חכם צבי מ״דChakham Tzvi 44
א׳מדינת מרק ברניבורק
1
ב׳ה"ה החכם ה"י אד"ש כמשפט כתבך היקר ושאלתך הגיעתני כיום אתמול ונשתהא הכתב בדרך כעשרת ימים לא ידעתי בשל מי וזה תוארו:
2
ג׳ראובן נשא אשה בחודש כסליו וילדה בניסן ואין בין הנשואין ללידה רק ששה חדשים עם חדש העיבור ורצה הבעל והאשה וקרוביה לחפות ואמרו כי נולד לשבעה למקוטעין ורצו לחשוב מספר שבועות ושלחתי אני והב"ד אחר הבעל אם היא הרה ממנו והשיב כי ממנו היא מעוברת אף שלא בא עליה קודם החתונה והחזיק בשטותו לעשות מספר ששה לשבעה ורצה לישבע ע"ז וליקת ס"ת בזרוע שלא בא עליה קודם החתונה אך שאנחנו לא הנחנו אותו לישבע והרחבנו הדבר עד כלות ל' יום שיצא מכלל נפלי ואחר איזה ימים שלאחר הזמן הנ"ל חזר ובא ראובן ואמר שבא עליה קודם החופה ומה שלא הגיד עד עתה בוש היה להודות על עונו וגם היה ירא מן הקנס של השררה יר"ה ומתוך דבריו ניכר היה שנודע לו שיפרישו אותו מן אשתו כ"ד חדש אך הוא הגיד הטעמים והאמתלאות הנ"ל ועתה ילמדנו רבינו אם צריך להפרישו כדין מינקת חבירו ואם מהני האמתלאות אחרי אשר נודע לו הדין של ההפרשה הנ"ל ולפי שעה הפרשנו אותו ואינו נמצא פה בעירנו עד עת בא דבר מורינו וכן יקום.
3
ד׳תשובה נלע"ד שכיון שאם היה הבעל אומר בפירוש שבא עליה קודם החופה היה נאמן לכל דבר לא מיבעיא לדברי הרא"ש בתשו' כלל פ"ב סי' א' שכ' וז"ל ואם הוא זכר מקריב ע"ג המזבח ושוחט ומבעיר בשבת (האי ושוחט דנקיט הרא"ש לאו דוקא דהא משנתינו היא שהשחיטה כשרה בזרים בנשי' ועבדים וכו' אלא ר"ל מקטיר ומבעיר) אלא היינו טעמא כיון שהוא מודה שבא עליה וספק אם אחר בא עליה שדינן ליה בתר דידיה עכ"ל הרי דלכל איסורי תורה החמורים בתר דידיה שדינן לולד אפי' אי דיימא מעלמא כ"ש בזאת האשה דלא דיימא כלל דבתר דידיה שדינן לולד והרי הוא בנו לכל דבר כ"ש לענין מינקת הקלה אלא אף להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהל' יבום מי שזנה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר עובר זה ממני ואפי' היא מודה לו כו' הרי זה ספק לענין יבום כשזנתה כשם שזנתה עמו כך זנתה עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו אלא ספק הוא ולהחמיר דנין בו חולצת ולא מתייבמת עכ"ל ותרצה לומר דה"ה לענין מינקת ניזל לחומרא הא כבר תברא הרמב"ם לגזיזיה שכתב בפ"ח מה' תרומות די"ד מי שאנס או פיתה אותה כהן וילדה אוכלת בשביל בנה ואע"פ שהדבר ספק הואיל ובלא קידושין היא שמא מאחר נתעברה הרי הולד בחזקת זה שבא עליה עכ"ל הרי שמתירה לאכול בתרומה ואפי' בתרומה דאו' מדסתים ולא פירש דדוקא בתרומה בזמן הזה שהיא מדרבנן כי ידוע דרך הרמב"ם לפסוק נהוג ושאינו נהוג והוא טעמו של הרב המגיד שלקח במושלם דבר זה באומרו בפ"ג מה' יבום וכיון דלענין תרומה דאיכא נמי איסורא דאורייתא שדינן הולד בתר דידיה עכ"ל עם היותו יודע דהרמב"ם פסק דתרומה בזה"ז דרבנן ולא ניחא ליה למימר דבתרומה בזה"ז דרבנן מיירי כדתריץ הרב בב"ח מטעם האמור:
4
ה׳והנראה לי בטעם הרמב"ם ז"ל דבתרומה דחזקת הולד הוא לצורך לאמו כיון דעובר ירך אמו הוא אף שאינו מאכיל עד שיולד מהני לה חזקת הולד שבמעיה דמוקמינן ליה בחזקת זה שבא עליה להאכילה בתרומה לכשיולד אבל ביבום שבא לפטור אשתו הנשואה מכח ולד זה שנולד מן הזונה לא מהני חזקת ולד לפטור אשה אחרת כעין אותה שא"ר אשי בהמדיר דף ע"ו רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ואף שלפעמים הזונה עצמה אפשר שתינשא לו ואפ"ה חולצת כשימות ובן אחר אין לו לא פלוג