חכם צבי נ״גChakham Tzvi 53
א׳זהו אשר השבתי למחותני ה"ה מהר"ר מאיר אבדק"ק פרוסטיץ
1
ב׳האיך יש לעשות הלכה למעשה בדין חכם שאסר אם חברו רשאי להתיר הדינים השייכים לזה.
2
ג׳תשובה מ"ש הט"ז בסי' רמ"ב יו"ד שפי' וכבר חלה הוראתו הנאמר בחכם שהתי' שאין חברו רשאי לאסור היינו שכבר נעשה ע"פ הוראת המתיר כו' הם דברים נכונים בטעמם וגם בדקדוק לשון מהרמא"י: ומה שהקשה עליו בעל נקדה"כ מהא דכ' הרא"ש בפ"ק דע"ז דלפי הירושלמי האומר חכם שהתיר אין חברו רשאי לאסור לא מיתוקמא הא דנפקי שיפורי דרבא ואסר אלא בשהיו שניהם יחד בביהמ"ד ואי כדברי הט"ז אמאי לא מוקים לה בשלא חלה הוראת המתיר אין זה כדאי לדחות דברים נכונים דאיכ"ל דס"ל להרא"ש אי ס"ד דלא היו שניהם יחד בביהמ"ד האיך אפיק רבא שיפורא לאיסורא כיון דכבר נפקי שפורי דרב הונא להיתירא ואמאי לא חייש רבא למישאל אם כבר נעשה מעשה ע"פ שיפורי דרב הונא א"ו שניהם בב"ה היו יושבין ותו לא חייש רבא למיסר אף אם כבר נעשה מעשה ע"פ המתיר וכך ראוי להורות ודיינו אם נקל שלא לאסור במקום שכבר נעשה מעשה ע"פ המתיר דהיא גופא מילתא דתמיהא היא והבו דלא לוסיף עלה ומ"ש מחותני ה"ה מהר"א ברודא ר"מ דק"ק פראג דאמאי דחו התוס' בפ' א"ט גבי עובדא דרב ורבב"ח פירש"י מדלא משני דרבב"ח אגמרא סמיך אפירכת והתניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר דילמא הוכרח לתירוצא דרב לא מיסר אסר כדי לתרץ קושית מהרש"א דרב גופיה היכי שדר ליה לרבב"ח וכמ"ש מהרש"א בפי' להאי נמי של התוס' ומכח זה כ' דבאמת כוונת התוס' בהאי נמי שלא ידע שאסר חברו לקיים פירש"י ולומר דאין מכאן שום הוכחה לדחות פירש"י דאיכ"ל דלכך משני רב לא מיסר אסר כי היכי דלא תיקשי לך קו' מהרש"א ואני תמה על זה החכם שהוא הופך ומבלבל כונת התוס' בדברים שאי אפשר לאומרם שהרי זאת החלוקה של לא ידע שאסר חברו אינה מכרחת ולא מחזקת דברי המרש"א דאף אי אמרי' שידע שאסר חברו ואפ"ה התיר תיקשי לך ארב גופיה כיון שעשאה חתיכה דאיסורא היכי שדרא לקמי' דרבב"ח מה תאמר אי ס"ד דרבב"ח מידע הוה ידע ואפ"ה משרי קשרי מטעם דאגמריה סמך או מאיזה טעם אחר שיהיה ממילא ל"ק נמי ארב היכי שדרה לקמיה דרבב"ח שסבור היה רב דילמא רבב"ח אית ליה גמרא דליסמוך עליה ולשתרי א"כ דברי החכם הזה מעיקרא בטלין דמאי קשיא ליה אהתוספות למה דחו דברי רש"י מכח דלא משני תכף אגמריה סמוך דהא איצטריך למימר דרב לא מיסר אסר כי היכי דלא תיקשי ארב גופיה וכדברי מהרש"א והלא כשאנו אומרים דאגמריה סמיך ובהכי מצי למישרי אף רב שפיר עביד דשדרה לקמיה דרבב"ח ול"ק עליה דרב ולא מידי וא"כ שפיר דחו התוס' פירש"י מכח דלא משני תכף אגמריה סמיך ותו לא הוה קשיא כלל קו' מהרש"א ארב היכי שדר לקמיה דרבב"ח וכו' כיון דאפשר דלהוי לי' גמרא להתיר ואז לא שייך שויא חתיכה דאיסורא ואלה דברים ברורים למעיין בצדק ודובר משרים וגם יפה השיב מעלתו על דברי מחותני הנ"ל ובעיני יגיעת בשר להארי' בדברים של מה בכך כאלו אמנם מה שהקשה מעכ"ת על הר"ן ותפס בפשיטות דהראב"ד פסק דלא כרב חסדא מדהביא בשם הראב"ד אותן הדברים האמורים בפ' אד"מ הרואה בדברי הרא"ש בפ' אד"מ יראה שאין מכל אותן הדברים