חכם צבי מ״אChakham Tzvi 41
א׳ראובן נשא בתולה אחת וכתב לה נדוניא דהנעלת ליה ממעות מדודים ומשימושי ערסא ותוספת שליש בר מזוזי מאתן כנהוג ושהא עמה י"ג שנים ולא ילדה כלל ונוסף גם הוא שאין לה אורח כנשים גם לרבות כי סגר ה' בעד רחמה סגורה ומסגרת עד שלפעמים קודם גמר בעילתו שיחת ארצה לבלתי נתון זרע מרוב הקושי גם עוד לה שבבואו אצלה יש לה קושי מבפנים וכדומה שהוא משליתה שהיא קשה באופן דכל אלה חברו דראובן לא מצי למיעל לותה כאורח כל ארעא והנה כתוב בכתובתה שנשבע ראובן עד"ה ב"ה שלא לישא אשה אחרת עליה שלא מדעתה ובלי רשות ב"ד וגם שלא יגרשנה שלא מרצונה ואם יעבור על האמור שיפרע לה כל סכי כתובתה הן עתה ראובן שואל אם יכול לישא אחרת עליה בלתי רצונה ובלי רשות ב"ד אם מפני שכבר שהא עמה י"ג שנים ואם מסיבת המומין שיש בה כאמור ואת"ל דלאו כל כמיניה לישא אחרת עליה האם יוכל לגרשה בלתי רצונה שהרי גם בזה מושבע והוא אינו יכול לעמוד בלתי אחרת יען עדיין לא קיים מצות פריה ורביה כלל כי אשת נעורים היא בתולה זו ואינו רוצה להיות ערירי ח"ו בלא ולד ימות ואדעתא דהכי ודאי לא נשבע כי הוא חשב שהיתה כדרך כל הנשים גם שאל ראובן הנזכר האם תתרצה לקבל גיטה אם צריך לפרוע פרעות כל סכי כתובתה נדוניא ותוספת או דילמא אינו צריך לפרוע כלום ואת"ל דצריך לשלם כל מה שהכניסה שאל אם התוספת פטור מלפרוע שהוא לא כתב לה אדעתא למישקל ולמיפק על הכל יבא דברו הטוב בכל פרט ופרט ושכרו כפול ומכופל מן השמים:
1
ב׳פסק זה השבתי על דברי החכם השלם כמהר"ר יוסף אלמושנינו ז"ל אב"ד דק"ק בילוגראדו בהיותי שם בשנת התט"ל
2
ג׳תשובה גרסינן בגמ' דיבמות דף ס"ד ע"א אמתניתין דנשא אשה ושהא עמה י' שנים ת"ר נשא אשה וכו' יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין לפיכך חלה הוא וכולי אין עולים וכולי ונילף מיצחק עקר היה וכולי ההוא מבעי ליה לכדרבי חנינא וכולי ע"כ ומסתברא מריהוט לישנא דתלמודא דישיבת חו"ל אינה מן המנין אף לאיניש דעלמא והאי דקאמר לו לא אתי למעוטי שאר אינשי כי היכי דתני בסיפא או שהיו שניהם חבושין אין עולין לו והכא למעוטי מאן אתא והכי דייק לישנא דללמדך שאין ישיבת חו"ל דלאגמורין הילכתא אתא דחו"ל אינו מן המנין ומיכרע' מהא דמסיק לקמן דלא ילפינן מעובדא דאברם אלא מיתורא דקרא ואי ס"ד דלא אתי לאשמועינן אלא דינא דאינו רשאי ליבטל לימא מקץ י' שנים ותו לא לשבת אברם וכולי למה לי אי לאו לאגמורין מניה דישיבת חו"ל אינה מן המנין מיד ולדורות ולדעת זו ה"ק ללמדך וכולי אע"ג דמעיקרא נמי בשהא עמה י' שנים מיירי דמילתא חדתא אתא לאשמועינן דאי ישיבתו בקצה ארץ ישראל והיא יושבת בחו"ל סמוכה לו ובכל עת העונה בערב היא באה ובבוקר היא שבה אל מקומה ולארצה ושהו כך י' שנים דיוציא ולא נימא דישיבתה בחו"ל היא גרמה להם דכיון דלא מיפקדא אפריה ורביה לא מיענשא כדאמרי' לקמן בשמעתין ודייק לה מדכתיב קרא לשבת אברם בארץ והוי ליה למימר לשבתם בארץ אי לאו לאשמועינן דביה תליא מילתא והנה רש"י כ' בפירוש התורה מגיד שאין ישיבת חו"ל מן המנין לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לא"י ולכאורה תמוה לן לפי מה שרצה בו ה"ה הפוסק נר"ו וזה לשונו משמע דדוקא גבי אברם שכבר נגלה אליו שאינו ראוי לבנים בחו"ל ע"כ דאי הכי אמאי לא נשא אברהם אשה אחרת עודנו באור כשדים טרם נאמר לו ואעשך לגוי גדול דודאי תכף לאמירה יצא משם ללכת ארצה כנען ועוד דאדרבה האמירה לטובתו היתה שבא"י יולד שהרי עקר היה כדמסקינן הכא והיכי קאמר דהואיל ונאמר לו ואעשך וכולי בא"י דוקא הוא דלא נסיב עד השתא דמשמע לולי האמירה נושא היה אחר שהיית י' שנים ואפילו מחו"ל ומיסתברא דהכי קאמר מגיד שאין ישיבת חו"ל עולה לו אף שנא' לו ואעשך וכו' עם היותו עקר וכיון דהכי הוא הו"ל למחשב מעת נאמר לו ואעשך וכו' אף שהיה בחו"ל דכיון דבחו"ל נאמר לו ואעשך וקרא קאמר לשבת אברם בארץ ומפרש טעמא משום דלא נאמר ואעשך עד שיבא לארץ הא אי לא נאמר לו בפירוש עד שיבא לארץ אלא סתמא ודאי דשנות חו"ל נמי הוה מחשב מאז הבטיחו הש"י כיון דלא תלה הבטחתו בשום דבר והכי משמע מפי' רש"י בגמ' דקאמר דילמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים משמע דאכ"ע קאי ועוד דאי ס"ד דדוקא גבי אברהם הואיל ונאמר לו בפירוש שלא יהיה לגוי גדול אלא בא"י ולא בחו"ל היכי יליף מניה חלה הוא דאינו עולה לו דילמא שאני גבי אברהם דבפירוש איתמר ולא מיתלא תלינן ורש"י כתב לפיכך וכו' הואיל וקחזינן דתלינן בכל דבר המונען ולעיל נמי קאמר דילמא משום עון חו"ל כנראה דספוקי מספקא ליה וא"כ ע"כ לאו אאברהם קאי:
3
ד׳וראיתי להחכם השלם נר"ו שהקשה למאן דאמר שנות חו"ל עולי' לשאר אינשי מאי פריך ונילף מיצחק א"כ קשו קראי אהדדי דמאברהם משמע י' שנים לבד ומיצחק כ' שנה עכ"ל ולע"ד אין מקום לקושי' זו דשפיר פריך ונילף מיצחק דשהא כ' שנה ואברהם החמיר על עצמו ולא רצה להמתין עד כ' ובאמת יכול היה דעד האידנא לא אסיק אדעתיה דקרא יתירא הוא ובזה נבין כוונת רש"י באומרו ונילף מיצחק ששהא כ' שנה ולא נשא אחרת שנראה מיותר אומרו ולא נשא אחרת אלא דבעי למימר דממה שנשא אברהם בי' שנים אין ראיה כיון דאשכחן ליצחק דלא נסיב עד כ' ובמאי דכתב רש"י ונילף מיצחק ששהא עשרים נראה דכונתו כי היכי דלא נימא והלא אף יצחק י' שנים לחוד הוא דאמתין כדברי התוס' ומשני כדשני בתוס' דרבא ס"ל ששהא כ' ומש"כ ה"ה הפוסק נר"ו דרצון רש"י הוא דלא נימא דמקשי ונילף מיצחק תרתי חדא שהיית עשרים ועוד דשנות חו"ל אינם עולים וכולי קשיא לן מנ"ל לרש"י הא וראיתי בהרא"ש שהביא ראיה לדעתו דשנות חו"ל עולים וזה לשונו והא לא מיסתבר כלל דהא חזינן רובא דאינשי שפרי' ורבים בחו"ל ולאחד מני אלף שלא זכה להבנות מאשה אחת נתלה לו בעונש דירת חו"ל לפוטרו מפו"ר עד כאן ובודאי דכוונתו דכיון דכולם שוים בחטא זה מ"ש האי דאיענש בהכי ואין ראי' זו מספקת לכאורין כי פלס ומאזני משפט לה' דיש מי שזכותו מרוב' להגין עליו מעונש דירת חו"ל או שאנוס הוא וא"א לו לגור שם ורבות כאלה והא מיתורא דקרא ילפינן לה ומאי דקאמר לפוטרו מפריה ורביה לא ידענא מהיכא יליף לה אלא דלא כייפינן ליה אפי' במילי כי היכי דלא כייפי' אישיבת א"י דשאר אינשי ומ"ש עוד וגם כל אלו אמוראי דבבל דשקלו וטרו כולן לבני א"י רבי מטונך ד' מיתות בית דין ושור המועד ומסכת סוטה ומעשר בהמה אמאי שקלו וטרו אמוראי הא אפי' בא"י נמי לא נהיגי בזמן הזה ושפיר אשכחן דאמרי בני בבל למילתייהו אליבא דבני א"י כדכתבו התוס' בברכות דף מ"ו ובשבת פרק קמא דף ט' עוד כתב ור' אבא בר זבדי דאמר אי זכאי וכולי מבבל הוה לא ידענא מאי ראיה ראה החכם נר"ו בזה דאדרבא מדקאמר אי זכאי הוה לי מקמייתא ש"מ דלא תלה באשתו הראשונ' ואי דעתיה מדאמרי לי' רבנן נסיב אתתא ואוליך בני אע"ג דאנן תלינן בחו"ל ולא כייפינן אינהו מיהו שפיר קאמרי דהא לא פסיד מידי ודילמא מקמייתא הוא דלא זכה ומאחרת יבנה ואי מדפריך תלמודא מיניה שפיר קפריך דמשמע דהא דשמא לא לא זכה להבנות לאו מילתא היא כלל דאי ל"ה מאי משני להו לרבנן ועוד הא אמרינן בשילהי פרק דייני גזרות דף קי"א כל הדר בבבל כאלו דר בא"י וביותר לרב יהודא דאמר כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה כדאיתא שם ובכירה דף מ"א ומ"ש עוד וז"ל ומה שלא עלתה ישיבת חו"ל לאברהם לפי שנתעצל ולא הלך לא ידענא מנ"ל וקרא כתיב וילך אברהם כאשר דבר אליו ה' ומה שכתב עוד ואף אחר שבא לארץ חזר למקומו שהרי בברית בין הבתרים וכולי ועל זה נענש קשה מאוד דודאי עפ"י הדבור היה הכל כדאמרי' בב"ר שהפריחו מבין הבתרים והביאו לחרן ומ"ש עוד ה"ה נר"ו וזה לשונו אדרבה קשיא לי על מאן דאמר דשנות חו"ל אינם עולים מן המנין דא"כ ההיא אתתא דאתאי לקמי' דרב נחמן ורב