חנה אריאל, קרחChanah Ariel, Korach
א׳כי כל העדה כולם קרושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' יפלא מאוד איך יפצו פה לומר שכולם שוים למשה. מי עלה שמים וגו' ואת מי דבר ה' כמו משה. וגם אהרן קדוש ה' איך אפשר שלא הי' נראה בעליל כבוד קדושתו ומעלתו שאין כמוהו בכ"י. וסוף הענין וידבר ה' אל משה ליקח המטות וליתנם באוה"מ. והאיש אשר אבחר מטהו יפרח והשיכותי מעלי את תלונות בנ"י. למה בזה והשיכותי הלא פתיחת האר את פיה ותבלע אותם נס גדול הוא ומורה מאוד לאמת דברי משה כי ה' שלחני ול מלבי. ובדרז"ל מלמד שלקח קרח ר"ן אנשים והלבישם טליתות שכולן תכלת והביאם לפני משה ואמר טלית שכולו תכלת חייבת בציצית כו'. וכן שאל בית מלא ספרים חייב במזוזה וכו'. ולסברתו היו פטורים. ויהי' זה דמיון לפ"ד שכל העדה כולם קדושים אין צריכין למשה ואהרן. וזה דבר בטל וכי אפשר שיהיו כולם כהנים גדולים. וע"כ צ"ל א' גבוה מכולם. ומה זה ראי' מטלית ובית הנ"ל. עוד יל"ד סברת קרח טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית. איך יפטר הלבן במה שהיא כולה תכלת. בגמ' אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו. י"ל למה. ומה ענין זה לזה:
1
ב׳נשמה שנתת בי טהורה היא (ידוע הפי' לומר ששרשה מטה"ע דהיינו ישראל עלה במח' דטה"ע כמ"ש בכ"ד). אתה בראתה הבאת אותה לבחי' בריאה בחי' יש ודבר לעצמו. רק שאעפ"כ היא נשמה אלקית שכל כחותי' דרצון ושו"מ וכו' הם רק כולם לה' ואתה יצרתה ונפחתה בי שנתקשרה בגוף. ואתה משמרה בקרבי פירז"ל לפי שהנשמה רוצה ליפרד מן הגוף שמעכב עלי' להשתמש בכחותי' (וגם מצ"ע טבעה להמשך לשרשה באלקי' חיים). אך הקב"ה משמרה שלא תפרד מן הגוף והוא בחי' אור מקיף לנשמה ששומר אותה ומכריחה שלא תפרד. ונק' או"מ כי הנשמה עצמה היא באור פנימי דהיינו שנגלה אור אחדות וגדלות הבורא ב"ה בכחותי' ולכן הם נמשכים אחר האור הזה, והיינו שמרגישים הכחות שלה את מהו"ע האור המאיר בהם ומזדככים ומיטהרים בו שגם כי הם יש ודבר לעצמם אין פונים רק אל האור הזה המורגש להם. אמנם אור הנק' מקיף הוא ג"כ אור מאיר לכחות שלה אבל הם אינן יכולים להרגיש אותו האור. כמו בשכלה אינה יכולה להבין איכות ומהות אור המקיף. רק שעכ"פ מאיר הוא לה בבחי' ידיעת מציאותו ולא מהותו. והיינו שאו"פ דנשמה הוא שהוא ית' עקרא ושרשא דכ"ע והוא הממציא את הכל מאין ליש ואלו הפסיק רגע א' מלהמציא מציאות העולמות הי' כלא הי'. וגם מאיר לה מאחדותו ית' שהוא לבדו הוא הנמצא אפס זולתו רק כחו ואורו ית' ממנו הי' מציאות עד שאין אמתת מציאות העולמות רק מציאות אורו וכחו ית' ומחמת הכרה זו ממילא נמשכים כל כחותי' רק אליו ית'. עד שרוצה ליפרד לגמרי מן הגוף. אך אור אחר מאיר עליו איך שגם ישות הגוף וכל כחותיו המעלימים על אור הכחות שלה יש בהם אור אלקי נשגב ונעלם ממנה (וכ"ש מכחות הגוף עצמם). וע"י שתשרה בגוף ותתקן אותם לגלות האור הנמצא בו בהעלם יהי' שכרה אור עליון גדול ונורא מאוד על מה שהיא משגת מצד עצמות כחותי' כנ"ל (וכמ"ש בכ"ד שהנשמה טהורה היא וע"י העבודה בגוף תזכה לבחי' קדושה והיינו ע"י תומ"צ אשר קדשנו בהם וכמשי"ת אי"ה לפנינו). וזה האור נק' מקיף כי אינה מרגשת מהותו רק מציאותו שיש מציאות כזה אבל אינה מכרת כלל איכותו ומהותו. ואעפ"כ ה"ז פיוס לה ומעכבה שלא ליפרד מן הגוף והנה ידוע בע"ח שיש בהשתל' מדרי' העולמות מלמעלמ"ט זא"ז בחי' השתל' דרך עיגולים והשתל' דרך בחי' יושר שנק' אדם. והעיגולים ודאי מקיפים זא"ז כאשר יהי' האופן הקטן בתוך האופן הגדול. וביושר יש ג"כ בחי' מקיף מלבד הפנימי שהן המדרי' עצמן המשתלשלים מלמעלמ"ט מדרי' אחר מדרי'. ויש הפרש גדול בין בחי' המקיף דעיגולים ובין המקיף דיושר שהקפת העיגולים לים זא"ז אין נמצא בתחתון כלום ממהות העיגול העליון וביושר אינו כן וכמשי"ת:
2
ג׳ביאור הדברים הוא כמו מדרי' דצח"מ שהדומם אין בו רק מה שהוא ואין בו שום כח להתפשטות. והמדרי' הזאת הוא בחי' עיגול כולל כל מיני דומם כמו אבנים ועפר ומתכות וחול וכדומה במדרי' אחת (וחילוקי המציאות דפרטים שבהם אינם מציאות חדש רק בחי' צירופי אותי' שצירופי' אלו הם אבנים וצירופי' אחרים הם חול. ומ"ש במ"א ענין כלל ופרט גם בדומם הוא בחי' היושר שבו היורד ומתעגל וכמ"ש במ"א), ומדרי' הצומח הוא עיגול גדול יותר שיש בו כח להתפשט להלאה ולהיות הולך וגדול עד כי גדול בשיעורו. ומדרי' החי הוא עיגול יותר גדול ועליון שיש בו התנועה לרצונו ומדות טבעיי'. ומדרי' המדבר הוא עוד עיגול גדול יותר שיש בו חכ' ושכל ופועל ברצון כו', ובבחי' ומדרי' נפה"א היא מצד עצמה עוד מדרי' עליונה על המדבר כמו המדבר על החי אלא שהיא נקשרת בגוף ועי"ז היא גם בבחי' מקיף דיושר וכמשי"ת. וביאור בקי' יושר ואדם הוא כמו שאנ"ר שהרצון באדם הוא מדרי' עליונה בו יותר מן החכ' כי אין בשכל כח למנוע את הרצון. וכן המדרי' דחכ' ושכל עליונה מן המדות כי לא מפני שהוא אוהב לזה לא יבין החו"ב שלו הברור בשכל (וענין השחד מגיע עד הרצון שלמעלה מהשכל וכמ"ש במ"א באריכות). וכן המדות שבלב עליונים על כחות דראי' ושמיעה ומישוש וכו' הכל זה אחר זה. אך יש מקיף דיושר היינו שהרצון אם הוא בא להאיר בחכ' היינו שיש לו רצון גדול ללמוד החכ' אזי אף שבשעת הלימוד אינו מרגיש כלל רק את החכ' והשכל אעפ"כ מאיר בה הרצון ונותן לו כח להתחכם הרבה יותר מאלו הי' לומד בלא רצון כזה. וזהו שהרצון אף שנעלם מן החכ' בעת שהוא משתמש בחכ' ולומד אותה אעפ"כ בא בתוך החכ' שפע כח גדול מן הרצון להגדיל ולהאדיר כחה בהתחכמות. וכמ"כ מן החכ' אל המדות ומן המדות אל המחדו"מ בכל כחות הגוף. (ויש בזה בחי' פנימי' ובחי' מקיף. הפנימי' נק' מוחין כמו נה"י דא"א מוחין לאו"א ונה"י דאו"א מוחין לז"א כו'. והוא כמו פעולת החשק בהתחכמות כשבאה מן הרצון. ויש בחי' מקיף והוא כח סיוע נעלם להיות לו הצלחה בהתחכמות. והדברים ארוכים בפרטיהם במ"א. וכאן הכוונה רק בבחי' המקיף הזה והוא נק' מקיף מרובע כי הוא בחי' הוי' חדשה ממוצעת בין הרצון והחכ' והוא הצלחת החכמה. ודל"נ להבין שכמ"כ יש מן החכ' אל המדות כו'). והנה כתי' זאת התורה אדם. ופירז"ל שהתורה שנתנה לישראל עושה בהם בחי' אדם דיושר אל בחי' העיגולים דנפה"א ושכליי' וטבעיי' וחיוני' והגוף. שהם בחי' עגולים זה תוך זה כמו בחי' דצח"מ הנ"ל. והוא בא מבחי' הפנימי' והמכוון דכוונה אלקית בבריאת מציאת השתל' כל העולמות בעיגולים ויושר הנ"ל והוא אדם העליון דתורה והוא תיקונא עילאה (תיקון הוא לשון התלבשות בענין מסודר שעל פיו יתנהג בפרטי ענינים. כמו מי שמסדר לו סדר בהנהגת עסקי פרנסה דבר במועדו וחלק ידוע לפ"ע וכן בהנהגת ההוצאה. הסדר נק' תיקון שמתלבשי' בגדר וגבול זה כל כחות נפשו וגופו שבא להשתמש בהם בעולמו) שעל ידו יבוא תכליתו של בה"ע שהוא ה' ימלוך לעולם ועד ונגלה כבוד ה' כמ"ש בפהק"ו שהמצות הן אברי' דמלכא ודרך הוי' בעולמות. ובמ"ת ניתן הכח דמצות