חכם צבי ג׳Chakham Tzvi 3
א׳אודיעך דעתי בפסק א' שנכתב מאחד מחכמי הזמן ועם היותי טרוד למלאות רצונך העברתי עיוני עליו ובמעט עיון ראיתי בו שגיאות ע"כ אמרתי צריך לדקדק אחריו והנני מגלה אזניך ואבא על סדר קונדריסו וז"ל שאלה אשה א' שהוחזקה בחזקת אלמנה ונכנסה עם א' לחופה ולא נבעלה באומרה שפירסה נדה ולמחרת יום חופתה בא כתב מחכם א' שהיא בחזקת איסור עגונה כו' וכעת בעלה רוצה לגרשה כו' אם יש רשות בידו לגרשה בע"כ כו':
1
ב׳תשובה פשוט בעיני שהרשות בידו לגרשה בע"כ כו' אף אם הבעל רוצה לקיימה כופין אותו להוציאה הואיל שתחילת הנשואין היתה באיסור וגרע מקידש תוך ג' או תוך כ"ד למינקת שצריך לגרשה עכ"ל. תחילת דברי פיהו אינו מדוקדק באומרו הואיל שתחילת הנשואין היתה באיסור משמע אף אם עכשיו הותרה בב"ד עפ"י עדות הראשונים מ"מ כופין לגרש והא ודאי ליתא דאף אם בשעת הנשואין לא התירה חכם בפירוש ע"פ העדויות שכבר הוגבו באותו הזמן כיון שאח"כ דקו חכמים בסהדותא ואישתכח מהימן בוודאי אין כופין לגרש שהרי איגלאי מילתא למפרע דבהיתר נישאת ואם נפשיך לו לומר כיון שבאותו הזמן עדיין לא התירה חכם אף שכבר הורבו העדויות נקנסנה ותצא עליך הראיה ולא די שאין לדבר זה ראיה אדרבא מקידש תוך ג' וכ"ד חדש ראיה לסתור דהתם אמרינן בפירוש דאף אם מתחילה קידש וכינס תוך הזמן ונשתהא הדבר ולא נידוהו ולא כפוהו להוציא עד שעבר הזמן מותרת היא לו ולא עוד אלא אף בנידוהו להוציא ועמד בנידוייו עד עבור הזמן שרינן ליה כמבואר בדברי הפוסקים ז"ל ה"ה. ועוד דאי מקידש תוך ג' וכ"ד חודש ילפת לה אף אנו נאמר דערוקיה מסתייה כי התם ולדעת הרב ב"י ז"ל אין צריך לברוח למקום רחוק. עוד כתב וז"ל וכן מבואר בכתובות עלה כ"ב דאמר ר"מ ב"י כו' דאמר אם אחר שבאו עדים נישאת תצא וטעמא הואיל דלכתחילה דינה שלא תינשא משום דאיכא תרי ותרי ונישאת באיסור לכך אף אם נישאת תצא לר"מ ב"י ואף רבנן לא פליגי עליה אלא בנישאת לא' מעדיה וגם היא אומרת ברי לי אבל בלאו הכי מודו רבנן לר"מ היכא שנישאת באיסור אף דליכא חשש אשם תלוי תצא הואיל ועברה ונישאת באיסור משא"כ כאן דליכא חשש איסור גמור רק משום דאיכא תרי ותרי לכתחילה לא תינשא לכך אם נישאת בדיעבד סברי רבנן לא תצא עד כאן לשונו:
2
ג׳דברים אלו אין להם שחר דמנ"ל לומר דרבנן מודו היכא דנישאת באיסור תצא הא כל הגירושין הפסולין שמנה הרמב"ם ז"ל לא תינשא ואם נישאת לא תצא אף שנישאת באיסור כמ"ש בפ"י מהלכות גירושין וכן בכל הנך בעיי דלא איפשטו בדיני עגונה פסק ז"ל דלא תנשא ואם נישאת לא תצא וכן במים שאין להם סוף דאמרו רבנן אשתו אסורה ואם נישאת עבדא איסורא ואפ"ה אמרינן בגמ' בהדיא אי נסיב לא מפקינן מיניה וכן בפ' כיצד א"א איכא טובא דאמרינן לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו ומה לי להביא ממקומות אחרים והלא מבואר הוא בכאן דבתרי ותרי לא תנשא ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת בריא אף דעבדא איסורא שהרי בפירש אמרינן לא תנשא על כל זה לא תצא ומה שכתב אבל בלא"ה מודו רבנן לר"מ דברים בטלים הם דבאיזה מקום יודו אם בכאן שהוא איסור דאורייתא ואחר הבא עליה באשם תלוי קאי ואמרו בפירוש שלא תנשא אפילו לאחד מעדיה אפ"ה אם נישאת לאחד מעדיה לא תצא באיזה מקום יאמרו אם נשאת תצא ואם כיון לכל שאר ספיקות דאורייתא דאמרינן בהו לא תינשא ואם נישאת תצא מה צורך לתלותן בחבלי השוא והנה כל התלמוד והפוסקים מלאים מזה ואם לקידש תוך ג' וכ"ד הרי הביאו בפי' לעיל וכבר אמרנו דאין לדמותם גם מ"ש משא"כ כאן דליכא חשש איסור גמור רק משום דאיכא תרי ותרי עכ"ל דברי רוח הם והאיך לא יקרא חשש איסור גמור דאילו בא עלי' אחר קאי באשם תלוי והלא בחזקת א"א קיימא וכמ"ש התוס' דתרי ותרי ספיקא דרבנן אלא דמכח חזקת אשה דייקא ומינסבא מפקינן לה מחטאת ומחנק ומוקמינן לה באשם תלוי ואם זה לא יקרא איסור גמור איזהו איסור גמור ואפ"ה אי לאו דבאשם תלוי קאי לא הוי מתמהינן אמאי לא תצא אפי' בלא נישאת לאחד מעדיה אלא דמשום דהבא עלי' באשם תלוי קאי מוקמינן ליה בנישאת לא' מעדיה כמבואר בגמ' ומש"ע וז"ל זה הטעם מבואר ממ"ש התוס' ד"ה כגון שנישאת כו' לכאורה מאי קושי' הא אמרינן התם אם כנס אינו מוציא וא"ל שמקשי' למ"ד כינס מוציא זהו דוחק דלא הוה להו למסתם אלא לפרש אלא ודאי פשוט הוא שקושיתם אליבא דר"מ וס"ל לתוס' הטעם לר"מ בבאו עדים ואח"כ נישאת תצא הואיל שנשאת לכתחלה באיסור וע"ז מקשי' התוס' שפיר דהא ע"כ אף כשנשאת ואח"כ באו עדים עברה על איסור שהרי ע"כ נישאת לא' מהעדים ואמרינן לא ישא אשתו הרי להדיא דס"ל להתוס' אליבא דר"מ דלכך אף אם נישאת תצא משום דנישאת לכתחילה באיסור וכבר כתבתי דגם רבנן מודו בזה לר"מ כו' כיון שיש חשש איסור לכתחילה מודו לר"מ דתצא עכ"ל:
3
ד׳ודברי שגגה הם מתחילתן ועד סופן דעיקר קושייתו לאו כלום היא דלא לבד מטעם דלא הוצרכו התוס' לפרש דקושייתם אליבא דמ"ד אם כינס מוציא כיון דלאידך מ"ד לא קשה מידי לפי דבריו אלא מטעם דודאי קשה להו לתוס' שפיר אפילו למ"ד אם כינס אינו מוציא דהא ע"כ כיון דמוקמינן לה כשניסת לא' מעדיה הא דתניא הרי זו לא תנשא ואם נישאת לא תצא היינו לא' מעדיה א"כ מאי אירי' שנים אומרים לא מת הא אפי' בשנים אומרים מת לחודייהו ולא אתו בי תרי אחריני דאמרי לא מת נמי לא תנשא בזה האופן דהיינו לא' מעדים ואם נישאת לא תצא נמצא דקושיית התוס' היא בין למ"ד התם אם כינס מוצי' ובין למ"ד כינס אינו מוציא למ"ד כינס מוציא הא הכא אפילו בשנים אומרים לא מת נמי אמרינן אם כינס אינו מוציא ולמ"ד כינס אינו מוציא נמי קשה מאי אירי' הכא משום דאתו בי תרי דאמרי לא מת לא תנשא לא' מעדיה הא אפי' בשנים אומרים מת נמי לא תנשא לא' מעדיה וכי תימא דבלא תצא אשמועינן רבותא דאפי' שנים אומרים לא מת לא תצא עכ"ז קשה לא תינשא למה לי הא בלא"ה אסורה להנשא לפי הס"ד ולא מסתבר להו להתוס' למימר דלא תנשא קאי לכ"ע ואם נישאת לא תצא קאי לאחד מעדיה בחד אופן קמיירי אף דמילתא דפשיטא הוא דלכ"ע אסורה מכח ק"ו דא' מעדיה מ"מ מתניתא מסתמא בחד אופן מיתניא ולא תינשא דומיא דאם נישאת לא תצא קתני דבא' מעדיה קמיירי וביותר שהתוס' לא נכנסו בדוחקים ולא המציאו ענין חדש מכח קושי' זו אלא דקושטא דמילת' קמפרשי ואזלי דאין צריך לדחות בכאן ולומר דלמ"ד התם אם כינס אינו מוציא מתני' דהכא בתרי טעמי קמיירי ולא תינשא קאי לאחרים ולא לאחד מעדיה דלא' מעדיה בלא"ה אסורה ואם נישאת לא תצא קאי לאחד מעדיה דוקא דליתא אלא אפילו בחד טעמא מצינן לאוקמי ולא תינשא נמי קאי לאחד מעדיה ואפילו הכי לא קשיא מאי אירי' כי אתו תרי דאמרי לא מת כו' וכמ"ש התוס' וזהו ברור לכל מבין ואף לפי דבריו דלא נחית לעומקא והקשה דלא ה"ל להתו' לסתום אלא לפרש דקושייתם היא אליבא דמ"ד כינס מוציא: א"כ תירוצו אינו כלום דמה תירץ שהתוס' לא הקשו אלא לר"מ ולא אליבייהו דרבנן דהרי קושייתו במקומו עומדת דלא ה"ל להתוס' למסתם דקושייתם בסתמא נראה דקשיא אליבא דכ"ע ולפי דבריו לא קשיא אלא לרבי מנחם: וגם סוף דבריו מופרכים מאליהם והם סותרים את עצמם דהאיך כתב הרי להדי' כו' וכבר כתבתי דגם רבנן מודו בזה לר' מנחם כו' והרי ע"כ רבנן חולקין בזה ארבי מנחם דהרי לפי פירושו בקושית התוס' אי ס"ד דבנשאת לכתחילה באיסור תצא התם נמי הוי לן למימר דתצא כיון דבהרגנוהו לא ישא את אשתו לכתחילה ותירצו התוס' דאה"נ דבהרגנוהו דהתם כיון דלכתחילה אסור אף בדעבד תצא אלא דבשני' אפילו לכתחילה שרי וא"כ לדידן דקי"ל כמ"ד כינס אינו מוציא כדאמר התם בהדי' תני להו רב זוטי דבי רב פפי כדברי האומר כינס אינו מוציא וכן א"ל רב אשי לרבנן מתני' היא דלא יכנוס ואם כנס אינו מוציא וא"כ ע"כ רבנן פליגי עלי' דר"מ שהרי לפי דבריו לר"מ היכא דאמרינן לא ישא אם נשא מוציא וחכמים אומרים בפירוש אם כנס אינו מוציא ואני תמה מזה החכם איך לא שת לבו גם לזאת וכל זה הוא אי ס"ל להתוס' דההיא סוגי' דכנס אינו מוציא קאי נמי אעד א' מה שאינו ברור דאי"ל דס"ל להתוס' דבעד אחד לכ"ע אם כנס מוציא אלא שאין אנו צריכין לזה כאן: ומש"כ וז"ל ואף לדברי רש"י שפי' באומרת ברי לי אין לבי נוקפי כו' וא"כ איכא למימר בנ"ד לרבנן לא תצא דלא נישאת בעברינות דמצי"ל אין לבי נוקפי בדבר זה ואף אם לא אומרת כן אינה נאמנת דא"א משים עצמו רשע כו' ומטעם זה נמי אידחי הסבר' לומר שהי' תצא מצד שעברה על דת דזיל בתר טעמא שכתבו הפוסקים הואיל שהכשילתו באיסור כו' משא"כ בנ"ד דמצית למימר ברי לי ואין לבי נוקפי כפי' רש"י א"כ לא הכשילתו עדיין בשום איסור אבל כבר הוכחתי