נחמן בחו"ל הוה ואיך דן האי דינא אם לא שיאמר דמא"י היתה ובאה למתבע דינא קמי' דרב נחמן ע"כ ובמחילת כת"ר מה ענין שמיטה אצל הר סיני דההיא באה מחמת טענה הואי ואפי' תימא דדירת חו"ל גרמה ליה איהי הא לא מיענשא כדאמרי' לעיל דף ס"ד ע"ב מכל הני נראה דדירת חו"ל אינה עולה אפי' לשאר אינשי כפשטי' דתלמודא וכן נראה סברת הרי"ף מדמייתי לכולא ברייתא ונקוט מיהא פלגא דאין הכרע בדבריו מאי ס"ל ומ"ש ה"ה הפוסק נר"ו לסייע את עצמו שמצות פריה ורביה חובת הגוף היא שנוהגת בכל מקום לא ידענא ומה זה סמיכה לדעתו דודאי הכי הוא דמשום הכי מיענש כיון דמפקד ואפילו בחו"ל דאי לאו דמפקיד לא הוה מיענש כדאמרי' באשה דכיון דלא מיפקדא לא מיענשא אלא דאמרי' דאפי' אי נסיב אחריתי אפשר דלא מהני ליה כיון דדר בחו"ל דעונש דירת חו"ל מונעת פרי בטן ממנו ומשום הכי לא כייפינן ליה לאינסובי אחריתי ומ"ש עוד אלא אין דברים אלו אמורים אלא בא"א שהיה עקר ולא זכה להבנות עד שעלה לארץ שלא נאמר לו ואעשך וכולי אלא בארץ ומייתי לה השתא כי היכי דלאברהם לא היה זמן חו"ל ראוי לו כן לאחרים חלה הוא וכו' לא ידענא מאי קאמר כיון דאברהם עקר היה והבטחת ואעשך וכו' בא"י דוקא מאי יליף מאברהם שאני אברהם דודאי עקר היה עודנו בחו"ל לאפוקי מאי דילפינן דאפי' במידי דמספקא לן כגון חלה הוא ויכול לשמש כדברי הרא"ש דאיכא אינשי דמולדי אפי' הכי תלינן וכן כששניהם בבית האסורים דאיכא טובא דמולד' ואפ"ה אין עולים וראיתי בקונדריס ה"ה נר"ו שהביא דברי בעל צ"ל היותו מתמיה על הסמ"ג שהק' על סברת האומרים דשנות חו"ל עולים לשאר אינשי מהא דאמרי' בירושלמי ר"א בשם ר"ל מקץ י' שנים צא שנים שבחו"ל ותנא כן חלה הוא וכו' ומאי אולמא דירושלמי מגמ' דילן ותירץ ה"ה נר"ו דברים ראוים למי שאמרן פי חכם חן ועוד נלע"ד דתלמודא דידן איכא למידחי אמנם בירושלמי מוכח בהדיא מדקאמר ר"א בשם ר"ל מקץ י' שנים צא שנים שחו"ל ותני כן חלה הוא וכו' דשנות חוצה לארץ אינן עולין אפי' לשאר אינשי דאי ס"ד באברהם לחוד קאמר מאי חידש לנו ר"א בשם ר"ל מקרא כתוב בתורה כך הוא דבשלמא בברייתא דידן דתני תרוייהו איכא למימר דה"ק כיון דחזינן לאברהם דלא עלתה לו דירת חו"ל ילפינן מיני' לשאר אינשי לענין חלתה אבל ר"א בשם ר"ל מאי קמשמע לן ועוד דאמר ותני חלה הוא וכו' משמע דמייתי סייעתא לדברי ר"א בשם ר"ל ואי ס"ד דבאברהם מיירי ולא לשאר אינשי סייעתא למה לי מקרא מלא הוא אלא ע"כ ר"ל אשמועינן דשנות חו"ל אינן עולין אפי' לשאר אינשי ומייתי סייעתא מברייתא דילפינן מאברהם מיתורא דקרא כדכתיבנא וראיתי לה"ה נר"ו שכתב וזה לשונו לפי דברי רבינו חיים מוכרח דס"ל נמי דאברהם דוקא דמתניתין וברייתא ודברי תלמודא דשקל וטרי בדין זה מיירי גם בזמן הזה שהרי כיון דאין ישיבת א"י האידנא מצוה א"כ אין לומר דעון חו"ל גורם עכ"ל ואני תמה על החכם נר"ו מאי ענין זמן רבינו חיים לזמן התלמוד אם תמצי לומר ואף דבזמן רבינו חיים אליביה לא אמרי' דירת חו"ל גרמה אפ"ה אברהם לאו דוקא ומאי דניחא לן טפי היינו ההיא סברא דמייתי נ"י בשם ר"י ז"ל דאם עלה מחו"ל לא עלה לו כל מה שדר בחו"ל דאולי בזכות הארץ יבנה ובהכי ניחא מאי דקשיא לן אמאן דאמר דשנות חו"ל אינן עולין לשום אדם אמאי לא אמרינן מעונש דירת חו"ל הוא שלא זכה להבנות מאשה זו דאע"ג דאיכא למימר דשאני הכא דבאשה אחרת נמי עונו בו ומאי תהני ליה אפ"ה שפיר טפי להאי סברא דכיון דעלה לא"י הימים הראשונים יפלו הא לא"ה לא ודיקא נמי הכי לישנא דאינו עולה לו רצונו לומר להמנין שהוא מונה בבואו לארץ:
4
ה׳ומדברי התוס' לקמן בד"ה לבינה משמע דס"ל שבחו"ל נמי יוציא ויתן כתובה מדמקשי אסברא דנפשייהו דאף בבאה מחמת טענה חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר מההוא דסוף פרקין דכופין ואי ס"ד דבחו"ל לא כייפינן מאי קשיא להו התם בחו"ל מיירי ובדשהא י' שנים ולמה להו לדחוק נפשייהו דמיירי ביש לו בנים מאשה אחרת ואח"כ נתקלקל אם די"ל דעובדא דר"י דלקמן בא"י הוה מ"מ קיסרי בחו"ל הוה כדאמרי' פ"ק דמגילה קיסרי זו איטליא של יון ואף דהתם משמע דתרי קיסרי הוו מדקאמר קיסרי בת אדום משמע דאיכא אחריתא מ"מ בדוכתי אחריני משמע דאף קיסרי דהכא היינו קיסרי הסמוכה לא"י חו"ל היא ואין להאריך. גם אדמוקי להאי דהוא אמר מינה בדאית ליה בנין מאחריתא לוקמי בחו"ל אם די"ל ר' אמי בא"י הוה אינו מספיק ואפשר דבכה"ג איכא קצת ראיה דס"ל להרי"ף דבחו"ל נמי יוציא ויתן כתוב' מדקא משני דר' אמי לא תיקשי אמשנה אחרונה דמיירי בשהה י' שנים ושאני היכא דבעל קטעין מהיכא דלא קטעין ולא קמשני דהכא בחו"ל מיירי דמדינא לא כייפינן ליה אלא די"ל דהשתא שפיר טפי משני דאפי' בא"י מיירי אלא דהוא אמר מינה דמשמע היינו דאתא לאשמעינן לאפוקי דאית ליה בנין דלא אידכר כלל וגם הוא דוחק לומר שאחר כך נתקלקל:
5
ו׳ולדברי התוס' ונימוקי יוסף דמוקמי הא דלקמן ביש לו בנים קשיא לן דא"כ אמאי יתן כתובה דהא כיון דכבר אית ליה בנין תו איהו נמי לא מיפקד ולא מיענש כדאמרי' גבי דידה והיינו דקא מתרצי התוס' באומרם וי"ל קצת דכיון דיש לו בנים אין לתלות וכולי אלא אית לן למימר איהי היא דלא זכיא ואפשר דכיון דאית ביה משום הא דרבי יהושע בבוקר זרע זרעך בדידיה תלינן והיינו תיבת קצת דקאמרי התוספות: ונ"ל מדפסיק הרי"ף לקמן הילכתא דכופין ואפי' בשוטים וקא סתים ולא פליג מידי ש"מ לא שנא בארץ או בחו"ל וקצת דמדומי ראיה מדקאמר ועבדינן בה עובדא וגם בה"ג שהביא המרדכי שכתב והיכא דאית ליה בנים מאשה אחרת והיא לית לה בנין וכולי נראה ג"כ דסבירא ליה דאין חילוק בין ארץ וחו"ל להאי מילתא אבל המרדכי דעתו דבחו"ל לא כייפינן כדכתב בהדי' אלא די"ל קצת אמאי דקאמר התם שכן מצא בשם ר"י בן שמואל והוא ר"י הזקן בעל התוס' ואנן דייקינן לעיל מהתוס' דלא שאני להו בין ארץ לחו"ל גם מתשובת רגמ"ה שהביא בהגהות מרדכי מבואר דס"ל דאפי' בחו"ל כייפי' ומה שרצה המרדכי דלעיל לעשות לה סמוכין מההיא דפרק חזקת הבתים מיום שחרב ביהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה וכולי כבר כתבו התוס' דמיירי בשקיים פריה ורביה: והנה למ"ד כופין יש לדקדק בנ"ד אם יכול לגרשה כיון שנשבע לה על ככה והשבועה חלה מיגו דחלה אהיכא דהיא בת בנים ה"ה השתא דלאו בת בנים היא כדקיי"ל דשבועה חלה בכולל אפי' אדבר מצוה היכא דהוא בשב ואל תעשה ומהתימא מהחכם הפוסק נר"ו שכ' זה לשונו חדא דהא קי"ל השבועה חיילא ע"י כולל וכולי ועוד כתבו הפוסקים דחיילא נמי אדבר מצוה היכא דהוא בשוא"ת עכ"ל נראה מדבריו דבכולל אפי' לעבור על מצות ל"ת או בשוא"ת אפי' בפני עצמו בתרווייהו חיילא והא ליתא מדקאמר בירושלמי שלא לאכול מצה דלא חלה השבועה וכן בגמ' דידן האומר ישיבת סוכה עלי בשבועה מחויב לישב בסוכה דלא חלה אע"ג דהוא בשוא"ת אלא תרתי בעינן כולל ומצות עשה לאפוקי מצות ל"ת דאפי' בכולל לא חיילא וכ"כ הפוסקים ז"ל: ובנ"ד אין אנו צריכים לזה בשבועה שלא לגרשה דמדרבנן הוי דמדאו' אין מחויב לגרשה ואף שמדברי ה"ה מוהרי"ט ז"ל לא משמע הכי ואפי' בשבועה שלא לישא אחרת עליה נמי נראה דחיילא שלא בכולל דהוי מדרש חכמי' דאין כתוב מפורש בתורה שיצטרך האדם לישא אשה על אשתו כיון שיכולה להוליד אלא דמחמת עונש הוא דלא זכה להבנות ממנה ויעשה דרך בקשה לשמים ואף דילפי' לה מקרא דאברהם מידי מדרש חכמים לא נפקא וכבר כתבו הפוסקים דבמדרש חכמים חלה השבועה שפיר אפי' בפני עצמה ועוד דאין זה נשבע לבטל את המצוה כיון שמתנה בשבועתו שלא לישא אחרת בלי דעתה ורצונו ואיפשר שתתרצה כהאימהות לבעליהן: אלא שהק' ע"ז מהא דהביא הרב ב"י בשם תשובת רשב"ץ סי' רט"ל מלמד שנשבע שאם לא יפרעוהו תוך ו' שבועות שלא ילמד לנערים וכתב דהשבועה חלה דלאו עליה דידיה רמיא וכולי ותיפוק ליה דל"ה לבטל את המצוה כיון