שהביא הרא"ש בשם הראב"ד ראיה שהראב"ד פסק דלא כרב חסדא דאף לר"ח אפשר לומר אותן הדברים ומה שהוקשה למעכ"ת דברי הראב"ד מדידיה אדידיה דהר"ן הביא בשמו דבדיני ממונות המומחה ממנו מחזירו והרא"ש הביא בשמו דאפי' בגדול ממנו אינו מחזירו אפשר להעמידו אליבא דר"ח וכטעמו של הרמב"ן בס' מלחמות דבנשא ונתן ביד היכי דקיבלוהו עלייהו אלימא מילתא וקם דינא אף דפטור מלשלם והיינו ההיא דמר זוטרא ורבי יוסף וההיא דע"ז עכ"ח אף בעדיין לא נעשה שום מעשה בהורא' האו"ה ואפ"ה אין מחזירין לקולא לאפוקי בד"מ כה"ג שלא נעשה מעשה מחזירין טעות שיקול הדעת בגדול ממנו ועוד דאף אם לא ס"ל להראב"ד כר"ח מ"מ דייק שפיר הר"ן דל"ל לרבינא לאוקמי ההיא דטימא את הטהור בדאגע ביה שרץ דמידי הוא טעמי' אלא משום דקשיא ליה מחזירין אמה שעשה עשוי הא בטימא את הטהור אף שלא נגע בו שרץ ס"ל להראב"ד מה שעשה עשוי מכח ברייתא דפ"ק דע"ז ומנ"ל לרבינא דפליג ר"ח אהך סברא דשויא חתיכא דאיסורא ועוד לפ"ד הראב"ד אי אפשר לר"ח לחלוק כיון שהיא ברייתא ערוכה:
3
ד׳וראיתי להש"ך בחה"מ סי' כ"ה שהקשה קו' זו באופן יותר נאות באומרו שדברי רבינא הם כי היכי דלא תקשי לך אמאי ישלם מביתו כיון שלא נשא ונתן ביד וגם זו אינה קו' דאיכ"ל דפשיטא ליה להר"ן כיון דבדיבורו קם דינא הו"ל כעשה מעשה בידים וכדאמר ר' יוחנן לתנא בפ"ק דתמורה לא תיתני מימר שבדיבורו עושה מעשה וכבר מצינו סברא זו לראשונים ז"ל אפי' אליבא דרבנן דפליגי עליה דר"א בדינא דגרמי ואני תמה ממעכ"ת איך נעלמו ממנו דברי הש"ך הללו והוא עסוק בהם וגם בענין מין שיקול הדעת חזר בו הש"ך ממ"ש בי"ד יע"ש ואשר יתפלא הש"ך ז"ל על מהרמא"י ז"ל שפסק דהיכא דאגמרי' סמיך יכול להתיר מה שאסר חברו דלא משמע הכי בס"פ כל היד וגם ברש"י שם משמע הפך מ"ש התוס' בשמו בפ' א"ט וכתב דאפשר גירסא אחרת היתה להם ברש"י פ' כל היד והנה התו' שם בפ' כ"ה כבר כתבו דלתרוצא דאגמרי' סמיך הדר ביה משינויא קמא ואף לגרסתנו ברש"י אפשר לומר דלפי"ד הסוברים דמשום לתא דחתיכא דאסורא הוא עכצ"ל דהא דנקיט רש"י והאי דהוה מטמא מעיקרא משום כבודו דרבב"ח ע"כ לא מן הדין אלא ממדת חסידות אי אהבה הוא דפליג ליה יקרא כדאשכחן בהאשה שלום דף קט"ו ההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא וכתיב בצד קלוניא מתה כו' ושלחה אבוה דשמואל לקמיה דר' יודא נשיאה ושלח ליה תיבדק נהרדעא כולה וקאמר רבא דמשום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלח הכי ולפי דעה זו מוכרח הוא דס"ל לרש"י דהיכא דסמיך אגמרי' מותר לו להתי' מה שאסר חברו ועוד ע"כ צ"ל דמשום יקרא בעלמא הוא דעביד רב יצחק ולא מעיקר הדין דאי ס"ד מעיקר הדין קשה ארב יצחק בריה דר"י אמאי טמי לה כיון דגמרא גמיר לטהרה היה לו לילך ולהתוכח עם רבב"ח שמא יודה לו דמסתמא אין לנו לחדש מחלוקת כיון דאשכחן ליה להר"ן דס"ל בפ"ק דאי טעמא משום כבודו של חכם הראשון יכול הראשון בשמעו טענותיו של שני לחזור ולהתיר מה שאסר רש"י נמי הכי ס"ל והו"ל לר"י למיזל קמיה דרבב"ח ולאודועי' גמריה דרביה דילמא הוה מודה ליה אלא ע"כ מדטמי לה ולא אזיל קמיה דרבב"ח וגם לא שלח לו טענותיו ש"מ משום יקרא בעלמא הוא