חנה אריאל, פנחסChanah Ariel, Pinchas
א׳פינחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי וגו' ולא כליתי את ב"י בקנאתי. מל' השיב את חמתי משמע שלולא שהשיב החימה היתה רעה נמשכת מהחימה ומסיים ולא כליתי וגו' בקנאתי שמשמע שממנה תצמח הרעה. לכן אמור ולא פורש למי יאמר. הנני נותן את בריתי שלום צ"ל ביאור הדברים. והיתה לו ולזרעו ברית כהונת עולם. במחלוקת שנוי' בגמ' איכא מ"ד לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי ואיכא מאן דפליג ואלו ואלו דא"ח ושם איש ישראל וגו' י"ל למה הוזכר כאן. ולמה הזכיר כאן יחוס האיש ויחוס האשה. ובפהק"ו נז' בסתם בשם איש ישראל והיא גם היא לא נזכרה אלא סתם מדינית. ושם והמה בוכים פתח אוה"מ. י"ל ענין הבכי'. גם י"ל הלא שם נא' קח את ראשי העם והוקע אותם וגו' וישוב חרון אף ה' מישראל על העשוי מקודם בשטים. רק שאח"כ והנה איש ישראל בא וגו' מה הרעש הזה והתימה לכלות ח"ו את ישראל. האיש א' יחטא ועל כל העדה יקצוף:
1
ב׳מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך. ובגמ' קינה לאסף מבע"ל. ומשני מזמור על ששפך חמתו על העצים והאבנים לא על ב"י. ואין זה מובן דהלא עכ"פ גם על חורבן העצים והאבנים כלי הקדש יש לקונן ג"כ. ואין מן הנכון שישראל יזמר שהם ניצולו וכלי הקדש אבדו. תחלת דבר ה' בהושע ויאמר אליו קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וגו'. ובגמ' אמר לו הקב"ה להושע בניך חטאו. א"ל החליפם באומה אחרת מיד א"ל קח לך אשת זנונים וילדי זנונים ואח"כ א"ל לגרשה ואמר הושע אחר שכבר נולדו לו בנים ממנה איך יוכל לסבול לגרשה. א"ל הקב"ה והאיך אתה אומר אלי להחליף את ישראל וכו'. צ"ל איך מלאו לבו להושע לומר כדברים האלה החליפם וכו' והלא ישראל עלו במח' וכרות הברית עם אי"ו להיות להם לאלקי' ולזרעם. וגם ברית ראשונים בהוציאי אותם מאמ"צ וגם בערבות מואב ודבר אלקים יקום לעולם. וגם קשה הדמיון שאמר לו לגרש את האשת זנונים הלא לפי המשל הי' לאמר לגרש את הבנים:
2
ג׳ה' אלקינו ה' אחד. לא כא' המין ולא כא' הגוף וכו' כמ"ש הרמב"ם ז"ל בריש ספרו משנה תורה. וא"א לצייר בעולם אחדות כאחדותו ית' שהיא אחדות פשוטה מהשגה גופניות עד שאמר גדול הפילוסופים שאחדות הבורא ב"ה לא יבין אלא פלוסוף גדול שבפלוסופים או נביא הדור בטבעו. אך באמת בנ"י אם אין נביאים הם בני נביאים הם ובירושה מאבותינו יש לנו האמונה וההכרה באחדותו ית' שהוא יחיד ומיוחד ולבדו הוא כמו שהי' הוא לבדו קודם שנבה"ע כן גם עתה הוא לפניו ית'. וישנה לאמונה זו בכל איש ישראל. וא"כ חובה עלינו להבין ולהשכיל קצת מ"ש בגמ' (ובסהק"ב יתר על כן) להקב"ה ושכינה אמר' שכינה אומרת וכו' והכל אלקות ממש יחיד ומיוחד. וכן ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו הוא ב' ענינים איך יתכנו באחה"פ. וגם