חנה אריאל, נח ושבת ראש חודש ב׳Chanah Ariel, Noach and Rosh Chodesh 2
א׳ויאמר אלקים אל נח זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ. פסוק זה נראה מיותר לגמרי שכבר נאמר כ"ז לנח ולבניו ומה חידש עתה לנח לבדו. ורש"י ז"ל כתב הראהו הקשת וא"ל זאת אות הברית וכו' ואין זה מספיק כלל דנח בן שש מאות שנה לא ידע מהות הקשת עד שהוצרך להראותו עתה. גם יש להבין מה ענין הקשת להיות זכרון הברית בין כל בשר. ועוד שבהיות הקשת טבעי מעת בריאת העולם וכמ"ש את קשתי נתתי ואמרו בזוה"ק נתתי מקדמת דנא א"כ מה ענין זכרון הברית על ידו. ודאי אם הי' מתחדש מציאותו מחמת הברית הי' שייך לומר שהוא אות הברית. וגם י"ל מ"ש וראיתיה לזכור ברית עולם ובלא בחי' הראי' אותה אין שם זכר הברית א"כ מי יעורר הראי' עצמה. בענין המבול כתיב וינחם אלקי' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב רק על זאת שעשה את האדם. מה כתי' בתרי' אמחה את האדם עד רמש עד עוף. למה לו למחות הבהמה וחי' בשביל האדם ומארז"ל ע"פ כי השחית כל בשר את דרכו שהיו נזקקין לאינן מינן הוא ג"כ ענין שלא נמצא כמוהו רק עד המבול. גם יש להתבונן במה שלא הותר בע"ת לאכילת האדם רק בימי נח אחר המבול. וגם ברכת ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית השדה לא נאמרה לאדם כ"א לנח, ולאדם אמר ורדו בדגת הים וכו' הי' הצווי לאדם וכאן נראה שחידש מציאות המורא על הבע"ח בכח רצון הבורא ב"ה ולא בכח האדם. במשנה עשרה דורות מאדם, עד נח להודיע כמה א"א לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם וכו' עד שבא אברהם וקבל שכר כולם. קשה מנלן דמשך העשרה דורות הוא בשביל להודיע ולמה לא נאמר שמחמת שהוא ארך אפים בעצמו האריך אפו כ"כ ולא בשביל להודיע לבריות. גם מה ענין שני הידיעות ע"י ב"פ עשרה דורות. ולבד הדקדוק הידוע שאם היו מכעיסין ובאין מה שכר הי' להם שיקבלו אברהם:
1
ב׳הנה באדה"ר כתיב ויניחהו בג"ע לעבדה רמ"ח מ"ע ולשמרה ל"ת. הרי שהי' לו תורה. וכן בא"א ע"ה כתיב וישמור משמרתי מצותי חוקותי אבל בדורות שמנח עד אאע"ה אין תורה רק שבע מצות בני נח ועל השבת אדרבה נצטוו לא ישבותו והשובת חייב מיתה כדאי' בגמ' וקאי נמי על תולדות שם בן נח אף שנא' בו והוא כהן לאל עליון גם ותלך לדרוש את ה' בב"ד של שם וכו'. והענין הוא ע"ד האמור בפ' בראשית שבריאת אדה"ר מה שהי' לנפש חי' אינו דומה כלל לבריאת נפש חי' דבהמות וחיות וכל בע"ח. דחיות הבע"ח וגופם הוא בא מדבר ה' בבחי' יציאתו אל הפועל כמ"ש בתניא וכמבו' לעיל שם והיינו אפי' חוץ לספי' המל' דבי"ע אבל נפש החי' דאדם בא מכח נפיחת רו"פ ית' כמש"ש. והיינו מבחי' פנימי' המל' דאצי' שנעשית נשמה למל' דבי"ע מפנימי' הכלי דמל' דאצי'. וזה נק' שמצב אדה"ר הי' במקום שנגלה שם בחי' המל' דאצי' שנק' אל מסתתר בעולמות דהיינו דוקא בעולמות שחידוש מציאותם נעשה בדבר ה' (בבחי' יציאתו אל הפועל). וברוח פיו כנ"ל פה"ק. ולגבי אדה"ר לא היה נק' אל מסתתר ותומ"י כשנברא אמר שיר ה' מלך כידוע. וזה נק' שמצבו במקום שבחי' מדת המל' דאצי' גלוי והוא מקום המצות הצריכות כוונה דלי"ח דמצות המלך הקב"ה שכוונה זו מגעת עד בחי' הנשמה דמל' דבי"ע דמלכותך (דאצי') דוקא הוא מלכות כל עולמים דבי"ע ושם דוקא נגלין אברין דמלכא שהן המצות [וע' ענין זה באריכות בעמ"ו סי' ס"ד]. וזה הוא מצבו בג"ע שהוא בחי' בינה והשגה כידוע. וכן גם בחי' המדות