳Chakham Tzvi 20
א׳מדינת פולין קטן שאלה יין שרף הנעשה מחמץ דגן גמור מהו דינו בפסח אם אסור בבל יראה ובל ימצא כחמץ דאורייתא או אינו אלא דרבנן:
1
ב׳תשובה בפ' העור והרוטב דף ק"כ תני' המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ומוכח בגמ' דלאו דוקא אם המחה החמץ גופי' אלא אף המשקין היוצאין ממנו כמותו דמייתי בתר הכי הא דתני' הטבל והחדש וכו' משקין היוצאין מהן כמותן ופירש"י חדש שעושה שכר מן השעורין וקאמר בגמ' מנלן וכי תימא ליגמר מהנך (פירוש מחמץ וחלב ואינך דמייתי לעיל) מה להנך שכן איסור הבא מאליו הא קמן דאילו הוה מצינן למילף מחמץ ולא הוה ליה פירכת איסור הבא מאליו ניחא הא דתניא בחדש דמשקין היוצאין מהן כמותו ואי ס"ד דבחמץ משקין היוצאין ממנו אינן כמותו אלא דוקא בשותה גוף האיסור הא ליכא למיגמר כלל מחמץ ואינך אלא ודאי כדאמרינן והכי מוכח מהא דאמר התם אהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן למה לי ליגמור מהני וכו' ואי ס"ד דדוקא בשותה הגוף ולא מאי דנפיק מיניה מאי פריך מהטמאים דאתי לרבויי צירן ורוטבן אלא ודאי דמשקין היוצאין מחמץ כחמץ גופיה דמי ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק בדברי התוס' פ' כל שעה דף כ"ד ע"ב ד"ה אלא הכא משום דזיעה בעלמא היא תימא לר"י דבהעור והרוטב יליף מקרא וכו' אמאי נטרי בהאי פירכא לאביי ולא קשיא להו אר' זירא דקדים אלא דהך סוגיא דחולין בלאו הכי לא אתיא כר' זירא דכיון דבהך סוגיא אמרי' דבהרבה איסורין כגון הנך דקחשיב משקיו היוצאין מהן כמותן וא"כ אדמייתי ר' זירא סייעתא לדברי ר' יוחנן מערלה. ליקשי ליה מכל הנך איסורין דאמרי' בהו משקין היוצאין מהן כמותן אלא ודאי ר' זירא לא שמיע ליה הך סוגיא דחולין. אלא דתמיהא להו למימר דגם לאביי לא שמיע ליה ומתוך כך נכנסו בדוחק גדול לומר דאיצטריך פרי מפרי לאסור בזתים וענבים. דלא כמשמעות פשטא דסוגיא דחולין ועדיין לא עלתה בידם ז"ל מכח מאי דקי"ל דטעם כעיקר דאורייתא: ועל כרחנו כדי ליישב דברי התלמוד צריכין אנו לומר דאה"נ דהוה מצי אביי לדחות דברי ר"ז דשאני התם דגלי קרא ואדילפת מערלה יליף מאינך דמשקין היוצאין מהם כמותן. אלא לדבריו דר' זירא קא"ל ובשיטתו השיבו אבל קושטא דמילתא ליכא בין איסורא גופא למשקה היוצא מהן וערלה שאני דגלי קרא וכן בתרומה והא דאמר מר בר רב אשי בכיצד מברכין האי דובשא דתמרי מברכינן עליה שהכל מ"ט זיעה בעלמא הוא היינו דוקא לענין ברכה דלא מיקרי פרי. אבל לענין איסורא דבתר טעמא אזלינן פשיטא דאסור כגוף האיסור. ועלו כהוגן דברי מהר"ר מנחם מטיקאטין בהקדמתו להרי"ף ס' נשים ודברי מורי זקני הגאון ז"ל בתשו' שער אפרים. והא דמייתי מהר"ם מטיקאטין שם ראיה מקושית התוס' אמאי אין מברכין במ"מ על