חכם צבי מ״הChakham Tzvi 45
א׳שאלה כדת מה לעשות במדביק נרות של שעוה בכותל כדי להדליקן למצות נר חנוכה ובעוד שהוא עסוק בכך הביאו לו שמן זית אם ימשוך ידו מן הנרות של שעוה וידליק בשמן זית שהוא מצוה מן המובחר או לא לפי שראית בספר נדפס מחדש נקרא שבות יעקב שפסק שידליק בנרות של שעוה מראיות הכתובות שם.
1
ב׳תשובה לא צדק בפסק זה כי הראיות שהביא אינן מכריעות דעתו וסברתו זאת מה שהביא מפ"ק דיומא דרב ששת בעי לאוכוחי מדתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת תחת ידו אומר ומביא אחרת דטומאה דחויה היא בציבור ואי ס"ד דמשום מצוה מן המובחר אף שכבר התחיל פוסק דילמא לעולם לא אמרי' דחוייה היא לענין שצריך לחזור אחר משמרה אחרת אבל אם אפשר לעשותו באותו בית אב ודאי דהוי עכ"פ מצוה מן המובחר עכ"ד ואינן אלא תמה שהרי אף לפי דבריו כאן התחיל במצוה לאפוקי בנדון שלו לא התחיל במצוה אלא הכנה והזמנה בעלמא עשה שדיבק הנרות בכותל. עוד מניין לו לומר שזה יותר מצוה דהיינו להדר אחר מנחה אחרת טהורה שאינה מזומנת אף שהטמאה בידו ועומד ומקריב מלהדר אחר כהן טהור שאינו מזומן אדרבא איפכא מסתברא הא טומאת הגוף היא בכרת וטומאת בשר אינה אלא בלאו והנה רב נחמן סותר דברי זה החכם שהוא אומר בפירוש מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה וטעמא דאיכא שיריים לאכילה הא ליכא שיריים לאכילה אינו אומר ומביאין אחרת תחתיה ומה שהביא מהתחילו אין מפסיקין דגבי אכילה ואינך דתנן בפ"ק דשבת אין להם ענין לכאן דהתם המצוה מתקיימת כתיקונה לכך לא אטרחוהו רבנן תדע שהרי אין מצוה נדחית מפני דבר רשות אבל הכא הרי הוא מבטל הידור המצוה מכל וכל ועובר על מדרש זה אלי ואנוהו וכיון שביררנו שאין לזה החכם שום ראי' להעמיד דבריו נחזי אנן ונראה שמחוייב הוא למשוך ידו מן הנרות של שעוה אף שכבר הדביקם במקומם ולהדליק בשמן זית ומנא אמינא לה מהא דאמרינן שילהי הוציאו לו רב פפי משמיה דרבא אמר ראשון משלח משום דסבר ליה כרבי יוסי דאמר מצוה בראשון הי רבי יוסי אילימא ר"י דקופות דתנן ג' קופות של ג' ג' סאין שבהן תורמין את הלשכה והיה כתוב עליהן אב"ג ותניא אר"י למה כתב עליהן אב"ג לידע איזה מהן נתרמה ראשון להביא הימנה ראשון שמצוה בראשון ודילמא בעידנא דאיתחזאי קמייתא לא איתחזאי בתרייתא אלא ר"י דפסח דתניא המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והרי שניהם עומדין איזה מהן שירצה יקריב דברי חכמים רבי יוסי אומר מצוה בראשון ואם היה שני מובחר ממנו יביאנו הא קמן דאף שהקופה השלישית היא תחת ידי התורם אין אומרים יביא ממנה קרבנות ציבור שהרי היא תחת ידו אלא מניח אותה ומסלקה ולוקח את הראשונה ומביא ממנה מטעם מצוה בראשון ה"נ מניח נרות שעוה ומסלקם ומדליק בשמן זית שבו מצוה מן המובחר ואין לומר דנילף מהתם איפכא כי היכי דהתם זכתה הקופה הראשונה להביא הימנה מטעם דהיא איתחזאי ואכתי בתרייתא לא איתחזאי ה"נ בעידנא דאיחזו נרות שעוה אכתי לא איתחזאי שמן זית והדברים ק"ו אם מהני לה קדימתה לדחות