הטבעיי' דנפש חיה שלו הי' אז במקום גילוי המל' כנ"ל. שנק' הורמנותא דמלכא (כמ"ש בעמ"ו שם). והיינו שהי' אדה"ר מתייחד בכל כחותיו באור הקו"ח המיוחד בספי' דאצי' בבחי' קוב"ה ושכינתי' קוב"ה הוא בחי' ויפח הנ"ל ושכינתי' היא בחי' הורמנותא דמלכא הנ"ל. ולכן אמרו בתיקונים ובזוהר שאדה"ר הי' אומר לבהמות וחיות בואו נשתחוה נכרעה וגו'. והיינו שדרך גופו שהי' נראה מורגש לבהמות וחיות הי' נגלה גם להם מאור המל' שבקרב האדם. וזהו ורדו בדגת הים וגו' הוא ממשלה דרך ירידה כמ"ש בכ"ד שלא בכח ובחירת הבע"ח עצמן רק ממל' שמים שמלכותו בכל משלה. וגם אחר שחטא בעה"ד כמשנ"ת קצת בפה"ק. לא נשתנה ענין שכל חיותו של האדם הוא מבחי' ויפח הנ"ל ומקום הורמנותא דמלכא הנ"ל אלא שירד בחיותו זאת אל מקום הפירוד. וזשארז"ל שאמר אדה"ר הוא יחיד בעליונים ואני יחיד בתחתונים. פי' כידוע דאע"ג דאנת הוא חד למאמ"כ אעפי"כ הרי איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון ומצד זה נק' יחוד [הגם שהוא בחי' אחד האמת ויש זולתו כמ"ש בעמ"ו]. וכבי' כעין זה אמר אדה"ר גם כשנפל למקום הפירוד אני יחיד בתחתונים מצד יחוד חייו באלקי' חיים וכמו שאנ"ר שרוח ה' היה מדבר אתו גם אחרי כן. רק שארז"ל שנשרו ממנו נשמות ונפלו בקליפות. והיינו הנשמות דנפש חי' שלו ר"ל בחי' המדות הטבעי' (הנק' נאטור) שלו שעיקר מציאותה הוא בא רק מכח הנשמה שנפח בו כנ"ל זה נפל למקום הקליפות להיות מוסיף כח בקליפות כלומר בבחי' הפירוד הגדול יתר על כח הקליפות מצד עצמם שחיותם מועט מאד ודרך מקיף כידוע אבל בחי' הנשמות דהשגה והכרה שלו לא נשרו ממנו והי' נהנה מהן בבחי' אויר ג"ע הידוע בספרים שהוא מצוי גם בעוה"ז בהעלם ונגלה למי שזוכה לו. וידבר ה' אליו בבחי' ומדרי' הזאת]. ועשרה הדורות שנשתלשלו ממנו היו בהם צדיקים גדולים שהיו נמשכים רק אחר בחי' הנשמה ולא: היו מרשים א"ע לירד במקום הפירוד דנפש חי' שהנשמות שם בנפילה וגלות כידוע אבל כל בני הדורות שנמשכו רק אחר נפש החי' הבאה ממקום קדוש ומוסיף כח בקלי' ופירוד עליהם הוא אומר שהיו מכעיסין ממש כבי' להקב"ה. ואף דגם אם רבו פשעיך מה תעשה לו. הנה ידוע דאדה"ע דספירות כמה גופין תקינת לון לאנהגא בהון עלמין ולאחזאה איך מתנהג עלמא בדינא וברחמי דאית (ממש מציאות אלקי) צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ ובלאחזאה זו (שהוא דאתקריאו גופין לגבי לבושין). שייך שפיר לשון מכעיסין ממש ואעפי"כ ובאין ר"ל נמשכין להוויות וקיום מציאותן בעולם והיינו לפי שהכעס שמכעיסין כנ"ל אינו רק בלאחזאה ובמהו"ע כבי' ארך אפים לפניו והיינו בחי' הידועה דע"ק וז"א כולא חד. בבחי' מהו"ע. אלא דמסט' דילן שהוא בחי' לאחזאה הנ"ל מתפרשין מילין ומצד וסטרא זו נק' מכעיסין וממה דע"ק: וז"א כ"ח הוא ארך אפים דאם רבו פשעיך מה תעשה לו. ואף כי ידוע דקיום וחיות העולמות בפו"מ הוא ע"י בחי' הגופין דאיתקריאן וכו' דוקא וזה נק' עקרא ושרשא. דכל עלמא (ובבחי' זו הוא מ"ש כפר בעיקר). אמנם כן נגלה בחי' ארך אפים שלפניו גם בבחי' זו דלאחזאה. בבחי' עשרה דורות עד שהביא עליהם את מי המבול (המבול הי' כי וינחם ה' אשר עשה את האדם בארץ. פי' בחי' האדם הנ"ל שגם הנפש חי' שבו באה מקדושת נפיחת רוח פיו ית' את הנ"ח כנ"ל ואותו עשה בארץ במקום שיש תערובות הטו"ר בהרגשת הישות דפירוד ולכן האדם שליט בארץ בכל אשר רוח חיים באפיו (ר"ל בעל תנועה והתפשטות כמו