חנה אריאל, נח ושבת ראש חודשChanah Ariel, Noach and Rosh Chodesh
א׳והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה' פי' כשהחדש יהי' בשלימות החדש ושבת בשלימות השבת. יבא כל בשר וכו' כי נחמתי כי עשיתים. ונח מצא חן בעיני ה'. איתא במדרש נחמתי כי עשיתים ונח. שנח ג"כ בכלל הי' אלא שמצא חן בעיני ה'. אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים וכו' את האלקי' וכו'. לכן ויולד נח שלשה בנים וכו' שהם דרך כלל בחי' ג' קוין ימין ושמאל ואמצע. באבות. עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. להבין מה הי' קשה במה שהי' עשרה דורות שבא לתרץ שהמתין עשרה דורות בכדי להודיע וכו'. וגם דקדוק לשון עד שהביא עליהם את מי המבול. משמע שהבאת המבול הי' ג"כ טובה להם. דאל"כ הל"ל ולא הביא המבול עד נח. וזה אינו מובן לכאורה. גם להבין מ"ש בפ' כי נחמתי כי עשיתים וכו' איך שייך כלל לומר למעלה בחי' נחמה. והלא כתיב בשמואל וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. ובשמואל גופי' צריך הדבר ביאור. שכתב כי לא אדם הוא להנחם. ולעיל מיני' אמר נחמתי כי המלכתי את שאול למלך. נמצא ששייך למעלה ענין בחי' נחמה. הענין הוא שיש למעלה ב' בחי'. בחי' אדם ושם שייך שפיר בחי' נחמה. ובחי' כי לא אדם הוא ושם אין שייך לומר בחי' נחמה. ובבחי' כי לא אדם יש ג"כ ב' מדריגות. מדרי' א' שהיא למעלה מבחי' אדם. ומדרי' הב' הוא למטה מבחי' אדם. ובשתי המדרי' אין שייך בחי' נחמה. ויובן עפ"י מה דאיתא בזה"ק תלת קשרין מתקשראן דא בדא. ישראל ואורייתא וקוב"ה. ידוע הקושיא הלא בין ג' דברים לא נמצא רק ב' קשרים כשמקשרין זה בזה. ולמה אמר תלת קשרין. אמנם כ"א מהג' דברים הללו (ישראל ואורייתא וקוב"ה) נק' קשר בפ"ע כמשי"ת והתלת קשרין הללו אתקשרן דא בדא. עוד בזהר כמה קדושאן אינון לעילא ישראל קדישין ואירייתא קדישא ובכולהון אין קדוש כה'. והענין הוא. הנה ישראל קרוים אדם כמ"ש אתם קרוים אדם. תורה נק' ג"כ אדם כמ"ש זאת התורה אדם. וקוב"ה נק' ג"כ אדם כמ"ש ועל הכסא דמות כמראה אדם. קוב"ה נק' ע"ס דז"א דאצי', ובמאמר פתח אלי'. אנת הוא דאפיקת עשר תקונין ע"ס וכו' ובהון אתכסיאת מב"נ. שע"י נעשו עולמות בי"ע מורגשים ליש ודבר בפ"ע. ואיתא בזהר. העולמות גליף לעילא גליף לתתא. פי' כמו דאתגליפו אתוון להיות בעולם העשי' הגשמי שמים וארץ דצח"מ גשמיים. כן גם בעולמות עליונים ישנו כל הפרטים. היכלות נשמות ומלאכים ודצח"ם כי חיות אחד להם שכולם נתהוו מאו"כ דאצי' רק מאחר שנתלבש החיות בעולמות בי"ע אז אין חיות עולם א' דומה לזולתו. מחמת שפרסא מפסיק בין כל עולם ועולם שלא יהי' לשום עולם שום השגה לחיות וביטול דעולם שלמעלה ממנו אצ"ל שאין עולם עשי' הגשמי שלנו משגת הביטול דעולמות הרוחנים. אלא אף עולם העשי' הרוחני אין יכול להשיג איך שהוא הביטול בעולם היצי', ועולם היצי' אין יכול להשיג ענין הביטול דעולם הבריאה אף שחיות א' לכולם מע"ס דאצי' כנ"ל ויובן ע"ד משל מחכם גדול הנה הדבר חכ' שהוא יודע גלוי וידוע לפניו עד שלפלא יחשב אצלו מדוע יש בנ"א שאינם מבינים הד"ח. אך יודע הוא שיש בנ"א שאינם יודעים זאת החכ'. ועולה ברצונו להודיע גם להם החכ' ועושה אצלו סדר איך להודיע החכ' למי שא"י מעצמו. ואופן ההתגלות דבר החכ' תלוי באיכות המקבלים. היינו אם הם תלמידי חכמים פי' שהתלמיד הוא ג"כ חכם למשל שיכול התלמיד להבין דברי הקבלה מודיע לו החכם דברי החכ' עפ"י דרך קבלה. והתלמיד שאינו מבין עפ"י קבלה כ"א ע"פ דרך פשט וחריפות. מודיע לו הדבר חכמה ע"ד פשט. וכשמגיד לתלמיד פשוט שאינו מבין אף גם ע"פ פשט אינו מגיד לו רק משנה. פי' שמודיע לו החכ' והתלמיד מחמת שמאמין בהחכם יודע שכך הוא החכ' אבל אינו יודע כלל מפני מה כך היא החכ'. והנה אף שחכמה א' מגיד הוא לכולם. עכ"ז אין אחד יודע מה שהגיד לחבירו. היינו שהתלמיד הפשוט אינו יודע מה שהגיד להת"ח כי אינו מבין כלל עפ"י פשט וקבלה והת"ח ג"כ אין א' יודע מה שהגיד לחבירו כי יכול להיות שאף שמבין דברי קבלה מ"מ לא יבין עפ"י פשט וכן להפך המבין עפ"י פשט לא יבין עפ"י הקבלה. ונמצא שאף שחכ' א' היא לכולם עכ"ז אצל התלמידים נעשה הדבר חלוק ואין א' יידע מה שהגיד לחבירו. למשל המדבר דבר א' עם ג' בנ"א חלוקים בלשונם שאין א' יודע מה שמדבר עם חבירו. אבל אצל המדבר הוא דבר א' לגמרי. וידוע שאין שום דבר יכול לבוא בדיבור אם לא שהי' תחלה במחשבה. ולכן נק' דיבור ע"ש יצירה מל' צורה על בתי' מחשבה. ומאחר שהי' אצלו תחלה במחשבה נמצא שהי' אצלו גם במחשבה באותיות חלוקות שיבואו בדיבור לכ"א כלשונו והבנתו. והנמשל מזה יובן למשכיל למעלה. כי הנה כבר נת"ל שהתהוות עולמות בי"ע למציאות יש ודבר בפ"ע נעשה ע"י ע"ס דאצי' והגם שהעולמות חלוקים במדריגתם ואין א' יכול להשיג הביטול דעולם שלמעלה ממנו כנ"ל. אבל באצי' גופו שם שוה ממש מציאות דבריאה ויצי' ועשי'. כי הוא הבורא הוא היוצר הוא העושה ונת"ל במשל דחכם הנ"ל שאף שהחכ' נעשה חלוקה במקבלים אבל אצל החכם חכ' אחת היא לגמרי. אך כבר נת"ל במשל דחכם הנ"ל שמוכרח להיות תחלה אותיות חלוקות במחשבה. כמו"כ גם באצי' יש ל' כלים היינו פנימי תיכון חיצון דכלים דאצי' שבהם חלוק הכח אלקי כפי שיהי' ההתלבשות בבי"ע. פנימי' בבריאה. תיכוני' ביצירה. וחיצוני' בעשי'. ולכן נק' ע"ס דאצי' בשם אדם. כי הנה למטה נק' אדם דבר שיש בו התכללות פרטים. כמו באדם יש ראש עינים לב ידים ורגלים שהם כאו"א דבר פרטי בפ"ע ועכ"ז יש להם התכללות ג"כ כמו אם יש לי כאב בראש מקיזין דם ברגל. וכן כשיש כאב אף בצפרני רגליו מבלבל המוח שבראש. ומחמת ההתכללות נק' בשם אדם. וכמו"כ ע"ס דאצי' מחמת שבהם יש התכללית מהעולמות בי"ע (אף שכאו"א מהם הוא יש ודבר מורגש לעצמו) כי הוא הבורא הוא היוצר כו' כנ"ל לכן נק' בשם אדם. אבל הבחי' ל' כלים דאצי' [שנת"ל ששם העולמות חלוקים כ"א בפ"ע כמו באותיות שבמחשבה כנ"ל] נק' בחי' כי לא אדם הוא. ועפי"ז נבין הפסוקים דשמואל הנראים כסותרים זא"ז כנ"ל דתחלה אמר נחמתי וכו' ואח"כ אמר ולא ינחם וכו'. ולפמשנ"ת א"ש כי הנה בבחי' ע"ס דאצי' הנק' אדם שייך שפיר לומר נחמתי לעשות הסדר באופן אחר כמשל החכם שנת"ל שעושה אצלו סדר איך לגלות החכ' וביכולתו לשנות הסדר. אבל נצח ישראל פי' חיצוני' הכלים היינו כאשר הסדר בא בבחי' ל' כלים. לא ישקר פי' לא יהי' יניקה לחיצונים. ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. היינו מדרי' התחתונה שבבחי' כי לא אדם הוא. שזהו כפי שיורדים הל' כלים דאצי' להתלבש בבי"ע עפ"י הסדר שנעשה בע"ס דאצילות. ואין ביכולת הל' כלים לשנות הסדר. נת' הענין דקוב"ה נק' אדם וישראל נק' ג"כ בחי' אדם. כי הנה מבואר בכמה דוכתי שבכל יום ע"י התפלה נעשה עליות עולמות פי' שע"י התפלה נעשה שעשי' תוכל להשיג בחי' הביטול דעולם היצירה ויצירה תשיג הביטול דבריאה. ותפלות אבות תקנום (שיהי' התכללות בעולמות אף שפרסא מפסיק בין כל עולם ועולם הותחל זאת מהאבות דוקא) שאברהם הכיר את בוראו שהי' לו הכרה ממש (ולא השגה כמלאכים) בהבורא שהוא הבורא הוא היוצר הוא העושה וכו' ומחמת שהכרתו הי' למעלה בבחי' הנק' אדם הכללי. לכן בכחו הי' לעשות ע"י תפלתו התכללות גם בעולמות בי"ע. ומה יפה ירושתנו שהוריש לבניו אחריו שיהי' הכח בכאו"א מישראל (מצד הנשמה שבקרבו שהוא חלק אלוה ממעל ממש) לעשות התכללות בהעולמות על ידי התפלה ולכן נק' ישראל אדם מצד ההתכללות שעושה בהעולמות שזהו הנק' בחי' אדם כמשנת"ל. ונק' ג"כ קדוש שקדוש ומובדל הוא מבחי' ומדרי' עולמות כי אין להם השנה באלקות ע"ד שהוא הבורא הוא היוצר כו' רק כל עולם ועולם משיג אלקות רק כפי מדריגתו. אבל כ"א מישראל ע"י הירושה מאבות משיג הוא אלקות בדרך התכללות כנ"ל. ומצד זה הוא עושה ג"כ התכללות בהעולמות. אך ההתכללות שנעשה בעולמות ע"י התפלה אינו אלא ממטה למעלה. פי' שביטולם לאלקות יהי' שוה. כמו בבריאה כן יהי' ביצירה ועשי'. אבל תכלית המכוון דבריאת העולמות הוא להיות לו דירה בתחתונים. היינו שיהי' התגלות דרך הוי' גם בעולמות שהם יש ודבר מורגשים לעצמם ושיתבררו נ"ק שנפלו בשבה"כ וממילא לא יהי' עוד קיום לקליפות (אבל כל זמן שלא נתבררו הניצוצין למטה אף שבעולמות העליונים כבר נתבררו אין מתגלה דרך הוי' בעולמות) וזה נעשה ע"י התורה דוקא כי אורייתא וקוב"ה כ"ח וירדה ונתלבשה בדברים גשמיים בהאותיות ודוגמא כמו שהוא למעלה. ולכן מצות תפילין ד' פרשיות דוקא וכדומה ולמטה אין לזה טעם כלל. אך מחמת שלמעלה גם החכ' מחייב שיהי' דוקא ד' פרשיות בתפילין. ותורה אחת היא למעלה ולמטה בכל העולמות בשוה לכן באה מצות תפילין בגוונא דלעילא דוקא. וכשעוסקים בתומ"צ כתיקונם נמשך ונתגלה בכל העולמות הדרך הוי' ואף שלמטה אינו מובן כלל הטעם דמצות עכ"ז נמשך גם למטה הדרך הוי' ע"ד דוגמא מלך כשהוא נוסע על המדינה אף שאינו מדבר כלל עם שום אדם ואינם יודעים כלל טעם לנסיעתו עכ"ז מחמת שאצלו יש מכווין בהנסיעה נמשך התיקון להמדינה ככה ע"י התורה נמשך תיקון בכל העולמות היינו שיהי' התגלות דרך הוי' בכל העולמות ולכן תורה נק' בשם אדם מצד שעושה התכללות בכל העולמות כנ"ל שע"י התורה נמשך גילוי אלקות בכל העולמות בשוה. וההתכללות שע"י התורה הוא מלמעלה למטה כנ"ל. ונק' ג"כ קדישא שקדוש ומובדל היא מעולמות כי העולמות אין להם השגה באלקות בבחי' אדם הכללי הכל כמשנ"ת למעלה. וע"ז אמר בזהר שהתלת קשרין הללו (ענין קשר הוא ג"כ שעושה חבור מדברים נפרדים. ולכן נק' כל א' מהתלת קשרין ישראל ואורייתא וקיב"ה, בשם קשר) אתקשרן דא בדא. ישראל באורייתא. פי' דוקא כשעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי (אף שעוסק במלאכתו הרבה יותר מעסקו בתורה, עכ"ז אם עושה תורתו עיקר ומלאכתו טפילה כמו הקובע עתים לתורה שתורתו אצלו עיקר והמלאכה נחשב לטפל אצלו שפיר נק' תורתו קבע ומלאכתו עראי) אז יש בו כח לעשות ע"י התפלה התכללות העולמות בבחי' ממטה למעלה ואורייתא בקוב"ה פי' אף שאורייתא וקוב"ה כ"ח. עכ"ז כשעוסק בתורה ונהנה מהסיפורי מעשיות ושוכח לגמרי שעוסק בתורת ה' אין ממשיך כלל גילוי דרך הוי' בעולמות אבל כשעוסק בתורה ויודע הוא דאורייתא וקוב"ה כ"ח. אז ממשיך גילוי אלקות בעולמות ועושה התכללות בעולמות בבחי' ממעלה למטה כמשנ"ת. והנה איתא בספרים שכמו שיש לאדם ראש כך יש לארץ בחי' ראש. נמצא שיש בכל עולם בחי' אדם וכמ"ש ונותנים באהבה רשות זל"ז ומקבלין דין מן דין בחי', התכללות שזהו הנק' בחי' אדם. ומה ההפרש בין התלת קשרין הללו לקרותן בשם אדם דוקא. אך הענין הוא שההתכללות שיש בעולמות מצ"ע אינו אלא בבחי' התכללות מהפרטי' שבהעולם גופי' ונק' בחי' אדם פרטי. אבל הבחי' אדם דאנן קיימינן בי' נק' אדם הכללי. היינו שעושה התכללות וחיבור מעולם לעולם, והנה אף בבחי' אדם פרטי הנמצא בכל עולם אינו אלא בעולמות הקדושה דוקא. אבל בקליפות וסט"א לא נמצא אף בבחי' אדם פרטי. הגם שאת זלע"ז עשה האלקים שהכל נעשה מאתו ית'. אך החיות שלהם הוא רק בבחי' מקיף והם מתדמים כקוף בפני אדם. דהנה ענין הקוף חלוק הוא ממדרי' אדם וגם מבהמות וחיות שבהמות וחיות אין יכולים לעשות כלל מה שאדם עושה. אבל הקוף יכול לעשות כל מה שאדם עושה אך האדם עושה בדעת והקוף אין בו דעת רק שמקבל מהאדם ועושה כל מה שהאדם עושה. והענין כי הנה ידוע שאדה"ר כשפירש מן האשה הוליד קליפין ולילין והטעם הוא כי בהטפה הנמשכת מן האדם יש בה נקודת אדם וכשהטפה באה בנוק' שהיא ג"כ בחי' אדם אז במשך עיבורה נתגדל הנקודה הנ"ל ויכול להיות התולדה בדומה לו ג"כ בחי' אדם אבל כשהטפה יוצאת לאויר העולם מלבישים אותה קליפות ונעשה מזה בחי' קוף שמחמת הנקודת אדם ביכולתה לעשות מה שהאדם עושה אך לא בדעת מחמת שלא נתגדל בבחי' אדם. ולכן כתיב באדה"ר ולאדם לא מצא עזר כנגדו אף שקרא שמות לכל בהמות וחיות ולאדם לא מצא וכו' והיינו משום דלאדם נצרך שיהי' המקבל ג"כ בחי' אדם דוקא. וזה הי' החטא דאדה"ר שקלקל הבחי' נקודת אדם שלו. וזה הי' ג"כ ענין דשבה"כ וימלוך וימת וכו' מצד שלא הי' בחי' נוק' הי' בחי' הסתלקות האורות ומתו הניצוצין והוא כענין הוצאת ז"ל ר"ל. ואף שהאדם יכול לעשות גם אח"כ תומ"צ ולעסוק בעבודת ה' אך המית את הנקודת אדם שבהטפה. אבל כשמלך הדר שהוא שם מ"ה דתיקון כתיב בי' ושם אשתו מהיטבאל וכו'. שהי' גם בחי' נוק'. והוא מברר ומחי' את הכלים שנפלו ומתו שיהיו חיים וקיימים בבחי' עולם:
1
ב׳והנה בדור המבול כתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ וכן כתיב וירא ה' וכו' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ופירז"ל שענין רע היינו ענין הוצאת ז"ל כו' שלא הי' אז כלל בחי' אדם רק בחי' קוף. לכן כתיב ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי כו' פי' ה' הוא ע"ס דאצי' ועפ"י צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ צריך למחות שמם מן הארץ תחת שקלקלו הבחי' נקודת אדם שלהם וכבר נת"ל שבע"ס דאצי' שייך שפיר לומר בחי' נחמה לשנות הסדר לכן כתיב כי נחמתי כי עשיתים. פי' אף ששית אלפי שני ברגע א' נבראו. וא"כ צריכים להיות עולמות. אך הוא ית' יכול לעשות שיהיו העולמות וכל פרטיהם באופן אחר כמשנ"ת שבעל הסדר יכול לעשות הסדר כמו שירצה. ולזה אמר במדרש כי נחמתי כי עשיתים ונח שגם נח בכלל הי' (אף שצדיק הי' אך העולם נדון אחר רובו) אלא שמצא חן בעיני ה' ע"ד שארז"ל ג' חנות הן חן מקום על יושביו וחן מקח על מקחו וחן אשה על בעלה. פי' ענין החן שטוב הדבר בעיניו לא מפני שהוא נאה והדר בצלמו ותמונתו. רק מחמת שהדבר שלו היא. מחמת זה לבד הוא מוצא חן בעיניו וכן גם נח מחמת דביקותו באלקות כמ"ש את האלקים התהלך נח מצא חן בעיני ה'. אלה תולדות נח. אלה פסל את הראשונים שתולדות הקודמים לא הי' כלל בבחי' אדם כמשנת"ל אבל התולדות דנח הי' בדומה לו ג"כ בבחי' אדם. והיינו משום שנח איש צדיק תמים וכו' צדיק נק' בחי' יסוד אבא פי' חכמה וצדיק תמים נק' כשיסוד אבא נכנס ביסוד ז"א. וכשיסוד אבא נכנס תוך יסוד ז"א וגם את האלקי' התהלך נח שכינתא בחי' נוק'. נמשך מזה להיות ויולד נח שלשה בנים שהם בחי' ג קוין דז"א להיות בחי' אדם בעולמות. אך עדיין הי' נצרך להביא את המבול לטהר את הארץ. לכן אמר הקב"ה לנח בא אל התיבה. ידוע דתיבת נח הוא בחי' בינה שהוא מעין עוה"ב שהכל מן המוכן. לכן כתיב ומן הבהמה אשר לא טהורה היא ולא כתיב מן הבהמה הטומאה מטעם שבעוה"ב הכל טהור רק שכשתבא לעוה"ז אז לא תהי' טהורה ולכן כתיב אשר לא טהורה היא. ומחמתו עלו גם בניו ואשתו וכו'. כי אותך. ראיתי צדיק לפני וכו' ולא כתיב צדיק תמים כבתחלת הפ'. כי לענין הצלה שפיר מצילין אותו כשהוא בחי' צדיק והיינו יסוד אבא) אבל לענין הולדה אינו מוליד כ"א כשהוא צדיק תמים (דהיינו יסוד אבא ביסוד ז"א כנ"ל) אז יכול להוליד