שכר שלנו ולא מייתי בפשיטות דקיי"ל שכר שלנו עוברין עליו בב"י ובב"י משום דבעי לאוכוחי דהך זיעה דקאמר היינו לאו זיעה ופירשא בעלמא אלא רצונו לומר כיון דלאו למשקה עביד בטיל שם פרי מיניה ומיקרי זיעה לענין ברכה אבל לכל אינך מילי במילתא קמייתא קיימא ומוכח לה מדקשיא להו להתוס' דליברך על שכר שלנו במ"מ אי אמרת בשלמא דלכל מילי זיעה כגוף שיוצא ממנו הזיעה דמיא היינו דקשיא להו שפיר אף דבדובשא דתמרי מברכין שהכל היינו משום דלא נשתנו למעליותא אלא לגריעותא והיינו פירושא דזיעה בעלמא לאפוקי בשכר דאישתנו החטין למעליותא אף דזיעה היא בדין היה לברך עליו במ"מ אא"א דפירוש זיעה ר"ל זיעה ופירשא בעלמא שאינו חשוב כלל כגוף הענין ההוא לשום דבר מאי איכפת לן בשכר שעורים שנשתנו לעילויי' כי היכי דנבריך עליה במ"מ דכל עיקר אינו אלא זיעה שאינה כדין השעורים לשום דבר אלא ודאי לכל דבר הזיעה כמותו וממאי דמשנו התוס' והרא"ש דכיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים ולא שייכא להא דרב ושמואל לפי שאין כאן כ"א טעם בעלמא אין סתירה לדברי מהר"ם מטיקאטין דהתם ע"כ לענין ברכה בלחוד הוא דקאמרי תדע מדמדמו ליה לשתיתא שגוף קמח הקליות מעורב ואוכלו או שותהו ביחד וזהו דבר ברור שבכל האיסורים אסור הוא. וממילא ל"ק כלל ואנן מאי טעמא לא נילף מערלה לענין איסורא נמי דהא חמץ רחמנא אסריה בהדיא אף להיוצא ממנו כאמור וכן לענין חדש השכר אסור כגוף החדש כאשר הארכתי והשבתי על בעל לחם משנה בפי' המשניות זה לי כעשר שנים ועל מר בר רב אשי לא קשיא אמאי יליף לברכה מערלה ולא משאר איסורין שמשקין היוצאין מהן כמותן דלענין ברכה בעינן שיהא קרוי פרי וילפינן שפיר מערלה דכתיב בה פרי שאין המשקין היוצאין משאר פירות קרוין פרי. ועוד אפילו היה שייך למימר דבשאר איסורא מיקרו פירות אין לנו לברך עליו פרי העץ כיון שאינו פרי לכל הדברים דבמטבע ברכות יש לנו לכנותו מוסכם וכולל לכל הדברים. ובר מן כל דין אי ילפינן מברכות לאיסורין יש חילוק בין משקין היוצאין מהדברים בלי בישול כי אם על ידי זיבה וסחיטה לבישולי הפירות כדאמרי' במיא דשיבתא ודכולהו שלקי דמברכי' עלייהו בורא פה"א כשיבתא ושלקי אף דדובשא דתמרי מברכי' עליה שהכל ע"כ לומר דטפי איכא טעם פרי במי בישולו מבסחיטתו ולא מבעיא להתוס' והרא"ש שכתבו דאפילו בפירות מברכינן אמי בישולם פרי העץ אלא אפי' להרשב"א דפליג עד כאן ל"ק אלא בפירות שאין רוב אכילתן על ידי שליקה. אבל בפירות שרוב אכילתן ע"י שליקה כ"ע מודו דמברך אמי שליקתן כעל הפירות עצמן ולפום מאי דיליף מר בר רב אשי מערלה לברכה מכלל דאפי' בפירות שאין אוכלין אותן כ"א ע"י שליקה דאין מברכין על מי בשולן בפה"ע דומיא דערלה דכייל ותני דאין סופגין על שום משקה היוצא מהפירות אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים ומשמע אפילו פירות שאין דרכן לאוכלן חיין ואין סברא כלל לומר דליכא מידי בערלה שאינו נאכל כמות שהוא חי וכן כתבו האחרונים ז"ל דפירות שרוב אכילתן ע"י בישול מברך על מימיהם פה"ע לכ"ע אלא ע"כ דאף בערלה בפירות שדרך לשולקן מי בישולן כמותן. ומ"מ לענין איסור חמץ הדבר ברור שמשקה היוצא ממנו בין ע"י בישול בין ע"י סחיטה פרי הוא כמותו דומיא דשרצים דאמרי' בהו הטמאים לאסור צירן ורוטבן וסתם ציר ע"י כיבוש ומליחה ורוטב ע"י בישול הוא ומסתמא ע"י סחיטה לא גרע מעל ידי כיבוש ומליחה וכיון שזכינו שהמשקה הנעשה מחמץ הרי הוא כמוהו ולא שייך ביה זיעה כלל ממילא המאלי"ץ שהיין שרף נעשה ממנו הוא אסור דבר תורה בין שיהיה סחיטת החמץ או מי בישולו וכבר לימדנו הריב"ש ז"ל בתשו' רנ"ה שהיי"ש הלז דינו כיין שנעשה ממנו שכל זיעה העולה מן החמין דינה כחמין עצמן ואל ישתבש אדם לומר דדוקא ביין נסך ושאר איסורי ע"ז דאפרן אסור שהרי הראיות שהביא שם בשאר איסורין הם ואף שנשתנה טעם המאלי"ץ אין בכך כלום כיון שכל עיקרו של מאלי"ץ זה הוא לעשות ממנו זה היי"ש הוה ליה כפירות עפוצים מאוד שאין ראויין לאכילה כלל כשהן חיין ונאכלין ע"י בישול במים או במיני דבש וצוקר דאף שנשתנה טעמן לאחר בישולן וטיגונן במילתייהו קיימי לכל דבר הכא נמי מאלי"ץ זה כיון שכל עיקרו אינו נאכל ונשתה אלא כשהוא יי"ש הרי הוא כמאליץ עצמו כיון שכבר הוכחנו שהזיעה העולה על ידי האש הרי הוא כמות הדבר ההוא שממנו עולה הזיעה א"כ יין שרף זה פרי הוא כגוף הדבר שנתבשל ונשתנה טעמו למעליותא דבודאי במילתיה קאי ועד כאן לא הוצרך הריב"ש להביא ההיא דע"ז אפרה אסור אלא ביין שהוא ראוי לשתיי' כמות שהוא וסד"א דלאו אישתני למעליותא מיקרי אלא לגריעותא וה"ל כאפר קמ"ל דלא אבל במאלי"ץ אף דחמץ אפרו מותר כיון שנשתנה למעליותא וכל עיקרו עשוי לכך פשיטא דהיי"ש אסור כמו המאלי"ץ עצמו וצדקו דברי מהר"ם מטיקאטין בראיית הגבינות שהועמדו בחלא דשכירא דהתם נמי חוזק החומץ הוא המעמיד את החלב כמו ביין שרף זה שכל עיקרו נעשה מן כח וחוזק החמץ וממשו נעשה מן האיד החם ההווה ועולה מן החמץ שדינו כחמץ ממש ורואה אני שהדברים ק"ו ואין כאן דין זיעה כלל וממילא הדרן לכללין דכל שהוא ממנו אוסר ככל שאר מיני חמץ ועדיף מינייהו טובא שהוא בעצמו כתבלין ויותר מהם דאפי' בשאר איסורין באלף לא בטלי ובשכר שנתערב אין הדבר צריך ליאמר שהדבר ברור מסוגיית התלמוד דדינו כחמץ גמור כמ"ש ואין להקשות וכיון דטע"כ דאורייתא ל"ל קרא למשקין היוצאין מהן כמותן. תיפוק לי משום טעם כעיקר די"ל סד"א דוקא אכילה אבל שותה לא קמ"ל וזה ברור בגמ' הנלע"ד כתבתי. צבי הירש בהרב המובהק כמוהר"ר יעקב זלה"ה מאובין ס"ט.
2