פה"ק). בין כשהי' האדם עצמו בקדושת הנשמה שבו שהי' אומר לבע"ח בואו נשתחוה נכרעה כנ"ל. כמו"כ יובן שכשנשרו בחי' הנ"ח להוסיף חיות בקליפות פעלו כחם זה גם בבע"ח כולם כי האדם שליט ברוחם של הבע"ח כנ"ל בפי' ורדו. ולז"א אמחה את האדם עד רמש וכל בע"ח שכולם כל בעלי חיות ותנועה והתפשטות בעולם. מכעיסין את בחי' הצדק ומשפט דלאחזאה הנ"ל. ולכן אמר במימרי' לבטל מציאות זו דאדם הוא השליט בארץ גם לגבי הבע"ח הרואים את תמונת' בכלי וגופין של הבע"ח ומתפעלים ממנו. אלא שהאדם לא יהי' בארץ ומלאכי עילאה יהיו משלמי עשי' כמ"ש בזוה"ק עד לא אתו ישראל הוו מלאכי עילאה משלמי עשי' וגם אם יהיו בע"ח בעולם לא יהיו באופן זה שמתפעלים מראות עיני גופ' אלא יהי' כל התפעלותם של הבהמה מפני שור שבמרכבה ע"י השתל' המדרי' והחיות מפני ארי' ועופות מפני נשר כו'. ואפשר יכול להיות גם מפני אדם שבמרכבה גם אדם למטה רק שתהי' מציאותו בארץ רק כמו מציאת הבע"ח (ויובן ממשי"ת). ולא יהי' עוד כעס בבחי' הצדק ומשפט שישנו גם על המלאכים כמ"ש לפקוד על צבא מרום בדין והוא רק לזכך את בחי' הכלים וגופין שלהם מה שלא זכו בעיניו ולהעלותן למעלה עליונה זכה וברה אבל אין שם שם כעס כלל [דמאחר שלא מחה אלא את היקום ולא את השמים ואת הארץ עצמן ע"כ יש בהם ענין הד"י ארמ"ע וסיבוב גלגלי השמים המצרפים אותיות לקיום נמצאים פרטי' שבשמים וארץ, ולכן התהוות הבע"ח אחר המבול לא הי' נק' חידוש מעיקרו כמו בשי"ב בפעם הראשונה (דאין כל חדש תחת השמש). אלא שכח המאמר תוצא הארץ נפש, חיה ישנו בארץ וע"י סיבוב הגלגלים יפעלו בארץ להוציא כחה זה אל הפועל, וכדאמרינן הוו עסקי בס"י ומברי להו עגלא תילתא. וכן ר"ח ברא גברא מובן שאין זה נק' חדש תחת השמש רק שניחם על היות בחי' האדם שאין התהוותו ע"י מאמר כנ"ל בארץ אבל בדרך מחדש בכל יום תמיד מע"ב אפשר שגם אדם הי' נמצא בארץ רק ע"ד כל בע"ח שנבראו ע"י מאמר]. אך גמירי דמלעילא מיהב יהבי משקל לא שקלי. לכן לא הי' אפשר להחזיר את בחי' האדם למקורו ולהמציא ע"י הצירופים אדם אחר כנ"ל (ובפרט כמ"ש בליקוטי הש"ס להאריז"ל על מאמר דאמר הקב"ה לר"א ב"פ בעית דאחריבי' לעלמא והדר איבניי' אפשר דמברית במזלא דמזונא שסדר מה שנברא כבר א"א לשנותו בפרט אחד לבדו וע"ש). אלא כפי הידוע שכל הנמצאים כבר עלו במח' ויהיו שם [וכפי' המבו' בפה"ק שהדבור והמאמר מגלים אל מציאות מחודש מה שכבר עלה והי' ברצון] במציאות דבחי' ומדרי' המתנשא מימו"ע וכדי שיבואו הם עצמם אל הפו"מ בדרך מציאות עולם נפרד הוא ע"י בחי' הבריאה (מלשון שמא הבריא בגמ') והוצאת מציאותם בערך ומדרי' מצומצמת שהוא אין ממש בבחינתם כשהן במח' ורצון עדיין והבריאה היא לעשות בחי' האין שבהם ליש ודבר והוא ע"י שם אלקים המעלים ומסתיר את ביטול הנמצא המצומצם בשרשי עי"ז נמצא מציאותו המצומצם ליש ומציאות וכמ"ש בתניא שאלמלי ניתן לעין לראות את השרש ומקור לא הי' היש נראה למציאות עומד אלא הי' בטל בשרשו ומקורו. וזהו ענין המבול שגילוי השרש שוטף ומבטל את היש לכמו שהוא אין ממש בשרשו. וזהו אמחה את האדם ע"י שטיפת מבול מים הבא מלמעלה שלא יהי' מקים למציאות התחתון לעמוד בבחי' יש ודבר אלא בטל לגמרי למקורו ושרשו. וממילא כאשר ימחה מציאות האדם עצמו כ"ש שיבטל מן המציאות של הבע"ח הבאים ומתנהגים בכחו של האדם. וע"י ריבוי גילוי השפע הזה יבטל גם כח הנמשך מן האדם להוסיף כח בקליפות מפני שטיפת מי המבול וטהרו