אבל כשהוא בחי' צדיק לחוד (שזה נק' בחי' ממוצע בין בחי' כתר רצה"ע הנק' כי לא אדם הוא ובין ז"א דאצי' הנק' אדם) אינו ראוי להוליד עדיין. ואחר המבול א"ל הקב"ה לנח צא מן התיבה בכדי להכניס בעולמות בחי' אדם שנתקלקל ע"י החטא דאדה"ר כמשנת"ל. ולכן מהראוי הי' שיהי' נח תיכף אחר אדה"ר לתקן את החטא. ולזה אמר במשנה עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה א"א לפניו וכו' שעפ"י צדק ומשפט וכו' באמת כבר הי' צריך למחות את שמם מן הארץ. אך שבחי' א"א שאף שהיו מכעיסין ובאין עכ"ז האריך אפו ולא הביא המבול עד שהמתין עשרה דורות. ומספר עשרה דורות הוא דוקא נגד ע"ס כי כ"ז שלא הכעיסו בכל הע"ס לא הביא עליהם את מי המבול ומשהכעיסו בכל הע"ס הביא את מי המבול והמבול הי' ג"כ טובה להם שהמבול שטף את הקליפות ונתעלו הניצוצין שנפלו בשבה"כ וכשנטהר הארץ מקליפות הכניס נח בהעולמות בחי' אדם. אך נח לא הכניס בעולמות כ"א בחי' אדם פרטי (היינו התכללות שבכל עולם לבד) אבל האבות הכניסו בהעולמות בחי' אדם הכללי כמו שנתבאר לעיל שתפלות (היינו התכללות וחיבור מעולם לעולם) אבות תקנום. וההתכללות שנעשה ע"י האבות הוא בחי' ממטה למעלה היינו בענין ביטולם לאלקות שיהי' שוה בהעולמות. אבל ע"י התורה נמשך ונתגלה הדרך הוי' בעולמות בבחי' מלמעלה למטה כמשנת"ל. ושלכן נק' ישראל ואורייתא בשם אדם ובשם קדוש מצד ההתכללות שעושים בעולמות בבחי' אדם הכללי אבל וכולהו קדישין אין קדוש כה'. כי אף הגילוי אלקות שנתגלה ע"י התורה אינו רק מבחי' ז"א דאצי' שנק' בחי' אדם. אבל יש מדרי' בבחי' כי לא אדם שהוא למעלה מבחי' אדם והוא הנק' בחי' כתר רצה"ע. והגילוי מבחי' רצה"ע א"א להיות עתה כאשר עדיין לא נתבררו הניצוצין מעוה"ז הגשמי: ולעתיד כאשר רוח הטומאה יעבור כו' שיתבררו הניצוצין שבעוה"ז הגשמי וידוע שהניצוצין שנפלו מטה מטה שרשם ומקורם למעלה מעלה כדוגמת חומה הנופלת שהאבנים שהיו למעלה ראש נופלים למטה מטה. ולכן כאשר יתבררו ויתעלו הניצוצין דלמטה לשרשם ומקורם יהי' ההתגלות מבחי' רצה"ע. ועיקר ההתגלות נעשה ע"י בחי' מל' דוקא כמ"ש ה' ימלוך לע"ו מטעם א"ח עט"ב פי' כמו שע"י עטרה נגלה לעין כל שהוא מלך ככה ע"י אשה יוכל להיות איזה הכרה בהבעל אף שהוא מנושא למעלה ראש. וזהו והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו. חדש נק' ע"ש חידוש ירח בחי' מל' ושבת נק' שמש (כמ"ש שמש בשבת) בחי' ז"א. וכשיהי' בחי' חדש בחדשו ושבת בשבתו היינו אחר שלימות כל הבירורים כשיהי' בחי' ז"א ומל' בשלימותם. אזי יבוא כל בשר וכו' כמ"ש ולא ילמדו איש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ואף שיהי' קטני' וגדולי' היינו בהשגת אלקות שאין א' דומה לחבירו. אבל בידיעה את ה' כולם יהיו שוים. כמ"ש ונגלה כבוד ה' וראו כ בשר וכו' שכאשר רוח הטומאה אעביר מן הארץ אז וראו כל בשר וכו':
2
ג׳ויאמר אלקים אל נח זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ. פסוק זה נראה מיותר לגמרי שכבר נאמר כ"ז לנח ולבניו ומה חידש עתה לנח לבדו. ורש"י ז"ל כתב הראהו הקשת וא"ל זאת אות הברית וכו' ואין זה מספיק כלל דנח בן שש מאות שנה לא ידע מהות הקשת עד שהוצרך להראותו עתה. גם יש להבין מה ענין הקשת להיות זכרון הברית בין כל בשר. ועוד שבהיות הקשת טבעי מעת בריאת העולם וכמ"ש את קשתי נתתי ואמרו בזוה"ק נתתי מקדמת דנא א"כ מה ענין זכרון הברית על ידו. ודאי אם הי' מתחדש מציאותו מחמת הברית הי' שייך לומר שהוא אות הברית. וגם י"ל מ"ש וראיתיה לזכור ברית עולם ובלא בחי' הראי' אותה אין שם זכר הברית א"כ מי יעורר הראי' עצמה. בענין המבול כתיב וינחם אלקי' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב רק על זאת שעשה את האדם. מה כתי' בתרי' אמחה את האדם עד רמש עד עוף. למה לו למחות הבהמה וחי' בשביל האדם ומארז"ל ע"פ כי השחית כל בשר את דרכו שהיו נזקקין לאינן מינן הוא ג"כ ענין שלא נמצא כמוהו רק עד המבול. גם יש להתבונן במה שלא הותר בע"ת לאכילת האדם רק בימי נח אחר המבול. וגם ברכת ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית השדה לא נאמרה לאדם כ"א לנח, ולאדם אמר ורדו בדגת הים וכו' הי' הצווי לאדם וכאן נראה שחידש מציאות המורא על הבע"ח בכח רצון הבורא ב"ה ולא בכח האדם. במשנה עשרה דורות מאדם, עד נח להודיע כמה א"א לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם וכו' עד שבא אברהם וקבל שכר כולם. קשה מנלן דמשך העשרה דורות הוא בשביל להודיע ולמה לא נאמר שמחמת שהוא ארך אפים בעצמו האריך אפו כ"כ ולא בשביל להודיע לבריות. גם מה ענין שני הידיעות ע"י ב"פ עשרה דורות. ולבד הדקדוק הידוע שאם היו מכעיסין ובאין מה שכר הי' להם שיקבלו אברהם:
3
ד׳הנה באדה"ר כתיב ויניחהו בג"ע לעבדה רמ"ח מ"ע ולשמרה ל"ת. הרי שהי' לו תורה. וכן בא"א ע"ה כתיב וישמור משמרתי מצותי חוקותי אבל בדורות שמנח עד אאע"ה אין תורה רק שבע מצות בני נח ועל השבת אדרבה נצטוו לא ישבותו והשובת חייב מיתה כדאי' בגמ' וקאי נמי על תולדות שם בן נח אף שנא' בו והוא כהן לאל עליון גם ותלך לדרוש את ה' בב"ד של שם וכו'. והענין הוא ע"ד האמור בפ' בראשית שבריאת אדה"ר מה שהי' לנפש חי' אינו דומה כלל לבריאת נפש חי' דבהמות וחיות וכל בע"ח. דחיות הבע"ח וגופם הוא בא מדבר ה' בבחי' יציאתו אל הפועל כמ"ש בתניא וכמבו' לעיל שם והיינו אפי' חוץ לספי' המל' דבי"ע אבל נפש החי' דאדם בא מכח נפיחת רו"פ ית' כמש"ש. והיינו מבחי' פנימי' המל' דאצי' שנעשית נשמה למל' דבי"ע מפנימי' הכלי דמל' דאצי'. וזה נק' שמצב אדה"ר הי' במקום שנגלה שם בחי' המל' דאצי' שנק' אל מסתתר בעולמות דהיינו דוקא בעולמות שחידוש מציאותם נעשה בדבר ה' (בבחי' יציאתו אל הפועל). וברוח פיו כנ"ל פה"ק. ולגבי אדה"ר לא היה נק' אל מסתתר ותומ"י כשנברא אמר שיר ה' מלך כידוע. וזה נק' שמצבו במקום שבחי' מדת המל' דאצי' גלוי והוא מקום המצות הצריכות כוונה דלי"ח דמצות המלך הקב"ה שכוונה זו מגעת עד בחי' הנשמה דמל' דבי"ע דמלכותך (דאצי') דוקא הוא מלכות כל עולמים דבי"ע ושם דוקא נגלין אברין דמלכא שהן המצות [וע' ענין זה באריכות בעמ"ו סי' ס"ד]. וזה הוא מצבו בג"ע שהוא בחי' בינה והשגה כידוע. וכן גם בחי' המדות הטבעיי' דנפש חיה שלו הי' אז במקום גילוי המל' כנ"ל. שנק' הורמנותא דמלכא (כמ"ש בעמ"ו שם). והיינו שהי' אדה"ר מתייחד בכל כחותיו באור הקו"ח המיוחד בספי' דאצי' בבחי' קוב"ה ושכינתי' קוב"ה הוא בחי' ויפח הנ"ל ושכינתי' היא בחי' הורמנותא דמלכא הנ"ל. ולכן אמרו בתיקונים ובזוהר שאדה"ר הי' אומר לבהמות וחיות בואו נשתחוה נכרעה וגו'. והיינו שדרך גופו שהי' נראה מורגש לבהמות וחיות הי' נגלה גם להם מאור המל' שבקרב האדם. וזהו ורדו בדגת הים וגו' הוא ממשלה דרך ירידה כמ"ש בכ"ד שלא בכח ובחירת הבע"ח עצמן רק ממל' שמים שמלכותו בכל משלה. וגם אחר שחטא בעה"ד כמשנ"ת קצת בפה"ק. לא נשתנה ענין שכל חיותו של האדם הוא מבחי' ויפח הנ"ל ומקום הורמנותא דמלכא הנ"ל אלא שירד בחיותו זאת אל מקום הפירוד. וזשארז"ל שאמר אדה"ר הוא יחיד בעליונים ואני יחיד בתחתונים. פי' כידוע דאע"ג דאנת הוא חד למאמ"כ אעפי"כ הרי איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון ומצד זה נק' יחוד [הגם שהוא בחי' אחד האמת ויש זולתו כמ"ש בעמ"ו]. וכבי' כעין זה אמר אדה"ר גם כשנפל למקום הפירוד