דאם יפרעוהו ילמד ונראה דדמיא להא דאמרי' קונם שאיני נהנית לך אם עושה אני עפ"י אבא ואביך דיפר אע"ג דא"ל לא תעשה ולא תאסר כיון דעיקר נדרה עליה דידיה אע"ג דתליא ליה בתנאי מצי מיפר הכי נמי כיון דעיקר שבועתו היא לעקור דבר מה"ת דהיינו שלא ללמד לנערים אע"ג דתלה לה בתנאי דאם לא יפרעו לו לאפוקי בנ"ד דמעיקרא אין כאן לעקור דבר מה"ת דעיקר שבועתו היינו שלא לישא אשה אחרת בלתי רצונה אלא יפייסנה ואח"כ ישא ואף שאפשר שלא תתפייס ונמצא מבטל את המצוה מ"מ מעיקרא אין כאן לבטל את המצוה כיון דיכול לפייסה וכעין אותה שאמרו בפ' הזהב נ"א בפלוגתא דרב ושמואל באומר על מנת שאין לך עלי אונאה ושמואל אמר אנא דאמרי אפי' לר"מ ע"כ ל"ק ר"מ התם אלא דודאי קעקר אבל הכא מי יימר דקא עקר ולכאורה נראה דכייפינן ליה אף שהוא נשבע שלא לגרשה בלתי רצונה כיון דאם תתרצה היא ליתא לשבועה כלל כי הא דאמרי' פ' אלו נערות דף מ' גבי הא דמקשינן ליתי עשה ולידחי ל"ת דחייבי לאווין ומשנינן כי אמרה איהי לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל ופירש הר"ן וכיון דבקל נדחה השתא נמי דחינן ליה בעכ"ח אף דלא אמרה איהי לא כייפינן לתרווייהו אם דמפרש"י נראה לכאורה דלא כייפינן דכתב השתא נמי מלמדין אותה לומר שאינה רוצה לאו דוקא תדע דבמתני' סתמא קתני אם היתה אשה שאינה ראויה לו אינו רשאי לקיימה משמע אפי' אם היא רוצה בו: ועוד דאינו רשאי קאמר אלא דיש לדחות דשאני התם דעיקר העשה קל הוא לאפוקי הכא דעיקר לאו דלא יחל חמיר הוא: ועוד י"ל דל"ד דבשלמא באונס דמסתברא איפכא הו"ל למימר דלא לידחי עשה לל"ת שהרי ל"ת חמיר מן העשה אלא מדסמך גדילים לצמר ופשתים הוא דגמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת אית לן למימר דוקא כי התם אבל היכי דקיל העשה לא דחי הל"ת והיינו בתר דגלי קרא ולו תהיה לאשה דאי לאו הכי לא הוה לן לפלוגי מנפשין משום דסד"א אטו כל עשה לאו קיל מל"ת ואפ"ה דחי ה"ה עשה קל נמי דחי וכאותה סברא דבעינן למימר בפ"ק דיבמות בשיטת עליה דאפילו ל"ת שיש בו כרת יבא עשה קל וידחהו דמה לי איסורא רבא או איסורא זוטא כיון שאף האיסור הקטן גדול הוא מן העשה הא בעובדא דידן דאסור משום ל"ת דבל יחל דחל אמצות עשה דפו"ר לא מצי למיעבר עליה משום האי טעמא עוד היה נראה לפום ריהטא דכופין מהא דאמרי' בפ' מי שאחזו דף ע"ד ע"ב על מנת שתתני לי מאתיים זוז נתנה בעכ"ח אינה מגורשת וילפינן לה מהא דשילהי ערכין דתיקן הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה מדאיצטריך הלל לתקן שמע מינה דבעלמא נתינה בעכ"ח לא שמה נתינה ה"נ כיון דמגרש בעכ"ח אינו בכלל שבועתו שנשבע שלא לגרש וכד מעיינת שפיר אשכחת דלא דמי דהא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאי לאו הכי לא הוי גט וכיון דאיהו מגורשת עכ"ח לדידיה מגרש קרינן לה:
6
ז׳וראיתי להריב"ש סי' צ"ח שכ' כיון שכלל בשבועתו נשים שאינו מצווה עליהן כגון עקרה וזקנה וכו' ומיגו דחיילא קבלתו על אותן נשים חיילא נמי על אותן הנשים שהוא מצווה עליהן וכו' דהוה ליה כנשבע שלא לאכול בלילי פסחים לא מצה ולא פירות וכו': וקשיא לי דודאי לא היתה כונתו על אותן הנשים שאינן ראויות לילד כיון שזולת שבועתו נמי היה אסור בהן מד"ת כדכתב הרמב"ם פרק ט"ו מה' אישות דומיא דנשבע שלא לאכול ואכל נבילות דפטור למאן דס"ל ואף למאן דמחייב באכל נבילות היינו משום דשפיר מיקרי אכילה אלא דאריה הוא דרביע עליה אבל הכא דשבועתו היא להנאת אשתו שלא לישא אחרח עליה היינו באותן שהוא רשאי ליקח דוקא שמהן תתירא אשתו שלא ישא אחת מהנה לא באילו שאפי' אם תתרצה היא אסור לו ליקח אותן דומיא דהיו מסרבין בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי דלא נתכוין זה אלא לשם אישות שהפצירו בו וכן במסרב בחברו שיאכל עמו ואמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם שמותר ליכנס לביתו וכו' ולא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה ולא דמי לאומר קונם אכילה עלי בלילי פסח דמיגו דאסור בפירות ובשאר דברי רשות דאסור נמי במצה דהתם ודאי הכל בכלל ואף לא להאומר קונם פרה שאני חורש בה שהביא הרב ז"ל להציל עצמו מקושי' שכנגדו חלוק עליו הרב חסדאי ז"ל בסי' שצ"ח דשאני התם דאף דהוא איך דרכו לחרוש הרי אמר שאיני חורש בה ואמדינן דעתיה דכיון שנתכעס עליו שלא רצה להשאיל לו פרתו אסר הנאתה עליו בכל אופן שיהיה אבל הכא במאי דקמן שלא נתכוין אלא להפיס דעת אשתו שלא ישא אחרת עליה ודאי באותן שרשאי לקחת היה דעתו דמה לו לישבע על אותן שאינו רשאי לקחת הרי מושבע ועומד מהר סיני. ואין לומר דכיון דמצי לינסובינהו ולינסב איתתא בת בנים לא מיקרי אסורות לו דהא ברישא בעי לאינסובי האי דבת בנים וכל זמן דלא נסיב בת בנים לא מצי למינסב להנהו דלאו בת בנים כדאי' בסוטה פ' ארוסה דף כ"ו הרובא שנשא עקרה וזקנה ואין לו אשה ובנים מעיקרא לא שותות ולא נוטלות כתובה ר' אליעזר אומר יכול הוא לישא אחרת ולפרות ולרבות הימנה ופסק הרמב"ם פ"ב מהל' סוטה דלא כר"א ש"מ דכל זמן דאין לו אשה ובנים אלו הנשים שאינן ראויות לילד דין נשים האסורות אית להו לגבי דידיה ואנן האיך ניקום ונימא השתא דעלייהו אשתבע דהא עד האידנא לא נסיב להו ולבתר דיכנוס תו ליכא שבועה ושוב ראיתי בהרב הגדול מוהרי"ט חלק ב' סי' מ"ז עמד בקצת מהאמור ואפשר דבלשון שום אשה מיוחדת לתשמיש מרבינן אפי' הני לאפוקי נד"ד דליתא להאי לישנא לא שייך הא דהריב"ש:
7
ח׳וראיתי להחכם נר"ו הביא דברי מהריב"ל ז"ל דמילתא דשכיחא היא שיש כמה נשים שאינן יולדות והוה ליה לאתנויי. ותמיהא לי מנא ליה הא מלתא דאדרבא בהאשה בתרא דף קי"ט מקשינן אמאי לא תנשא הלך אחר רוב נשים דרוב נשים מתעברות ויולדת וכן מדברי הרא"ש שכתב דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בחו"ל ולאחד מני אלף שלא זכה להבנות וכו' מבואר דמילתא דלא שכיחא הוא: ואין לומר דמיעוטא דשכיחא הוא והוה ליה לאתנויי דהא התם מדמי לה לאיילונית ואיילונית מילתא דלא שכיחא היא דלא אמרינן הוה ליה לאתנויי באיילונית דהא הוה מקח טעות היכא דלא הכיר בה כדתנן בכתובות דף ק' דאיילונית אין לה כתובה ולא מיבעיא להראב"ד דאין לה תוספת אלא אפי' להרי"ף והרמב"ם דסבירא להו דאית לה תוספת היינו משום דמסתמא אמרי' בחיבת ביאה אקני לה כל זמן שלא התנה בפירוש הא מיהא מודו דלאו מילתא דשכיחא הוא אלא מקח טעות ובהא ליכא מאן דפליג ובהורמנותיה דרב מהריב"ל ז"ל אמינא הילכתא כוותיה דרב ולא מטעמיה דכיון דאמרי' איהו הוא דלא זכי ליכא למימר דאדעתא דהכי לא אשתבע דודאי אשתבע על מנת כך כי היכא דמחייבי' ליה למיהב כתובה ולא מצי למימר דאדעתא דהכי לא נשאתיך אלא שיש לבעל דין לחלוק ולומר דשאני איסורא מממונא דבממון איכא למימר דרצה ליזוק אבל היכא דהוה לבטל מצות עשה ודאי לאו אהאי דעתא אשתבע ועוד דשאני כתובה דכיון דנשואין גמורין נינהו כבר זכתה במנה ומאתיים דתקינו לה רבנן ומאי דכתיב ליה איהו נמי כיון דלאו משום לתא דידה הוא דמפקינן לה אלא משום לתא דידיה מחויב ליתן לה כל מאי דכתיב לה אבל לענין שלא לישא אחרת אמדינן דעתיה דאי הוה ידע דלא תלד אף אם הוא משום דאיהו הוא דלא זכה לא הוה משתבע הכי וכן כתב מוהר"ם אלשיך ז"ל: איברא דהא דכתב הרב ז"ל דאי הוה מילתא דלא שכיחא פשיטא ליה דמותר: אנן בעניותין מספקא לן דאדרבא כיון דלא שכיח הוה ליה כקונם שאני נהנה לפלוני ונעשה סופר דאין פותחין לו בהכי כיון דלא שכיח ואף אם היה מעלה על לבו באותה שעה שאפשר שיעשה פלוני סופר לא היה נמנע מלידור כמ"ש הרא"ש והטור ושאר המפרשים הכא נמי דכוותיה אע"ג דהיה מעלה על לבו דאפשר שלא תלד בי' שנים לא היה נמנע מלישבע שלא לישא אחרת כיון דלא שכיח וכ"כ מוהרי"ט הביאו החכם הפוסק נר"ו.
