חכם צבי מ״וChakham Tzvi 46
א׳אשכנז מדינת קליווא סיון ת"ס לפ"ק.
1
ב׳החכם המרומם הש"י אד"ש אל יירע בעיני כ"ת איחור תשובתי כי הסיבות המטרידות הקיפוני ועתה כאשר נפניתי הנני משיב ככל מצותך אשר היא עלי חובה על דבר האשה שמחמת קושי לידה נולד לה חולי שלא תוכל להתעבר ומן אז והלאה תמיד אחר טבילת' ב' או ג' ימים מוצאה בחלוקה או בבדיקתה כתמי' נוטי' למראה אדמומי' והם כמו חתיכות קטנות כמו חול ולאחר זמן כשמתחילות להתייבש משתנות ממראיהן למרא' שחור בתכלית השחרות וכשממשמשי' בהם נופלים מהבגד כמו חודי מחט ולא נשאר שום רושם כלל מהאודם רק ככתם לבן ומרגשת כאב וצער בשעת תשמיש והרופאים והמילדת של גוים אומרים שכתמים האלו מהאם כו' והב"ח בסי' פ"ה בתשו' העלה דהיכא דלא אפשר בבדיקה כו' דפשיטא דכיון שיש לה מכה תולה במכתה וטהורה לבעלה אע"פ שאינה יודעת דמכתה מוציאה דם כו' עכ"ל כו' וגם יש לצדך להיתר ממה שהכתם הוא כמו חול ויש לדמותו לתשו' הט"ז סי' קצ"א אך כמדומה לי שהרב זקנו הגאון זצלל"ה בס' שער אפרים העלה בפלפולו דדוקא ברואה דם מחמת תשמיש תולין כו' דאל"כ תאסר לעול' משא"כ בשאר נשים ובנ"ד שיש לה היתר ב' או ג' ימים אפשר לומר דמחמירין ע"כ תורף שאלת חכם.
2
ג׳תשובה יידע כת"ר שאף שמפרשי הטור ז"ל ס"ל דלהרשב"א אף שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם בשום פעם אפ"ה תולין בה כמבואר בדבריהם: הדבר תמוה מאוד בעיני שהרי אף בכתמי' קלים שנינו בסו"פ הרואה כתם דף נ"ח אם יש בה מכה והיא יכול' להגלע ולהוציא דם הרי זה תולה בה הרי דלא תלינן אפי' כתם אלא במכה שהיא יכולה להגלע וא"כ האיך תיסק אדעתין למימר ברואה ממש שאף בסתם מכה שאין אנו יודעין בה אם יכולה להגלע ולהוציא דם שתולה בה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וא"ת שאף שאין אנו צריכין לידע שמכתה מוציא' דם מ"מ צריכין אנו לידע שיכולה להגלע ולהוציא דם חדא שלא נזכר זה בדבריהם ז"ל ועוד וכי ידה ועיניה באותו מקום לידע ולהבחין בדבר זה בחדרי בטנה ועוד בפירוש אמר ר' עקיבא לתלמידיו כשראה אותן מסתכלין זה בזה מה הדבר קשה בעיניכם שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל שנאמר כו' דם ולא כתם הרי בפירוש דברואה ממש אין לנו להקל אפילו ביכולה להגלע שהרי אין זה כתם אלא רואה: אלא על כרחך כוונת הרשב"א ז"ל לומר דלא בעינן שתה ואצריכה לומר שאותו הדם ממש הוא שותת ויורד מן המכה אלא כיון שמרגשת בעצמה שיש לה מכה שמוציאה דם אף שאינה יודעת באותה פעם שהדם ההוא שותת ויורד מן המכה כיון שמכתה מוציא דם תולה בה אבל באינה יודעת אם מכתה מוציאה דם מהי תיתי לתלות בה דאף שהאשה בחזקת טהרה עומדת ומוקמינן לה אחזקתה מ"מ לא אמרי' הכי אלא כשהוא ספק שקול וכיון שיש לה מכה המוציאה דם בודאי הרי הוא ספק שקול ספק מן המקור ספק מן המכה שיש בה דם: אבל כשאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם הרי אין כאן ספק שקול שהרי דרך המקור להוציא דם בודאי ודרך המכה ספק ונהי דשלא בשעת וסתה היה אפשר לומר דאין דרך המקור להוציא דם שלא בשעת וסתה ולכך יש לתלות לקולא אבל הרשב"א ז"ל מטהרה אפי' בשעת וסתה כמבואר בדבריו בתה"א דקפ"א ע"ב וא"כ היכי אתי ספק דם דמן המכה ומוציא מידי ודאי דם המקור אף דהאשה עומדת בחזקת טהרה אלא ע"כ הרשב"א מיירי בידדעה בודאי שדרך מכתה להוציא דם אלא שאינ' יודעת אם דם זה הוא מן המכה והא דדחיק הרשב"א לפרש הלשון שבגמ' ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד וז"ל שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד עכ"ל ולא קאמר שממנה הדם שותת ויורד בפעם אחרת הוא משום דגירסתו ז"ל היתה שממנה הדם (בה' הידיעה) שותת ויורד דמשמע זה הדם שעליו אנו דנין ועוד דסתם מכה שאנו עסיקין בה בדיני נדה וכתמים במכה המוציאה דם מיירי וחידוש הוא שחידשו ופירשו לנו בדני כתמים אם יכולה להגלע ולהוציא דם תולין בה ולולי שפירשו לנו כן בפירוש הו"א דצריכה להוציא דם בפועל כדי שיתלו בה ואם אין המכה כך אין תולין בה ממילא משמע דמכה זו שבמקור במוציאה דם קמיירי וא"כ מה לנו לפרש שממנה הדם שותת ויורד על עיקר המכה שדרכה להוציא דם פשיטא דבהכי איירי והוה סליק אדעתין למימר דעל דם זה שהוא רואה עתה קאי לכך נדחק לפרש מה שפירש ואין להקשות א"כ האיך כ' הרשב"א וא"א לידע אלא בבדיקת שפופרת והלא אף בבדיקת שפופרת א"א לה לידע דבשלמא אם הבדיקה היא לידע אם מכתה מוציאה דם אם לא ניחא דבבדיקת שפופרת אפשר לה לידע אם מכתה מוציא דם אם לא דמגעת במוך שבראש המכחול במכה אם יש בה דם בידוע שמכתה מוציאה דם ואם לאו אין מכתה מוציאה דם אבל אם הבדיקה היא לידע אם זה הדם ששותת ויורד עתה הוא מן המכה האיך אפשר לעמוד על דבר זה כיון שבשעת ירידת הדם היא מכנסת המכחול במקורה אף אם נוגעת במוך שבמכחול במכה ומוצאת עליו דם נימא מן המקור ירד לתוך השפופרת ונפל על המוך שנגע במכה דבלא"ה נמי תיקשי מאי ענין בדיקת שפופרת להכא כיון שהמכה במקור עצמו ואינה טהורה אא"כ ימצא דם בראש המכחול אחר נגיעתו במכה וקודם זה מספקינן לה בספק מן המקור האיך בדיקה זו תוציאנה מידי ספקא אף שימצא דם בראש המכחול נימא דקודם נגיעתו כבר היה עליו דם מן המקור מה תאמר כיון שאינה שופעת ואינה שעת וסתה אין לנו לחוש לדם מן המקור ומסתמא אמרי' מן דם המכה הוא א"כ כל עיקר בדיקה זו למה אף בלא בדיקה אמור דם מכה הוא מה שרואה שלא בשעת וסתה דמסתמא אף ארואה שלא בשעת וסתה נמי היה מצריכה בדיקה ואף אם תרצה לחלק בין רואה לאינה רואה דבאינ' רואה אמרי' אלו הוה דם הוה אתי וכיון שאינו בא אלא ע"י שפופרת במוך הנוגע במקום המכה מסתמא דם מכה הוא עכ"ז כיון דהך בדיקה דנקיט הרשב"א ע"כ איזה באופן בדיקה האמורה בתלמוד דהתם בנמצא בראש המוך טמאה וכאן אדרבה טהרתה