אני יחיד בתחתונים מצד יחוד חייו באלקי' חיים וכמו שאנ"ר שרוח ה' היה מדבר אתו גם אחרי כן. רק שארז"ל שנשרו ממנו נשמות ונפלו בקליפות. והיינו הנשמות דנפש חי' שלו ר"ל בחי' המדות הטבעי' (הנק' נאטור) שלו שעיקר מציאותה הוא בא רק מכח הנשמה שנפח בו כנ"ל זה נפל למקום הקליפות להיות מוסיף כח בקליפות כלומר בבחי' הפירוד הגדול יתר על כח הקליפות מצד עצמם שחיותם מועט מאד ודרך מקיף כידוע אבל בחי' הנשמות דהשגה והכרה שלו לא נשרו ממנו והי' נהנה מהן בבחי' אויר ג"ע הידוע בספרים שהוא מצוי גם בעוה"ז בהעלם ונגלה למי שזוכה לו. וידבר ה' אליו בבחי' ומדרי' הזאת]. ועשרה הדורות שנשתלשלו ממנו היו בהם צדיקים גדולים שהיו נמשכים רק אחר בחי' הנשמה ולא: היו מרשים א"ע לירד במקום הפירוד דנפש חי' שהנשמות שם בנפילה וגלות כידוע אבל כל בני הדורות שנמשכו רק אחר נפש החי' הבאה ממקום קדוש ומוסיף כח בקלי' ופירוד עליהם הוא אומר שהיו מכעיסין ממש כבי' להקב"ה. ואף דגם אם רבו פשעיך מה תעשה לו. הנה ידוע דאדה"ע דספירות כמה גופין תקינת לון לאנהגא בהון עלמין ולאחזאה איך מתנהג עלמא בדינא וברחמי דאית (ממש מציאות אלקי) צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ ובלאחזאה זו (שהוא דאתקריאו גופין לגבי לבושין). שייך שפיר לשון מכעיסין ממש ואעפי"כ ובאין ר"ל נמשכין להוויות וקיום מציאותן בעולם והיינו לפי שהכעס שמכעיסין כנ"ל אינו רק בלאחזאה ובמהו"ע כבי' ארך אפים לפניו והיינו בחי' הידועה דע"ק וז"א כולא חד. בבחי' מהו"ע. אלא דמסט' דילן שהוא בחי' לאחזאה הנ"ל מתפרשין מילין ומצד וסטרא זו נק' מכעיסין וממה דע"ק: וז"א כ"ח הוא ארך אפים דאם רבו פשעיך מה תעשה לו. ואף כי ידוע דקיום וחיות העולמות בפו"מ הוא ע"י בחי' הגופין דאיתקריאן וכו' דוקא וזה נק' עקרא ושרשא. דכל עלמא (ובבחי' זו הוא מ"ש כפר בעיקר). אמנם כן נגלה בחי' ארך אפים שלפניו גם בבחי' זו דלאחזאה. בבחי' עשרה דורות עד שהביא עליהם את מי המבול (המבול הי' כי וינחם ה' אשר עשה את האדם בארץ. פי' בחי' האדם הנ"ל שגם הנפש חי' שבו באה מקדושת נפיחת רוח פיו ית' את הנ"ח כנ"ל ואותו עשה בארץ במקום שיש תערובות הטו"ר בהרגשת הישות דפירוד ולכן האדם שליט בארץ בכל אשר רוח חיים באפיו (ר"ל בעל תנועה והתפשטות כמו פה"ק). בין כשהי' האדם עצמו בקדושת הנשמה שבו שהי' אומר לבע"ח בואו נשתחוה נכרעה כנ"ל. כמו"כ יובן שכשנשרו בחי' הנ"ח להוסיף חיות בקליפות פעלו כחם זה גם בבע"ח כולם כי האדם שליט ברוחם של הבע"ח כנ"ל בפי' ורדו. ולז"א אמחה את האדם עד רמש וכל בע"ח שכולם כל בעלי חיות ותנועה והתפשטות בעולם. מכעיסין את בחי' הצדק ומשפט דלאחזאה הנ"ל. ולכן אמר במימרי' לבטל מציאות זו דאדם הוא השליט בארץ גם לגבי הבע"ח הרואים את תמונת' בכלי וגופין של הבע"ח ומתפעלים ממנו. אלא שהאדם לא יהי' בארץ ומלאכי עילאה יהיו משלמי עשי' כמ"ש בזוה"ק עד לא אתו ישראל הוו מלאכי עילאה משלמי עשי' וגם אם יהיו בע"ח בעולם לא יהיו באופן זה שמתפעלים מראות עיני גופ' אלא יהי' כל התפעלותם של הבהמה מפני שור שבמרכבה ע"י השתל' המדרי' והחיות מפני ארי' ועופות מפני נשר כו'. ואפשר יכול להיות גם מפני אדם שבמרכבה גם אדם למטה רק שתהי' מציאותו בארץ רק כמו מציאת הבע"ח (ויובן ממשי"ת). ולא יהי' עוד כעס בבחי' הצדק ומשפט שישנו גם על המלאכים כמ"ש לפקוד על צבא מרום בדין והוא רק לזכך את בחי' הכלים וגופין שלהם מה שלא זכו בעיניו ולהעלותן למעלה עליונה זכה וברה אבל אין שם שם כעס כלל [דמאחר שלא מחה אלא את היקום ולא את השמים ואת הארץ עצמן ע"כ יש בהם ענין הד"י ארמ"ע וסיבוב גלגלי השמים המצרפים אותיות לקיום נמצאים פרטי' שבשמים וארץ, ולכן התהוות הבע"ח אחר המבול לא הי' נק' חידוש מעיקרו כמו בשי"ב בפעם הראשונה (דאין כל חדש תחת השמש). אלא שכח המאמר תוצא הארץ נפש, חיה ישנו בארץ וע"י סיבוב הגלגלים יפעלו בארץ להוציא כחה זה אל הפועל, וכדאמרינן הוו עסקי בס"י ומברי להו עגלא תילתא. וכן ר"ח ברא גברא מובן שאין זה נק' חדש תחת השמש רק שניחם על היות בחי' האדם שאין התהוותו ע"י מאמר כנ"ל בארץ אבל בדרך מחדש בכל יום תמיד מע"ב אפשר שגם אדם הי' נמצא בארץ רק ע"ד כל בע"ח שנבראו ע"י מאמר]. אך גמירי דמלעילא מיהב יהבי משקל לא שקלי. לכן לא הי' אפשר להחזיר את בחי' האדם למקורו ולהמציא ע"י הצירופים אדם אחר כנ"ל (ובפרט כמ"ש בליקוטי הש"ס להאריז"ל על מאמר דאמר הקב"ה לר"א ב"פ בעית דאחריבי' לעלמא והדר איבניי' אפשר דמברית במזלא דמזונא שסדר מה שנברא כבר א"א לשנותו בפרט אחד לבדו וע"ש). אלא כפי הידוע שכל הנמצאים כבר עלו במח' ויהיו שם [וכפי' המבו' בפה"ק שהדבור והמאמר מגלים אל מציאות מחודש מה שכבר עלה והי' ברצון] במציאות דבחי' ומדרי' המתנשא מימו"ע וכדי שיבואו הם עצמם אל הפו"מ בדרך מציאות עולם נפרד הוא ע"י בחי' הבריאה (מלשון שמא הבריא בגמ') והוצאת מציאותם בערך ומדרי' מצומצמת שהוא אין ממש בבחינתם כשהן במח' ורצון עדיין והבריאה היא לעשות בחי' האין שבהם ליש ודבר והוא ע"י שם אלקים המעלים ומסתיר את ביטול הנמצא המצומצם בשרשי עי"ז נמצא מציאותו המצומצם ליש ומציאות וכמ"ש בתניא שאלמלי ניתן לעין לראות את השרש ומקור לא הי' היש נראה למציאות עומד אלא הי' בטל בשרשו ומקורו. וזהו ענין המבול שגילוי השרש שוטף ומבטל את היש לכמו שהוא אין ממש בשרשו. וזהו אמחה את האדם ע"י שטיפת מבול מים הבא מלמעלה שלא יהי' מקים למציאות התחתון לעמוד בבחי' יש ודבר אלא בטל לגמרי למקורו ושרשו. וממילא כאשר ימחה מציאות האדם עצמו כ"ש שיבטל מן המציאות של הבע"ח הבאים ומתנהגים בכחו של האדם. וע"י ריבוי גילוי השפע הזה יבטל גם כח הנמשך מן האדם להוסיף כח בקליפות מפני שטיפת מי המבול וטהרו הארץ. והמשכיל יתבונן מזה בענין ע"ק וז"א כ"ח ומסט' דילן וכו' כי בבחי' ע"ק שהוא המתנשא מימו"ע שאין נחשב בערכו התהוות היש מאין כלל והרי הוא כלא הי' ובטל במקורו (וע' מ' השו"ש דאפי' ביטול א"צ לומר בזה) וכן הוא מצד מהו"ע ז"א אעפ"י שהוא אלקי עולם ועקרא ושרשא דעלמין הנה ה' הוא האלקי' ואין עוד מלבדו גם בהיות היש ודבר בפ"ע נמצא ממנו ב"ה רק שמסט' דילן שבחי' אלקי' מעלים בעד העולמות עצמן את בחי' הביטול לאין שלהם מתפרשין מילין דמצד הכלים וגופין דאתקריאו לאחזאה כנדל שמהן אנו מקבלין כי אין שפע מגיע אלינו רק בבחי' זאת יש מקום להיות ענין מכעיסין ועלה עשן באפו אבל כד אתגלו נהירו דע"ק אתכפיין כל בתי דינין. ובזה יובן מ"ש להודיע כמה א"א לפניו דדוקא להודיע הוא שהי' המשך העשרה דורות אבל מצד מהו"ע ז"א הרי ע"ק וז"א כ"ח ואין שם בחי' מכעיסין כלל. ובבחי' לאחזאה דאית צדק ומשפט לגבי העולמות ושייך שם כעס כנ"ל הנה אין כל דבר נעלם ממנו שעתידין הדורות לבוא ולהכעיס א"כ למה לא הביא המבול מיד בדור הראשון שאחר החטא דעה"ד לטהר הארץ ולחדש סדר עולמו כבימי נח: אלא להודיע וכו' פי' עפ"י הידוע דעשר ספירות נק' אנפי מלכא שבחי' הע"ס הן הן בחי' גילוי מן העצם כשבאו כולם דוקא (כמו שמהו"ע הנפש גילוי' הוא בעשר בחי' דרצון ושכל ומדות כמבואר בעמ"ו) רק דאית אנפי רברבא דע"ק המתנשא מימו"ע כנ"ל ואנפי זוטרי דז"א דאתקריאו לגבי' לבושין ולאחזאה. וזהו להודיע כמה א"א לפניו פי' לפניו אנפי זוטרי הנ"ל שיבוא גם בבחי' הגילוי דלאחזאה שבהן שזהו מסט' דילן כמה כח א"א נמצא גם בבחי' הידיעה והגילוי ממנו אף