חכם צבי ו׳Chakham Tzvi 6
א׳מהו שתועיל שכירות מראש העצה שבהאמבורג הנקרא בורגי מאישטרי לנ' שנה אף לאחר מיתת הבורגי מאשטרי..
1
ב׳תשובה היתר הטלטול על ידי שכירות מן הבורגי מאשטרי לענ"ד שהוא כהררים התלוים בסערה שמ"ש הרב"י ז"ל שכיון שיש רשות לשר העיר להניח שם אנשיו וכלי מלחמתו בשעת מלחמה השכירות ממנו מועלת נלענ"ד שאין להרב ז"ל ראיה ע"ז שכל מה שהביא ז"ל מדברי הרשב"א וה"ה אינו אלא כשיש לו רשות להניח שם כליו בכל זמן לאפוקי כשאין לו רשות להניחם שם אלא בשעת מלחמה אכן כשאין שם שעת מלחמה מאיזה טעם תועיל השכירות באותו הזמן הרי אין לו רשות באותה השבת להניח שם שום דבר ואינו באותה השבת לא שכירו ולא לקיטו וגם תפיסת יד אין לו דאף דאין למלחמה זמן קבוע מ"מ הרי מחוסר מעשה המלחמה וכל שהוא מחוסר מעשה לאו כעשוי דמי. ואף דהמשכיר כשיש לו רשות לסלק לשוכר יכול להשכיר ואף שעדיין לא סילקו דכ"מ דבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכדאמר' במנחות דף נ"ט א"ר אשי כל שבידו לאו דחוי ואף דבפ' הרבית דף ע"ד איפליגו רב ושמואל בענין פסיקה על השער דלרב לא שאני ליה בין בידו לבידי שמים ולשמואל שאני ליה דבידי אדם אפילו מחוסר מאה פוסקין וקי"ל כרב בנד"ד אפי' רב מודה דטעמא משום רשות הוא והרי אין לו רשות עתה ואף גם אין ביד השר לעורר מדנים ולהעריך מלחמה שלא ברצון בני העיר וכל שאין הדבר תלוי בידו אין כוחו יפה כלל בבתי העיר. ואפשר שדברי הרב"י אמורים בשר שהיכולת בידו לעורר מדנים עם שכניו בכל עת שירצה ואין בני המדינה מעכבין עליו וכיון שכן ס"ל להרב"י ז"ל אף שעדיין מחוסר מעשה מ"מ יפה כחו לאפוקי בבורגו מאשטרי שבהמבורגו שאין בידו להעריך מלחמה כלל בלתי רצון אנשי העיר במה כחו יפה להשכיר רשותם וכבר נודע שכתבו ז"ל שאין השכירות מהשר מועיל כלל אלא שהרב"י ז"ל נדחק לחלק בין שר לשר כמבואר בספרו ודי לנו אם נתיר בשר שיש לו רשות להעריך מלחמה וגם לההיתר של הריב"ש שדרך הרבים הוא לעולם לאדון העיר לשנותה כמו שירצה ולתת לבעלי בתים דרך מצד אחר כמבואר בתשובתו הביאה הרב"י ז"ל הדבר ידוע שאין ביד הבורגו מייסטרי לשנות דרך הרבים ולתת להם דרך מצד אחר. ואי מטעם שהבורגו מייסטרי אוכל פרס מבני העיר הדבר פשוט שאין זה כדאי לשיוכל להשכיר רשותם בלתי ידיעתם דאי לא תימא הכי היכי משכחת לה שר או פרש שלא יוכל להשכיר רשותן של בני העיר שהרי אוכלים פרס מבני העיר כמבואר בדבריהם ואפילו הכי לא מהני שכירותם אלא איפכא בעינן שיהיו בני העיר אוכלים פרס מן השר כדמשמע מפסק רבנו מאיר הביאו המרדכי ריש הדר:
2
ג׳ובתשובת הריב"ש הנזכרת שכ' דלטעם שיש רשות להאדון ליטול דרך הרבים וליתן להם מן הצד מותר לטלטל במבוי ולא בבתי הגוים דומיא דביטל רשות חצרו רשות ביתו לא ביטל. תמיהא לי טובא מאי ענין זל"ז דבשלמא דירת ישראלים האוסרים זע"ז שפיר אמרי' דאף דביטל רשות חצרו רשות ביתו אסורה. אבל דירת גוי דכדירת בהמה היא ואינה אוסרת אלא אם יש שם ב' ישראלים אוסרים זע"ז וכאן כיון ששכרו רשות המבוי שהוא המקום שהישראלים אוסרים זע"ז שוב אין שום ישראל אוסר על חבירו בית הגוי שהרי אין לשום ישראל דרך ודריסת הרגל על הגוי בביתו של הגוי ודריסת הרגל שיש לגוי במבוי כבר הותרה ע"י שכירות מהאדון ולמה נאסור בתי הגוים על הישראלים