הארץ. והמשכיל יתבונן מזה בענין ע"ק וז"א כ"ח ומסט' דילן וכו' כי בבחי' ע"ק שהוא המתנשא מימו"ע שאין נחשב בערכו התהוות היש מאין כלל והרי הוא כלא הי' ובטל במקורו (וע' מ' השו"ש דאפי' ביטול א"צ לומר בזה) וכן הוא מצד מהו"ע ז"א אעפ"י שהוא אלקי עולם ועקרא ושרשא דעלמין הנה ה' הוא האלקי' ואין עוד מלבדו גם בהיות היש ודבר בפ"ע נמצא ממנו ב"ה רק שמסט' דילן שבחי' אלקי' מעלים בעד העולמות עצמן את בחי' הביטול לאין שלהם מתפרשין מילין דמצד הכלים וגופין דאתקריאו לאחזאה כנדל שמהן אנו מקבלין כי אין שפע מגיע אלינו רק בבחי' זאת יש מקום להיות ענין מכעיסין ועלה עשן באפו אבל כד אתגלו נהירו דע"ק אתכפיין כל בתי דינין. ובזה יובן מ"ש להודיע כמה א"א לפניו דדוקא להודיע הוא שהי' המשך העשרה דורות אבל מצד מהו"ע ז"א הרי ע"ק וז"א כ"ח ואין שם בחי' מכעיסין כלל. ובבחי' לאחזאה דאית צדק ומשפט לגבי העולמות ושייך שם כעס כנ"ל הנה אין כל דבר נעלם ממנו שעתידין הדורות לבוא ולהכעיס א"כ למה לא הביא המבול מיד בדור הראשון שאחר החטא דעה"ד לטהר הארץ ולחדש סדר עולמו כבימי נח: אלא להודיע וכו' פי' עפ"י הידוע דעשר ספירות נק' אנפי מלכא שבחי' הע"ס הן הן בחי' גילוי מן העצם כשבאו כולם דוקא (כמו שמהו"ע הנפש גילוי' הוא בעשר בחי' דרצון ושכל ומדות כמבואר בעמ"ו) רק דאית אנפי רברבא דע"ק המתנשא מימו"ע כנ"ל ואנפי זוטרי דז"א דאתקריאו לגבי' לבושין ולאחזאה. וזהו להודיע כמה א"א לפניו פי' לפניו אנפי זוטרי הנ"ל שיבוא גם בבחי' הגילוי דלאחזאה שבהן שזהו מסט' דילן כמה כח א"א נמצא גם בבחי' הידיעה והגילוי ממנו אף במקום ובחי' דשייך שם שם מכעיסין כנ"ל ובחי' הגילוי לידיעה נת' שהוא ע"י בחי' עשרה דוקא ויתפרש לשון כמה ר"ל איזה סכום שיהי' כמו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' שלשון הכמה שוה בין שיהי' הרבה בין שיהי' מעט וכאן הסכום דארך אפים לית מאן דידע לי' כלל (שהרי אם תמצא לומר שנודע הדבר שסכום הארך אפים הוא עשרה דורות הרי קמי' ית' גלוים ומצויים הם העשרה דורות גם בטרם נולדו כנ"ל] אלא איזה סכום שהוא (הנעלם מכלא יהי' עכ"פ גלוי וידוע לפניו בחי' אנפי זוטרי דלאחזאה וכלומר שבהמשך עשרה דורות היו המשכות בחי' הארך אפים אל בחי' האנפי זוטרי הנ"ל [וענין הזה יובן ע"ד חשבון עיבור יניקה וגדלות דז"א במספר ימים ושנים כן הוא המשכת הארך אפים לז"א אל בחי' הגילוי שלו] והוא בבחי' עולמות ע"י חשבון ומספר עשרה שהוא כולל ענין גילוי כאמור שכל הדורות היו מכעיסין ואעפי"כ ובאין הרי שבא בחי' ארך אפים גם בבחי' לאחזאה וכדי שיהי' גילוי זה בשלימות הוא בבחי' מספר עשרה דוקא כנ"ל. עד שהביא עליהם את מי המבול לתקן עולם. והנה ארז"ל ע"פ כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן. דונחמתי קאי גם על ונח אלא שמצא חן. פי' דהנחמה על אשר עשה את האדם בארץ שנת"ל שהנחמה הוא בבחי' לאחזאה הנ"ל היתה גם על נח אף שהוא הי' כצדיקים הראשונים הנז"ל מ"מ בבחי' זו שהוא צדק ומשפט כפום עיבדיהון וכו' והעולם נדון אחר רובו וכש"כ כולו (חוץ מנח לבד). אלא שמצא חן, ופי' ענין החן ידוע בכ"ד שהוא כענין חן אשה על בעלה וחן מקח על מקחו דלפי שהוא שלו ואשתו כגופו יש התחברות ממהו"ע האדם עליהם שמחבר גם אותם במהותם בבחי' העלאת מ"נ מהם שגם הם יראה עליהם ההתחברות שלו. וכן הוא בנח שהי' צדיק תמים כלומר שלם בכל כחות שלו עם האלקים התהלך שגם כחות