חנה אריאל, נח ושבת ראש חודש א׳Chanah Ariel, Noach and Rosh Chodesh 1
א׳והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה' פי' כשהחדש יהי' בשלימות החדש ושבת בשלימות השבת. יבא כל בשר וכו' כי נחמתי כי עשיתים. ונח מצא חן בעיני ה'. איתא במדרש נחמתי כי עשיתים ונח. שנח ג"כ בכלל הי' אלא שמצא חן בעיני ה'. אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים וכו' את האלקי' וכו'. לכן ויולד נח שלשה בנים וכו' שהם דרך כלל בחי' ג' קוין ימין ושמאל ואמצע. באבות. עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. להבין מה הי' קשה במה שהי' עשרה דורות שבא לתרץ שהמתין עשרה דורות בכדי להודיע וכו'. וגם דקדוק לשון עד שהביא עליהם את מי המבול. משמע שהבאת המבול הי' ג"כ טובה להם. דאל"כ הל"ל ולא הביא המבול עד נח. וזה אינו מובן לכאורה. גם להבין מ"ש בפ' כי נחמתי כי עשיתים וכו' איך שייך כלל לומר למעלה בחי' נחמה. והלא כתיב בשמואל וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. ובשמואל גופי' צריך הדבר ביאור. שכתב כי לא אדם הוא להנחם. ולעיל מיני' אמר נחמתי כי המלכתי את שאול למלך. נמצא ששייך למעלה ענין בחי' נחמה. הענין הוא שיש למעלה ב' בחי'. בחי' אדם ושם שייך שפיר בחי' נחמה. ובחי' כי לא אדם הוא ושם אין שייך לומר בחי' נחמה. ובבחי' כי לא אדם יש ג"כ ב' מדריגות. מדרי' א' שהיא למעלה מבחי' אדם. ומדרי' הב' הוא למטה מבחי' אדם. ובשתי המדרי' אין שייך בחי' נחמה. ויובן עפ"י מה דאיתא בזה"ק תלת קשרין מתקשראן דא בדא. ישראל ואורייתא וקוב"ה. ידוע הקושיא הלא בין ג' דברים לא נמצא רק ב' קשרים כשמקשרין זה בזה. ולמה אמר תלת קשרין. אמנם כ"א מהג' דברים הללו (ישראל ואורייתא וקוב"ה) נק' קשר בפ"ע כמשי"ת והתלת קשרין הללו אתקשרן דא בדא. עוד בזהר כמה קדושאן אינון לעילא ישראל קדישין ואירייתא קדישא ובכולהון אין קדוש כה'. והענין הוא. הנה ישראל קרוים אדם כמ"ש אתם קרוים אדם. תורה נק' ג"כ אדם כמ"ש זאת התורה אדם. וקוב"ה נק' ג"כ אדם כמ"ש ועל הכסא דמות כמראה אדם. קוב"ה נק' ע"ס דז"א דאצי', ובמאמר פתח אלי'. אנת הוא דאפיקת עשר תקונין ע"ס וכו' ובהון אתכסיאת מב"נ. שע"י נעשו עולמות בי"ע מורגשים ליש ודבר בפ"ע. ואיתא בזהר. העולמות גליף לעילא גליף לתתא. פי' כמו דאתגליפו אתוון להיות בעולם העשי' הגשמי שמים וארץ דצח"מ גשמיים. כן גם בעולמות עליונים ישנו כל הפרטים. היכלות נשמות ומלאכים ודצח"ם כי חיות אחד להם שכולם נתהוו מאו"כ דאצי' רק מאחר שנתלבש החיות בעולמות בי"ע אז אין חיות עולם א' דומה לזולתו. מחמת שפרסא מפסיק בין כל עולם ועולם שלא יהי' לשום עולם שום השגה לחיות וביטול דעולם שלמעלה ממנו אצ"ל שאין עולם עשי' הגשמי שלנו משגת הביטול דעולמות הרוחנים. אלא אף עולם העשי' הרוחני אין יכול להשיג איך שהוא הביטול בעולם היצי', ועולם היצי' אין יכול להשיג ענין הביטול