אמרה כנ"י לפני הקב"ה ונק' כלה לגבי הקב"ה ואשתו כגופא דמיא ואיך יצוייר כ"ז באחה"פ. במאמר פתח אליהו. אנת הוא חד ולא בחושבן וכו' למתב"כ היינו אחדה"פ כנ"ל. אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין דאינן עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין וכו'. דהנה אחדה"פ מובן לכל שכל אשר חפץ עשה אעפ"י שבאמת הוא לבדו הוא א"א לומר שמחמת זה אין יכול ח"ו לעשות יש ודבר לעצמו כי מי יאמר לו מה תעשה. ולא שיהא שינוי ח"ו באחדותו לבדו מחמת הנמצאים שיחדש ויעשה. אלא כי אחה"פ למתב"כ לכן אנו הנבראים אין לנו כח להשיג את זאת איך שהוא אחה"פ לבדו ואעפ"כ יש נמצאים. אבל הוא ית' יודע באופן שאין מציאות הנמצאים סתירה כלל לאחדה"פ. ואנו אין בנו כח להשיג ולידע את זאת כ"א ע"י הספירות בא לנו הדבר הזה בבחי' אמונה והיא היא אמונת הספירות כלומר חלק מן הספירות עצמן שהן מיוחדים באחדה"פ וחלק מהן הוא בחי' מדת המל' ופנימיותה הוא בחי' האמונה שזכה בה אאע"ה ראש למאמינים ויצחק ויעקב ומה יפה ירושתינו מהם:
3
ד׳והנה מדת המל' שהיא ספירה עשירית יש להבין עניינה ממלכות דלתתא דכתיב שבע ועשרים ומאה מדינה. מלכות אחשורוש. ויש להבין בענין זה כי נראה ענין המלכות שהמדינה קנוי' לו ככל קניני האדם ורכושו והוא קנין יותר חזק ועצמי, מכל מיני קנין שהרי כי יכה איש את עבדו ומת נקום ינקם והמלך יש לו להרוג מורדיו ואעפ"כ אם יקדש מלך ישראל בחפץ של אחד מבני מדינתו אינה מקודשת ומזה נראה שאין המדינה נחשבת של המלך כחפצי האדם שהן קנינו. אמנם הענין הוא שקניני האדם היינו שזכה בהן (כלו' כהא שזכינהו ר"א לרבנן שהפי' הוא הכריע אותם להיות נמשכים אחר דעתו) להיות נמשכים אחריו ואל כל רצונותיו לכן כל מה שיחפוץ האדם משועבדים הקנינים להיות נפעל בהם כרצונו (וחיי העבד אין להם שעבוד לקונה אותו רק גופו קנוי לו לכן נקום ינקם) אבל מדינת המלך הוא ענין אחר והיינו שהמלכות מתפשטת בהם והמלכות היא כח נפשי בכח הראי' והשמיעה וההילוך שמתפשטים מן הנפש בגופו כך כח המלכות שבנפשו מתפשט בכל המדינה והוא כח לעשות במדינה כל חפצו כמו שעושה בידיו וברגליו. וההבדל בין כח המלכות מציאותה הוא דוקא במקום שאין עצמותו מצוי וגלוי שם כי כאו"א מבני המדינה מתנהג ברצון ושכל ומדות של עצמן דבני המדינה וכח המלכו' של המלך הוא נעלם ומוסתר בהם ואינו פועל בהם כלום אלא הן פועלים בעצמן לעצמן והיינו לפי שהמל' לית לה מגרמה כלום אם אינה מקבלת מהכחות שבגופו של מלך מקום שמהו"ע נפשו מצוי. והוא רצון ושכל ומדות של המלך כשמתפשטים ומשפיעים בכח המלכות שלו שמצוי במדינה אז כח המלכות של המלך פועלת הפועל ממש של רצון ושכל ומדות של המלך עצמו במדינה כי כח המלכות שבמדינה הוא כח יותר חזק משל בני המדינה עצמן כי הוא כחו של המלך המרומם ונורא ונשגב עליהם ולכן נדחק