חכם צבי ל״טChakham Tzvi 39
א׳אלטונא יום ג' כ"א חשון תנ"ה לפ"ק
1
ב׳אלקים יענה את שלום אהובי מחותני האלוף ה"ה כתבך הנחמד קבלתי ע"ש העבר בהיותי טרוד מאוד ולא יכלתי להשיב בארוכה אך באתי בקצרה ושלחתי לכמ"ר הירש לאמר שהבשר כשר ועתה הנה באתי להשיב לידידי ככל אשר שאלת וז"ל:
2
ג׳מעשה בא לידי פה אחר שנשחטה הבהמה בבית גוי ורשמתי על צד אחד לבד ובלי הגיד חתך הערל השור לשנים ואחר ביאתי ראיתי בטביעות עין שהוא משור אחד ועוד הנחתי צד האחד על צד השני הנרש' והמה מתאימות מראשו לסופו נעשה לבשר אחד וחוכך כת"ר להחמיר מאותו שהביא הט"ז בשם הג"ה או"ה עתה שא"א בקיאים אין לנו להתיר אם לא שיהיה הפרש גדול ופירש כת"ר דאם לשאר הכבשים דומה מעט ולכבש אחד הוא דומה ביותר אז אין סומכין אבל אם לשאר הכבשים אינו דומה כלל אז סומכין וא"כ בנ"ד שאין לפנינו כל הספיקות וכו' ויש לחוש שאם היה לפנינו עוד צד אחר גם לו הי' דומה אבל יש לדחות למ"ש בסי' פ"ג בדגים וכו' גם בנ"ד נראה מראשו לסופו שהוא שור א' עכת"ד נלע"ד דלכ"ע אין כאן בית מיחוש ואף דברי האו"ה לא קיימי אלא אדמיון השומן שדימו השומן שבקורקבן לשומן שבמקום חיבור הקורקבן דבהא כיון דלמראה עיניו ישפוט שייך למימר אנן לא בקיאינן במילתא חזותא כההוא דמקיפין בריאה וכן בבשר שהרופא גרדו כיון שנשתנה מראיתו אנן לא בקיאינן ודכוותה אשכחינן בדורות האמוראים בפ"ב דנדה כ' ע"א וע"ב נמי דבמלתא דחזותא לא הוי בקיאי כולהו כי ההוא דאמר ר' יוחנן חכמת' דר' חנינ' גרמה לי דלא חזינא דמא וכן ר' זירא ורבה לא חזו דמא וכההו' דרב אשי דהוי יתיב קמיה אומנא דאמר כגון אנא דלא ידענא בין האי להאי לא מיבעי לי למיחזי דמא אבל במלת' דתליא במשחת' בין ברוחב בין במשמוש היד ל"ש למימר לא בקיאינן דאלת"ה האיך סמכינן אבדיקת סכין ודוחק לומר משום דה"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אלא הדבר ברור משום דכל שהו' נרגש במשמוש היד או בראיית עין הכמות כענין שני דברים המתאימי' שעינינו הרואות שהם מכוונים ואין זה גדול מזה מה בקיאות שייך בזה תדע דבגמ' אמרי' אמאי דמתרגמא רב פפא בשחתיכות שוות א"ה מאי למימרא ואי ס"ד דשייך בקיאות דילמא הא קמ"ל דסמכינן אבקיאות דידן שהרי לענין חזותא אף בימי האמוראים ל"ה כולם בקיאים ואף שזו ברייתא היא מ"מ הדבר ברור דלא שייך בקיאות כלל בזה: וממילא נמצאת למד דלא בעינן שיהיו כל הכבשים לפנינו שהרי בפירוש אמרו דלא חיישינן שמא איתרמי ואף שאפשר לספק בכל דגים טמאים שבעולם וק"ל וגם מהרא"י מן האחרונים היה וכן פסקו כל הבאים אחריו ואין בדבר פקפוק: ומ"ש הב"ח דאין להתיר עד שיהיו מתאימות וגם שיהיו מראיתן דומה זל"ז והביא ראיה מהגהת אשר"י דפ' אלו טריפות והיינו ההוא דמייתי בש"ע סי' ק"א ס"ח: לע"ד משם סתירה לדבריו דאדרבא משם משמע דאפי' אם א"א