חנה אריאל, נשאChanah Ariel, Nasso
א׳נשוא את ראש בני גרשון גם הם וגו'. ראוי לשים לב להבין למה נשיאת ראש בני קהת הזכיר בפ' במדבר ומנשיאות ראש בני גרשון מתחיל פ' אחרת והלא לפי הנראה ענין א' הוא עם נשיאות ראש משפחות הלוים, בפ' הרואה בצלאל ע"ש חכמתו נק' כשאמר לו הקב"ה למשה עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך וא"ל לבצלאל עשה ארון וכלים ומשכן. א"ל בצלאל וכי כלים שאעשה להיכן אכניסם שמא כך אמר וכו' א"ל משה שמא בצל אל היית וידעת. וי"ל בזה למה הלך משה והפך דברי הקב"ה, וגם קשה במה שאמר בצלאל כלים שאני עושה להיכן אכניסם שלכן בחר לעשות המשכן ואח"כ הכלים והלא בצלאל לא הקים את המשכן כי משה הקימו אחר גמר כל המלאכה א"כ סוף סוף היכן היו מונחין הכלים עד שלא הוקם המשכן. וגם י"ל לשון בצל אל היית וידעת וגם מ"ש בצלאל ע"ש חכמתו נק' ולפי מה שמפרש אח"כ היינו רק מה שא"ל משה שהי' בצל אל למעלה ומה נופל ע"ז לשון חכמה. בגמ' יודע הי' בצלאל לצרף אותי' שנבראו בהם שו"א שנא' ואמלא אותו רוח אלקים בחכ' ובתבונה ובדעת. וכתי' ה' בחכ' יסד ארץ וכו' דמשמע שיש שייכות דוקא למה שהוא יודע האותי' בחכ' ותבונה ודעת עם מלאכת המשכן ונצרך להבין את זאת. עוד במק"א בגמ' מלאכה דהוי במשכן חשיבא הוי אב מלאכה וכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן. עוד יש קושיא שהקשו המקובלים כיון שיום השביעי שבת הוא נגד ספי' המל' והיא חשובה מדה אחרונה שלמטה מששה מדות עליונות למה יום שהוא כנגדה הוא קדוש ושאר הימים שכנגד הו"ק הן חול. ידוע שבשה"כ דמיתת מלכי קדם ועלמין אתחרבו שנסתלקו האורות דתהו למעלה מעלה ואינם פונים להחיות הכלים והעולם. ועולם התיקון הוא משם מ"ה החדש שהוא יחוד בעה"ר בבחי' קווי האור (והוא הביטול הגמור בעולמות מפני הארת אור אחה"פ) כמ"ש במק"א וא"א לבוא אורו להאיר בבחי' שם עולם כ"א ע"י מסך מצחא דאד"ק כידוע כ"ז. ואפי' דרך המצחא אורו גדול מנשוא במדרי' העולמות זה אחר זה כפי מה שהוא צופה אותם במח"ק דאד"ק שצו"מ עסכה"ד עד שתחלה נתלבש האור להאיר במדרי' העליונות שבכתר כמ"ש בע"ח ונבנה פרצוף עתיק. וע"י שנתמעט האור בכלים דע"י יוכל לבא גם בבחי' ומדרי' א"א. וע"י התלבשותו בו יאיר גם באו"א וזו"נ להחיות כליהם עד שהביטול הגמור הנ"ל בא בהם בבחי' חיות ממש להחיותם כי עכ"פ אור פני מלך חיים הוא עד שבעולמות דבי"ע בא אור הביטול הזה להחיותם בבחי' ביטול היש וכו' כידוע והוא ע"י ששת ימים שעשה ה' בלבוש די"ס דבי"ע (או אפי' בלבוש הכלים דזו"נ דאצי' שנק' ג"כ בחי' עשי' כידוע). ועי"ז עולים הכלים לחיות באור הזה הבא עליהם להחיותם בבחי' ביטול היש, ואפי' מדרי' התחתונות שאין מרגישים אפי' ביטול היש הנה כשנבראה מאין ליש ע"י אור הזה דשם מ"ה החדש נותן בהם כח הביטול שיוכלו להתעלות מהעלמם ע"י האדם שנהנה מהם ובכחם הוא עובד את ה' הכל כידוע. וזהו שששת ימי המעשה הם בבחי' חול כי אין הקדושה העליונה מתגלה בגופי העולמות דיש ודבר בפ"ע כ"א ע"י האדם ויום השביעי שהוא נגד המל' בחי' נוק' ואשה אין דרכה לכבוש לכן אין בשבת בחי' בירורים הנעשים בו' ימי החול וגם ז"א אינו יורד להתלבש בלבושים המעלימים אותו אלא מאיר בכבודו בבחי' המל' והיא העולה בשבת ומעלה עמה העולמות. וביאור דבר זה דאור המאיר בעולם העשי' (עד"מ) בשימה"מ הוא בבחי' ביטול היש דעולם העשי' (אף שהוא בהעלם כ"א ע"י האדם דתומ"צ כנ"ל) בכמה וכמה מיני מדריגות זה למטה מזה היינו ע"י צירופי וחילופי ותמורות אותי' המלבישים אור האלקי דששת ימים עליונים שמן הצרופים בא התפשטות העולם בכל פרטי הנמצאים שבו לארכו ולרחבו (ארכו היינו השתל' המדרי' זה למטה מזה ולרחבו היינו ריבוי הפרטים שבכל מין ומין בערך מדרי' אחת). והכל בבחי' כח הביטול הגנוז בקרבם כנ"ל וזה נק' למעלה בחי' מעשה דוימ"ה שעושה בהם פעולה ותיקון מישותם וגסותם עד שלא היו ראוים לעלות וע"י העשי' מתקנם שיוכלו לעלות ע"י האדם ועוד דבבחי' ידיעת עצמו שיודע בה את כל הנמצאים כולם ה"ז תיקון ממש וכשיוגמרו כל המדרי' הצריכים לבוא בעולם במעלת ומדרי' הביטול הזה דבידיעת עצמו אז ונשגב הוי' לבדו והי' ה' למלך וגו' רק שלא הי' השלימות כ"א בבחי' ידיעת עצמו הנ"ל ולזאת נברא האדם שיבוא שלימות הבירורים גם בערך ד"ת של העולמות עצמן וכ"ז הוא בבחי' עבודה ומעשה למעלה ולמטה בוימ"ה וביום השביעי (שאין דרכה לכבוש) שבת