חנה אריאל, חנוכהChanah Ariel, Chanukah
א׳להבין ענין נס דחנוכה. עפ"י מה שאנו אומרים [נ"א מודים] בעה"נ מסרת גבורים כו' וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים. הלא לכאורה הוא תמוה. מהו השבח שמסר טמאים ביד טהורים. והלא הראוי כן שהטהורים והצדיקים יעשו ויגברו חיל. וביאור הענין יובן במ"ש וישב ה' מלך לעולם דהנה אני הוי' לא שניתי כתי' ואין שום שינוי לפניו ית' בין קודם שנבה"ע לאחר שנבה"ע. וכאשר מקודם הי' לבדו הוא כן עתה ממש. וממכ"ע וסוכ"ע. ואיך יתכן בחי' עולם. אך פי' עולם הוא מלשון העלם שאופן הבריאה הוא להעלים ולהסתיר על האור גם שהוא בבחי' א"ם וא"ס להתפשטותו (היינו להתפשטות אורו ית' בבחי' גילוי) עכ"ז מחמת שהוא נק' מלך וידוע שאין מלך בלא עם זהו בחי' מלכותו ית' שהוא בבחי' מלך עולם והעלם. והחיות והתהוות העולמות הוא מחמת שם הוי' ב"ה. כי שם הוי' הוא כלול מיו"ד ספירות יו"ד חכ' ה' בינה וכו' היינו בדרך או"כ. וענין הכלים שמעלימים ומסתירים על האור עד שמשתלשל מזה להיות בחי' עולם והעלם ממש. וענין וישב ה' הוא ענין ישיבה שמשפיל קומתו היינו שהמוחין נשפלים למטה והרגלים נגבהים למעלה והוא ענין תוס' אורות בכלים. שכאשר שם הוי' מקבל תוס' הארה ממילא מאיר גם בבחי' עולם להיות הוי' מושל ושליט על העולם שיהי' בבחי' ביטול היש וכו'. וזהו ע"י יחוד קובה"ו (הוי' ואדנ"י). וכמו ענין השבת שמאיר תוס' הארה עד שיהי' עליית העולמות. ולזאת נר שבת מצוה להבבות גליהנות מאורה ע"ש שמאיר תוס' מן הארת אוא"ס ב"ה. וזה הכל כאשר המל' מקבלת הארתה בשלימות מכל הע"ס. אבל אם ח"ו מצד מעשה התחתונים גורמים להיות הסתלקות המוחין היינו שאין לו תענוג מהמלוכה ומתעלים השכל והרצון למקורו. אז מל' אינה מקבלת רק מז"ת ואינה בשלימות ח"ו. וזהו ענין נ"ח למטה מיו"ד בגלות שהמל' אינה מקבלת מכל הע"ס ועז"נ נהפך הודו ח"ו שענין הודי' הוא בחי' ביטול היש שמודה על האמת אז נק' הוד מל' שמוסיפים תענוג והוד במדת המלוכה. אבל בהיפך ח"ו בהעדר כשרון מעה"ת אז מוסיפים כח ר"ל בסט"א שתוכל להתגבר מל' הרשעה מחמת שהכל כלא וכאין נגדו ית' וכחשיכה כאורה ואינו תופס מקום כלל. וזהו כשעמדה עלינו מלכות וכו'. והנס הוא בזה ואתה עמדת להם ג"כ בעת צרתם. ענין עמידה היא ג"כ שהמוחין במקומם בלתי מושפלים למטה אך שהמוחין בשוה הם עם הרגליים בקומה אחת. אשר לא כן בישיבה שחלוקים הרגליים במדרי' להיות לבר מגופא. והענין הוא שהמל' מקבלת שלא ע"י ז"א רק שמקבלת בשוה עם כל הספי' הנאצלות (וזהו תיקון ההוד המבואר בקבלה שמתחי' תיקן ההוד. הענין גם שאיהו בנצח ואיהי בהוד עכ"ז מקבלת בבחי' דכורא וכו'). וכאשר ה' עמד להם בעת צרתם נדחה המל' הרשעה ממקומה ונתבטלה ונכללה ג"כ בקדושה כי לא יגורך כתי' וכו' וכהמס דונג כו'. וזהו ענין הנס שמסר טמאים ביד טהורים. הענין הוא שהגם שעפ"י סדר ההשתל' וטמא הטמא כאשר יגע בטהור את הטהור. אבל כאשר בעצמו עמד להם בעת צרתם כו' לא הי' מקום לשרות לטומאה ח"ו. רק נתבררו הניצוצות ונכללו במאור וכו'. וזהו גם כן ורשעים ביד צדיקים שלא נמצא מקום לבחי' רשע כלל ונכללו ביד צדיקים. ולזאת לא ניתן נר חנוכה ליהנות ממנה לאורה כי הנרות הללו קודש הם שנמשכו מבחי' קודש שאין העולם יכולים לקבל כלל התוספות גילוי. כי כל ענין הגילוי הוא רק לדחות החיצונים וכו' אבל אינו מתיישב כלל הגילוי למטה כי קדש הוא. ובזה יובן שמבואר על פי קבלה שנר שבת קודם לנר חנוכה:
1
ב׳כתיב ביום עשות ה' אלקי' ארץ ושמים. העולם נברא בשם מלא ה' אלקי' זו"נ בעשרה מאמרות. והוא דבר מלך שלטון לעשות את "אינו "ישנו. וקמי קובה"ו אין שינוי כי הוא ודבירו א' ואינו כדיבור של האדם שיוצא חוץ ממנו אבל למעלה אלדח"מ. כי הקב"ה ז"א נק' בשם סוכ"ע את השמים ואת הארץ אני מלא ולאפ"מ. ודבור דע"מ נק' דבור לעשות העולמות היוצאים מכח דבר מלך ליש ודבר נפרד בפ"ע דוקא ואע"ג דקמי' כולא כלא ממש חשוב וכקודם הבראם. מ"מ כמצביי' עביד בחיל שמיא וכל דיירי ארעא. אבל הם אינם מרגישים כלל ההנהגה שנעשית בהם כמו התהוותם מאין ליש שהוא למעלה משכל הנבראים. ככה יש בחי' ההנהגה שאינם משיגים אותה כל ואעפ"כ מתנהגים בה. והוא כמשל מ"ש והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם דאע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי. וכן העולמות כמו שאין משיגים התהוותם מאין ליש ואעפ"כ מתהווים. ככה יש בחי' ההנהגה שאין משיגים אותה רק למעלה במקום שרש התהוותם מאין ליש. ואעפ"כ מתנהגים בה. ושכינה נוק' דז"א שנק' בשם ממכ"ע דהנה הקב"ה הוא קדוש ומובדל ואין ערוך לעולמות עמו כל וכלל מאחר שמציאותם והעדרם שוה לפניו. א"כ איך אפשר להיות רצונו ומצביי נמשך בהם כלל. אמנם הוא ע"י שכינה מדת המל' ונק' נוק' דז"א מקיר כל המקבלים שעל ידה מקבלים אור רצונו ומצביי'. והיינו ע"י בחי' הביטול שבטלים בכח אור בחי' המל'. וכמשל שע"י אימת מלך ב"ו המרומם ונשגב בחכמתו ורוחניותו על העם יוכל להיות נפעל ע"י העם רצון המלך הרוחני וחכמתו הנבדלת מערכם ע"י פעולת גופם שלכל דבר ל"ל ענין שייכות וסגולה להיות נפעל ע"י כמו עץ ארז ואזוב כו' והעם אינם מסוג וערך זה הרוחניות והחכמה כלל. אך להיות האימה היא הבאה עליהם מאת המלך עצמו. והוא עיקר סבת פעולתם ועשייתם מצות המלך. נקלט תוך האימה רוחניות רצון וחכמת המלך ונמשך בפעולתם. אף שהם אינם משיגים כלל מה שנמשך על ידיהם. וככה נמשל מדת המל' היא הפועלת התהוות העולמות מאין ליש שעצמות ההתהוות מאין ליש נמשך מבחי' קוב"ה וע"י השלטון דבחי' מלוכה בדבר מלך באה המשכת ההתהוות לפועל העולמות שאינו מערך המהוה אותם כלל. וכן בהנהגה הנ"ל והכל הוא שבחי' המל' מקבלת בעצמותה תחלה. ועל ידה נמשך הכל ונעשה עולם יש ודבר דכלא חשיב ממש קמי' קוב"ה. ואעפ"כ יש בהם אור רצונו וחכמתו ומדותיו וכו' ע"י הביטול שיש בהם בכח מדת המל' שהוא מדת ההתנשאות ואינה באה בקירוב הערך ולכן נק' ד"כ בחי' ממכ"ע. כלומר ממלא את העלמין מאור דז"א. ואמנם אמרה ירח לפני הקב"ה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר א'. דהיינו בחי' המל' הנ"ל כשהיא בבחי' אצי' שהתפשטות אימת התנשאותה הוא ג"כ נבדל מערך העולמות דאיהו יחודא דקוב"ה. רק שאעפ"כ מתפעלים העולמות לפי שכך הוא מדת המלוכה ועי"ז נמשך בהם אור הז"א והכל עדיין למעלה מהשגתם נמצא שניהם משתמשים בכתר א' (שהוא ת"ת דאימא המקבלת בחי' האין דאור אבא. והוא עיקר הסיבה שאורות דקוב"ה נמצאים בעולמות שאין ערוך וכו' וכלא ממש חשיבי וכנ"ל. וזה מבואר במק"א ואכ"מ) ורצונה להיות היא משתמשת בכתר אחר להמשיך אורות דתהו לכלים דעולמות שהוא בבחי' הרגשה ממש וכמו שיהי' לע"ל ע"י קיום התומ"צ וכו' (וכ"ז צריך ביאור ומבואר במק"א). לכן אמר לה הקב"ה לכי ומעטי א"ע להיות ממכ"ע דבי"ע. דענין ממלא הוא ענין התפעלות שמתפעלים העולמות מכח הממלא אותם שהוא ענין אימת המלך הנז"ל, ויש ג' מיני התפעלות "מושכל מורגש "ומוטבע. ודמיון זה. מישכל הוא כמו האדם שמתפעל ומתנענע ממקומו ע"י שמשיג רצון המושל ומצוה אותו ומכירו בשכלו ועי"ז מתנענע, מורגש הוא כדמיון בהמה חי' ועוף המתנענעי' מנערת האדם שמרגישים הגערה על כל פנים אף שאינם בגדר השגה כמו האדם דמושכל. מוטבע הוא כמשל מרוצת האבן מכח הזורק אותה שאינה אפי' בת הרגשה כלל. ואעפי"כ מוטבע בה המרוצה בכח זריקתו. והנמשל מזה הוא התפעלות העולמות דבי"ע בבחי' השגה והכרה בערכם אור המל' שהוא בחי' יודעים רבונם בהשתלשלות מדריגתם. וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם זו"נ. ויש בישראל משני הבחי' ואתם הדבקים דאתדבקן בגופא דמלכא ז"א. ובבחי' זו אעפ"י שחטא ישראל הוא. שאין זה בערך בחי' התגלות אור כלל מצ"ע כי הוא בחי' עצמיית. ומה דישראל אתדבקן בשכינתא ושכינתא אתדבקת בהו הוא בחי' התגלות אור זה. וע"ז נאמר כי אתה נרי הוי' פי' שאור זה שמאירה בחי' השכינה מבחי' קוב"ה לישראל הוא שם הוי'. בחי' היו"ד היא ענין כח המס"נ על קדה"ש שכמעט אין בזה בחירה שהוא טבע לבנ"י (ומ"מ כח זה הוא בבחי' התגלות דוקא. שהרי אפי' המומר עדיין ישראל מומר מקרי לקדושין וש"ד) ולכן נק' יו"ד כמו שנקודת היו"ד אינה מגבלת הקלף הלבן כלל רק שדבוקה במקומה על כל הקלף כולו והנמשל מזה שעצמיית המהות בא לידי בחי' התגלות. והה"א ראשונה הוא ג' קוין המקיפין את לובן הקלף ומגבילים אותו והיינו כח בינת איש הישראלי המקבל במוחו בחי' האלקות לפום מה דמשער. והוי"ו הוא בחי' התפעלו' המדות כשמתמלאים מאור הבינה לדעת טוב ה' וכו' וה"א אחרונה הוא בחי' ג' קוין דמחדו"מ דתומ"צ שמתמלאים מאור ה' ע"י בחי' היו"ד והה"א והוי"ו כנ"ל (וכשחסר ענין התפעלות המדות הוא ענין מח' טובה הקב"ה מצרפה למעשה המבואר בלק"א פט"ז) והוא האור דתומ"צ הבא ונמשך ע"י מעשה גופנית. והיינו בחי' הנוק' דז"א מקור כל כל המקבלים הנ"ל שע"י נמשך אור דז"א כנ"ל. ובחי' בינה ומדות ומחדו"מ הם בחי' מושכל מורגש מוטבע הנ"ל והוא ג"כ ע"י בחי' מיעוט הירח. משא"כ בבחי' מל' דאצי' לא הי' רק בבחי' אמונה פשוטה ואעפ"כ הי' נמצא סוף מעשה דמחדו"מ דתומ"צ:
2
ג׳ומעתה יובן ענין הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. ולמה מביאין אותו בר"ח כשמתחלת הלבנה להאיר מן החמה. אמנם ידוע דשעיר דר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו. שהוא קירוב ענין החיצונים אל הקדושה לינק ממנה. והיינו לפי שנתמעטה הירח עד בחי' המוטבע שאינו בבחי' קבלת אור כלל ואעפ"כ אור הקדושה הוא. ולכן יכולים החיצונים לינק מעשיית המצות להתייהר שאעפ"כ עכ"פ כח המצוה יש בה וכו' וכידוע. והנה קרבן הבא על טומאת מקדש וקדשיו נשתנה מכל החטאות שהן קרבן קבוע להיות בעולה ויורד. והטעם הוא לפי ששאר כל החטאים הם ע"י אשר שלט האדם דקליפה באדם דקדושה דרך כללות. משא"כ טומאת בחי' מקדש וקדשיו שהן בחי' הפרטיות דאותו החטא שפוגם בחלק ואחיזת קדושתו ממש. לכן הקרבן הבא לכפר עליו. שר"ל לקנח את הזוהמא שנשארה עליו מקירובו לחיצונים כאיש אשר הוטבל בשחת ותעבוהו שלמותיו. הוא בעולה ויורד דהיינו לפי ערכו כן ערך הקדושה הנפגמת על ידו. ומזה יובן שבראש חודש שהוא רישא דסיהרא שהוא כח ההתהפכות מן הירידה אל בחי' עלי' וקירוב לקבל מאור החמה. אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמעטתי וכו'. שעל ידי זה ירדה במקום יניקת החיצונים. ועתה כשבאה להאיר באור העליון צריך לכפר ולקנח הענין דצווי המיעוט כדי שיומשך האור מחדש בלא פגם וד"ל וידוע דבשבת הוא עליית המל' ואפשיטת מלבושהא דבריאה יצירה ועשי'. ויש תחום שבת בין היכלות הקדושה להיכלות החיצונים. ואז הוא ענין נר שבת שמדליקין בהיכלות דזו"נ דאצי'. ובנפש הוא כענין דכל הבחי' דנר הוי' הכל הוא בבחי' מס"נ דיו"ד דשם הוי' הנ"ל עד שאין לנגדו בחי' קליפה כלל. דהנה כתיב למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. פי' שמאחר דאתם הדבקים וכו' כנ"ל ויש ג"כ בחי' נרי ה' למה לא יאיר אור זה תמיד להתגבר על כל יראות חיצוני' פן יחסר לחמו וכה"ג. וכמו שכתוב בלק"א דהקדוש ברוך הוא עוזרו היינו יתרון אור הקדושה על החשך דקליפה. ומאחר דאתם הדבקים למה יש יראה חיצוני' וחלישת אור הקדושה בימי רע שהוא משלחת מלאכי רעים דסט"א. ע"ז אמר עון עקבי יסובני. פי' לפי שיש בחי' השפלה דמיעוט הירח עד שדש בעקביו לתת מקום ליניקת החיצונים והוא יסובני להפסיק למעלה אור היחוד בהיכלות דזו"נ. וענין היכלות דזו"נ ידוע שהוא כמו ענין ירידת הנפש בגוף להיות כחותיו מורכבים בבחי' עניני הגוף ושליט בהם כרצונו. וזה דוקא האדם לעצמו בביתו עם ב"ב הנשמעים לרצונו. משא"כ חוץ לביתו יש שם רשות זולתו ואינו שליט כרצונו. ע"כ צריך להיות שם הנהגה אחרת כידוע. ואם לא הי' עון עקבי הנ"ל הי' גם למטה בעוה"ז עוז וחדוה במקומו. וכמו שכתוב ונוה צדיקים יברך. לא ידאגו בימי רע ובימי רעבון ישבעו. והכל בכח המס"נ והקדוש ברוך הוא עוזרו כנזכר לעיל. אלא שעון עקבי וכו' יסובני גם למעלה. ממקום יניקת החיצוני' שאינה אלא בעקב. ואינו יכול לדחות מכל וכל ענין היראה חיצוני' מלכלכל ענינו במדה ומשקל וצמצום וכו'. אבל בשבת שהוא עליית המל' בבחי' אצי' ויש תחום שבת כנזכר לעיל ואור המס"נ מאיר להדיא אז מדליקין נר שבת להיות גם החשך לאור. ומזה יובן למעלה שמחמת מיעוט הירח עד היכלות דנוגה דעשי' א היחוד דקודשא בריך הוא ושכינתי' מתגלה אפי' בהיכלות דזו"נ דאצילות. אבל בשבת יש שלום בית והוא נר שבת. וענין הנר ידוע שהוא המשכת יסוד האש שהוא עצם חשוך למעלה מכל היסודות תחת גלגל הירח ונמשך אחר הפתילה והוא סיבת הארתו. וכמו כן יובן למעלה דיחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' פב"פ והוא