לדמותם אלא במראה בלחוד שמראה שומן הקורקבן דומה למראה מקו' חיבורו ואף שמקו' חתוך הקורקבן השל' ליכ"ל ביה שהוא מתאים למקום שנחתך ממנו כידוע ואעפי"כ סמכי' אמראה שומן לחוד גם מ"ש הב"ח דהר"ן הבין בדברי הרמב"ם שצריך שיהא מראה חתוכן שוה נכרין שכולן מדג אחד. לא דק דהר"ן הבין בדברי הרמב"ם שא"צ שיהא ניכרין שכולן מדג אחד ממש אלא על פי שאין ניכר מתוכן שכולן מדג אחד ממש אלא שניכר מתוך חתוכן שהן מין אחד אע"פ שאינן איש אחד שרי ודייק לה מדקאמר הרמב"ם שחתוכן שוה ואף דקאמר נמי שכולן מדג א' ס"ל להר"ן דר"ל מין דג אחד דוק בדברי הר"ן ז"ל וזהו וודאי קולא יותר מפירש"י אבל במתאימות לחוד ליכא מאן דאסר ואף הב"ח דמחמיר אינו אלא כשאנו רואים שאין מראה החתוך שוה אבל היכא דליכא למיקם אמראה אי נמי מספקא לן מסתמא לא מחזיקינן ריעותא למימר דאין מראיתן שוה כיון שהם מתאימות: תדע שהרי התיר למשמש אף כשאנו רואים שאין מראיתן שוה ואי ס"ד דבמראה תליא התירא הא קיי"ל בדין מקיפין בבני מעיים ובריאה דאנן לא בקיאינן האידנא אפי' היכא דאידמו בלא משמוש כ"ש כשלא אידמו אלא ע"י משמוש אלא וודאי דהתירא לאו במראה תליא אלא בחתיכות מתאימות ועביד לה כאותה שכ' הרא"ש ז"ל בתולין במכתה דכיון דמן הסתם תולין האידנא נמי אעפ"י שאין אנו בקיאים במראות תולין כל זמן שאין רואים דם מכתה משונה וכוותיה פסק הב"ח ז"ל סימן קפ"ז: עוד הנה מקום אתי להכשיר בנ"ד בלא הך טעמא דמתאימות דכיון שאין הגוי נהנה בחליפין שהרי אנו רואים שלא החליפו בשמינה ממנה שהרי הצד האחר הוא דומה לזה בשומן ושניהם לפנינו וכמ"ש התוס' בפ"ק דע"ז דף י"ב דבחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן לחליפין וכ' בת"ח כלל ל"ג ס"ב בשם הג"ה ש"ד בשם א"ז השולח לחבירו חתיכות בשר עם הגוי וראה שהוא שמן כראשון ששלח מותר כיון שהגוי אין לו ריוח אם החליף לא חיישי' לחלופי עכ"ל: איברא דהרב המובהק מהרי"ט בראשונות סי"ב ובשניות ס"ג שדי ביה נרגא מההוא דהמוליך חטים לטוחן גוי דמאי וכן המפקיד אצל גוי בפירותיו ובאמת שאין משם ראיה דאיכא למימר דהתם נמי אפשר דאיכא רווחא לגוי שהחליפם בפירות שאינם כ"כ חשובות כפירות הישראל ואעפי"כ לא ידיע פחתייהו כל שאין שניהם לפנינו ולא דמי לחמימא וקרירא וחיטא בדשערי שלעולם השינוי ניכר וידוע: עוד הקשה מדברי התוס' עצמן לעיל שכתבו דהא דחיישי דלמא מהדר ישראל אפיה כגון שיכול לתחוב הכף של נבלה בקדרה ויאמר להגיס תבשילך נתכוונתי עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא דהתם נמי הגוי מתכוין לגנוב ולטעום את הרוטב להנאת עצמו: עוד הק' מאי מייתי מההוא ארבא דשאני התם דהיין ביוקר ולעולם אינו מפסיד משלו כדי להכשיל אבל היכא דליכא פסידא אימא דחיישי' ומ"ש הרא"ש מעט יין לא נ"ל דיין במורייס מין בשאינו מינו ולא