דעולם הבריאה אף שחיות א' לכולם מע"ס דאצי' כנ"ל ויובן ע"ד משל מחכם גדול הנה הדבר חכ' שהוא יודע גלוי וידוע לפניו עד שלפלא יחשב אצלו מדוע יש בנ"א שאינם מבינים הד"ח. אך יודע הוא שיש בנ"א שאינם יודעים זאת החכ'. ועולה ברצונו להודיע גם להם החכ' ועושה אצלו סדר איך להודיע החכ' למי שא"י מעצמו. ואופן ההתגלות דבר החכ' תלוי באיכות המקבלים. היינו אם הם תלמידי חכמים פי' שהתלמיד הוא ג"כ חכם למשל שיכול התלמיד להבין דברי הקבלה מודיע לו החכם דברי החכ' עפ"י דרך קבלה. והתלמיד שאינו מבין עפ"י קבלה כ"א ע"פ דרך פשט וחריפות. מודיע לו הדבר חכמה ע"ד פשט. וכשמגיד לתלמיד פשוט שאינו מבין אף גם ע"פ פשט אינו מגיד לו רק משנה. פי' שמודיע לו החכ' והתלמיד מחמת שמאמין בהחכם יודע שכך הוא החכ' אבל אינו יודע כלל מפני מה כך היא החכ'. והנה אף שחכמה א' מגיד הוא לכולם. עכ"ז אין אחד יודע מה שהגיד לחבירו. היינו שהתלמיד הפשוט אינו יודע מה שהגיד להת"ח כי אינו מבין כלל עפ"י פשט וקבלה והת"ח ג"כ אין א' יודע מה שהגיד לחבירו כי יכול להיות שאף שמבין דברי קבלה מ"מ לא יבין עפ"י פשט וכן להפך המבין עפ"י פשט לא יבין עפ"י הקבלה. ונמצא שאף שחכ' א' היא לכולם עכ"ז אצל התלמידים נעשה הדבר חלוק ואין א' יידע מה שהגיד לחבירו. למשל המדבר דבר א' עם ג' בנ"א חלוקים בלשונם שאין א' יודע מה שמדבר עם חבירו. אבל אצל המדבר הוא דבר א' לגמרי. וידוע שאין שום דבר יכול לבוא בדיבור אם לא שהי' תחלה במחשבה. ולכן נק' דיבור ע"ש יצירה מל' צורה על בתי' מחשבה. ומאחר שהי' אצלו תחלה במחשבה נמצא שהי' אצלו גם במחשבה באותיות חלוקות שיבואו בדיבור לכ"א כלשונו והבנתו. והנמשל מזה יובן למשכיל למעלה. כי הנה כבר נת"ל שהתהוות עולמות בי"ע למציאות יש ודבר בפ"ע נעשה ע"י ע"ס דאצי' והגם שהעולמות חלוקים במדריגתם ואין א' יכול להשיג הביטול דעולם שלמעלה ממנו כנ"ל. אבל באצי' גופו שם שוה ממש מציאות דבריאה ויצי' ועשי'. כי הוא הבורא הוא היוצר הוא העושה ונת"ל במשל דחכם הנ"ל שאף שהחכ' נעשה חלוקה במקבלים אבל אצל החכם חכ' אחת היא לגמרי. אך כבר נת"ל במשל דחכם הנ"ל שמוכרח להיות תחלה אותיות חלוקות במחשבה. כמו"כ גם באצי' יש ל' כלים היינו פנימי תיכון חיצון דכלים דאצי' שבהם חלוק הכח אלקי כפי שיהי' ההתלבשות בבי"ע. פנימי' בבריאה. תיכוני' ביצירה. וחיצוני' בעשי'. ולכן נק' ע"ס דאצי' בשם אדם. כי הנה למטה נק' אדם דבר שיש בו התכללות פרטים. כמו באדם יש ראש עינים לב ידים ורגלים שהם כאו"א דבר פרטי בפ"ע ועכ"ז יש להם התכללות ג"כ כמו אם יש לי כאב בראש מקיזין דם ברגל. וכן כשיש כאב אף בצפרני רגליו מבלבל המוח שבראש. ומחמת ההתכללות נק' בשם אדם. וכמו"כ ע"ס דאצי' מחמת שבהם יש התכללית מהעולמות בי"ע (אף שכאו"א מהם הוא יש ודבר מורגש לעצמו) כי הוא הבורא הוא היוצר כו' כנ"ל לכן נק' בשם אדם. אבל הבחי' ל' כלים דאצי' [שנת"ל ששם העולמות חלוקים כ"א