8
ט׳ומ"ש עוד נר"ו וז"ל ומ"ש דאדרבא כל מילתא וכו' אינו ענין לנד"ד דהכא חושש הרבה מאוד ומסתמא אדעתא דהכי לא נשבע עכ"ל ויש לבעל דין לחלוק ולומר מנ"ל דהוא חושש הרבה מאוד ולא חשש ל"ה נשבע ואי משום שבא לפנינו היום הזה ליקח רשות לישא אחרת היינו נולד דאין פותחין בו דאע"ג דאמר אילו הייתי יודע שיעשה סופר או הבית ביהכ"נ לא הייתי נודר והוא חושש עתה הרבה מאוד שהרי בא לפנינו להתיר לו נדרו אפ"ה לא שרינן ליה נדריה בהכי משום דאנן אמדינן דעתי' שאפי' אם היה חושב בדעתו בשעת שנדר אפשר שפלוני יעשה סופר ויצטרך לו אפ"ה היה נודר כיון שהדבר אינו שכיח ואין כאן נדר טעות בנ"ד נמי אמדינן דעתיה שאפילו היה חושב בשעת השבועה אפשר שלא תלד או לא יהא לה אורח כנשים על כ"ז היה נשבע כיון דהוא דבר דלא שכיח אם לא שנאמר דחולי הלז שאין לה אורח כנשים היה כך קודם שנשאה דאז לא מן השם הזה נגעו בה אלא משום מקח טעות נגעו בה:
9
י׳ומ"ש עוד הפוסק נר"ו וז"ל ועוד כיון דמעיקרא לא אסיק אדעתיה ואיך נאמר דלא חייש כיון דמעיקרא אינו יודע שיבא דבר כזה והתם שאני דמעיקרא יודע ואסיק אדעתיה אלא דמשום דלא שכיח אינו חושש לו אבל בנ"ד מעיקרא לא עלה על דעתו דבר זה כי היכי דנימא דמשום דלא שכיח לא יהא חושש לו אלו דבריו ואין בהם הכרע דהתם נמי הרי עומד וצווח אילו הייתי יודע שפלוני יעשה סופר לא הייתי נודר אפ"ה אין מתירין לו הכי נמי אע"ג דעתה הוא אומר אילו היה יודע בודאי שלא יהא לה אורח כנשים לא היה נשבע אמדינן דעתיה דבשעת השבועה אע"ג דהיו אומרים לו אפשר שלא יהא לה אורח כנשים דאטו ליכא איתתא דלית לה אורח כנשים אפ"ה היה נשבע ולא היה חושש לזה כיון דלא שכיח והיינו דומיא דנולד:
10
י״אומ"ש עוד נר"ו להשיב על דברי מוהריב"ל היותו מביא ראיה לסתור ענינו מההיא דפ' ב"ש נטולה אני מן היהודים מהו ליבם לפירוש הרי"ף והתוס' וז"ל איני רואה ראיה זו כלל דלעולם דדבר דלא אסיק אדעתיה בודאי דיכול לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי וההיא דנטולה אני וכו' היינו טעמא משום שנדרה בפירוש שלא תבעל לשום אדם וכו' אבל היכא שבעיקר השבועה מצי למימר אדעתא דהכי לא נשבעתי שנעקרה השבועה מעיקרא משום דלא אסיק אדעתיה וכו' בודאי דלא חלה עכ"ל וכתב שכן מצא אח"כ במוהרי"ט: ולע"ד ראיית מהריב"ל נכונה היא דכי היכא דהתם אע"ג דלא אסקה אדעתה דמיית בעל דהא כופין אותו ואפי"ה אסירא ליה ולא אמרי' כיון דלא אסקא אדעתה מיתת הבעל אדעתה דמיתת הבעל לא נדרה והשתא דמית הבעל תהא מותרת ליבם אעפ"י שאמרה מן היהודים ולא הוציאה את היבם הכא בשאלתין נמי נשבע שלא ישא אחרת עליה ולא הוציא בשלא יהא לה אורח כנשים אלא דבעינן למימר דאי היה ידע באותה שעה שלא יהא לה אורח כנשים לא היה נשבע התם נמי נימא אילו היתה יודעת שתפול לפני היבם לא היתה נודרת נטולה אני מן היהודים שבכללם גם היבם אלא היתה מוציאתו מן הכלל או לא היתה נודרת כל עיקר: ומה שהביא ראיה מדברי התוס' שבכלל יהודים נכנס היבם ודאי כן הוא אלא דאמרי' אי ס"ד דהיכא דלא מסקא אדעתה מותרת הכי נימא כיון דלא אסקה אדעתה דמית בעל בלא בנים תהא מותרת: עוד ראיתי לה"ה נר"ו שכ' וז"ל ראיתי למהרח"ש בסוף סי' ל"ג וכו' ואני בעניותי דחיקא לי טובא לומר דבר זה דכיון דבדבר דלא שכיח מאי דאמרי' דמצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי היינו שאין בכלל אותה שבועה אותו דבר דלא שכיח אם כן מאי איכפת לן אי ליכא אומדנא וכו' דנהי דהיה נשבע אבל מ"מ לא אסיק אדעתי' ולא נשבע עליו עכ"ל:
11
י״בואני הצעיר מצאתי און להרב מוהרח"ש בארבע נדרים דף כ"ז אמתניתין דנדרי אונסין הדירו חברו שיאכל אצלו וכו' מקשה התם מהא דתנן הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש הרי זה גט ואמאי והא מינס איתנס אמרי שאני התם דאי הוה ידע דמית מן לאלתר גמר ויהב גיטא. וראיתי להרב הגדול מוהרי"ט בח"א סי' קי"ח שדחה דברי מוהריב"ל ז"ל וז"ל ואעפ"י שלענ"ד נראה דלעולם גבי יבמה אין לומר דלא מסקה דעתה דמית בעל שזו אחת מחמש נשים שאינן נאמנות וכו': ולע"ד אני הצעיר אין משם סתירה לא מיבעי' לדברי הרמב"ם ז"ל ה' גרושין פ"ז דסבר דאפילו יבמה שהיא אחותה אינה מעידה דחזקתן שונאות זא"ז אף דליכא טעמא דצרה אלא אפי' לפירש"י שכ' טעמא דיריאה שימות יבמה שאני התם דצערה דגופא הוא כדכ' רש"י גבי בעיא דחמותה הבאה לאחר מכאן ואפי' אם ת"ל דלאו משום צערא דגופא הוא שאני התם דמדינא אתתא לא מהימנא וכולהו נשי פסולין לעדות אלא משום עיגונא דאתתא הימנינהו רבנן והנ"מ היכי דליכא למיחש לקלקולא אבל היכא דאיכא למיחש ואפילו בחששא רחוקה לא מהימנא. תדע דאמרינן ריש פרק ד' אחין ומייתא לה הרב ז"ל לקמן דלמיתה דתרי לא חיישינן והכא אמרי' דיבמתה אינה מעידה ומיירי אפי' בדאית לה בנים וליכא למימר טעמא משום לא פלוג רבנן כדכ' הרב מג"מ בפ"ז מהל' גירושין אליבא דרש"י דמודה נמי ביבמתו שהיא אחותה שאינה מביאה את גיטה דשאני התם דמילתא דל"ש היא דתהוי יבמתה אחותה כדאמרי' בברכות פ' כיצד מברכין דף מ"ד ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו בר מבנתי' דרב חסדא וכו' ואף דהתם אינהו הוו כהנתי נראה דאף בלא כהני וכהנתי לא שכיחא מילתא ועכ"פ לא שכיח מיקרי לגבי כל יבמות דעלמא אבל בנים ודאי מילתא דשכיחא הוא דהא רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוטא אינן יולדות ואנן ניקום ונגזור רובא אטו מיעוטא ועוד דשאני התם כיון דאפשר דתהוי לה צרה ואז ודאי לא מרחמה לה אע"ג דלא שכיחא אמרי' דמאי דקמסהדא היינו טעמא דמכוונא השתא לקלקולא אבל מסתמא אמרי' דלא מסקה אדעתה דמית בעל דאתתא בכל דהוא ניחא לה ואי סליק אדעתא דמית בעל לא הוה נדרה למיסר נפשה איבמה ואע"ג דאית לה כעס עמו כדאמרי' ביבמות דף קי"ח במזכה גט לאשתו ואפי' במקום קטטה דאין חבין לאדם שלא בפניו ועכצ"ל כן לפירש"י דטעמא דלא מהימנא יבמה משום דמסקא אדעתה דלמא מית בעלה וקשי' מההיא דאמרי' פ"ק דיומא אמאי דקאמר רבי יהודא אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ורבנן מיתה לא שכיחא אלא ע"כ כדאמרן דאע"ג דחששא רחוקה היא לא הימנוה רבנן: אלא שבתוס' פ' ד' אחין דף כ"ו ראיתי דלעולם למיתה דחד חיישינן לזמן מרובה אבל לזמן מועט לא חיישינן אפי' למיתה דחד ול"ק הא דאמרי' בפרק רא"א פותחין דמיתה נולד הוא דדתן ואבירם תרי הוו כדכתיב קרא כי מתו כל האנשים המבקשים וכולי אלא די"ל אמאי דאמרי' נמי... לקמיה קונם שאני נושא לפלונית שאביה רע ואמרו לו מת ומקשו בגמ' מת נולד הוא ובין לרב הונא ובין לר' יוחנן נולד הוא ואף דהתם הוא אפי' לזמן מרובה דהא לא מפרש דמיירי בזמן מועט:
12