מיתסר אלא בנתינת טעם וראיתי מי שתמה על דבריו מאותה שכ' הראב"ד ז"ל דכל דבר של גוי לא הלכו בו אחר נ"ט ואין מטעימים אותן לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרים אותן לעולם כדי שלא יפרצו נמצא דאף שלא יערב למורייס אלא דבר מועט מן היין אסור ואין בדברים אל ממש חדא דהניחא להראב"ד וסיעתו ואכתי תקשה לר"י אבן מיגש והרמב"ם דלא ס"ל האי טעמא אין לנו ראיה להתיר מהמורייס ועוד מאן לימא לן דהרא"ש ס"ל כטעמא דהראב"ד דלמא כהרמב"ם ורבו ז"ל ס"ל דאף באסורי גוים בעינן נ"ט ואדרבא הכי מוכח לפי"מ שכ' הרשב"א בתה"א דטעם הרמב"ם בהית' החמאה דלשטתי' אזיל דס"ל דהולכין באסורי גוים אחר נ"ט וא"כ הרא"ש ז"ל שהוא מן המתירין החמאה כמ"ש הטור בשמו ע"כ ס"ל כהרמב"ם דאסורי גוים בנ"ט אף שיש לדחות דהרא"ש מטעם אחר מתיר עכ"ז לפי"ד הרשב"א הדבר מוכרח ועוד אעיקרא דדינא לא דמי דבשלמא מה שאסרו חכמים במנין אמרי' דכיון דשכיח בהו טעמא אסרוהו בכל ענין אבל מה שלא אסרו הם ז"ל כההוא ארבא דמורייס דמדינא מותר דהכי קים להו דהמורייס לא נאסר אלא במקום שדרכו לתת לתוכו יין אבל במקום שהיין ביוקר מותר הוא כיון שאין דרכו להפסיד את שלו אף דאיכא למימר שמא עירב בו מעט יין כדי להכשילו לישראל כיון שבאמת אין דרכו לתת לתוכו יין לא אסרוהו חכמים דהרי לא שכיח בה טעמא גם א"ל דיין במורייס לטעמא עביד והוא כתבלין דאפי' באלף לא בטיל דהא בפ"ק דחולין דף ו' ארומיא דיין שבתוך המורייס מותר משום דמאי: דלא גזרו על תערובות דמאי ותבלין בקדרה חוששים להן משום דמאי שני רפרם שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל ש"מ דיין במורייס לאו לטעמא עביד והכי אמרי' בהדיא אפיסקא דכבשים שדרכן לתת לתוכו יין דיין במורייס לעבורי זוהמא עביד: וכבר היה אפשר לומר דהרא"ש ה"ק אם איתא דחיישינן לשיתכוין להכשילו לישראל ניחוש שמא עירב מעט יין לתוך מעט מורייס בכלי קטן וימכרנו לישראל בפ"ע כדי להכשילו והאיך אנו מתירין בסתם בין כלים גדולים בין כלים קטנים שבארבא ואפי' אין שם אלא כלי א' או ב' קטנים מותר ליקחם ואמאי ניחוש שמא באותו הכלי קטן עירב בו מעט יין להכשיל לישראל א' א"ו לא חיישינן אבל מה שנ"ל עיקר בדברי התוס' הוא דהתו' ס"ל שלא כדברי רש"י שפי' לקמן דלהכי מורייס אומן מותר משום דידע דחמרא מקלקל ליה ולפי"ד צ"ל שלא היה גורס בהגמ' לא צריך למרמי בהו חמרא אלא כך היה גורם פעם א' וב' לא רמי בהו חמרא ומפרש רש"י ז"ל שהטעם משום דחמרא מקלקל ליה ובאמת שזה דוחק לומר שדבר שהוא מקלקלו עכ"ז מי שאינו אומן הוא מערבו בו וצ"ל שמי שאינו אומן אם אינו נותן לתוכו יין הוא יותר מקולקל משאם יתן לתוכו יין אבל האומן אם אינו נותן לתוכו יין הוא יותר משובח ואם נותן בו יין הוא מקלקלו והתוס' מוכחי מההוא דאמר קיסתא דחמרא בד' לומי דמשמע