והוא עליית עולם העשי' לעולם היצי'. ומן האמור מובן שממה שלמעלה ממדריגתו אין הדבר מתפעל בביטול מורגש לעצמו אע"פ שבאמת הוא בוודאי בטל וכלא גמור מפני גילוי אור עליון אבל הוא אינו מרגיש מה שלמעלה ממדריגתו כמשל התינוק שאין מרגיש הביטול בפני המלך היושב בבית. וזה שע"י העלי' ליצירה אין זה עבודה אצלם ואעפ"כ נכללים הם בקדושת היצי' וק"ל כן בכל עולם ועולם. מבואר הדבר שמה שעושה ה' בששת ימים עולה למעלה ביום השבת. וע"י מעשה ה' בשתא אלפי שני דהוי עלמא יהי' האלף הז' יום שכולו שבת. וכ"ז הוא בידיעת עצמו ית'. וע"י האדם בתו' ועבודה נעשה כענין זה גם בד"ת דעולמות. ולכן כדי לעשות לזה משכן ושכנתי בתוכם שהוא בחי' התפעלות אלקות הוא כמו ענין עליית העולמות הנ"ל כידוע לי"ח ע"כ לעשות לזה משכן מדברים של עוה"ז צריכין למלאכה כענין ודוגמת מלאכת הששת ימים ששובת מהם בשבת. ולכן אמר בבצלאל עושה המשכן ואמלא אותו רוח אלקים בחכ' וכו' לדעת צירופי אותי' מלאכת שו"א בששת ימים וע"י כוונתו במלאכתו ומלאכת כולם על פיו ותלוים בו עושה בהמשכן התיקון והצירוף להיות ושכנתי בתוכם כנ"ל. והנה הקב"ה אמר למשה עשה לי משכן ארון וכלים. ויובן עפ"י משנ"ת בפה"ק שענין התפעלות אלקי' בישראל היא שכח השכינה שבמשכן השורה בישראל מתפעל מן הכח המצות והתורה שנתנו לישראל המצויים בקרבם בהעלם כמש"ש וזהו ארון בו לוחות התו' ושולחן בצפון ומנורה בדרום הוא בחי' שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ועי"ז נעשה בחי' השכינה בישראל שהוא התפעלות מאלקות ממש בעולם ע"י שהתו' בא בלוחות והכלים דשולחן ומנורה מביאין היחוד דתו' שבלוחות עם קדושת אהל המשכן ששם שכינה שורה. והנה ידוע דקוב"ה לא שני ולא אשתני וכמארז"ל שעושה מצותיו של המקום רחמים ואינן אלא גזירות מלך. פי' דבהקב"ה לא שייך שום התפעלות בעצמו מעניני העולם רק לענין ההנהגה של העולמות אית בי' צו"מ כפום עובדיהון דב"נ. א"כ אין מקום למציאות ענין הארון והכלים רק לגבי המשכן דשכינה בתחתונים אבל לא לגבי מהו"ע של הקב"ה אע"ג דכולא בי' לענין ההנהגה אך הכל הוא בהחכללות וההשוואה גמורה בו ית'. ולכן אמר לו הקב"ה למשה עשה לי משכן קודם דבלא משכן לא שייך כלל לעשות פרטיות הארון והכלים במציאות בעולם. אך כשבא משה לומר לבצלאל שהי' יודע חכ' ותבונה ודעת צירופי אותי' דבה"ע ונת' שענין הבריאה היא ע"י ירידת אור שם מ"ה החדש ממדרי' למדרי' שלמטה ועל ידה בא גם לשלמטה הימנה וכו' א"כ צורך העבודה להמשיך אור במעשה מלאכת המשכן וכלים יש לו לבוא כסדר המדרי' מלמעלה למטה. ולכן הלך משה והפך ואמר לבצלאל לעשות ארון תחלה ואחר כך כלים ואח"כ משכן כסדר המדרי'. אך חכמת בצלאל הגיע למעלה עליונה מזה אלא מעין מה שנאמר למשה רבינו ע"ה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' דהיינו דקיימו קמי' קוב"ה במחיצתו כבי' (ושם הוא משכן ואח"כ כלים כנ"ל). ואף שלא קם עוד נביא בישראל כמשה למחזי סבר אפי' דמארי' כוותי' ואין רואים רק מה שבא אורו וזיוו בעולמות אך בצלאל הגיע בחכמתו לבחי' צל אל כלומר כמו שהצל נראה בו כל תנועה ותנועה שעושה האדם שהצל בא ממנו אף שאין בו שום כח תנועה מחיי האדם כלל אך דומה לו הוא עכ"פ. כמ"כ היתה חכמת בצלאל להמשיך ע"י המלאכה בעולם הדוגמא ממש כמו שהוא קמי' קוב"ה ממש. ולזה השיב כלים שאני עושה להיכן אכניסם כלומר שהכלים מצד עצמן ומסט' דקוב"ה אין להם מקום פרטי אלא מסט' דשכינתא במשכן וא"כ קודם שיעשה עבודת המלאכה לענין המשכן איך אפשר להמשיך ענין הכלים שהרי אין להם מציאות כ"א מסט' דשכינה במשכן. וע"ז השיב לו מרע"ה שמא בצל אל וכו' פי' ודאי דבריך טובים שכן יבוא האור מכח מלמעלה במשכן ואח"כ בכלים. אך לענין הכונה והשגה דאדם בעולם הי' צ"ל בסדר המדרי' המושגת אם לא שבצל אל (שלמעלה מהשגה והבנה והוא שמו של הקב"ה דהוא ושמו אחד) היית וידעת מה שסוף דבר להיות נעשה כן בודאי. וז"ש בצלאל ע"ש חכמתו שלמעלה מחכמת כל המשיגים אור חכמת אלקי' בדרך השגה והבנה אלא בבחי' צל אל ומעתה יובן עפ"י משנ"ת בפ' במדבר דבעי קוב"ה למפקד חיילין דאוריי' וחיילין דמשכנא לדחות נחש שרף ועקרב שבמדבר ולפנות דרך ה' לבוא לא"י. אך בפירוק המשכן הי' מסתלק אור השכינה שבמשכן לזאת הובדלו הלוים אשר בנסוע המשכן אעפ"כ יורידו אותו וכמש"ש ולכן בני קהת נושאי הארון והכלים, ע"כ יש בהם גם כח חיילין דשכינתא