בספרי שהעיקר כפי' הר"ן דמפרש שהיא אומרת ברי לי שיודעת בודאי שמת בעלה ובנ"ד לא מיירי בכה"ג עכ"ל: ויש בו שיבושים רבים חדא דלפי"ד ס"ל לרש"י דבלא אתא שום עד שאמר מת בעלה וגם היא אינה יודעת שמת בעלה אלא שאומרת אין לבי נוקפי שאלו היה קיים היה בא תהא מותרת להישאר בנישואיה ישתקע הדבר ולא יאמר על שום בר בי רב דחד יומא מכ"ש על פה קדוש מאוה"ג רש"י ז"ל וחוששני לו מחטאת בדבר זה דהדבר פשוט דאינה קיימת באשם תלוי אלא בחטאת קבועה בין היא בין בעלה ואם במזיד שניהם בחנק הם כיון שאין כאן שום עדות על מיתת בעלה הרי היא בחזקת א"א כמות שהיתה וע"כ לא קאמר רש"י דברי לי ואין לבי לוקפי מהני אלא בדאתו בי תרי דאמרו מת ואף דאיכא בי תרי אחריני דאמרי לא מת כיון דאין כאן אלא אשם תלוי שהוא ספק איסור ואינו בא אלא על ספק הלב אבל כשאין לבו נוקפו אין כאן אשם אבל בדלא אתא שום עד דאמר מת וגם היא אינה אומרת כן אלא שאומרת אין לבי נוקפי שאלו הי' קיים היה בא חלילה חלילה שיאמר שום אדם שאם נישאת לא תצא:
4
ה׳ועוד דאף לפי דמיונו דנ"ד דומה לנדון הגמ' מש"כ דלרבנן לא תצא דמצית למימר ברי לי ואין לבי נוקפי ואף אם לא אומרת כן אינה נאמנת דאין אדם מע"ר: הוא טעות גדול מכמה טעמים חדא דע"כ לא אמרינן אין אדם מע"ר אלא במקום שאין אנו יודעין דבר רע ולא שום ריעותא כההיא דמודה שהאכילתו שאינו מעושר אבל כשיש ריעותא לפנינו כגון פנוי' או ארוסה שעיברה דאע"ג דקי"ל דבאומרת לכשר נבעלתי נאמנת כשאין הארוס מכחישה או שאין הארוס לפנינו אפ"ה כשאומרת שנבעלה לפסול לה שאומרת לא ידענא הולד ספק ממזר הוי וכמ"ש כל הפוסקים ולא אמרינן דא"א מע"ר ואינה נאמנת לומר שנבעלה לאחר שאינו כשר אף דהתם בארוס איכא נמי קצת איסורא וכן בפנויה לכשר לה איכא נמי קצת איסורא וא"כ תרצה לומר מדעל כרחך עבדא איסורא זוטא נאמנת נמי לומר דעבדא איסורא רבה בנ"ד נמי הא אמרינן דלכתחילה לא תינשא והרי עכ"ח עברה ונישאת בעבריינות שלא כדברי חכמים שאמרו לא תינשא ותהא נאמנת לומר דעבדא איסורא רבה: ועוד דע"כ לא אמרינן אין אדם מע"ר אלא מה שכבר עשה וגם שלא לעשות עצמו חשוד ופסול לעדות אבל במכאן ולהבא לשוויי נפשי' חתיכה דאיסורא נאמן אפילו במקום שהוא עושה עצמו רשע תדע דבאומרת טמאה אני לך אפילו ברצון נאמנת אי לאו משום דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר ובאיכא רגלים לדבר אפילו למשנה אחרונה נאמנת לפ"ד מהרמ"א בהג"ה ואין לך רגלים לדבר יותר מנ"ד והדבר פשוט כיון דשויא נפשה חתיכא דאיסורא אסורה מכאן ולהבא אלא דבאינו מאמינה מותרת משום חשש דעיניה נתנה באחר אבל בכאן הרי הבעל צווח ורוצה לגרשה ופשיטא דהיא נאמנת אם אומרת שאינו ברי לה ושלבה נוקפה ועוד אעיקרא דדינא לא שייך כאן למימר אין אדם מע"ר דדילמא בשעת הנשואין לה היה לבה נוקפה אבל עתה נכנס ספק בלבה ולבה נוקף וכיון דהכל תלוי בנקיפת הלב האיך נאכילנה איסור אשם תלוי בכל ביאה וביאה. ועוד טעה טעות גדולה אפי' אם יהבינן לי' כל הטעיות הנזכרו באומרו דלרש"י לא הכשילתו בשום איסור דיכול לומר אין לבי נוקפי כו' נהי דהא מהני לגבי דידה אבל לגבי הבעל וודאי באשם תלוי קאי בכל ביאה וביאה כדאמרינן בהדי' בהך סוגי' תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי אמר רב ששת כגון שנישאת לא' מעדים היא גופה מאשם תלוי קאי באומרת ברי ש"מ שבין שהבעל יודע והיא אינה אומרת ברי לי ובין שהיא אומרת ברי לי והבעל אינו יודע אותו שאינו יודע לעול' באשם תלוי קאי ומ"ש שהוכיח כדברי הר"ן הרחיק עדיו ובעיני דברי רש"י ז"ל נכונים מאוד במשמעות לשון הגמ' ודברי הר"ן ז"ל אין בהם הכרח בדבר זה:
5