הטבעי' שלו לא נשרו ולא נפלו במקום הקלי' ופירוד מצא חן בעיני ה' בחי' הפנימי' דארך אפים לפניו להעלותו לבחי' הדביקותבו ית'. ואמר לו ליכנס בתיבה שידוע שהתיבה הוא בבחי' פנימי' המל' בחי' הרמנותא דמלכא הנ"ל שיבוא גם בגופו בתוכה (שהוא מעין מה שהי' אדה"ר בג"ע). וגם בניו ונשותיהם אף שהם מצד עצמם לא התהלכו עם האלקים רק שהחן דנח העלה גם את כל אשר לנח להכנס בתיבה בדביקות בבחי' הרמנותא דמלכא הנ"ל וגם מכל נפש החי' השייכים אליו (כמ"ש בתניא דכל נשמה ונשמה שייך אליו חלק מששים רבוא בעולם) להסתתר בבחי' הפנימי' דתיבה להיות מצויים וקיימים שם. ולא יהיו ככל בני העולם שהגילוי מן בחי' הפנימי' שוטף אותם בבחי' מי המבול כנ"ל, וזהו והקימותי את בריתי אתך דהקמת הברית היינו העלאת את בן הברית אליו למקום עצמות הברית ועי"ז ובאת אל התיבה להתקיים שם כל השייך אליו כאמור. ואחר המבול אמר לו צא מן התיבה פי' ממנה ולחוץ כי בהיותו בתיבה כתי' ויסגור ה' בעדו פי' ע"ד האמור בפה"ק ונז"ל כאן שהרצון נעלם ומסתתר בדבור ומאמר ויוצא ממנו רק בחי' גילוי מצומצם שהוא אין ובכח הבריאה שבמאמר נעשה ליש. ואחרי הסגירה הזאת אמר לו צא מן התיבה ולחוץ כדרך הבריאה דוקא שנמשכת מן המאמר ולחוץ בחי' יציאתו אל הפועל הנ"ל. ובזה נשתנה ענין האדם להיות גם הוא נפש החי' שלו (נאטור הנ"ל) וגם נפש השכלית שלו שהיא המבדלת בין בהמה לאדם. הכל רק בדרך הבריאה כמו נפש החי' דבהמה וכל הבע"ח שבחי' המל' הוא בבחי' אל מסתתר בהם ולא נגלה להם בחי' ההרמנותא דמלכא הנ"ל ולכן אין להם בחי' המצות דאברין דמלכא שאינן מצויין כ"א במקום הרחנותא דמלכא דוקא כנ"ל. ומטעם זה ג"כ הותר לו אכילת כל בע"ח כי גם הם יוכלו להתכלל בגופו ממש לפי שגם גופו כאחד מהם רק שהוא במעלה עליונה דאדם בן דעת. שבנפש השכלית יוכל לידע מציאות הבורא ב"ה [משא"כ קודם לכן נת' בפה"ק שלא הי' מקום להבע"ח להתכלל גם המה בבחי' האדם עיי"ש] ולזאת ג"כ הוצרך לומר ולהבטיח להם ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ רק בכח הבטחה אלקית. כי מן האדם עצמו הנראה ומורגש לגופם לא הי' להם שום יראה ופחד כי ירד האדם ממדרי' אדה"ר כנ"ל, וישאר אך נח לבדו צדיק תמים במעלת ומדרי' אדם כאדה"ר. ויעל עולות במזבח וירח ה' את ריח הניחוח וגו' פי' שגם אחרי משנ"ת שלא הי' אז בעולם בחי' כחו של אדם (השליט ברוח כל חי כנ"ל). אעפי"כ עלה ריח ניחוח מן העולם. והיינו לפי שהעולם עצמו שמציאותו דרך בחי' הבריאה כנ"ל גם הוא יש בו בחי' אורות ניצוצין כלים כידוע בכהאריז"ל ובל' הבעש"ט נק' בשם עולמות נשמות אלקות כמ' בכ"ד שבחי' הנשמות הוא ענין התפעלות מאלקות וזהו ריח הניחוח שגם בעולם ימצא בחי' ההתחברות עם האלקות לזאת אמר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כמו שנתקללה ע"י אדה"ר (ע' פה"ק שהאדם עצמו לא נתקלל רק האדמה נתקללה בעבורו). לפי שהאדמה וכל אשר עליה יש להם מציאות לעלות בבחי' הניצוצין ונשמות הנ"ל ולכן ויאמר ה' אל נח ואל בניו וגו' זאת אות הברית אשר אני נותן וגו' את קשתי נתתי בענן נתתי מקדמת דנא. כי הנה ידוע בגווני הקשת שהן הן גווני החמה עצמה רק שבבהירות ואור השמש אין מקום להגלות בחי' הגוונין שבה [והיינו כמו שבמח' ורצון מצויים שם כל אשר חפץ לעשות שמים וארץ וכל צבאם רק שאין להם מציאות גלוי מפני התכללותם באור הרצון ומח' כנ"ל]. ובמקום הענן נמצא שם גילוי הגוונין עצמן של השמש