דבחי' יורידו אותו הלוים הנ"ל וזהו כל ענין דפ' במדבר שמדבר בב' החיילין דאוריי' ודמשכנא. אבל בפ' זו דנשא מדבר רק בכח המשכנא בלבד שהוא בבני גרשון ומררי שהם יורידו ויקימו את המשכן לבד (ולא בחי' הארון והכלים). ובזה נתייסדו סדר המחנות דמחנה ישראל ומחנה לוים ומחנה שכינה. ולכן באה אח"ז הפ' דוישלחו מן המחנה ובגמ' שמונה פרשיות נאמרו בו ביום (וזו א' מהן) שהקים המשכן והיינו בא' לחדש הראשון. ולהבין למה נאמרה בתורה אחר א' לחודש השני דפ' במדבר. היינו לפי שבשילוח טמאים יש חילוק בין מחנה למחנה כידוע הגמ'. ולמרע"ה שראה תבנית המשכן דקיימי קמי' קוב"ה כנ"ל שם הי' הכל מוכן אבל למטה לא נאמרה הפ' עד אחר שנעשה חילוק המחנות גם למטה בחיילין דשכינתא בעוה"ז ופ' אשם גזילות נאמרה ג"כ בו ביום הנ"ל וכתובה בפ' ויקרא וגם כאן בפ' נשא בשביל דבר שנתחדש בה היינו שאינו נותן חומש עד שיודה מעצמו ולא עפ"י עדים בלבד ודין גזל הגר שינתן לכהן גם החומש. ויובן ג"כ עפ"י הנ"ל דהנה בטעם ענין החומש דנשבע והודה וגם החומש דפודה הקדשו ומעשר שלו ואם איש אחר יפדה אינו נותן חומש י"ל דהנה כל דבר הנמצא בעולם הרי הוא הוה במציאות ובדבר שבקדושה יש בו הוי' פי' שע"י בחי' הקדושה מתברר מק"נ ועולה עד מדרי' אלקות המהוה הכל מאין ליש. וידוע שד' אותי' הוי' הן ע"ס מחכ' ולמטה. וקוצו של יו"ד הוא בחי' הכתר הנעלם. והנה המקדיש את ביתו יש בבית הזה בחי' הוי' ועוד יש בו ג"כ בחי' הקוץ של יו"ד והוא כח הרצון של האדם המקדיש שגם הוא העולה לה' ולכן כשאותו האיש המקדיש פודה מן ההקדש לשוב להיות שלו צריך הוא לפדות גם כח הכתר של הוי' (שהוא ענין קשר האדם עם הקנינים שלו בשרשן כידוע ומבואר בכ"ד) שעלה גם הוא לה' בהקדשו ועתה בא ליהנות ממנו בגופו צריך להוסיף עוד חומש בפדיונו. משא"כ אחר הפודה מן ההקדש שהוא יש לו קשר עם הקנינים מעצמן בכח הקנין. וכח של הראשון נסתלק לגמרי. א"צ להוסיף חומש. ולכן אחר אשר הוקם המשכן ושרתה שכינה בישראל ונעשה בחי' הוי' בכל קניניהם ולכן הגוזל את איש ישראל גזל גם בחי' הקשר שלו שבקנין הגזול וצריך להשיב הקר בתוס' חומש בכדי להשיב גם הכח הזה. ועד שלא התפקדו חיילין דשכינתא ולא נשאו ראשם דבנ"י לגולגלתם הי' כח הווית הקשר בהעלם במדרי' האלקי דשכינתא למעלה וגם ההשבה לא היתה אלא למעלה. אבל לאחר שנפקדו חיילין דשכינתא שהוא המתפשט בעולם דוקא כנ"ל ונמצא בממון של ישראל כח ההוי' וגם הקשר עם הקנינים שהוא בחי' כתר קוש"י כנ"ל גם הוא בגילוי בעולם לכן צריך הודאת הגוזל דוקא להשיב בחי' הכתר אל הנגזל ולא ע"י עדים לבד כידוע במק"א שהעדים אינם אלא שמביאים ההעלם לידי גילוי (אבל לא גילוי ממש כי אפשר שאין עדותן אמת רק שמצות ה' לדון על ידם וזהו מהנסתרות. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהיסה"ת). ולכן כשהיתה קדושת השכינה בישראל רק בבחי' ההעלם בעצמן ולא בהתפשטות הי' די להשיב הכל (פי' כל מה שנכנס בשם הוי' כנ"ל) עפ"י עדים אבל כשבאו חיילין דשכינתא בגילוי לחוץ בעולם אז ליכא השבה מעלייתא עד שיודה הגזלן עצמו וק"ל. ולכן נא' פ' זו סתם בפ' ויקרא וכאן נישנית בשביל חידוש זה שמדבר בו בפ' זו נשא שהוא חיילין דשכינתא שנתחדש שלימות ההשבה ע"י הודאה דוקא. ועוד נתחדש בו דין גזל הגר דהנה ידוע שגם כי יש בישראל עשרה מדרי' הנזכרים בפ' נצבים ראשיכם שבטיכם וגו' עד שואב מימיך הנה השראת השכינה בישראל אינה אלא בבחי' שבעת קני המנורה. וגרך אינו בכלל הזה רק כשבאו בבחי' חיילין דשכינתא אז גם גזל הגר יש בו הוי' דקדושה ומושב לה' בהודאתו והבן. ובגמ' דחלק אמרו אספו לי חסידי כורתי בריתי זה דור המדבר. ומדרש ילקוט אומר על פסוק זה חסידי אלו פושעי ישראל הנקראים חסידים ומפורש במק"א שהפי' דישראל הוא בחי' המוחין דגדלות ופושעי ישראל היינו שפושעים בשמירת המוחין ומבקש הקב"ה אספו לי חסידי ומצוה ע"ז למלאכיו ולשלוחיו וכמ"ש שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים וכמ"ש במ"א באריכות שע"י פיזור החסידים בפיזור הנפש בעסקי עוה"ז ההכרחים בגלותינו כשיקהלו בבחי' המוחין אז יושר לה' שיר חדש דוקא. והוא ענין א' כלומר פי' הילקוט עם פי' הגמ' דחלק הוא דבר א' דדהמ"ד עד שלא נכנסו לארץ הי' בנין המשכן ואח"כ פירוק וחוזר ובונה ופורק וכנ"ל שהוא ממש ענין פושעי ישראל, הנ"ל שבתפלה הוא בבחי' המוחין דישראל בונה בחי' הנוק' שהוא המשכן