אפילו חייהם של בני המדינה מפני כח המלך. ומה שאין האשה מתקדשת בחפצי בני המדינה כנ"ל היינו לפי שאינו נותן לה כלום כי גם אחר שנתן לה עדיין כח מלכותו שבמדינה אוחז את החפץ כמו שהי' אחוז בו קודם שנתן לה. המובן מכל הנ"ל בכח המלכות להתבונן במלכותא דלעילא דגופא דמלכא היינו בחי' עשר ספיראן לאנהגא בהון עלמין שנק' בחי' גופא היינו כלים לאורות די"ס שהן רצון ושכל ומדות כבי' דלאנהגא עלמין. שכדי שיוכלו העולמות להתפעל מרצון ושו"מ כבי' של הקב"ה הוא בחי' הצמצום דכלים שהגם שהרצון וכו' הוא רצונו של אחה"פ שהוא ורצונו אחד ובאחה"פ לית מח' תב"כ וא"כ איך יתפעלו ממנו העולמות והוא ע"י צמצום הכלים ואצילות האורות הפרטיים שלא יהא נגלה רק הכח של חסד וכו' ולא מה שהוא וחסדו אחד ולמתב"כ וכמ"ש ובהון אתכסיאת מב"נ שאחדה"פ מכוסה בספירות וה"ז דומה למשל דרצון ושכל ומדות של המלך שהן כחות אצילות ממהו"ע נפשו להנהיג המדינה. אבל אין המלך פועל רק במדינה שלו שהיא מלכותו דהיינו כנ"ל שכחו אוחז אותה. והיינו שפועל בכחות דרצון ושכל וכו' שבגופו ע"י שמשפיע מהם למדת המלכות. וככה יובן למשכיל למעלה שהנהגת העולמות שע"י הספירות היא ע"י שמשפיעים הספי' במדות המל'. אמנם יש להתבונן שאינו דומה כלל מלכותא דארעא למלכותא דלעילא. דמלכותא דלתתא אף שהמלך כחו חזק יותר וגובר על כחן של בני המדינה אך, אין התהוות מציאות בני המדינה והמדינה מן כח של המלכות דמלך בו"ד. אבל בחי' המל' שלמעלה היא היא עיקר מציאות כל העולמות וכל התהוות מציאותן אינו אלא מצד כחה פי' מחמת שעלה ברצונו ית' מדת המלוכה על עם מחמת זה משפיעים הספי', במדת מל' בריאת העולמות שמאין ונמצא שמדת המל' היא היא עיקר מציאותן של העולמות רק שנק' אל מסתתר ואין נראה רק עולמות אבל המבין יבין שאין זה רק מלכותו ית'. ומכל הנ"ל מובן היטיב הטעם שמדת המל' נק' בחי' נוק' למעלה אבל היא יחודו ית' דאחדה"פ וכמו דאינון (הי"ס דז"א) מתייחדין אוף הכי איהי אתייחדת באחדה"פ ומתייחדת בי"ס ביחוד גמור. ולהבין בחי' השכינה כבר נת"ל באריכות דפהק"ו ענין פרצוף דור המדבר ופרצוף העקרי דדור שנכנסו לא"י. ותמצית הענין הוא שכל הנבראים מאין ליש אפילו הנפש אלקי המכרת את בוראה וגם הנה נתבאר שהכל הוא כח מדת וספי' המל' אעפ"כ הכח המורגש בעולמות הוא כח יש ודבר נפרד מציאות רצון ושכל וכו' של עצמו עצם הנר"נ. אבל בחי' השכינה הוא ושכנתי בתוכם. היינו שכח אלקי ממש מורגש בנר"נ באדם מישראל ומזה הוא בחי' התפעלות אלקות הידוע. ויש בזה ב' בחי' א' הוא פרצוף דור המדבר שהוא פ' הארה פי' שהנר"נ מצד עצמן א"א להם להשיג אמונה שלמעלה מהשגה והרגשה ובחי' השכינה הוא כח אלקי ממש המיוחד באחדה"פ. ולכן בא גם ענין זה בכח הרגשת והשגת הנר"ן. ואף שכבר נת' דלמתב"כ אמנם הוא עד"מ כמו שרואין במראה (הנק' שפיגיל) דמות אדם העומד