עת רצון העליון בחי' ישת חשך סתרו ונמשך לאו"כ דז"א ולנוק'. ולכן אמר ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נרות בשבת שהוא שלום בית למלאות כל מחסור ביתו בלי צמצום. והיינו כמו בנפש שכח המס"נ דיו"ד של שם הוי' מתפשט בכל האותי' בגילוי [והוא ענין הנקרא נשמה (דער הערינעס) וכמו עלין התפשטות הגשמיות וכו'] וא"כ הרי כל אותיות דבוקים בכל הלובן וד"ל. ולכן אמרו רבותינו ז"ל פרנסתו של אדם קצובה וכו' חוץ מהוצאות שבתות שכל המוסיף מוסיפין לו. ולמעלה יובן שהוא מבחי' ישת חשך סתרו הנ"ל וד"ל. נמצא שכל עיקר ענין נר שבת הוא המשכת היחוד דקוב"ה בבחי' היכלות דזו"נ דאצילות והוא בחי' שלום בית הנ"ל. ולפי שסיבתו הוא עליית הנוק' לכן זכו הנשים בהדלקת נר שבת גם למטה ומוציאים את האנשים י"ח להדליק נר בביתם:
3
ד׳אמנם ענין נר חנוכה. שכשנכנסו יוונים להיכל בבית המקדש טמאו כל השמנים שבהיכל. פי' כח בחי' המס"נ המאיר באותיות הו"ה כנ"ל. רק ביו"ד נשאר בחי' השמן ולכן היו מוסרים נפשם על קדה"ש רק שלא הי' להם כח להתגבר על ימי רע הקמים עליהם והיו נחבאים במערות ויערות כידוע. וכשגברו וכו' לא הי' להם שמן טהור דהיינו שלא הי' בכחם להמשיך שמן הנ"ל עד ה' אחרונה ע"י ה"ו כנ"ל. ומצאו פך א' בחותמו של כהן גדול שהוא אור אבא שבז"א. ולא הי' ראוי להדליק בו רק יום א' שהוא בחי' הבינה דמל' ה' ראשונה דברי ה' ולא בחי' המדות ומל' שהוא על דרך ענין מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה כנ"ק. שהוא כמו שכתוב בלק"א שלפעמים התבונה יורדת להיות מוחין לנוקבא כשאין ביכולת להיות מנה"י דז"א מוחין לנוק' מחמת איזה סיבה ופגם. ולכן כשהגיע הפעם עד שנכנסו יוונים להיכל וכו' שלא הי' יכול להיות ענין זה דנה"י מוחין וכו'. ואף שאור אבא האיר רק שלא הי' מגיע רק עד בחי' הבינה כנזכר לעיל. ונעשה נס שהדליק כל השמונה ימים כאלו לא הי' שום פגם כלל. והוא כמו ענין שלום בית דשבת כנזכר לעיל. ולא עוד אלא שהוא נמשך למטה שלא לירא מימי רע גם במקום העקב ולדחות עון העקב הנזכר לעיל לפי שבא האור מחותמו של כהן גדול הנ"ל וזהו והוי' יגיה חשכי. שהוא"ו דוהוי' רומזת על מקור המשכת שם הוי' דז"א. שהוא בתי' או"א יגיה ויאיר גם במקום החשך דעון עקבי הנזכר לעיל. והוא בחי' היכלות דזו"נ בימי החול. אך הזיווג עצמו לא נעשה בהיכלות הנזכר לעיל רק בהיכלות דאו"א כמו שכתוב בכהאריז"ל וביאור ענין היכלות דאו"א הוא על דרך משל כשאדם טרוד בסכנת חיי נפשו ממש אז אינו פונה כלל לאשתו ובניו וב"ב לפי שבחי' חיי הנפש עצמה למעלה מבחי' התפשטותם בגוף להיות מורכב בכחות הגוף השייכים לב"ב כנזכר לעיל. וטרדת המחשבה העצמי' דחיי נפשו הנזכר לעיל נקרא בחי' היכלות דאו"א שנקרא חיים כידוע שמבחי' זו אין מקום כלל ליניקת החיצונים וקנאת הנחש בזיווג האדם ואשתו כי נעלם מהם הענין לגמרי ולמטה בנפש בענין נוה צדיקים הנזכר לעיל יובן ענין היחוד בהיכלות דאו"א שהוא כמו בחי' נרי הוי' בהתפעלות אלקות שבנפש עצמה שלמעלה מחבור אדם עם בני ביתו, וכך בבית המקדש היו מדליקין המנורה גם בכל יום רק שהוא בהיכל שהוא בחי', או"א (ואף שלמעלה נתפרש על בחי' בינה שבמל'. כך הוא המדה באורות העליונים דכולהו איתנהו וד"ל) ובחנוכה הדליקו נרות בחצרות קדשך שהוא בחי' היכלות דזו"נ. שזה הוא בחיי החשכות אור הוי"ו דוהוי'. להגיה החשך ולסמות עיני החיצונים. והנרות דחצרות קדשך:
4
ה׳הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. והיינו כשיש בחי' עליית הוד והדר לפניו בעלמותו אזי מתפשטים בחי' עוז וחדוה במקומו ופי' מקומו מבואר במ"א על פסוק ברוך כבוד ה' ממקומו דמקומו דא שכינתא. ולהבין בביאור יש להבין איך שייך להיות בחי' מקום על העצמות והלא ידוע דהוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו וקאי על כל בחי' עולמות שנתהוו אחר הצמצום וכידוע. ומקודם נבאר המאמר גופא דמה בא להשמיענו דהוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו. והלא ענין מקום של דבר הוא ענין שמגביל את הדבר וצ"ל המקום ההוא גדול מהדבר עד שיסיבבנו ויגביל את הדבר ונמשל בית האדם שנק' מקומו הוא גדול הרבה מהאדם ומקיפו ומגבילו כו' וא"כ עצמות אא"ס