חכם צבי כ״אChakham Tzvi 21
א׳זה כתבתי בקצרה על חכם אחד ממדינת ליטא שהפציר בי לעיין בתשובתו בדין עגונה אחת וזה לשוני אליו שנת תנ"ו לפ"ק.
1
ב׳הראיה שהביא כת"ר מההוא דאמר קטול אספסת' כבר ראיה זו מפורסמת בספרים ראשונים ואחרונים שכבר הביאם מהרמ"מ בהגהות מיימון ועליה סמך בעל תרומת הדשן והעומדים בשיטתו אבל אינה ענין לדעת הרמב"ם שפוסק בספק איבעיא לקולא דשאני סתם מסל"ת דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומהיכי תיתי למתלי באמתלא שאינה ברורה לפנינו דא"כ לא שבקת חיי אבל לפסוק לקולא במאי דאיבעיא להו לחכמי התלמוד הא מנא לן באופן שאין ממנה סיוע למה שכ"ת מבקש:
2
ג׳והראיה שהביא כת"ר מהרמב"ם מהל' נחלות דבמשאל"ס מהני סימנים מובהקים קצת איני יודע לה מקום דודאי רבותא אשמועינן דאף דלא מצאוהו מת כלל אלא שראוהו שנטבע עכ"ז היורשין יורדין לנחלה. ומ"ש ודוחק לומר דכתב רבותא לענין ממון כו' במחילה מכת"ר הא כל עיקר כוונת הרמב"ם בהלכות נחלות לענין ממון הוא ואין זה דוחק אלא פשוט וברור ממילא לא קשה מה שדקדקת בלשון הרמב"ם שכ' שלא החמירו אלא באיסור כרת ומסיים אבל לענין ממון כו' דהרמב"ם מלתא בטעמא נקיט דמשום הכי לא ילפינן ממונא מאיסורא כיון דאיסור זה כרת הוא. אבל אי הוה איסור זה איסור לאו. באמת הוה ילפינן ממונא מיניה ואף דבעלמא אמרינן ממונא מאיסורא לא ילפינן אפי' באיסור לאו שאני הכא דהוא להוציא הממון מחזקת המוריש דמסתפקא לן ביה אי מית אי לא מית וליתנו ביד היורשים דאי לאו דאיסור כרת הוא אלא הוה איסור לאו הוה ילפינן מיני' בכח כ"ש דהשתא באיסור לאו הקל החמירו חכמים להחזיקו בחזקת חי. כ"ש שאין לנו להחזיקו בחזקת מת כדי להוציא ממונו מחזקתו וליתנו ביד היורשים דהרי חזקת ממון עדיף מאיסור לאו דבאיסורא אזלינן בתר רובא ובממון חיישינן למיעוטא כדי להחזיק הממון בחזקתו דלא אזלינן בת"ר בממונא לאפוקיה מיד המוחזק ואף דבשאר איסורי כרת נמי אזלי' בת"ר י"ל הכא חששו חכמים ביותר דנפיק מיניה כמה חורבות גדולות אף שהיא חששא רחוקה עד מאוד חששו לאיסור כרת אבל בממון הקל אין לנו לחוש לחששות רחוקות כאלו וזה ברור בדברי הרמב"ם ז"ל ועכ"ח לית לן לפרושי בדברי הרמב"ם הנז' בהל' אלו שום נפקותא לענין התרת עיגונא שהרי אין מקומו. לענין הסימנים נלע"ד ברור שאין כאן סימנים מובהקים ואי מספקא לן נלע"ד שאין להכניסו בכלל ספק דחיסרון ידיעה אינו ספק גם מ"ש דזה מקרי שהו עליו עד שתצא נפשו מאחר שחפשו אחריו אינו נלע"ד דדילמא הוא ניצל קודם להם על קרש אחד או שיודע לשוט. ומ"ש ומי לא עדיף מה שמחפשין כו' מעומד במקום א' וכו' ודאי לא דמי דבעינן שלא יעלימו עיניהם משעת הנפילה עד כדי שתצא נפשו לאפוקי הכא דדילמא ביני לביני נפק ואזיל ליה לעלמא ומה שרצה כת"ר להוכיח מדברי הרמב"ם דסימנים שאינם מובהקי' ביותר מהנו במשאל"ס מדלא ערבינהו כוי אינו ראיה דרבות' קמ"ל דבלא סימנים נמי אם נשאת לא תצא ובסימנים נמי אפשר דאין דינם שוה דבמשאל"ס אם נשאת לא תצא ובמצאוהו הרוג אין מעידין עליו קתני משמע דאין כאן עדות ואפשר דאף אם נשאת תצא ומ"ש וצ"ע למה החמירו במשאל"ס ושאר דברים שרובם למיתה ובכמה דינים מצינו שהקילו בה מאוד משום עיגונא עד מפי עד ופסול וגוי מסל"ת עכ"ל מכ"ת ואשתמטתיה תלמוד ערוך פ' יש בכור