י״גועוד אמרי' בהאשה שנפלו דף ע"ט ולד בהמת מלוג לבעל ולד שפחת מלוג לאשה חנניא בן אחי ר' יהושע אומר אף ולד שפחת מלוג לבעל ומפרש טעמא דחנניא משום דלמיתה לא חיישינן וקאמר שמואל הלכה כחנניא שמע מנה דל"ח אפי' למיתה דחד ואפילו לזמן מרובה ובההיא דריש ד' אחין פסקו הפוסקים דהלכתא היא וקשיא הלכתא אהלכתא וי"ל דלעולם ל"ח למיתה אפי' דחד והאי דארבעה אחין לפום מאי דסליק אדעתין ודחיה בעלמא היא דלא תפשוט דיש זיקה ואנן קיי"ל כר"י בן בתירה דיש זיקה ולקושטא דמילתא ל"ח אפי' למיתה דחד ואפי' לזמן מרובה והתוס' למאי דסליק אדעתין מקשו ועדיין קשה מהא דאמרי' בהמגרש דף פ"ה אהא דבעא מיניה רבא מרב נחמן חוץ מבעל אחותה מהו ובעי למפשט מחוץ לעבד וגוי וקאמר רבא גיורות לא שכיח מיתה שכיחא וכ"כ התוס' פ' כל הגט דאפי' לר' מאיר חיישינן למיתה דחד לזמן מרובה ומייתי הא דלעיל אע"ג דיש לדחות הא דלעיל דמיתה כיון דממילא אתיא קרי לה שכיחא לגבי גירות דבמעש' תליא מ"מ התוס' הוכיחו במישור דמיתה לזמן מרובה חיישינן וקשיא הא דר"א דנדרים וההיא דשפחת מלוג אלא דההיא דשפחת מלוג יש לדחוק ולומר דכיון דלרבא דקיי"ל כוותיה ידו עדיפא מידה להכי ל"ח למיתה אם דאי הכי הוה מצי למימר כד מקשה בגמ' מאי בינייהו וקאמר לשומר יבם דנפק"מ לשפחת מלוג נמי וי"ל דודאי אין האדם חי לעולם ולזמן רב מאוד מיתה שכיח' אם דאיכ"ל מאן לימא לן דאחותה מייתא ברישא דילמא בעלת הגט מייתא ברישא מ"מ כל כך הוא שכיח שתמות אחותה כמוה לימים רבים ולהכי איפשר דגיטה פסול לאפוקי ההיא דפ' ר"א דודאי אין דרכו להמתין מלישא אשה כ"כ זמן רב עד שימות אביה ושמא ימות הוא קודם ואפי' אי הוה מסיק אדעתיה דאפשר שימות אבי האשה קודם היה נודר לאפוקי הכא ביבמה דודאי לא אסקה אדעתה שימות הבעל קודם שתוליד ממנו כדאמרי' בגמ' מי מסקה אדעתה דמית בעל ונפלה קמי יבם ופשיט דלא מסקה אדעתא וההיא דחמש נשים אין מעידות שאני כדכתיבנא והדרה ראיית מוהרי"ן לב לדוכתה ותמה אני על הרב מוהרי"ט איך רצה לדחות דברי מוהריב"ל דבהדיא קאמר בגמ' מי מסקה כו' ופשוט דלא מסקה כו' ואנן ניקום ונימא דמסקה ודבריו ז"ל נראים לעניות דעתי דוחק ולישנא דגמרא לא משמע כוותיה עוד יש לפקפק דלא ליהני אדעתא דהכי לא אשתבע כלל כיון דלאו בדידיה לחודיה תליא מילתא אלא אף בדידה נמי מהא דכתבו התוס' סוף פרק הגוזל קמא דף ק"י ובכתובות פ' נערה דף מ"ז גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין לא תתיבם וגבי כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה כו' וזה ודאי תשובה נצחת למ"ש הרא"ש בתשובה ואחריו החזיק הר"י קולון בנשבע למשודכת ובנדר לחתנו ממון ואח"כ הרגיל קטטה עם בתו יעוי"ש והא ודאי הויא תיובתייהו דרוב פוסקים אחרונים המדברים בענין אדעתא דהכי לא נדר דלא אמרי' הכי אלא כשהדבר תלוי בדעתו לחוד אבל כשחבירו משביעו להנאתו על דעתו לאו בדעת נודר לחוד תליא מילתא שוב ראיתי בגוף תשובת הרא"ש ז"ל כלל ל"ד שהביא בשם ר"י ז"ל ג' חלוקים ודימה נדון שלו להנך דברים דאמרי' בהו אומדנא ובאמת שכל הדברים שהביא ז"ל משטר מברחת וכותב נכסיו לבנו ולאשתו ומי שהלך בנו למ"ה ועובדא דר' בנאה לא דמו לנדון הרב ז"ל דהנהו בנותן לחוד תליא מילתא לאפוקי בשידוכין שהוא נדון הרא"ש שהדבר תלוי בדעת שניהם ומאן חכים כהרא"ש ז"ל וכיון שבעיני חכמתו נראה לדון כך אף שאין ראיותיו מכריעות אליו נשמע הא מיהא הבו דלא להוסיף עלה באומדנות אחרות ועוד נלע"ד דחיילא השבועה כיון דל"ה יהבי ליה אתתא אי לאו דמשתבע דמי למאי שכתב הב"י סימן רט"ל בשם המיוחסות דאם נשבע לדור במקום שנשא אשה אע"פ שעי"ז מתבטל מכבוד או"א חלה שבועתו כיון דלא היו נותנים לו אשה אלא עד שישבע כן וכו' ואין לומר דהשתא נמי הא לא מקיים המצוה כיון שנשבע שלא לישא אחרת עליה אטו ודאי הוא דלא תלד בשעה שנשבע ספק הוה ובכולהי נשי איכא לספוקי כי האי ופשיטא דל"ה יהיב לי' איניש ברתי' אי לא משתבע הכי ויש לעיין דלא תיקשי הא דאמרי' אין פותחין בנולד שנראה סותר למאי דאמרי' כל אונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה ונראה דבנדרים ושבועות כיון דמיד חלו דזה שאמר קונם שאני נושא לפלונית שאני נהנה לפלוני או לבית זה שאני נכנס דתומ"י חל האיסור ונאסר בפלוני ובבית פלוני אף שאח"כ נעשה סופר או הבית ביהכ"נ לא מהני ליה לעקור הנדר מעיקרו ולעשותו כנדר טעות עי"ז דאפי' אי הוה מסיק אדעתיה בההיא שעתא דאפשר שיעשה סופר מ"מ הוה נודר כיון דלא שכיח אבל במי שבא להתחייב באיזו דבר ואח"כ אירע אונס שבשעה שאתה בא לחייבו לעשות הדבר ההוא הרי האונס לפנינו אין בנו כח לחייבו בו והן אמת דלמאי דאיתא בגמ' ממילי דאונסא כגון ההוא דאמרי' במס' גיטין דף ע"ג ההוא דזבין ארעא לחבריה וקביל עליה כל אונסא דמתיליד לסוף אפיקו ביה נהרא וכן ר"פ ורב הונא דזבין שומשמי אגודא דנהר מלכא וכן האי דאם מתי לא צריכנא להאי תירוצא דשאני היכא שהוא נשבע על דבר מיוחד לנשבע על הכלל דאין למדין מן הכללות ואמרי' דאונסא דל"ש כלל אינו בכלל כללא דכייל לאפוקי ההוא דנדרים דביחוד נשבע על האשה הנצבת לבלתי קחתה ועל הבית הלז בל יכנס בו ועל האיש הנוכחי לא יהנה ממנו אלא שלפי"ז לא היה יכול הרא"ש ז"ל להביא ראיה מהנהו דבנדון דידיה נמי הרי פירש דבריו לכנוס לפלונית ומה נעשה וכבר הורה אביהם של ישראל הרא"ש ז"ל ודעתינו בטלה אצל דעתו ז"ל ואף למאי דכתב מוהרי"ק שורש ק"א דדברי הרא"ש אמורים אפי' בשבועה ואפי"ה אדעתא דהכי לא אשתבע היינו דבשעה שאתה בא לחייבו כבר בא האונס ועדיין לא נתחייב לכונסה עד שיגיע הזמן ובהגיע התור כבר אונס לפנינו וכן ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין בשעת הקידושין עדיין לא היתה זקוקה ליבם עם היות שכשימות הבעל הרי זקוקה לו מ"מ בשעה שנתקדשה לבעל לא שייך זיקה ליבם ובשעה שאתה בא לזוקקה הרי האונס לפניה אבל בנדרים מאותה שעה כבר נאסר באותן הדברים והאיסור חל עליו ואתה בא להתירו ולעקרו מכח דבר החדש אי אתה יכול ולפ"ז בנ"ד נמי משעה שנשבע שלא לישא אחרת עליה הרי נאסר בכל הנשים והרי אתה בא לדון בדבר החדש ולהחזירו למותר שאילולי ידע שלא תלד ל"ה נשבע אין הרשות בידך לעקור הנדר בזה הדבר שהוא נולד איברא דאיכא למימר דשאני נולד דאין פותחין בו דאיפשר למימר אפי' אי הוה ידע דאפשר דפלוני יעשה סופר מ"מ היה נכנס לספק זה לאסור הנאתו עליו וכן בבית פלוני אבל בכאן ובכל אונסא דלא שכיחא לא היו נכנסים לספק זה זה כלל וכן בנדון הרא"ש ומוהרי"ק כדכתבו התוס' פ' נערה וחלקו בכה"ג מ"מ מאן לימא דהאי גברא לא היה נכנס לספק זה וסופו שלא חש על שאין לה אורח כנשים יוכיח כמו שיבא לקמן בס"ד ומ"ש נר"ו וז"ל ובר מן דין תו איכא טעמא אחריתא דחיילא השבועה אפי' דנימא דשהתה י' שנים בחו"ל נמי יוציא ממ"ש הנ"י פ' החולץ הביאו מוהרשד"ם בא"ה סי' קצ"ח וז"ל כ' הריטב"א בשם רבותיו במקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת וכו' עד ואפי' בלא שבועה לא מצי ראובן לישא אחרת עכ"ל לא ידענא שותא דמר דמאי איכפת לן במנהגא לענין חלות השבועה דנהי דנהגו שלא לישא אחרת ואם ירצה לישא יוציא זאת ויתן כתובה אבל לומר שלא יוכל לגרשה וליתן כתובתה אף בשהתה י' שנים או לישא אחרת עליה מעולם לא אמרה אדם דכי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו ואפילו רגמ"ה לא תיקן במקום מצוה כדברי הנ"י בשם הריטב"א בהבא על יבמתו ואף לדברי האומרים דבמקום מצוה נמי תיקן רגמ"ה היכא דלא קבילו עלייהו חרם רגמ"ה איזה מקום לומר דחלה השבועה מטעם המנהג מאי ענין המנהג לחלות השבועה אם נניח דהוה לעקור דבר מה"ת ואי דעתו דע"כ השבועה להוסיף על המנהג באת ואפי' בשהתה י' שנים נמי ל"ש למימר בהא דחיילא מטעם המנהג אלא אי כיון להכי אם לא ומ"ש עוד החכם נר"ו דאפשר דגם אם ישא אחרת לא יוליד וא"כ האיך נתיר לו השבועה דאם לא יוליד למפרע שלא כדין הותרה השבועה עכ"ל לע"ד אי משום הא לא איריא דלא חיישי' לשמא ימצא עקור דהוי מילתא דל"ש דאהא סמכי רבנן ועבדו בה עובדא דכייפינן ליה אגיטא ולא חיישי' לשמא ימצא עקור ונמצא גט מעושה שלא כדין דפסול ואע"ג דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש מ"מ ל"ה כייפינן ליה אי לאו דלא חיישינן לשמא ימצא עקור ואפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא ולא טענינן מילתא דל"ש וכל דלא ידעינן בודאי דאינו בן בנים כייפינן ליה אגיטא והכי נמי מתירין נדרו וכיון דמותר ע"י חכם שעוקר הנדר מעיקרו תו ליכא עליה איסור שבועה כלל עוד כתב החכם נר"ו בתיקון תשובת הרא"ש שהקשה מוהריב"ל דבפסקיו אסיק הלכתא כרבא ומתשובתו משמע דס"ל כר' אמי דע"כ לא פליגי רבא ור' אמי אלא התם דטוען