בפ"ע כמו באותיות שבמחשבה כנ"ל] נק' בחי' כי לא אדם הוא. ועפי"ז נבין הפסוקים דשמואל הנראים כסותרים זא"ז כנ"ל דתחלה אמר נחמתי וכו' ואח"כ אמר ולא ינחם וכו'. ולפמשנ"ת א"ש כי הנה בבחי' ע"ס דאצי' הנק' אדם שייך שפיר לומר נחמתי לעשות הסדר באופן אחר כמשל החכם שנת"ל שעושה אצלו סדר איך לגלות החכ' וביכולתו לשנות הסדר. אבל נצח ישראל פי' חיצוני' הכלים היינו כאשר הסדר בא בבחי' ל' כלים. לא ישקר פי' לא יהי' יניקה לחיצונים. ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. היינו מדרי' התחתונה שבבחי' כי לא אדם הוא. שזהו כפי שיורדים הל' כלים דאצי' להתלבש בבי"ע עפ"י הסדר שנעשה בע"ס דאצילות. ואין ביכולת הל' כלים לשנות הסדר. נת' הענין דקוב"ה נק' אדם וישראל נק' ג"כ בחי' אדם. כי הנה מבואר בכמה דוכתי שבכל יום ע"י התפלה נעשה עליות עולמות פי' שע"י התפלה נעשה שעשי' תוכל להשיג בחי' הביטול דעולם היצירה ויצירה תשיג הביטול דבריאה. ותפלות אבות תקנום (שיהי' התכללות בעולמות אף שפרסא מפסיק בין כל עולם ועולם הותחל זאת מהאבות דוקא) שאברהם הכיר את בוראו שהי' לו הכרה ממש (ולא השגה כמלאכים) בהבורא שהוא הבורא הוא היוצר הוא העושה וכו' ומחמת שהכרתו הי' למעלה בבחי' הנק' אדם הכללי. לכן בכחו הי' לעשות ע"י תפלתו התכללות גם בעולמות בי"ע. ומה יפה ירושתנו שהוריש לבניו אחריו שיהי' הכח בכאו"א מישראל (מצד הנשמה שבקרבו שהוא חלק אלוה ממעל ממש) לעשות התכללות בהעולמות על ידי התפלה ולכן נק' ישראל אדם מצד ההתכללות שעושה בהעולמות שזהו הנק' בחי' אדם כמשנת"ל. ונק' ג"כ קדוש שקדוש ומובדל הוא מבחי' ומדרי' עולמות כי אין להם השנה באלקות ע"ד שהוא הבורא הוא היוצר כו' רק כל עולם ועולם משיג אלקות רק כפי מדריגתו. אבל כ"א מישראל ע"י הירושה מאבות משיג הוא אלקות בדרך התכללות כנ"ל. ומצד זה הוא עושה ג"כ התכללות בהעולמות. אך ההתכללות שנעשה בעולמות ע"י התפלה אינו אלא ממטה למעלה. פי' שביטולם לאלקות יהי' שוה. כמו בבריאה כן יהי' ביצירה ועשי'. אבל תכלית המכוון דבריאת העולמות הוא להיות לו דירה בתחתונים. היינו שיהי' התגלות דרך הוי' גם בעולמות שהם יש ודבר מורגשים לעצמם ושיתבררו נ"ק שנפלו בשבה"כ וממילא לא יהי' עוד קיום לקליפות (אבל כל זמן שלא נתבררו הניצוצין למטה אף שבעולמות העליונים כבר נתבררו אין מתגלה דרך הוי' בעולמות) וזה נעשה ע"י התורה דוקא כי אורייתא וקוב"ה כ"ח וירדה ונתלבשה בדברים גשמיים בהאותיות ודוגמא כמו שהוא למעלה. ולכן מצות תפילין ד' פרשיות דוקא וכדומה ולמטה אין לזה טעם כלל. אך מחמת שלמעלה גם החכ' מחייב שיהי' דוקא ד' פרשיות בתפילין. ותורה אחת היא למעלה ולמטה בכל העולמות בשוה לכן באה מצות תפילין בגוונא דלעילא דוקא. וכשעוסקים בתומ"צ כתיקונם נמשך ונתגלה בכל העולמות הדרך הוי' ואף שלמטה אינו מובן כלל הטעם דמצות עכ"ז נמשך גם למטה הדרך הוי' ע"ד דוגמא מלך כשהוא נוסע על