את חברתה הבאה אחריה אף שהיא תחת ידי התורם כ"ש שתועיל קדימת נרות שעוה להן שלא לדחותן מפני שמן זית הבא אחריהן הא ליתא דע"כ לא מהני לה קדימה אלא בשאין הבא אחריה משובח הימנה כי ההיא דקופות דלית בחד מינייהו רבותא ושבחא טפי מחברתה זולתי הקדימה להכי מהני הקדימה לקדם הא בדאיכא עדיפותא בבתרייתא היא קודמת כדאמר ר"י בהדיח ואם היה שני מובחר ממנו יביאנו ולא תימא דוקא בדאיחזו תרווייהו כי הדדי הוא דמהניא ליה שבחיה לשני לקדם הא באיחזי קמא ואכתי בתרא לא חזי לא אלא אפילו בכה"ג נמי מובחר קודם מדכ' רש"י וז"ל ואח"כ נמצא ראשון או קודם חצות או אחר חצות ואע"פ שהופרש השני קודם חצות ע"כ משמע דהה"ד אם הופרש השני אחר חצות אם היה השני מובחר ממנו יקרב ופירושו מוכרח דכל הוכחת הגמ' היא מדקסתי' ליה סתומי ש"מ דבכל גוונא מיירי ובכל ענין קאמר ר"י שאם היה השני מובחר ממנו יקרב אף דבעידנא דאיחזי קמייתא לא איחזי בתרא וגם אם מצאו בעליו בעצמו והוא בתוך ידו הוא מניחו ומקריב השני שהפריש תחתיו שהוא מובחר ממנו ואיננו עתה בידו:
2
ג׳וראיתי להרמב"ם פ"ה מה' יה"כ דין ט"ו כתב מת א' מהן יקח זוג לשני וכו' והשני מן השנים שהגריל ירעה וכו' ובדין ט"ז כתב פר ושעיר יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וכו' ונמצאו הראשונים קודם שקרבו אלו יקרבו הראשונים וירעו השניים וכו' הרי שפסק כר"פ משמיה דרבא דסבר כרבי יוסי ותמה אני שבה' קרבן פסח פ"ך דין ו' כ' מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהם עומדים יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והשני יקרב שלמים וזה סותר דבריו שבה' יה"כ שוב ראיתי בכ"מ שכ' בשם הר"י קורקיס שהרגיש בכעין זו ותירץ שני תירוצים ושניהם אינם עולים יפה הא' דבפסח לא ס"ל לרב כר' יוסי משום דבשעת הפרשת השני היה הראשון אבוד הפסיד חשיבותו וזה הפך הגמ' שאמרה דאף דתרווייהו כחדא איחזו מ"מ מצוה בראשון וחשיבותו במקומו עומד והוא הוא דס"ל לרב ולר"פ דלעיל ועוד מאן שם ליה לר"מ למימר הכי לאפוקי תלמודין מפשטיה ומשמעותיה והתי' השני קשה ממנו שכתב וז"ל ואפשר עוד שדעת רבינו גם שם שאיזה שירצה יקריב ולכך לא כתב שם הראשון יקריב אלא כתב השני ירעה והכוונה שאפי' שהקריב הראשון ירעה השני ול"א ימות הואיל ומתחלה לא הביאו אלא להגריל כו' א"נ אפשר דסד"א כו' קמ"ל דהשני ירעה כו' וכיון שלא כתב שיקריב הראשון ממילא שיקריב איזה שירצה ואין קפידא בדבר ואם היה צריך להקריב הראשון היה מפרש כן ע"כ ונוראות נפלאתי מהרבנים בכ"מ והר"י קורקוס נ"ע שנעלם מהם מה שכ' הרמב"ם דין ט"ז פר ושעיר של יוה"כ שאבדו וכו' יקרבו הראשונים וירעו השניים שהוא סמוך ונראה לדין ט"ז שהביאו הם ז"ל אח"כ בא לידי ספר לח"מ וראיתי בה' יה"כ השיג גם הוא ז"ל על הרי"ק הקושיא השנייה הלזו והוא ז"ל כתב לחלק בין חטאת שבאה לכפרה ולהכי מודו בה רבנן פסח שאינו בא לכפרה אינו חמיר כ"כ לכך איזה שירצה יקריב עכ"ל ואין בזה טעם דמה לי קרבן חמור או קל כל א' בקדושתו הראשון זכה באותה הקדושה הקלה