לישראל. וזהו בחי' אדם פנימי דתורה דהיינו מדרי' כל המצות שהן כדמות אדם. יש מצות שהן בחי' ראש ורגל ולב ועינים כו' ככל רמ"ח איברי אדם וכן הל"ת בבחי' גידין כידוע. ונת"ל ג"כ שהכח הזה הוא נעלם לגמרי באדם מישראל ואינו מרגישו כ"א ע"י בחי' המשכן שהוא התפעלות מאלקות המביאים לידי קיום המצות לש"ש. ה"ז ענין ידיעה והרגשה מכח אלקי דמצות שבקרבו. ויש בחי' מקיף דאדם דתו' הנ"ל והוא מ"ש מי שלבו דואג בקרבו מוסרין לו רזי תורה. פי' שזהו ממש ענין ואתה משמרה בקרבי הנ"ל שהנשמה רוצה ליפרד והמקיף מקיימה בגוף רק שזהו בבחי' הנשמה עצמה דוקא שמקפת על הנפשות שכליית וחיונית וטבעיי' והגוף כהיקף דעיגולים כנ"ל. אבל מי שלבו דואג בקרבו בהרגשת הנפשית השכליי' וכו' והגוף שאין לו שום נח"ר משום דבר שבעולם ואפי' מעסק תומ"צ. והיינו מפני שכח ההכרה דנשמה אלקי' את בוראה שמחמתה רוצה ליפרד לגמרי אפי' מכל מדרי' ובחי' עולם (כאור הנר שנמשך ליסוד האש שתחת גלגל הירח כידוע) מאיר בנפשות וגוף בבחי' מקיף דאדם. ואם הי' מאיר בבחי' מוחין הנ"ל והיינו שהי' בא גם בנפשות וגוף הנ"ל הרגשת ההכרה שהנשמה מכרת את בוראה אין זה דואג אלא אדרבא בחי' שמחה ועונג (מוחין דאי' ודאבא). אבל כשבא בבחי' מקיף אין זה אלא לבו דואג (דתפיס ולא תפיס) וכנ"ל בנשמה עצמה שלכן רוצה ליפרד לפי שמכרת ואינה יכולה לעסוק בזה כן הוא מרגיש אפי' בגוף ונפשות הנ"ל ולכן לבו דואג (ובגוף לא שייך רוצה ליפרד). ולזאת מגלין לו רזי תורה כידוע שכל סודות דחכמת הקבלה הוא להבין ולהשכיל את האמונה דכל מאמינים שהוא לבדו הוא כמו שהי' הוא לבדו קודם שנבה"ע וכשמגלים לו את זאת תתיישב רוחו בקרבו ולא ידאג ולא יהמה לבבו עוד. וה"ז כדמיון מ"ש בזוהר שמות שהקשו וכי יחזקאל נביאה מהימנא גילה כ"כ סודות המרכבה לכל ישראל. ותירצו שראה דישראל מהלכין בגלותא וידיהון מהדקין לאחורא בכבלי ברזל. וברוחניות היינו בחי' התעוררות המדות חו"ג אהוי"ר הטבעיי' שיש לכל ישראל להתעורר בהם בכל עת שירצו. ובתוקף הגלות היו מהדקין ודחוקים לאחורא בכבלי ברזל שלא היו יכולים להתעורר בהם ודאגו לומר שנעזבו ח"ו לגמרי מאת ה' אלקי ישראל ולכן הוכרח יחזקאל לגלות להם המרכבה. וז"ל הזוהר הא מאריכון הכא פי' ולא עזב אתכם כי הרי הוא נגלה בכבודו לאדם נביא בדורם. וזוהי דוגמא מכוונת ממש לענין מגלין לו רזי תורה הנ"ל וכן מ"ש בסה"ק שבדורות הראשונים היו מחוייבין להעלים סודות התו' ובעקבות משיחא וסוף יומיא אדרבא מצוה לגלותו. והיינו לפי שמטה יד ישראל ומי שאין לו התעוררות מעצמו לעבודת הבורא ב"ה אין מי שיחזיק בידו כמו שהי' בעת שהיתה יד ישראל תקיפה אפי' בגלות הי' ריש גלותא וכדומה ממשלת חוקי התו' ומצות. ובסוף יומיא יכולים לחשוש ח"ו שנעזבו גם מאת הי"ת וכו'. ולזאת מצוה לגלות הסוד כי הוי' הוא האלקים בשמים וגו'. וכל אשר בשם ישראל יכונה ה' אלקיו עמו גם בגלותא כידוע:
3
ד׳ומעתה יש לבאר ענין הציצית. דהנה ידוע שהלבושים הן מקיפי' בגשמיות להגן מקור וחום וגשם ושלג וכן מרוחני' הלבושים יש הגנה לרוחני' הנפש דר"י קארי למאני מכבדותא שמגדלים כבודו ולכן יראוהו אנשים וראו נערים ונחבאו. ככה ע"י מ"ת בא בישראל בחי' האדם דתו' הנ"ל בכל אשר להם גם בגשמיות כמ"ש במדרש נשתנו ישראל בחרישתן וזריעתן וקצירן כו'. וכמ"כ יש גם בלבושיהם כח דאדם דתו' הנ"ל שיש בלבושיהם בחי' המקיף דאדם (והיינו דוקא בבגד שיש לו ארבע כנפות שאז הוא מקיף דאדם. אבל מי שאין לו כנפות א"ז אלא מקיף דעיגולים כנ"ל). וזאת המצוה ועשו להם ציצית דהיינו להביא המקיף שיאיר לפנימי (כנ"ל בענין המקיף דאדם שהוא בא להאיר בפנימי'). והם הגדילים התלוים לחוץ מן הטלית. רק שזהו בחי' מצוה לבד ונת' כ"פ שכח המצוה הוא נעלם באדם ולכן אמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. פי' דידוע שיש נהורא חיורא ונהורא אוכמא והוא התכלת והוא כמו באש הנר הדולק שסמוך לפתילה האש הוא חשוך ודומה לתכלת והוא אש השורף ועל גביו שורה אור הלבן המאיר אור הנר. וכמ"כ הוא למעלה בחי' נהורא אוכמא הוא בבחי' ממכ"ע אלקי' אל דמי לך וגו' שרוצה להסתלק תמיד למעלה למדרי' אצי' והיחוד עליון ומזה בא למטה בנש"י ג"כ בחי' התעוררות בבחי' היראה וביטול חפצי עוה"ז כהאי תכלת דאכיל ושצי כולא. וה"ז כמו בחי' המשכן שע"י נאחז ונגלה כח המצוה ואברין דמל' כנ"ל כ"פ וכעין מה שהנשמה מעצמה רוצה ליפרד מהגוף כנ"ל. ועי"ז והי' לכם לציצית. וציצית הוא לשון הסתכלות כמו מציץ מן החרכים. וראיתם אותו קאי על פתיל תכלת הנ"ל. וזכרתם את כל מצות ה' (פי' וזכרתם בל"א וועט איר זיך דער מאנען). שתתעוררו לדבקה בו ית' בבחי' כח המצות ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' בביטול חפצי עוה"ז כנ"ל. ורמזו רז"ל גם בגשמיות המצוה דתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסה"כ כו'. וכמ"כ מובן מהנ"ל בבחי' הרוחני' דמצות תכלת שהיא מעלה את האדם אל בחי' כה"כ דהיינו שנהו"ע שהוא בחי' מלכא עילאה שהמצות הן אברי' דילי' הוא היושב על הכסא. והלבן שבציצית הוא התפשטות האור דנהורא חוורא נהו"ע:
4
ה׳ועפי"ז יבוארו הדקדוקים שיש להעיר בפ' ציצית. א' מהו והי' לכם לציצית הלא כבר אמר שיעשו וממילא יהיו. ב' וזכרתם וגו' ואח"כ למען תזכרו שהוא כפל לשון יתר ואין לו מובן מ"ש שתזכרו למען תזכרו גם מה שבוזכרתם אומר את כל מצות ה' ובתזכרו אומר מצותי. גם בוזכרתם הזכיר ענין הב' ולא תתורו וגו' וכאן אומר והייתם קדושים לאלקיכם ועם האמור הכל מובן באר היטיב ועשו להם ציצית היא מצוה ככל המצות שהן כח נעלם. ואומר ונתנו פתיל תכלת כנ"ל הפי' ועי"ז והי' לכם לציצית ל' הסתכלות להרגיש את כח המצוה וזוהי פעולת התכלת ובחי' ממכ"ע כנ"ל להעלות האדם אל הרגשת יוקר ונועם המצוה ויבחר בכל מצותיו הנתונים לנו במ"ת ויעזוב מלתור אחרי לב חומד כשעין רואה וזהו אחרי לבבכם החומד אחרי עיניכם שראו שמפעילים החמדה בענינים אשר אתם זונים מאחרי ה'. למען תזכרו שעי"ז התכלת תבואו למדרי' יותר עליונה דנהורא חיורא שהוא תיקונא עילאה הנ"ל סדר כל אמתת המציאות של העולם שמה שיבוא בסדר הזה הוא המצוי. ומה שלא נכלל בסדר הזה לא יהי' לו שום מציאות כלל כאשר יגלה כבוד ה' לעולם. והוא בחי' כמראה אדם אשר על הכסא הכבוד שהוא לבדו הוא והוא הי' הוה ויהי'. וזהו למען תזכרו פי' תהיו זכורים ממילא (בל"א איר וועט גידיינקען. ולא איר וועט זיך דערמאנען כנ"ל בפי' וזכרתם) ולא שתהיו' נזכרים ע"י כח פתיל התכלת פי' כשהאדם שקוע בהעלם העולם אז הרבה דרכים לפניו בפזור הנפש בכל אשר העין רואה הלב חומד. רק ע"י המשכת הפתיל תכלת שהוא נהורא אוכמא דאכיל ושצי הנ"ל הוא בוחר בטוב ומואס ברע. וכאשר כבר הורגל בזה אז שורה עליו נהורא חוורא שהוא אמתתו של המציאות אדה"ע ותיקונא עילאה. וכשזה שורה עליו ותדבק נפשו בו ה"ז כמו ענין ואתה משמרה בקרבי הנ"ל אז מגלין לו רזי תורה וסוד המציאות. ממילא א"א לו