רבנן ועוד דכיון שבשעה שנתעברה בזנות ל"ה לה נפקותא לענין פיטור היבום אף שאח"כ נישאת לו כשתי נשים דמיא וראיה לחילוק זה שבין יבום לתרומה מדמסקי' בארבעה אחין דף ל"א דבין בכת א' ובין בשתי כתי עדים דאע"ג דספקא דרבנן נינהו לא מוקמי' לה אחזקה דלא נתקדשה צרתה כי היכי דתתייבם או אחזקה דלא נתגרשה צרתה הערוה ותהא מותרת לשוק ובהאשה שנתארמלה כ"ו אמתניתי' דאין מעלין לכהונה עפ"י ע"א אמרי' בגמ' אנן אחתינן ליה אנן מסקינן לי' וכ' רשיז"ל אע"ג דתרי ותרי נינהו אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה ולא מטעם שכ' ר"י ז"ל שם דתרומה דרבנן דהא סתמא תנן מעלין לכהונה דמשמע אף לדוכן דהוא עשה דאו' אלא מטעם האמור לפי דרכנו למדנו דלהרמב"ם נמי בתר דידיה שדינן ליה לכל מילי דשייכי לגוף הולד או לאם מכח ההריון וא"כ בנ"ד שהוא דבר הצריך לגוף הולד כבנו חשבינן ליה ואף לתירוץ הב"ח נדון שלפנינו מילתא דרבנן היא וכבנו דיינינן ליה וכיון שאם היה אומר באתי עליה קודם החופה היה נאמן להחזיקו כבנו השתא נמי דקאמר ממנו היא הרה ולא בא עליה קודם החופה שומעין לעדותו במאמר בנו הוא ושוב אין אנו צריכין למאמרו לא באתי עליה קודם החופה והמאמר ההוא לאין יחשב וכאותה ששנינו שילהי אם אין מכירין מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב כו' כשבאו ליבנה קיבלן ר"ג וכ' הרמב"ם בפ"ב מה' קידוש החדש ד"ו הטעם שהראיה שאמרו שראוהו בשחרית אין נזקקין לה שאין אנו אחראין לראיי' שחרית ה"נ אין אנו אחראין לאם בא עליה קודם החופה או לא בענין עדותו אם בנו הוא או לא דבין שבא עליה קודם הנישואין או לא נאמן הוא לומר בנו הוא ואל תשיבני שאני התם דלפי"ד הרמב"ם ז"ל לא היה אפשר לירח ליראות שחרית במזרח לפי חשבון האיצטגנינות וא"כ ודאי טעות היא הראיה ההיא אבל ראיית החדש שהיה אפשר להיות מהימנינן להו שהרי בא' אומר גבוה שלש מרדעות וא' אומר חמש עדותן בטלה אף שלפי החשבון יכול הוא ליראות כיון שהוכחשו בדבר א' עדותן בטלה דבהדי סהדי שיקרא למה לי ה"נ הו"ל למימר בראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב אלא דכיון דא"א צריכין לראיית שחרית אין משגיחין בה כל עיקר ה"נ דכוותה כיון שא"א צריכין לשתהיה עדותו נכונה שהוא בנו לאם בא עליה קודם החופה אלא באמירת בנו הוא סגי אין אנו משגיחין באמירת לא באתי עליה קודם הנישואין כל עיקר ובפ"ק דסנהדרין דף ט' פלוני בא על אשתו נאמן להורגו ולא להרגה דפלגינן דיבוריה משום דאדם קרוב אצל אשתו ואינו אצלה בתורת עד כי היכי דנימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כשיטת הראב"ד ז"ל שמעינן מינה דחשבינן ליה למשקר באמירתו על אשתו ולעד נאמן באמירת פלוני בא וכאלו אמר בא על אשה אחרת ובהחולץ מ"ז מעשה באחד שבא לפני ר' יודא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר ר"י נאמן אתה לפסול את עצמך וא"א נאמן לפסול את בניך ומפרש טעמיה רנב"י לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי וכיון דמשום עדות נגעו בה אף אנו נאמר נאמן הוא בעדותו שאומר בנו הוא דהתורה האמינתו ואינו נאמן במה שאומר שלא בא עליה קודם החופה דההיא לית בה לתא דעדות מלבד האומדנא דמוכח דמחמת כיסופא הוא דאמר שלא בא עליה קודם החופה וכמ"ש הרא"ש ז"ל באותה התשו' וז"ל אע"פ שיש מעידים שלא היה בבית המילה כשמלוהו אע"פ שהיה בעיר מחמת כיסופא הוא דעביד וכו' וכה"ג מצינו בכמה מקומות בתלמוד שהאמוראים שינו בדבריהם מחמת כיסופא עכ"ל וא"כ אין צורך בנדון שלפנינו לשום