שכל העולמות נתהוו ממנו בדרך רבוי צמצומים ומדריגות כידוע בודאי לא יקראו העולמות בחי' מקומו כיון שהוא גדול מהם הרבה והוא יקרא מקומם כו'. אמנם יובן זה בהקדם לברר בחי' יחו"ע דשמע ישראל ויחו"ת דב"ש כו' דידוע ענין יחו"ע שהוא. המשכות אא"ס מלמעלה בז"א דאצי' וכאשר מייחדין אותו בו"ק דאצילות יכול להיות בחי' יחי"ת בכל העולמות דרך בחי' מל' דאלי' וכידוע. ויש להבין דלפי הנראה שיש ב' הפכים בבחי' יחו"ע והיינו שלפי פשט הגמ' שתמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות העולם היינו בחי' המשכת אא"ס מלמעלה בז"א דאצי' ולפי הפשט דצריך למסור נפשו בא' היינו שמורה על בחי' ביטול ו"ק דאצי' באלופו ש"ע וכידוע עפ"י הקבלה וד"ל. אך הענין דשניהם אמת מצד ב' טעמים והיינו או שמצד שמכוון בהמשכת אא"ס בו"ק כו' ממילא הוא ענין ביטול ו"ק לאא"ס הנגלה בתוכם. או להיפוך כשמכוון מלמטה למע' הביטול דו"ק לאלופו ש"ע ממילא נעשה בחי' המשכת אא"ס בו"ק וד"ל. ויובן הענין דהלא יפלא לכאורה דכיון שאנו רואים למטה בחי' עולמות מוגבלים במעומ"ט מזרח מערב צפון ודרום כו' הרי ע"כ יש בחי' מקור לזה. והיינו שבהמקור שייך להקרא בחי' התחלקות ו"ק רק שהם כלולים כו'. כי לו שלא יש שם כלל בחי' התחלקות רק היא אחדות פשוטה איך יתהווה מבחי' אחה"פ בחי' התחלקות מעומ"ט כו'. אלא ע"כ שיש בחי' מקור להתחלקות רק שהם כלולים כו'. והוא ענין בחי' ו"ק דאצי' שהם מקורים להתחלקות למטה. אך שם הם בהתכללות עד שנק' אנת הוא חכים ולא בחכ' ידיעא כו'. והיינו מצד דאיהו וגרמוהי חד בהון כו'. וזה ג"כ ידוע מצד שרש אמונתנו דעצמות אא"ס הוא בבחי' אחה"פ מושלל מבחי' מקור להתחלקות. וא"כ נפלא איך נתהווה ממנו בחי' מקור להתחלקות וכו'. והיינו ע"כ מצד בחי' שמו דהיינו ששמו הכלול בעצמותו שהוא ענין גילוי לזולתו [וכידוע דשם אינו צריך אלא לזולתו ולא לעצמו] הוא בבחי' עשר כו' והיינו אף שהוא פשוט בתכלית הפשיטות עד דלאו מכאמ"כ. פכ"ז להתגלות לזולתו והיינו לבריאת העולמות הוא בבחי' עשר והיינו מקור להתחלקות והוא בחי' ו"ק דאצי'. ולזה צריכים אנו לייחד אותו בו"ק. דהיינו שלא נאמר ח"ו דבחי' התהוות העולמות הוא מבחי' שמו לבד שנק' כבי' מקור לעולמות ומה שהוא לאו מכאמ"כ הוא בחי' מהותו ועצמותו. ונמצא דיש בחי' מקור לעולמות כמו שהם בבחי' התחלקות למע' מע' בבחי' שמו העצמי לבד ובבחי' מציאות אמיתי וד"ל וכמו שהוא בבחי' מהו"ע היינו שלא יש מקור לעולמות כלל. וכמשל שם האדם שנק' ראובן ששם ראובן הוא מהות ודבר עומד בלעדי העצם. אף שבאמת הוא הנק' ראובן. ונמצא דבעצם שאינו בחי' ראובן כלל עכ"ז יש בו בחי' ראובן שהוא מציאות עומד בלעדו כו'. ונמצא אלו הי' הסתעפות משם זה שנק' ראובן הי' בחי' הסתעפות בבחי' מציאות עומד במקור כו' וד"ל והעצם אינו מקור לדבר ההוא כלל אבל באמת ח"ו לומר כן דהלא כתיב ממך הכל היינו ממהות ועצמות דוקא ולזאת באמת אין העולמות בשם מציאות כלל כידוע משורש אמונתנו דאפס זולתו היינו זולת העצם וד"ל. והיינו מצד דהוא ושמו א' עד שאין השם עולה במציאות בלעדי העצם ונתלה רק על העצם. ולזאת האמת הוא דמה דלאו מכאמ"כ הוא הוא בחי' השם שהוא מקור לעולמות ונמצא דמקור האמיתי לעולמות הוא בחי' מהו"ע דלמכאמ"כ ולזאת באמת אין מציאת העולמות כפי שהן נראין בהתחלקות מציאת עומד למע' מע' דהרי לאו ומכאמ"כ וד"ל. ומעתה יובן דבזאת הכוונה שאנו מייחדין עצמות אא"ס דלאו מכאמ"כ בי"ק דאצי' ממילא הוא הביטול דו"ק שאינם בבחי' מציאת עומד רק אמיתת מציאותם הוא עצמות אא"ס דלאו מכאמ"כ וכנ"ל [וזהו למסור נפשו בא' היינו כמו שידוע דעצמות הנשמה היא חלק אלוה ממעל ולזאת לא נכתב בתורה זמן בריאה על הנשמה. ומה שאנו אומרים אתה בראתה אתה יצרתה כו' היינו שירדה אח"כ בעולם הבריאה ויצירה להתלבש בלבושי בי"ע אבל אמיתות מציאותה הוא בחי' חלק ה'. ולזאת כשמעמיק בעומק המח' בתוקף איך שמיוחד בחי' עצמות אא"ס בבחי' הו"ק שזהו ענין שמגיע למקום ההוא שמיוחדים המה כידוע נמצא ממילא הוא הביטול דו"ק לאא"ס וכנ"ל וגם ביטול נפשו ויחודו באא"ס כי ממנו נלקח רק שמסתירים בחי' לבושי בי"ע וד"ל. וכן היא להיפוך שכאשר הולך בהתבוננות מלמטה למעלה היינו איך שכל מה שנראה ליש ודבר