היא אם חמורה ועוד מנ"ל לרמב"ם לחלק בכך ועוד הקושיא הנזכרת דהתלמוד אומר רב ס"ל כר' יוסי והוא ז"ל אומר בהיפך דרב לא ס"ל כר"י וזה דבר שא"א לשמוע ונראה בעיני דס"ל להרמב"ם דע"כ ל"ק ר' יוסי מצוה בראשון אלא כשהשני אינו קרב בעצמו אלא רועה להכי אמרי' מצוה בראשון להקריבו והשני ירעה וחכמים דפליגי עליה ס"ל דאפי' כשהשני רועה נמי איזה שירצה יקריב והכי דייק לישנא דאיזה שירצה יקריב דמשמע אבל השני אינו קרב אלא רועה הא כששניהם קרבים אלא שהא' קרב פסח והשני קרב שלמים אין נחת לזה מזה דאף שעיקר הקרבן היה פסח ומותרו הוא שקרב שלמים מ"מ כחו של המותר יפה במה שטעון שתי מתנות שהן ארבע וסמיכה ונסכי' ותנופת חזה ושוק מה שאין הפסח טעון ומצותו מרובה ממצות הפסח והכי חשיב ליה תנא דפ' איזהו מקומן בחדא בבא בהדי בכור ומעשר דתנן בהו בהדי' בריש זבחים לשם גבוה מהם כשירים לשם נמוך מהם פסולים כיצד הבכור ומעשר ששחטן לשם שלמים כשירים שלמים ששחטן לשם בכור ומעשר פסולין ובפ' כל התדיר דף פ"ט ע"ב שלמים קודמין לבכור מפני שהן טעונין מתן ארבע וסמיכה ונסכים תנופת חזה ושוק ובגמ' דף צ' ע"א אדרבא בכור קודם שכן קדושתו מרחם ונאכל לכהנים אפי"ה מצוות יתירות עדיפי וכיון שאין לפסח קדימה בהחלט על מותרו שהוא קרב שלמים ס"ל להרמב"ם דהרשות בידו להקריב איזה משניהם לפסח וחבירו לשלמים: וכן שנינו בהדיא בתוספתא פרק ט' רבי יוסי אומר מצוה להביא את הראשון ואם היה השני מן המובחר יביאנו והב' ירעה עד שיסתאב וימכ' ויביא בדמיו שלמי' לששה עשר ע"כ בתוספתא הרי נתבררו ונתלבנו דברי הרמב"ם בטעמם ונימוקם דאין לך אלא מה שאמרו חכמים וכיון דלא מצינו ליה לרבי יוסי שחולק אלא בשהשני רועה כדתניא בהדיא ומשום דבע"ח נדחין אבל למי שפוסק דאין בעלי חיים נדחין והשני קרב בעצמו לא אשכחן האי סברא דההיא דסוף פרק הוציאו לו וריש שני שעירי נמי הכי נינהו דהשני' אינן קרבים אלא רועים ובהנהו הוא דאשכחן ליה לרב ולר"פ משמי' דרבא דאמרי מצוה בראשון אבל בשהשנים נמי קרבין שלמים דלא אשכחן כלל תנא דאמר מצוה בראשון אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ואפושי פלוגתא לא מפשינן: וגדולה מזו אני אומר דאף כשהשניה קריבה בקרבן שהוא ודאי גרוע מקרבן הראשון כיון שמכל מקום היא קריבה ואינה ניתקת לרעיי' ה"ז מקריב איזה שירצה לעיקר הקרבן והשני למותרו מהא דתני' פ"ג דתמורה קי"ח ע"ב מניין למפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדת שאיזה שירצה יקריב ולחמה עמה ת"ל תודה יקריב יכול תהא שנייה טעונה לחם ת"ל יקריבנו א' ולא שתים וכיון דסתמא תניא ומצינן למימר דכולי עלמא הוא הרי זה נכון ואף דעיקר תודה טעונה לחם ולא מותרה ומותרה ודאי גרוע ממנה עכ"ז יודה בה רבי יוסי שהרשות בידו להקריב איזה שירצה לתודה כיון שאף מותרה קריבה ועוד אני אומר שאף אם השנייה מובחרת אין צורך להקריבה לעיקר התודה כיון שאף המותר קרב הוא: ואי קשיא לי הא קש"ל אמאי לא כתב הרמב"ם דין זה שאם היה השני מובחר ממנו בפר ושעיר שהשניים שלהם רועים