תלויי' בזה דהא אם אינה מוצאה דם בראש המוך אין לה הוכחה שמכתה מוציאה דם וכיון שכן אף אתה אמור דבדיקת הרשב"א היא באופן שאף ששופעת יכולה לידע אם הוא מן המכה וכגון שסותמת פי השפופרת באיזה דבר עד שמניחתו סמוך למכתה ובהגיעה שמה מוציאה הסתימה ומכנסת מכחול ובראשו מוך שהולך דרך ישרה למקום המכה או שמנחת השפופרת על מקום המכה בלי מכחול ורואה אם מנטפת השפופרת בעודה עומדת ראשה במכה או דלרוחא דמילתא נקיט הרשב"א הך בדיקה דאפילו תימא דבמכה שבצדדין מיירי דאז אפשר לה ע"י בדיקה וכעין בדיקת התלמוד ממש אעפ"כ מוכח בתלמוד דלא בעינן בדיקה כלל ובלא בדיקה א"א לה לידע שזה הדם שותת ויורד מן המכה אבל אפשר לה לידע אם מכתה מוציאה דם אפי' בלא בדיקה שהרי הרשב"א כ' בפירוש ונאמנת לומר מכה יש לה שיש שם דם הרי שצריכה לומר שיש לה מכה שיש שם דם וא"כ ע"כ יודעת היא להבחין בין מכה שיש שם דם למכה שאין שם דאין לומר דגם זה הוא פירוש וביאור ולא שתהא האשה צריכה לומר כך דעל הראשונים אנו מצטערים על הפי' הנאמר בגמ' מיותר והוצרך הרשב"א לדחוק ולפרשו ומה לו להרשב"א להרבות דוחק ואם ליישב דברי התלמוד בא יותר מרווח הי"ל לומר בקיצור ונאמנת אשה לומר מכה יש לה ותולה במכתה שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד ועוד דאם גם זה מן התוס' כך הי"ל לומר מכה יש לה ותולה במכתה שאני אומר יש שם דם וממנה הדם שותת ויורד אלא ע"כ שהאשה צריכה לומר שהמכה שיש לה יש שם דם דאל"ה אינה תולה בה וא"כ כל שלא אמרה כן אף להרשב"א אינה תולה בה ובקשתי לי חבר בפירוש דברי הרשב"א ומצאתי לי רב בעל ש"ך ז"ל בסי' קפ"ז ס"ק כ"ד שכתב בקצרה שדעת הרשב"א כדעת כל הפוסקים ושכן הוכיח בספרו ולא זכינו לו ואיך שיהיה חלילה לנו להקל באיסור כרת ודיינו אם נקל כסברת מו"ז הגאון בעל שער אפרים זצלל"ה בשא"א לו בענין אחר אא"כ תתגרש.
3
ד׳ולמעשה עדיין צריך אני להתלמד בו אלא שלא נשאלתי עליו כעת: ובענין תשובת הט"ז בס"ס קצ"א צויתי להעתיק למעכ"ת מה שכתבתי עליו זה כעשר שנים ויראה שאין דעתי מסכמת עמו ז"ל למעשה וא"כ האשה הזאת טמאה מחמת הראיות הללו ואף שהרופאים אומרים שהוא מן האם אף אם האמת אתם אין זה כדאי להתיר מראות טמאות הללו שהרי האם היא המקור שממנו כל הדמים באים אלא שכוונת הרופאים היא שנחלשה האם שלה או שאירע בה איזה קלקול עד שאינה בריאה וחזקה בטבעה לבשל המותרות כתיקנן ולהוציאן בזמן כראוי ולכן היא מוציאתן קודם זמנן ובלתי מבושלין כראוי ואין זה ענין לדם מכה שהוא דם בועה וחבורה ואינו מעיקר דם המקור אבל זה דם המקור הוא אלא שלחולשת המקור או לסיבת מאורע מן המאורעות שאירעו בו הוא מוציא את הדם באופן משונה ובזה אני מיישב מה שהוקשה להרא"ש ז"ל כלל ב' סי' י"ח על אותה ששנינו מעשה באשה א' שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות כו' תטיל למים אם נמוחו טמאה וק"ל