עצמה. וה"ז דומה לבחי' הניצוצין שמעולם הנ"ל והבין. וראיתיה לזכור ברית עולם שיש בו בחי' אנ"ך משא"כ בעשרה דורות שמאדם ועד נח הי' העולם מתנהג רק דרך האדם כנ"ל כ"פ]. וזמן הראי' הוא זמן הקבוע למציאות הקשת בסדרו של עולם (ובזה מסילק הדקדוק דלעיל בזה). [ומה שאמרו נראתה הקשת בימיך וכו' הוא לפי שיכול להיות שעפ"י סדרו של עולם נמצא בחי' הקשת ואעפי"כ לא יהי' נראה לבני העולם מחמת אדים ועננים עבים והיינו במקום ובעת שיש אדם בעולם שהוא כדאי להיות העולם ניזון בחסדו של מקום בגללו בלא גילוי אור הקשת עצמו לעיני בני אדם וק"ל]. אך ידוע שבראשית ברא בשביל התו' שנק' ראשית וא"א לתורה להתקבל כ"א בבחי' אדם דישראל דאתם קרוים אדם דוקא וזהו ג"כ כמ"ש בשביל ישראל שנק' ראשית. וענין ישראל ידוע שהתחלתו מאאע"ה שבו ע"ה הותחל התקון לנשמות שנשרו מאדה"ר ונפלו לקלי' וכנ"ל שהנשמות שנפלו הן מה שהי' בבחי' הנפש חי' שבגופו דאדה"ר (ולפי הנז' כאן לעיל י"ל שגם בחי' נפש השכליית הוא ג"כ בכלל דנפש חי' והכל בא מויפח באפיו נ"ח כנ"ל), ועתה באו אותן הנשמות לאיתנן להחיות גופין בבחי' נשמה מכרת את בוראה דוקא ולא בבחי' הפירוד. ואז הותחל לבוא בעולם. גם ענין התומ"צ וכמ"ש דקיים אאע"ה כהת"כ. אמנם ביאת הנשמות עכשיו הוא בגופים שיש בהן נפש חי' שדרך בריאה כנ"ל [ולא כמו שהי' באדה"ר שהנפש חי' עצמה נעשה, מהנשמה כנ"ל). שהוא מה שנתחדש עתה ביציאה מן התיבה. וע"י בירור ועליות הנשמות שנשרו מאדה"ר ונכנסים בגופות בנ"י (מחמת הכריתת ברית שכרת הקב"ה לאאע"ה להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך כידוע בכ"ד) יצאו מכלל בני נח ונכנסו לענין התומ"צ (וכמבו' בכמה מקומות שהי' כ"ז ע"י הגלות מצרים וכו'). ובזה יובן ענין המשנה עשרה דורות מנח ועד אברהם וכו'. דהנה ארז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מע"ב אם מקבלים ישראל את התו' מוטב וא"ל אחזיר אתכם לתוהו ובוהו ע"כ ופשוט דודאי תנאי זה הי' קיים גם אחר הכריתת ברית עם נח ובניו וכל נפש חיה. והיינו שיהי' בירור ועליות הנשמות לבנ"י כנ"ל והם יוכלו לקבל התומ"צ שהן בחי' פנימי' רצה"ע ב"ה כמ"ש בתניא דחיי כל העולמים הן חיצוני' ואחורי' דרצה"ע והתו' היא הפנימי' דרצון החיצון הזה. והיינו שיתגלה אור וכח התומ"צ בפו"מ בגוף העולמות שמחיצוניות הרצון. וידוע שזהו בחי' אריך אנפין שאו"א זו"נ מלבישים אותו להביא אורו בעולמות. ובחי' א"א עצמו נק' בחי' סוכ"ע ואין אורו נגלה כלל להדיא בעולמות כ"א ע"י ההלבשה באו"א זו"נ. בין בפנימי' בין בחיצוני' והחיצוני' הוא רק בשביל הפנימיות כנ"ל דתנאי התנה. וזהו שתמהו במשנה הנ"ל עשרה דורות מנח עד אברהם ובכולם לא נגלה כ"א בחי' החיצוני' דעולמות אין תומ"צ ולמה לא התחיל מיד הבירור דנשמות לישראל. וזהו שהיו מכעיסין לבחי' צדק ומשפט הנ"ל ע"י הפירוד שהיו מפרידין את החיצוני' דעולם מן הפנימי' ואעפ"כ ובאין כנ"ל במשנה הקודמת. וע"ז אמרו להודיע וכו'. דהנה בחי' אריך אנפין הוא ממש בלה"ק ארך אפים. ויש ב' בחי' ומדרי' בענין ארך אפים. והמשל לזה הוא יש לך אדם בארץ לא ידעו את ה' והוא הכיר את בוראו ותדבק נפשו בחי העולמים ובאור פניו יהלך להתחסד עם קונו ושדי מילין דעלמא בתר כתפוי ובני ארצו הנמשכים בכל כחותיהם אחר תאוות העוה"ז ולא ידעו כלום מענין הבורא ב"ה ועבודתו הי' זר מעשהו בעיניהם ולפי שאינם יודעים רק עניני תאוות עוה"ז הם חושבים