מעתה. תו חזינא תיוהא בדברי הרב"י ז"ל בסי' שפ"ב סמוך לסופו שכ' רבנו מאיר שאם דרים במבוי ב' ישראלים וגוי ולא שכרו מהגוי אסור לטלטל מחצר ישראל לחצר גוי דרך חלון שביניהם וכולי אבל הרא"ש כ' בתשו' (והיא כלל כ"א ס"ג) שאין הגוי אוסר על הישראלים אלא כשיש לו דריסת הרגל עליהם עכ"ל. ולע"ד הרב ז"ל בא לחלוק עלינו את השוין כי איני רואה שום מחלוקת בין הר"מ והרא"ש ז"ל דהר"מ מיירי במקום שאוסר הגוי כגון ג' חצרות פתוחות למבוי אחד השנים ישראלים ובאחד גוי. והרא"ש מיירי בשאין החצרות לא של הב' ישראלים ולא של הגוי פתוחות למבוי אחד כלל באופן שאין הישראלים אוסרים זע"ז אלא שיש פתח א' בין שתי החצרות של הישראלים שאם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין א'. וע"ז השיב הרא"ש דלא אשכחן שיהא הגוי אוסר בדכוותה בישראל אינו אוסר אלא בשתי חצרות זו לפנים מזו וגוי בפנימות דאף דדכוותה בישראל אינו אוסר דהו"ל רגל המותרת במקומה אעפ"כ הגוי אוסר כיון שיש לו דריסת הרגל עליהם. אבל לא בב' חצרות ופתח א' ביניהם. זהו פירוש דברי הרא"ש לע"ד באופן שגם הרא"ש מודה לר"מ רבו ז"ל דהיכא דהגוי אוסר כגון ג' חצרות הפתוחות למבוי דאף דרך החלונות אסור לטלטל מבית הישראל לבית הגוי ובעיקר שאלתין נלע"ד דהיה אפשר לדקדק מדברי הרשב"א שהביא הרב"י ז"ל סי' שפ"ב דדוקא נקט שנה או שנתים דמסתמא אין דרך המלך להקפיד על זמן כזה. אבל על נ' שנה דרך המלך להקפיד ונהי דכל זמן שהוא שכירו ולקיטו לא חיישינן אקפידא דידיה שהרי אף במקום שהוא אינו רוצה להשכיר שכירו משכיר ה"מ בעודו שכירו אבל שתועיל שכירותו לאחר שיעבור משכירותו ובהקפדה לא ואף את"ל דלאו דווקא נ"ל דה"מ כשהמלך חי אבל כשמת המלך אף שהגזבר חי הכל בטל אם לא שמינהו המלך החדש ג"כ וכ"פ מגן דוד בסימן שפ"ב כשמת אפי' שכרו לזמן אינו מועיל ואף שראייתו משוכר כמערב אינה ראיה דאם אמרו להקל יאמרו להחמיר כדאי' בהדיא בגמ' ובפוסקים אעפ"כ נ"ל מעיקר הדין דלא סגי לאחר מיתת הגוי כלל בשכירות ששכר בחייו דלא להוו מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא שא"כ אף הוא ישכור לאלף שנים באגוז או תמרה א' היתכן זה (ולא מסתברא לי למימר שהגוי לא יתרצה כיון דלא בעינן שכירות בריאה דאף דאמרינן דחייש לכשפים מ"מ היכא דמוגיר ולא חיישי' לשנה ושנתים אף לאלף שנים לא יחוש כך נ"ל) דבשלמא כשהוא בחיים והרשות ביד הגוי לחזור בו כל שבת ושבת א"כ מה שאינו חוזר הוי כשכירות מחדש דאף שכ' בתשו' להרמב"ן סי' ר"ז אם שכרו מתחילה מן הגוי לי' שנים העירוב די להם באותו שכירות הראשון שכבר קנו אין הבעלים יכולים לחזור ולאסור מה שכבר השכירו להם עכ"ל וזה יש לפרשו מסכים עם שאר הפוסקים דר"ל דכ"ז שאינו מחזיר להם הדמים אינו יכול לחזור ולאסור אבל אם רוצה להחזיר הדמים ולאסור הרשות בידו וכסברת שאר הפוסקים ז"ל וא"כ כל זמן שהוא בחיים כיון שהרשות בידו להחזיר הדמים ולחזור מהשכירות כל זמן שאינו עושה כן הוה ליה כשכירות מחדש בכל שבת ושבת אבל לאחר מיתה שאין בידו כלום איזה שכירות יש כאן. ואף את"ל דבתשו' להרמב"ן חולק על שאר הפוסקים וס"ל דאפי' רוצה להחזיר להם הדמים ולחזור מהשכירות אין בידו לחזור אפשר לומר דכ"ז הוא בהמשכיר לאחרים דוקא אבל במכר רשותו לאחרים לא שמענו שתועיל שכירות הראשון