ברי שהוא יורה כחץ אבל הנושא אשה על אשתו סתם ואינו טוען ברי דיורה כחץ לכ"ע צריך לגרש הראשונה וליתן כתובתה דדילמא מיניה הוא עכ"ל אנן בעניותין לא מסתבר לן הכי מדאמר רבא לעיל דף ס"ג אשה רעה וכתובתה מרובה צרתה בצדה וכ"כ התוס' שם בפי' דרבא לטעמיה אזיל דס"ל לקמן נושא אדם כמה נשים בין בב"א בין בזא"ז וכ' הרמב"ם ז"ל פרק י"ד מה' אישות נושא אדם כמה נשים בין בב"א בין בזא"ז ואין אשתו יכולה לעכב והכי מוכח לישנא דכמה נשים דאמר רבא דאי משום בדיקה בחדא סגיא ואין סברא לומר כיון דהותר הותר ועוד דאי רבא אדרבי אמי לחוד הוא דפליג הול"ל ורבא אמר רשאי ותו לא או לא יוציא ויתן כתובה וכן לישנא דנושא אדם וכו' הכי דייק עוד כתב ה"ה נר"ו שלכך העמיד מוהריב"ל דברי הרא"ש המובאים בטור אה"ע סימן קי"ח בדאיכא שבועה דאי ליתא לשבועה לא מחויב ליתן כתובה ע"כ ואנא אמינא האי שבועה מאי שיאטה הכא כיון דהתנה שאם יקח אחרת שיוציאנה ויתן כתובה אפי' קנין אינו צריך כש"כ שבועה דאדעתא דהכי אינסבית ליה ולא תהא גרועה זו מהיכא דמנהגא שלא לישא אלא אחת דאי נסיב אחריתא יוציא ויתן כתובה הכי נמי בדבורא בעלמא מחויב ליתן כתובה:
13
י״דוראיתי להרב הגדול מוהרי"ט ביו"ד ס' מ"ז וז"ל ויש לפקפק שמא לא אמרו דאין שבועה חלה על דבר מצוה אלא כשהמצוה מתבטלת לגמרי ולע"ד אין בזה פקפוק דלא יהא אלא היכא דנשבע לקיים את המצוה דלא חלה והתם עכ"ח לאו משום חומרא הוא אלא כיון דכבר מושבע ועומד מהר סיני אע"ג דחזר ונשבע עליה לא חיילא דאין שבועה חלה על שבועה כלל ה"נ הרי הוא מושבע ועומד מה"ס לישא אשה תכף היותו לאיש אלא דעד כ' שנה אפשר שלא מצא אשה טובה וראויה לו אבל היכא דנשבע שלא לקחת אשה אלא לזמן לא חיילא דהא מושבע ועומד לישא תכף כשימצא ומ"ש עוד ז"ל ואם נפשך לומר הואיל ולא נשבע שלא לישא אשה כלל וכו' דהשתא אם לא מצא אשה שתתרצה לו וכו' הילכך לא אלימא מצוה זו וכו' דומיא דהא דאמרי' פ' אלו נערות וכו' ופרכינן וניתי עשה ונידחי ל"ת ומשני כי אמרי' כגון מילה בצרעת וכו' ע"כ ותרתי קשיא לי דהא לא דמי להתם כדכ' הר"ן ז"ל זכרנוהו למעלה דהתם היכי דאיהי לא בעיא ליה ליתא לעשה כלל אבל הכא אע"ג דלא משכח אתתא איהו מי לא מיחייב ועדיף טפי מטלית של צמר בציצית של פשתן דאע"ג דאפשר לקיומי בשל מינו אתי עשה ודחי ליה.
14
ט״וועוד דקאמר הילכך לא אלימא מצוה זו כדי שתדחה את שבועתו אטו משום חומר המצוה הוא מה לי מצוה קלה או חמורה טעמא דידן משום מושבע ועומד ולא תהא שבועה זו דהשתא עדיפא מדהר סיני ואין זו דחיה כיון דמעיקרא לא חיילא ואף הרב ז"ל דחוי קמדחי לה במסקנתיה מטעמא אחריתא וראיתי לה"ה נר"ו שרצה לתת טעם להתיר השבועה וז"ל ואומר דבטענה זו שאין לה אורח כנשים זה כמה שנים יש בה כדאי להתיר שבועתו דאשה שאין לה וסת הוא מום גדול ע"כ דברי החכם נר"ו ולכאורה יש לפקפק עליהם דאדרבה כיון ששהתה עמו הרבה שנים סבר וקיבל כדאמרי' בהמדיד דף ע"ה גבי שומא שבפדחת ה"ד אי דנראית סבר וקיבל וכן כשיש מרחץ בעיר דאמרי' ודאי בדק בקרובותיו וכו' וכ"כ הרמב"ם בא עליה ושהא עמה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אין שומעין לו וכ"פ הטור ע"ש והיינו דקשיא לן אמאי דכתב לקמיה בענין האוטם שי"ל ברחם וז"ל אין ספק שמום זה גדול ע"ש דכיון דשהא כ"כ שנים סבר וקיבל וכד דייקינן שפיר אשכחן דלאו מידי הוא דנהי דבשהא עמה הרבה ימים לא תצא בלא כתובה דעל דעת כן קיימה כדאמרי' בקטן שהשיאו אביו וכן בגר שנתגייר שכתובתן קיימת שעל דעת כן קיימו וקבלו אבל לענין שבועה שנשבע בשעת נישואין כיון דנמצא טעות שבועה כמאן דליתא דמיא ואע"פ שאח"כ נתרצה אינו מושבע בדבר דוגמא לדבר מאי דאמרי' בקידושין בכולן אע"פ שאמרה בלבי להתקדש לו אינה מקודשת דלקיחת אותו הדבר שנתקדשה בו חלף הלך לו והרי לא קידשה פעם אחרת הכי נמי אותה שבועה שנשבע והאיסור אשר אסר חלף הלך לו כיון שהיה בטעות והרי לא חזר ובטא בשפתיו אחר אשר נודעו לו מומין שבה ומה שיש לדון בזה הוא ממאי דכ' הרמב"ם הביאו הטור סי' ט"ל המקדש על תנאי וחזר בו אחר כמה ימים וביטלו ה"ז מקודשת ה"נ נימא לא יהא אלא שנשבע בפירוש על תנאי שלא יהא לה שום אוטם ברחם ושלא תהא מחוסרת דמים ואח"כ בטל התנאי שבועתו במקומה עומדת וכדאמרי' בהמדיר הריני מקודשת לך ע"מ שלא ימצאו בך מומין והלך אצל רופא וריפאן ה"ז מקודשת וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפרק ז' ואע"ג דבע"מ שלא ימצאו בה מומין אינה מקודשת היינו משום קפידא דבעל והכא הא לא קפיד בעל:
15
ט״זונמצא באנו למחלוקתן של ראשונים ז"ל הביאו הר"ן ז"ל בנדרים הובאו ביתה יוסף סימן רל"ב בע"מ שלא תלכי למקום פלוני דאינו יכול לומר הרי אתה כאלו לא הלכת וזו היא סברת הרשב"א וסברת י"א דאפי' בכה"ג נמ' יכולה למחול והרמב"ם והראב"ד נראה שכן סוברים מדלא פלוג רבנן כמ"ש סופ"ז מה' אישות ונראה דלא דמי דקודם שנתבטל התנאי יכול הוא לומר הרי הוא כאלו נתקיים אבל היכא שכבר נתבטל התנאי ממילא נתבטלו הקידושין ואע"ג דאמר בתר הכי הריני מוחל התנאי אין בדבריו כלום וה"נ כיון שנמצאו בם כל המומין הללו כבר בטלה לה אותה שבועה דאדעתא דהכי לא נשבע ואע"ג דאמר בתר הכי לא איכפת לי אין חיוב שבועה עליו ודמיא לעל מנת שאני כהן ונמצא לוי דאינה מקודשת ואע"ג שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת דכבר אזדו לה אותן הקידושין הכא נמי כיון שכבר הותר' שבועתו כשנמצא בה כל מום רע שוב אינו חוזר ונאסר מכח אותה שבועה דוגמא לדבר הא דאמרי' פ' כל הזבחים כ"ט ת"ר אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו אמר רבי אליעזר כוף אזניך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר אמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל ואף לר' עקיבא דאמר הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו היינו משום דגלי קרא וס"ל לר' עקיבא דכיון דאשכחן הך מילתא בזב וזבה אינה סברא זרה כ"כ עד שלא יהא אפשר לאומרה בפיגול נמי ולא מיכרעא לאפוקי קרא מפשטיה דמשמע דבאוכל ממש מזבחו מיירי כדכתיב ואם האכל יאכל וכו' הא בעלמא היכא דלא גלי קרא לא ומ"מ אני חוכך להחמיר מאותה שאמרו בריש פ"ק דזבחים דף ב' אלא מסיפא שלא לשמן ולשמן וכו' הא סתמא ולשמו כשר דילמא שאני התם דאמר יוכיח סופו על תחילתו בהאי דקמן נמי נימא הוכיח סופו על תחילתו כיון דלא אתני בפירוש על כל פצעים שהיו בה על כל זה היה נשבע ואף דבחולין דף ל"ט אמרי' שחטה ואח"כ חישב עליה זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר משום דמספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו בין לענין הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה וכו' שהוא דבר שבממון בין לענין איסור הבהמה ששחטה ואח"כ חישב עליה וכ"פ הרמב"ם בהל' זכיי' ומתנה פ"ד ובהל' שחיטה פ"ב דספקא הוי וא"כ תרצה לומר דלענין כתובה ותוספת הדין עם הבעל שהוא מוחזק הא מיהא לענין השבועה שהוא איסור דאו' אית לן למיזל לחומרא אף שיש חומרא כנגדה שהיא מניעת פריה ורביה שוא"ת עדיף. ועוד דע"כ לא מספקא לן התם אלא משום דבשעת מעשה שהוא השחיטה לא קאמר ולא מידי אבל הכא שבשעת הנישואין נשבע לה בפירוש שלא ישא אחרת עליה וסופו מוכיח שאינו מקפיד על שאין לה אורח כנשים ושאר דברים הנזכרי' שהרי נשאר נשוי עמה י"ג שנה ולא ערער ולא צווח בכה"ג אפשר דאליבא דכ"ע אמרי' הוכיח סופו על תחלתו ומנא אמינא לה מהא דבעינן למיפשט התם בחולין דמשום כבודו דרשב"ג לא אמרו בה היתר היינו רשב"ג דמעשה בברי' שאמר כתבו גט לאשתו וארשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ודחינן דילמא שאני התם דאמר