לעומתה והאדם הסמוך ופניו כלפי המראה אינו רואה כלל את האדם שלעומת המראה הנז"ל אעפ"כ בתוך המראה (שפיגיל) רואה הוא איזה מציאות תמונה שהיא כמו האדם עצמו וכל פרטי תנועותיו נראין בה כמו וכעין שהן באדם עצמו ואעפ"כ אינו האדם עצמו אלא רק דבר נמצא ממנו כמותו. וזהו בחי' פ' הארה. ובחי' פ' העקרי הוא ענין כח אלקי שנמצא בכל הכחות דנר"נ באדם מישראל עד שהטבע נעשה בב"י בחי' טבע אלקי ממש לכל קיום התומ"צ. וזהו ממש כמשנ"ת בפ' הארה אלא שאין זה בדרך הארת אור מושג שכלי (אף שבאמת אינו שכלי אלא אלקי דוקא כנ"ל רק שהוא כמו שכלי) כ"א בחי' כח עצמי אלקי שנעשה כמו טבע בבנ"י. והנה כל זה הוא רק בחי' המל' שהוא הכח שבעולמות כנ"ל והיא אלקות ממש ככל משנת"ל אבל הכל תלוי כפי מה שמקבלת מגופא דמלכא אם אינה מקבלת רק בחי' בריאת והנהגת עולמות אין נמצא בעולמות רק כח יש נברא ודבר לעצמו. ואם היא מקבלת בחי' שפע וכח עצמי מגופא אז נמצא בעולמות גם כח אלקי ממש והוא הנק' שכינה ופרצוף כנ"ל. רק שבקש מרע"ה ונתן לו שלא תשרה שכינה אלא בישראל. מובן מזה שהשכינה תקרא בשם ולשון נקבה דוקא והוא יחוד עצמי באחדה"פ כאמור:
4
ה׳ומעתה יש להבין ענין ובחי' כנס"י שנק' כן ע"ש שכונסת לתוכה ישראל דלעילא והיא גם כן מדת המלכות הנ"ל הכוללת כל העולמות כנ"ל אלא שיש בה במדת המלכות שנכנס בה ישראל דלעילא וכל מעיינו בה. והוא עד"מ ממלכותא דארעא שהגם שודאי עיני המלך על כל עניני מדינתו לעשות לתקן בהם סדר ראוי ונכון. אבל מ"מ יש לכל מלך ומלך ענין מיוחד שלבו נוטה אליו ביותר ליסדו במדינתו והוא העיקר אצלו וכל שאר עניני הנהגתו המה טפלים לענין ההוא ובכל מיני הנהגה צופה ומביט שיבא איזה הכנה וסבה להפקת רצונו בענין העקרי אצלו לעצמו כמו יחזקיהו המלך שנתן כל לבו לקבוע בישראל תלמוד התורה ואף שודאי לא עזב כל עניני הנהגת המלוכה אך ת"ת הי' עיקר המכוון אצלו בפנימיות'. ויכול להיות שבחיצוניות לא יהי' ניכר תוקף יותר בצווי הזה מבכל שאר הצוויים אבל אצלו בפנימיות' היו כל הצוויים היוצאים מלפניו לפנות דרך לת"ת. וכמו בעל הבית שיש לו קרקעות ועבדים ומיני סחורה וחיות ובהמות. שיש מי שעיקר עסקו והשגחתו הוא בעסק הקרקעות ומשגיח מאד על תיקון הענינים עצהי"ט ושאר ענינים טפלים ע"כ לשאר ענינים אינו חושש כ"כ אף אם לא יצליחו כ"כ רק בתיקון הקרקעות על צד השלימות בו משגיח תמיד ועיניו ולבו שם כל הימים ויש מי שישים עיניו אל עסק סחורה בחנות או מו"מ אחר והוא העקרי אצלו, באופן שאם יארע איזה קלקול בדברים הטפלים אצלו לא ישים עליהם לב ואם יבוא איזה קלקול בדבר העקרי זה נוגע ללבו ולחייו וימשך אחר תיקון הקלקול ויביאנו לילך אל מקומות שלא הי' מסכים לבוא אליהם בשביל ריוח עצום בדברים אחרים שאינם עקריים אצלו ועפ"י המשלים הנ"ל יובן ענין כנס"י והוא שמייחד מלכותו על עמו ישראל