דעביד ליה מילתא ולא בעי למכספיה ולא מעיקר הדין ועוד מדאיכפל רש"י למנקט זה פעמיים משום כבודו דרבב"ח ש"מ דלאו מעיקר הדין הוא דאי עיקר הדין משום כבוד החכם האוסר הוא מה צורך לרש"י לפרש זה בעובדא דרבב"ח הא ר"י הוכרח לטמא מעיקר הדין השנוי בברייתא ומה שיהיה טעם הברייתא יהא טעמו של ר"י והיותר תמה שלאחר שכבר שמענו דברייתא אומרת חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר וקאמר אגמרא סמיך חוזר רש"י לפרש והאי דטמי לה מעיקרא משום כבודו דרבב"ח שזה נרמא כמיותר ושלא לצורך כלל שהרי ע"כ הוצרך לטמאות משום חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר וכי רש"י בא ללמדנו עתה אחרי מופלג טעם הברייתא השנוייה מקדם קדמתה אלא ע"כ כוונת רש"י ללמדנו דהשתא דאתית להכי דאגמרי' סמיך ע"כ צריך אתה לומר דמאי דטמי לה מעיקרא אינו מעיקר הדין אלא משום כבוד בעלמא דשפיר הוה מצי לטהר ר"י את שטימא רבה ב"ח כיון דאגמריה סמיך ואפשר להעמיס זה בלשון התו' בפ' א"ט שמ"ש בשם הקונטרס שחזר בו כו' אין רצונם שחזר בו ממש לומר שלא טימא אלא טיהר תומ"י כשהביאה ילתא הדם לפניו אלא כוונתו שחזר בו מענין התירוץ דלעיל סליק אדעתין דטימא לה מעיקר הדין דאין חברו רשאי לטהר ועכשיו חזר בו מזו הכונה אלא שטימא לה ממידות חסידות או מנהג כבוד בעלמא שנהג רב יצחק ברי' דר"י ברבב"ח ואף שזה קצת דוחק בלשון התוס' פא"ט כך יפה לנו לבאר דבריהם באופן שלא נצטרך לבדות גרסאות שאין ידועות לנו ושלא נצטרך לומר דהמציאות היה שקר שמעולם לא אמרה לו ילתא כל יומא הוה מדכי לי וכל אותן הדברים האמורים אבל לפי פירושינו דבריהם עולים כהוגן וכל הדברים הנאמרים בגמ' מענין הויכוח שבין ר"י וילתא במקומו עומד וגם דברי רש"י אחת הן וזה בעיני כפתר ופרח ותבנא לדיננא דהיכא דאגמריה סמיך יכול להתיר מה שאסר חברו וצדקו דברי מהרמא"י ז"ל שסמך על הדברים הללו ופסק כן בהגהותיו דמילתא דרבנן היא ובשל סופרים הלך אחר המיקל ומה שרצה מעכ"ת לחלק בדברי מהרמא"י בין שיקול הדעת לשיקול הדעת אף שחילוק זה מבואר בדברי הרי"ף והרא"ש אין לנו לפרש כן בדברי מהרמא"י שבא לפרש ולא לסתום ומאי דקשיא מדברי מהרמא"י שבי"ד אדבריו שבחה"מ נ"ל ברור דס"ל למהרמא"י דבכל מיני שיקול הדעת אם הוא חוזר בו עד שלא נעשה מעשה חזרתו חזרה ולדבריו האחרונים שומעין בין בד"מ בין באו"ה ובהכי אתיין דבריו כפשטן ואף דבריו שבחה"מ כך הם מתפרשין שמ"ש וי"א דאפי' לא נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו היינו דוקא כשנעשה מעשה על פיו וזהו דקדוק מלות מה שעשה עשוי דבנעשה מעשה על פיו הוא דאין חוזרין ומוציאין מידי המוחזק אבל בלא נעשה מעשה על פיו אלא דיבורא בעלמא פשיטא דהרשות בידו לחזור וכמ"ש הש"ך לדעת הרא"ש יע"ש ובזה יבאו דברי מהרמא"י פשוטים ונכונים בכל מקום וכן ראוי להורות ל"מ בדיני ממונות דפשיטא דאין דעת מהרמא"י להוציא ממון מיד הלה המוחזק בו מכח דיבורו של הטועה אלא אפי' באו"ה נמי כיון שחוזר בו אין בדבריו הראשונים כלו' ול"ה חתיכא דאיסורא כיון דהוא עצמו מודה שטעה וזה בעיני טוב ונכון הנלע"ד כתבתי בנחיצה רבה ושלום כנפש מחותנו. צבי אשכנזי ס"ט:
4