שוודאי איזה תרמית בלבו וערמה ומרמה אתו להשיג תאוות והנאות עוה"ז בדרך לא ידעו ומה שהנראה ממנו שהוא מואס בתאוות עוה"ז הוא רק ערמה ומרמה יתירה להונות את בני האדם ולהמציא לעצמו תאוות העוה"ז ביתר שאת על כולם. ויקנאו בו והיו לו לאויבים לרדוף אותו עד חרמה לעשות עמו רק רע בכל ענין. והאדם הכשר הזה יודע בעצמו שאם יקרא אל ה' יענהו משמי קדשו להפיל אויביו תחתיו. רק לפי שבאמת אין ספון בעיניו כלל עניני עוה"ז ואין כל הרעות שעושים לו בעניני עוה"ז נחשבים לרע לו ע"כ אין דובר אליהם דבר וגם את קונו לא יטריח להפילם תחת רגליו. זו הוא ודאי תוקף שלימות ענין ארך אפים לפניו שהוא נעתק ומתנשא מעניני עוה"ז לגמרי. אך לא יעזוב ה' את חסידיו ולעולם נשמרו שלא יוכלו אויביו לקפח את פרנסתו ההכרחיות לאדם בעולמו. ובהמשך הזמן הכירו כל בני ארצו שאין דעת וכוונת האדם הכשר הזה כלל וכלל לטובת העוה"ז ומרוב מעשיו הטובים וביראת ה' כל היום נגה גם עליהם אור הבורא ב"ה וכי יש אלקים שופטים בארץ וכל עניני עוה"ז הם טפלים ובטלים לאין ואפס נגד עבודתו ב"ה. וקל להבין הנמשל מזה כמש"ל דע"ק וז"א כ"ח עד שבבחי' צדק ומשפט כפום עובדיהון הנ"ל ארך אפים דמתנשא מימו"ע לפניו אף שהן מכעיסין במעשיהם רק רע כל היום. עד שכ"כ נגלה ענין ובחי' מתנשא מימו"ע גם בבחי' לאחזאה דאית צדק ומשפט הנ"ל. והמבול הי' לטהר את הארץ ויתמו חטאים ממנה. והענין הב' בענין מדת ארך אפים יובן ג"כ עפ"י משל מאדם כשר ככל הנ"ל והנה בדבר ה' אליו מפי נביא אמת שיעסוק בדרך ארץ דוקא והובטח שיהי' ה' עמו וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו עד שיהי' טוב לדידי' ומטיב לאחריני וגם יכניע שונאיו תחתיו ויחזה בם נקם ויהפכו לבסוף לאוהבים. וגם אמר לו הנביא כדברי שמואל לשאול עשה כל אשר בלבבך כי ה' אתך. ויעש כן. ויהי איש מצליח מאד בכל אשר יפנה. ויקנאו בני ארצו בו ויאמרו איש אל אחיו הנה זה האיש אומר ירא שמים הוא והוא מתהפך בתחבולות שקרים לקפח את כל מקום פרנסתינו להסב אותם אליו וילעיזו עליו את המדינה לאמר אך איש מרמה הוא להבזות אותו בעיני כל סוחרים בעלי סחורה וכל אנשי מקנה ושארי מו"מ. והי' היכולת בידו להפך קשתם רמי' עליהם עד שלא יוכלו קום. נגדו בשום ענין. רק שהאריך אפו עמהם מחמת ההבטחה שהובטח כנ"ל. ומלבד שלא קפחו פרנסתו הקמים. הנה בהמשך הזמן גם המה ראו כן תמהו מהפלגת תום לבבו עם ה' ועם אנשים ויכירו וידעו כי מאת ה' היתה זאת לו ולא בתחבולות אדם ומה' היתה נסבה שנעשו אוהבים נאמנים לו ומקבלים טובה ממנו עי"ז נפקחו עיניהם לראות כבוד ה' שמלא את כל הארץ. באופן שמכל מה שבתחלה הרבו לעשות עמו רעה. עתה היו הרעות ההם תוספות כח וסבה להגלות צדקתו ושכבוד ה' על ידו יראה. ומן המשל הזה יובן ענין פ' אריך אנפין שהוא ארוך ומגיע עד סוף עולם אצי' והיינו שגם שמצד בחי' מהו"ע הוא בחי' סובב מלמעלה ונעלם מכל חיי העולמות שנמשכים ממנו בבחי' חיצוני' ואחורי' דרצה"ע כנ"ל. אך ע"י התלבשותו באו"א זו"נ כנ"ל (שהוא דוגמת העסק בדרך ארץ שבמשל וק"ל) יצא מזה שיבואו ישראל ויקבלו התו' שהיא פנימי' רצה"ע ב"ה מהו"ע בחי' הפרצוף הזה. ומשך העשרה דורות לא מפני שלא הי' אפשר להביא את האבות ישראל ותולדותיהם קודם תשלום עשרה דורות. רק בכדי שע"י שהיו הדורות מכעיסין כנ"ל ואעפי"כ ובאין נגלה בחי' הארך אפים בבחי' גלוי וידוע לעולמות המקבלים מן בחי' לאחזאה דאית צדק ומשפט