ו׳ומה שהקשה עוד לפי מ"ש התוס' לקמן דף כ"ו ע"ב בד"ה אנן אחתינן ליה דבתרי לחוד לא דייקא אלא דבתרי ותרי נמי דייקא כיון דמכחישין זא"ז א"כ לרבי מנחם היכא דנישאת ע"פ שני עדים הראשונים ואחר הנישואין באי שנים האומרים לא מת אמאי לא תצא הא לא דייקא ומכח קושיא זו נכנס בשבושים גדולים כמו שאבאר בעזה"י ותחילה צריך אני להראותו שבמקום שחשב לא עמד ולא ישב והקושיא היא חסרון ידיעה שהרי התוס' כתבו בפירו' דמש"ה לא אמרינן בבי תרי דדייקא משום דלא שייך בה לומר מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה שהרי היא מותרת לחזור לו והיינו כרבי שמעון וכרב דפסק כוותי' התם ושקלי וטרי התוס' לאסוקי שמעתתא כוותייהו נמי אף דאנן לא קי"ל הכי וכל זה מבואר נמצא דמה שנישאת ונבעלה עפ"י שנים עדים הראשונים עד שלא באו האחרונים הרי היא אנוסה ולא קנסינן לה ומותרת לחזור לבעלה הראשון אבל תיכף ומיד כשבאו העדים האחרונים האומרים לא מת אם תעמוד עם בעלה ותבעל לו עוד אחר העדת העדים האחרונים הרי היא נאסרת לבעלה הראשון כשיבא וכל הדרכים האלו בה נמצת דהחמרת עלי' בסופה וכין שכן והיא אומרת עדיין ברי לי אף לאחר העדאת העדים האחרונים בודאי דייקא והך חזקה דאשה דייקא ומינסבא לאו דוקא אתחלת הנשואין אלא מכל שעה ושעה שהיא עומדת בנישואיה ועומדת עם בעלה השני אמרינן הכי וזה ברור נמצא כל מה שכ' בענין זה עד גמיר' הכל הבל ולא היה מהצורך להשיב עליו אלא מפני שהוא מבהיל השומעים והרואים בכתבו אברר כל הטעיות עד מקום שידי מגעת בעזה"י אף לפי"ד אחת לאחת: מ"ש דלרבי מאיר בנישאת ע"פ עדים הראשונים יצאה מחזקת א"א ומחזקת בעלה הראשון כו' אמת הוא שכן כתבו התוס' לקמן בדבור הנ"ל בשם ר"י ב"ב אבל ר"י בעל התוס' חולק עליו וע"כ לרבנן נמי היכא דנישאת ע"פ שני עדים ואחר כך באו אחרים והכחישום לא תצא והוא פשוט ומבואר מעצמו וכן מוכח ממ"ש התוס' לקמן ריש דף כ"ג ד"ה מ"ש בשם י"מ דכיון דלא מפליג כו' ש"מ רבנן היא ואי ס"ד דלרבנן הוא איפכא דבנישאת ע"פ ב' ואח"כ באו עדים תצא אכתי קשה לפלוג לאידך גיסא דבבאו שנים תחילה וניסת על פיהם ואחר כך באו ב' אחרים והכחישום תצא א"ו דלרבנן לעולם לא תצא והוא פשוט בגמ' ובכל הפוסקים ואם כדברי זה החכ' תקשי ליה לר"י אמאי לא תצא כיון דע"כ לא דייקא והעדאת העדים הראשונים אינה מועילה יותר מהאחרונים וחזקת אשה דייקא ומנסבא ליכא וא"כ העד נמי בחנק קאי כמ"ש התוס' והכא ליכא לשנויי דהעדאת העדים הראשונים הוציאוה מחזקת א"א כדס"ל לר"י ב"ב דהא אנן אליבא דר"י בעל תוס' קיימינן דהוא הוא הסובר טעם ההיתר מכח אשה דייקא ומנסבא כמ"ש בפירוש לקמן בדבור הנ"ל דבשלמא ברבי מנחם ב"י יכול הייתי לדחוק ולומר דס"ל כסברת ר"י ב"ב אף שאין זו דרך ישרה אבל לרבנן ואליבא דר"י בעל התוס' שהוא סובר בפירו' כן לכל הפחות אליבא דרבנן מאי איכא למימר: גם מ"ש ששמע מקשי' למאי דמוקים רבא לרבי יוחנן כרבי מנחם דבשנים אומרים נתגרשה כו' קאי כרבי מנחם ומשמע דבנישאת בתחילה על פי שניים האומרים נתגרשה ואחר כך באו שנים ואמרו שלא נתגרשה ס"ל נמי לרבי מנחם ב"י דלא תצא ואמאי כיון דהיא מעיזה פניה ולא דייקא ואי אפשר לתרץ כתירוץ התוס': אמרתי שגם זה הבל שהרי כתבו התוס' בפירוש לקמן בדבור הנ"ל דבשנים אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה אף דלא דייקא וגם מעיזה פנים כו' דמ"מ דייקא שיראה שיוזמו העדים או יפסלו אותם בגזלנותא והדר הוה ליה נתגרשה כמו מת בעלה: ומה שרצה עוד לתרץ על קושייתו הנזכרת דעד כאן ל"ק רבי מנחם ב"י דלא תצא אלא בשבא עד אחד תחילה שאמר מת ונישאת לו ואחר כך באו השלשה עדים אחרים דהיינו העד השני שאומר מת והשני עדים אחרים שאומרים לא מת בזה דוקא הוא דאמר רבי מנחם דלא תצא אבל אם באו שני עדים האומרים מת תחילה ונישאת לאחד מהם ואחר הנישואין באו שנים אחרים האומרים לא מת בזה תצא אליבא דרבי מנחם: אלו דבריו והם דברי הבאי ואין כדאי להשיב עליהם דכל מתחיל הרואה בגמרא יצחק לו: ואף אי יהבינן ליה טעותו בדברי ר"מ אכתי ברבנן מה יאמר שהם ע"כ ס"ל דאף בבאו שני עדים תחילה והעידו שמת ונישאת ואחר כך באו ב' אחרים ואמרו לא מת לא תצא וכמ"ש למעלה: ועוד דבריו מבולבלים וסותרים זא"ז דאם תירוץ זה אמת לפי"ד תיקשי הרי הוא סותר את דינו שהרי הוא רוצה לומר למעלה מכח שיטת התוס' דלרבי מנחם היכא דנשאת לעד אחד שהעיד לה בלבד תצא כיון שנשאת לו באיסור דהרגתיו לא ישא את אשתו וע"ז בנה יסוד דינו ועכשיו הוא בא לחזק את דבריו מכח זה הפירוש המשובש והרי סותר את עצמו: ומה שהקשה להרמב"ם דס"ל באחד אומר מת ואחד אומר לא מת דאם נישאת לאותו שהעיד לה לא תצא מהאי דאביי תשובה גנובה היא הלא כתובה על ספר הישר להרמב"ם ז"ל בפי' הרב המגיד בשם הרמב"ן ולא באופן שכתבה זה החכם שהוא טעות גמור שהרי אי אפשר לבעל התלמוד לומר דמיירי בבאו בבת אחת כיון דמייתי