במקום ובחי' דשייך שם שם מכעיסין כנ"ל ובחי' הגילוי לידיעה נת' שהוא ע"י בחי' עשרה דוקא ויתפרש לשון כמה ר"ל איזה סכום שיהי' כמו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' שלשון הכמה שוה בין שיהי' הרבה בין שיהי' מעט וכאן הסכום דארך אפים לית מאן דידע לי' כלל (שהרי אם תמצא לומר שנודע הדבר שסכום הארך אפים הוא עשרה דורות הרי קמי' ית' גלוים ומצויים הם העשרה דורות גם בטרם נולדו כנ"ל] אלא איזה סכום שהוא (הנעלם מכלא יהי' עכ"פ גלוי וידוע לפניו בחי' אנפי זוטרי דלאחזאה וכלומר שבהמשך עשרה דורות היו המשכות בחי' הארך אפים אל בחי' האנפי זוטרי הנ"ל [וענין הזה יובן ע"ד חשבון עיבור יניקה וגדלות דז"א במספר ימים ושנים כן הוא המשכת הארך אפים לז"א אל בחי' הגילוי שלו] והוא בבחי' עולמות ע"י חשבון ומספר עשרה שהוא כולל ענין גילוי כאמור שכל הדורות היו מכעיסין ואעפי"כ ובאין הרי שבא בחי' ארך אפים גם בבחי' לאחזאה וכדי שיהי' גילוי זה בשלימות הוא בבחי' מספר עשרה דוקא כנ"ל. עד שהביא עליהם את מי המבול לתקן עולם. והנה ארז"ל ע"פ כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן. דונחמתי קאי גם על ונח אלא שמצא חן. פי' דהנחמה על אשר עשה את האדם בארץ שנת"ל שהנחמה הוא בבחי' לאחזאה הנ"ל היתה גם על נח אף שהוא הי' כצדיקים הראשונים הנז"ל מ"מ בבחי' זו שהוא צדק ומשפט כפום עיבדיהון וכו' והעולם נדון אחר רובו וכש"כ כולו (חוץ מנח לבד). אלא שמצא חן, ופי' ענין החן ידוע בכ"ד שהוא כענין חן אשה על בעלה וחן מקח על מקחו דלפי שהוא שלו ואשתו כגופו יש התחברות ממהו"ע האדם עליהם שמחבר גם אותם במהותם בבחי' העלאת מ"נ מהם שגם הם יראה עליהם ההתחברות שלו. וכן הוא בנח שהי' צדיק תמים כלומר שלם בכל כחות שלו עם האלקים התהלך שגם כחות הטבעי' שלו לא נשרו ולא נפלו במקום הקלי' ופירוד מצא חן בעיני ה' בחי' הפנימי' דארך אפים לפניו להעלותו לבחי' הדביקותבו ית'. ואמר לו ליכנס בתיבה שידוע שהתיבה הוא בבחי' פנימי' המל' בחי' הרמנותא דמלכא הנ"ל שיבוא גם בגופו בתוכה (שהוא מעין מה שהי' אדה"ר בג"ע). וגם בניו ונשותיהם אף שהם מצד עצמם לא התהלכו עם האלקים רק שהחן דנח העלה גם את כל אשר לנח להכנס בתיבה בדביקות בבחי' הרמנותא דמלכא הנ"ל וגם מכל נפש החי' השייכים אליו (כמ"ש בתניא דכל נשמה ונשמה שייך אליו חלק מששים רבוא בעולם) להסתתר בבחי' הפנימי' דתיבה להיות מצויים וקיימים שם. ולא יהיו ככל בני העולם שהגילוי מן בחי' הפנימי' שוטף אותם בבחי' מי המבול כנ"ל, וזהו והקימותי את בריתי אתך דהקמת הברית היינו העלאת את בן הברית אליו למקום עצמות הברית ועי"ז ובאת אל התיבה להתקיים שם כל השייך אליו כאמור. ואחר המבול אמר לו צא מן התיבה פי' ממנה ולחוץ כי בהיותו בתיבה כתי' ויסגור ה' בעדו פי' ע"ד האמור בפה"ק ונז"ל כאן שהרצון נעלם ומסתתר בדבור ומאמר ויוצא ממנו רק בחי' גילוי מצומצם שהוא אין ובכח הבריאה שבמאמר נעשה ליש. ואחרי הסגירה הזאת אמר לו צא מן התיבה ולחוץ כדרך הבריאה דוקא שנמשכת מן המאמר ולחוץ בחי' יציאתו אל הפועל הנ"ל. ובזה נשתנה ענין האדם להיות גם הוא נפש החי' שלו (נאטור הנ"ל) וגם נפש השכלית שלו שהיא המבדלת בין בהמה לאדם. הכל רק בדרך הבריאה כמו נפש החי' דבהמה וכל הבע"ח שבחי' המל' הוא בבחי' אל מסתתר בהם ולא נגלה להם בחי' ההרמנותא דמלכא הנ"ל ולכן אין להם בחי' המצות דאברין דמלכא שאינן מצויין כ"א במקום הרחנותא דמלכא דוקא כנ"ל. ומטעם זה ג"כ הותר לו אכילת כל בע"ח כי גם הם יוכלו להתכלל בגופו ממש לפי שגם גופו כאחד מהם רק שהוא במעלה עליונה דאדם בן דעת. שבנפש השכלית יוכל לידע מציאות הבורא ב"ה [משא"כ קודם לכן נת' בפה"ק שלא הי' מקום להבע"ח להתכלל גם המה בבחי' האדם עיי"ש] ולזאת ג"כ הוצרך לומר ולהבטיח להם ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ רק בכח הבטחה אלקית. כי מן האדם עצמו הנראה ומורגש לגופם לא הי' להם שום יראה ופחד כי ירד האדם ממדרי' אדה"ר כנ"ל, וישאר אך נח לבדו צדיק תמים במעלת ומדרי' אדם כאדה"ר. ויעל עולות במזבח וירח ה' את ריח הניחוח וגו' פי' שגם אחרי משנ"ת שלא הי' אז בעולם בחי' כחו של אדם (השליט ברוח כל חי כנ"ל). אעפי"כ עלה ריח ניחוח מן העולם. והיינו לפי שהעולם עצמו שמציאותו דרך בחי' הבריאה כנ"ל גם הוא יש בו בחי' אורות ניצוצין כלים כידוע בכהאריז"ל ובל' הבעש"ט נק' בשם עולמות נשמות אלקות כמ' בכ"ד שבחי' הנשמות הוא ענין התפעלות מאלקות וזהו ריח הניחוח שגם בעולם ימצא בחי' ההתחברות עם האלקות לזאת אמר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כמו שנתקללה ע"י אדה"ר (ע' פה"ק שהאדם עצמו לא נתקלל רק האדמה נתקללה בעבורו). לפי שהאדמה וכל אשר עליה יש להם מציאות לעלות בבחי' הניצוצין ונשמות הנ"ל ולכן ויאמר ה' אל נח ואל בניו וגו' זאת אות הברית אשר אני נותן וגו' את קשתי נתתי בענן נתתי מקדמת דנא. כי הנה ידוע בגווני הקשת שהן הן גווני החמה עצמה רק שבבהירות ואור השמש אין מקום להגלות בחי' הגוונין שבה [והיינו כמו שבמח' ורצון מצויים שם כל אשר חפץ לעשות שמים וארץ וכל צבאם רק שאין להם מציאות גלוי מפני התכללותם באור הרצון ומח' כנ"ל]. ובמקום הענן נמצא שם גילוי הגוונין עצמן של השמש עצמה. וה"ז דומה לבחי' הניצוצין שמעולם הנ"ל והבין. וראיתיה לזכור ברית עולם שיש בו בחי' אנ"ך משא"כ בעשרה דורות שמאדם ועד נח הי' העולם מתנהג רק דרך האדם כנ"ל כ"פ]. וזמן הראי' הוא זמן הקבוע למציאות הקשת בסדרו של עולם (ובזה מסילק הדקדוק דלעיל בזה). [ומה שאמרו נראתה הקשת בימיך וכו' הוא לפי שיכול להיות שעפ"י סדרו של עולם נמצא בחי' הקשת ואעפי"כ לא יהי' נראה לבני העולם מחמת אדים ועננים עבים והיינו במקום ובעת שיש אדם בעולם שהוא כדאי להיות העולם ניזון בחסדו של מקום בגללו בלא גילוי אור הקשת עצמו לעיני בני אדם וק"ל]. אך ידוע שבראשית ברא בשביל התו' שנק' ראשית וא"א לתורה להתקבל כ"א בבחי' אדם דישראל דאתם קרוים אדם דוקא וזהו ג"כ כמ"ש בשביל ישראל שנק' ראשית. וענין ישראל ידוע שהתחלתו מאאע"ה שבו ע"ה הותחל התקון לנשמות שנשרו מאדה"ר ונפלו לקלי' וכנ"ל שהנשמות שנפלו הן מה שהי' בבחי' הנפש חי' שבגופו דאדה"ר (ולפי הנז' כאן לעיל י"ל שגם בחי' נפש השכליית הוא ג"כ בכלל דנפש חי' והכל בא מויפח באפיו נ"ח כנ"ל), ועתה באו אותן הנשמות לאיתנן להחיות גופין בבחי' נשמה מכרת את בוראה דוקא ולא בבחי' הפירוד. ואז הותחל לבוא בעולם. גם ענין התומ"צ וכמ"ש דקיים אאע"ה כהת"כ. אמנם ביאת הנשמות עכשיו הוא בגופים שיש בהן נפש חי' שדרך בריאה כנ"ל [ולא כמו שהי' באדה"ר שהנפש חי' עצמה נעשה, מהנשמה כנ"ל). שהוא מה שנתחדש עתה ביציאה מן התיבה. וע"י בירור ועליות הנשמות שנשרו מאדה"ר ונכנסים בגופות בנ"י (מחמת הכריתת ברית שכרת הקב"ה לאאע"ה להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך כידוע בכ"ד) יצאו מכלל בני נח ונכנסו לענין התומ"צ (וכמבו' בכמה מקומות שהי' כ"ז ע"י הגלות מצרים וכו'). ובזה יובן ענין המשנה עשרה דורות מנח ועד אברהם וכו'. דהנה ארז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מע"ב אם מקבלים ישראל את התו' מוטב וא"ל אחזיר אתכם לתוהו ובוהו ע"כ ופשוט דודאי תנאי זה הי' קיים גם אחר הכריתת ברית עם נח ובניו וכל נפש חיה. והיינו שיהי' בירור ועליות הנשמות לבנ"י כנ"ל והם