חנה אריאל, באChanah Ariel, Bo
א׳ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו' עד אשר שמתי בם. הל' משמע שהוא נתינת טעם למ"ש בא וכו' כי אני וכו'. בהגדה ד"א ביד חזקה סתים וכו' אלו עשר מכות וכו' ר"י הי' נותן בהם סימנים ואלו הן דצ"ך כו' להבין מה ענין הסימנים. וגם דקדוק הל' הי' נותן. יש להבין ענין גלות מצרים שמיד שכרת ה' את אאע"ה ברית אמר לו ענין הגלות הזה. ולמעלה כתיב בפע"ח שבגלות מצרים חזר ג' גו ג' בבחי' עיבור. כתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו אין הפי' ספור שבחו ש"מ דהא אדרבה אמרו סיימתינהו לכולהו שבחי דמארך וכו'. אלא הענין הוא דבצלם אלקים עשה את האדם ויפח באפיו נ"ח חלק אלוה ממש ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. פי' דהנה בריאת העולמות מאין ליש הוא ע"י עלמות אין מספר העלם אחר העלם אור האלקות כמ"ש בתניא בענין כי שמש ומגן הוי' אלקים. ולזאת ברא את האדם שע"י הנשמה בגוף שבצלם אלקים יביא אור האלקות במקום העולמות ממש כמ"ש בזוהר ותיקונים שהי' אדה"ר אומר לבהמות וחיות בואו נשתחוה נכרעה דהיינו שהאיר להם אד"ה. וכאשר חטא בעה"ד וגורש מג"ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם היינו לברר בירורים ע"י חולשא דגופא ותוקפא דנפשא. וגם ל"ט מלאכות במילי דעלמא לברר בזאת הטוב מהרע. עד אשר באו האבות תקנו לעצמן חטא אדה"ר ונעשו למטה גם בגופם בעוה"ז בחי' מרכבה פי' שהיו כל תנועות ותנועות שהיו מתנענעים בגופם ונפשם בטל לאחדות הבורא וע"י התנועה שלהם נגלה בעולמות אור ה' וזהו תהלתי מל' בהלו נרי ר"ל אור שלי יספרו בעולמות ויגלו אותו. אך האבות נת' שהיו בבחי' מרכבה בביטול דוקא לכן גילוי האור הבא על ידם מבחי' סוכ"ע ונעלם מהם להיות נגלה בתוכם הוא עדיין למעלה מבחי' ישות העולמות. ולכן היו נשיאי אלקים וכל האומות היו בשלום עמהם כי עיקר השנאה דאוה"ע לישראל הוא לגילוי אלקות הבא על ידם כמ"ש במק"א והגילוי שבא ע"י האבות הי' למעלה ממדרי' אוה"ע שכל עיקרם הוא במדרי' ישות העולמות לא הי' ענין נוגע להם כלל. אך הכריתות ברית הי' שיהיו גם הנשמות דבי"ע ושאינם בבחי' מרכבה גם על ידם יהי' ענין תהלתי יספרו (והיינו דוקא ע"י תומ"צ ולא ע"י סתם עסקיהם במילי דעלמא וכמו האבות שהיו מרכבה כנ"ל ובכל ס"ר נש"י, אין עסקיהם בעוה"ז שלא בתומ"צ ממש רק בחי' הבירורים לבד ולא גילוי אור ממש). באופן שעל. ידם מגיע גם לישות העולם הוצרך להיות בחי' הגלות שהוא עיבור ז"א תלת כלילן גו תלת. פי' שהנהגת העולמות מתעלם מאד להתנהג בבחי' החיצוני' דוקא ע"ד דור אנוש היו ניזונים בחסדו ש"מ אף שהיו רעים וחטאים. והוא הנק' בחי' עיבור שאוכל ממה שאמו אוכלת הוא בחי' בינה שנק' עוה"ב. והכונה שהפנימי' הי' רק בערך מדרי' עוה"ב ולא האיר למדרי' עוה"ז רק בבחי' חיצוני' דחיצוני' שבחג"ת מתעלם אור המוחין כי ה מעין עוה"ב כאמור וחג"ת מתעלמין בנה"י. וידוע ומבואר במק"א תועלת העבור שהו כמו אליהו הנביא שנשתהה הרבה בעיבור כמ"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו וכמ"ש בכאריז"ל לכן נזדכך גם גופו עד שגם הגוף עלה בסערה השמימה. וכמ"כ יובן למעלה שע"י העיבור למעלה יזדככו גם בחי' חיצוני' דחיצוני' דכלים עד שפנימי' האור מאיר גם במקום ישות העולמות שמבחי' החיצוני' הגמורה. ועוד ידוע שלמעלה אין שינוי כלל רק מצד המקבלים למטה אם יש מקבלים בחי' הפנימי' יאיר להם בחי' הפנימי'. ולפי שס"ר נש"י הן שנשרו מאדה"ר. ויוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא מתו. לא הי' בהן כח הקבלה דנשמות אפי' בבחי' נשמה דבי"ע שעכ"פ מכרת את בוראה ולא הי' בחי' מקבלים כלל לבחי' הפנימי'. ע"כ הי' בחי' גלות השכינה שישראל שהן אברין דילה הי' סתימין מלקבל אורה וממילא נסתלק גם בז"א בחי' הפנימי' אל מדרי' עוה"ב כנ"ל בבחי' עיבור עד כי וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים שנתעורר בחי' הדעת שהוא המשכת הפנימי' במדות והי' בבחי' אתעדל"ע. והמקבל לאור הדעת הי' מרע"ה שהוא הדעת הכללי בישראל כידוע. וענין הדעת הוא שכולל חו"ג והן ה' חסדים וה' גבורות לה' ספירות חג"ת נ"ה בכ"א בחי' החו"ג. וביאור ענין החו"ג הוא שבחי' המדה דחסד היא עד"מ לעשות חסד וטוב כמו המים שטבעם לירד למטה. ככה מתפשט ממנו השפעת הנאה למקבל. כמו לבנו האהוב לו הנה במדת החסד ימלא את כל משאלות לבב התינוק וחתוך כך לא ידע הנער כלל לשמוע בקול מורים ויהי' נעזב ומשולח פרא אדם. אך כאשר יש במדת החסד בחי' החסדים דדעת ששרשם מכתר וכו' וכו' ענינם הוא שיהי' ענין הרגשת עונג בכח מדת החסד איך שהוא דבר וענין טוב מאד להשפיע ההשפעה בבחי' החסד ממילא יעשה החסד רק כפי אופן העונג שיבוא ממנו למשפיע ולמקבל וממילא יראה לכוון ההשפעה שתהי' טובה אמיתית למקבל אך הנה יש שמרגיש שאופן ההנהגה כזאת הוא טוב אמיתי ויחפוץ אך אופן אחר לפי טבע המדה גם הוא יכול לשמש לפעמים ופרקים אף במה שאין בו עונג. ולזאת הוא בחי' הגבורה דדעת שתהי' אהבת החסד הטבעי כלילא מתרין סטרין שבאופן שימצא בה העונג הוא טוב ובאופן אחר הוא רע מאוד עד שלא יתרצה אליו כלל אז הוא תיקון המדה בשלימות. וככל הנ"ל הוא ג"כ במדת הגבורה והכעס שלא יכעוס ויכעיס למקבל כ"א באופן שיש בו מבחי' הטוב והשלימות ובאופן אחר לא יכעוס כלל. וכן הוא במדת הרחמים דת"ת ובמדת הנצח וההוד. משא"כ בחי' יסוד אין בו פרט ענין לומר שיהי' באופן ולא באופן שהרי על ידו באים כל ההשפעות רק הוא בחי' (ערינסקייט). בההשפעה המוגבלת עפ"י המדה שימהר לעשות אותה בתכלית השלימות והיינו שכל מדה ומדה שהיא בשלימות עפ"י החו"ג הנ"ל מקבל היסוד בחי' העונג של השלימות לגמור ההשפעה בשלימות ושלא למנוע בשום אופן. וזהו בחי' כללותן של הה"ח וה"ג ביסוד כמ"ש בכהאריז"ל שהוא העונג בההשפעה בפו"מ תהי' ההשפעה מה שתהי' והתוקף שלא למנוע ולחדל ממנה. ובמלכות הוא רק כללות כללותן. כי התפעלות המקבל הוא מן ההשפעה כפי מה שבאה ע"י כל הכחות דחו"ג הנ"ל. והדמיון לזה ממשקה הרפואה שנעשה מכמה מיני סמים שנתנו בה בכחות וטעמים שונים. וכשנעשית המשקה הרי נעשה לה טעם א' וכח א' לרפואה כלול מכל הטעמים והכחות כאו"א מהם נמצא ממשות הטעם שנתנו בה בפרט א' וא'. ושותה הרפואה אין זכר לו מן הפרטים ממינים שנתנו בה אלא יתפעל מן הטעם והכח שאחר התערובות וככל זה יובן למעלה שאחרי אשר ראה ה' בעניים של ישראל וידע להביא החו"ג דפנימי' הרצון והכוונה בבריאת והנהגות עולמות במדות עליונות דאינון צו"מ כו' עד שבצאת ישראל ממצרים ונגלה כל פנימי' המכוון היו ישראל ממשלותיו בהנהגת העולמות אפי' בחיצוניות כפי המכוון הפנימי ובכניסת החו"ג במדות מעט מעט כדרך גידול העובר במעי אמו נתבטל כח ממשלת הקליפות שהוא רק מחמת תוקף העלם הפנימי' וידוע שהמדות עצמן הן בחי' סוכ"ע ופעולתן בהנהגת העולמות הוא ע"י מדת המל' שהוא בחי' ממכ"ע. ומלכותו בכל משלה אפי' בקליפות. וז"ש בכהאריז"ל שי' מכות יצאו מן ע"ס דמל' דקדושה לי"ס דקליפה. שזהו ע"י כניסת החו"ג בחג"ת נ"ה להאיר הפנימי' בחיצוני' בתועלת סגולת העיבור כנ"ל, וזהו ביד חזקה שתים ובזרוע נטוי' שתים וכו' ר"ל החו"ג בכל הה' מדות כנ"ל. אלו עשר מכות וכו' כאמור. והנה במצוה לספר ביצי"מ ארז"ל פותח בגנות ומסיים בשבח. והענין דע"י יצ"מ ומ"ת נשלם ענין דתהלתי יספרו הנ"ל שע"י קיום המצות ות"ת מגלים בחי' אלקות ממש כידוע שהמצוה היא שם הוי' ואוריי' וקוב"ה כ"ח. ואף שאין הגילוי כדרך גילוי והשגה וכו' היינו לפי שהוא ית' מרומם על כל ולמחת"ב רק שכח החסדים דחו"ג שרשן מבחי' אא"ס למטה עד אין תכלית כנ"ל היינו שגילוי שלו יוכל להיות גם בדבר שאינו בגדר מקבל השגה או ראי' והסתכלות וכמ"ש לע"ל וראו כל בשר