כתבו ופירש"י ואיכא קצת הוכחה בתחלה בנ"ד נמי מדנשבע סתם ולא התנה בתחלה אפשר דבכה"ג לכ"ע אמרי' הוכיח סופו על תחלתו אף שיש לדחות זה מידי ספקא לא נפקא והו"ל תרי ספקי לחומרא ומ"ש עוד ה"ה וז"ל ואומר דבטענה זו שאין לה אורח כנשים יש בה כדי להתיר שבועתו דכתב הטור י"ד סי' קי"ז אשה שאין לה וסת לא תשמש אלא ע"י בדיקה וכו' וכש"כ לסברת הרא"ש שכל ימיה צריכה בדיקה דודאי אנן סהדי דמי הוא האיש הירא את דבר ה' שלא ירא לגשת וכו' גם הביא דברי הרבנים האחרונים מוהרשד"ם ומוהרש"ך ואחר המחילה נלע"ד כי שגגה יצאה מלפני השליט נר"ו כי דברי הטוי"ד וא"ה אינם ענין כלל לנ"ד דהתם מיירי כשהיא בת דמים אלא שאין לה זמן קבועה לראייה אבל בשאינה בת דמים כלל ליכא מאן דאמר שצריכה בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחריה וגם דברי מוהרשד"ם ומוהרש"ך בח"א אינם ענין כלל לנ"ד אמנם דברי מוהרש"ך בח"ב סי' ס"ג תמוהים מאוד שכנראה דמיירי נמי באשה שדמים אין לה ועליה כתב דצריכה בדיקה וישתקע הדבר ולא יאמר דבהדיא א"ל ר"ג אשריך שזכית למשפחת דורקטי דלא אתיא לידי ספק נדה ואף אם תאמר דשאני התם דכל המשפחה מוחזקת בחסרון דמים הגע עצמך וכי אשה שהגיע זמנה לראות אף שעדיין לא ראתה מעולם לא תשמש אלא ע"י בדיקה ומעולם לא עלה על דעת אדם לומר כזה והוא טעות בדבר משנה דהרי בתולת דמים היא והוא הראשונה מד' נשים שדיין שעתן שאף רבי יהושע מודה בה ודינה כדין מינקת וחברותיה וכ"ש בזו שעברו עליה כמה שנים ולא ראתה דאין לחוש בה כלל לנידה וזה הדבר פשוט וברור מאוד ומטעם דתני משום ר' מאיר כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין אין להתיר לו שבועתו דאפשר דניחא ליה שלא יבא לידי ספק נידה כתנחומי הבל שניחמו ר"ג לההוא גברא ובענין נודר על דעת חברו לא אכניס ראשי במחלוקתן של ראשונים כי אנכי היום גולה ומטולטל ולבי בל עמי מה גם כי ה"ה נר"ו לא השגיח בו כי אין שבועה זו אלא תקיעת כף כאשר כתב ה"ה נר"ו ואיכא מ"ד אפי' התרה אינה צריכה ואין בה אלא משום שארית ישראל לא יעשה עולה וכו' כ"ש בשכבר התירו לו ב"ד דנלע"ד שהוא מותר לישא אחרת הן עתה אשים עיני על ענין פירעון כתובתה של זו ותוספתא דא והנה ה"ה נר"ו הביא דברי הרב בהלכות ותמה עליו דקשיא דיוקא אדיוקא וז"ל וצריך לברר לפי"ד בשהתה עמו י' שנים דלפי הנראה ממ"ש דמחייבינן לבעל בתביעת האשה וכו' דמשמע דכשהוא רוצה לגרשה דליכא טעמא דלמשקל וכו' יש לה תוספ' ואילו ממ"ש מכדי ידע דקטנה היא משמע דבשהה עמה עשר שנים דהגם דהוא מוציאה אין לה תוס' שהרי לא ידע איהו דלא תלד כ"כ שנים וכו' ונראה לכאורה דברי הרי"ף סתרן אהדדי עכ"ל ולע"ד גברא חזינא קושיא לא חזינא דלעולם ס"ל בשהתה עמו ולא ילדה מחויב ליתן לה התוס' כדברי שאר הפוסקים וע"כ לא הוצרך הרי"ף לאשמעינן מיכדי ידע דקטנה הואי אלא בדנפקה מרצונה בעל כרחו כממאנת הא בשהתה עמו י' שנים דלא נפקא איהי מרצונה אלא ב"ד הוא דמפקי לה לא איצטריך טעמא דרצה לזלזל בנכסיו וזה פשוט לע"ד ומ"ש החכם נר"ו לתרץ כל זה וז"ל אבל בתר השקפה פורתא אין זה כלום דהא נשים שאינן יולדת דבר דשכיח הוא וכו' א"ו רצה לזלזל בנכסיו וכההיא דכתב הנ"י באיילונית וכו' ה"נ כיון דשכיח וכו' דכל מילתא דשכיח הוה לי' לאתנויי עכ"ד ואני תמה דאי טעמא משום מילתא דשכיח הא איילונית לאו מילתא דשכיח הוא דקיי"ל כרבנן דלא חיישי בקטנה שמא תמצא איילונית ואפי' איילונית יש לה תוס' ולע"ד אף נשים שאינן יולדות לא שכיחי כדכתיבנא לעיל וטעמא דאיילונית למ"ד יש לה תוס' משום חובת ביאת לילה הראשונה גמר ואקני לה אע"ג דעתיד' לצאת ממנו וכל זמן שלא התנה שאינו מקנה משום חיבת ביאה מסתמא אמדינן דעתיה דגמר ומקני.
16
י״זעוד הקשה החכם נר"ו על הרי"ף דמאי קשיא ליה מחברותיה דממאנת אבאה מחמת וכו' לסברת הי"א דפטור מתוספת דהא ב"ד מחייבין אותו לגרש ולא איהי נפקא וכתב שכן הוקשה למוהרש"ך ולענ"ד אי משום הוא שפיר קמתמה הרי"ף מחברותיה דממאנת דאע"ג דב"ר מפקי להו מ"מ איהו לא מפיק להו ואדעתא דהכי לא אקני להו כדאמרי' בכתובות פ' נערה דף נ"ד אלמנה שמין מה שעליה דקי"ל כרב דכי אקני לה אדעתה למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ולא מיבעיא לדברי הרז"ה שהביא הר"ן סו"פ האלמנה דהאי נמי נפקא בעל כרחה קרינן לה אלא אפי' לדברי הרי"ף דאמר דהאי לאו בע"כ הוא דסופה ברצון שהרי אין מכריחה שתנשא לאחר דכל זמן שלא נישאת ולא גבתה כתובתה מניחין בגדיה בידיה וזנין ומפרנסין אותה והכי דייק לישניה דהרי"ף ובהכי מיתרצא קו' הרז"ה על הרי"ף מלבד מה שתירץ הר"ב ב"י דאלמנה אע"ג דמן שמיא מפקי לה מ"מ איהו לא מפיק להו ולהכי שייך לה בגדיה דהוא תנא דמסייעא לן דשפיר קשיא לה להרי"ף כיון דאזלת בתר האי אומדנא דלמשקל ומיפק לא אקני לה בשנייה נמי ניזיל בתר אומדנא דאע"ג דאיהי לא נפקא מדעתה איהו נמי אינו מוציאה לדעת והוה לן למימר אדעתא למיפק לא אקני לה ואפי' למאי דשנינן אנן בעניותין בהדיא כ' הרי"ף דבגרושה דוקא היכא דמגרש מדעתא דנפשיה הוא דאין שמין מה שעליה הא אי כייפי ליה ב"ד אע"ג דהיא נמי אינה יוצאה לדעת מ"מ שמין כל מה שעליה כמ"ש ה"ה פט"ז מה' אישות ומשני מיכדי ידע וכו' וכן בחברותיה ה"ה והיא הטעם שעומדות לצאת והיינו שנייה ואע"ג דהאי תירוצא ליתא אלא בהכיר בה אבל בלא הכיר בה לא לאו קושיא היא דלא הכיר בה לא שייכא דוקא לסברת י"א דהא הוי מקח טעות ובלאו האי סברא נמי קשיא כאשר כ' בפ' אלמנה ניזונית ולזה כבר תירץ הר"ן ומאי דתירץ רי"ף הכא היינו מאי דקשיא לסברת י"א דסבירי דאמרי' בתוס' אדעתא למשקל ומיפק לא אקני דא"כ אפי' בשנייה נמי דאע"ג דאיהי לא נפקא מ"מ איהו נמי לא מפיק לה מדעתיה ואל תשיבני אמאי לא מייתי ר"ח ראיה מהכא דאדעתא למשקל וכו' לא אקני דיש לבעל דין לחלוק ולומר לך דשאני תוס' דמשום חיבת ביאה הוא דאקני אבל הרי"ף שפיר מקשה לדעתייהו די"א דלא פליגי בהכי וא"ת בשהתה עמו י' שנים ולא ילדה דכופין אותו להוציא אמאי מחייבין ליה בתוס' י"ל דשא"ה דלתקוני גברא הוא דבעינן אבל בשנייה אי לאו דמשום חיבת ביאה וכו' ל"ה מחייבינן ליה כיון דאיהי נמי איסורא קעבדא אע"ג דבע"כ דידה נמי הוה ומ"ש ה"ה המורה נר"ו וז"ל דהכי קשיא להרי"ף דהנה מצינו להראב"ד פכ"ד מה' אישות הביאו הנמוקי פ' אלמנה ניזונת (אחר המחילה שגגה יצאה מן קדם קן קולמסא דהר"ן הוא המפרש דברי הרי"ף בכתובות ואין נמוקו עמו) דס"ל דאיילונית שלא הכיר בה אין לה תוספת היינו ודאי משום דהגם דהיא אינה תובעת לצאת אפ"ה מ"מ הבעל לא כתב לה התוספת אדעתא דמשקל וכו' וא"כ אפשר נמי דהיינו דקשיא ליה להרי"ף מהממאנת וחברותיה דס"ל דהיינו איילוני' והוא דאיהו כתב שכל עיקר הטעם דבאה מחמת טענה דאין לה תוספת היינו משום דאדעתא למשקל וכו' לא אקני לה משמע דאי לאו האי טעמא הגם דהיא היתה תובעת לצאת הוה יהבינן לה תוספת וכיון שכן קשיא מחברותיה דממאנת דהיינו איילונית דגם התם שייך למשקל וכו' כמ"ש הראב"ד ועכ"ז יהבינן לה באופן דמאי דס"ל להראב"ד לפום קושטא דמילתא קשיא ליה להרי"ף לקס"ד עכ"ל והנה שפתי הראב"ד ברור מללו דהוה משום מקח טעות דאל"ה מה זו תמיה על הרי"ף והרמב"ם וע"כ לא קאמר הראב"ד האי טעמא דמשקל וכו' אלא לעיל פט"ו בשהתה עמו י' שנים ולא ילדה דכופין אותו להוציא אבל הכא איזה מקום לומר אדעתא למשקל ומיפק וכו' כיון דאיהו מפיק לה וברשותו שלא להוציאה וגם א"א לומר דחברותיה קאי דוקא אאיילונית ולא אשנייה השנויה בצדה והיא באמת חברתה ורעותה וגם דוחק לומר חברותיה דמשמע טובא אאיילונית דיחידה היא דבשלמא בשנייה איכא טובא אבל איילונית אחת היא ואאיילונית דעלמא ליכא למימר דמ"ש ממאנת דאחת היא ואיילונית