יוכלו לקבל התומ"צ שהן בחי' פנימי' רצה"ע ב"ה כמ"ש בתניא דחיי כל העולמים הן חיצוני' ואחורי' דרצה"ע והתו' היא הפנימי' דרצון החיצון הזה. והיינו שיתגלה אור וכח התומ"צ בפו"מ בגוף העולמות שמחיצוניות הרצון. וידוע שזהו בחי' אריך אנפין שאו"א זו"נ מלבישים אותו להביא אורו בעולמות. ובחי' א"א עצמו נק' בחי' סוכ"ע ואין אורו נגלה כלל להדיא בעולמות כ"א ע"י ההלבשה באו"א זו"נ. בין בפנימי' בין בחיצוני' והחיצוני' הוא רק בשביל הפנימיות כנ"ל דתנאי התנה. וזהו שתמהו במשנה הנ"ל עשרה דורות מנח עד אברהם ובכולם לא נגלה כ"א בחי' החיצוני' דעולמות אין תומ"צ ולמה לא התחיל מיד הבירור דנשמות לישראל. וזהו שהיו מכעיסין לבחי' צדק ומשפט הנ"ל ע"י הפירוד שהיו מפרידין את החיצוני' דעולם מן הפנימי' ואעפ"כ ובאין כנ"ל במשנה הקודמת. וע"ז אמרו להודיע וכו'. דהנה בחי' אריך אנפין הוא ממש בלה"ק ארך אפים. ויש ב' בחי' ומדרי' בענין ארך אפים. והמשל לזה הוא יש לך אדם בארץ לא ידעו את ה' והוא הכיר את בוראו ותדבק נפשו בחי העולמים ובאור פניו יהלך להתחסד עם קונו ושדי מילין דעלמא בתר כתפוי ובני ארצו הנמשכים בכל כחותיהם אחר תאוות העוה"ז ולא ידעו כלום מענין הבורא ב"ה ועבודתו הי' זר מעשהו בעיניהם ולפי שאינם יודעים רק עניני תאוות עוה"ז הם חושבים שוודאי איזה תרמית בלבו וערמה ומרמה אתו להשיג תאוות והנאות עוה"ז בדרך לא ידעו ומה שהנראה ממנו שהוא מואס בתאוות עוה"ז הוא רק ערמה ומרמה יתירה להונות את בני האדם ולהמציא לעצמו תאוות העוה"ז ביתר שאת על כולם. ויקנאו בו והיו לו לאויבים לרדוף אותו עד חרמה לעשות עמו רק רע בכל ענין. והאדם הכשר הזה יודע בעצמו שאם יקרא אל ה' יענהו משמי קדשו להפיל אויביו תחתיו. רק לפי שבאמת אין ספון בעיניו כלל עניני עוה"ז ואין כל הרעות שעושים לו בעניני עוה"ז נחשבים לרע לו ע"כ אין דובר אליהם דבר וגם את קונו לא יטריח להפילם תחת רגליו. זו הוא ודאי תוקף שלימות ענין ארך אפים לפניו שהוא נעתק ומתנשא מעניני עוה"ז לגמרי. אך לא יעזוב ה' את חסידיו ולעולם נשמרו שלא יוכלו אויביו לקפח את פרנסתו ההכרחיות לאדם בעולמו. ובהמשך הזמן הכירו כל בני ארצו שאין דעת וכוונת האדם הכשר הזה כלל וכלל לטובת העוה"ז ומרוב מעשיו הטובים וביראת ה' כל היום נגה גם עליהם אור הבורא ב"ה וכי יש אלקים שופטים בארץ וכל עניני עוה"ז הם טפלים ובטלים לאין ואפס נגד עבודתו ב"ה. וקל להבין הנמשל מזה כמש"ל דע"ק וז"א כ"ח עד שבבחי' צדק ומשפט כפום עובדיהון הנ"ל ארך אפים דמתנשא מימו"ע לפניו אף שהן מכעיסין במעשיהם רק רע כל היום. עד שכ"כ נגלה ענין ובחי' מתנשא מימו"ע גם בבחי' לאחזאה דאית צדק ומשפט הנ"ל. והמבול הי' לטהר את הארץ ויתמו חטאים ממנה. והענין הב' בענין מדת ארך אפים יובן ג"כ עפ"י משל מאדם כשר ככל הנ"ל והנה בדבר ה' אליו מפי נביא אמת שיעסוק בדרך ארץ דוקא והובטח שיהי' ה' עמו וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו עד שיהי' טוב לדידי' ומטיב לאחריני וגם יכניע שונאיו תחתיו ויחזה בם נקם ויהפכו לבסוף לאוהבים. וגם אמר לו הנביא כדברי שמואל לשאול עשה כל אשר בלבבך כי ה' אתך. ויעש כן. ויהי איש מצליח מאד בכל אשר יפנה. ויקנאו בני ארצו בו ויאמרו איש אל אחיו הנה זה האיש אומר ירא שמים הוא והוא מתהפך בתחבולות שקרים לקפח את כל מקום פרנסתינו להסב אותם אליו וילעיזו עליו את המדינה לאמר אך איש מרמה הוא להבזות אותו בעיני כל סוחרים בעלי סחורה וכל אנשי מקנה ושארי מו"מ. והי' היכולת בידו להפך קשתם רמי' עליהם עד שלא יוכלו קום. נגדו בשום ענין. רק שהאריך אפו עמהם מחמת ההבטחה שהובטח כנ"ל. ומלבד שלא קפחו פרנסתו הקמים. הנה בהמשך הזמן גם המה ראו כן תמהו מהפלגת תום לבבו עם ה' ועם אנשים ויכירו וידעו כי מאת ה' היתה זאת לו ולא בתחבולות אדם ומה' היתה נסבה שנעשו אוהבים נאמנים לו ומקבלים טובה ממנו עי"ז נפקחו עיניהם לראות כבוד ה' שמלא את כל הארץ. באופן שמכל מה שבתחלה הרבו לעשות עמו רעה. עתה היו הרעות ההם תוספות כח וסבה להגלות צדקתו ושכבוד ה' על ידו יראה. ומן המשל הזה יובן ענין פ' אריך אנפין שהוא ארוך ומגיע עד סוף עולם אצי' והיינו שגם שמצד בחי' מהו"ע הוא בחי' סובב מלמעלה ונעלם מכל חיי העולמות שנמשכים ממנו בבחי' חיצוני' ואחורי' דרצה"ע כנ"ל. אך ע"י התלבשותו באו"א זו"נ כנ"ל (שהוא דוגמת העסק בדרך ארץ שבמשל וק"ל) יצא מזה שיבואו ישראל ויקבלו התו' שהיא פנימי' רצה"ע ב"ה מהו"ע בחי' הפרצוף הזה. ומשך העשרה דורות לא מפני שלא הי' אפשר להביא את האבות ישראל ותולדותיהם קודם תשלום עשרה דורות. רק בכדי שע"י שהיו הדורות מכעיסין כנ"ל ואעפי"כ ובאין נגלה בחי' הארך אפים בבחי' גלוי וידוע לעולמות המקבלים מן בחי' לאחזאה דאית צדק ומשפט הנ"ל והיינו גילוי פ' א"א בז"א וזהו להודיע כמה א"א לפניו וכמש"ל עד שבא אאע"ה וקבל שכר כולם. זה יובן מן המשל שמכל מה שהתנגדו לעומתו של האדם כשר הנ"ל יותר ויותר נגלה לבסוף ונתגדל כבודו וזהו כשכר ההתנגדות. וכמו"כ יובן למעלה שגם בהמשך העשרה דורות הי' עיקר סבת משך מציאותם מכונה פנימי' דפנימי' רצה"ע כנ"ל רק שארך אפים לפניו וסוף הכבוד לבוא אל הגילוי לפ"מ וז"ש וקבל שכר כולם ע"ד שכר מצוה מצוה וידוע בכתבים דהיינו שגילוי ענין המצוה עצמה שהוא פנימי' רצה"ע ב"ה שיתגלה בעוה"ב הוא השכר וכן הענין במ"ש להודיע כמה א"א לפניו שהא"א הוא השכר וכשנודע הא"א לפניו הגלויים דלאחזאה אז בא א"א ע"ה וקיים התורה שהוא פנימי' הרצה"ע כנ"ל וכמ"ש רז"ל נגלה עליו אדון הכל וכידוע במק"א. מבואר מכל הנ"ל ישוב ההערה דלעיל מה ענין ב"פ להודיע וכו' דלהודיע בעשרה דורות מאדם עד נח הוא בבחי' ע"ק ובעשרה דורות דמנח עד אברהם הוא בבחי' א"א. והנה בזוה"ק פ' זו. ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה. וכי בנין אחרנין הוו לי' דלא נפקו מן תיבותא. א"ל ר"א אין דהא לבתר אולידו בנוי בנין דכתי' ואלה תולדות שם ע"כ. והוא פלאי דמי לא ידע שבני נח, ילדו בנים אחר המבול ומאלה נפצה כל הארץ. וע"כ דהשאלה היתה דלנח עצמו לא הי' לו עוד בנים רק אותן שיצאו מן התיבה וא"כ מה צורך הי' לומר סימן דהיוצאים מן התיבה על מ"ש ויהיו בני נח כיון שלנח עצמו לא הי' לו בנים אחרים כשאומר בני נח ודאי הם היוצאים מן התיבה ומה צריך לפרש. ועל שאלה זאת מה השיב ר' אבא דהא לבתר בני אולידו בנין אין לזה שחר כלל. ועוד תמוה מאוד דר"א הביא ראי' למ"ש בנוי אולידו בנין דכתי' ואלה תולדות שם. מה צורך לראי' שבני נח הולידו בנים. וגם מה הי' צריך להרחיק עדותו מפסוק ואלה תולדות שם דסוף הפרשה. והלא קודם לכן כל התולדות דשם חם ויפת. ועם האמור בדברים אלו אפשר לפרש דה"ק וכי בנין אחרנין הוו לי' דלא נפקו מן תיבותא כלומר כמשנ"ת דהיציאה מן התיבה הוא השינוי שנשתנו בני האדם מן בחי' ויפח לבחי' מאמר כמשנ"ת באריכות לעיל וע"ז תמה וכי בנין אחרנין וכו' ומה צ"ל היוצאים הלא כולם יצאו לחוץ לתיבה עפ"י המאמר צא מן התיבה וכמשנת"ל. וע"ז השיב ר"א דעדיין נשאר עוד בתולדות נח מה שיש בהם רושם מאור שבפנימי' התיבה הנ"ל שהוא בחי' הורמנותא דמלכא והוא מה שגם לאחר השינוי דיציאה מן התיבה כנ"ל קבל שם מנח ועבר משם עד שגם אאע"ה קבל משם ועבר כידוע ועל שם נאמר והוא כהן לאל עליון והרי תולדה זאת היא שלא בבחי' יציאה מן התיבה וז"ש ר"א אין דהא בנוי אולידו בנין כלומר שהולידו מה שאינו בבחי' יציאה מן התיבה ועל תולדה זאת לא מצא ראי' כ"א מן ואלה תולדות שם והשתל' העשרה דורות עד אאע"ה. מובן מזה בפשיטות דנח עצמו ודאי לא נשתנה ענינו דאת האלקים התהלך נח והי' מכלל צדיקים הראשונים כמשנת"ל עד שאין לו החבור כלל עם כל נפשות בע"ח אשר על הארץ. ואין להאריך כאן בטעם מה שגם נח הותר לו לאכול בשר שהוא מחמת הברית דעם נפש כל חי והמ"י]. ובזה יש לתרץ ולומר שזה מה שאמר הכתוב ויאמר ה' אל נח זאת אות הברית ביני ובין כל בשר אשר על הארץ. ר"ל דחידוש הברית הזה הוא רק עם כל בשר וכו' אבל נח עצמו כדקאי קאי בבחי' אדם ממש דוקא כצדיקים הראשונים ואת האלקים התהלך ואינו יוצא מן התיבה לעולם וכידוע דהתיבה רומז למדת וספי' המל' ונח הוא בחי' ספי' היסוד והוא ענין חיבור ויחוד דקוב"ה ושכינתי':