וכו'. לכן התומ"צ הן הן גילוי ומה שאין נגלה עתה הוא מטעם דכבודי לאחר לא אתן כ"ז שיש קליפות בעולם אין האא"ס מתגלה ממש (אף שכבר נמשך ע"י תומ"צ ונק' מתן בסתר כידוע). דהיינו בחי' כבודי שהוא המל' וההתגלות וזהו ענין שעבוד מלכיות. פי' דבגלות מצרים הי' עיבור המדות שהמדות לא האירו הפנימי' שלהן. ובגלות האחרון אינו רק שעבוד מלכיות אבל המשכת הפנימי' נתקבל במ"ת. והנה ארז"ל חרות על הלוחות חירות משעבוד מלכיות וחירות ממה"מ. היינו לישראל עצמן הי' חירות ממש משעמ"ל כמ"ש היו מסתכלין למזרח והיו שומעין את הקול אנכי וכו' וכתי' פנים בפנים וכו'. אף שלכל העולם כולו לא הי' עדיין הגילוי אפי' ע"י תומ"צ מחמת שכבודי לאחר לא אתן כנ"ל. וז"ש אני אמרתי (במ"ת) אלקים אתם ותהלתי יספרו ממש וחירות ממה"מ והיצה"ר. ובירור ותיקון ישות והעלם של כל העולם הי' אעפ"כ נעשה ע"י קיומם תומ"צ במדרי' שלהן עצמן מאליו וממילא. כמו באדה"ר קודם החטא ויניחהו בג"ע לעבדה וכו' ולמטה הי' מקום שליטת הקליפות רק שע"י עבודתו בג"ע הי' נמשך כל שרש יניקות הקליפות שהוא מענין בחי' עולם התהו כמ"ש במק"א באריכות לבוא בבחי' ומדרי' עולם התיקון דוקא וממילא הי' מתבטל מציאות הקליפות לגמרי ככה הי' נעשה ע"י ישראל כמאמר אלקים אתם גם למטה בעוה"ז. וכמו שאחר חטא אדה"ר כתי' ויגרש את האדם לעבוד את האדמה אשר לוקח משם דהיינו לברר הבירורים בפו"מ בל"ט מלאכות וביגיעות נפש ויגיעות בשר וכו'. כן בישראל אחר חטא העגל הוצרכו לברר בעצמם במקום הקליפות למטה אף שבבחי' הפנימי' תהלתי יספרו ולא הי' עוד במדות עליונות בחי' ענין העבור כלל כי נזדככו הכלים. כנ"ל אבל לענין השעבוד מלכיות בישראל בהם עצמן צריך להיות הבירור מבחי' הרע שנפלו בו בבחי' מה"מ ויצה"ר וצריכין הן לספר ביצי"מ לצורך עצמן לעורר אותו האור והכח שהאיר אז. לבטל יניקת הקליפות מבחי' העבור כנ"ל. גם עתה לתקן למטה (כי למעלה א"צ עוד כנ"ל). וזהו פותח בגנות שצריך לספר גם הגנות ולזכור אותו ואח"כ לסיים בשבח של ירידת החו"ג להכות י' מכות למצרים ולכן צריך לפרש ענין המכות ושרשם. וזהו ביד חזקה שתים וכו' אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים וכו' והיינו ע"י בחי' ומלכותו בכל משלה וכו' כנ"ל וע"ז אומר עוד ר"י הי' נותן בהם סימנים פי' סימן הוא ענין כללי כמו שאדם עושה סימן עם חבירו אם תראה סימן זה תדע שהענין עומד באופן זה אף שיש בענין כו"כ פרטים ואם תראה סימן אחר תדע שהוא באופן אחר עם כו"כ פרטים. וזהו ר"י הי' בו כח ועוז להמשיך בספורו ביצי"מ והי' נותן בהם גם סימנים דהיינו כנ"ל גילוי כללותן ביסוד וכללות כללותן במל'. ולא בבחי' ומלכותו בכל משלה לבד שהוא בבחי' אל מסתתר ואעפ"כ כמצביי' עביד וכו' אלא ר"י הי' מביא בחי' הגילוי לתקן את הגנות הנ"ל גם בבחי' גילוי אור כללותן וכללות כללותן כנ"ל והנה יסוד דדכורא יש בו ג' פרקין פנימי אמצעי חיצון וצריך להאיר בחו"ג בכל ג' הבחי'. זהו דצ"ך נז' ג' אותיות נגד ג' בחי' אלו לענין א' מהחו"ג. עד"ש ג' אותי' לג' הבחי' לבחי' הב' דחו"ג. אבל יסוד דנוק' קצר שאין בו אלא ב' פרקין חדר ופרוזדור. א"צ אלא ב' אותיות לכ"א מב' הבחי' דחו"ג וזהו ב"א ח"ב. וזהו ויאמר ה' אל משה דוקא שהוא בית קיבול לאור הדעת ומעלה כנ"ל להמשיך החו"ג לבטל קליפת פרעה ומצרים ע"י המכות. דקליפת פרעה הוא אותיו' העורף כי לנגד העורף עומד באדם מוח הדעת ומוחי חו"ב הן לצד הפנים וז"ש לא ידעתי את ה' שהוא בקליפתו מעכב שלא יבוא הוי' לבחי' הדעת וקליפת מצרים הוא מיצר מ"י וי"ס שהוא מעכב על היציאה מבחי' העבור בבינה (מעין עוה"ב) הנ"ל ושיהיו המדות דוקא בבחי' ג' גו ג' כנ"ל שהוא תכלית החיצוני' וז"ש למשה דוקא בא אתה אל פרעה להכניעו בכחך שהוא הדעת. ואומר טעם למה שמצריך למשה דוקא לבוא ואומר כי אני ר"ל המדות עצמן הן עדיין בבחי' עיבור להיות תוקף החיצוני'. וע"י ההנהגה בתכלית החיצוני' הכבדתי את לבו שע"י סדר ההנהגה החיצוני' ידם תקיפה על עצמן. ואמר עוד שלמה היתה כזאת לבוא בבחי' עיבור. הוא למען שיתי אותותי אל"ה שהן המדות ו' כלולי' מו' כמו שהן בפנימי' גם בקרבו, של מיצר מ"י הנ"ל דהיינו בבחי' המכות שע"י החו"ג כנ"ל ומזה בא להיות אלקים אתם דהיינו חבור אל"ה עם י"ם בהתגלות למעלה ותהלתי יספרו למשה וזהו ולמען תספר (כענין תהלתי יספרו הנ"ל) אתה שהוא דור יוצאי מצרים שהן ה"ר נשמות במדרי' הבריאה. באזני בנך נר"נ דיצי'. בן בנך נר"נ דעשי'. בכל המדרי' תוכלו לספר (שלא בבחי' מרכבה אפילו). את אשר התעללתי מלשון ועולל למו כאשר עוללת לי כלומר נעשיתי. ע"ד כאלו עשאוני. במצרים במיצר בחי' העיבור שעי"ז נזדככו הכלים כנ"ל עד שיוכל להיות המשכת תומ"צ למטה בחיצוניות ממש. והיינו בחי' חירות משעבוד מלכיות. ואת אותותי אשר שמתי בם. היינו אפי' לאחר חטא העגל תוכלו לספר ולהמשיך ענין המכות כנ"ל בענין פותח בגנות ומסיים בשבח:
1
ב׳החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. במדרש החדש נק' ראש וראשון וכן כמה דברים וכו'. במ"ח חודש ניסן בגולגלת הנוק' וכן כל החדשים עד תשרי הם בנוק' ותשרי גולגלת דדכורא וכן כל החדשים עד ניסן. ולכאורה יפלא שהרי אדרבה בתשרי הוא כל העסק בתיקון ובנין הנוק' כידוע מענין נסירה בעשי"ת ואח"כ החסדים בסוכות. ובניסן יצ"מ לידת ז"א ובספירה יניקה. ובשבועות גדלות ז"א כו' כידוע. וא"כ לכאורה נהפוך הוא. הנה ענין נוק'. ודכורא הוא מ"ש ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו. ביאור זאת. יש ג' בחי'. לפעמים נק' הקב"ה מלך הגוים כמ"ש מי לא ייראך ן הגוים. ולפעמים נא' כה אמר ה' מלך ישראל וגו' ובתפלה הנ"ל נא' ה' אלקי ישראל מלך וגו'. אמנם ידוע דמלך הגוים נק' מצד שמאמתת המצאו נמצאו כל העולמות ע"י הסתרות והעלמות ופרסות מפסיקות בין כל עולם ועולם וכו'. והכל נעשה בכח דבר מלך שלטון שהוא אמר ויהי. ומצד שמדותיו ית' הן לאנהגא בהון עלמין וכו'. ודרך כלל היינו בבחי' החיצוני' לחיצוני' העולמות. מלך ישראל נק' מצד בחי' הפנימי' לנשמות שהן בחי' אלקות כידוע בע"ח דרות ונפש בבי"ע אינן בחי' אלקות ונשמותיהן בחי' אלקות. והם מכירים את בוראם ה' הוא האלקים. אבל בחי' ה' אלקי ישראל הוא נק' בחי' עצמותו ומהותו ית'. ואין הפי' מהו"ע של אא"ס וכו'. אלא מהו"ע של הקב"ה וכלומר שהוא בחי' או"כ. והרי עולמות מקבלים ממנו ואעפי"כ אוחו"ג חד יחיד ומיוחד במהו"ע אא"ס ממש דלית מחתב"כ. וזה הוא מהו"ע של הקב"ה שנק' בשם הוי' ב"ה הי' הוה ויהי' כאחד. והרי א"כ קמי' ית' נמצא גם עתה בחי' לבדו ימלוך נורא שעתיד להיות לע"ל. וזהו ג"כ ששם הוי' נק' שם העצם. שאין הכוונה עצמיות אא"ס דהוא לא אתרמיז בשום אות ונקודה. אלא ר"ל עצמותו של הקב"ה שהוא בחי' או"כ שנתייחדו בעצמם ביחוד גמור במהו"ע אא"ס ואעפי"כ הן או"כ לגבי קבלת עולמות ממנו בחיצוני' ופנימי' כנ"ל, וזהו נק' ה' אלקי ישראל דוקא ולא אלקי העולמות דאלקי העולמות הוא מצד חיצוני' ופנימי' דוקא אבל אלקי ישראל הוא בחי' מהו"ע ית' ממש וד"ל. ונק' מלך מצד התו' ומצות דאורייתא כולא חד עם קוב"ה ומצות אברין וכו' כידוע. וע"י קיום שמקיימין ישראל תומ"צ נמשך גם בהם בחי' כולא חד ואברין (בבחי' מתן בסתר כו'). וזהו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו היינו מה שמקבלים ישראל ע"י תומ"צ דהיינו אור יחוד מהו"ע במלכותו וגם אור מהו"ע בחי' מלכותו הזאת שיכולה לקבל מהו"ע של הקב"ה הכל מקבלים בנ"י ובבחי' זו דמהו"ע מלכותו הוא שתהי' עטרת בעלה לע"ל אחר קיום התומ"צ כמצות רצונו ית' ומזה מובן דבחי' מהו"ע מלכותו ית' הוא בחי' אחרת זולת בחי' קבלת מהו"ע ע"י התומ"צ וד"ל. והסבר הדבר בפרטות יותר עפ"י משל מאגוסטוס שהוא מלך מלכים ומושל בכיפה ולכל