לדעולא דעל כרחיך מיירי בבאו בזה אחר זה אעיקר אוקמתא דאביי אמאי לא מוקי לה אביי גופיה בבאו בבת אחת וכמו שמבואר בה"ה יע"ש וכבר תירץ הרב המגיד ז"ל בטוב טעם יעויין עליו ואני הוספתי נופך על דברי ה"ה ז"ל דעל כרחך לא מצי לאוקמי בבאו שנים בבת אחת ונישאת לאותו העד שהעיד לה שמת דאם כן מאי אורי' שבא עד שני והעיד שלא מת תיפוק ליה דבלא"ה לא תנשא לאותו העד כדתנן מת לא ישא את אשתו אלא ודאי בבאו זא"ז ולא תנשא היינו לעלמא ודוק כי זה כפתור ופרח אבל דברי זה החכ' לא ניתנו ליאמר: גם מה שהרבה דברים בתוס' ד"ה אי הכי כו' עבר על בל תשחית הנייר והדיו שמפרש דהתוס' סוברים דהסוגי' דאביי דפריך עלי' א"ה אפי' לכתחילה נמי ומאי דמשני משום דרב אסי הוא דוקא לרבי מנחם ב"י ולא לרבנן דברי חלומות הם ואלמלא יראת האריכות ואיבוד הזמן הייתי משיב עליו אף לפי"ד ומ"ש על דברי הרב מהרי"ט בריש כתובות דברים פשוטי' הם שדברי הרב נכונים שהרי בגמר' אומר לפיכך חלה הוא כו' משמע להדי' דמהתם יליף לי' ואי לאו דדמי היכי מצי יליף לה. ומה שהביא ראי' לדעת הרמב"ם דלא כהרא"ש דאין חופה אא"כ ראויה לביאה מדאמרינן בועל בעילת מצוה ופורש ולמה התירו לו לבעול יכנוס ואל יבעול אלו דבריו ואין בהם ממש שכבר נשמר הרא"ש מזה באומרו מאחר שאינה ראויה לביאה למה אכנוס הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה וכתב עוד שלא רצה לישא כל זמן שאינה ראויה לביאה משום תוחלת ממושכה אלו דברי הרא"ש ז"ל הרי שלא היה דרכם לכנס אא"כ תהא ראויה לביאה כי לא שמחה היא לו אלא צער הוא לו. ומה שהרבה דברים על האחרונים שלא ראו תשו' הריב"ש תלי"ת כבר נתפרסם זה על ידינו בבית מדרשינו זה שנים רבות והדברים מבוארים בחדושי מהרי"ט ז"ל ריש כתובות: ומש"ע ודבר זה תלוי במחלוקת רש"י והר"ן דברים בטלים הם כמ"ש למעלה: ומש"ע והביא מחלוקת האחרונים ז"ל בענין שמעו בו שמת ואינו ידוע אם הוא תוך ל' או אחר ל' אם מתאבלין עליו או לא אע"פ שאינו ענין לנ"ד ולא דמי להדדי כי אוכלא לדנא כדי שלא יראו התלמידים ויטעו הריני מברר הדברים בעזה"י כאשר תשיג ידי יד כהה בס"ד: מה שתמה על דחיית בעל נקדה"כ בסי' שצ"ז את ראיית הט"ז מההיא דהמחליף פרה מכח מה שכתבו התוס' בהשואל דף ק' ע"א ד"ה הא מני וז"ל ואני מתמיה במאוד וכו' דודאי כיון לדברי התוס' שכתבו כו' דחזקת מרא קמא חשיב טפי: ואם לזה כיון איני יודע מאי קאמר דהא מסקי תוס' שם דחזקת ממון עם חזקת מעוברת לכ"ע עדיף מחזקת מרא קמא וכאן בדברי רבי יהודא א"ש איכא חזקת ממון וחזקת קיימת א"כ האיך כתב הש"ך חזקת מרא קמא עדיף ואין לתרץ דמה שכתבו תוס' כו' היינו לפי המסקנא דזה אינו דהני מילי בחזקת ממון לחוד יש לתרץ הכי כו' אבל עם חזקת קיימא ליכא לשנויי הכי כמ"ש תוס' והוכיחו זה מההיא דריש המוכר פירות ע"ש כו': והנה עם שאני מסכים להוראת הט"ז כמו שאני עתיד לבאר בעזה"י מ"מ הריני מגיד לו שתמיהא זו אין בה ממש דהדברים פשוטים דכוונת הנקדה"כ להוכיח מהתוס' דהשואל דחזקת מרא קמא לפי האמת חשובה מחזקת קיימת וכיון דחזקת בעל החמור בהפרה איננה כלום וכמ"ש ריב"א ז"ל בתוס' מטעם דהוה בספק לפי הסלקא דעתין דהשתא א"כ אין לנו אלא חזקת מרא קמא כנגד חזקת קיימת וחזקת מרא קמא עדיף ומ"ש דהתוס' מסקי דחזקת ממון עם חזקת מעוברת עדיף מחזקת מרא קמא לא דק דהתם בפרה שנגחה את השור הא בעל הפרה איהו ניהו מרא קמא וקמסייע לי' נמי חזקת מעוברת דוק ותשכח: גם מ"ש אבל עם חזקת קיימת ליכא לשנויי הכי כמו שהוכיחו התוס' מהמוכר פירות דברים בטלים הם דעד דלא קים להו להתוס' בין מחליף למוכר שור ונמצא נגחן וס"ל דתרווייהו שוים בטענותם ובחזקתם הקשו מכח כ"ש דבהמחליף לא הוה לן לאוקמי בחזקת מרא קמא אפי' אם לא היה לו חזקת קיימת כי ההיא דהמוכר דאין להמחזיק שום חזקה בעזרתו אדרבא הרוב הוא כנגדו ואפ"ה מועלת לו חזקתו דהשתא כ"ש בהמחליף דחזקת קיימת מסייעית לו ואפי' אם לא היה לו סיוע זה בעזרתו ג"כ הוה קשה מהמוכר פירות אבל לפי פירוש ריב"א דתפיסת בעל החמור אינה תפיסה כלל כי היא מספק לא שמענו להו להתוס' לומר שחזקת מרא קמא לפי הס"ד דהשתא אינה חשובה יותר מחזקת קיימת וא"כ אין תמיהתו על ספר נקדה"כ כלום: ומה שהק' על הט"ז שהביא ראיה מן המסקנא דרמב"י וז"ל דודאי צריכין