4
ה׳ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וכו' וחם הוא אבי כנען. שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ הדקדוקים. כפל הענין ויהיו בני נח שלשה אלה בני נח דהל"ל ומאלה כו' אחר מ"ש אבי כנען. גם מ"ש נפצה כל הארץ אינו מדוקדק דהיל"ל ומאלה נפוצו על פני הארץ. כתיב ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם פי' מקודם ישב (שהיא ענין השפלת הראש) והי' מבול מזאת הישיבה. ואח"כ וישב ה' מלך לעולם שנעשה שהישיבה עשתה להיות מלך לעולם קיים דוקא. עוד אומר עלי' אחרת ה' עוז לעמו יתן ואין עוז אלא תורה כמארז"ל. עוד עלי' אחרת ה' יברך את עמו בשלום. כתיב הדר כבוד הודך וכו' אשיחה. פי' קאי על ישראל שהם דוקא משיחים בהדר שהוא בא ע"י כבוד של הודך. ולהלן הוא אימר כבוד מלכותך יאמרו דקאי על המלאכים. ועליהם הוא אומר להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו ולא בסגנון דלעיל בכבוד והדר. הענין דארז"ל שלשה חנות הן. חן מקום על יושביו מקח על מקחו וחן אשה על בעלה. פי' ענין החן הוא שטוב הדבר בעיניו לא מפני שהוא נאה והדור בצלמו ותמונתו רק מחמת שהדבר שלו הוא מחמת זה לבד הוא מוצא חן בעיניו. והנה זה החן הוא ממטה למעלה שהמקבל מוצא חן בעיני המשפיע מחמת שהוא שלו ולא מחמת שום ד"א. וכמ"כ מלמעלה למטה יש חן של המשפיע על המקבל שבא ג"כ רק מחמת שהמקבל היא של המשפיע לכן יש לו חן טוב והנאה מזה שהוא המשפיע שלו וזה ענין הוד מלכות שיש מלך שהעם נהנה ממנו רק מחמת זה לבד שהם שלו והוא מלכם. ובזה יובן מ"ש בסהק"ב דבחי' עתיק למעלה מלכותו בהודו ולא כשאר הפרצופים שמלכותם תחת היסוד. והענין הוא כידוע דעתיק כולו פנים פי' עפ"י הידוע דשם מ"ה החדש מברר ב"ן שעולה מכלים שנפלו בענין שבירת הכלים דעולם התהו. ויובן ע"ד משארז"ל רביתא דינוקא תבר מאני. פי' דהנה טבע חיות האדם מתחילת בריאתו להיות הוא מושל על זולתו ולא שיהי' זולתו מושל עליו וכמ"ש נעשה אדם כו' וירדו כו'. והנה בקטנות הילד טבע מדותיו מושכים אותו אל הנאה מדברים האהובים לו עד שנמשך כל חיותו אחר זה הדבר האהוב באין מעצור. אך לפי שבאמת הוא אדם מתגבר עליו הכח של בחי' אדם למנוע אותו מלהיות כבוש ומשועבד תחת יד התאוה אל החפץ אלא מושל עליו ושוברו לגמרי. כי טבע בחי' אדם הוא היפך גמור ממציאות החפץ והדבר המושך את מדות הקטן להשתעבד תח"י באהבה ותאוה. וכמ"כ יובן למעלה שבעולם הנקודים ותהו הי' תוקף האור ומיעוט הכלי כמשל התאוה באין מעצור (וכמ"ש במקום אחר שעולם התהו ונקודים הוא בחי' הקטנות) וזהו ה' למבול ישב שהי' ישיבה והשפלה לבחי' אדם דהיינו התגברות טבע בחי' אדם למתבר מאני (שזהו רביתא דינוקא כלומר שבא בקרבו בחי' טבע האדם) אבל הוא למבול דייקא פי' מחיית וביטול העולם ע"ד מ"ש הושיט אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם. כמ"כ יובן שכשמרד בחי' אדם בבחי' תוקף האורות בקטנות ישב למבול שארובות השמים נפתחו באין מעצור ג"כ למחות את כל היצור אך אח"כ וישב ה' ג"כ בירידת בחי' ומדריגת אדם דשם מ"ה החדש והוא מברר ומחי' את הכלים שנפלו ומתו שיהיו חיים וקיימים בבחי' עולם והוא יהי' מלך לעולם. והנה ידוע בע"ח ובסה"ק דבחי' עתיק כולו פנים פי' ענין פנים ואחוריים בפרצופים עליונים. הוא שמן האחוריים נמשך ישות העולם כפי מה שהוא במדריגתו [ר"ל עולמות בריאה יצירה עשי' יש ודבר נפרד לעצמו ועולם האצילות הוא יש נפרד מקו"ח המיוחד בספירות וע"י האחוריים דכלים נעשה העולם בבחי' היחוד דקו"ח] ומבחי' הפנים בא בעולם בחי' הביטול דהיינו שמאיר גם במקום מדריגת ישותו כח ועוז מלכות הספירות והפרצופים לבטל ישותו שעקרו של הביטול הוא הקו"ח אא"ה ב"ה דקכ"ח והוא הכל וכידוע. ולכן בכל הפרצופים בחי' המלוכה שלהם ע"י השפעה מבחי' פנים של הפרצוף לבטל ישות העולם בכל מקום לפי מדריגתו (ר"ל מבחי' מדרי' ביטול היש בבי"ע שאין עשי' דומה ליצירה וכו' ובאצילות ביטול בעצם וכמשי"ת) וזהו שמלכותו תחת יסודו ר"ל השפעתו. אבל בחי' עתיק אין. בו אחוריים כלל כידוע בע"ח שמה שנתברר מעולם הנקידים בפרצוף עתיק הן המדריגות עליונות שבכלים שאחר הבירור אין בהם שום שם ישות כלל. כי הארת האור הקו"ח הבא בשם מ"ה החדש בפרצוף עתיק מאיר אורו להדיא עד שאין מקום לשום ישות לדבר בפ"ע (אפילו בבחי' יש שבטל בעצם) אלא אין כאן שום ישות שצריך להיות בטל והסבה לזה הוא שאין שם עדיין שום מכסה ומעצור על האר דשם מ"ה החדש אף שהוא ג"כ אור וכלי הנה גם הכלי הוא בבחי' שם מ"ה (משא"כ אחר הפרצוף הראשון הזה דעתיק נתלבש שם מ"ה דעתיק בשם ב"ן דעתיק. שהגם שכולו פנים אך אינו שם מ"ה להדיא וכמ"ש במקום אחר) ועוד סבה שלפי שהכלים המתבררים בפרצוף זה יש בהם ענין התכללות באור המתפשט משם מ"ה הנ"ל ולא ביטול כלל. ויובן על דרך משל גופני ממלך גדול בהפלגה בכל מיני שלימות. שראה נער הדיוט שאין לו מעלה וחשיבות בעיני הבריות. רק המלך הביט שמזלו רם מאד לקח אותו להשיאו את בתו. ועל ידי זה אין ספק שבא עושר וחשיבות וכבוד מופלג מעין כבוד מלכות. וגם הכניסה לו סמים וחלטים לזכך המוח ולפתוח מעיינות החכמה ושכל. עד שנעשה מעולה בכל השלימות בדרך הפלגה מכל הבריות והוא יודע בעצמו שאין בו מצדו שום שם מעלה בעולם כלל. ואין זה אלא שנכלל בכבוד המלך שמזה נמשכים לו רצון ושכל ומדות ומחשבה דיבור ומעשה במדרי' כבוד מלכות מופלג בהפלגה עצומה מכל בני העולם עד שמדריגתו הקדומה אין לה שום שם מציאות וערך כלל (וכמ"ש בתני' פי' ערך שמספר אחד יש לו ערך עם רבוא רבבות מילייאן וכו') מה שאין כן שאר בני העולם אף שכבוד המלך מופלג מהם הנה על כל פנים יש ערך לההפלגה. וזהו המזל שלו שהביט בו המלך כלומר שראה שיוכל להתכלל לגמרי בכבוד מלכותו שלא יהי' בו רק כח ועוז כבוד המלוכה ולא שייך לומר שהוא במהותו בטל לגבי הכבוד מלכות כי הרי אדרבא הוא יש ודבר חשוב. ומציאותו הקודם אין עולה בשם ביטול למדריגתו עתה כי אין ביניהם ערך כלל כנ"ל. מבואר דגם כשזה חתן המלך הוא בבית דירתו עם בת המלך יש ודבר חכם ומושל אין בו שום דבר רק כח הדר מלכותו המלך ואין כאן שום מקום להיות נקרא בשם ביטול כנזכר לעיל. אך כשבא לפני המלך ממש ודאי שיש לו התרוממות בנפשו בבחי' ביטול אל המלך עצמו. והביטול הזה הוא רק עונג ושעשועים לו. כנזכר לעיל שגם בל"ז אינו דבר לעצמו כלל רק הדר כבוד מלכות. אך אף על פי כן אינו גוף המלך עצמו אלא רק התפשטות כבוד מלכות כנזכר לעיל. לכן כשבא מול פני גוף המלך בא לו תוספות עונג נפלא ושעשועים מזה הענין עצמו שהוא נכלל