לתור אחרי לבבכם כו' אשר אתם זונים כי אין זה בכלל המציאות המצוי בסדר הזה שהוא דבוק בו והוא אמתי של המציאות ומה שזולת זה אינו עולה בשם מציאות כלל. א"כ שוב לא שייך לומר ולא תתורו בדרך צווי כי ממילא מאחר שזוכר ומרגיש אמתת המציאות אין דבר אחר עולה בשם מציאות כלל להמשך אחריו. וה"ז כמו ענין הנז' במ"א ענין מתן המצות שהמצות עצמן כלומר שיש באדם מישראל כח על המצות הוא עצמו יתפשט ויבוא אל המעשה. והיינו כשיהא דבוק בתיקונא עילאה שהמצות הן אברי' דילי'. וזהו ועשיתם את כל מצותי שתהי' עשי' של האדם רק מצותיו כלומר אברין דמלכא שמתפשטים הם עצמן באדם אל המעשה. נמצא שאין האדם עושה מעצמו בבחירתו בדבר זה ולא בדבר אחר כנ"ל ולא תתורו וכו'. אלא את מצותי תעשו שהם לבדם יהיו מתפשטי' אל בחי' המעשה שלכם. ואתם כמעט שלא תעשו דבר מעצמיכם רק והייתם קדושים לאלקיכם והוא ישפיע בכם אשר תעשו. והיינו נהורא חיורא דציצית. וזהו ענין שכר הנשמה בירידתה בגוף שתהי' זוכה להיות בבחי' קדוש אל אדה"ע דתו' ותיקונא עילאה שהוא מעלה עליונה הרבה יותר ממקום מחצבה בשרשה שטהורה היא מבחי' טהור כנ"ל וכמ"ש במ"א באריכות. ושכרה הוא בחי' קדוש כנ"ל. אבל קרח אכחיש תיקונא עילאה כמ"ש בזוה"ק פי' שלא הי' מאמין בסדר קבוע מאת ה' במהו"ע אלקות. ומה איכפת לי' להקב"ה מה שיהי' בעולם. כולא כלא קמי'. אלא שה' עוז לעמו יתן ואין עוז אלא תורה שע"י החומ"צ יש בהם כח ועוז ויכולים הם להפיק רצון מה' כפי אתערותא דלהון ורק הם פועלים זאת במעשיהם וכוונתם והתעוררותם באופן שבלא התעוררות דלמטה הי' קרח מכחיש שום תיקון לעילא בסדר וחק לענין המשכת כבוד ה' לעולם. וזהו הפך ממש ממשנ"ת בענין ועשיתם את כל מצותי שהתיקונא עילאה יהי' נמשך ע"י הלבן וכל המצות ושלכן נק' מצותי כאמור. אלא שלמעלה אין שם אלא אור פשוט ח"ו ורק האדם יכול להמשיך בעוז וכח דתומ"צ כפי הכנתו. ולא האמין שמאת ה' היתה זאת שיהי' אהרן כה"ג וע"י מרע"ה דוקא יהי' פירוש כל מצוה ומצוה. שכבר נתן הכח של המצות לישראל ועם תורתי בלבם כתיב. וכל איש ישראל אלקיו יורנו איך לעשות המצות להפיק רצון מה'. וז"ש ומדוע תתנשאו על קהל ה' פי' כי זאת מה שאהרן לקח לעצמו הכהונה הגדולה זאת היא גופא ההתנשאות. כי לסברת קרח כל החפץ ימלא את ידו ועשה עבודת הכהונה גדולה וקטנה. וכן מרע"ה מה שהי' הוא המנהיג לדרוש את ה' מאתו בכל דבר. חשב קרח בסברתו שזה הוא שמרע"ה מתנשא בעצמו להנהגה זאת ולא שה' פעל כל זאת מתיקונא דלעילא. וז"ש כי כל העדה כולם קדושים כלומר מובדלים ופרושים מעניני עוה"ז כשירצו והיינו בכח פ' ההארה הידוע. וזו היא טענתו כלפי אהרן. ובתוכם ה' היינו עם תורתי בלבם הנ"ל זו היא טענה כלפי מרע"ה. וז"ש ומדוע תתנשאו על קהל ה' להנהיג השורה בעצמיכם דוקא. אלא ימשכו ידם מקביעות ההנהגה ויניחו הדבר אל ההזדמן מי שירצה וכיהן לה' והורה הוראה לעצמו ולשואליו בדבר המצות. וכ"ז הוא מנגד גמור אל בחי' תיקונא עילאה דאהרן דוקא שושדמ"ט בכל בחי' ההעלאות ממטה למעלה. ומשה שושדמ"ל בהמשכת אור התומ"צ אל הגילוי (והוא כענין תכלת ולבן הנ"ל ולפי סברתו זאת של קרח חשב למשפט שדוקא טלית שאינה של תכלת והיינו שאין מן המקיף גילוי בחי' התפעלות בפנימי וה"ז רק כמו המקיף דעיגולים. (אף שאינו ממש כמותן כי עכ"פ מגין הבגד על האדם. אבל לענין רוחניית המקיף אינו בגילוי וק"ל שמעין זה הוא גם בגשמיית). ולכן צריך לפתיל תכלת דוקא לעשות בחי' ההעלאה אז צריך גם לחוטי הלבן להמשיך נהורא חיורא מלמעלה למטה. אבל אם הטלית שהוא המקיף עצמו יש בו לפעול בחי' ההעלאה דתכלת דומה לים וכו' ואז לסברתו ודאי דא"צ לפתיל תכלת וה"ה שא"צ גם לחוטי לבן כי ממילא יומשך נהורא חיורא מחמת ההעלאה דמקיף דבגד תכלת ודו"ק. אבל באמת אין העלאה ולא המשכה מכח האדם הנברא רק מתיקונא עילאה דלעילא והן אברין דמלכא כפי המצוה דוקא. ועל ידי פתיל תכלת דוקא הוא בחי' ההעלאה ולא על ידי הבגד תכלת (ודל"נ כזאת גם ברוחניות). וכן העלאת עבודת הכהונה הוא על ידי תיקונא עילאה דוקא והוא אהרן הכהן דוקא שושדמ"ט. ולא בקדושת כל העדה. ונגד טענת ובתוכם ה' נגד מרע"ה אמר בית מלא ספרים לסברתו א"צ למזוזה דאתקיש לתפילין מה התפילין מקדשין את גוף האדם כשלובשן כמצותן שלא יפיח בהם כו' כך המזוזה מביאה קדושה בגוף הבית. ולסברתו גם קדושת הספרים מביאה את הקדושה בבית כי גם הספרים קדושים הם מקדושה האלקית וכשהן מונחין בבית ממילא מתפשטת קדושתן לקדש גם את הבית (וכש"כ מכח התומ"צ שנתן לישראל בבחי' כח נעלם ובא ממנו אור בגילוי איך ומה לעשות המצוה וא"צ למרע"ה דוקא כנ"ל). אבל האמת אינו כן ודוקא ע"י בחי' תקונא עילאה בסדר המצוה באברין דמל' הוא שנמשך קדושה בגוף הבית ולא מקדושת הפרשיות דמזוזה עצמן. ולכן אף אם מלא ספרים קדושים כיון שאינו כסדר המצוה בתיקונא עילאה לא תומשך שום קדושה בגוף הבית מקדושת הספרים. וכמ"כ הוא מרע"ה דוקא שושדמ"ל ולא כל העדה אף שבתוכם ה'. והנה בתפלת ר"ה ויוהכ"פ אומרים והופע, בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך וידע כל פעול כו' והופע הוא לשון גילוי אור וזריחה כזריחת השמש שהוא גילוי גוף השמש באויר העולם. וכן כשיופע הדר גאון עוזו בתבל היינו שיהא גילוי מתיקונא עילאה באברין דמל' שע"י ה' ימלוך לע"ו וידע כל פעול כו' ולכן אמר משה אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה כו'. והיינו שיגלה בחי' תיקונא עילאה המאיר בתבל וממילא ידחו המכחישים אותו למטה מן התבל שהוא ארץ הלזו אל ארצות התחתונות שאין שם בחי' המצות דתיקונא עילאה. ועי"ז תדעו כי ה' שלחני (בתיקונא עילאה) לעשות את כל המעשים כי לא מלבי והתעוררותי. אך בכ"ז עדיין לא שקטה תלונת העדה ולא השכילו את זאת שתיקונא עילאה הוא אשר פתח את פי הארץ לבלוע אותם והתלוננו עוד לאמר שגם את זאת פעלו בכח חכמתם וכח אתעדל"ת שלהם להתגבר על עדת קרח ולהמית אותם. וז"ש אתם המיתם את עם ה' ולא ה' (בתיקונא עילאה) פעל כ"ז. צוה ה' שיקחו מטה לכל שבט כו' והנחתם לפני העדות אשר אועד לכם שמה ידוע ומבואר במ"א שי"ב שבטי י"ה לא נקראו בשם מטות רק אחר בנין המשכן בשביל תיקון ענין הדגלים למחנה ישראל. והוא ע"פ הידוע דגופא דאילנא קדישא אשר ה' אלקי ישראל בא בו לשכון בתוך עמו ישראל. הוא האבות אי"ו שהן נגד הג' קוין דז"א דאצי' ושבטי י"ה שנים עשר בני יעקב הן כשבטים וענפים היוצאים מן האילן. שהן עולים ממקום התקשרותם באילן ולמעלה. וכמ"ש ששם עלו שבטים שבחי' הביטול לאלקי" שלהם הוא בבחי' עלי' והתכללות ממטלמע"ל. ובמדבר אחר בנין המשכן ושכנתי בתוכם בבחי' הדגלים נשתנה ענינם להיות בבחי' המשכה משרשם שפע בעולמות למטה דוקא כדוגמא שלמעלה. ונקראו אז בשם מטות כמו מטה ומקל שהאדם נשען עליו שמקום דבוק המטה באילן אוחז האדם בידו והענף והשבט המתפשט להלאה ממקום דבוקו באילן פונה למטה. נמצא שהמטה הוא מקור ההמשכה משרשם ולמטה בעולם. ונק' מטה