וע"י הפשיעה שא"י לשמור בטוב מחמת שהוא חוץ לא"י חוזר הבנין ונפרק כמו במדבר (כידוע שבנין הנוק' בכלל שנעשה בעשי"ת בא ממנו בפרט בכל תפלת שחרית ואח"כ שארית האצי' הוא מה שישאר גם אחר הפירוק במקום הפיזור). וירידה זו בפיזור צורך עלי' הוא כמ"ש בדרוש לשבועות בענין תהום אל תהום קורא. וזהו שיר חדש תהלתו בקהל חסידים ורמז לזה באה פ' סוטה בפ' זו. כי ע"י בחי' פירוק המשכן יורדין חיילין דשכינתא למקום נחש שרף ועקרב ויש פחד מעקיצות עקרב ונחש שהוא יניקת החיצונים. וזהו איש כי תשטה אשתו וכו' ועשה לה הכהן את כל התו' הזאת דהיינו למחות את השם על מי המרים לצבות בטן ולנפיל ירך והיינו כמ"ש בזוה"ק ע"פ ה' ממית ומחי' פי' ממית לסט"א ומחי' לניצוץ דקדושה והו"ע אסיפת החסידים היורדים בפירוק המשכן וק"ל. וזשארז"ל מי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין (ודריש לה מסמיכת פ' נזיר לפ' סוטה). פי' כשרואה שבפירוק המשכן שלו בא ח"ו לבחי' סוטה בקלקולה כנ"ל אז יזיר עצמו מן היין וגם ענבים לחים וגו' כמ"ש בזוהר שהם בחי' הדינין והגבורו' שהוא ענין הכעס באדם שעליו נא' טורף נפשו באפו שע"י הכעס מסתלקת ח"ו בחי' נפה"א ממנו כי כל עוד רוחו ונפשו בקרבו אפי' בבחי' הקטנות לא יבא לענין סוטה בקלקולה וגם קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו כידוע שהשערות הן המשכת חיצוני' הבא מן הפנימי' הגדול והן הרהורי מחשבות קדושות גם בעסקו בעניני עוה"ז לזכור על שרש כל המציאות למעלה וכו' שכ"ז יועיל לו שלא לבוא ח"ו לבחי' סוטה בקלקולה ויהי' בנקל לשיר שיר חדש בקהל חסידים והבן. ולכן בא בתו' אחר כ"ז ענין ברכת כהנים וישם לך שלום. דהנה כתי' אין שלום בעצמי מפני חטאתי וחטא הוא השוגג בלא כונה רק בהסתלקות המוחין וכונה טובה יוכל לבוא לידי חטא שוגג ח"ו ולזאת כשיזיר את עצמו מן היין וקדוש יהי' יש לו הבטחה מן התו' ישמרהו ה' מלבוא לידי חטא וזהו וישם לך שלום ולא תאונה אליך רעה כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך:
1
ב׳וישלחו מן המחנה וגו' ולא יטמאו וגו' אשר אני שוכן וגו'. היינו אחר מ"ת שהי' התחלה לעשות כמשי"ת לקמן. ואח"כ שאו את ראש בנ"י לגולגלתם. וכן הלוים מתחלה לגולגלתם ואח"כ למשפחותם לבית אבותם לבד. אחר כ"ז נעשה אני שוכן ולכן וישלחו וכו'. וזה הי' במדבר נסיעה וחני' פירוק המשכן ובנינו, ואח"כ נכנסו לא"י כתי' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ונק' בית עולמים. עוד כתי' כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע כי הוי' אלקיך מתהלך בקרב מחנך וארז"ל דהיינו שלא יהרהר וכו' ובכל דוכתא קיי"ל דהרהור לא עביד מידי. להבין זאת. יש להבין ענין מתן התורה שהי' בחג שבועות ולמה השמחה שמן התו' היא בשמע"צ וש"ת ובענין מ"ת יש סתירה שארז"ל שכפה עליהם ההר כגיגית ומכאן מודעא רבא לאורייתא. והלא הקדימו נעשה לנשמע ברצון גמור כמו שהקשו התוס'. ועוד ארז"ל אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש מחבת הנס שנא' קימו וקבלו וכו'. ובכתבים אי' וקבל היהודים את אשר החלו לעשות במ"ת. במ"ת לא הי' רק התחלה וגם ההתחלה לא קבלו עד ימי אחשורוש והסוף לא קבלו גם בימי אחשורוש עד לעתיד נעשה כמצות רצונך וכו'. לבוא אל הביאור הנה מ"ש ה' אלקיך מתהלך וגו' פי' זו"נ קוב"ה ושכינתי' נק' ה' אלקיך דהיינו בחי' ע"ס דאצי' או"כ. ובמאמר דאגה"ק המתחיל איהו וחיוהי כתיב דאו"כ דאצי' הם אלקות לברוא יש מאין משא"כ או"כ דבי"ע. וצריך להבין הלא להלן באותו המאמר כתי' וז"ל ולכן הוא לבדו (שהוא מהו"ע של המאציל ב"ה) בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט בלא שום עילה וכו'. מבואר שעיקר הבריאה הוא ממהו"ע של המאציל ב"ה ולא מאו"כ הנאצלים. ואם מצד מ"ש אח"כ לכן נתלבש אור הא"ס בכלים די"ס דאצי' ומתייחד בהם בתכלית היחוד וכו' שעי"ז נעשה. הנה הדרא קושי' לדוכתי' איך הא"ס מתייחד עם הכלים שהן בחי' גבול וכו' וצריך לומר כדלעיל שהוא הכח לברוא יש מאין. והלא אין הבריאה אלא ממהו"ע של, המאציל דוקא נמצא שלפ"ז אין הכלים עצמן בחי' בורא יש מא ץ אלא מצד יחוד האוא"ס בהן ושזהו גופא קושיא וכו'). וקשה שהרי גם הכלים דבי"ע כתב לקמן שעי"ז ניתן בהם כח ועוז לברוא יש מאין והרי לפ"ז הן ג"כ בחי' בורא מצד התלבשות נשמתן מכלים דאצי' בהן. גם להבין מ"ש כד אחליפו דוכתייהו אור החסד בכלי