באורו ומרגיש בחוש את מקורו ושרשו שהוא כמשל המאור לגבי האיר וכל זה דוקא בא מחמת שכבר אין להחתן הזה שום מציאות לעצמו לא יש ולא בטל (וזהו מזלו שראה בו המלך). ודעת לנבון נקל מזה בלמשל למעלה שזהו המזל רומז למדרי' עליונות דשם ב"ן כמ"ש בעץ חיים שאין שייך בהם ענין ביטול כלל אלא התכללות באור דשם מ"ה. וזהו שכולו פנים ואין ממנו שרש לישות ופירוד לעולמות לעצמם. רק מלכותו בהודו כי הוד הוא סיומא דגופא כשלא נחשוב מדות היסוד שהוא כח ההשפעה לזולתו ובמדרי' עתיק אין כאן זולתו (וכן בסידור האריז"ל רשום בברכת יוצר לאל ברוך נעימות וכו' לבדו הוא כתר) ולגבי בחי' גופו ד"מ דהיינו מהו"ע דפרצוף עתיק יש ודאי ביטול כאור לגבי המאור ושעשועים גדולים כשנותן כח האור לראות את המאור שלו (וזהו ענין בחי' הכלי דעתיק ליתן מקום לאור לראות את מהות המאור ולקבל שעשועים יתרים בבחי' ביטול על בחי' ההתכללות שבעיקר התהוותו וזהו בחי' מלכות דוקא. ואל תתמה איך שייך בחי' מלכות אחר ההתכללות. שהרי גם בעצמו שיער מדת המלוכה ובהורמנותא דמלכא גליף גליפו בטה"ע כידוע) וזהו שמלכותו בהודו וה"ז ממש כמו ענין החן ממטה למעלה כנ"ל שאין החן בא בהתפעלות מגופו של הדבר אלא מיחודו בעצמו כנ"ל שהוא שלו. וככה בהוד הנ"ל אין שום מקור לומר שההתפעלות מהוד זה הוא כמו ההתפעלות מאימה יתירה והפלגת ערך של המלכות. שהרי כבר הוא בהתכללות בו לגמרי. א"כ אין מקום להתפעלות רק מן הרגשת העצמות וגופא דמלכא שההתפשטות שנכלל בו המקבל הוא התפשטות שלו וממנו של המלך. והמשכיל יבין שזהו ממש דוגמת החן ממטה למעלה ומלכותו בהודו מלמעלה למטה. מבואר שע"י המלוכה שבהוד בא תוספות מן בחי' עצמות ומהות גופא דשם מ"ה החדש באורו המאיר לעולם. ונמשך אור זה ובא בבחי' כבוד הודך. פי' כי ידוע ענין השתלשלות הפרצופים הכל הוא לבא לבחי' מלוכה על עם שהיא יש ודבר לעצמו דוקא (ולא נכלל כנ"ל) לכן בא ומשתלשל ההוד הזה בבחי' הכבוד דכבוד חכמים ינחלו בבחי' או"כ דאבא שפנימיותו הוא פנימיות עתיק כידוע בע"ח רק שלאבא יש לו בחי' אחוריים ונז"ל שענין אחוריים הוא השרש לישות העולמות לעצמן. אך הוא מבואר בתניא שאחד האמת ואין זולתו זו היא מדריגת החכמה. אמנם כן הוא ודאי שיש לאבא בחי' אחוריים כמ"ש בע"ח ואעפ"כ הוא אחד האמת ואין זולתו מפני שהאור שבא מבחי' הפנים שלו הוא מאיר אור בחי' ביטול בעצם וכמשי"ת. ובחי' אימא היא שמקבלת אור הזה דאבא ומכשירתו לבא ממנו גם בבחי' יש זולתו ע"י או"כ דזו"נ שהוא ההדר של הכבוד הזה:
5
ו׳ביאור הדברים. ידוע דביטול שבעולמות בי"ע נקרא ביטול היש והיינו שהוא יש ודבר בפ"ע ואינו בטל כלל לגבי מקורו לפי שמקורו נעלם ממנו ע"י הפרסא ושמות אלקים ולכן הוא קיים בהרגשת מציאותו לעצמו. רק שבכל כחות ישותו הוא עובד את המלך ולא את עצמו. וזהו ביטול היש שבישותו הוא בטל מלעשות רצון עצמו רק רצון המלך. אבל מלאכים ונשמות דאצילות הן בבחי' ביטול בעצם. היינו שמקבלים מבחי' הכלים דזו"נ הכרת התהוותם מהם. לכן בטל מהן הרגשת עצמן אף שהן יש ודבר מתהווה מבחי' אחוריים דכלי זו"נ. בטלים לגבי אור הפנים דזו"נ ונשתכח מהן הרגשת עצמן. כמו מי שעומד לפני המלך וכו' כידוע. אך באמת גם זה נקרא ביטול היש. שהרי הביטול הוא רק לבחי' הישות שלו שלא יהי' מורגש. ואין זה אלא בשעה שעומד לפני המלך אבל כשיצא מלפניו ישוב לישותו לגמרי. אבל אמתת ענין ביטול בעצם. הוא כמו שעבדים הם אצל המלך בדעתו והרגשתו של המלך. שאינו מרגיש בהם מציאותם לעצמם כלל. ואין מציאותן עולה בשם כלל בעיני המלך. ומעין זה הוא הביטול לגבי החכם המופלג שמתפשט ממנו הכבוד כמו שמתפשטת מן המלך האימה. והאימה הוא לפי שהוא קנוי למלך ואינו של עצמו אלא של המלך וכל מה שירצה המלך יעשה בו. על כן בטל ישותו לגמרי לגבי המלך. אבל הביטול בפני החכם אינו על דרך זה כלל כי החכם ידוע שלא יכול לעשות מאומה ולא יעשה כי אין לו ממשלה ואף על פי כן יראים לגשת אליו אל מקום כבודו המתפשט ממנה (ולכן לפי ערך מעלת החכם כן ערך היראה לגשת אליו ויעמדו מרחוק לחכם גדול יותר מלקטן ממנו וכו') והיינו מפני הפלגת ערכו שבערך מדריגת החכם אין להם שום מציאות כלל מתחלה (ולא שיש מציאות ומציאות בטל) ולכן זה נקרא באמת ביטול בעצם. וזה שפרצוף אבא הוא מדריגת אחד האמת ואין זולתו. היינו שהגם שהוא כבר או"כ בפנים ואחוריים עדיין הוא למעלה מערך המדריגה להיות מתהוה מאחוריים שלו יש ודבר בפני עצמו אלא הוא אבא לזו"נ (כמו ששמעתי זה הלשון בפירוש). וזהו כבוד הודך. והנה מאו"א יצאו זו"נ באורות וכלים בפנים ואחוריים ונקרא שם הוי' על שם שמהיה את בחי' יש ודבר נפרד מיחוד הקו וחוט. ומפנימיות הכלים דזו"נ מקבלים המלאכים התפעלות הביטול בעצם שכמשל עומד לפני המלך. שמהרגשת בחי' החסד דזו"נ מתפעלים במדת האהבה בשכחת עצמן וכו' (עיין ענין מצה וכוסות מבואר באריכות) ולכן נקרא הדר כמו שכתוב וימלוך הדר שהוא ז"א דתיקון. והיינו כמו הידור הגוף על דרך משל שמכל פרט ופרט שיש בהידור הגוף מקבלים הנאה והתפעלות וזהו ההדר יש בו מכבוד הודך ממש הנזכר לעיל. שהוא אור מ"ה החדש בעצם. וזהו אשיחה שישראל נקרא בנים למקום מרגישים אור כבוד ההוד שבו. אבל מה שכתוב כבוד מלכותך יאמרו קאי על המלאכים דבריאה ויצירה עשי' שלוחי ההשפעה בחיצוניות ופנימיות שעל ידם נמשך היש ודבר נפרד בפני עצמו שבעולמות. ועל ידם נמשך הנהגת העולמות משם כבוד מלכותו לעולם ועד. וזהו להודיע לבני האדם גבורותיו פי' פרטי ההתפעלות מאלקות למטה שנמשך על ידי המלאכים כידוע וגבורותיו הנ"ל גבורות דז"א דהיינו ההתפעלות בבחי' דכר ועיין ענין מצה וכוסות מזה באריכות). וכבוד הדר מלכותו היינו ההתפעלות מבחי' המלכות שבוקעת הפרסא ומאירה כבוד אור שבאצילות גם בבריאה יצירה עשי' כשנעשית בבחי' בנין הנוק' הידוע ומבואר במקום אחר. וזהו וכבוד הדר (ר"ל הידורא דגופא כנ"ל) מלכותו שבאצילות. וזהו וישב ה' מלך לעולם בבחי' ביטול היש ממש. ושוב אומר ה' עוז לעמו יתן ואין עוז אלא תורה שעל ידי זה נעשה יחוד קובה"ו ע"י ישראל דוקא שעליהם נאמר הדר כבוד הודך אשיחה כנזכר לעיל. והיינו שממשיכים מוחין דאבא בז"א. שהוא ההוד והחן שמלמעלה למטה. אבל כשאין בז"א רק מוחין דאמא אז אין זיווג ויחוד למעלה כמ"ש בזוהר הקדוש דשלח לי' ר"ש לר' אבא ששאל אימתי זווגא וכו' וגם אמנה בת אבי היא אך לא בת אמי ואז היא רק בחי' וישב ה' מלך לעולם כנ"ל וזהו ויהיו בני נח. נח הוא היפך אתוון דחן. והיינו החן שמלמעלה למטה וידוע דנח הוא בחי' יסוד אבא כמו שכתוב בכתבים. היוצאים מן התיבה ידוע שתיבת נח הוא בחי' בינה. שם חם ויפת היינו ג' קוין דז"א שכשיוצאים מן התיבה היינו רק בחי' מוחין דאימא אז וחם הוא אבי כנען שיש מקום יניקה לחיצונים. ואחר כך אומר שלשה אלה בני נח. כלומר כשהם בני נח דייקא דהיינו בחי' מוחין דאבא דבחי' כבוד הודך הנזכר לעיל ע"ז אומר ומאלה נפצה ונתפשטה כל הארץ כלומר שמתגלה בחי' ועצמות מדת המל' ע"י הזיווג והיחוד דקוב"ה ע"י עוז שלעמו יתן. ומ"ש עוד ה' יברך את עמו בשלום היינו לעתיד לבא כמ"ש לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי והי' זה שלום בעולם לישראל שאת רוח הטומאה יעבור לגמרי. ועפי"ז יתפרש מ"ש ומאלה נפצה כל הארץ מלשון מ"ש במשנה המלבנו והמנפצו שענין הניפוץ הוא השרת הפסולת וזהו נפצה כל הארץ את רוח הטומאה ממנה וה' יברך את עמו בשלום:
6