מדינה ומדינה שלח מלך למלוך עלי' ולהדריכה במצות רצון אגוסטוס. והמלך הזה מהו"ע הוא היותו חכם וגבור וצדיק וכו'. וכן הי' גם טרם נבחר להיות מלך מדינה. ומלכותו הוא כח להנהיג מלוכה ולהדריך בני המדינה בדרך ישר שכח זה לא הי' לו מקום כלל עד שלא נתן האגוסטוס המדינה. בידו. מובן שכל מציאות מדת המלוכה שלו תלוי במה שניתנה המדינה להנהגתו. והנה כל מי שיהי' שיעמידנו האגוסטוס למלוך על המדינה יהיו מוכרחים בני המדינה לשמוע בקולו. ויש בזה שתי מדריגות. הא' עובדי אדמה ודומיהם שאינם בגדר השכלת ענין האגוסטוס והמלך וצריך להכריחם רק בעשיית מלאכתם. והב' הוא אנשים בעלי דעה שצריך להכריחם לידע את האגוסטוס והמלך בכל דרכיהם וביטול רצונם מפני רצונו בדעה והשכל. וכ"ז בכח המלך הממונה מאת האגוסטוס ואין ניכר בזאת עדיין מהותו ועצמותו של המלך מה הוא. כי כל מי שהי' האגוסטוס מעמידו ככה הי' עושה אך בזאת ניכר מהו"ע המלך אם הוא מנהיג את המדינה בדרכיו ממש. שהן הנה כפי מה שמכיר הוא את האגוסטוס מה שאין זולתו יכול להכיר כלל ע"י כח הנהגת מלוכה גם לבעלי הדעה הנ"ל. והנה הדרכים הן מגלים מהו"ע המלך ר"ל שהם הם גילוי מהו"ע, ועי"ז עולה בשם ונגלה בעליל בחי' כח המלוכה שיש למלך הלזה בפרטיות דוקא ר"ל לאפוקי הכח שבא לו מהתמנות שמינהו האגוסטוס כנ"ל. כי בכח התמנות לא הי' יכול לפעול בבני המדינה רק עשיית החוקים והדרכים שמצוה עליהם. אבל בחי' מהו"ע של בחי' מלוכה שלו הוא מקנה בהם שרש הדרכים שנמצאים על זה האופן גם במהו"ע דהיינו הכרתו את האגוסטוס כנ"ל שהוא הכרה מיוחדת ונבדלת מכל זולתו. וכאשר יפעול המלך כל זאת בבני מדינתו בשלימות אז יהי' ניכר יתרון עילוי מדרי' המדינה הזאת מכל מדינות זולתה הרבה יותר ממה שניכר עילוי מעלת המלך הזה על מלכי מדינות זולתו. לפי שגם כי דרכי הנהגותיו הנ"ל ידועים לכל. אעפי"כ הרי נת' שפנימי' שרש הדרכים ההם אינו מתגלה כ"א ע"י כח ועוז מלכותו של המלך ההוא דוקא וכל מי שאין מהו"ע מלכותו מתפשטת עליהם אינם מכירים כח ועוז דרכיו שגבהו מכל דרכי זולתו בשרשם דוקא. וההתעלות בני המדינה עפ"י הדרכים ההם עד שנעשו בגדר בני מלכים אז ממילא ניכר לכל הדר כבוד עוז מלכותו שפעלה השלימות הגדול במדינה. ויפארו את המלך ההוא בתפארת שלימות המדינה עד שיהי' המלך עצמו טפל למלכותו ונק' בשם מלך של המדינה ההיא המהוללת. משא"כ בטרם פעל השלימות הנפלאה הזאת במדינה ועודנו עוסק בה ללמד את בני המדינה דרכי חוקיו ומשפטיו. שאו המלוכה טפילה למלך עצמו. פי' שהעיקר הוא להיות המלך מורגש מאד לכל או"א מבני המדינה ויפול פחדו עליהם ושאתו תבעת אותם ולא ינעם להם כי אם אור פניו ולא ישמחו כ"א באור חסדו עליהם וכו'. שעי"ז יוכלו להשתלם מהנהגותיו. ובזה האופן הרי המלך עיקר ומלכותו טפילה אליו ומתגדלת ממנו יום יום. ע"ד משנת"ל שבחי' מלכותו אין לה מציאות כ"א כאשר הוא מלך על עם וד"ל. ומה שנמצא שתי הבחי' ר"ל שהמלוכה טפילה למלך ובתי' שהמלך טפל למלכותו. אין זה רק בבחי' המלוכה דמהו"ע הנ"ל בבחי' הנז' למעלה בנמשל. אבל בב' הבחי' דפנימיות וחיצוניות אין שם כלל ענין שהמלך טפל למלכותו והנה ידוע בענין המדרש אגוסטוס יושב והמלך עומד, שאגוסטוס רומז לבחי' עתיק ומלך הוא ז"א. ועד"ז יובן מש"ה כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות דהיינו לע"ל יראה נפלאות שהן עו"א. מובן מזה שגם ביצי"מ הי' נפלאות עו"א וכמ"ש נגלה עליהם מלך מה"מ וכו' כמ"ש במ"א. ואעפ"כ לא מצינו שראו ישראל כמו בקי"ס שראתה שפחה על הים ואמרו שירה ובמעמד ה"ס ראו פב"פ וטטרמילין שלו. והענין הוא דיצ"מ היינו שנמצאו בב"א ס"ר נש"י בעולם שהוא בחי' פרצוף שלם דכנס"י. ונק' כנסת ישראל ע"ש שכונסת לתוכה ישראל דלעילא שהוא בחי' מהו"ע של הקב"ה בתומ"צ כנ"ל. שדוקא ישראל יכולים לקבל מהו"ע של הקב"ה מצד בחי' האמונה שבהם וזהו ענין שכללות נש"י נק' כנס"י כנ"ל. וזהו רבבה כצמח השדה נתתיך. כמו עשבי השדה שבפעם א' נתמלאה השדה דשא עשב. ככה בהיות ישראל תחת יד פרעה ומצרים לא נתגלה פ' זה דכנס"י ומיד שיצאו לחירות נמצא הפרצוף הזה בב"א ולהיות כל עצמות של זה הפרצוף הוא להיות כונס לתוכו ישראל דלעילא. ע"כ החדשים הם בנוק' והתיקונים הם בז"א דהיינו הלידה והגדלות דבל"ז צ"ל קושיית הפע"ח איך הי' בחי' עיבור בגלות מצרים והלא א"א לקיום מציאות העולם וכו' עיי"ש. ומבואר התירוץ במ"א על פי מה שכתוב בפע"ח שיש שתי בחי' בכל מדרי' השתל' הפרצופים. הא' שלא יוסיף ולא יגרע מצד מעה"ת. והב' מה שתלוי במעה"ת. והיינו שבחי' העיבור דגדלות הוא באותה בחי' התלוי במעה"ת והוא המתגלה לתחתונים. וזהו שבחי' הלידה והגדלות הכל להיות נמצא באותן המדרי' בתחתונים שזהו בחי' כנס"י הנ"ל וד"ל. רק שבשעת יצ"מ לא הי' עדיין התומ"צ שהוא בתי' ישראל דלעילא בכנס"י רק מהו"ע בחי' כנס"י עצמה שהוא בחי' המלכות דה' אלקי ישראל שעתידה להיות עטרת בעלה אחר קיום התומ"צ ואז יתגלה בחי' עו"א שהן נפלאות וכנ"ל במשל שזהו פנימי' ועצמות חפץ האגוסטוס. וזהו אראנו נפלאות לז"א שהוא ישראל דלעילא ע"י שתהי' א"א עט"ב שלו ואז יראו כנס"י עין בעין דהיינו שיקבלו חז"א. וכידוע דא"ח עם שהוא הבעל והמשפיע ואעפ"כ היא העטרת וכו' וביצי"מ הי' ג"כ בחי' זו דהתגלות הנפלאות שהן עו"א רק שלא היו נש"י בחי' מקבלים עדיין (ולכן לא ראו כלום) כי לא נכנס עדיין בתוכם ישראל דלעילא עד אחר הגדלות ומ"ת. ולפ"ז הי' ההתחלה בחדש ניסן דוקא להמציא בחי' פרצוף דכנס"י הנ"ל כנ"ל. אבל בתשרי כתי' דרשו הוי' בהמצאו שבו נבה"ע שזהו כמשל בוא המלך אל המדינה שהמלך עיקר והמלוכה מתגדלת מעט מעט ממנו דוקא. וכן למעלה וישב הוי' מלך לעולם בא' בתשרי. וזהו בהמצאו. והיינו בכל המדרי' דמלך הגוים ומלך ישראל והמשפט לאלקי' הוא שהכל תלוי בכנס"י כמה תכניס בתוכה להיות על ידה קבלת נש"י למטה וכן שפע כל העולמות בפנימי' וחיצוני' תלוי' בזה שהוא ענין בנין פרצופה דרך כלל בגבורות וחסדים עד שמע"ל שהוא שמחת תורה שמקבלת לתוכה בחי' התורה שהוא ענין מהו"ע של הקב"ה. ובחי' קבלה זו שמתחדשת בכל שנה ושנה בכנס"י הוא בהעלם עד חדש ניסן שמתגלה בו ע"ד וסדר שהי' ההתגלות בשעת יצ"מ ממש. דהיינו שתחלה נגלה בחי' זו דכנס"י עצמה שהיא מלכותו הנ"ל. ואח"כ מתגדלת כנסת ישראל דלעילא לתוכה כנ"ל. ולכן מתשרי עד ניסן החדשים הם בדכורא כי לא נתגלה עדיין בחי' הנוק'. והתיקון בתשרי הוא לנוק' שנבנית מן הדכורא והמשפט לאלקים כנ"ל. ומניסן מתחיל החדשים דנוק' לקבל בתוכה ישראל דלעילא ע"י יניקה דספירה וגדלות ז"א דמ"ת בשבועות כנ"ל ולכן ישראל שמונים ללבנה שמקבלת מאור השמש דהיינו בחי' כנס"י הנ"ל החדש ניסן הוא להם. ראש וראשון ופי' ראש וראשון הוא ענין הידוע דהכתר לפעמים נמנה בע"ס ולפעמים אינו נמנה ובזה כ' בבאה"ז דמצד הפנימי' אינו נמנה ומצד החיצוני' הוא נמנה ובמ"ח מבואר להיפך ממש וכתב שמצד החיצוני' אינו נמנה כי אין חיצוניות הכתר בערך הספירות והוא כמשל כתר שמכתירין למלך שהוא מאב"ט וזהב ומרגליות שאין ערך לזה עם בחי' חכמה ומדות של המלך אבל מצד הפנימי' היינו הכח שמקבל המלך מזה שמכתירין אותו הוא בא בערך עם התכ' ומדות שלו כי ע"י מה שהתנשאותו היא גדולה בייתר גם שכלו ומדותיו מתגדלים. אך הנה ידוע שיש כח וסגולה, בגוף הכתר שהוא מזהב הבא מעפרות זהב ואב"ט ומרגליות היקרים שהיוקר הנמצא בהם הוא הוא כח הסגולה להיות המלך המוכתר בהם מתנשא בעילוי למעלה למעלה. וכח הסגולה הזה הוא הוא מתנשא למעלה מעלה מבחי' חכ' ושכל ומדות הפנימית של המלך עד שהם נק' חיצוניות לגבי כח הסגולה. וע"ז אמרו בבאה"ז דפנימי' הכתר דהיינו כח הסגולה והכונה למעלה על בחי' אור המאציל ממש המתייחד בשמות דמ"ה וב"ן שבכתר. הוא הפנימי' שאינו