להאי טעמא שהספק נולד ברשותן ולי"ל הטעם בחזקת קיימת כיון שיש לבעל פרה חזקת ממון עדיף מחזקת קיימת כמבואר בתוס' עכ"ל ואין זה כלום דודאי השתה לפי האמת כיון שבעל החמור מוחזק בפרה א"כ אין כאן חזקת מרא קמא מועלת כלום וכדמוכח בהשואל וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה על בעל וא"כ אף אף אם יהיו כוחותם וחזקותם שוה בפרה היה לו לזכות את בעל החמור מטעם חזקת קיימת כך היא כוונת הט"ז ז"ל אלא שמטעם אחר אני אומר אין ראיה זו מכרעת דמאי אילמא הך חזקה דקיימת דהוה לבעל התלמוד לומר אותה טפי מהך טעמא דמי שנולד ספק ברשותו כיון דבהך טעמא דמי שנולד ספק ברשותו אשמועינן מילתא חדתא וה"ק אפילו אי לא הוה לן חזקת קיימת אפ"ה מי שנולד ספק ברשותו עליו הראיה וביותר לפימ"ש התוס' בד"ה ותנא תונא כלה אלא שדברי הט"ז ז"ל ע"כ לפי פשוטה של שמועה ולפי פירשיז"ל הם אומרים ואעפ"כ אינם מוכרחים כאמור: ומש"ע וז"ל מעתה דברי הט"ז דחויים כו' מעיקרא מדברי ר"י א"ש כבר תירצו ריב"א וגם תוס' בהשואל כו' כתבו בסוף דבריהם דאמרינן בחזקת שהיא קיימת ש"מ דחזרו ממ"ש בכתובות וס"ל עיקר כריב"א עכ"ל ודברי נערות הם חדא דמה לו לבקש עזר מהתוס' דהשואל הרי התוס' בכתובות באותו הדיבור עצמו החזיקו בפירוש ריב"א מכח קושיות גדולות. ועוד דמהשואל אין שום ראיה דהתם אליבא דסומכוס קיימינן ואיכא למימר למאי דסליק אדעתין השתא אפשר דרבנן פליגי עליה נמי בהא גם מ"ש דס"ל עיקר כריב"א אינו כלום דאף לריב"א נמי שפיר יש להוכיח סברת הט"ז דקשה אמאי אזיל בתר חזקת מרא קמא אף את"ל שתפיסת בעל החמור את הפרה היא בספק אכתי מהני ליה נמי חזקת הגוף דהחמור הוא בחזקת קיים וכיון דאית לי' חזקת גוף החמור עם תפיסתו אף שהיא בספק אמאי מוציאין מידו אלא ודאי דחזקת גוף החמור לאו חזקה אלימתא היא דכיון שמת עכשיו לפנינו אזדא לה החזקה למפרע ואף שהתוספות דחו טעם זה והחזיקו בפירוש ריב"א היינו לומר דכל דבר שיהא כשעת מציאותו כודאי גמור אף למפרע עד שנוציא ממון מכח זה זה ודאי דחו והקשו דדוקא משום חומרת קדשים הוא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאותן ולכאורה הוא תמוה דהא לקולא נמי אמרינן במחט שנמצאת מלאה חלודה ובשרץ שנמצא שרוף ע"ג הזיתים ובמטלית המהוהא טהור כדתנן סוף פ"ט דטהרות ומייתי לה ריש נדה אלא ודאי דה"ק דכשעת מציאותו לאו ודאי גמור הוא: תדע דהא לא מטמאינן אלא בקדשים אבל בחולין לא כיון דאיכא נגד זה חזקת האדם הנוגע דאוקי גברא בחזקת טהור וכן במחט ושרץ ומטלית איכא נמי חזקת טהרות דמסייע לשעת מציאותו ולהכי אזלינן בתרה אפילו להקל אבל להוציא ממון מכח שעת מציאותו אין לנו כיון שאינו אלא ספק דנהי דאזדא לה חזקת חי אף למפרע עכ"ז לית לן חזקה שהיה מת למפרע עד שמכח זה נוציא ממון ולהכי פירש ריב"א דהתפיסה של בעל החמור את הפרה לא חשיבא כיון שהוא עצמו מסופק אבל עכ"ז אי הוה חזקת חי חזקה גמורה לא הוי מפקינן מיניה דהמחזיק עתה פקח עיניך והבן:
6
ז׳ומה שהק' על מהרש"ל בספר חכ"ש בפ' השואל בדבור הנ"ל דתוס' לא ס"ל כרשב"ם ורשב"ם לא ס"ל כהתוס' דא"כ מאי פרקי התוס' בסוף ד"ה הא מני סומכוס היא מההיא דהשואל על ההיא דהפרה דילמא ההיא דהפרה מיירי בשניהם טוענין ברי ולהכי מהני להו חזקת מעוברת וחזקת ממון לאפוקי בהשואל דשניהם טוענים שמא ובזה הרבה דברים ואין בזה ממש דמלבד דמדקתני ואין ידוע משמע שהדבר ספק דאל"ה הוה למיתני זה אומר לא כי כו' כדתנן לעיל בסוף המניח עוד לא הועלנו כלום לרבא דאמר בהך שמעתתא כי אמר סומכוס בשמא ושמא אבל ברי וברי לא אמר וא"כ ע"כ מתני' דהפרה בשמא ושמא היא וז"ב למבין וכיון שדחינו כל דברי זה החכם מעתה נבאר דעתינו לענין דין האבלות אם יש לנו לפסוק כדעת הרב בעל ט"ז ז"ל לקולא ונלע"ד דהלכתא כוותי' אלא שבשעברו הרבה יותר מל' יום משעה שיודע שהיה בודאי חי אזי בודאי פטור מלהתאבל אבל אם עונה אחת או פחות ממנה עודף על הל' יום אז מספק פטור מלהתאבל כי התוס' הק' בפ"ק דחולין דף י' בד"ה ודילמא דאמאי מטמאינן בודאי הנכנס בבית מוסגר אף שחסר לבסוף ונ"ל לתרץ משום דודאי טפי שכיח שיחסר הנגע בכל ז' ימי הסגרו משיחסר בשעה קטנה שבין ראיית הנגע להסגרו ואפילו בהלך לביתו והסגיר ובכל כי האי מוקמינן אחזקה ואמרינן בודאי