הגבו', ואור הגבו' בכלי החסד. ולכאורה אם הוא אור וכח גבורה איך הוא נעשה אור וכח לכלי החסד. וגם שידוע ההסבר בזה מאב המייסר את בנו מאהבתו אותו שזהו משל לאור החסד בכלי הגבו'. והדמיון לאור הגבו' בכלי החסד מהריגת מחנה סנחריב בהשמיעם הוד קול שיר החיות והמלאכים. אך לכאורה לא יובן בזה עדיין רק לומר שאור החסד או הגבורה נעשה סבה לפעולה הפכיית מכלי הפכיי אבל מ"מ אור וחיות הכלי ההוא הוא מערכו דוקא. אבל מ"ש אור החסד בכלי הגבורה משמע שכאשר אחליפו דוכתייהו שהוא נעשה לו אור וחיות ממש כמו שבכל עת מאיר ומחי' אותו אור הגבורה. הנה אמר בס"י וברא את עולמו בג' ספרים. בסופר וספר וסיפור. סופר הוא היודע הענין עצמו כמו שהוא כותב דברי הימים שהי' בימיו ועיניו ראו את הדבר וכן הכותב ספר החכ' כמו חכמת התכונה הוא מכיר עצם ענין הגלגלים במהלכם וכו'. והספר אינו כולל רק מה שיוכלו לעמוד על הקריאה בו שאינו עצם הענין כ"א גילוי הענין וגם א"א להעלות הכל על הכתב ולכן לא נאמר עם הספר רק אפס קצות כל פרט ופרט וגם מה שכלול בספר לא יבין (זולת הסופר) אותו לאמתו כ"א כאשר הסופר עצמו יספר את הכתוב בספר בספור דברים כמו שידוע באקאדעמייס. והדמיון מזה יובן למעלה בדרוש שאנו בביאורו. וגם מה שקדם לומר בג' ספרים דמשמע שמכולם נעשה בריאה. וגם מה שמתחלה קראו סופר ואח"כ ספר. הוא יתפרש סופר בבחי' אד"ק. ספר בחי' ע"ס דאצי' בחי' דכר. וסיפור הוא ע"ס בבחי' הנוק'. דאד"ק נק' סופר שבקרבו עצם הענין שהוא מה ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. והוא עדיין בעצמו שלא הי' מקום לעמידת העולמות כמ"ש במק"א. וכשנמשך הקו בבחי' רשימו אל תוך מקום הפנוי הרי צמצום הרשימו ומקום הפנוי גורם להיות עצם הענין שהוא כל מה שעתיד להיות נמשך בבחי' שיבוא ממנו בחי' ספר וסיפור וזהו שמח"ק דאד"ק כולל אבי"ע. ואמנם הוא כולל הכל ביחד. הדמיון בזה כאדם שמרגיש א"ע הרי כולל כל הפרטים שבו שאפשר לצאת ממנו ברצון וחכ' ומדות הכל בהרגשה אחת פשוטה ושוה. וההסבר לפרטים שנכללים בהרגשה פשוטה ושוה הוא ממה שידוע ענין שתי רוחות מספרות זו עם זו שהוא בחי' הדבור של הנפש בטרם בואה בגוף ומאותו הדבור ממש נאצל כח הדבור בגוף (וכן הוא בכל כחות הנפש עצמה נאצל חלק מהם לבוא בגוף) והוא חלק קטן מדבור הנפש וגם נשתנה מחמת כלי הגוף להיות דבור זה מורגש לגוף אחר. משא"כ טרם נאצל והורכב בגוף לא הי' בעל הגוף מרגיש הדבור ההוא (וכן בכל הכחות וכו'). אך נפש אחרת בלא גוף מרגשת הדבור. אמנם אם נצייר כשאין שם אלא נפש אחת אין זולתה במציאות. והיא יש לה בחי' הדבור ואין מרגיש אותו אלא היא לבדה. א"כ אין הדבור מצמצם כלום ואינו משנה הענין ממה שהוא קודם שבא בדבור מאחר שאין מרגיש אותו אלא היא בעצמה אין הפרט שבדבור נפרד מן הכלל המורגש אצלה עצמותה ומהותה וכחוחי' והרי בכל פרט ופרט אף שהוא באמת פרט א' מ"מ כלול בו כל הכלל כולו וכל הפרטים. וכ"ז הוא ההסבר ודמיון לבחי' הקו היורד ומתעגל בבחי' אד"ק שהוא כולל כל הפרטים מכל מה שעתיד להיות בפועל שממנו הי' וממנו יהי' ולכן נק' סופר שבקרבו הענין עצמו כנ"ל. ואעפ"כ קראו סופר לגבי מה ששיער וגליף בטה"ע כנ"ל. ואמר עליו וברא את עולמו בג' ספרים מפני שבו דוקא יתכן ענין התהוות העולמות (מה שבטה"ע לא הי' מקום כנ"ל וביאור ההפרש בין טה"ע לטה"ת ואד"ק אין כאן מקומו). דהיינו בחי' אא"ס (שאחר הצומ"פ ורשימו כמ"ש במק"א) אין סוף להתפשטותו והכל יכול וכוללם יחד פי' שהוא אמתת המציאות שאין שום מציאות נעדר משם ואעפ"כ יש בו שיעור ומדה דעשר ספירות וכו' ונק' אדם. ואין הגבול דע"ס וכו' מצמצם על בחי' אמתת המציאות דאור אין סוף כמו שאין הדבור דנפש כשאפס זולתה מצמצם על כל הכלל המורגש אצלה. וגם על אד"ק פי' בזוהר אני אני הוא ואין אלקים עמדי פי' בחי' צמצום דאלקים. והנה באמיתת מציאת זו דטה"ת ואד"ק יתכן לומר וברא את עולמו מפני שכלול בה כל בחי' העולמות ג"כ בבחי' השוואה והרגשה אחת דאד"ק עצמו ע"ד בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם וכאן אין הדעת נפרט בפרט בפ"ע וכנ"ל במשל דדיבור הנפש בלא גוף. וגם. מבואר בא"ב דלגבי בחי' זו נקרא הדעת די"ס דאצי' בשם ידיעה שחוץ ממנו וד"ל. וספר היינו י"ס דאצי' כנ"ל או"כ. האורות היינו בחי' התלבשות אמתת המציאות דאד"ק בכלי המגביל תמונת המציאות. ואור החסד דאד"ק נאצל ונתצמצם בכח הגבול של תמונת מדת