נמנה. ובחי' הכח שמקבל המלך מהכתר כנ"ל הוא בחי' חיצוני' לגבי הסגולה הנ"ל שאינו מתגלה כ"א בבחי' דחיצוני' שזהו למעלה מה שיש בכתר מבחי' הנאצלים הוא הנמנה בע"ס אבל כח הסגולה הנ"ל אינו מתגלה כ"א בבחי' החיצוני' של הכתר שהוא הזהב ואב"ט כנ"ל ואינו נמנה בע"ס. וזה נק' ראש כלומר גלגלת כמש"ל בשם המ"ח שהוא הגלגלת דנוק'. ועכשיו וביצי"מ לא הי' רק בבחי' החיצוני' דמהו"ע בחי' כנס"י ולע"ל תהי' עטרת בעלה בבחי' כח הנגלה שבכתר כנ"ל דאראנו נפלאות בהתגלות ועכשיו הוא ג"כ בגלגלת דנוק' בחי' הנפלאות רק שאינן באין כ"א בבחי' החיצוני' דגלגלת כמו הכתר מאב"ט הנ"ל. ומצד זה נק' החדש ראש. אך מצד שעכ"פ מתחיל בחי' גדלות ז"א להיות כניסת בחי' ישראל לתוכה שהוא ענין מה שהכתר נמנה שהוא כח הכתר כנ"ל מצד זה נק' ראשון שהוא בא במספר וד"ל. ולפי שענין כל חדש הוא מה שהלבנה מקבלת מן השמש ומתרבה אורה עד חצי החדש ואח"כ הולך ומתמעט עד שמתחדש בחדש השני. נמצא החידוש הוא בלבנה עצמה דוקא. וחשבון השנה הוא בכלל בהיקף השמש עד שהלבנה מקבלת כל פרטי מדריגותיו שהן בהיקף שלו בגלגלו וכמו שלמטה הוא בזרע וקציר וקור וחום וכנ"ל הרי ענין השנה הוא בשפע החמה הבא ללבנה. (ואוה"ע מונין לחמה שאין להם חלק כלל מבחי' הלבנה שמקבלת ממהו"ע החמה. רק מן השפע הבא בזרע וקציר וקור וחום הנ"ל). וזהו החדש הזה לכם שאתם מונין ללבנה הוא לכם ראש כלומר גלגלת לבחי' החדשים שהן בתי' הנוק' ראשון כלומר שהוא בחי' מה שנמנה בע"ס כנ"ל. הוא לכם לחדשי השנה דוקא שהוא ענין כניסת ישראל לתוכה כנ"ל וד"ל:
2
ג׳ליל שמורים הוא להוי' להוציאם מאמ"צ הוא הלילה וכו'. הכתוב אומר דרשוני כי הפשט אין מובן כלל. ובפרט י"ל מה ענין שימור הצריך לה'. ולשון שמורים תרי. והשימור לה' הוא ליל דוקא ולא לילה. וגם אין השימור אלא להוציאם מאמ"צ ולא אח"כ. והוא הלילה הזה ולא ליל שמורים לכל בנ"י. לדורותם ולא לפי שעה לבד. ובזוהר אמרו עד דלא קבילת עלה דכורא אתקריאת ליל ומדקבילת דכורא אתקריאת לילה. במשנה יצ"מ וכן בהגדה מצוה לספר ביצ"מ אינו מובן מה הלשון אומרת יציאת מצרים יציאה ממצרים הול"ל. כתיב כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (בזוהר פי' כמפלג לילא). צ"ל ענין יציאה כלפי מעלה דלאפ"מ. ולכאורה הוא מתפרש שנגלה לתחתונים. ובערך התחתונים נק' יציאה. וכמו וירד ה' על ה"ס שלשון ירידה הוא בערך התחתונים. אבל א"א לומר כן שהרי אמרו במדרש ע"פ ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך וכו' אמר הקב"ה אם אני שולח מלאך לשם הרי הוא נשקע בטומאת מצרים אלא אני אומר ממקום קדושתי והכל נעשה. ומקום קדושתו ית' אין זה לפי"ע התחתונים. וגם י"ל אם הוא אומר ממקום קדושתו למה נק' יציאה. אמנם ענין מקום קדושתו הנ"ל הוא ענין מ"ש המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ פי' שאפי' בשמים וארץ דעולמות ממש הו גדול וקדוש. וצריך להבין את זאת שהרי עולמות ממש הן ע"י העלם והסתר אור קדושתו וגדולתו ית' כענין שמש ומגן הוי' אלקים. והיינו שכח התהוות וחיות העולמות ממש בא ע"י העלם אורות בכלים וצמצומי הפרסות ועלמות אין מספר א"כ הרי בעולמות ממש אין קדושתו וגדולתו נגלים ולמה אומר הגדול והקדוש בשמים ובארץ. והענין יובן עפ"י משל, הנה מציאות האור בעולם שיכולים לראות בו את הנמצאים הוא נברא מאין ליש (במאמר יהי אור) מן המקור שלו. והנה ודאי שגם המקור במקומו יש לו בחי' התפשטות אור ממנו ע"ד הנוטע אוזן הלא ישמע וכו'. והיינו עצם והתפשטות למעלה ממדרי' איר שלנו שרואים בו את מציאות העולמות יש ודבר. אלא שאור ההוא רואים בו ראי' אחרת לגמרי לא ישות העולמות ומן העצם והתפשטות דמקור נברא מאין ליש האור שלנו הכולל אור שמש וירח וכוכבים ואור הנר וכו'. וזה נק' אור הטבעי. והנה בבית בנוי מד' מחיצות שלימות שאין אור השמש נמצא בו צריך להדליק בו את הנר. והדליקו בזויות הבית נר דולק כדרך נר טבעי. אך המשיכו בו באותו הנר גם בחי' מקור האור הנ"ל ע"ד השראת השכינה בבהמ"ק של עצים ואבנים טבעיי'. ממילא מאיר מן הנר ההוא האור של המקור דהיינו בחי' התפשטות שלו כנ"ל שהוא למעלה מראי' הטבעיית. ואם ישימו איזו סגולה וענין למסך להעלים ולהסתיר את האור המקורי המתפשט (כי צריך סגולה דוקא לזה לפי שלגבי האור הזה אין שום דבר מעוה"ז נראה במציאותו כאמור) אין מאיר מן הנר אלא אור הטבעי וגם הוא חשוך משאר אור הנר כי הוא מאיר ע"י מסך וע"י עוד מסך שני מתחשך האור הטבעי עוד יותר וכן ע"י מסך שלישי וכו'. והנה מי שעומד בבית ופניו אל הנר שבזויות יודע שהאור שבבית הוא מן הנר. וגם מי שיש בו דעת ומסתכל בגווני הנר ההוא מבין הפלגת ערך הנר ההוא. וכ"ש מי שראה כבר פעם א' את האור המקוריי שלפנים מן המחיצה שכאשר מסתכל אל פני הנר שבזויות נזכר ומשיג שהאור הטבעי שבבית כולו נמשך מן הנר הנבדל ההוא. אבל מי שפונה את פניו מן הנר אינו יודע כלל שהאור הטבעי שבבית בא מן הנר הזה אלא ככל אור הטבעי שבעולם ויכול להיות שיהי' נעלם ממנו לגמרי שיש כאן נר כלל וכ"ש שאין לו שום מבוא לידע מהפלאת הנר כי אינו רואה רק אור טבעי שבכל העולם. ועפ"י המשל הזה יש להתבונן למעלה בענין ז"א דעולם התיקון עפ"י המבואר במק"א באריכות שענין המלכים דעולם התהו הוא בחי' רצון לעולמות ובעולם התיקון הוא בחי' רצון בעולמות ובמיתת המלכים דתהו ונסתלקו האורות למעלה להתכלל בשרשם והכלים נפלו הי' בחי' חשך לגמרי שלא הי' מאיר אפי' אור להתהוות העולמות (שזהו כמשל אור הטבעי) עד שנתגלה שם מ"ה החדש ומצחא דאד"ק שהוא הארת אור העצמי' דוקא. דכקכל"ח ולמחתב"כ. ולכן נק' מ"ה ע"ש הביטול הגמור רק שנתייחד עם שם ב"ן מבירור כלי המלכים שמתו (כמ"ש במשל שאור הנבדל בא באור הטבעי) אך בעולם האצי' אף שנמצא העולם שיצא ונפרד מקו"ח מ"מ הם בבחי' ביטול הרגשת עצמם ליש ודבר (וכנ"ל במשל שאין שום דבר נראה ליש נפרד לעצמו בפני אור המקוריי). וע"י המסך ופרסא שבין אצי' לבי"ע נעלם אור האצילות ונתחדש הרגשת הישות בנמצאים רק שע"י בחי' המל' שנק' ממכ"ע נגלה אור האלקות גם לעולמות הקדושה שמקבלים עליהם עומ"ש ועי"ז יודעים ומשיגים התהוותם מאין ליש. אבל אזלעו"ז עשה האלקים עולמות דסט"א שהן נפרדים לגמרי אף דקרו לי' אלקא דאלקי' אעפ"כ אין מרגישים שום בחי' ביטול ישותם מפני הדר כבוד ה' המהווה את הכל. מחמת הרגשת ישותם לעצמם. וכן בירידת, המדרי' בפרסא שבין ברי' ליצי' ובין יצי' לעשי' עד שיכול להיות ענין כחשו בה' ויאמרו לא הוא ולי יאורי ואני עשיתיני. אבל עולמות הקדושה אף ביצי' ועשי' יודעים ומשיגים כבוד ה' עושה כל (כמשל הפונה אל הנר ורואה שממנו האורה באה). וגם ע"י בחי' ממכ"ע מקדישים ומעריצים את שם הגדול הגבור והנורא עליהם, ועפ"ז יובן דענין וירד ה' על ה"ס הוא שנתגלה אור האצי' שהוא כמשל אור הנר שלפנים מהמחיצה למטה לישראל וזה נק' בל' ירידה שהוא מלמעלמ"ט שבמקום העוה"ז היו מסתכלים באור האצי' והיו פונים למזרח ושומעים את הקול יוצא ואומר אנכי (ה"א). אבל מ"ש אני יוצא בתוך חצרים אין זה במדרי' אור האצילות אלא במדרי' אור העשי' התחתונה רק שהוא מבפנים לחוץ. פי' מבפנים היינו ענין הגדול והקדוש בשו"א הנ"ל שהוא כמשל כח אור הנר שהוא נמצא גם לחוץ לכל המסכים רק שהוא שם מעוטף ומלובש באור הטבעי עד שאין נראה אלא אור הטבעי לבד. והיינו אור האצילות השורה בכלים בבחי' נשאה לי"ס דבי"ע שמהן מקבלים עולמות דקדושה שנהנין לאורן די"ס דבי"ע כמשל הפונים ורואים את הנר עצמו דרך המסכים. ואזלעו"ז שעשה אלקים פונים לאחור. ולא לפנים לראות את כבוד ה' בי"ס דבי"ע. ואין מסתכלים אלא בישות הבריאה בבחי' יש ודבר נפרד לעצמו ולכן נק' חיצונים שאין מרגישים כלל את אור הפנימי ומלכותו ית' בכל משלה