שיביא השניים ואין לומר שסמך עצמו על מ"ש בהל' איסורי מזבח פ"ז יביא מן המובחר כל שיביא לקרבן דהא חזינן ליה לר' יוסי דצריכא ליה לאשמעינן כי היכי דלא נימא מצוה בראשון בהחלט מכ"ש דהוה ליה להרמב"ם דפוסק הוא לאשמעינן הכי: ונראה דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' פרק שני שעירים ס"ד ע"ב ד"ה ואם היה שני מובחר וכו' שמא לא שייך הא מילתא אלא בגבולין או בנעשין בעזרה אבל בשעיר המשתלח ובשעיר הפנימי הנשרף מחוץ לג' מחנות אפי' אם היה שני מובחר ממנו מצוה בראשון ע"כ ובשעיר לעזאזל הדבר ברור דמה לנו ליתן לו המובחר אבל בשעיר הפנימי צריך לתת טעם ונראה דאף שחלבו מוקטר ע"ג המזבח כיון שבשרו נשרף מחוץ לג' מחנות והשני הרועה דמיו כולן לגבוה ניחא לן שאף שהוא מובחר יפלו דמי מבחרו לנדבה ויביאו בהן עולות שכלן לגבוה וממילא הה"ד לפרו של כה"ג שהוא נשרף מחוץ לג' מחנות כמוהו דלעולם מצוה בראשון:
3
ד׳וראיתי בתי"ט מ"ו פ"ט דפסחים ד"ה ירעה כתב וז"ל ודלא כרש"י שכ' בגמ' צ"ח דמשנתינו סברה בע"ח נדחים וניחא השתא להרמב"ם לא כתבו דמשנתנו דלא כהלכתא דהא ת"ק הוא דס"ל הכי ביומא ובהדיא פסק שם הרמב"ם כוותיה ודלא כפירוש שני שכתב בכ"מ בפ"ד מהק"פ בדברי הרמב"ם דס"ל דמשנה זו דלא כהלכתא עכ"ל ובמשנה ז' על מפריש נקבה לפסחו כ' דמדכ' הרמב"ם בזו ירעה ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים מזה ראיה גמורה למ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל ירעה אפי' למ"ד אין ב"ח נדחים דהא הכא כתבתי ע"פ התוס' דמאן דס"ל אין נדחים ס"ל ה"נ אין נדחים וא"ה כתב הרמב"ם ירעה וכו' וכ"ש דס"ל בירעה דלעיל דלאו דחייה היא עכ"ל ואני תמה עליו ז"ל דגברא אגברא קרמי דאף דלהתוס' היא כ"ש להרמב"ם אינו כך אלא איפכא ומטעם שנבאר ואם כדבריו נשארו דברי הרמב"ם שכתב והשני יקרב שלמים מופרכים ובטלין שהרי התירוץ הראשון שכתב הכ"מ דאה"נ שסובר הרמב"ם שירעה וכתב יקרב שלמים תחת ירעה וכו' א"א לאומרו על קטן שבמחברים כ"ש על רבינו משה דדייק וגריס כמשה מפי הגבורה אלא התירוץ השני הוא ברור ופשוט בדברי הרמב"ם דס"ל כרש"י דמשנתנו כמ"ד ב"ח נדחין ולית הילכתא כוותה והאי דפסק במפריש נקבה לפסחו שאם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים טעמא רבא אית ביה והוא משום דכיון דעכ"ח כבר ניתק לרעייה כדי שיביא בדמיו פסח אף שאח"כ הקריב פסח אחר תחתיו לא פקע שם רעיי' מיניה ועוד מידי דהוה אאשם שניתק לרעייה דאף שסופו להביא בדמיו עולה והוה לן למימר דהוא עצמו יקרב עולה אפי"ה אמרינן ימכר ויביא בדמיו עולה אבל גופו לא דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה כדאי' בפסחים פ' אלו דברים ע"ג ופירש"י דאי שרית ליה לאחר כפרה טעו וכו' וא"א לשנות זבח לזבח אחר כל זמן שעומד לשמו עכ"ל והוא הטעם בנקבה זו או בן שתי שנים שדמיהם עומדים ליקרב לשם פסח ואי שרית ליה אחר הקרבת פסח להביאו שלמים טע' ומייתי ליה לשם שלמים אפי' קודם הקרבת הפסח וזה לא יתכן כמ"ש רש"י ז"ל ודין זה פסקו הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' פהמו"ק דט"ו ומ"ש להוכיח התי"ט מפ' ו' דיומא דפסק שם הרמב"ם כת"ק דאמר ירעה דע"כ הכא בפסח נמי ס"ל הכי אלו דברים שאין להם שחר שהוא עושה היקש מדברי הרמב"ם לסתור דבריו המפורשים ואעיקרא דדינא אין שום ראיה מפ' ו' דיומא דאלא מה יעשה בשני ההוא כיון דאי אפשר להקריבו שהרי הוא חטאת וגם למיתה לא אזלא כיון דשל ציבור היא וע"כ תרעה לאפוקי בהפריש ב' פסחים דהשני קרב שלמים למ"ד דאין בע"ח נדחין ואלו דברים ברורים ונכונים ונתקיימו כל דברי הרמב"ם ז"ל בדרך נכונה ופשוטה. עוד כתב בתשו' זו ואין לסתור דין זה מהא דאמרי' מצא אחרת נאה הימנה משום דהתם עדיין לא התחיל במצוה עכ"ל כיון למ"ש בפ"ב דביצה מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השנייה ואוכל את הראשונה ולכך דחאה באומרו שעדיין לא התחיל במצוה: ואישתמיטתיה תלמוד ערוך בפ"ק דשבועות י"א ע"ב דמייתי התם ברייתא דתני' פרה נפדית על כל פסול שבה וכו' מצא אחרת נאה הימנה תיפדה שחטה ע"ג מערכתה אין לה פדייה עולמית וכו' אי ר"ש אימא סיפא נשחטה כו' א"ל פדייה והתניא רש"א וכו' ואר"ש לקיש אומר היה ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה וכו' ופירש"י אין לה פדיי' עולמית מאחר שנעשה בהכשר גנאי הוא להוציאה לחולין אומר היה ר"ש פרה שנשחטה כהילכתה ע"ג מערכתה ניפדית אם מצא יאה הימנה ע"כ הרי מבואר שאף שכבר הקדישו הפרה קדושת הגוף מושכין ידיהם הימנה אם מצאו אחרת נאה הימנה ומקיימין המצוה בשנייה לכ"ע ואף לאחר שחיטתה ועשייתה היו מפקיעין קדושתה ע"י אחרת נאה אלא שהיה נראה לחכמים גנאי הדבר ור"ש דלא חשיב לי' גנאי אפי' לאחר עשייתה ס"ל דמפקיעין קדושתה הא קודם שחיטתה אף שכבר היא קדושה וכבר התחילה מצוותה ממש אעפ"כ מחליפין אותה באחרת נאה הימנה כ"ש במדביק נרות של שעוה שאין שם התחלת מצוה כלל שאם הביאו לו שמן זית שמחויב הוא למשוך ידו מהשעוה ולהדליק בשמן זית: ובפ"ב דשבת ובהתכלת מ"א ע"ב פלוגתא דרב ושמואל אי מתירין מבגד לבגד ואיפסקא הלכתא כשמואל דאמר מתירין וכת' התוס' דאף דמחייב שמואל כלי קופסא כיון דאין לו אלא כדי טלית אחת טוב שיתן באותה שהוא חפץ להתעטף ורש"י כ' בפ"ב דשבת מבגד ישן לבגד חדש נראה דאתי לאשמעינן דמשום מצוה מן המובחר שהוא מישן לחדש מותר לבטל מצות הטלית הישנה והתוספות באו לישב דכיון דסתמא קאמר משמע אפי' בשוים אלא שעדיפת המצוה היא להיות לבוש ומעוטף בה הילכך מבטלין המצוה הראשונה לקיים אותה המצוה בעצמה באופן יותר משובח הא קמן דאף שהמצוה כבר עשוייה ועומדת מבטלין אות' כדי לקיימה מן המובחר כ"ש בשאינה עשויי' אלא שהיא מוכנת ליעשות שאין משגיחין בהכנה זו והזמנה כי האי לאו מילתא היא לכ"ע:
4