החסד. לומר שלא יצא אל המציאות הנגלה מן אמיתת המציאות דאא"ס אלא תמונת חסד. וגם שלא יתפשט רק בבחי' אבי"ע ר"ל בבחי' ומדריג' דאצי' היא אצילות לבד ולא תמונת בריאה ויצירה. ובריאה היא ג"כ תמונה מיוחדת ולא יצירה ועשי'. ואעפ"י שהמציאות של בי"ע הכל הוא רק מאמיתת המציאות דאא"ס שכולל הכל דכל יכול וכוללם יחד כנ"ל. מ"מ הוא בא בפרט מדריג' זו דאצי' לחוד ובריאה לחוד. נמצא דאור החסד נק' בחי' אמיתת המציאות דאא"ס שכבר בא בבחי' טה"ת ואד"ק כשבא להתצמצם וללבוש תמונת כלי החסד המוגבל דאצי' הנ"ל. ובהיותו מלובש בכלי זו דאצי' שהיא בלי מה אין מתעלם כח אמיתות המציאות דאא"ס ב"ה כלל וכלל אלא שנגבל בדבר פרטי. ואעפ"כ יש בו מציאות כל הבחי' דאבי"ע בתמונת החסד וממנה הי' כל בחי' החסד דאבי"ע. פירוש שהחסדים דמדרי' אבי"ע הם בחי' אמיתת המציאות המוגבל בתמונת החסד דכלי דספירת החסד דאצי'. ולכן אמר שהן בחי' בורא יש מאין ואפס המוחלט בלי שום עילה וסיבה אחרת. שהוא זיו ואור דמהו"ע המאציל דוקא דהיינו אורות די"ס דאצי' וד"ל. ובזה יובן ג"כ מ"ש אור החסד בכלי הגבורה שהוא לאור וחיות גמור לכלי הגבורה. דהיינו לפי הנ"ל לאמיתת המציאות המוגבל בתמונת כלי דספירת הגבורה דאצי' שהוא יוכל לחיות מאור החסד כמו מאור הגבורה ממש. כי האור הוא מבחי' אד"ק שאין אלקים עמדי. ואין הפרט מצמצם כלל וד"ל:
2
ג׳ומעתה יובן היטיב ההפרש בין הכלים דאצי' לכלים דבי"ע. כי כלי החסד דספי' דבריאה אינה רק לעשות התמונה דבריאה כמו אש שכלי מים שכליים הנז' בת"ז. והכלי עצמה היא תמונה מוגבלת שבאה מפרט הכלים דאצי' שעל פיה וממנה מתגלה אמיתת המציאות דאורות כנ"ל. ונפסק ממנה כח אמיתת המציאות דאורות דאצי'. ע"כ אין בה כח לברוא יש מאין ר"ל שלא נמשך על ידה כח אמיתת המציאות רק כח התמונה כידוע בענין מלכותך מלכות כ"ע שעיקר מה ששומעין לקולו הוא מציאות עצמותו שהוא המלך מ"מ הדבר מלכות צריך לצאת לכל עם ועם כלשונו וע"י הלשון שומעים ומתפעלים מעצם המלך במלכותו. והרי מובן בזה שכלי החסד דאצי' היא עצמה כל מיני החסד הנמצאים באבי"ע וכלי החסד דבריאה אינו אפי' החסד דנבראים דבריאה עצמם כ"א כח מגביל תמונתם ולא מציאות עצמם. משא"כ כלי האצי' הוא כח מציאות עצמם מאור מהו"ע המאציל שמציאותו הוא מעצמותו וכו'. אמנם להיות מציאות מוגבל מתמונת בריאה או י"ע הוא בהתלבשות כלים דאצי' להיות נשמה לבי"ע. וזהו בחי' סיפור שבחי' הספירה דמלכות דאצי' בוקעת המסך המפסיק בין אצי' לבריאה. ר"ל שבהפסקה זו נפסק אור המאציל עצמו להתגלות בספי' דבי"ע. והפסקה זו לא לגמרי היא (שא"כ הי' נמנע להתחדשות מציאת יש חדש בכל עת אחר הבריאה דוימ"ב כמ"ש במק"א) אלא ספי' המל' דאצי' בוקעת פרסא זו ומאירה בכלים שלה בספי' דבריאה יצירה עשי' להיות מתהוה בכל עת תמיד חדשות ותמונת כליהם. ועל ידי כל הנזכר לעיל יורד מה שעלה ברצון הפשוט ושיער בעצמו וחשב במחשבה קדומה דאדם קדמון להתלבש ולהתעלם בבריאה יצירה עשי' המוגבלים ונפרדים ליש ודבר בפני עצמם ורק על ידי אור המלכות הבוקעת הפרסא מתגלה אור אין סוף לתחתונים לכל הצדיקים הראשונים והאחרונים והאבות שהגם שהיו בחי' מרכבה ודבקים באא"ס ב"ה ממש לא היו רק בבחי' ממכ"ע מצד היחוד האמיתי דקובה"ו שהוא בחי' יחוד סובב בממלא. ומה שאנו אומרים שהיו דבקים בבחי' ממכ"ע. כלומר שבחי' ממכ"ע הוא בחי' המל' הבוקעת הפרסא שבין אצי' לבריאה. ומבואר במ"א לשון בקיעת הפרסא שהוא נקב שאין בו חסרון. ר"ל שהפרסא מעלמת לגמרי ונשאר ישותו בבחי' נפרד לעצמו בלתי מרגיש ביטולו והתכללותו באמיתת המציאות דאא"ם. ורק כמו שהוא יש ודבר אעפ"כ יוכל לקבל הארת אא"ס ב"ה מבחי' המל' הבוקעת להאיר על היש ודבר בפ"ע. כי כך היא מדת המל' וכו' כידוע. אבל בחי' סוכ"ע עצמו הוא ענין הכלים דאצי' הנק' ספר כנ"ל. וא"א לו להתגלות ושאעפ"כ יהי' היש דבר נפרד לעצמו. אם לא ע"י התורה ומצותיה וכמ"ש באריכות בעי"מ ועיי"ש. ומעתה יובן ענין מ"ת שהי' בחג השבועות דהיינו שנתנו להם המצות שיהיו עם בנ"י בני מצות בתורת גיטין וקדושין ובתורת שחיטה וכו' כידוע. וכן התו' נתנה להם כמ"ש עם תורתי בלבם שיש להם כח ועוז לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא מה שלא עשה כן לכל גוי וגו' נמצא מובן ע"פ הנ"ל שע"י מ"ת נעשו ישראל ע"ד דוגמא ממש לבחי' כלים דאצי' שעל ידם נמשך אמיתת המציאות דאא"ס במדריגות דאבי"ע כנ"ל. רק