דאי לאו דחמרא יקיר טפי הוי אסור ותיפוק ליה דאפי' אי זיל טפי נמי שרי דהא ההוא ארבא של אומן הוי כמ"ש לקמן בד"ה מורייס אומן וכיון דאומן מקלקל ליה חמרא אפי' אי חמרא זיל טפי נמי תשתרי דבוודאי לא מקלקל ליה בחמרא א"ו דבאומן נמי לא מקלקל ליה חמרא אלא שאינו נותן לתוכו יין כיון שאינו צריך לכך אפי' כשדמי היין והמורייס שוין אבל כשהיין זיל מהמורייס ע"כ חיישינן לתערובות יין אפי' בדאומן מדאיצטריך רבי אבא לאותובא נטורי וההוא בדאומן מיירי כמ"ש התוס' והא דכתבו דפלוגתא דרבי מאיר ורבנן מיירי בשל בעלי בתים א"נ בפעם שלישית הה"נ דהוי מצי למימר דמיירי באתרא דשוי חמרא אלא דניחא להו לאוקמא בכל דוכתא אפי' במקום שהיין ביוקר ושל הדיוט אפי' במקום שהיין ביוקר נמי אסור כיון שאינו בקי לעשותו בלי יין וכיון שכן עכ"ח דההוא ארבא דאומן הוה דאילו דהדיוט אף שהיין ביוקר אסור וא"כ הוכחת התוס' כך היא מדתלינן היתירא דההוא ארבא ביוקר היין משמע דאל"ה הוה אסור אף דשל אומן היה ש"מ דלא מקלקל ליה חמרא ודלא כפירש"י וא"כ קשה אפי' במקום שהיין והמורייס שניהם שוין ליתסר משום דחשיד הגוי לערב כדי להכשיל לישראל א"ו דלא חיישינן להכי ואין להק' אכתי אמאי קאמר קיסתא דחמרא בד' לומי כו' תיפוק ליה דאפי' שניהם שוין שרי דאינו חשוד להכשיל לישראל בחנם הא ל"ק דקושטא דמילתא קאמר דקיסתא בד' לומי ולאפוקי היכא דשוי חמרא כנמילא דעכו או איידי דצור ואה"נ דאפי' שניהם שוין שרי ודו"ק:
3
ד׳ואני תמה על הרב מהרי"ט אמאי הוצרך להוכיח דינו מכח דמתכוין להכשיל אפי' את"ל דאינו מתכוין להכשילו בחנם אעפ"כ חיישינן בההוא דגבינות הבאות בספינה שמא מכר הכשרות לגוי' במקום אחר לפי שנזדמנו לו יותר בנקל למעלה והטריפות בירכתי הספינה היו מונחות וכמ"ש הוא ז"ל ובכי הא וודאי אמרי' לא טרח דהשתא לקולא סמכינן אהאי סברא דלא טרח לחומרא לא כ"ש נמצא דלא מהמנינן לגוי בהאי סברא דבחנם אינו מזייף להכשילו אלא במקום שאין לחוש שמא הוצרך לאותו דבר שהפקיד או שלח הישראל בידו לפי שעתו אבל היכא דאיכא למיחש שמא הוצרך לפי שעה מאותו דבר הנפקד כגון אם פת הוא והלך במקום שאין פת מצוי דאיכא למיחש שמא ירעב ויאכלנה ואח"כ יתן לו אחרת משלו או בבשר דאיכא למיחש נמי בכה"ג אם הוא במקום שאין בשר שכיח ולפי שעה אכלו ואח"כ יתן לו אחר משלו בכי הא וודאי לא מהימנינן ליה לגוי אף אם רואים שהיא שמנה כמות שהיתה אם לא ע"י ב' חותמות ובעיקר הטעם אמאי לא חיישינן שיתכוין הגוי להכשילו נלע"ד דאף דהנכרים חשודים על שפיכות דמים ואין מתיחדים עמהם היינו בדבר שהוא נוקם ועושה רעה לישראל בוודאי חשיד עליו ועושהו כדי להנקם מישראל אויבו אבל להכשילו בדבר איסור במקום שא"א לעמוד עליו אין זה נקמה לפי דעת הגוי שהרי אין הישראל יודע בדבר זה ומה רעה עשה לו וק"ל נמצינו למידין בנדון