בשעה קטנה כזו לא החסיר אלא עמד בעיניו ואף שמצאנו את הנגע חסר לאחר הז' אמרינן שבאורך שבעת ימי הסגרו נחסר ולכן הנכנס בתוך ימי הסגרו טמא אף שנכנס בסוף זמן ההסגר קודם ראות הכהן דגזה"כ היא שאף אם נתמעט אחר שהסגירו הכהן יהא טמא עד שיחזור הכהן ויראנו וכמ"ש ריש פ"ק דנדה ע"ב ד"ה התם תרתי לריעותא והיינו טעמא דיש חילוק בין ראהו חי מבערב ללא ראהו דבלא ראהו דאיכא למתלי טפי שבזמן רב שעבר מת תלינן אבל בראהו חי מבערב דע"כ בשעה מועטת יצא מחזקת חי למת אמרינן שמא השתא הוא דמת והו"ל ספק ובר"ה טהור אבל בלא ראהו מבערב הו"ל כי ודאי דבערך זמן מועט לגבי זמן רב הו"ל כי ודאי היכא דמת לפנינו אע"ג דהו"ל חזקת חי באיזה זמן. ואני תמה על מ"ש התוס' שם בנדה וז"ל וי"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר מעט מעט ולכך אי"ל דמעיקרא חסר אבל הנגע רגילות להתחסר בב"א פחות מכגריס עכ"ד ז"ל ואינם מובנים לי דגבי מקוה החסרון שהוא בין מ' סאה לפחות ממ' סאה גם הוא מתחסר בב"א וע"כ בחסר אפילו טיפה א' אינו טובל וכדאמרינן בפ"ק דר"ה במ' סאה הוא טובל במ' סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול וכתבו התוס' דלאו דוקא דאפי' חסר טיפה אינו טובל אלא ע"כ כיון שהוא חסר לפנינו ממ' סאה הרבה יותר מטיפה א' אף שחסרון אותה הטיפה נעשה בב"א מ"מ החסרון הגדול שהוא לפנינו ע"כ לא נעשה בב"א אלא חסר ואתא חסר ואתא ואיתרע לה חזקה מקמי הכא טובא ולא ידעינן מאימת וכמ"ש רש"י ז"ל א"כ בנגע נמי כשהוא נגע גדול כסלע או כטפח או כאמה אף שתיכף כשנחסר מכמותו נטהר מ"מ כשרואין בסוף ז' ימי הסגרו שנחסר הרבה מכמותו הראשון ע"כ לא בב"א נחסר שזה הוא דבר שהשכל והחוש מנגדו שנגע גדול יהא רגיל לילך בב"א וא"כ ע"כ מקמי הכי טובא איתרע ליה חזקתו וא"ל דשאני מקוה דאף שמתחיל להתחסר קודם שיחסר ממ' סאה אינו פסול ועכ"ז איתרע חזקתו מאותה שעה שהתחיל להתחסר נמצא דקודם חסרונו ממ' סאה נמי לא הו"ל חזקת כשרות לאפוקי נגע דלא מתרע חזקתיה כלל מקמי חסרונו אלא בשעת חסרונו וכיון שחסרונו בא בב"א אמרינן השתא הוא דאיתרע דהניחא אם אינו חסר אלא כ"ש מכמותו הראשון דאמרינן השתא הוא דחסר אבל כשחסר הרבה מכמותו הראשון ע"כ לאו בב"א חסר וא"כ רואה אני הדברים ק"ו השתא ומה במקוה דאפילו תימא שהתחי' להתחסר זה זמן רב אפ"ה אין הכרח שמאותו זמן שהתחיל להתחסר נפסל דמסתמא לא היו המ' סאה מצומצמות ועכ"ז אמרינן הרי חסר לפניך ולמפרע הוא בחזקת חסר ממ' סאה בנגע שע"כ משהתחיל להתחסר תומ"י הוא טהור אינו דין שנאמר שכיון שהוא חסר לפנינו הרבה ומסתמא זה הכמות הרב אינו נחסר בפע"א ע"כ נאמר שזה זמן שהיה חסר והיה טהור בודאי שהרי תכף שהתחיל להתחסר הוא טהור וא"כ איתרע ליה חזקתו שהרי מקמי הכי טובא התחיל להתחסר. וניחא לי דלא קפדינן אלא שלא יהא בשעת הסגרו פחות מכגריס דא"כ אינו נגע ואין הסגרו הסגר וכמ"ש רשיז"ל בחולין אבל כשהוא כסלע אף את"ל שנחסר מכסלע קודם הסגרו מ"מ שם נגע עדיין עליו וצריך הסגר. נמצא דהסגרו הסגר גמור הוא דאף דבנפחת מכסלע לאחר הסגרו אף שיש בו כגריס הוא טהור משום שלא עמד בעיניו וכמ"ש התוס' בחולין ד"ה אלא לאו משום דאמרינן אוקמה אחזקי' ה"מ לאחר הסגרו אבל קודם הסגרו אף שנפחת מכסלע ועמד על כגריס הסגרו הסגר וכדין מטמאין אדם הנכנס בו נמצא דחמור קודם הסגרו מאחר הסגרו בענין החסרון באופן דכל עיקר החשש אינו אלא שלא יהא בשעת ההסג' פחות מכגריס דאז אין הסגרו הסגר כלל וע"ז שפיר כ' התוס' דהנגע רגילות להתחסר פחות מכגריס בב"א דאותו שיעור מועט אמרינן השתא הוא דנחסר ולא איתרע החזקה כלל למפרע ואכתי קשה לי בהלך לו כל הנגע בסוף שבוע אמאי מטמאינן לאדם הנכנס שם באותו שבוע שהרי אין דרך לחסר כל הנגע בב"א אף שאפשר להיות מ"מ אינו רגיל ודוחק לומר דס"ל להתוס' דרגילות הוא להתחסר כל הנגע כולו בב"א וצ"ע אבל לפי"מ שכתבתי אני ניחא דודאי מסתבר לתלות שנחסר בז' ימי ההסגר מלתלותו בשעה קלה שבין ראיה להסגר ואפשר דבמקוה נמי אם תיכף לאחר שמדדוהו והיה בו מ' סאה טבל בו א' אף שלאחר ימים נמדד ונמצא חסר אותו אדם שטבל לאחר המדידה הראשונה בסמוך לה אפשר שיהיה טהור אלא שבזה לא דברה המשנה. ואיך שיהיה הרי ראיה מבוררת לפנינו מנגע בא' בלילה ולא ראהו חי