ע"ש ההטי' כי כח שרשם זה הוא בו"ק שבדעת שהוא בחי' דעת נוטה לכאן ולכאן להנהיג את המדות במחדו"מ ובדעת כלולים כ"א מחו"ג. (או בלשון הזה שהחו"ג שבדעת המה בבחי' ו"ק הכל י"ב כמ"ש במ"א). ולכן כשלקחו המטות שלהם שבהם הוא כח בחי' התקשרותם ויניקתם משרשם והניחו באוה"מ הוא כענין עליית הדעת אל הכתר ועלי' זו היא למעלה מכח נטייתו לצדדים. והוא כענין עלי' דתענית שמתפללים בברכת עננו טרם נק' אתה תענה מה שאין מתפללין כן בשום תפלה בלא תענית. והיינו לפי שתענית הוא העלאת חלבו ודמו בלא בחי' מעשה בפו"מ אלא ממילא ומאליו שאינו עושה כלום ואינו אוכל זו היא בחי' העלי' שלו. ולכן עונה ג"כ ממקום שאין המעשה פועלת בו כלום. ולכן א"צ לדבורי התפלה ובקשה להמשיך השפע כרצון האדם אלא ממילא ומאליו הוא נענה מרצון וכמ"ש לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם. וזהו התענית הנרצה דוקא. וכשמשמיע במרום קולו בא משם אמת ה' לעולם וחפץ חסד הוא. וכענין זה הוא הנחת המטות באוה"מ שהוא עליית השבטים והמטות לבחי' הכתר שלמעלה מנטיית הדעת והוא להשמיע במרום קולם וה' יענה ממעון קדשו שלא ע"י פעולת התחתונים והי' האיש אשר אבחר בו שלא ע"י קריאה והמשכה מטהו יפרח וידעו הכל כי בו בחר ה' והשיכותי מעלי וגו':
5
ו׳בזה"ק פרשה קרח ד' קע"ח ע"א ועבד הלוי הוא ר"א פתח היושב וכו' עד סוף המאמר ומלבד הבנת הענין י"ל מה ענין הפתיחה של הפסוק הזה. שלא פירש בו כלום. גם ענין הקדמתו לבאר ענין בריאת האדם ושברא לי' באורייתא ושאמרה קמי' למגנא אתקריאת א"א כו' הכל לכאורה אין לו שייכות לענין המאמר. ושם ע"ב הוא אשלים לסטר שמאלא הוא אשלים לפגימא דעלמא. ואפי' ההוא סטרא דצפון וכו'. מאי אפי' הלא זהו פגימא דעלמא כדלעיל סוף ע"א:
6
ז׳ידוע הכוונה שמ"ע "שם "ע' רבתי. שם ב"ן מברר רפ"ח ניצוצין עולה גימט' ש"ם ואח"כ עולה לע' רבתי שהוא ז"ת דבינה דנקודים. ויש להבין הלא השבירה היתה במדות דז"א דנקודים ולמה עלייתם אל ז"ת דבינה. אמנם להבין בקצרה ענין תהו ותיקון הוא שבחי' תהו הן אורות בכלים והאור נמשך ממקורו ומאיר בכלי. והכלי עושה בו תמונה כמו כלי אדום שעושה מראה אדומה למים שבתוכו וכו' והמים עצמם הם פשוטים לגמרי כשהיו עד שלא באו לכלי. וכל הפרטים הנמצאים באור דהיינו היותו אור החסד והתכללותו י' מי' עפ"י מאמר קו המדה הוא כפי מה שנמשך האור משרשו במדה זו וה"ז נק' שההתחלה דאור הזה הוא במקורו דוקא. ומשם נמשך ובא בכלי והכלי משנה התגלותו לחוץ לפי גוון הכלי ותמונתה. ולכן בעליית הניצוצין דאורות שנפלו למקומם עולין לז"ת דבינה ששם הוא שרשם ומקורם והיינו לומר ששבין להתחלה שלהן. אבל בחי' התיקון נק' גופין כלומר שהאור מורכב בכלי. ופי' מורכב הוא לומר שאין האור כמו אור בעצמו והכלי אינה כמו כלי עצמה. אלא משניהם נעשו מציאות חדש. כמו וייצר את האדם עפר מן האדמה וגלמי ראו עיניך. ויפח באפיו נשמת חיים שהוא כמו נשמה עצמה בעלת כל הכחות באופן רוחני ואלקי ויהי האדם לנפש חי'. גוף ונפש מורכבים ביחד. להיות כחות רשו"מ בערך הגוף וכן הילוך ודיבור ותנועה הכל גופניים נמצא שהאור משתנה לפי ערך הכלי. וענין השינוי הוא שיש לו בחי' התחלה בערך מזיגותו והרכבתו בכלי. כמו הנשמה אחת לפי הגלגולים שלה בכל גוף וגוף ככה יש לה התחלת כל הכחות דרצון ושכל וכו' לפי ערך אותו הגוף דוקא. אך יש בזה שני בחי' היינו אדם ובהמה. "אדם גימט' מ"ה לשון ביטול והוא ביטול בעצם שהוא עצמו מ"ה. ובהמה "בה מ"ה היינו ביטול היש שהיש הוא דבר בפ"ע אלא שיש בו ביטול ויובן שהבהמה אין לה בחירה רק כפי מה שנמשך רוח הבהמה מפני שור שלמעלה ורוח החי' מפני ארי' שלמעלה כן תהי' וא"א לה לשנות. אך רוח הבהמה הוא מורכב בגופה א"כ ההתחלה הוא בגופה למטה כנ"ל. ולפ"ז הי' ראוי להיות לה בחירה. אך ההתחלה היא מכח המוגבל שירד מפני שור שלמעלה והורכב בגוף הבהמה בהגבלתו לכן א"א לה לשנות. ובדבר המוטבע בה יש לה התחלה ממש שהרי מתעורר לה רצון לרוץ אל המאכל ולברוח מן המזיק בהרגשה שמרגשת את המזון או את ההכאה והגערה כידוע. אבל זאת ההתחלה אינה יכולה לשנות לפי שכבר הוגבל בירידתו משרשו. אבל בחי' אדם הגם שגם בו יורד האור מפני אדם שבמרכבה אך באדם נמצא גם השרש שלו בקרבו כמ"ש במ"א באריכות בענין מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם. דהיינו השרש שיש בפני האדם למעלה מעלה הוא הנמצא באדם למטה וד"ל. וזהו שבאדם יש בו שרש הביטול כלומר מה שהביטול הוא רק התפשטות שלו והביטול שיש באדם הוא התפשטות כח השרש שבקרבו ולכן נק' ביטול בעצם כלומר העצם שהביטול הוא התפשטות שלו. ולכן יש בו בחירה דהיינו שני דעות מאין ליש כלומר התפשטות בבחי' יש ולא בבחי' ביטול. או מיש לאין דהיינו התפשטות בחי' הביטול כנ"ל וד"ל. אבל הבהמה אין בה השרש עצמו רק ההתפשטות לבד מן השרש של הביטול מקבלת היא (והשרש שיש בה למטה הוא שרש היש דוקא ובבחי' זו היא למעלה מאדם אבל הביטול מקבלת מאדם דוקא גם בשרש פני שור ולמעלה מעלה וד"ל). ולכן נק' ביטול היש ובה" מ"ה. וכללות ענין התיקון הוא בחי' דכר ונוק' היא בחי' התקבלות האור בתוך הכלי והוא ענין ההרכבה שההתחלה בתוך הכלי וד"ל:
7
ח׳אמנם ידוע שגם בחי' הביטול דעולם התיקון הוא רק תיקון השבירה. אך העיקר הוא בחי' העוה"ב בבחי' יש דוקא כמ"ש להנחיל אוהבי יש. וידוע שעוה"ב יהי' בו רק מה שנעשה בו תומ"צ בעוה"ז. והתורה קדמה לעולם כלומר שגם בחי' עצם הביטול דבחי' אדם הוא לגבי התו' רק בחי' התפשטות. וז"ש בזוהר הנ"ל כד בעא למברי עלמא סליק ברעותא קמי' וברא לי' באורייתא וכמ"ש ואהי' אצלו אמון אומן כלומר שהתו' נחשבת למקור ואומנת וממנה התפשטות הכל עד בחי' העולם עצמו וכמ"ש במ"א באריכות בענין אסתכל באוריי' וברא עלמא. כד בעא למיברי אדם שיהי' לו התחלה ובחירה למטה והא אתמר כידוע דזמין הוא למחטי ולארגזא ונמצא הוא מנגד לאור התו' שהוא שרש העולם אמרה קמי' וכי למגנא אתקריאת ארך אפים. פי' כיון שסוף סוף לא ידח נדח ויתברר הכל ויהי' תחה"מ ועוה"ב אף שבנתיים יהי' מה שיהי' זו היא מדת א"א להיות מאריך אפו וכו'. והנה כל מע"ב עד שלא נברא האדם הם בחי' בהמה כי הכל טבעיים ואין זה עדיין שלימות ענין התיקון שהוא דו"נ כנ"ל שעקרו שהאור יהי' מתקבל בכלי דוקא ושלימות ענין ההתקבלות הוא בחי' המורכב דאדם שהשרש עצמו נעשה מורכב בכלי וכנ"ל שהוא עצם הביטול. אבל בבחי' בהמה לא נתקבל בכלי רק הארת השרש התפשטות הביטול כנ"ל ובבריאת האדם נשתלם העולם כלומר שבא בחי' השרש ועצם הביטול להיות נמצא בעולם. והאדם פועל השלימות בעולם כי הוא עצם שממנו נמשך התפשטות הביטול בעולם וכמ"ש בזוהר ובתיקונים שאדם הי' אומר לכל הנמצאים באו נשתחוה וכו' כמ"ש במק"א והיינו שהי' ממשיך בהם הביטול בכח העצם שלו וז"ש והוי דחלין מיני' כל בריין. ומ"ש הוי זיו פרצופא דילי' מעילא ומתתא. הוא ענין אחור וקדם צרתני והוא ששרש האדם למעלה מעלה נתקשר בנשמת חיים ובגוף