שלפנינו דליכא למיחש לשמא מכר אותו החצי לגוי שהרי אין לו שום ריוח בדבר כיון שכבר מכור הוא לישראל מה לו ולצרה למכרו לגוי דהא דבר ברור הוא שאין הגוים קונים בשר ביוקר מן מה שקונים הישראלים אדרבא בכל המקומות הישראל משלם יותר דמים בעד הבשר ולהחליף בכחושה ממנו ליכא למיחש דהא עינינו הרואות שהיא שמנה כמו הכשרה ולשמא נצרך לבשר לאכול ליכא למיחש דבשביל זה לא יקח כל החצי אבל מטעם אומן שהוא קצב למכור בשר דלא מרע נפשיה ליכא למשרי בנ"ד וכההוא דסמכינן אקפילא ארמאה דלא דמי דהתם כיון דהוא מילתא דתליא בטעמא והבנת הלב ואיכא למיקם עלה דמילתא שפיר אמרי' דקפילא לא מרע נפשיה שיאמרו שהוא אינו בקי בטעמים וא"כ אינו מומחה וכמ"ש ברופא גוי שכשהוא אומן סומכין עליו בדבר ששייך בו אומנות:
4
ה׳וראיתי בספר נדפס מחדש נקרא פרי חדש הקשה דהר"ן אדהר"ן דבסי' ש"ב הביא הב"י בשמו דכל שהוא אומן יש לדון להלכה ולא למעשה שסומכין עליו וביין רמונים כ' לסמוך ע"ז הלכה למעשה ולק"מ דהא קאמר הר"ן בפירוש דהיכא דאיכא למיקפד טפי עלה דמילתא תגר לא מרע נפשיה דקפידות חלוקות יש דבתכלת שכל עיקר דעתו של לוקח אינו אלא משום הציצית לקיים המצוה וכן ביין הרמונים כל עיקר דעתו של לוקח אינו אלא משום רפואה בכל כי ההוא אמרינן לא מרע נפשיה אבל בחייט גוי שדעת הנותן לו בגדו לתפרו הוא להיות לו בגד ללבוש אע"פ שדעתו ג"כ שלא יהא תפור באיסור עכ"ז אין הקפידא שוה להנך דלעיל וז"ב ובלאו הכי נמי לק"מ דדילמא דוקא בתגר כי ההוא דתכלת ויין רמוני' דאם יודע הרי הוא מפסיד ממונו אמרינן לא מרע נפשיה וסמכינן עליה אבל בחייט שאפי' אם יודע אינו מפסיד ממון מכיסו אלא שהישראלים לא יאמינוהו וכבר אפשר לו לתפור לגוים ולישראלים נמי כשעומדין על גביו בכי האי לא מהימנינן ליה מטעם לא מרע נפשיה: עוד ראיתי בספר הנזכר שהתיר להשהות התבשילין בתנורו של גוי לצורך השבת יום ולילה א' במפתח לבד ומדמי ליה לאומן גם מסתייע מדעת המחלקים בין שולח למפקיד שהרי עתיד לראות חותמו וכל מ"ש בענין זה הוא טעות גמור כי אין זה דומה לאומן ותגר וכמ"ש ומפתח א' וודאי אינו כלום אף שחוזר ורואהו מה יכול להכיר במפתח ובעיקר הקדרה א"א להיות בה סימן בענין גדולה וקטנה ואף בענין השומן שהרי היא מצטמקת והולכת כל הלילה ואית ליה לאישתמוטי וגם אינו מתירא להפסיד אומנותו שהרי יחשוב אם יוודע ולא יאמינו לי יחתמו בחותם תוך חותם גם מה שאסר לקרוע הנייר החתום בשבת ואפי' ע"י עכו"ם והאריך בזה הכל הוא טעות גמור ושרא ליה מאריה שאסר את המותר והתיר את האסור כאשר הוכחתי בראיות ברורות במקום אחר הלא בספרתי וכבר הוכחתיו על פניו בהיותו פה עמנו ושתק לי סוף דבר בנ"ד הדבר פשוט להתיר מכל הטעמים שכתבנו בלי שום פקפוק וצור ישראל יצילנו משגיאות:
5
ו׳צבי הירש בכמוהר"ר יעקב מאובין אשכנזי
6