להרא"ש ז"ל כיון שבא מחמת מכה אמאי טמאה הא אמרי' בפ' כל היד הרואה מחמת מכה כו' טהורה אלמא אע"ג דהדם בא מהמקור טהורה הואיל ובא מחמת מכה עכ"ל הרא"ש ז"ל ששאל להרשב"א ז"ל ולא זכינו לתשובתו: ובעניותי הדבר נכון דאין פי' המכות הללו שוה דברואה דם מחמת מכה שהיא טהורה היא בועה וחבורה שיש בה דם ומוציאתו ואין זה דם המקור אבל באשה ההיא הרופאין קורין מכה למאורע שאירע למקור עד שאינו מבשל הדם כראוי ומוציאו כמין קליפות אדומות:
4
ה׳וראיתי להרב הגדול מהר"מ מלובלין בתשוב' קי"א שכתב לתרץ זה וז"ל הרופאים אמרו שאין הקליפות ההן דם רק הן בריה בפ"ע קליפות מכה כו' ואמרו חכמים תטיל למים כדי לבחון דברי הרופאים כו' אה"נ אם אשה רואה אפי' דם גמור ואומרים הרופאים שידוע להם שיש מכה כו' טהורה רק שבשני המעשים לא אמרו הרופאים שיש לה מכה שממנה מפלת קליפות עכת"ד ואני תמה למה יגרע כח הקליפות מכח דם גמור דבדם גמור אי אתה מצריכה לבדיקה ואתה סומך על דברי הרופאים ובקליפות אתה מצריכה בדיקה ומ"ש ז"ל שהרופאים אמרו שהם קליפות ולא דם מלבד שדבר זה לא נזכר בתלמוד אלא שהרופאים אמרו שהקליפות הללו מן המכה הן באות ובין יהיו בריה או דם מ"מ מן המכה הן באות ועוד קשה שלפי"ד לא סמכנו כלל על דברי הרופאים ודבריהם אינן אלא דברי הבאי שהרי לא האמננום באמרם מן המכה באות הקליפות הללו אלא הבדיקה היא המבררת לנו אם נימוחו אף לדברי הרופאים טמאה ואם לא נימוחו אף בלי מכה טהורה היא שהרי ברי' בפ"ע הן ולמה הוזכרו דברי הרופאים לבטלה שבדיקת הפושרין לא מהלכת הרופאים היא אלא מדעת חכמים ולדידי ניחא דקמ"ל אף שהאמת כדברי הרופאים דמכח מכה וריעותא שיש במקור היא מפלת כמין קליפות מ"מ טמאה היא שהרי דם המקור הוא אלא שאינו מבושל כל הצורך ויידע מעכ"ת שאילו לא היו כתמי' הללו בשעת יציאתן לחוץ נוטי' למראה אדמומית אלא היו לבנים ביציאתן מן הגוף אלא שלאחר שעה חזרו להיות שחורי' אף שהשחור הוא טמא כמ"ש במשנתנו אפ"ה כיון שבשעת יציאתן מן הגוף מראיתן טהור אין לנו לילך אלא אחר מראית אותה שעה ולא מיבעיא שאין צורך להמתין מלהורות בכתם לבן וירוק בעודו לח עד שיתייבש שמא יתאדם בקצותיו כמ"ש הב"ח דליתא וכבר חלקו עליו הבאים אחריו אלא אפי' בשראינו שהירוק או הלבן כשנתייבש חזרו קצותיו למראה אודם נמי טהורה דאין לנו לילך אלא אחר שעת יציאתן מן הגוף ומ"ש הב"ח בביאורו ובתשו' פ"ד דטמאה היא ודימה דבר זה למאי דאמרי' שחור אדום הוא אלא שלקה וגם כתב דע"כ ל"פ רבנן עליה דעקביא אלא בשנשאר ירוק מתחלתו ועד סופו אבל בשחזר להתאדם בקצותיו אחר שנתייבש אמרינן מילקא הוא דלקי אפי' לרבנן עכ"ד ואינן אלא דברי נביאות ואם איתא להך מילתא לא הוו שתקי רבנן לבעלי התלמוד מלאשמועינן דבר גדול באיסור חמור כזה וכמ"ש הרי"ף ז"ל על בעה"ג אדרבא מדטהרו רבנן ירוק בכל אופן טהרו ועוד מה יאמר בלבן שכל הדעות שוות בו לטהר ולא