המדינה אף שאינו מדבר כלל עם שום אדם ואינם יודעים כלל טעם לנסיעתו עכ"ז מחמת שאצלו יש מכווין בהנסיעה נמשך התיקון להמדינה ככה ע"י התורה נמשך תיקון בכל העולמות היינו שיהי' התגלות דרך הוי' בכל העולמות ולכן תורה נק' בשם אדם מצד שעושה התכללות בכל העולמות כנ"ל שע"י התורה נמשך גילוי אלקות בכל העולמות בשוה. וההתכללות שע"י התורה הוא מלמעלה למטה כנ"ל. ונק' ג"כ קדישא שקדוש ומובדל היא מעולמות כי העולמות אין להם השגה באלקות בבחי' אדם הכללי הכל כמשנ"ת למעלה. וע"ז אמר בזהר שהתלת קשרין הללו (ענין קשר הוא ג"כ שעושה חבור מדברים נפרדים. ולכן נק' כל א' מהתלת קשרין ישראל ואורייתא וקיב"ה, בשם קשר) אתקשרן דא בדא. ישראל באורייתא. פי' דוקא כשעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי (אף שעוסק במלאכתו הרבה יותר מעסקו בתורה, עכ"ז אם עושה תורתו עיקר ומלאכתו טפילה כמו הקובע עתים לתורה שתורתו אצלו עיקר והמלאכה נחשב לטפל אצלו שפיר נק' תורתו קבע ומלאכתו עראי) אז יש בו כח לעשות ע"י התפלה התכללות העולמות בבחי' ממטה למעלה ואורייתא בקוב"ה פי' אף שאורייתא וקוב"ה כ"ח. עכ"ז כשעוסק בתורה ונהנה מהסיפורי מעשיות ושוכח לגמרי שעוסק בתורת ה' אין ממשיך כלל גילוי דרך הוי' בעולמות אבל כשעוסק בתורה ויודע הוא דאורייתא וקוב"ה כ"ח. אז ממשיך גילוי אלקות בעולמות ועושה התכללות בעולמות בבחי' ממעלה למטה כמשנ"ת. והנה איתא בספרים שכמו שיש לאדם ראש כך יש לארץ בחי' ראש. נמצא שיש בכל עולם בחי' אדם וכמ"ש ונותנים באהבה רשות זל"ז ומקבלין דין מן דין בחי', התכללות שזהו הנק' בחי' אדם. ומה ההפרש בין התלת קשרין הללו לקרותן בשם אדם דוקא. אך הענין הוא שההתכללות שיש בעולמות מצ"ע אינו אלא בבחי' התכללות מהפרטי' שבהעולם גופי' ונק' בחי' אדם פרטי. אבל הבחי' אדם דאנן קיימינן בי' נק' אדם הכללי. היינו שעושה התכללות וחיבור מעולם לעולם, והנה אף בבחי' אדם פרטי הנמצא בכל עולם אינו אלא בעולמות הקדושה דוקא. אבל בקליפות וסט"א לא נמצא אף בבחי' אדם פרטי. הגם שאת זלע"ז עשה האלקים שהכל נעשה מאתו ית'. אך החיות שלהם הוא רק בבחי' מקיף והם מתדמים כקוף בפני אדם. דהנה ענין הקוף חלוק הוא ממדרי' אדם וגם מבהמות וחיות שבהמות וחיות אין יכולים לעשות כלל מה שאדם עושה. אבל הקוף יכול לעשות כל מה שאדם עושה אך האדם עושה בדעת והקוף אין בו דעת רק שמקבל מהאדם ועושה כל מה שהאדם עושה. והענין כי הנה ידוע שאדה"ר כשפירש מן האשה הוליד קליפין ולילין והטעם הוא כי בהטפה הנמשכת מן האדם יש בה נקודת אדם וכשהטפה באה בנוק' שהיא ג"כ בחי' אדם אז במשך עיבורה נתגדל הנקודה הנ"ל ויכול להיות התולדה בדומה לו ג"כ בחי' אדם אבל כשהטפה יוצאת לאויר העולם מלבישים אותה קליפות ונעשה מזה בחי' קוף שמחמת הנקודת אדם ביכולתה לעשות מה שהאדם עושה אך לא בדעת מחמת שלא נתגדל בבחי' אדם. ולכן כתיב באדה"ר ולאדם לא מצא עזר כנגדו אף שקרא