אין מספר ומ"ש ה"ה נר"ו אמטו להכי תירץ אתרווייהו וכו' ובחברותיה נמי דהיינו איילונית ה"ה וה"ה דכיון דידע שעתידות לצאת מכח ב"ד ועכ"ז כתב איכא למימר הוא דרצה לזלזל בנכסיו וכו' ואדעתא דהכי אקני להם וזה פשוט אצלי דס"ל להרי"ף דאי איכא טעמא דלמשקל ומיפק לא אקני לא הגם דהוא מוציאה אין לה תוספת ושאני חברותיה דאיכא טעמא להיפך עכ"ל תמהתי על פה קדוש יאמר דבר כזה דידע דעתידה לצאת מכח ב"ד הא בלא הכיר בה עסקי' דאי בהכיר בה כ"ע מודו ואף עיקר כתובה יש לה ועוד מה כח ב"ד יפה באיילונית להוציאה מתחת ידו הא מתני' סתמא תנן בין כשי"ל בנים בין כשאין לה בנים בין בכהן בין בישראל והא אפי' לר' יהודה בפ' הבא על יבמתו דף ס"א ע"א דאמר כהן לא ישא את האיילונית מודה הוא בישראל דשרי בדאית ליה בנין וכ"ש לרבנן דאפי' בכהן מישרו שרו בדקיים פו"ר וכ"ש דאין כופין אותו להוציא וכדאמרי' בהדיא פ' ארוסה דף כ"ו דבי"ל בנים מותר לקיימא ואי פשיטא ליה למר כביעתא בכותחא דהגם דהוא מוציאה ס"ל להרי"ף דאדעתא למשקל וכו' לא אקני לה קשה היא לפנינו כקי"ס דכיון דאיהו מגרש לה איזה מקום לומר אדעתא דמיפק וכו' לא אקני לה אף דאיילונות היא הא בהדיא כ' הרי"ף בגרושה דאין שמין כיון שמדעתו מוציאה אם לא משום מקח טעות וכבר כתבנו דס"ל דמשום חיבת ביאה גמר ומקני ומ"ש עוד החכם הפוסק נר"ו וז"ל וכיון דאתינן להכי איפשר לומר נמי דקושי' הרי"ף וכו' דקשי' אהדדי חלוקת ממאנת אחברותי' דמהממאנת משמע דהגם דאיכא טעמא דלמשקל וכו' אפ"ה יש לה תוספת דאי לאו האי טעמא לא היה לה עכ"ל ולא ידענא מאי ק"ל אהדדי ומה שהרבה החכם נר"ו להשיב על הרי"ף דאמאי הוצרך לומר ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה כדי שיצטרך אח"כ להקשות מהממאנת אדרבה היה יכול לומר אבל תוס' לית לה דתנאי כתובה לאו ככתובה דמיא ולהביא סייעתא ממתני' דהממאנת עכ"ל ולענ"ד דמהממאנת ליכא סייעתא דעיקר ראיית ר"ח מההיא דא"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה ולא חשיב נמי לבאה מחמת טענה כדכתבו התוס' סו"פ הבא על יבמתו והרא"ש שם אבל ממאי דחזינן דממאנת אית לה תנאי ולא כתובה ליכא לאוכוחי מידי דהיכי דאיתמר איתמר היכי דלא איתמר לא:
17
י״חוראיתי במוהרא"ש שהביא החכם נר"ו הקשה כדלעיל וז"ל וראיה לזה שכשב"ד מוציאין וכו' שהרי בשהתה עמו י' שנים וכו' ולע"ד אין ראיה כלל משהתה עמו י' שנים דכיון דאיהי לא מיפקדא לא מיענשא כדאמרי בגמ' ובודאי איהו הוא דלא זכה והאי דמפקינן לה משום לתא דידי' הוא דכל זמן דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתא והוא מחויב בדבר אבל לא היא ולהכי אית לה עיקר ותוספת דהוא הוא המוציאה דעליה דידיה רמיא לא עלה דידה אבל בשנייה כמוה כמוהו גם שניהם מחויבי' להפרד איש מאת רעהו ושפיר מקשה הרי"ף ונימא אדעתא למיפק לא אקני לה כיון דאף היא מחוייבת בדבר ומה שדקדק מדקאמר הרי"ף בתביעת האשה לאו דיוקא הוא לאקשויי דודאי איצטריך דהא ע"כ הכא מיירי בשהתה י' שנים דבידוע שהוא עקור נראה דוחק ואף אם לא יהיה דוחק תרווייהו איתניהו דאף בשהתה יכול להיות ובדאית ליה בנין מאשה אחרת ואמאי לא אמרי' דיתן אף תוספת כי היכי דבשהתה בעלמא יהיב תרוייהו אלא משום דתבעה היא דבלאו תביעתה לא היה מוטל עליו לגרשה ובזה אין אנו צריכין לכל האסמכתות שדרש החכם נר"ו בדברי הרי"ף ז"ל: עוד כתב ה"ה נר"ו וז"ל וממשמעות דברי התוס' והרא"ש נ' דר"ת נמי מודה לר"ח דאיילונית ושהא עמה י' שנים י"ל תוספת שהרי כתבו וז"ל דלא גרעה מאיילונית ור"ת מפרש כנראה דגם ר"ת מודה ע"כ ודבריו דברי אלקים חיים דודאי ר"ת ס"ל דאיילונית יש לה תוספת דלדידיה הוא דקשיא ליה בריש פרק אע"פ מההיא דאיילונית דיש לה תוספות אף דבכל דוכתא תנאי ככתובה כדס"ל ז"ל ושהא עמה י' שנים לא צריכא למימר דאתיא בק"ו מבאה מחמת טענה והרי זה מפורש באה"ט ומהתימה על ה"ה נר"ו דאיצטריך לאשמעינן האי מילתא מאומדן דעתיה.
18
י״טעוד רצה ה"ה נר"ו להכריח ממ"ש הב"י בשם ר"ב דר"ח ור"ת פליגי וכו' דהי"א שהביא הרי"ף אינו ר"ח ושהתה עמו י' שנים לר"ח נמי לית לה תוספת ודחק עצמו בדברי התוס' ולענ"ד דברי ר"ב הן הם דברי התוס' עצמם דבשהתה עמו י' שנים ס"ל לר"ח דאית לה תוספת מדפליג בבאה מחמת טענה ולא פליג בשהתה ולא באה מחמת טענה והכי מוכחי דברי התוס' ומאי דקאמר דוקא בהני דאע"פ אטו דייקינן מהכא דהמוציא את אשתו בגט אין לה אלא עיקר כתובה ולא תוספת כיון דלא חשיב ליה בפ' אע"פ אלא דמילתא דפשיטא לא אצטריך למימר ה"נ מילתא דפשיטא היא לדעתיה אף דהראב"ד פליג איהו ע"כ מודה כדכתבו התוס' ומ"ש עוד החכם נר"ו וז"ל היה נראה בהבטה ראשונה דר"ת הוא דסבור דאיילונית אין לה תוספת כיון דס"ל דלכל מילי תנאי ככתובה ע"כ ואנן בעניותין לא באנו לידי מדה זו דבהדיא כתבו התוס' לתרץ ההיא דאיילונית יש לה תוספת דלא תיקשי אמאי דאמר ר"ת תנאי כתובה ככתובה הוא דוקא בהני דאע"פ ומ"ש עוד וז"ל ולכן נ"ל דס"ל לר"ח כהראב"ד ומ"ש התוס' והרא"ש וז"ל וההיא דשהתה וכו' דברי עצמם הם עכ"ל לא הבינותי מי הכניסו לחכם נר"ו בזה הדוחק ומ"ש עוד ומש"ה כ' הראב"ד ותמהנו בלשון רבים משום דר"ח נמי קאי כוותיה ע"כ ובאמת מה מאוד תמהני מראות דברי ר"ח קדם להרי"ף ואיך יתמה עליו אלא שדרך המחברים כך הוא כמבואר במקומות אין מספר וגם נפלאתי על החכם נר"ו באומרו בחברותיה דממאנת דמינייהו מקשה הרי"ף היינו איילונית ולא שניות הרי בהדיא כי הרי"ף פ' אלמנה הממאנת השניי' והאיילונית וכו' ובפסקא דדינא כתב הכי אבל שנייה ל"ש הכיר בה ל"ש לא הכיר בה אין להם מנה ומאתיי' אבל תוספת יש להם וא"כ איך יאמר החכם דמאי דקאמר הרי"ף חברותיה דממאנת היינו איילוני' דוקא ואי מודה דס"ל להרי"ף דשנייה נמי בכלל חברותיה ומאי דקשיא ליה היינו דווקא מאיילונית אמאי קסתים חברותיה עיקר חברותיה וריעותיה אינן מובאות לה ומה שהקדים מוהרש"ך ז"ל דברי הר"ן לאגמורי טענתא אדברי הרי"ף לא ידענא מאי מוכח מיניה דודאי כן הוא דבכל מקום שהיה רוצה לעמוד תחתיו יש לה תוספת אע"פ שהיא מוציאה מן הדין להרי"ף והרמב"ם והיינו דקשיא ליה להרי"ף אמאי נימא דאדעתא דלמיפק לא אקני ותירץ דבהכיר בה כיון שעומדת לצאת הוא רצה לזלזל בנכסיו ובלא הכיר בה בלא האי סברא די"א נמי מיתרצא כדתירץ הר"ן ואין לומר כיון דמתרצא ליה האי דשנייה דלא להוי מקח טעות א"כ מאי מקשי ודאי איהו לכולהו פירושי דאיכא לפרש בהאי שמעתתא מקשי דאלים טפי קושיתם אי מקשה מהכיר בה דלכ"ע יש לה תוספת ואמאי נימא דאדעתא דמיפק לא אקני ותירץ דרצה לזלזול עוד כתב ה"ה נר"ו והאריך להוכיח דבנ"ד הבעל פטור מן התוספת כיון דאין לה אורח כנשים זה י"ג שנה ועוד שיש לה אוטם ברחם עד שאין הבעל יכול לשמש עמה כדרך כל הארץ ועוד שהוא מתקשה בשעת תשמיש שזה אחד מסימני איילונית וכו' ועשה לה סמוכות מדברי הרא"ש בתשו' יעוי"ש: ולעד"נ אדרבה מטוניה כיון דשהא עמה כ"כ זמן ארוך אחר שכבר נודעו אליו מומיה ולא גירשה מיד סבר וקבל וכ"כ הרמב"ם ז"ל הביאנוהו לעיל וכ"פ הפוסקים וע"כ לא הוצרכנו לחידושו של הרמב"ם ז"ל אלא בדאיכ"ל שעד עתה לא נתגלה ולא נודע לו אותו המום חידש לנו הרמב"ם דכיון דבעל מסתמא אמרי' ראה וניפייס הוא ובודאי לא בעל עד שבדק תחלה וחתר הרב המגיד למצוא לו טעם וכן מהרי"ק שורש ק"ד אבל במומין שגלוים וידועים לבעל בודאי ואנן סהדי בכך כי הנך דנ"ד ולא הוציאה תכף כאשר נודעו לו ולא עוד אלא שהא עמה י"ג שנה לית דינא ולית דיינא דודאי אמרינן ראה וניפייס הוא כדאמרי' בהדיא בגמ' פ' המדיר דף ע"ה ע"א בשומא העומדת על פדחתה אמרי' ראה וניפייס הוא את זה ראיתי להשיב למעכ"ת כאשר הורוני מן השמים ושלום מעכ"ת יגדל כנפש צבי אשכנזי ס"ט
19