שעל הארת הכלים דאצי' עצמה הרי הפרסא והכלים די"ס דבי"ע מעלימים והגם שהמל' בוקעת אינו אלא בבחי' ממכ"ע כנ"ל אבל ע"י מ"ת ניתן הכח ועוז לישראל שעל ידי קיומם מעשה המצות ולימוד התורה יהי' בזה בחי' רצון וחכמה דאא"ס ב"ה ממש בדברים שהם מקיימים בהם התומ"צ. וה"ז יציאה וגילוי מן ההעלם מה שעלה ברצונו ושיער וחשב וכו' כנ"ל ועשה בי"ס דאצי' כנ"ל ונתעלם בבי"ע להיות מתגלה הרצון וחכמה העצמיי' ממש. והכח והעוז היינו כלומר שאין ישותם מפסיק על בחי' אא"ס כמו שאין כלים דאצי' הנק' בלי מה מפסיקים וד"ל ומעתה יובן שאם היו ישראל מקבלים בחי' כח ועוז הזה בכל מדריגות ובחי' הפרצוף השלם שכולל רצון ושכל ומדות גלוים ושורש מחשבה דו"מ. לא הי' אפשר להם לחטוא כלל. כי הכח ועוז הזה אינו בא בדרך בחירה ורצון. ומופת וראי' לזה שאפי' ישראל מומר הוא בתורת גטין וקדושין וחמצו אסור לאחה"פ. לאך באמת לא קבלו אותו רק במדריגת שהי' להם הכנת ע"ז שהם שני כתרים דנעשה ונשמע. כתר נעשה הוא מדריג' הרצון העליון שלמעלה מטעם ודעת והוא הכנה לקבלת המצות ר"ל שיהי' בתורת גיטין וכו' וכתר נשמע הכנה לקבלת התורה כלומר לאסוקי שמעתא וכו'. שהיא עצמה מתקבלת בבינה שהיא השמיעה ובמדריגה זו בלבד נעשו ע"ד דוגמא לכלים דאצי' הנ"ל והוא בחי' מקיפים לבד ולא בפנימים וזהו כפה עליהם כגיגית וכו'. וזכו למקיפים אלו לפי שאמרו תחלה נעשה ונשמע שהוא בחי' מקיפים שלהם עצמם. ולא פנימים ממש שהרי. עדיין לא פסקה זוהמתן עד אשר ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני וכו' כמ"ש במ"א שזהו אלו קרבנו וכו'. אלא שהי' רק מדריגת שורש נשמתן ורצון שלמעלה מטו"ד. והי בבחי' תוקף ועוז גדול למשול ולשלוט על כחות הפנימי' וטו"ד. וכמ"כ אח"כ ניתן להם העדי בקבלת התו"מ שהוא הכח והעוז הנ"ל במדריג' כתר וחכ' למעלה מבחי' בחירה ורצון בגלוי לשלוט על הפנימי'. שלא קבלו עדיין כנ"ל וזהו כפיית ההר עליהם כגיגית בבחי' מקיפים המכריחים את הפנימים. ולכן מכאן מודעה רבא לאורייתא שברצון פנימי לא קבלו כלל. ואם ירצה הגוף לתור אחר לבבו אין זה נגד קבלתו כלל וד"ל. אך הדר קבלוה בימי אחשורוש שנאמר קימו וקבלו שעשו בחי' קיום והעמדה לקבלה הראשונה אף במקום הפנימים. הגם שמצד הפנימים עצמם לא קבלוה עדיין שהרי גם אח"כ נמצא בהם חטא וכו'. אלא שקבלת המקיפים קימו עליהם ברצון במקום חיי הגוף. וזהו מנשאים את היהודים שהוא בחי' היהדות בכח ועוז הנ"ל. וזהו ג"כ וקבל היהודים את אשר החלו לעשות. פי' לעשות לתקן להביא את בחי' עלה ברצונו הפשוט וחשב כו' כנ"ל לתוך העולמות בי"ע. הי' רק התחלה בעת מ"ת כי לא הי' רק במקום הכתרים ולא למטה בפרצוף כנ"ל. וגם זאת ההתחלה לא נתקבלה במדריג' או"פ ומקום הבחירה. ובנס דרך הטבע דפורים ומרדכי אור יסוד אבא יצא מלפני המלך בבי"ע כידוע אז קבלו ההתחלה דכח הכתר (לענין תורת גטין וכו') והחכמה (לאסוקי שמעתא וכו') ברצון הבחיריי דגוף ג"כ ותו ליתא למודעא וד"ל. ולע"ל כשיעביר ה' את רוח הטומאה לגמרי מן אז תגלה ותראה מלכותו ית' בבחי' קבלת התורה בתחלה וסוף מעשה בבחי' עצמית ממש שלא יהא מקום לנטות בדרך בחירה ורצון אחר אשר לא לה' ח"ו וכמ"ש במ"א בארוכה. ומ"ש שם שעכשיו קבלת התורה רק בבחי' פנים בפנים. ולעתיד תהי' בבחי' כתר בכתר. הדברים ארוכים במ"א. ובמה שנת' יובן שקבלת התורה בחג השבועות הוא שנעשו ישראל כדוגמת כלי האצי' כנ"ל. אין בזה בחי' שמחה כי הוא ענין נעלם למעלה מהשגה והבנה. וגם למעלה נק' רק בחי' רוחא דשדא בגוא דהיינו שיהי' ישראל למטה בתורת גטין וקדושין כו'. אבל בשמ"ע הוא זיווג גמור למעלה שנמשך בכח ועוז הזה שישנו כבר בישראל בחי' מהו"ע התענוג העליון דרצונו וחכמתו ית' המיוחדים באא"ס ב"ה ממש. וזה נק' להיות נחת רוח לקונו מעבודתו. ומזה מקבלים ישראל למטה בתוך כח ועוז שלהם בחי' כח השמחה של מצוה וכו' כידוע. והנה במדריג' כח ועוז הזה שעקרו למעלה מטו"ד בבחי' מקיפים רצה הקב"ה לשכון בישראל במקום הבחירה ג"כ והוא בחי' הקמת המשכן ופריקת המשכן. ללכת במדבר העמים מקום הקליפות. והנה אחר שהורד עדיים מעליהם דהיינו הסתלקות אור המקיפים מלשלוט על הפנימים עד שנשארה הבחירה לבדה בגילוי וכח ועוז התו' שלמעלה מבחי' בחירה נשאר בבחי' העלם לגמרי לזאת הוצרכו לנשיאות ראש לגולגולתם דוקא שזאת היתה כח מצות ה' למשה ולאהרן ולנשיאי ישראל לישא את ראשם דבחי' הבחירה לגולגלותם למעלה