שמות לכל בהמות וחיות ולאדם לא מצא וכו' והיינו משום דלאדם נצרך שיהי' המקבל ג"כ בחי' אדם דוקא. וזה הי' החטא דאדה"ר שקלקל הבחי' נקודת אדם שלו. וזה הי' ג"כ ענין דשבה"כ וימלוך וימת וכו' מצד שלא הי' בחי' נוק' הי' בחי' הסתלקות האורות ומתו הניצוצין והוא כענין הוצאת ז"ל ר"ל. ואף שהאדם יכול לעשות גם אח"כ תומ"צ ולעסוק בעבודת ה' אך המית את הנקודת אדם שבהטפה. אבל כשמלך הדר שהוא שם מ"ה דתיקון כתיב בי' ושם אשתו מהיטבאל וכו'. שהי' גם בחי' נוק'. והוא מברר ומחי' את הכלים שנפלו ומתו שיהיו חיים וקיימים בבחי' עולם:
1
ב׳והנה בדור המבול כתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ וכן כתיב וירא ה' וכו' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ופירז"ל שענין רע היינו ענין הוצאת ז"ל כו' שלא הי' אז כלל בחי' אדם רק בחי' קוף. לכן כתיב ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי כו' פי' ה' הוא ע"ס דאצי' ועפ"י צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ צריך למחות שמם מן הארץ תחת שקלקלו הבחי' נקודת אדם שלהם וכבר נת"ל שבע"ס דאצי' שייך שפיר לומר בחי' נחמה לשנות הסדר לכן כתיב כי נחמתי כי עשיתים. פי' אף ששית אלפי שני ברגע א' נבראו. וא"כ צריכים להיות עולמות. אך הוא ית' יכול לעשות שיהיו העולמות וכל פרטיהם באופן אחר כמשנ"ת שבעל הסדר יכול לעשות הסדר כמו שירצה. ולזה אמר במדרש כי נחמתי כי עשיתים ונח שגם נח בכלל הי' (אף שצדיק הי' אך העולם נדון אחר רובו) אלא שמצא חן בעיני ה' ע"ד שארז"ל ג' חנות הן חן מקום על יושביו וחן מקח על מקחו וחן אשה על בעלה. פי' ענין החן שטוב הדבר בעיניו לא מפני שהוא נאה והדר בצלמו ותמונתו. רק מחמת שהדבר שלו היא. מחמת זה לבד הוא מוצא חן בעיניו וכן גם נח מחמת דביקותו באלקות כמ"ש את האלקים התהלך נח מצא חן בעיני ה'. אלה תולדות נח. אלה פסל את הראשונים שתולדות הקודמים לא הי' כלל בבחי' אדם כמשנת"ל אבל התולדות דנח הי' בדומה לו ג"כ בבחי' אדם. והיינו משום שנח איש צדיק תמים וכו' צדיק נק' בחי' יסוד אבא פי' חכמה וצדיק תמים נק' כשיסוד אבא נכנס ביסוד ז"א. וכשיסוד אבא נכנס תוך יסוד ז"א וגם את האלקי' התהלך נח שכינתא בחי' נוק'. נמשך מזה להיות ויולד נח שלשה בנים שהם בחי' ג קוין דז"א להיות בחי' אדם בעולמות. אך עדיין הי' נצרך להביא את המבול לטהר את הארץ. לכן אמר הקב"ה לנח בא אל התיבה. ידוע דתיבת נח הוא בחי' בינה שהוא מעין עוה"ב שהכל מן המוכן. לכן כתיב ומן הבהמה אשר לא טהורה היא ולא כתיב מן הבהמה הטומאה מטעם שבעוה"ב הכל טהור רק שכשתבא לעוה"ז אז לא תהי' טהורה ולכן כתיב אשר לא טהורה היא. ומחמתו עלו גם בניו ואשתו וכו'. כי אותך. ראיתי צדיק לפני וכו' ולא כתיב צדיק תמים כבתחלת הפ'. כי לענין הצלה שפיר מצילין אותו כשהוא בחי' צדיק והיינו יסוד אבא) אבל לענין הולדה אינו מוליד כ"א כשהוא צדיק תמים (דהיינו יסוד אבא ביסוד ז"א כנ"ל) אז יכול להוליד אבל כשהוא בחי' צדיק לחוד (שזה נק' בחי' ממוצע בין בחי' כתר רצה"ע הנק' כי לא אדם הוא ובין ז"א דאצי' הנק' אדם) אינו ראוי להוליד עדיין. ואחר המבול א"ל הקב"ה לנח צא מן התיבה בכדי להכניס בעולמות בחי' אדם שנתקלקל ע"י החטא דאדה"ר כמשנת"ל. ולכן מהראוי הי' שיהי' נח תיכף אחר אדה"ר לתקן את החטא. ולזה אמר במשנה עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה א"א לפניו וכו' שעפ"י צדק ומשפט וכו' באמת כבר הי' צריך למחות את שמם מן הארץ. אך שבחי' א"א שאף שהיו מכעיסין ובאין עכ"ז האריך אפו ולא הביא המבול עד שהמתין עשרה דורות. ומספר עשרה דורות הוא דוקא נגד ע"ס כי כ"ז שלא הכעיסו בכל הע"ס לא הביא עליהם את מי המבול ומשהכעיסו בכל הע"ס הביא את מי המבול והמבול הי' ג"כ טובה להם שהמבול שטף את הקליפות ונתעלו הניצוצין שנפלו בשבה"כ וכשנטהר הארץ מקליפות הכניס נח בהעולמות בחי' אדם. אך נח לא הכניס בעולמות כ"א בחי' אדם פרטי (היינו התכללות שבכל עולם לבד) אבל האבות הכניסו בהעולמות בחי' אדם הכללי כמו שנתבאר לעיל שתפלות (היינו התכללות וחיבור מעולם לעולם) אבות תקנום. וההתכללות שנעשה ע"י האבות הוא בחי' ממטה למעלה היינו בענין ביטולם לאלקות שיהי' שוה בהעולמות. אבל ע"י התורה נמשך ונתגלה הדרך הוי' בעולמות בבחי' מלמעלה למטה כמשנת"ל. ושלכן נק' ישראל ואורייתא בשם אדם ובשם קדוש מצד ההתכללות שעושים בעולמות בבחי' אדם הכללי אבל וכולהו קדישין אין קדוש כה'. כי אף הגילוי אלקות שנתגלה ע"י התורה אינו רק מבחי' ז"א דאצי' שנק' בחי' אדם. אבל יש מדרי' בבחי' כי לא אדם שהוא למעלה מבחי' אדם והוא הנק' בחי' כתר רצה"ע. והגילוי מבחי' רצה"ע א"א להיות עתה כאשר עדיין לא נתבררו הניצוצין מעוה"ז הגשמי: ולעתיד כאשר רוח הטומאה יעבור כו' שיתבררו הניצוצין שבעוה"ז הגשמי וידוע שהניצוצין שנפלו מטה מטה שרשם ומקורם למעלה מעלה כדוגמת חומה הנופלת שהאבנים שהיו למעלה ראש נופלים למטה מטה. ולכן כאשר יתבררו ויתעלו הניצוצין דלמטה לשרשם ומקורם יהי' ההתגלות מבחי' רצה"ע. ועיקר ההתגלות נעשה ע"י בחי' מל' דוקא כמ"ש ה' ימלוך לע"ו מטעם א"ח עט"ב פי' כמו שע"י עטרה נגלה לעין כל שהוא מלך ככה ע"י אשה יוכל להיות איזה הכרה בהבעל אף שהוא מנושא למעלה ראש. וזהו והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו. חדש נק' ע"ש חידוש ירח בחי' מל' ושבת נק' שמש (כמ"ש שמש בשבת) בחי' ז"א. וכשיהי' בחי' חדש בחדשו ושבת בשבתו היינו אחר שלימות כל הבירורים כשיהי' בחי' ז"א ומל' בשלימותם. אזי יבוא כל בשר וכו' כמ"ש ולא ילמדו איש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ואף שיהי' קטני' וגדולי' היינו בהשגת אלקות שאין א' דומה לחבירו. אבל בידיעה את ה' כולם יהיו שוים. כמ"ש ונגלה כבוד ה' וראו כ בשר וכו' שכאשר רוח הטומאה אעביר מן הארץ אז וראו כל בשר וכו':
2