הנ"ל והיינו גילוי פ' א"א בז"א וזהו להודיע כמה א"א לפניו וכמש"ל עד שבא אאע"ה וקבל שכר כולם. זה יובן מן המשל שמכל מה שהתנגדו לעומתו של האדם כשר הנ"ל יותר ויותר נגלה לבסוף ונתגדל כבודו וזהו כשכר ההתנגדות. וכמו"כ יובן למעלה שגם בהמשך העשרה דורות הי' עיקר סבת משך מציאותם מכונה פנימי' דפנימי' רצה"ע כנ"ל רק שארך אפים לפניו וסוף הכבוד לבוא אל הגילוי לפ"מ וז"ש וקבל שכר כולם ע"ד שכר מצוה מצוה וידוע בכתבים דהיינו שגילוי ענין המצוה עצמה שהוא פנימי' רצה"ע ב"ה שיתגלה בעוה"ב הוא השכר וכן הענין במ"ש להודיע כמה א"א לפניו שהא"א הוא השכר וכשנודע הא"א לפניו הגלויים דלאחזאה אז בא א"א ע"ה וקיים התורה שהוא פנימי' הרצה"ע כנ"ל וכמ"ש רז"ל נגלה עליו אדון הכל וכידוע במק"א. מבואר מכל הנ"ל ישוב ההערה דלעיל מה ענין ב"פ להודיע וכו' דלהודיע בעשרה דורות מאדם עד נח הוא בבחי' ע"ק ובעשרה דורות דמנח עד אברהם הוא בבחי' א"א. והנה בזוה"ק פ' זו. ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה. וכי בנין אחרנין הוו לי' דלא נפקו מן תיבותא. א"ל ר"א אין דהא לבתר אולידו בנוי בנין דכתי' ואלה תולדות שם ע"כ. והוא פלאי דמי לא ידע שבני נח, ילדו בנים אחר המבול ומאלה נפצה כל הארץ. וע"כ דהשאלה היתה דלנח עצמו לא הי' לו עוד בנים רק אותן שיצאו מן התיבה וא"כ מה צורך הי' לומר סימן דהיוצאים מן התיבה על מ"ש ויהיו בני נח כיון שלנח עצמו לא הי' לו בנים אחרים כשאומר בני נח ודאי הם היוצאים מן התיבה ומה צריך לפרש. ועל שאלה זאת מה השיב ר' אבא דהא לבתר בני אולידו בנין אין לזה שחר כלל. ועוד תמוה מאוד דר"א הביא ראי' למ"ש בנוי אולידו בנין דכתי' ואלה תולדות שם. מה צורך לראי' שבני נח הולידו בנים. וגם מה הי' צריך להרחיק עדותו מפסוק ואלה תולדות שם דסוף הפרשה. והלא קודם לכן כל התולדות דשם חם ויפת. ועם האמור בדברים אלו אפשר לפרש דה"ק וכי בנין אחרנין הוו לי' דלא נפקו מן תיבותא כלומר כמשנ"ת דהיציאה מן התיבה הוא השינוי שנשתנו בני האדם מן בחי' ויפח לבחי' מאמר כמשנ"ת באריכות לעיל וע"ז תמה וכי בנין אחרנין וכו' ומה צ"ל היוצאים הלא כולם יצאו לחוץ לתיבה עפ"י המאמר צא מן התיבה וכמשנת"ל. וע"ז השיב ר"א דעדיין נשאר עוד בתולדות נח מה שיש בהם רושם מאור שבפנימי' התיבה הנ"ל שהוא בחי' הורמנותא דמלכא והוא מה שגם לאחר השינוי דיציאה מן התיבה כנ"ל קבל שם מנח ועבר משם עד שגם אאע"ה קבל משם ועבר כידוע ועל שם נאמר והוא כהן לאל עליון והרי תולדה זאת היא שלא בבחי' יציאה מן התיבה וז"ש ר"א אין דהא בנוי אולידו בנין כלומר שהולידו מה שאינו בבחי' יציאה מן התיבה ועל תולדה זאת לא מצא ראי' כ"א מן ואלה תולדות שם והשתל' העשרה דורות עד אאע"ה. מובן מזה בפשיטות דנח עצמו ודאי לא נשתנה ענינו דאת האלקים התהלך נח והי' מכלל צדיקים הראשונים כמשנת"ל עד שאין לו החבור כלל עם כל נפשות בע"ח אשר על הארץ. ואין להאריך כאן בטעם מה שגם נח הותר לו לאכול בשר שהוא מחמת הברית דעם נפש כל חי והמ"י]. ובזה יש לתרץ ולומר שזה מה שאמר הכתוב ויאמר ה' אל נח זאת אות הברית ביני ובין כל בשר אשר על הארץ. ר"ל דחידוש הברית הזה הוא רק עם כל בשר וכו' אבל נח עצמו כדקאי קאי בבחי' אדם ממש דוקא כצדיקים הראשונים ואת האלקים התהלך ואינו יוצא מן התיבה לעולם וכידוע דהתיבה רומז למדת וספי' המל' ונח הוא בחי' ספי' היסוד והוא ענין חיבור ויחוד דקוב"ה ושכינתי':
2