ממש. והוא כענין ניצוץ אלקות דנשמה שגם הוא מתקשר בגוף כמ"ש מאן דנפח מתוכי' נפח ונקשר מקור ההבל גם הוא בגוף האדם שיצר מן האדמה וע"כ האור המתפשט ממנו הי' ככל המדרי' דעילא ותתא. וזהו זיו פרצופא דילי' ר"ל ההתפשטות אור נתפשט מבחי' עילא ותתא דילי' וע"כ הי' כולל עילא ותתא דעולם. ת"ח לא אתקיים עלמא ולא אשתלים כו'. כי בחי' התהו לא אתקיים כמ"ש באדרא גליף מלכין ומשער מלכין ולא אתקיימו. שאין זה קיום אם אין האור נתפס בתוך הכלי שזהו כללות ענין דו"נ דתיקון כמ"ש כאן בביאורי הזוהר. ולכן גם בבחי' בהמה דעולם התיקון לא אתקיים דתיקון עדיין וכמארז"ל שכל הצמחים עמדו על פתח הקרקע וכו' היינו שלא הי' עדיין עיקר קיום מציאות העולם. ואחר שבא אדם והאיר בכחו בנמצאים אז אתקיים עלמא וגם אשתלים דהיינו שבא גם אור בחי' אדם בעולם שהוא שלימות האור דעולם התיקון שבא גם הוא בכלי. ומ"ש ואתקדש יומא. שאז הוא דוקא ענין השלימות הנ"ל כשמתקבל האור בכלי עד שעולה באו"ח. משא"כ כשעודנו האור מתפשט אין זה שלימות ענין הקבלה כידוע ומבואר בכ"ד באריכות:
8
ט׳והנה התפשטות האור בעולם בא בב' בחי' ימינא ושמאלא. וידוע שמאל דוחה וימין מקרבת. וביאור קירוב ודחי' הוא. שכשהמכוון נגלה בדבור הוא בחי' קירוב וכשאינו מגלה המכוון כמו שאומר מה איכפת לך עשה כמו שמצווים אותך הוא דרך דחי'. וזהו דסט' דקדושה לימינא כידוע דקדושה היינו שיש בו בחי' הביטול שהוא הפנימי' של העולם כנ"ל ביטול בעצם וביטול היש הוא בחי' ימין מקרבת בגילוי המכוון דהיינו האו"פ והשתל' דסט"א ושמאלא בדרך דחי' התפשטות היש בלא בחי' ביטול והאור המחי' הוא רק בבחי' מקיף. והנה ידוע דשם הוי' הוא המהווה הכל. ר"ל שהוא עקרא ושרשא דכל עלמין. שהעלמין דבי"ע הן בחי' זיו והתפשטות למ"ד כלים דזו"נ ושם הוי' הוא הי' הוה ויהי' וכמ"ש במ"א באריכות. הי' הוא עד שלא נבה"ע כמו המדות בעודם כלולים בשכל. הוה הוא כמו המדות בלב אה' ושנאה ורחמנות והוא המחי' העולם ונותן בו בחי' ביטול. יהי' הוא כמו פעולת המדות שפועלים בזולתו שאינו בערך פעולה זו מצד עצמו רק כח מדות המשפיע פועלים בו מה שאינו בערכו כלל. והיינו כמו לע"ל וידע כל פעול ויבין כל יצור כו' שהפעול והיצור אינם בערך דעת ובינה אלא שהוא כח ועוז דשם הוי' כמ"ש ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר. וזהו בחי' יהי' דשם הוי'. ולגבי העולמות ג' בחי' דהי' הוה ויהי' הם בחי' מחולקים. אבל שם הוי' דז"א דאצילות עצמו הוא הכל ביחד הי' הוה ויהי' וכמ"ש במק"א דהבירור בבחי' אצי' נעשה בכל מדרי' העולמות וזהו ל' כלים. רק הבירור בערך העולמות נעשה ע"י הצמצומים והפרסות שבין אצי' לבריאה ובין בריאה ליצי' וכו' והתפשטות בחי' יהי' הנ"ל דרך הפרסות וצמצומים הוא בבחי' דחיית השמאל דוקא. ואם הי' מתפשט בבחי' הגופני הוה מטשטש עלמא כידוע בענין הקליפות שהם בבחי' רוחני' דוקא ואם היו בבחי' הישות דעולם היו מקלקלים העולם שלא יוכל לקבל בחי' אור הביטול ובזה יובן המשל הכתוב בבאה"ז כמו השופך יין מן החביות לכלים שצריך להפסיק לבסוף שלא יצאו השמרים עיי"ש ולכאורה תמוה מאין השמרים למעלה. ועפ"י הנ"ל מובן דבחי' יהי' הנ"ל אם יבוא דרך הפרסות וצמצומים יבאו ממנו שמרים למטה דמטשטשי עלמא. וזהו מ"ש רוחיהון דשדין לאתברי גופא דלהון ואתקדש יומא ולא אתבריאו. כמשל הפוסק מלשפוך מן החביות ויריק השמרים במקום וכלי אחר היינו בדרך אחר שלא יתגלה עד אחר הבירור לע"ל ונגלה כבוד הוי' כנ"ל ועכשיו לא נתפשט האור עד בחי' הגופין רק בבחי' הימין דוקא כנ"ל ואשתאר עלמא כמה דאתפגים מעבידתי' ואתחסר. ידוע דבי"ע בחי' חותם האצי' וציור החותם פועל הציור בנחתם. וכשלא באו בחי' השמאל דשם הוי' דאצי' להיות נמצא בעולמות דבי"ע ה"ז כמו פגם באור האצי' המתפשט וחסרון בפועל במציאות העולמות. כיון דאתקדשו ישראל כו' ואשתכחו ליואי כנ"ל. בלק"א ריש ח"ב מבואר שיש ב' בחי' אה'. אחת הבאה מאילי'. והב' דלעשותה ע"י ההתבוננות דבינה. ואם היתה הבינה מאירה תמיד היתה האה' דלעשותה נמצאת תמיד. אך אחר שנבה"ע הכל תלוי במה"ת. וזהו ענין העבודה דלוים שעובדים ומתקנים לבחי' "הוא שהיא בחי' בינה כידוע דבינה נק' הוא ועי"ז נמצאת האה' דלעשותה בפועל. וזהו עבודה ותיקון ר"ל התלבשות כידוע לבחי' הוא. וז"ש ואשתכחו ליואי בסטר שמאלא שהוא המקום שאין בו ביטול מצד עצמו וצריך לעשותו ע"י עבודה דבינה. כדין אשתלם ההוא פגימו דעלמא דמסטר שמאלא כי הלוים נמצאו בבחי' השמאל. וע"ד בעאן לאתדכאה ליואה שיוכלו להתכלל בבחי' הביטול. והוא כמו כובד ראש והרהורי תשובה הקודמים להתבוננות דאה' דלעשותה. וכדין כלא אתכלל בימינא כמ"ש ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו. והיינו כשנמצאת אה' דלעשותה בפו"מ אזי היא עולה למדריגה אה' הבאה מאילי'. ואז הוא כמו אה' דאתכלילת בתרין סטרין. וז"ש הוא אשלים לסטר שמאלא דהיינו כמו מציאות האה' דלעשותה. הוא אשלים לפגימא דעלמא היינו כמו כשמתכללת באה' הבאה מאילי' שאז מתפשטת אה' הבאה מאלי' בתרין סטרין כנ"ל. והנה ע"י האה' דלעשותה נעשה לאכפיא למים הרעים דק"נ ולאהפכא לקדושת מים דנפה"א כמ"ש בלק"א. וע"י התכללות המים דנפה"ב במים דנפה"א נעשים אח"כ כלים לבחי' הקדושה דתומ"צ שמגיעים ומאירים גם בנפה"ב כידוע בענין רו"ש. שהשוב מגיע עד מקום של הרצוא וד"ל. וע"ז אמר ואפי' ההוא סטרא דצפון שהוא המקום שהי' לברוא בו גופיהון דשידי כדלעיל סע"א שהוא למטה מים הרעים דנוגה. ליואה בארונה היינו עבודת הלוים באה' דלעשותה שמהפכת את המים הרעים ליכלל באהבת ה'. אך אף שנכלל ומתבטל בשעת מעשה עדיין אפשר לסוחטו לאיסור. אך ע"י ארונא שהוא ענין קיום תומ"צ אחר התפלה אשלים כלא אפי' בגשמיות דנוגה. וז"ש מטולא דהוי נטלי במשכנא הוא התכללות כח. גופני דנוגה בקדושת המשכן שהוא היכל ה' דבחי' נפש אלקית עצמה והוא הרצוא בארונא שהוא אור התו' המאיר על המטולא דמשכנא אשלים כולא אף לסט' דצפון. ככה ועד"ז ממש יובן בנסיעות וחניות בנ"י במדבר דכתי' בנסוע האקון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אוביך וגו' ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל ולכאורה אחרי המנוחה כזאת מה צורך עוד לנסיעה. והענין ידוע שכדי שיבואו לבחי' ומדרי' א"י היו צריכים להכניע נחש שרף ועקרב דמדבר. שבשעת החני' הי' מחניהם קדוש ונחש שרף ועקרב לא ירעו ולא ישחיתו להם. אף שהם במקומם בתוקפם לא קרב זה אל זה. ומקבלים חיותם מסט' דקדושה בריחוק מקום ובדרך מקיף כנ"ל כי גילוי אור ה' הי' מתצמצם במחנה ישראל ובמשכן וכליו וע"י הצמצום הזה הי' מקום להמשכת שפע דרך אחוריים ובבחי' מקיף על הקליפות דמדבר עמים. ולכן בכדי לבוא לא שהיא ארץ טובה ורחבה לרשת ממש את העמים ולא תחי' מהם כל נשמה אפ במקומם. ע"ז הי' צורך הנסיעה ובפירוק המשכן דוקא ועיקר הנסיעה נחשבת לארון שהוא אור ה' השוכן במשכן ובתוך בנ"י. כי בגשמיות הארון