כיון שעכשיו אינו בעליו כלל דאף דבמשכיר ואין בידו לסלקו דלא אגרינן מיניה עתה מ"מ מועיל מה שכבר השכיר לישראל קודם שהשכיר לגוי היינו טעמא שהרי גוף הקרקע שלו ושמו נקרא עליה אבל במוכר שלא נשאר לו שם ושאר בקרקע מה תועיל שכירותו שכבר חלף הלך לו. וטעמא דמילתא דאף דבעלמא קיי"ל שכירות ליומא ממכר הוה ואין אדם יכול למכור בית שהשכיר לאחד על זמן קצוב לאחר כדי להוציאו תוך זמנו דלא עדיף הלוקח מהמוכר דאתא מחמתיה היינו בשכירות גמורה שהוא קונה גוף הקרקע אבל בשכירות המתרת בשבת אין בה קנין של כלום. תדע דהא שוכרין בשבת ואינה אלא סילוק רשות בעלמא דומיא דביטול רשות דישראל אלא דבגוי בעינן דמי כדי שלא ילמוד ישראל ממעשיו אבל דא ודא אינו אלא סילוק רשות בעלמא וכיון שכן אף הגוי יכול לחזור בו מן השכירות כמו שהישראל חוזר מהביטול ואף דבהחזיקו בחצר אין המבטל יכול לחזור בו היינו דוקא לאותה שבת אבל לא לכל שבתות השנה דהרי לרש"י ז"ל בעינן חזקה דוקא משחשכה ואף החולקים עליו לא חלקו אלא באותה השבת אבל לכל השנה כולה לא דלא יהא עדיף כח הביטול מכח העירוב וכי היכי דבעירוב יכול לחזור בו ה"נ בביטול וזהו טעמו של רש"י ז"ל דס"ל דלא מהני חזקה אלא משתחשך דומיא דעירוב דלא קנה עד ב"ה דהיינו שתחשך. ואף דהעירוב צריך להניחו מבעוד יום ויהא עד ב"ה הכא כיון דסילוק רשות בעלמא הוא אף בשבת שרי לבטולי הא מיהא צריך להיות החזקה בשבת ורואה אני הדברים ק"ו השתא עירוב דקנין גמור הוא ומילתא אלימתא אף למ"ד עירוב משום דירה אפ"ה אם עירב לכל שבתות השנה יכול הוא לחזור בו אף לאחר שבת ראשונה ותדע דעירוב מילתא אלימתא היא שהרי א"י לערב אלא קודם כניסת שבת אעפ"כ יכול לחזור בו בין שבת לשבת ביטול רשות דמילתא בעלמא הוא אינו דין שיכול לחזור בו בין שבת לשבת אף שבתחלה ביטל לכל שבתות השנה. וכן מצאתי להרז"ה ז"ל בספר המאור שכ' שכל מי שביטל רשות חצרו אינו יכול לחזור בו לאותה שבת משמע הא לשאר שבתות יכול לחזור בו ומסתבר טעמיה טובא ואף החולקים על רש"י וס"ל דחזקה מבעוד יום נמי מהני היינו דוקא לאותה שבת ולא לכל שבתות השנה כדי לקרב הסברות במאי דאפשר ואיך שיהי' אין בשכירות זו אלא משום עיכוב דמים שהגוי לקח דמים מהישראל בעד השכירות וכ"ז שאינו מחזיר הדמים א"י לחזור מהשכירות. אף שגם על זאת היה אפשר לפקפק כיון שאין כאן קנין גמור חזרת הגוי חזרה היא והמעות הוו להו גזל בידו אף שאינו מחזירם לישראל מיגזל גזל ליה. אבל השכירות בטלה מ"מ כבר דקדק כן רבינו הב"י ז"ל מלשון רש"י ז"ל וכדאי הוא רבינו לסמוך עליו אף שלא בשעת הדחק אבל לאחר מיתת הגוי לא שמענו שתועיל השכירות אף כששכרוה לזמן קצוב אדרבא הסברא ופשוטן של שמועות מראין דלא מהני וא"כ הבא להקל בכל כיוצא בזה עליו הראיה אף דבעמון ומואב המעשרין מעשר עני בשביעית אמרי' במס' ידים שכל המחמיר בדברי סופרים עליו להביא ראיה הנ"מ כשאין הסברא ופשוטן של דברים מראין לחומרא אבל בכיוצא לנ"ד על המתיר להביא ראיה. והא חזינן דס"ל להגהת אשרי בשם א"ז דצריך לשכור בכל ערב שבת וכ"כ הראב"ן בספרו ושינה ושילש ונהי דאנן לא קיי"ל הכי היינו מטעם האמור לעיל דכ"ז שאינו חוזר בו הו"ל כמשכיר מחדש אבל שיועיל לאחר מיתה זה אי אפשר בשום פנים והנלע"ד כתבתי צבי בכמוהר"ר יעקב זלה"ה אשכנזי ס"ט:
3