ה׳ובברכות פ"ג שאכלו דף מ"ז קיי"ל גדול מברך אפי' בא באחרונה ואף דאיכא עיקר סעודה שכבר חל עליו חובת ברכה קודם שבא הגדול אפ"ה כבודו של גדול דוחה את העיקר סעודה כ"ש כבוד המצוה עצמה ומבחרה שהוא דוחה את שאינו מובחר שבא קודם אבל אין לומר שטעם גדול מברך משום כבוד הברכה עצמה שכבודה בגדול דא"כ לא יהא רשאי הגדול ליתן רשות לקטן ואשכחן רב ור' חייא דיתבי בסעודתא קמי דרבי וא"ל רבי לרב קים משי ידך כי היכי דליעיין בברכת מזונא: רצונך לידע כחה של מצוה מן המובחר צא ולמד מאותה שאמרו בפ' ר' ישמעאל ס"ד ע"א אמר רבה היו לפניו שתי חטאות א' שמינה וא' כחושה שחט כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט ופסק כן הרמב"ם בהל' שגגות בפ"ב וטעמא משום מצוה מן המובחר להביא שמינה: ובתה"ד פסק דכל שאין לחוש לשמא יעבור זמן ברכת הלבנה יש להמתין עד מוצאי השבת משום מצוה מה"מ אף דקיי"ל בפ' כל התדיר צ"א ע"א דכל שהגיע זמנו הו"ל כאילו שחוט לפנינו מ"מ מעבירין המצוה מזמן זה כדי לעשותה מן המובחר בזמן מאוחר שהרי זמן ברכת הלבנה היא משיתבשם אורה ואעפ"כ ממשיכין ומסלקין אותה עד מוצאי השבת משום מצוה מן המובחר: וזכורני שראיתי בס' חסידים שאם היתה יריעה כתובה בס"ת בכתיבה שאינ' יפה ומצא אח"כ סופר אומן ולבלר מובהק שמצוה להחליף היריעה בנאה הימנה ורואה אני הדברים ק"ו ואין זה ענין למאי דאמרי' בפ' כל התדיר פ"ט ע"ב במערב' אמרי הואיל והתחיל במתנות גומר דשאני התם הואיל והתחיל בעשיית המצוה ממש אין לו לדחות מצוה זו בשביל מצוה אחרת אבל לקיים המצוה עצמה מן המובחר פשיטא שמניחין את שאינו מובחר ותופסין את המובחר ומהאי טעמא גופיה אין ענין לכאן אותה בעי' דקדים ושחטי' לשאינו תדיר מהו שיהא אחר ממרס בדמו דאיבעיא לן שם בדף צ"א ע"א וביותר לדעת הגאון מהר"ל מפראג שכתב בספרו נר מצוה שכל המדליק נר חנוכה בשעוה לא יצא י"ח כלל וברכתו לבטלה והפליג לדבר בענין זה ע"ע ואף דנהוג עלמא במדינות הללו כמהרמ"אי כבר כתב הוא ז"ל בעצמו שהטעם משום שאין שמן זית מצוי להם הא בישנו תחת ידו לא נסתפק אדם מעולם שמניח נרות של שעוה אף שכבר הדביקם בכותל לצורך חנוכה ומדליק בשמן זית שבא לו אח"כ בין הורגל ע"ע בשז"י או לא: גם מ"ש בתשו' זו דמאי דאמרי' באתרוג הידור מצוה עד שליש מצוה מיירי בלא התחיל במצוה איננו כן ולפי דעתו מי שהיה בידו אתרוג ביום א' של סוכות אף שהביאו לו אחר ואפי' בחנם והוא מהודר מן הראשון אלף פעמים אסור לו להניח הראשון שאינו מהודר ולברך על האחרון המהודר ממנו דהא אמרי' בפ' כל התדיר שם דכל דמטי זמניה הוה לי' כאלו שחוט הוא לפנינו וא"כ כל שהאיר המזרח יום א' של סוכות הו"ל כאילו התחיל במצוה לפי דבריו ושוב אסור לו להניח אותו משום המובחר מה תאמר אדרבא דוק מינה לאידך גיסא דאמרי' התם כיון דאתי יין אף דכבר קידש היום קודם לו כמאן דשחיטי תרוייהו דמי א"כ בנ"ח נמי כיון דאתי שמן הוי ליה כמאן דשחיטי תרווייהו ומובחר עדיף ועוד אם כבר לקח האתרוג שאינו מהודר בידו לברך ועד שלא בירך הביאו לו בחנם אתרוג יפה שאין כמוהו ונתנוהו לו במתנה לפי דבריו לא יברך כי אם על הראשון שאינו מהודר ודבר זה נשתקע ולא נאמר והדבר ברור דבין באתרוג בין בנ"ח ובכל המצות שבעולם מברך על היפה והמהודר ויוצא בו ידי חובתו אף שבא באחרונה והנלע"ד כתבתי. צבי אשכנזי ס"ט.
5