הי' בחי' אלקים חיים כידוע מענין הפלשתים ודגון אלהיהם ושירת הפרות ופרץ עוזא וכן בירדן נשא את נושאיו. וכשארון הזה בתוך המשכן בתוך מחנה ישראל יוכל המדבר להיות בכל תקפו. אך בנסוע הארון דכתי' וארון ברית ה' נוסע לפניהם לתור להם מנוחה ומיישר להם הדרך כמארז"ל היינו שמבטל שממון וחורבן המדבר. וזהו קומה ה' ויפוצו אויביך כי בהסתלקות החיות שנמשך להם מסט' דקדושה ע"י הצמצום ממילא בטל ענינם לגמרי. וינוסו משנאיך מפניך שלא לעכב בידי ישראל לבוא לארץ טובה ורחבה (וענין אויביך ומשנאיך מבואר במק"א שמשנאיך הוא שרש הקליפות וכו'). וזהו דוגמת. ענין הרו"ש דבבחי' רץ לבך מי לי בשמים וכו' הוא בהסתלקות מכל עסקי עוה"ז דנוגה. ובבחי' שוב הרי כתי' ואספת דגנך וכו' הנהג מנהג דרך ארץ ואז באמת כתיב השמרו לכם פן כו' ואבדתם מעל הארץ הטובה. שהיא רחבה דוקא כדלעיל. אבל בבחי' רצוא א"צ שמירה כי ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך וכנ"ל. וז"ש כיון דאתקדשו ישראל ואשתלימו בדרגיהון שהן גופא דאילנא דקדושה ואשתכחו ליואי בסטר שמאלא כדין אשתלים פגימא דעלמא דמסטר שמאלא כי נמצא בם בחי' השמאל בצורת החותם והנחתם. רק שהי' הכל בסט' דקדושה דגופא דאילנא דישראל שהם הלוים עצמם. וע"ד בעו לאתדכאה ליואי לפי שהן בחי' השמאל שהוא דרך דחי' כנ"ל וצריך לאתדכאה מישותו וליכלל במדרי' הכהנים סט' דימינא. ועוד אמר דאפי' סט' דצפון דנוגה דעוה"ז ליואה בארונא מאי בארונא בההוא מטולא דנטלי במשכנא. דהיינו כח הגופני שלהם בעבודת משא שנשאו את המשכן בדרך נסיעה כנ"ל בפירוק דוקא עי"ז בארונא אשלימו כלא להיות עי"ז באה אח"כ חניית הארון ושובה ה' ונעשה מן המדבר עצמו מחנה ישראל דוקא:
9
י׳תו ועבד הלוי הוא דא עתיקא וכו' פולחנא שלימותא דמלכא קדישא מאן עביד לי' וכו' הנה מלכא קדישא לא שנק' כן עתיקא והכוונה בודאי כאן מלכא קדישא בז"א שבו תלוי ענין העבודה דוקא וא"כ איך מפרש זה על הוא דא עתיקא. אמנם ידוע המאמר עתיקא וז"א כולא חד רק שז"א נק' ההוא דלבר. והמשל בזה מגוף השמש המאיר לארץ שהוא גוף בפ"ע וההארה הוא סגולה בו (כמו האבן טוב המאיר שהוא חומר מקשיי והזיו והאור הוא בסגולה נמצא בו). ובטל במציאות בגופו וכו' כידוע. אך בשרש הרוחני' ואלקי שממנו נתהוה השמש מאין ליש הרי שם גוף השמש ואורו בהשוואה וערך אחד ושניהם יש להם מציאות שוה. וזהו שזאת המדרי' שהזיו בטל ואין לו מציאות כ"א בהעלם השמש נק' ההוא דלבר. אבל מצד הפנימי הרוחני שניהם נמצאים כאחד ביחד. וזהו למעלה בחי' פנימי' רצה"ע שיהי' העולם כולו הנברא מזיו ואור ע"ס דז"א עוסקים בעבודתן ואם הי' אור עתיקא מתפשט למטה ממילא היו כולם עובדים את קונם ורבונם בבחי' עבודה בחיצוניות עכ"פ דלגבי עתיקא הכל שוה. כי אין חילוק בין פנימי' לחיצוני' רק לגבי ז"א שישות החיצוניות הוא בהעלם והסתר ביטול הזיו למקורו כנ"ל ולפי ערך הארת הביטול הזה הבאה בכל עולם ועולם כן הוא מדריגות וערך בחי' דעולם ההוא כמלאכים שעושים באימה וביראה רצון קוניהם וצבא השמים משתחוים ואופנים ברעש גדול וכו' כידוע. ובעת רצון כשמתגלה אור הביטול ביותר מכפי המדה הקצובה מאיר גם בחיצוני'. אך אין זה נק' בחי' עבודה בשלימות מאחר שהביטול נגלה שם. וה"ז כבחי' הכהנים ואה' שאין צריכה עשי' רק באה מאלי' כנ"ל. אבל פולתנא שלימאה היינו כשבא עול מלכות ואימת הדין אז באה בחי' עבודה דמלכא קדישא דוקא. והוא פנימי' רצה"ע דעתיקא בשלימות. אף דלגבי ז"א אין עבודה זו אלא בחיצוניות והסתר פנים לגבי עתיקא הכל שוה כנ"ל. וז"ש מאן עבד לי' פי' לההוא פולחנא שלימותא הוי אומר דא ליואה שהוא שרש העבודה דקו שמאל וממנו ג"כ באה בחי' הצער והמרירות על העדר העבודה ומחמת זה נמצא ענין העבודה אף שלא בגילוי אור הביטול כנ"ל ויש לפרש פולחנא שלימותא ע"ד המבואר במ"א אה' או יראה דאתכלילת מתרין סטרין וכו' והכל הולך אל מקום א' ממש. ותו ועבד הלוי הוא כד"א ה' הוא האלקים וכו' הוא פשיטא לקבלא לכנס"י וכו' הוי אומר הוא ע"כ הוא בחי' עליונה דפנימי' רצה"ע שהוא יחוד קובהו"ש כמ"ש בלק"א פ"מ ומ"א. וזהו הוי' הוא האלקים. כי הנה ידוע בהתפשטות זיו דע"ס דז"א מאין ליש בעולמות עיקר הישות הוא בא מכח בחי' המלכות שהוא עקרא ושרשא דבחי' הישות והגבול דעולמות בעולם שנה נפש כו' וממנה באה אתעדל"ת במלאכים ונשמות, וזה נק' מ"ן דנוק' שהוא נמשך ממוחה ממש ובבוא ע"ז מ"ד דדכורא נעשה מציאות הולד שהוא מורכב ממ"נ ומ"ד כידוע שעקרו מן המ"נ ומ"ד מתייחד במה שמברר מן המ"נ לצורת הולד ובזה נעשה דמות אדם וצלמו. והנה המעורר וממשיך בחי' המ"נ ממוחין דנוק' הוא בחי' עבודה דלוים ששרשם בחי' קו שמאל דז"א. ושמאלו תחת לראשי להרים הראש להוריד ממוחין מ"נ כנ"ל. ועי"ז ממילא דרכו של איש לחזור אחר אשה בבחי' המ"ד שהוא קיום התומ"צ בפו"מ וזהו יחוד קובה"ו כידוע ומבואר בכ"ד והוא הוא פנימי' רצה"ע כנ"ל. ולכן כ"ז נכלל בפי' הוא דא עתיקא שהלוי מתקן כלומר מלביש לבחי' עתיקא שיבוא למטה בין בבחי' עבודה דחיצוניות מאימת הדין ומאה' ויראה דאתכלילן בתרין סטרין. בין בבחי' הפנימי' דיחוד קובה"ו שממנה בא תולדות הנשמות כידוע הכל וז"ש בסוף המאמר "הוא "אתגליין היינו פי' הא' בהוא דא עתיקא. הוא סתים היינו פי' הב' הנ"ל. ומ"ש מקודם הוא לתתא הוא לעילא. היינו ב' פי' הראשונים. ר"ל אשלים לסטר שמאלא ואשלים לפגימא דעלמא היינו הוא לעילא פי' בגופא דאילנא דישראל כנ"ל. ומ"ש הוא לתתא היינו מ"ש ואפי' ההוא סטרא דצפון וכו'. וכאן שמסדר סדר הפירושים נקט סדרא ואתא ממטה למעלה לתתא ולעילא ואתגלייא וסתים:
10
י״אומ"ש בסוף המאמר הוא אלקים היינו מ"ש קודם לזה, תו הוא כמד"א הוא עשנו ולוא אנחנו ויש להבין מהו ענין הוא עשנו להוא אלקים דוקא. אך יש להבין תחלה בכללות ענין זה דועבד הלוי שהוא ענין העבודה של התחתונים לבתר דאתקדשו ישראל וכו' כידוע דעבודה צורך גבוה הוא וכמ"ש תנו עוז לאלקים. וזהו פלא גדול לכאורה מאחר שידוע שבחי' שמות דהוי' ואלקים אין הכוונה בהם לאו"כ דספי' רק לאא"ס בחי' היחוד דמהו"ע דוקא בספירות והוא פי' השמות בל"א כידוע. א"כ איך שייך לומר תנו עוז לאלקים. ובמה שנא' שהוא בחי' תוס' אורות בכלים לא יתיישב עדיין מ"ש לאלקים כנ"ל שהוא קאי על מהו"ע דוקא כנ"ל. אמנם הנה כתיב אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כו' אכן כאדם תמותון. ולכאורה מהו כאדם הלא לאדם הוא מדבר וכ"ז יובן ע"פ הנז"ל בפירוש ברא לי' באורייתא שהוא בחי' העצם ההוא שבחי' עצם הביטול נחשב התפשטות לגבי' כנ"ל. והנה ישראל עלה במח' היינו במח' זו דרזא דאורייתא ששם ישראל דוקא עלו ולא חיצוניות העולמות כי אין שם חיצוני' כלל. כמו שכתוב ואין אלקים עמדי. וזהו במחה"ק דאד"ק. וכן יובן למעלה מעלה בגליפו דטה"ע כידוע נמצא שיש לישראל שרש בבחי' ומדרי' היש שלמעלה מאין אפי' בבחי' עצם האין והביטול ובחי' היש האמתי הנ"ל הוא הנק' בשמות דאלקי' וכו' כנ"ל. ולכן