מבערב דכודאי טמא משוינן ליה כיון דהשתא מת לפניך אמרינן זה זמן רב שמת וכן בשרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שעת כבוד ול"א השתא הוא דמת. ואפילו אם תרצה לדמותו לראהו חי מבערב ע"כ מידי ספיקא לא נפקא וקי"ל ספק אבילות לקולא ולא מבעיא אי ס"ל דמתני' מיירי אפילו לענין חולין וכדמשמע מפשטא דמתני' דמטמא לה אפילו בר"ה בלא ראהו חי מבערב כדמוכח בתוספתא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל סופי"ח מה' שאר אבות הטומאה וכיון דמטמאין ליה אפי' בר"ה ע"כ ודאי טומאה היא ואפי' בחולין נמי טמא והכי משמע מדכ' הרמב"ם ז"ל ריש פט"ו ספק החולין כו' כיצד אוכלי חוליהן בטהרה שנולד להן ספק כו' הרי אלו טהורין ואין להן טומאה אלא טומאה ודאית ובריש פי"ח כתב זה הכלל כל ספק בר"ה טהור עד שיאמר נטמאתי בודאי ומדמטמאינן בנגע בא' בלילה ובשחר מצאו מת אפי' בר"ה ש"מ דטומאתו ודאית ואפי' בחולין נמי טמא ודלא כמ"ש התוס' ריש פ"ק דנדה דדוקא לענין קדשים מיירי וראיית התוס' אינה מכרחת לע"ד דאף דמקרי אינה בדוקה מ"מ לא מיקרי אינה בדוקה כ"כ כמו בנגע בא' בלילה. ואפשר דאינה ממש כמו קופה שאינה בדוקה דבקופה שאינה בדוקה שורפין עלי' את התרומה ובמעל"ע תולין דהלל בהדרגה קפריך ליה לשמאי כיון דבקופה שאינה בדוקה שורפין דין הוא שבאשה לכל הפחות תולין כיון שאינה בדוקה ממש וכעין זה כ' התוס' דף ד' סוף ד"ה שכל הטומאות. ועוד יש לדחות באופנים אחרים ואין להאריך בהם. ואיך שיהיה לא מבעי' אי נגע בא' בלילה ובשחר השכים ומצא מת טמא מדאו' כדמשמע מפשט הענין פשיטא דבנ"ד אינו חייב להתאבל שהרי לא ראהו חי זה כמה ואפי' אם נדמהו לראהו בערב הא ע"כ ספיקא דאו' הוי וספק אבילות לקולא. אלא אפי' לדברי התוס' שכ' שהוא מדרבנן הא אשכחן במת תוך ל' יום שאין מתאבלין עליו אע"ג דרוב נשי' ולד מעלי' ילדן ורובא דאורייתא ועדיף מחזקה ואפ"ה מתאבלין וכמ"ש התוס' בהחולץ דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהא א"ה בנ"ד אף את"ל דמדרבנן הוא אין מתאבלין עליהן ועוד שהרי כ' התוס' בנדה דף ד' ע"א ד"ה שכל הטומאות דבדאיכא חזקה בהדי שעת מציאתן הוא מדאו' ואפי' לקולא והוא פשוט בעצמו וא"כ בנ"ד נמי יש לאדם זה החי חזקת שאינו חייב להתאבל וחזקת שהוא חייב בכל המצות עד עתה. וגם הרי מת לפניך דאיכא תרתי לטיבותא דלכ"ע מדאו' אזלינן בתרה דאין לומר חזקה זו של החי שהוא בחזקת שאינו חייב להתאבל ע"כ איתרע שהרי ודאי מת המת ותיכף במיתת המת איתרעו ליה חזקת החי לענין אבילות ולענין פטור כל המצות הא ודאי לאו כלום הוא דכל זמן שלא נודע לו שמת לא חל עליו אבלות כלל ולא איתרע ליה חזקת החי מעולם כדקי"ל בסי' ת"ב דמי שמת לו מת ואינו יודע מותר להזמינו לשמחת נשואין וכל שמחה כיון שאינו יודע וא"ל דאיסור מטומאה לא ילפינן דהא אבילות קילא מכל דיני טומא'. ועוד דבגמ' מדמינן מקוה לחבית וחבית אסורא הוא ובחולין ילפינן כל החזקות מבית המוסגר וז"ב: ובענין עיקר הדין לענין גרושי אשה זאת אם מותרת לבעלה אף אם תהיה לה התרת חכם מחמת עדות שהיה לה קודם שנישאת הדבר פשוט שאין קונסין אותה ומותרת לבעלה דלא גריעא מההיא דאמר רב נחמן האלקים אכלוהו כוורא לחסא מדבורא דרב נחמן אזלא דביתהו דר"נ ואינסבא ולא אמרו לה ולא מידי ולא אמרינן מדלא התירה חכם בפירוש תצא. ורואה אני הדברים ק"ו שהרי זו יש לה עדות מספקת והאריכות בזה אך דבר שפתי ועי' בהגה"ה מרדכי סוף יבמות. ובענין אם הבעל יכול לגרשה בע"כ תומ"י בטענת ביטול פריה ורביה ומניעת תשמיש כל זמן שאין לה התרה קחזינא הכא דעד שאתה שואלני אם יכול לגרשה בע"כ כיון שעדיין אין לה התרת חכם שאלני אם היא מותרת או אסורה כיון שבאם היא ועדי' עמה כידוע ונחזי אנן מה טיבה של ריבה זו ואם עדי' נכוני' ומספיקין להתירה לישב עם בעלה מדוע נתיר לו לגרש בע"כ לעבור על תקנת רגמ"ה ז"ל כי תלי"ת יש אלקים שופטים לדון ולהורות אם לא שיראה בעיני החכמים לקנסה משום הוראת שעה כדי שלא תהיינה בנות ישראל מהומות להנשא ונוסרו כל הנשים ודבר זה צריך אסיפה ומנין גדול מחכמים הבקיא' בדבר הלכה. הנלע"ד כתבתי והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו במאור תורתו צבי הירש בכמוהר"ר יעקב זלה"ה אשכנזי מאובין:
7