אפי' בקליפות כמ"ש בלעם לא אוכל לעבור את פי' הוי' רק שרגלי' יורדות מות שבכדי להנהיג המלוכה עליהם הוא מתצמצמת להחיות אותם גם במקום ומדרי' הפירוד והפנים לאחור שלהם. והיא היא יניקתם של החיצונים מהקדושה להחשיב את עצמו למציאות אמיתי. וע"ז אומר אני יוצא בתוך מצרים שפנימית אור האצי' שישנו תמיד בעולמות דקדושה כנ"ל הוא ממלא את כל העולם כמ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא. והנשמות בכח האמונה יכולים להסתכל בו ממש וגם כל בחי' עולמות דקדושה מסתכלים בו שהוא המהווה אותם. יוצא אור ההוא הפנימי' ממש לחוץ כלומר שיתגלה גם לאותם שאינם פונים אל הפנימי' די"ס. ואין זה יציאה ממש רק התגלות הנעלם במקומו. שהרי קמי' ית' תמיד הוא את השמים ואת הארץ אני מלא והתגלות זאת נק' יציאה לגבי ערך החיצוני'. עד שמחמת זה ומת כל בכור באמ"צ ופי' בכור הוא הוא כתר דקליפה התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו שהוא הכתר בחי' שקיו דאילן הטמא די"ס דקליפה. וביאור הדברים הוא דענין עיקר מה שפונים לאחור הוא ענין פר"ע כעבד המורד ואומר לא אדוני אתה. והיינו שאעפ"י שבאמת יש לו ידיעה שהוא האדון אך מחמת חפצו לעשות נגד רצון האדון פורק עול האדון מעליו וכלומר שהתאוה והחפץ מעלימים את ידיעתו שהוא האדון בפני עצמו של המורד עד שנשכח ממנו לפי שעה וחושב מי אדון לו. כענין שאמרו מלפפתו וכו'. אבל אחר שעשה רצונו בתאוותו ישוב להכיר אדנותו. ויש בזה כו"כ מדרי' ונמנין בהן י"ס דקלי'. כמו שמורד בתאוה ובכעס או בנצחון או שמורד בחכמתו וכו'. והכל יכול להיות רק לפי שעה אבל בעצמות נפשו יש לו עדיין הכרת האדנות. והכתר דקלי' הוא הפר"ע לגמרי כמאמר לי יאורי ואני עשיתיני שהוא משקה שפע לכל המדרי' דמרידה לפי שעה כנ"ל. ובמאמר אני יוצא בתוך מצרים ר"ל שנגלה אמת ה' לעולם. מת כל בכור באמ"צ היינו שנתבטל כח המרידה (ולא נתבטל אלא לגבי ישראל שנעשו הם חפשים משעבוד מצרים עליהם בכל כחות הקליפה). והיינו דוקא שאומר ממקום קדושתו ממש שהוא אור דגדול וקדוש כנ"ל. וז"ש אם אני שולח מלאך לשם דהיינו דרך ההשתל' כמשל אור הטבעי אף שיהי' מלאך שלוח מפי ה' הרי הוא נשקע בטומאת מצרים פי' עפ"י מארז"ל שירדו ישראל אז למ"ט שע"ט והיו קרוב לשער הנו"ן שהוא התגלות הכתר דקליפה במהותו. ישקע בטומאה זו גם כח המלאך דקדושה ולא יעבירם על דעתם. ויובן ד"מ שמי שאין לו הפר"ע רק מדרי' הספי' דקליפות הנ"ל הנה כשמבטשין לי' ונעשה רוח נשברה שנשבר רוח הטומאה מהספי' דקלי' המושל ורוכב עליו יאיר בו הכרת האדנות שישנה בקרבו אבל מי שהגיע לפר"ע דמדרי' הכתר הנ"ל. שלא נשאר בו מהכרת האדנות כלום. גם אם תכתוש אותו במכתשת לא ישוב להכיר האדנות כי אבד לגמרי ממנו זכר האדנות. ואף אם מחמת ההכאות יהי' מוכרח לעשות בפו"מ מה שיצוה האדון להנצל מהמכות אך לא תסור אולתו דכפירת האדנות ממנו. אבל כאשר אני יוצא ממקום קדושתי שהוא אמת ה' ואין עוד מלבדו מתבטל מציאת הכפירה באדנות מן המציאות לגמרי. אך הנה אמתת ה' אמת הוא שאין שום שינוי לפניו כלל מקודם שנבה"ע ולאחר שנבה"ע דהיינו שאין ישות, מציאות העולם או העדרו תופס מקום כלל בערך מדרי' עצמותו ואחדותו ית' וא"כ כשיאמר ממקום קדושתו ממש והכל יהי' נעשה ג"כ במקום קדושתו ממש. שאי העולמות תופסים מקום בישותם והעדרם. לא יבוא לפועל המציאות בעולמות ממש שאין הקליפות והעדרם מאחר שישותם והעדרם שוה קמי'. אך כשאומר הדבור ממקום קדושתו והאמירה והדבור הן בחי' המל' שענינה ההתגלות בערך העולמות ממש אז יהי' הכל נעשה גם במקום העולמות. אך גם בחי' המל' עצמה הרי נז"ל שהיא בבחי' שרגלי יורדות מות ליתן חיות וקיום מציאות לקליפות (וגם כי מלכותו בכל משלה היינו לענין המעשה כרצונו ית' באיזה פעולה פרטית בעולם לא יוכלו לעבור את פי ה' אבל ביטולם והעדרם לגמרי הרי אדרבה יורדות מות ונותנת להם חיות וקיום). ולזה אמר כחצות הלילה דוקא אני יוצא כו' ופי' כמפלג ליליא והוא כענין שנא' באאע"ה ויחלק עליהם לילה ויכם וקבלנו הפי' בזה שכאשר נתחלקה הלילה בחי' החסדים בפ"ע ובחי' הגבורות והחיצוניות לעצמן אז ויכם. ואמרו בגמ' שדי עפרא והוו חרבא גילי והוו גירי פי' שבחי' החיצוני' שהיא חיות הקליפות היא אכלתם ושרפתם. ויובן כדמיון המלך המולך על עם ומדינה והם קנין שלו כלומר שמציאותן וקיומן נמשך ממנו ודבוק עמו כקניני האדם שיש להם שייכות עמו כידוע. אך בכל אדם יש לו חיבור בקירוב ממש עם הקנינים אבל המלך מרומם לבדו בהתרוממות מעליהם במהו"ע כחות נפשו רק שע"י הענג שיש בנפש במדת המלוכה מתקרב בעונג הזה להתקרב עמהם ולמלוך עליהם ולהרגישם לדבר חשוב בעיניו להסתכל בפרטי הנהגתם. אבל כשפנה עונג המלך מהם ומהמונם ומהמיהם. הנה אדרבה מחמת שהם קנינו ושלו דוקא במדת ההתרוממות מעליהם כולם כקש יאבידם. והיינו שנחלק העונג מן החיצוני' של מדת המל' שמחמתה הם קנינו בבחי' ההתרוממות זהו ביטולם. וקל להבין הנמשל. שלכן שכאשר ויחלק עליהם לילה שדי עפרא והוו חרבי וכו'. וזהו כחצות הלילה כמפלג ליליא נגוף למצרים ורפוא לישראל. אך הנה לילה נק' כד קבילת עלה דכורא היינו שמתייחדת ומבטלת את עצמה בפני הדכורא. ומדרי' הדכורא הוא מקום קדושתו הנ"ל שישותם והעדרם שמה. א"כ חזר הדין שלא יבוא גם ממנהו העדרם כנ"ל. אמנם בשעת החילוק ממש היא מתייחדת עם הדכורא כמובן ממשל שדוקא ע"י רצונו וחכמתו דוקא הוא בא להסיר העונג שבמלוכה מעליהם. אבל אחר החילוק שוב אין בחי' החיצוני' מחובר כלל עם רצונו וחכמתו כי פנה מעליהם. ואז היא נקראת ליל דוקא וזהו שלמה שעיקר מיתת כל בכור דפר"ע הכללי והעצמי דבחי' הכתר דקלי' הוא דוקא שע"י שאני יוצא בתוך מצרים ממקום קדושתי דוקא כנ"ל ומחדרי' זו הרי שוה קיומם והעדרם והי' אפשר להיות אדרבה יניקת הקלי' ח"ו מבחי' השתל' עולמות דקדושה מחמת השוואת ערכם ח"ו. כידוע בענין כבודי לאחר לא אתן כי אלדח"מ. ולזה אמר ליל דלא קבילת ומתייחדת עם דכורא שמורים הוא לה' שלא יקבלו החיצונים יניקה וקיום כלל. וענין שמורים תרי. יובן עד"מ שהשמירה בבית היא. א' שלא יכנס איש זר בבית. ב' שלא יוציאו מן הבית שום דבר חוצה. ועם זה יובן מ"ש ביעאע"ה ויבוא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה. פי' לאה הוא עדאת"כ ורחל עדאת"ג ושניהם בחי' המל'. רק לאה היא המל' דקמי' ורחל היא דאתגליי' לעולמות בערכם. והדמיון לזה ממי שקצף על איש הדיוט פחות הערך שמתנשא לומר מי גדול ממני. שעיקר הקצף עליו בעיני החכם הישר ותמים במעשיו על שהוא אינו חכם כלל ואינו י"ש ואינו מתנהג בצדק. ולא על שאינו חכם במילי דעלמא וקטנות עניני פרנסתו ומשטרו בארץ. ואם רוצה החכם לחרפו בדברים לא יאמר לו שאינו חכם בתו' ובלימודי החכ' ולא שאינו י"ש וכדומה. מפני שההדיוט אין לו חוש לידע מעלת החכ' וי"ש כלל לא יפול מגסות מחמת דבורים כאלה. רק יחרפנו במה שיש לו חוש דהיינו שהוא שוטה במילי דעלמא שפרנסתו בדברים בזויים וכו'. שהנראה מדבריו בחירופו הוא שההתחכמות במילי דעלמא הוא שלימות האדם וכן הפרנסה ועסק עם שרים ואדונים הוא התכלית בשלימות אנושי. ומזה יובן בנמשל דרחל עדאת"ג דהיינו בערך העולמות אתמר עלה בזוה"ק בשערהא אחידן וכו' וכרחל לפני גוזזי' נאלמה. שמן החיצוני' בהנהגות העולמות יש יניקה לישות ופירוד כאלו הוא דבר חשוב ויש לו מציאות קיום. משא"כ המלוכה דקמי' היא נקי' לגמרי לדחות הישות והפירוד שאינם עולים בשם מציאות כלל. כידוע שיסורין בעוה"ז נחשבים לטובה בעדאת"כ, וזהו שיעאע"ה בא תחלה אל לאה ואח"כ ויבוא גם אל רחל בבחי' עדאת"ג לגלות המלוכה דקמי' באתגליי', וע"י היחוד דיעקב ורחל אומר ויאהב גם את רחל. פי' את רחל כמ"ש בגמ' את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו. וז"ש