לא בא אור הזה להתגלות בנשמות בגופים עד מתן תורה וירד ה' וידבר אנכי הוי' אלקיך כו' ר"ל הכח שלך למטה כידוע עי"ז בא בקרבם אור היש אמיתי דשרשם שעלה במח' ולכן נעשה חירות ממה"מ וכו' כי לגבי אור הזה בטל כל מציאות חיצוני' ופנימי' העולמות וז"ש אני אמרתי אלקים אתם בשעת מ"ת אכן אחר חטא העגל כאדם תמותון פי' דלעולם בחי' האלקים אתם נשאר בעצם רק שבהתפשטות בחיצוניות כאדם תמותון והיינו לומר שיכולין ישראל לעורר בעצמם ובקרב גופם שרשם שעלה במח' הנ"ל כפי מה שבא בקרבם בשעת קבלת התו' כנ"ל וע"י בחי' זו ר"ל התקשרות במהו"ע בעל מח' זו שעלו בה ישראל כנ"ל עי"ז עושים כל היחודים למעלה כידוע שכל בחי' הכלים והגופין שלמעלה איתקריאן רק לגבי לבושין דמינייהו פרחין נשמתא לב"נ. וז"ש תנו עוז ע"י בחי' התקשרות והעלי' לשרשם במח' עילאה הנ"ל לאלקים שהוא היחוד דמהו"ע אוא"ס בכל האו"כ. אע"ג דאוחו"ג חד תמיד בלי הפסק. אך אעפ"כ צריך ליתן עוז וכח ליחוד זה שיתגלה למטה כחו ועוצם גבורתו. ובל"ז יכול להיות כבי' בחי' שכחה על כל בחי' השתל' כידוע במק"א וכמ"ש בשם האריז"ל שהכל הוא כטיפה בים אוקיינוס לגבי מהו"ע אוא"ס ב"ה. ולפי שמהו"ע הוא היושב על חוג הארץ וכל יושבי' כחגבים ולכן צריך ההתעוררות מלמטה דוקא. ועי"ז בא בחי' תנו עוז לאלקים שהוא היחוד כנ"ל שיתגלה למטה והכל ע"י בחי' ההתעוררות דקו שמאל למטה ועבד הלוי ר"ל מתקן ומלביש לבחי' הוא" כמד"א הוא עשנו ולוא" אנחנו שהוא המח"ע שבה כל יצור נברא כנ"ל ומלביש לבחי' הוא ע"י ההתעוררות בחי' אלקים אתם להתקשר ולהתייחד ועי"ז נעשה היחוד בכל המדרי' וז"ש הוא אלקים וד"ל, וכ"ז הוא ג"כ סיבה וטעם לכל בחי' עבודה דהוא לפי הד' פי' הראשונים ששרש כל העבודות והתיקונים למעלה הוא בא ע"י בחי' זו דהוא עשנו והוא אלקים כנ"ל וד"ל. וע"ז בא ג"כ מאמר ר' יצחק דעתיד קוב"ה לאנהרא לסיהרא דהיינו שיתגלה כ"ז למטה ממש בגילוי עד שיאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל וכו' וכמ"ש בספרים וכמ"ש במקום אחר וד"ל:
11
י״בולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו. ואת קדשי בנ"י לא תחללו ולא תמותו. ויש להבין הסמיכות דקדשי בנ"י לא תחללו ולא תשאו עליו חטא בהרימכם וכו'. מקודם כתיב ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גרן וכתבואת יקב. ואכלתם אותו בכ"מ אתם וביתכם כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם באוה"מ וכו'. וי"ל דהנה ענין מצות תרומות ומעשרות מבואר בכהאריז"ל שמצד שהתבואה גדלה תחת ממשלת קליפת נוגה ובזה שמפרישין ממנה תרומה לה' מוציאין את התבואה מממשלת ק"נ ומכניסין אותה תחת רשותו של הקב"ה והחלק מעלה את הכלל כולו. נמצא שעיקר גידול התבואה הוא תחת ממשלת נוגה ובגמ' מצינו להיפך דאיתא ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלאה וכתיב והארץ נתן לבנ"א. ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. משמע דקודם שנעשה בה מצוה לה' הוא תחת רשותו של הקב"ה ובמה שמברכין עליו ממשיכים מרשותו של הקב"ה למטה שנהי' גם אנחנו יכולים ליהנות ממנה. ויש להקדים הכתוב אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים ואת הארץ וכו' אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם. ולכאורה יפלא דבריאת שמים וארץ וכל צבאם שזהו בחי' חיצוני' העולמות יחס לשם הוי' שהוא בחי' פנימיות ועצמיות. ובחירת אברהם וזרעו שהי' הכריתות ברית להמשיך להם בחי' פנימיות יחס להוי' אלקי' ששם אלקי' הוא המגן המעלים ומכסה על שם הוי'. וכן מצינו בדרז"ל שאוה"ע מונין לחמה וישראל ללבנה. ולכאורה הי' ראוי להיות בהיפך שהרי הכתוב המשיל שם הוי' לשמש כמ"ש כי שמש ומגן ה' אלקי'. אך הענין הוא דהנה אור השמש אין התחתונים יכולים לקבלו מצד תוקף בהירותו כ"א דרך המגן המעלימו ומסתירו יוכל להתקבל אורו למטה. וככה בחי' שם הוי' מקור כל התהוות עו"ת דנמצאים. רק שאין הנמצאים יכולים לקבל התהוותם משם הוי' כ"א דרך העלמות והסתרים כמה שנא' ועלמות אין מספר היינו שיש רבוא רבבות צמצומים והעלמות שיוכל להתקבל ההתהוות מאתו. והוא ד"כ שם אלקים שיש בו כמה מיני צרופים להעלים העלם אחר העלם שיתהוה היש ודבר. ולכן אוה"ע מונין לחמה דהיינו מקור התהוותם ע"י ההעלמות וצמצומים דרך המגן כנ"ל. אבל הלבנה מקבלת מן השמש שלא ע"י המגן אלא אור השמש בעצמו מאיר בה. והיא בעצמה מהות זך שתוכל לגלות אור השמש העצמי שמקבלת ומתאחדת בה לתחתונים. לכן ישראל מונין ללבנה מחמת שמקבלים על ידה אור העצמי של השמש. ועתה יובן דאתה הוא ה' לבדך הוא כמו דלית דידע לי' ב"א. אבל עכ"ז אתה עשית ע"י העלמות והסתרים שו"א וכל צבאם. אמנם אתה הוא ה' האלקים. ר"ל בחי' יחוד דה' אלקים שמתייחד אור ה' בפנימיות נקודת המל' בחי' כנס"י שכונסת בתוכה ישראל דלעילא. וע"כ יומשך מזה אשר בחרת באברם וכרות עמו הברית שהוא ענין פנימי' ועצמי' כנ"ל. ובזה יובן גם בתבואת הארץ שגידולה איך שהיא נגדלת מעיקרא בלבושי' היא תחת ממשלת נוגה היינו אחר כמה העלמו' והסתרות כנ"ל. וע"כ הוצרך להיות מצות תרומות ומעשרות להוציאה מהעלמה והסתרה כנ"ל ותהי' תחת רשותו של הקב"ה כמו שהוא לבדו כנ"ל. ולכן קודם ברכה לה' הארץ ומלואה. אמנם מצד הברכה שהוא ענין בחי' יחוד דהוי' אלקים דהיינו שיהי' נודע ונרגש אור הוי' כמו שהוא לבדו גם בתחתונים היינו מעשי ה' המשתלשלים ע"י השתלשלות בבחי' שם אלקים. אז גם הארץ נתן לב"א ליהנות ממנה ושיהי' על ידם חיזוק וקיום המוחין דה' הוא האלקי' בתחתונים ג"כ וד"ל. אך ענין מוחין הללו להיות נודע איך שה' הוא האלקים הוא נק' באי' דעת דהיינו שכל נשמה מישראל המכיר את בוראו הכרה טבעית כי ממנו לוקח כשנותן לב לדעת את ה' ידע וירגיש איך שהוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ג"כ כי אלדח"מ וכחו ויכלתו. וכמ"ש אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים. אמנם ענין בנין בהמ"ק שהי' בישראל נק' בשם אהל מועד. שהוא מקום מיוחד להיות ונועדתי שמה בתוך בנ"י. כי ונועדתי הוא אותיות ונודעתי. רק שהוא ג"כ מלשון הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו ור"ל שהוא התחברות להדיא אף גם מבלי שימת לב לדעת את ה'. רק ממילא ומאליו הוא מתגלה ומתחבר בכל עצמותו כמו שהוא מופשט מהעלמו וכיסויו. וכמו שהי' בבהמ"ק שלמטה שכל מי שנכנס לתוכו ממילא ומאליו בלתי שום התבוננו' נפל פחד ה' עליו מהדר גאון עוזו השוכן שם והי' משתחוה בביטול מכל וכל לפני פנימי' ועצמי' א"ם ב"ה כמ"ש לראות ולהשתחוות לפניך. והיינו מחמת שמקום בהמ"ק שמה הארת המל' איך שהיא אפשיטת מלבושהא. ע"כ מגלה היא להדיא את אור ההוי' המתייחד בה. וע"כ נק' בשם אוה"מ. והנה בוני הבית הזה ומקימי המשכן היו הלוים דוקא. והענין הוא ששרש הלוים הוא בבחי' גבורות. וכידוע דבנין המל' הוא מבחי' הגבורות דוקא. והם היו ממשיכים בבחינתם משר הגבורות שהוא בחי' בינה. וכמ"ש ועבד הלוי הוא דא בינה כידוע גם הוא דא עתיקא כמ"ש בזה"ק:
12
י״גולהבין זה יש להקדים להבין מ"ש מקדש אד' כוננו ידיך שר"ל מקדש שהוא בחי' מל' ז נתכונן ע"י ידיך שהוא בחי' חו"ג דבינה. וידוע שמוחין לז"א הוא דוקא מנה"י דבינה. גם הנה ידוע המאמר דאבא דוקא בחי' חכ' יסד ברתא שהיא בחי' המל' וי"ל כ"ז. והענין הוא דהנה ארז"ל על פסוק במלח תמלח יכול תבינהו כבינה שנותנת טעם באדם פי' יכול שצריך ליתן כ"כ מלח שיתן טעם בבשר כבינה וכו' והרי זה בא ללמד ונמצא למד להבין ענין נה"י דבינה שנותן טעם באדם שהוא המדות בחי' ז"א. מענין המלח שנותן טעם בבשר להיות מתקיים כדבעי לי' לאורחא וביאור זה כי הבשר מצ"ע יוכל להתקלקל טעמו ויקבל סרחון. אבל כשמולחין אותו נכנס כח המלח בו, שהמלח עצמו אינו מקבל סרחון כי מלחא לא סריא. וכשנכנס טעם המלח ומתאחד בטעם הבשר שמוצא לגילוי אזי יהי' גם הבשר בערך זה שלא ישונה טעמו ולא יקבל סרחון וכמ"כ יובן בנה"י דבינה שנעשו מוחין לז"א. והענין ע"ד חסידות דהנה המדות בעצמם המה כפולים דהיינו שיש בכחו לאהוב ולירא את ה' הגדול והנורא. וגם יש אהבה זרה לאהוב הבלי עולם ולירא יראה זרה פן יחסר לחמו וכדומה. והיינו מצד שהמדות בעצמן הם כפולות וכידוע שיניקת הז' עממין הוא מהמדות וכמ"ש במק"א. אבל אור הבינה ידוע שנק' עולם החירות. ונק' יין המשומר ממגע עכו"ם שאין משם יניקה לחיצונים כלל ואדרבא משם יתפרדו כל פועלי און. וכאשר נה"י דבינה שענין נה"י הוא הכח שבבינה להיות נעתק ממקום למקום (עד"מ הרגלים המעתיקים את האדם ממקום למקום) נכנסים בז"א ומתאחדים בו להוציאן מהעלם אל הגילוי אזי גם המדות נעשים בערך שלא יקבלו התעוררות לענין הבלי העולם ויהיו משמשים רק לעבודתו' ית'. וכמובן ממשל גשמי שכאשר יציירו פירות על מפה בציור נאה ושוה שידומה למראית העין כאלו הם פירות אמיתים יפים. הנה מי שיראה אותם ויטעה לומר שהן פירות אמיתיים יתעורר טבע אהבתו לפירות האלו לחמדם. אבל כאשר ידע שהם רק מצויירים ואין בהם ממש לא יתעורר כלל אליהם לחמוד אותם. ככה כאשר יתבונן היטב לידע אמיתת הנמצאים שהם נמצאים מאין ליש ועיקר מציאותם הוא כח אלקי המהווה ומחי' אותם. בודאי לא ישתוקק ויתפעל כלל מתענוגי עוה"ז ולא ישמשו מדותיו רק לעבודתו ית'. וזהו ביאור ענין נה"י דבינה שנעשי' מוחין לז"א שהוא תיקון המדות שישמשו למה שיאות לשמש. וביאור חו"ג דבינה המכוננים את המל'. הוא עד"מ מידים שהם העושים במה שחוץ ממנו ופועלים שמה שיהי' מכוון שיתקבל ויתפשט שמה אור הענג שלעצמו. דהיינו כאשר עלה ברצון וענג לפניו בנין נאה. שהעלאת הרצון והענג הזה הוא ענין הרגשה אור נפשיי באופן כזה שאם ירחיב נפשו או ירומם. והידים הם העושים ופועלים את הבנין שיתקומם שמה הרחבת נפשו או רוממותו. רק שנצרך לזה שיבין היטב את אור הענג שהאיר מנפשו ויפרטנו בפרטיות. שהוא ענין גילוי אור הענג דגילוי עתיק בבינה. ויומשך הבנתו בכי טוב דרך הידים שהם חו"ג דבינה להמציא בפ"מ מכוון בדומה לאור הענג הבא בגילוי בבינה (כידוע שיש הלבשת השכל בידים להמציא כוונת הבנתו בפ"מ כמו בכתיבת שכל באותיות) ככה חו"ג דבינה המכוננים את בחי' המל' שיתקומם שם בחי' גילוי אא"ס דעתיקא המתגלה בבינה. וע"ז נא' ועבד הלוי הוא דא עתיקא ובינה כנ"ל. רק מצד שעיקר בנין המל' להיות בבחי' ונועדתי שיהא גלוי שם בחמידו' אור העתיקא הוא דוקא מהגבורות. דהיינו כמו ע"ד עבודה מה שאינו יכול לסבול ההיפך ויתמרמר מאד על ריחוקו. מצד זה יתרומם ויתעלה להכיר אור ה' המרומם לבדו. והמרירות נמשך מצד ההתבוננות בכי טוב שאין מציאת זולת עצמותו. וככה הלוים אשר הם בבחי' קו השמאל דגבורה ששרשם בבינה הם העושים ומקימים בשירם וזמרם את בחי' המל' היורד להחיות את העולמות להיות יש ודבר המעלים ומסתיר את אור ה'. רק שנוכל לדעת כי ה' הוא האלקי'. מקימים הם בשירם וזמרם שהוא בחי' העלאות דגבורות להיות בחי' בנין וקיום משכן ה' הנק' אוה"מ להיות ונועדתי בבחי' גילוי להדיא כנ"ל. וכמו ויזעקו בקול גדול דאנשי כנה"ג שבזה חזרו עטרה ליושנה שהוא בנין הנוק' כמלקדמין. וביאור ענין אבא יסד ברתא. הוא ע"פ הידוע שהתחלת הארת אור החכ' שמאיר מנפשו הוא בא עם אותיות של השכל רק שאינם מורגשים (וראי' מבוא' במק"א שרש"י ור"ן כותבין פי' א' באותיות מחולפים) וידוע ג"כ דלא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד מ' שנין ואחר מ' שנין קאים אדעתא דרבי' ובמה הוא קאים הוא רק ע"י האותיות שזוכר איך ששמע מרבו ונמצא שניתן אור החכ' (מה דלא קאים התלמיד בהארת האור שמסביר לו הרב פנים) בהאותיות איך כמו שהם יצאו מאת הרב ונתקבלו במקבל. וכמ"כ יובן שיסוד בחי' המל' שהוא עיקר שכינה בתחתונים להיות העולם מתנהג כטבעו שמה ישכון אור ה' המלא כל הארץ דגם חשך לא יחשיך ממנו. אף דלית דידע לי' ב"א ומכוסה הוא בעליונים ג"כ. וזהו מבחי' חסדים דאבא דוקא שממשיך אור ה' בתחתונים למטה דוקא. והיינו משום שעיקר החפץ של הבריאה הי' לבתי מלוכה ולהיות לו דירה בתחתונים דוקא. וזהו שרש הכהנים ששרשם מבחי' חסדים דאבא. ומעתה יובן מה שנצטוו ישראל ליתן מעשר מתבואה שנתגדל' בלבוש וממשלת נוגה ללוים בכדי שהם בבחי' הגבורות שלהם ירוממו את התבואה שיכנס תחת רשותו של הקב"ה והחלק מגביה את הכל כנ"ל (רק שישראל בעצמם ימשיכו מרשותו של הקב"ה לרשותם שיוכלו ליהנות מהם ע"י הברכה שהוא בחי' דעת את ה' כנ"ל וכדלקמן). אך א"כ הי' צ"ל חלק הלוים קדש בבחי' העלאת הגבורות. ואין זה עיקר הרצון שיהי' בבחי' עלי' הכל למעלה. ע"כ צוה ללוים והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר ונתתם וכו' לאהרן הכהן שהוא בחי' חסדים דאבא להיות נמשך למטה דוקא ושמה ישכון אור ה'. ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גרן וכו' ואכלתם אותו בכל מקום. כי שוב אינו צ"ל בבחי' העלאות והסתלקות דבחי' הגבורות. אלא אדרבא ואכלתם אותו בכ"מ. כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם באוה"מ שבחי' עבודתם הוא דוקא בבחי' הסתלקות דגבורות. אבל השכר הזה הוא חלף עבודתכם שיהי' נמשך דוקא מלמעלה למטה. והיינו דוקא ע"י בחי' בנין המל' בשלימות ע"ד המבואר במק"א (דרוש ולבני לוי) שמקבל אז המל' מכל פ' ז"א בשלימות א"כ יוכל להמשיך כל פרצופו להיות מתראה אור ה' בשלימות בתחתונים דוקא אף כפי שהיא מסתתרת בבי"ע ומחלקת מזון לאוכלסהא. לא כמו בחי' ונועדתי הנ"ל. אך ואת קדשי בנ"י וכו' שהמה ממשיכים ע"י בחי' הדעת כי הוי' הוא האלקי'. לא תחללו כי זה צריך להיות בתמידות לידע ולהרגיש ענין העולמות שאמיתות מציאותם הוא לא כפי שנראה לעין בשר בבחי' הסתר והעלם כי זה נק' חילול קדשי בנ"י אשר ירימו לה' (שהוא ענין הקרבנות להעלות מהסתר לבושי נוגה אל הקדושה) ומאן דנפיל מדרגי' קרי בי' וימת כו'. לזה אמר לא תחללו ולא תמותו. רק להתבונן ולידע כי הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וד"ל:
13