דף מ"ו ע"ב כי אקילו רבנן בסופה בתחלה לא אקילו רבנן ומ"ש מגוסס אמשאל"ס הדבר פשוט לחלק בין יש לו אשה לאין לו אשה ולאו דוקא אשתו אינה מתאבלת עליו אלא כל שיש לו אשה אין מתאבלין עליו אפילו בנים ואחים אלא א"כ אשתו מותרת להינשא כי היכי דלא תיפוק מיניה חורבא ואשתו וכל הקרובים שווין אבל בשאין לו אשה כלל כשהדברים רובם למיתה קרוביו מתאבלין דבכל התורה אזלינן בתר רובא לבד מאשת איש דאחמור בה רבנן לכתחלה ומ"ש בנשאת במשאל"ס ואח"כ בא בעלה דאין הולד ממזר ישתקע הדבר ולא יאמר מי עדיפא זו מאנוסה או שיש לה עדים שמת בעלה ודבר זה בודאי צריך וידוי וכפרה ושאלת סליחה ומ"ש מחיוב קרבן גם זה שגגה כי אין הקרבן ענין לממזרות דהא באנוסה פטורה מן הקרבן ואפי' בשניהם אנוסים ואפ"ה הולד ממזר וז"ב לתינוקות ואף לפי"ד מי הגיד לך דבמשאל"ס פטורה מן הקרבן ובעיני הדבר פשוט שחייבת בקרבן ולא עדיפא מהעידו לה ב' עדים שמת בעלה דאף כאן הו"ל למידק ואיך שיהיה הדבר פשוט וברור שהולד ממזר גמור מן התורה דאטו ממזר בקנסא או שגגה או אונס תליא מילתא ודאי לא כן הוא וה' הטוב יכפר בעד ומה שהרבה כת"ר להשיב דלא דמי לעדים דא"כ האיך אמרה תורה שהיא מותרת אם אפשר לומר שהיא אסורה בשום אופן ודרכיה דרכי נועם עכ"ל ולא ידעתי לו מקום דבעדות שני עדים נמי התורה התירה בפירוש והאיך לא חששה התורה שימצאו שקרנים ויהא הולד ממזר והראי' גדולה שהביא כת"ר מהרא"ש גבי יבש ביבש להתיר אם נתבשלו ביחד לאחר שנודע התערובות אע"פ שידעינן בודאי שאוכל איסור גמור בכא"פ שחייב מדאורייתא אעפ"כ מותר עכ"ל ומזה רצית להתיר הולד שנולד מאשת איש שנשאת ע"י טביעת בעלה בחושבה שמת ואח"כ בא בעלה ולא די שאינה ראיה אלא שרואה אני שהיא שגגה בעיקר הדין ההוא דהא במין במינו קיימינן ואין כאן איסור דאורייתא כלל ולא שייכות לכזית בכא"פ כלל שזה לא נאמר אלא במבשא"מ ומ"ש ואי אתו עדים והכירו את האיסור וכו' ואעפי"כ התערובות מותר שהיה מקודם מותר עכ"ל זה לא ידעתי מנ"ל ובעיני הדבר פשוט שכיון שחזר ונודע האיסור והרי הוא אסור גם כל מה שנתבשל עמו בין המרק בין החתיכות הכל אסור עד שיהיה שם ששים ושלא כדבריך ואף לפ"ד אין הנידון דומה לראיה דהתם הטעם שכבר נתערב ואינו ניכר כלל בטל הוא כיון שנתערב בהיתר אבל הכא שהולד ידוע וניכר שנולד מאיש אחר שבא על אשת חבירו בחושבו שמת וחבירו קיים פשיטא שהולד ממזר מן התורה ואין זה צריך לפני' ושרא ליה מריה לכת"ר שעלה על דעתך להתיר ממזר מאשת איש ולהרבות ממזרים בישראל רח"ל מהאי דעתא. ובמ"ש ע"כ נפל ליה כל מ"ש כת"ר בדברי הרא"ש הנ"ל ובדברי הרמב"ם לענין קרבן ולרווחא דמלתא אביא ראיה אף שאינה צריכה בשוחט הפסח בשבת ונמצא טריפה בסתר פטור מן הקרבן וכן כל הבהמות הנשחטות מותרות לאכול וא"צ לבדוק אחר שום טריפות חוץ מהיריאה היאמר אומר שאם אחר שנאכלה חצי הבהמה נמצאת טריפה בסתר גם השאר מותר חלילה או היעלה בדעת מה שנתבשל עם הטריפה קודם שנודע הטריפות לא יאסר אף לאחר שנודע הטריפות לא תהא כזאת בישראל וגם בפסח חייב להביא פסח אחר אף שבתחלה ברשות שחט וזרק הדם והקטיר החלבים משום דאזלינן בתר רוב בהמות והיה פטור מלעשות פסח שני עכ"ז לאחר שנמצא טריפה חייב בפ"ש וכל המעשים הראשונים שלא כדין נעשו וז"ב וה' יצילנו משגיאות צבי אשכזי.
3