ויאהב פי' שקירב אל היחוד גם את רחל דהיינו שערהא הנ"ל שיהיו נקיים מיניקת החיצונים. וזהו מלאה כלומר מכחה של לאה שהיא הבחי' דקמי' אהב גם את רחל. וזהו ענין השמירה שלא יוציאו מן הבית חוצה דהיינו שלא יהי' יניקה לחיצונים מבחי' מדרי' ההשתל' דעולמות דקדושה כנ"ל. וכן כשאני יוצא בתוך מצרים נעשה בחצות הלילה דאפלג ליליא שגם בחי' החיצוני' דשערהא שהן בחי' ליל דוקא כנ"ל גם הוא נעשה שימור שלא יינקו החיצונים מהשתל' דקדושה והיינו נגוף למצרים. והשימור הב' הוא שלא יכנסו החיצונים לפנים להתבטל ולבוא ליכלל גם הם בקדושה שמזה סוף סוף יהי' יניקה להם בהשתל' המדרי' זהו שימור הב' דרפוא לישראל בהתרוממות והבדלת הפנימי' עד שאין לחיצוני' שום מבוא ליכנס כלל לפנים מחמת התרוממות הקדושה. וזהו ליל שמורים הוא לה' שגם כי יתגלה אור ה' הגדול והקדוש שהוא שוה ומשוה כל ההשתל' אעפי"כ תהי' ההבדלה ע"י השמירה דליל כנ"ל בב' הבחי' שזהו שמורים תרי. ורק להוציאם מאמ"צ הי' כן לפי שעה. אבל אח"כ הוא הלילה דקבילת עלה דכורא. ובל' הגמ' ענין לא קבילת וכו' נק' קטנה שאינה מוסרת עצמה לביאה אף שיודעת טעם ביאה והיינו כשאור מלכות שמים מאיר באדם למטה לטעום טעם בו ומכיר את אביו שבשמים אבל אינו מוסר את עצמו שום דבר מרצון הגוף מחמת זה. ובחי' קבילת עלה דכורא היינו שמוסרת עצמה לביאה. אינו רק כמו בע"כ אומר רוצה אני אבל לא שיש לו אה' ותשוקה לזה כענין ואל אישך תשוקתך אז נק' לילה בה"א ובגדלות בחי' המל' עד שמשפעת למטה האה' בנפש שוקקה לה' אז נק' הזה. כמ"ש ואמונה כל זאת ל' נוק' וקיים עלינו ל' דכר וידוע הפי' שכשהיא רק בבחי' אמונה נק' בשם נוק' וכשמשפעת למטה נק' בשם דכר. וכן הוא כשהיא בבחי' לילה דקבילת עלה וכו' כנ"ל אף שבא ביטול הרצון למטה בישראל אין זה אלא כח המל' לבדה שפועלת הביטול כענין אימת מלך. וה"ז כהשפעה ולא השפעה. נק' לילה שפעמים הוא בלשון נקבה ופעמים בל' זכר. אבל כשפועלת ענין התשוקה נק' הזה. וב' הבחי' הללו דלילה וזה הוא שמורים לכל בנ"י לדורותם. דהנה כתי' קול דודי הנה זה בא. וקבלנו הפי' דקול דודי דמ"ת הנה זה בא כבר ביצי"מ וכו' כמ"ש במ"א דאותו הגילוי ממש שנגלה עליהם בשעת יצי"מ כמ"ש נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. ואז הי' רק שנגלה עליהם בתוקף האמונה וכמ"ש ופסח ה' על הפתח שהיא האמונה ובה נגלה אבל לא בחב"ד ומדות שלהם והיינו שלא בתוכם וקרבם ובמ"ת בא אותו האור בתוך תוכם כמ"ש אנכי הוי' אלקיך כידוע בכ"ד. והוא כח המצות להיות איברין דמלכא ממש ואוריי' וקוב"ה כ"ח וזה נמשך עד כח הגוף הגשמי בישראל למטה. וכמו שזה הגילוי הי' צריך שמירה כשיצא בתוך מצרים כמ"כ הוא צריך שמירה כשיורד למטה מטה עד כח הגופני ושמירתו היא מדת המל' בב' הבחי' הנ"ל דלילה והזה דידוע דכל פקודא בלא דו"ר לא פרחא לעילא וביאור לשון פרחא לעילא והרי המצות הן המשכה מלמעלמ"ט דוקא כידוע. אמנם יובן עפ"י המשל הנ"ל מנר הסגוליי שלפנים מכל המחיצות אין נראה לאורו שום מציאות אור טבעי. והוא נמצא גם חוץ להמחיצות רק ששם הוא בהעלם. ובשעת יצי"מ יצא לחוץ נגוף למצרים ורפוא לישראל בבחי' עליהם בגילוי העצמי שלפנים מהמחיצות כנ"ל. ואח"כ בשעת מ"ת נגלה בהם בבחי' אורו העצמי הנ"ל עד שהיו מסתכלים למזרח ושומעים אנכי כנ"ל. וזה הי' ענין עדים מהר חורב שגם אחר שאמר שובו לכם לאהליכם היו יכולים לעדות עדי הראי' הנ"ל שבמ"ת. ובלא העדי הזה הי' האור ההוא נמצא בקרבה רק כמו שהוא בעולם בבחי' הגדול והקדוש הנ"ל. מעוטף ומלובש באור הטבעי כנ"ל. כן הי' ונקדשתי בתוך בנ"י וכמ"ש בקרבך קדוש. והנה הוא בהעלם גם בשעה שעושין המצות שהן הן ארחות הוי' היינו מה שהוא גדול וקדוש בשו"א הנ"ל בהעלם הלבוש דמדרי' העולמות. ואין זה כמו שקבלו בה"ס וכענין העדי הנ"ל אך ע"י דו"ר פרחא לעילא מן ההעלם כידוע שע"י דו"ר טבעיי' עולה ליצירה ומתגלה כח המצוה בבחי' גילוי אור הגדול והקדוש דארחות הוי' כמו שהוא מאיר בעולם היצי' וע"י דו"ר שכליי' מתגלה כמו שהוא מאיר בעולם הבריאה. ועדיין אינו כאור שהאיר בשעת מ"ת. אם לא ע"י בחי' הלילה הזה שהיא בחי' מלכותא קדישא דמדריגת אצי' על ידה דוקא יוכל להאיר אור דארחות הוי' בגילוי גמור כמשל הארת הנר לפנים מהמחיצות כולם. ובלא קבלת מלכותא קדישא הלזו אין נגלה אור המצות ותורה כמו שנתנה להם. והיינו שהלילה הזה הוא השמירה שלא יתגלה אור המצות עצמן מבלעדיה. וממנה בא כח השמירה גם למדרי' בי"ע שלא יתגלה במצות שלמטה גם אור דמדרי' בי"ע אם לא ע"י דו"ר דפרתא המצוה בהון לעילא ממקום הגופני ולי"ס דעשי' לא פרחא בלא קבלת עומ"ש לכה"פ. וזהו הוא הלילה הזה שמורים תרי כנ"ל לכל בנ"י לדורותם אפי' דבי"ע. ובענין זה יש לפרש לשון הזוהר פ' בלק ד' ר"ד ע"ב ובג"כ אתפשטו דרגין ואתלבשו נהורין ואינון אקרון כנפים עילאין עד דמטי להאי בקר דיוסף ואיהו נטיל כל נהורין עילאין ומגו דכל נהורין בי' תליין זיווי' סליק מסייפי עלמא עד סייפי עלמא דלעילא עד דעלמין דלתתא לא יכלין למסבל אתא דוד ואתקין חופאה להאי בקר וכו' וע"ד כתי' בקר אערך לך ואצפה ע"כ. שממה שאמר ואינון איקרון כנפים עילאין משמע ודאי שמ"ש קודם לזה ואתלבשו נהורין ר"ל שנתלבשו אורות האצי' בבי"ע והן מעלין אותן ליהנות מאור בקר דיוסף דאצי' וכמ"ש עד סייפי עלמא דלעילא. והיינו ענין הגדפין דדו"ר שמעלין המצוה למקום אורה דמ"ת וכנ"ל שצורך הגדפין הוא משום דהמל' היא שמורים שלא ירד האור דמ"ת למטה בהתגלו' כ"א ע"י השפעת כחה דוקא בבחי' הליל' והזה למעלה באצילו' ולמטה בבי"ע דאתלבשו נהורין להיות כנפים עילאין. וזהו בקר פי' כמ"ש בזוהר שהוא בקר דיוסף דמ"ת וכמ"ש בברכת המצות אק"ב וצונו ביסוד כמ"ש בכוונת האריז"ל וכמ"ש בזוהר שבמ"ת פתח להם כל היסודות ביסוד דז"א. אערך לך היינו בחי' הלילה למעלה כנ"ל וכמ"ש ז"ל ע"פ כי אתם המעט שממעטין עצמיכם לפני בבחי' הביטול דמוסרת עצמה לביאה הנ"ל. ואומר דוד שהוא בחי' המל' אערך לך בחי' הדחילו בבי"ע עד שיגיעו ע"י הכנפים ולעלות לאצי' ע"י בחי' הביטול הזה דמלכותא קדישא הנ"ל, וזהו בחי' השמירה שלא יצא האור אל מקום הגסות ופירוד דחיצוני' בשמירה שלא יוציאו מן הבית חוצה, וכשמגיע אל אור הבוקר דיוסף הנ"ל הנה הוא נהורא דלא יכיל עלמא למסבל כנ"ל ובמשל שלפנים מן המחיצות מאיר אור הנר במדרי' שאין שום דבר טבעי נראה למציאות כלל והנה בחי' זו היא בחי' אור ההשוואה הנ"ל וצריך שמירה שלא יעלו החיצונים ליכלל עם מדרי' הקדושה כמשנת"ל. וזהו שאמר עוד ואצפה אעביד חופאה לנהורא והוא ע"י בחי' ואל אישך תשוקתך שהוא התרוממות הקדושה עליונה דבחי' סייפי עלמא דלעילא שמאיר' בו הבקר דיוסף וזהו השימור הב' דעביד חופאה שלא יאיר האור כ"א לאברין דשכינתא שהן ישראל וכעין השמורים להוי' שהוא רפוא לישראל כנ"ל ולתוס' ביאור ענין השמירה וכו'. יש לבאר מה שבנבואת משה לפרעה כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור וכו' מבכור פרעה כו' אמר עד בכור השפחה אשר אחר הרחים. ובשעת מעשה וה' הכה כל בכור נא' עד בכור השבי אשר בבית הבור. והענין דהנה כתי' אני יוצא וכו' ומת כל בכור משמע שהיציאה הוא הגורם שממילא ימות כל בכור. ולהלן הוא אומר וה' הכה כל בכור דמשמע פועל בכח את ההכאה ואת המיתה ולא דאתייא ממילא. והיינו דב' בחי' הן באור וכח ה' עושה כל. קוב"ה ושכינתי'. וד"כ קוב"ה הוא בבחי' סוכ"ע ובידיעת עצמו יודע הנמצאים הנפרדים בדעתם וצביונם והן אין מרגישים את האלקות המהווה אותם בבחי' זו כלל. ושכינתי' הוא ד"כ בחי' ממכ"ע כבודו מלא עולם לגלות לפי"ע מדרי' כל נמצא איזה גילוי השייך לו והראוי לערכו מאלקות המחי' אותו. וצריך לפעולת שניהם דוקא כמ"ש לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר וכו' וכמשי"ת. ובבחי' אני יוצא בתוך מצרים דקאי על קוב"ה אומר ומת כל בכור ממילא ומאליו. וגם אומר השפחה אשר אחר הרחים, אבל להלן הוא אומר וה' הכה וכו' וה' הוא וב"ד היינו מדת המל' וגם הכה ר"ל כח כ"ה שם המל' שפעולתה באה בדרך ממלא כנ"ל. שהוא כמו אור וכח הממית ומכה בפעולתו בפו"מ ולכן אומר בבחי' זו עד בכור השבי אשר בבית הבור. וכמ"ש בזוהר ליליא עביד נמוסוי. היינו בחי' המל' וכמ"ש בכהאריז"ל וסה"ק שהי' מכות יצאו ממל' דקדושה מכל בחי' הי"ס דילה לנוק' שהוא מל' דקליפה בעשר כחותי'. וענין אני יוצא בתוך מצרים היינו ודאי בחי' קוב"ה וכל' המדרש הנ"ל אני אומר ממקום קדושתי וכו'. ולבאר כ"ז יש לבאר תחלה קצת מ"ש בכהאריז"ל שמה שלא הי' יכול להתברר באצי' נתברר בעולם הבריאה ומה שלא הי' יכול להתברר בבריאה נתברר ביצי' וכו' והיינו בירור האורות ניצוצין כלים דמלכים דעולם התהו שמלכותם היתה בבחי' התוקף דריבוי אורות מבחי' היש האמיתי. והיתה המלוכה בבחי' ישות קדוש ונורא ביחוד אוא"ס ב"ה. ובירידת המדרי' נסתלק אור היחוד וזוהי מיתתם ונפילתם אל בלתי מציאות. קרוב לענין העדר. אך אינו העדר ממש ח"ו שהרי שרשם קיים עלה ונתעלה למעלה במעלת מדרי' היש האמיתי באופן שאין לו חיבור להתגלות בכלים ועולם במקומם לעשותם בחי' מציאות גמור. כמ"ש בתניא ח"ב שלעשות מציאות עולם צריך כח הפועל תמיד דוקא וא"ל חוזר לבטול מציאותו. ואין זה העדר כי עכ"פ זכרו קיים במקום שנמצא פעם אחר וגם שרשו עודנו בכחו עומד לעשותו בבחי' מציאות. ודעת לנבון נקל כעין זה בענין נפילת הכלים וביטול העולם התהו שהוא תהו בלא צורה שלכן אין לו מציאות אבל אינו העדר ח"ו וברצון המאציל ב"ה האיר אור שם מ"ה החדש דתיקון שענינו הוא דוקא בחי' אור הביטול לעצמות אוא"ס ב"ה ובאור הבטול הזה שהוא עכ"פ גילוי מאא"ס ב"ה לכן בזה הוא מהווה ומחי' עולמות לבחי' מציאות ממש הבטל. ונתבררו הכלים דע"ס דאצי' בבחי' מציאות גמור בבחי' הביטול דבלי מה בתכלית היחוד עם אור הקו"ח אא"ס ב"ה כי גם מציאותם בעולם התהו הי' בבחי' בלי מה לכן נתכללו באור דשם מ"ה החדש בתכלית היחוד. ועולם עצמו דאצי' בנשמות והיכלות ומלאכים נתברר ג"כ. (וביאור לשון בירור לפי שבהסתלקות אורות דתהו למעלה מעלה נשאר העולם כולו דתהו בביטול המציאות כענין ודמיון חומר היולי שבלא צורה כלל שמוכן לקבל כל הצורות ככה הי' בחי' זכר עולם התהו כמו הכל ביחד וכמ"ש במק"א באריכות המשל ממדו"מ של האדם לענין כף הקלע שבעודו בחיים אין מרגיש כלל מציאותם מפני שנפרד חיותם מהם למדרי' שאינה מתחברת עמהם אלא בהפשטת הנפש מן הגוף. ואף שזה הבירור הוא אוכל מתיך פסולת אעפ"כ לענין מלאכת שבת לא נחשב מלאכה רק פסולת מתוך אוכל זהו אחר בה"ע ליש שנתבררו כבר עולמות הקדושה לבדם רק שאח"כ נתערב קצת בחטא עה"ד ושם עיקר הבירור הוא להפריד הפסולת דוקא ולהשיבם אל ההעדר לגמרי וקצת יש דמיון לענין הבירור מעולם התהו במ"ש בגמ' האי תורמסא דשלקי' לי' ז' זמנין וכו' שאמרו כיון דאי לא שקלי לי' מסרח כפסולת מתוך אוכל דמי והמשכיל יבין) להיות בחי' מציאות בביטול הרגשת ישותו עכ"פ אף שאינו מיוחד בקו"ח כי שרש ישותו לא הי' מתקיים בשם מציאות עם התגלות אור דשם מ"ה החדש ביחוד יותר עליון. ומה שלא הי' יכיל להתברר גם במדרי' זו דעולם האצי' מחמת שלא הי' נמצא בחי' ישותו שמושרש בשרש העליון דעליות האורות דתהו בגילוי אור שם מ"ה במדרי' אצי' נתלבש אור הביטול דשם מ"ה להאיר בהם רק במדרי' עולם הבריאה. וכן יובן עד"ז גם לענין יצירה ועשי' דקדושה. והנה ענין הבירור הזה הוא מי"ס דז"א דלאנהגא בהין עלמין ואינו מאיר בעולמות רק בבחי' כוכ"ע שהם אינם מרגישים רק מציאותם כמו שנבראו ולא אור האלקות הבורא ויוצר וכו' כלל. ושלימות תיקונם להתייחד בא"ר אין סוף ברוך הוא ממש הי' בא להם מהנהגה דאנהיג לון קודשא בריך הוא וכמ"ש במקום אחר דלאנהגא עלמין הוא עפ"י התורה שיושב ועוסק בג' שעות ראשונות וה"ז כאדם המקיים מצות מעשיות כמו קלף תפילין ודופני. הסוכה וכו' שעי"ז מתכללים באור היחוד שלא בדרך הרגשה והשגה להם כלום והיינו שעל ידי ההנהגה יבוא אור שרש היש מאורות דתהו לביא באו"כ דשם מ"ה החדש ויחודו בשם ב"ן וממילא יתבטל ישותו הנפרד וכו'. אך ע"ז אמר לא טוב היות האדם לבדו כי אין זה בחי' טוב דחסדים כ"א שיתגלה בעולמות גם בהרגשתם ודעתם ענין יחודם ולכן אעשה לו עזר כנגדו בחי' הנוק' בבחי' ממכ"ע להביא בקרבם גילוי ענין האלקות באופן שאעפ"כ ישאר ישות מציאותם קיים בבחי' ביטול היש עכ"פ שעי"ז יתכללו גם לדעתם וצביונם בישות גמור עם אור הביטול הבא בהם ע"י בחי' המל'. וע"י בחי' המל' נוק' דז"א יוכל לבוא יחוד שם מ"ה ממש בתוך תוכם לע"ל בבחי' אחעט"ב וראו כל בשר וכו'. וגם עתה מתבררים ועולים ע"י בחי' הנוק' הממכ"ע שנותנת בהם כח עבודתם בביטול היש. וגם כד איהי סלקא כולהו הדבקים בה סלקין. עד לע"ל שתאיר בהם בבחי' עטרת בעלה כמ"ש במק"א שע"י בחי' העטרה נגלה מבעלה מה שלא הי' נגלה ממנו עצמו והיינו היחוד הגמור דוראו כל בשר ונשגב הוי' לבדו גם תוך העולם. והנה הטוב מבחין את הרע שעי"ז נוכל להבין קצת ענין עולמות דקליפות ודכר ונוק' דלהון דהנה בכל עולם מד' עולמות) שנתברר הטוב והקדושה בו נשאר עוד בחי' כלי ועולם שא"א לו להתכלל באור דשם מ"ה וכנ"ל שהוא הביטול והתכללות במהי"ע אא"ס ב"ה וא"א לאותן המדרי' ובחי' עולם להתקיים בבחי' ישות מציאותם עם הביטול הגמור. ולא הפילם לבחי' ההעדר לגמרי מפני בחי' הניצוצין שיש בהם שאפשר להם לעלות עכ"פ להתכלל ביחוד (וזה יובן ממש מענין כף הקלע הנ"ל שע"י צער ועינוי דכף הקלע יעלו כחות הנפש שירדו במחדו"מ לעלות לשרשם במהו"ע הנפש ורק הלבוש דמחדו"מ עצמן המה יאבדו לגמר בבחי' ההעדר) ע"כ גם את זלעו"ז עשה האלקים בכל עולם מג' עולמות דבי"ע (וגם קלי' דאצי' עומדת במציאות שם בבריאה כידוע בכאריז"ל). וכח ואור שם מ"ה החדש בהתלבשותו והתייחדו בשם ב"ן מחי' אותם בבחי' מקיף עליהם מלמעלה (וזה יובן ממשל הנז"ל בענין הפונים אחור מאור הנר הסגוליי שעכ"פ אור טבעי רואים גם הם רק שאין רואים כלל גם את גוף הנר הסגוליי כו') ונסדר הענין ע"ד יאורי מצרים והתנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו (ומזה יובן בכל בחי' ומדרי' עולמות דקלי'). וכמ"ש במק"א דיאורי מצרים הן הספי' דקלי' והתנים הגדול הוא שקיו דאילן דקלי' והיינו ענין הכתר והכחות דחב"ד חג"ת וכו' הנז"ל בענין הפר"ע, דפר"ע הגמור דכתר דקלי' הוא הנותן מציאות לקליפות דחכ' חסד וכו' שאי אפשר להם לקבל חיות להיות בבחי' מציאות יש אם לא בבחי' ישות דקלי' ממש בהסתר פנים הנ"ל ומציאותו כשנמצא הוא ענין חכמה או חסד שיש בו ניצוץ טוב שאפשר להתברר ממנו (וכנ"ל שעדיין יש בזה זכר הכרת האדנות אלא שמלפפתו). והבירור הוא על ידי דחיית גוף וכלי החכ' והחסד וכו' אל ההעדר הגמור. וכן בעולם דמחדו"מ דקלי' הנמצא מהמדות דספי' חכמה חסד דקלי'. הבירור דניצוצות שיש בהם עכ"פ כנ"ל מתברר על ידי דחיית הממדו"מ אל ההעדר בקיום מל"ת. ושרש כל הניצוצות הוא מאורות וכלים דתהו בהסתלקות האורות למעלה כנ"ל. ועל ידי כח הקדושה של מקיימי התורה ומצות בעולם הזה מתבררי' הניצוצו' דתהו הנ"ל ליכלל בקדושה ע"י דחיית הגוף שלהם דמלפפתו וכו' אל ההעדר או ע"י ההרחקה שמרחיק אותם מעליו עכשיו אף שאין מביאם אל ההעדר לגמרי והמשל דהבאה אל ההעדר הוא כערלה וכלה"כ. וענין הדחי' והריחוק הוא כענין שקצים ורמשים ובהמות וחיות ועופות טמאים. ועל ידי הדחי' והריחוק מהם מביא אור וכת שרשם באורות דתהו שנסתלקו כנ"ל לבוא כולו בענין אור דשם מ"ה החדש דוקא ואז ממילא את רוה"ט יעבור מן הארץ אל בחי' ההעדר כנ"ל. וכ"ז הוא רק ביאורי מצרים שהן הספי דקלי' אבל התנים הגדול שהוא כענין הפר"ע לגמרי הנז"ל אין בו שום ניצוץ טוב כלל משרשי עולם התהו אלא הוא כח מקיף דאו"כ דתיקון (המחיה את כולם). בכדי להביאם אל ההעדר הגמור כנ"ל (מובן מזה שעיקר ענין התנים הגדול הוא כח ההעדר לקליפה לגמרי רק עכשיו הוא בחי' משפיע למציאותם) ע"י שיבואו אל המציאות דהסתר פנים כנ"ל ויתברר מהם הניצוץ ע"י הדחי' וקיום מל"ת. וזהו ענין וכח הדכר דקלי' התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. והן ר"ל היאורים בחי' הנוק' דקלי' שיש בהן עכ"פ בחי' הניצוצות הנ"ל. וכלומר שהנוק' דקלי' עצמה היא נוק' דתהומא רבא שהוא בחי' ההעדר לגמרי. והיא מקבלת כח מדכורא שלה להמציא בחי' ישות לגוף הניצוצות הנ"ל שא"א להן לקבל אור וכח המהווה אותן (בבחי' מקיף כנ"ל) אם לא כשהוא מלופף ומעוטף בגופי עבירה שהן ההעדר הגמור רק שעתה עדיין מפני הניצוצות שבהן יש להן איזה שרש מאורות דתהו שנסתלקו ולכן יש להם מציאות כדמיון כל המציאות שהוא מחיות האור דתיקון המחי' את מה שיש לו שרש באורות דתהו שעלו למעלה וככל הנ"ל:
3
ד׳והנה י"ל ולהשכיל שענין הי' מכות וביטול קלי' מצרים לא הי' לבטל אותה הקלי' לגמרי ולהביאה אל ההעדר שהרי עדיין ישנו לזה בעולם אלא הכוונה הוא רק לבטלה מעל נר"נ דישראל וכללות האומה דישראל כי ידוע שהנשמות שנשרו מאדה"ר ובאו בדור המבול והפלגה הן הן שבאו בקרב ישראל בשעבוד מצרים. וזה יובן ע"ד האמור שלא יכלו לבוא לבחי' מציאות שיוכלו לעלות משם ע"ד עליות הניצוצות הנ"ל כ"א תחת סבלות מצרים התנים הגדול בתוך יאוריו הנ"ל, וכאשר ראה ה' בעניים ויזכור את בריתו את אברהם וכו' וירד להצילם. הוא ע"י ביטול קלי' מצרים מהם לעולם (כמ"ש כי את אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם כו' דהיינו אפי' לראותם לבד אחר הגאולה משעבודם בליל שמורים). וע"י המכות שיצאו מנוק' דקדושה להכות קלי' מצרים עצמה ולהכניעה הוקל השעבוד מעל ישראל כמארז"ל. ולבוא אל הגאולה ממש אמר הקב"ה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור מאליו וממילא. והיינו התנים הגדול שהוא הבכור בהם ומיתתו היא ממש מה שאני יוצא בתוך מצרים כמשל התגלות אור הנר הסגוליי שבא להאיר אורו במקום אור הטבעי הנ"ל שאז אין מקום כלל למציאות נפרד ממנו וכן הדבר שנתבטל מציאות הפר"ע הגמור הנ"ל מעל ישראל לגמרי והוא הוא שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה ובהגלותו ית' אז מת כל בכור שהוא התנים הגדול ונגלה ענינו שהוא עצם ההעדר מבכור פרעה היושב על כסאו וכל מדרי' הבכורות דהיינו כל כח ב ב י התנים הגדול מה שמשקה את יאוריו ונותן בהם כח הדכר לפעולתם. ומ"ש וה' הכה כל בכור כנ"ל דהיינו הוא וב"ד בחי' המל' דקדושה הכה את בחי' כח הנוק' דקלי' שבכל יאוריו וכמשי"ת והנה אמרו בגמ' שבשעת חורבן ביהמ"ק יצאה ב"ק ואמרה עמא קטילא קטלת קמחא טחינה טחנת פי' ע"ד מ"ש בסה"ק ע"פ והבית הזה יהי' עליון כל עובר עליו ישום וישרוק שכל קדושת הבית יהי' עליון. פי' שעלה למעלה למקום קדושתו ולא נשאר למטה רק הפסולת לבד שהוא ההעדר שהי' כרוך בקודש מטומאת בנ"י ומפשעיהם ובו הוא ששלטו האויבים להביאו אל ההעדר ממש במציאות שכל עובר עליו ישום כו'. וזהו קמחא טחינא טחנת. פי' כי ע"י טחינה מתפרדים החלקים בתכלית הפירוד עד שאין א' מהם דבוק באחר כלל וממילא שאין לבחי' הפסולת והקלי' שוב שום דביקה ואחיזה בקדושה. וממילא הי' בחי' הקלי' והפסולת בבחי' העדר הגמור כראוי להם. וכן עמא קטילא קטלת שכבר נתברר הטוב מהם ועלה למעלה וניתנה החיצוניות שלהם להעדר הגמור דהיינו כח העונות והפשעים. אך י"ל א"כ למה לא נתבטל מציאותם מאליו וממילא אחרי שלא נשאר רק ההעדר בלי שום אחיזה בקדושה. והענין הוא דכתי' וכבודי לאחר לא אתן פי' שכבוד המל' שהיא עזר כנגדו דאדה"ע. להביא כל מה שפועל הוא ית' באנהגא עלמין בידיעת עצמו אל הגילוי בעולמות לדעתם וצביונם. ע"ז אמר הכתוב דכבוד הזה לא יתן לאחר כלומר כל זמן שלא הגיע העת שאת רוח הטומאה יעביר מן הארץ שאז דוקא ונגלה כבוד ה'. אבל עכשיו שישנו לאחר דהיינו הקלי' וריח הטומאה בעולם לא יתן כבודו ממש לעולם. ולכן אף שהוא עמא קטילא בידיעתו ית' לאנהגא עלמין אין זה בא בגילוי בעולמות ממש להיות ביטול מציאותם ממילא אלא צריך עדיין לבחי' כח הדכר דקלי' שהוא הוא כח ההעדר כנ"ל והוא מתלבש בפועלי ההעדר בערך העולמות עצמן. והוא איש צר ואויב דקטיל בפו"מ לעמא קטילא. וכן הוא ממש ענין קמחא טחינא טחנת עפ"י הנ"ל. ובזה יובן דבמה שאמר הקב"ה אני יוצא ומת כל בכור דכח הדכר דקלי' מאליו וממילא אמר שתגיע המיתה הזאת עד בכור השפחה אשר אחר הרחים כנ"ל שגם אחר הטחינה שבידיעתו ית' צריך עוד לטוחן. בכולם תגיע המיתה לבוא להעדר לגמרי להסתלק מעל בנ"י מכל וכל כל כחות הדכר דקלי' מצרים עד תומם. וזהו ממש שנגלה עליהם ממה"מ וכו' וכל כחות דפר"ע הגמור המשקה כל מדרי' הקלי' מצרים עד המדרי' האחרונה דאחר הרחים הנ"ל הכל נתגלה ההעדר שלהם שהוא עיקר כח הדכר כנ"ל ונתבטלו מעל בנ"י לעולם. כי נגלה עליהם ממה"מ וכו' אך הגילוי הזה הוא בערך ידיעת עצמו ית' אף שנגלה עליהם ממש. היינו למעלה מהרגשתם לגמרי בענין בחי' דסוכ"ע וכנ"ל. וכדי להביא ענין זה להרגשתם ממש עד שיוכל להיות בהם קבלת התומ"צ לדעתם וצביונם שהוא מן הקול דודי שנגלה עליהם ביצי"מ כנ"ל ע"כ וה' הוא וב"ד דהיינו בחי' הנוק' מל' דקדושה הכה כל בכור היינו הכח המתפעל מן הדכר להלביש הניצוצות דעולם התהו כנ"ל והוא השבי אשר בבית הבור כי הניצוצות הן בבחי' שבי' בקליפות בבור תחתית כח הנוק' דקלי'. ואמר שהכה בכח מדת כ"ה המל' נוק' דקדושה את כל הבכור שבהן שגם בערך עולמות לדעתן וצביונן יתגלה ההעדר שבהן הבא ע"י שנגלה עליהן ממה"מ וכו' והוא ענין כבודי הנ"ל שניתן אז לישראל לבדן. וכמ"ש בגאולה אחרונה כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות דהיינו אור הכתר שנק' פלא שיאיר במדת המל' לעשותה בבחי' עטרת בעלה הנ"ל, ומזה שאומר כימי צאתך מאמ"צ מובן שגם בעת יצי"מ הי' בחי' הנפלאות לגלות בבחי' עטרת בעלה גם בערך העולמות ביטול הבכורות מעל ישראל לעולם עד סוף כל כחם הבא בנוק' דקלי' בבחי' ההעדר הגמור. ולפי שהגילוי הזה דדו"נ דקדושה האלקית הי' רק ישראל לבדם ולא לכל העולם כולו ואפי' קלי' מצרים עצמה נשארה במציאותה. לכן הי' צריך לאור הזה והוא החופאה הנ"ל בבחי' בקר אערך לך ואצפה. דהיינו יחוד קוב"ה בשכינתי' ביחוד עליון נורא שלא יצא האור ח"ו חוצה רק בשכינתא ואברין דילה שהן ישראל לחטה. והשכינה היא מקבלת האור ומסתרת אותו מחיצוני' ושומרתו בקרבה. בין בחי' הגילוי דממה"מ הקב"ה שהוא קול דודי דלהוציאם מאמ"ל שזהו מ"ש ופסח ה' על הפתח. פתח היא מדת המל' שבא אלי' ממה"מ הקב"ה בדרך דילוג כמ"ש מדלג על ההרים וכמ"ש במק"א שזהו לפי שישראל היו עדיין בתכלית הקטנות משא"כ במ"ת שנתגדלו במ"ט ימים שהן עכשיו ימי ספה"ע כמ"ש במק"א באריכות אז נא' הליכות אלי מלכי בקודש ולא בבחי' דילוג. ולכן כשמחמת הקטנות דישראל לא בא רק בדרך דילוג אמר ופסח ה' על הפתח דוקא וישראל שהן אברין דשכינתא נגלה בהן על ידה דוקא והפתח דוקא הוא שקבל הגילוי לעצמו ומשמרו בקרבה לישראל לבדן שהן אברין דילה. משא"כ במ"ת אמר אנכי הוי' אלקיך שבא בקרב ישראל עמו ממש היחוד דנגלה ממה"מ הקב"ה להיות אלקיך ל' כח שלך ממש שזהו עיקר המ"ת כמ"ש במק"א. וגם שם הוא דוקא לישראל לבדן ובבחי' מתן בסתר לגמרי כידוע בכ"ד. גם שם השימור שיהי' לישראל לבדן וככל הנ"ל באריכות קצת הוא השכינה. וזהו שבין להוציאם מאמ"צ היא השמור בין לכל בנ"י לדורותם היא המשמרת. רק להוציאם מאמ"צ היא בבחי' ליל דוקא ולכל בנ"י לדורותם הוא בבחי' הלילה הזה וכמ"ש למעלה בביאור:
4