הוזכר בו ליקוי כלל ומאין הרגלים לבדות מלבנו דבר שלא נזכר בגמ' לא הוא ולא דוגמתו וכל הליקויים שהוזכרו בגמ' היינו בעודו הדם תוך הגוף אבל כשהמראה עת צאתו מן הגוף טהור אלא שנשתנה אח"כ בהיותו על הבגד שינוי האויר עם הבגד גרמו לו להתאדם וכ"כ ז"ל בטעם שאין בגדים צבועים מטמאין בנגעים שמא הצבע הוליד בו כיעור אף שאין הצבע דומה לכיעור ההוא ועינינו הרואות כשיונח בגד פשתן על הברזל וישהא שם יעשה כתם ירוק כזהב ולפעמים נוטה לאדמומית אף שהברזל אינו אדום ולא ירוק בהתחברו עם הפשתן יולד מבין שניהם צבע חדש נוטה לאדמומית גם זה כן אלא שזה יש לדחות שהברזל לבדו ג"כ מעלה חלודה ובסוף יש מותרות א"ל ר"י מדיסקרתא לרבא לא נעשה מתים כחיים לענין יבום מק"ו כו' ת"ל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ופירש"י וזו שהיה לה בן ולא נזקקה ליבום ונישאת לשוק ומת בנה אם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה ע"כ בן אין לה בשעת מיתה קאמר עכ"ל אף אנו נאמר דאם איתא דמראה לבן או ירוק כשנתייבש טמאה אין כאן דרכי נועם שהרי אתה מתירה במראות הללו לשמש את ביתה וזו הולכת ומשמשת ומתעברת ואח"כ תמצא אודם בקצות הכתמים הטהורים והרי שמשו נדה והולידו בן הנדה ואין זה דרכי נועם ונהי דלסברת הב"ח אין כאן קושיא שהוא אוסר להורות עד שיתייבש אבל לסברת החולקים עליו ואינם מצריכים להמתין ע"כ הם צריכין להודות דאף בנמצא אח"כ אודם בקצוות הכתם שהוא טהור מטעם האמור: ודרך כלל אין לנו לבדות מלבנו דברים שלא הוזכרו בתלמוד בלי ראיה מכרחת ומ"ש מדרך גזרה וחומרא די לנו במה שהחמירו הראשונים ז"ל ועל כיוצא בזה נאמר עדות לב"ד מסורה הכי נמי אין בנות ישראל מורות לעצמן אלא חכם הבקי בדינין ולא אתי למיטעי: וראיתי בספר חדש נקרא מנחת יעקב בסופו בביאורו לה"ל נדה סי' קפ"ז ס"ד רצה להכריח דהמרדכי שסובר דשלא בשעת וסתה אם רואה דם מחמת תשמיש יכולה היא שתאמר דם טהור הוא מיירי דוקא באומרת האשה ברי לי שדם טהור הוא משום דאל"כ תקשי מסוגיא דשבועות דף י"ח דאמר בגמ' אלא בשאין סמוך לוסתה אכניסה אנוס הוא ע"כ ולדעת המרדכי קשה הלא אינה נטמאת כלל דדם טהור הוא עכ"ד ושגגה גדולה היא ומה ענין שמטה אצל הר סיני דברי המרדכי הם ברואה מ"ת דאפשר שהוא מן הצדדין או מן המקור כי האשה אינה מרגשת בשעת תשמיש שום שינוי בחדרי בטנה שיורה על שנפתח מקורה ודברי הגמ' דשבועות מיירי במשמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי שמרגשת בעצמה שנפתח מקורה ופורסת נדה ממקור דמיה וע"כ הכי הוא שהרי השמש בפנים הוא והוא עדיין לא פירש ממנה שהרי אמרי' דאסור לו לפרוש הימנה עד שימות האבר וא"כ הדבר ברור שאינה רואה בעיניה שום דבר וגם לא ממשמשת בידיה אלא שמרגשת בעצמה בחדרי בטנה שפירסה נדה בודאי וז"ב ובדברי הצ"צ יש לי ג"כ ויכוח בענין זה כתבתי זה כמה שנים ונלאתי להעתיקו כאן:
5