מבחירה כנ"ל. והלוים שהם מקימי המשכן בבחי' הגבורות שלהם. ע"ד מדות דבחירה ורצון גלוי היו צריכים ב' דברים. א' כמו כל ישראל לקשרם למעלה מבחירה. והב' למשפחותם ולבית אבותם שהוא בחי' חו"ב ומוחין ומדות דבחירה. והיינו כדי לעבוד עבודתם באוה"מ בבחירה ורצון וד"ל, וע"י כל הנ"ל יוכל להיות שכינתו ית' בתוך מחניהם כאמור. והיינו במקום הבחירה כנ"ל. והנה כתי' ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. והלשון ונשמרתם לנפשותיכם אינו מובן וגם נתינת הטעם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אתכם אינו מובן. וגם במשה כתי' ותמונת ה' יביט. משמע שאם גם הם היו רואים כמשה לא היו צריכים שמירה. וגם להבין זאת גופא מהו ותמונת ה' יביט הלא אין לו דמות ולא תמונה ח"ו. אמנם כ"ז יובן במשנ"ת לעיל ענין הכלים דאצי'. איך שהן הן אמתת המציאות דכל מדריג' אבי"ע. וזאת התמונה דבלי מה דכלים דאצי' הי' משרע"ה משיג בכל הנמצאים דאבי"ע כידוע. דנבואת מרע"ה היתה מפרק עליון דנצח דז"א. שהוא פרצוף החיצון די"ס דז"א דאצי'. וה"ז במרע"ה בחי' קבלת התורה בבחי' תחלה וסוף. וכמ"ש בכל ביתי נאמן הוא. ולכן הוא ע"ה לא הי' צריך שמירה כלל וכמו לע"ל כשיעביר את רוח הטומאה וכו' כנ"ל. אבל בני ישראל שלא ראו תמונה רק היו רואים הקולות כמ"ש במ"א להיות עי"ז מתקבלים אצלם פנימית הרצון כמו שעלה ברצונו הפשוט גם במדרי' אבי"ע. נשאר אצלם עדיין ענין הבחירה למטה בבחי' או"פ דנפש בגוף צריכים הם להיות נשמרים מאד שיהיו הגופים מקבלים הארת הנפש בשלימות בלא שום הסתר פנים. ולכן אמר וישלחו מן המחנה כל צרוע שהוא סגירו דנהורא עילאה וע"ד הדרש הוא בחי' טמטום הלב. שאין בו עדיין טומאה גמורה מצד עצמו רק שהכהן איש חסד צריך לטמאות אותו בביטושים ע"ד המבואר בלק"א פכ"ט ול' בכדי שיוכל לטהר אח"כ ונרפא הנגע. וכל זה הוא שטומאה יוצא עליו מגופו מדות הרעות המתפשטים למקום שאסור להם. וטמא לנפש הוא בחי' טמטום המוח. כי ימות מת עליו והוא נפילה מן השמים. מכל אלה צריך להמלט שלא יראו ולא ימצאו בתוך המחנה. ואז יוכל להיות הקמת המשכן בתוכו ע"י הלוים. משא"כ כשלא ישלחו לא יזכו למקום החניי'. וזהו אשר אני שוכן. אני הוא בחי' סוכ"ע שלמעלה מבחי' הבחירה ורצון שוכן במקום הבחירה והרצון. וכ"ז הוא הכנה להכנס לא"י לבנות בהמ"ק שעליו נאמר ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו. שלא יהי' עוד בבחי' פירוק והקמה רק יהי' קבוע לעולם ולא יוסיפו בני עולה לענותו כנחש שרף ועקרב דפירוק המשכן ולכתם במדבר. דהיינו שכח הלמעלה מבחירה ישכון בתוך הבחירה בקביעות וד"ל. אמנם יש לפרש ושמתי מקום ונטעתים ושכן תחתיו. כלומר שהמקום ישכון תחתיו. דהיינו שיקיפנו מכל צד למעלה ולמטה היפוך ממ"ש במדבר אשר אני שוכן בתוך מחניהם שהמקום בתוכם ובא"י יהיו הם מוקפים מהמקום. ואח"כ מדריגה עליונה מזו הוא מ"ש כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע וגו' כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך. מתהלך הוא ממטה למעלה וממעלה למטה. וית' ע"ד מ"ש בזוהר מאן דעייל ונפיק כו'. בחי' עייל הוא ע"ד מ"ש בספרים חסידים הראשונים היו מדמים שהשכינה מסבבת אותם ורועדים בטבע ולשון טבע מורה על בחי' העדר הבחיר' שאחר הדמיון הקדוש הזה באה הרעדה מאלי'. ולכן אמרו במ"א בזהר מאן דעייל ולא נפק טב ליה דלא אברי ואין זה לשון קללה ח"ו. כי ודאי שבחי' עייל לבד מדריג' גדולה היא. אלא לפי שהוא בבחי' העדר הבחירה א"כ למה זה ירדה הנשמה לעוה"ז שבכל מיני מדריגה שיש לה בגוף אין ערוך להם למה שהיא הנשמה בלא גוף כמ"ש בלק"א מאחר שגם בגוף היא ע"ד מלחם אבי' תאכל כו' כידוע. לכן אמר טב לי כו'. ובחי' נפיק הוא ע"ד מ"ש לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו וכאלו זה הוא באמת כן כידוע בכ"ד. וזהו כי ה' אלקיך מתהלך בתו' ותפלה וכו' בקרב מחניך וד"ל. ולגבי בחי' ומדריגה זו אפי' הרהור אסור כמ"ש בזוהר ברבי יוסי דהרהר במילי דעלמא ונפיל ושתית מני' דמא וכו'. ונמצא ג' בחי' הן. א' אני שוכן וכו'. ב' ה' אלקיך מתהלך. ג' בחי' נפיק הנ"ל הוא ע"ד המבואר במ"א ענין ב' בחי' מרכבה. א' חיות נושאות ומנושאות עם הכסא. והב' כמ"ש אאע"ה שרץ לפניך כסוס בלא רצון ובחירה שלו אלא של הרוכב עליו. והוא רק רץ בכל כחו, שעי"ז פועל הרוכב רצונו. מה שלא הי' אפשר בלא סוס וכו' וד"ל:
3