אמתלאה דהו"ל כההיא דתניא בשילהי יבמות נכרי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הן של עזיקה הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו ומדנכרי נשמע לישראל דכי היכי דבנכרי אף דהוה מהימן בדבר שבידו מאיזה טעם שיהיה כיון דאיכא שבח מקח לא מהימן אף בנ"ד אף את"ל דאי לאו טעמא דכיסופא הוי מהימן כיון דטעמא דכיסופא טעמא רבא הוא לא מהימן ומ"ש מכ"ת למצוא לו עזר עפ"י תשובת מהרי"ל שנתן טעם לסברת ר"ת משום דבעל וקרובים שכיחי דחייסי על התינוק וגם ב"ד כופין אותם לפרנסם עד שש יש לבע"ד לחלוק כיון דבהדיא איתמר בגמ' וליתבעינהו ליורשים אמר אביי אשה בושה לבא לב"ד והורגת את בנה ע"כ מהרי"ל הכי קאמר כיון דהבעל בחיים ע"כ הוא משגיח על בנו ואינו משהא מזונותיו עד שתצטרך האשה לבא לב"ד ואם לעתים רחוקות יתאכזר האב קרובים אזלו לב"ד לתבוע הבעל ולכפותו אבל בנ"ד אם נחוש לומר שאינו בנו אף הוא אינו חס עליו וגם לגבי קרובים לא מהימן דאדיבורא קמא דידיה סמכי ואשה בושה לבא לב"ד וביותר בבן הזונה שבשתה מרובה והוא מזכיר עון להתפש ומאי דבעי מכ"ת להחזיק בכנפות הסברא הדחוייה בס' צ"צ דלא בעינן אמתלאה אלא להתיר אף לאחרים אבל לעצמו לא בעינן אמתלא' הא ליתא מדכ' הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' שבועות עד שיודה בפני עדים קודם אכילה שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען בעת ההתרא' אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו וכן אם אומר מעולם לא נשבעתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוין אין שומעין לו ולוקה עכ"ל הרי דאף דהיה נאמן אילו טען בתחלה כדבריו האחרונים עכ"ז היכא דמכחיש לדבורא קמא אף שלעצמו בלבד הדבר נוגע ואין זר אתו אינו נאמן ואף להראב"ד שפסק בפ"א מהל' שגגות כרבי יודא דאמר אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש היינו בלא הודה כבר אבל בהודה כבר לא אמר ואף ר"י לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ובשל עצמו אבל בפני אחרים לא ש"מ דאפי' היכא דמהימן כיון דמכחשי ליה סהדי אפי' בשל עצמו לא שבקינן ליה ה"ה נמי במכחיש דבריו הראשונים כיון דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים והיינו עיקר טעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אסורה לו לעולם ותו לא שבקינן ליה לעבור על דבריו בפנינו אפי' בדבר הנוגע בינו לבין עצמו מלבד מה שהנידון שלפנינו לא מיקרי דבר הנוגע לו לבדו כי הוא חב לאחרים דהא איכא תקנת או סכנת הולד וז"ב ומה שביקש אותו למדן לומר דדוקא באשה שאמרה א"א אני וכו' שהם פתחו בקלקלה מהני אמתלא אבל בנדון שלפנינו שע"י חקירת ב"ד אמר שלא בא עליה לא תיהני אמתלאה עכ"ל. לאו מילתא היא דאשת איש הייתי מאן לימא לן דלאו ע"פ ב"ד הוא דסתמא תניא ובתוס' הביאו הירושלמי בשם ר"ח שמואל בעי לאיזדקוקי לאיתתיה א"ל טמאה אני ולמחר אמרה טהורה אני אתא לקמיה דרב א"ל אף בזו אם נתנה אמתלאה לדבריה נאמנת הרי שאפי' ע"י שאלה ששאל אותה בעלה בשעת מעשה ואין מדרך הנשים לשקר לבעליהן בענין כזה דודאי הוה רבותא טפי מכששאלוהו ב"ד ואפ"ה אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת והיינו לישנא דאף בזו דקאמר ליה רב לשמואל שהוא מורה על רבותא סוף דבר יפה דן ויפה זיכה מעכ"ת להתיר האיש הנ"ל לשבת עם אשתו כי מותרים הם בלי פקפוק ואין כאן מקום להחמיר כלל כי הדבר פשוט וברור להתיר. דברי הכותב בנחיצה רבה פה אלטונא יע"א: צבי אשכנזי
5