בודאי יש מקור מציאותם כי אין הדבר עושה א"ע. והמקור הוא בח"י ו"ק. והו"ק גופא מקורם בודאי הם מצד אמיתית מציאותו ובטלים לו בתכלית וכיחוד הנ"ל ממילא הוא התחברות והתייחדות עצמות אא"ס דלאו מכאמ"כ שעכ"ז הוא שמו בחי' עשר שהוא מקור לעולמות וד"ל. אך כ"ז הוא הנק' בחי' יחו"ע דהיינו שאופן ההשגה זו הוא רק באופן שלא נראי' העולמות ליש ודבר רק בשם גילוי עצמותו שנק' שמו בכלל. וכאופן היחוד דשמע ישראל שהוא בו"ק דאצי' שהוא רק בחי' גילוי עצמותו דכל יכול להתהוית כמה מיני עולמות. אבל עדיין הוא רק בעצמותו וכידוע דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון וד"ל. ושם הוא היחוד דשמו שהוא בחי' גילוי לעשר עם בחי' העצמות דלאו מכאמ"כ. אבל בחי' יחו"ת דברוך שם הוא דאף כפי מה שנראה ליש ודבר בעולמות בי"ע עכ"ז היא א' ואינו סותר לבחי' עצמות אא"ס דלמכאמ"כ ואף שכפי שנתהוה עולמות מ"מ אפס זולתו זולת העצם וד"ל. והנה שני אופני יחודים הנ"ל דיחו"ע ויחו"ת שהוא ענין משפיע ומקבל [וכמבואר במ"א באריכות] ישנם גם בעצמיות קודם הצמצום וכמבואר במדרש משל למלך שהי' לו גיגית מלאה מים והי' לו שם דיו דיסקוסין נאים ולא היו נראים ופנה משם המים והיו נראים. שמורה על היות בחי' משפיע ומקבל קודם הצמצום ג"כ רק שלא היו נראים מצד שטיפת המים ולא הי' בזה שלימות ופנה מהם המים שהוא ענין בחי' הצמצום והיו נראים. ועיקר השלימות דנראין הוא בזו"נ דאצילות וד"ל. וביאור הדברים דהנה אופני יחודים הנ"ל כמו שהם בעצמות הוא בבחי' יחוד העצמי וענין בחי' יחוד העצמי מבואר במ"א בכתבים שהוא עד"מ הטבעת הנפש שמוטבע בעצם שיהי' אופני השפעתה בגילוי לטוב שזה אינו בעצם הנפש בחי' הטבעה עדיין [שנק' גוצקייט] שזהו אינו שייך רק בהתפשטות הנפש אבל בבחי' הטבעת עצם הנפש הוא רק עדיין בחי' מהות הנפש רק שאופן הנפש הוא כך שבהשפעתה בגילוי יהי', רק לטוב וד"ל ונק' זה בשם יחוד העצם. ולבאר היטיב דהנה מה שנק' יחוד אף על ידי בחי' מדות דהיינו שנתייחד אליו בבחי' אהבה או יראה וכמו האבות שהי' התייחדותם לאא"ס בבחי' המדות הוא לא באופן שיהי' המדה מורגשת היינו שיורגש איך שהוא אוהב אותו כי זה לא נק' בשם יחוד כלל כי ענין היחוד הוא דביקות הנשמה לאא"ס וכאשר ירגיש את אור האהבה אזי הדביקות הוא לאור האהבה של א"ס והוא כדמיון שדביקותו יגיע להאה' והאה' מגיע לא"ס וד"ל. אך באמת הוא שביטול ודביקות אברהם הי' לאא"ס בבחי' האה' והיינו שנתייחד בעצם עם בחי' האה' והיו לאחדים ולזה נק' אברהם אוהבי אף בעת שאינו עוסק באהבת א"ס. וכמשל קריאת שם אוהב שהוא אף בעת שאינו טרוד בהאה' רק שעצמו נעשה כך מיוחד לו רק שלזה נק' אוהב דהיינו שאופן התייחדותו לו הוא שיעשה בהתפשטות רק טובות שזהו ענין האהבה וד"ל. וכמ"כ באברהם שמצד התייחדותו ודביקותו לאא"ס הי' בבחי' אה' וזה הי' רוב השתדלותו במעשה המ"ע ולגלות אא"ס בעולם וכמ"ש ויטע אשל כו' וכידוע דאה' שורש לרמ"ח מ"ע ויראה לל"ת. ונמצא שהתייחדותו ודביקותו לאא"ס הי' בבחי' אה' עד שהי' לאחד ומגיע העצם לאא"ס כמו האה' וד"ל. אמנם אופן היחוד הזה נק' עדיין בשם התייחדות ולא בשם יחוד העצם. דעכ"ז יש הפרש בין בעת שהוא טרוד בעניני האה' שמתייחד אז בבחי' אה' משא"כ בעת שאינו טרוד בהאה' אז אינו נק' בשם יחוד רק בשם התכללות דהיינו שכלול בעצם נפשו בחי' האה' בהעלם, והראי' שהרי יוכל להיות שיורגש בחי' מציאות האהבה זו לזולת מבלי שיורגש העצם של האוהב נמצא דמציאות האה' הוא מציאת נפרד מן העצם. וא"כ אף שנתייחד העצם עד שיהיו לאחדים ויהי' העצם "האוהב עכ"ז בשם התייחדות יקרא ולזאת אף שיקרא בשם אוהב אף בעת שאינו טרוד מצד שנעשה התייחדות עצמי הרי זה כהתכללות דבר מה בעצם נפשו בהעלם כמובן. ולא בשם יחוד עצמן "דהוא הוא. וכאשר יוצא מהעלם אל הגילוי ומתייחד בה יקרא בשם יחוד בעצם וד"ל. משא"כ ענין ובחי' האהבה דעצם נפשו שלא שייך לומר שנתייחד עצמו בבחי' האה' לאהוב עצם נפשו דהרי זהו אופן מציאת העצם לאהוב עצמו וא"כ מציאת אהבת נפשו הוא אינו מציאת דבר נפרד מן העצם ולזאת לא יורגש אופן אהבת נפשו כמו שהוא אצל עצמו לזולתו כי זהו מציאת העצם ולזולת לא יורגש העצם וד"ל. וא"כ עיקר היחוד של בחי' אה' זו היינו בעצם דהיינו "היא "היא ולא כהתייחדות בגילוי דלא שייך כנ"ל וד"ל. ועד"ז יובן למעלה ההפרש שבין יחו"ע ויחו"ת שבאצי' אחר הצמצום ובין יחו"ע ויחו"ת שבעצמות קודם הצמצום. דבאצי' הוא רק בשם התייחדות דהיינו שמתייחד עצמות אא"ס דלאו מכאמ"כ בו"ק דאצי' בבחי' יחוד אמיתי להיות הוא החכם הוא המבין כו' (וכן הוא הבורא הוא היוצר וכו') [שזהו לא כאופן שהחכ' מורגשת לדבר נפרד עד שכשאנו ממשיכים מבחי' ו"ק דאצי' נק' בחי' המשכת עצמותו כידוע דכל בקשתינו לו"ק דאצי' שנק' הוי' אף שאנו מבקשים אליו ולא למדותיו כו' וכמבואר במ"א] ועכ"ז הוא רק כמו אופן דלאו מכאמ"כ הוא וכן חכם הוא כו' וד"ל. וה"ז כמו התכללות בהעלם עצמי וד"ל. אבל כמו שהוא קודם הצמצום היחוד הוא יחוד עצמי. דהיינו דלאו מכאמ"כ הוא הוא בחי' העשר וד"ל. ובב' אופנים הנ"ל דהיינו מה שהוא בבחי' עשר שהוא גילוי שמו הנ"ל הוא רק לאו מכאמ"כ שזהו ענין דשמו הוא הוא. בחי' משפיע המבואר במ"א. וכן מה דלאו מכאמ"כ הוא בחי' שמו. ואף באופן שנראה לנו ליש ודבר וכו' הוא בחי' מקבל המבואר במ"א הוא באופן יחוד עצמי דהיינו שנק' [עס איז אזוי] וד"ל וגם יש עוד משל אחר לענין יחוד עצמי הנ"ל מבחי' אותיות השכל שהם רק בהירות השכל עצמו והם המה השכל ולא בדרך התלבשות ואף שאינו משל אמיתי המבין יבין כו']. ומעתה יובן דלזאת לא היו נראין בחי' משפיע ומקבל הנ"ל כי היו המים שוטפים דהיינו בחי' התפשטות הגילוי דלאו מכאמ"כ הי' שוטף בחי' העשר מצד שהיא "היא [וכמשל אותיות השכל שאינם נרגשים מצד שהמה בהירות השכל] וד"ל. ולזאת כשעלה ברצונו שיהיו נראים פנה מהם המים שהוא ענין בחי' הצמצום. ומבואר במ"א שענין הצמצום הוא שצמצם א"ע תוך נקודת אמצעותו שהוא נקודת המל'. והענין ע"ד הנ"ל. ונקדים מה שמבואר בתניא דכמו שהי' אא"ס ממלא את כל החלל גם את המקום הזה שאנו עומדים עליו כן גם עתה לפניו בלי שום שינוי כלל רק שאתה, משוקץ ומתועב כו' מכחיש האמת הנראה לעינים בראי' חושיית וי"ל איך הי' ממלא את המקום הזה הגשמי כמו שהוא מקום גשמי וד"ל וכמובן שגם עתה כן הוא לפניו בלי שום שינוי. והענין ע"ד הידוע דשיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל והוא עד"מ ציור המחשבה באויר זך שכל הציורים המה לא בדרך המשכה מעלה ומטה ראש ואח"כ סוף רק שניהם באים כא' בלי קדימה לא' על זולתו כלל כי עיקר מציאת זה הציור הוא רק הרגשת המח' באיזה אופן שכאשר יצייר ב' קוין בזה האופן יהי' הציור כך וכאשר יצייר באופן אחר במחשבתו ולא ירגיש במחשבתו אויר שבתוכם למהות יהי' אופן ציור אחר וד"ל, ונמצא דכל מיני התהוות שיוכל להתהוות מבחי' שמו הכללי עומדים המה בבחי' שיער בכח במזומנים ואף עוה"ז הגשמי. ומבואר למעלה דלמע' מיוחד הוא העצם דלאו מכאמ"כ עם בחי' שמו בבחי' יחוד עצמו דהוא "הוא נמצא דמיוחד הוא העצם דלאו מכאמ"כ עם בחי' השיער בעצמו דשמו וכל מה שיוכל להתהוות ממנו ושוטף כל מיני התהוות שיוכל להתהוות עד דלאו מכאמ"כ ולא נראה בחי' מציאת עולמות. ולזאת צמצם א"ע דבחי' הוא רק בבחי' שמו הכללי דהיינו בחי' המל' בחי' מקבל "דהוא "הוא שמו ומבחי' מל' דשמו יתהוה בחי' עולמות שהוא בחי' העלם דהוא שהוא לאו מכאמ"כ וד"ל. ויהיו נראים להתגלות דשמו לבד ועכ"ז האמת הוא דהיא "הוא "שמו בכלל עם כל ההתהוות שמתהוה מבחי' שמו לפניו דוקא וד"ל. ומהיכן בא הצמצום הוא מלמעלה מבחי' משפיע הנ"ל [וכמבואר במ"א דבחי' משפיע ומקבל הוא בחי' ו"ה אחרונה דשם הוי' שבעצמות והצמצום הוא מבחי' יו"ד דשם ס"ג שהוא ה"א ראשונה דשם הוי' כידוע] ויובן עד"מ לקרב אל השכל מבחי' השפעת הרב שכאשר משפיע לתלמידים שקטנים כלי השגתם להכיל שכלו הרבה והעמוקה אזי מדבר אתם בכמה אותיות ודבורים ונראה לעין שכל השכל מלובש בכל הדבורים בשוה ואין השכל רק מה שבכל הדבורים אך כאשר יש עמם עוד אחר שגדול כלי השגתו להשיג שכלו כמו שהוא אצל הרב רק שאינו יודע אותו אזי מרמז עצם נקודת השכל בדבור א' ויבין אותו התלמיד שכל נקודת שכלו עומד רק בהדבור הא' הנ"ל ומהדבור הנ"ל יתפשטו כל הדבורים ולא מעצם השכל. ונמצא שמגיע מזה ב' ענינים. הא' שיצומצם נקודה עצמי' בדבור הא' מה שלא יצומצם בכל הדבורים כאשר הם בריבוי וגם התרוקנות השכל מכל הדבורים רק שהמה התפשטות דבור ההוא וד"ל. וככה הוא עד"מ למעלה באופן הצמצום שהוא מלמעלה הארת יו"ד דשם ס"ג וגם התרוקנות השטיפה מכל התהוות שיוכל להתהוות רק בנקודת מל' דשמו הכללי וד"ל. ויהי' מזה שיהי' התהוות עולמות בבחי' העלם "דהוא. ויהי' א"כ בחי' מעומ"ט מהוה ומתהוה דהיינו בחי' אצילות הוא מהוה ובחי' בי"ע הוא המתהוה וכמשית"ל:
5
ו׳ומעתה יובן ענין דהוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו דהיינו כמו שמבואר בתניא דאיך שהוא באמת לפניו דאין שינוי הרי גם עתה ממלא את כל החלל גם המקום הלזה וכאופן דיחוד עצמי דהוא ושמו נמצא דהמקום הוא מציאותו כי מציאותו לאו מכאמ"כ ואין שייך לחלק וד"ל. אך כמו שנראה לנו בשם עולם דהיינו העלם "דהוא זהו אינו מציאותו כלל רק שהוא נותן מקום בבחי' הצמצום שיהי' נראה לעולם בחי' העלם ואין העולם כפי מה שהוא העלם מקומו כלל וד"ל וזהו מ"ש בתניא שאתה מנוול מכחיש האמת הנראה לעינים בראי' חושיית היינו לא כמו ראי' שכלי' שכפי הנראה לנו הוא ג"כ מציאות רק שעיקרו דבר אחר [וכמשל הבעש"ט שדבר דברים זרים נראה לעינים והמה באמת דברים נפלאים שזהו הנק' ראי' שכלית] אבל העולמות כמו שהם בהעלם זה ואינו מציאות כלל כי עיקר מציאותם שיהי' נראה הוא רק כאופן קודם הצמצום ומה שנראה במציאת עילם זהו מה שאינם נראים מצד שאתה המשוקץ וכו' וד"ל. ובזה יובן יותר דכל מה שאנו ממשיכים בחי' אור דעצמות אא"ס שזהו בחי' ביטול העולמות שזהו עיקר מציאותם ליש ולזה בבחי' הביטול דו"ק לאא"ס בזה ממשיכים בהם תוס' חיות ליש ובמה הוא הביטול בהמשכת אא"ס וד"ל. וענין המשכת עצמות אור אין סוף מלמעלה בבחי' ו"ק דאצי' שאחר הצמצום הוא ע"ד הידוע שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא וכמשארז"ל משל למלך שבנו לו פלטרין במקום אשפה ולא רצה שיזכירו לו שם אשפה והיינו שאף שבאמת אין זה מציאת מקום כמו שלאחר הצמצום עכ"ז בא ומאיר בהם בבחי' התייחדות כנ"ל. ועיקר מקום היחוד הוא בז"א דאצי' דהיינו שמציאת עולם זה בחי' העלם דאצי' הוא עכ"ז שיוכל אא"ס להתייחד בבחי' התייחדות עד דאיהו וגרמוהי חד ובאמת לא נודע איך ומה וד"ל. אך מקובלים אנחנו דז"א דאצי' שם נתייחד בחי' עצמות דהוא (וכנ"ל בבקשות וד"ל) ונמצא זהו נעשה כמו בחי' משפיע הנ"ל ובחי' מלי דאצי' מקור עולמות בי"ע הוא בחי' המקבל דשמו למטה. אך כיון שהוא אחר הצמצום אף דבאמת הוא ושמו אחד עכ"ז נראה למהוה ומתהוה וד"ל. ולזאת צריך לקבל בחי' מקבל מבחי' ז"א שהוא משפיע וכן צ"ל בחי' יחו"ת אחר בחי' יחו"ע. ואף דמבואר לעיל דבבחי' יחו"ת ג"כ הוא בחי' התייחדות עצמותו דלאו מכאמ"כ בבחי' מה שנראה ליש ודבר וכנ"ל וא"כ איך שייך שיקבל מז"א. הענין יובן עד"מ ממעמד הר סיני שירד ה' על הר סיני ודבר אנכי כנ"ל ומבואר בזוהר דפנו למזרח ושמעו קול אנכי פנו למערב כו' לית אתר כו' ועכ"ז שמעו דקול זה שהוא בלתי מוגבל במקום יוצא ממקום מוגבל דהיינו ה"ס. ככה הוא כאן דהארת עצמותו דלאו מכאמ"כ שמתייחד עם כל ההתהוות מקבלים אנחנו ממקום ז"א דאצי' וד"ל. אך אופן קבלת בחי' מל' בחי' מקבל מבחי' ז"א בעלה מבואר בספרים שבזמן הגלות הוא בבחי' יחוד דנו"ה דהיינו שז"א יורד עד נצח ומל' עולה עד הוד ושם הוא מקום היחוד קבלת השפע וכמ"ש איהו בנצח ואיהי בהוד. ומצד שלא נתתקן בחי' ההוד כמ"ש והודי נהפך עלי למשחית כו' צריך המל' לקבל אור ההוד ע"י ז"א בעלה מבחי' הנצח דנצח נתתקן בימי שמואל כמ"ש וגם נצח ישראל לא ישקר כו'. אך בימי מתתיהו נתתקן בחי' ההוד וכמ"ש וקבעו שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל לזאת קבלה אור ההוד שלא ע"י ז"א בעלה. ויובן הענין בהקדים ענין בחי' הוד והדר שהוא התקבלות דבר מה בלי השגת ותפיסת טעם הדבר בכי טוב אך שבבחי' הוד לא יש עדיין בחי' תפיסת מהות מהדבר שנתקבל ובהדר יש בחי' תפיסת מה אבל בלא טעם והשגה בטוב כלל. ועד"מ דכתיב במלך ולא נתנה עליו הוד מלכות ואפשר להיות מושל במלכותו בקיום רצונותיו כמו מלך רק לא הי' עליו הוד מלכות. נמצא דיש בחי' הוד מלכות שהוא ענין התקבלות המלך בלי טעם שיתקבל לעמו (הנק' עס גיפעלט) ואם ישאלם מה זה הגיפעל אם בדבורו או בתנועותיו או בתוארו לא ידעו מה להשיב (ע"כ נמצא).
6