וכמ"ש והיו עיני ולבי שם כל הימים. ומלכותך מל' כל עולמים תלוי במלכותו על ישראל עמו וכמארז"ל אין המלכיות מתגרות אלא בשביל ישראל ומשגלו ישראל נתמעטו כנפי החיות והוא אתעדל"ע אשר בחר בנו מכל העמים ואחר שבחר להיותנו לו לעם סגולה מכל העמים בחי' כח המלכות שלו בבחי' זו היינו שמקבלת מכל נקודת פנימיותו כבי' והיא כונסת לתוכה בכל מה שיעשו ישראל למטה את עיקר נקודת הפנימית מישר דלעילא. וזה פשוט מאד וקל להבין שנק' בחי' נוק' אהובה וחביבה עד מאד. וכשישראל חוטאים ח"ו וכח המל' דבחי' כנס"י מיוחדת ודבוקה בהם והיא כונסת לתוכה את ישראל דלעילא אשר הבט אל עמל לא יוכל וחרה אף ה' בהם היינו שכבי' תתמעט החיבה מלהיות נכנס בתוכה כמו שהי' מקודם וזה נק' חרון אף כידוע בכ"ד דבחוטמא אשתמודע פרצוף להכירו היטיב וכמארז"ל אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם. וחרה אף כמו ועצמי חרה מני חורב. כמוקד נחרו. עד דלא אשתמודע פרצופא כבי' לתחתונים. וכשאמר לו הקב"ה להושע בניך חטאו ומונעים כניסתו ית' לתוכם כי טהור עינים מראות ברע אשר עושים. אמר לו החליפם באומה אחרת. פי' לא שיעזוב ח"ו את ישראל שעלו במח' והם בני אי"ו אשר כרת אתם ברית ועם העם היוצאים ממצרים. אלא כמ"ש בזהר באאע"ה בענין אתמול אמר ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אומר והעלהו לו לעולה. שאמר אאע"ה קודב"ה ידע בגוונא אחרא. פי' דקוב"ה יודע את העולמות באמתת מציאותן והיינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם וכמ"ש במק"א באריכות ותבנית ותמונות העולמות הנראה לעינינו הוא כלבוש תחליפם ויחלופו ויוכל להשתנות לכמה אופנים ואמתת המציאות שבידיעתו ית' לא תזוז ממקומו. ולכן מ"ש הקב"ה ביצחק יקרא לך זרע דבר אלקינו יקום לעולם ומ"ש והעלהו לי לעולה היינו דויקרא לך זרע יבא בלבוש ותמונה אחרת בעולם. וכענין זה ממש הוא מ"ש הושע החליפם באומה אחרת וכנ"ל שהמל' היא היא עיקר מציאות העולמות כפי מה שהם בידיעתו ית' יחליף אותם בלבוש מלכות באומה אחרת וכנ"ל שהמל' היא היא עיקר מציאות העולמות כפי מה שהם בלבוש הנראה לעינינו. והיינו שיהי' שינוי לבוש הכנסי' דכנס"י באומה אחרת. ולזאת אמר לו הקב"ה קח לך אשת זנונים וגו' ואח"כ אמר לו לגרש האשה והבנים יהיו לו והשיבו הושע לאחר שהיא ילדה לו הבנים א"א לו לגרשה. כמ"כ אמר לו הקב"ה שכיון שכנסי' בלבוש זה ילדה וגידלה לו בני ישראל בעולם איך יאמר לו להחליפה בכנסי' אחרת וכו' כמ"ש שם בגמרא התחיל לבקש רחמים על עצמו וכו':
5
ו׳ועפ"ז יובן ג"כ ענין מזמור לאסף ששפך חמתו על העצים והאבנים כו'. שאסף אמר שירה בשביל כנס"י (והוא עדמ"ש למען יזמרך כבוד והיינו שספי' המל' מזמרת ועולה כידוע בסהק"ב) שכנס"י תזמר לה' ותגל באלהיה המחזיק בידה ושפך חמתו שעלתה מחמת עונות ישראל על עצים ואבנים דבהמ"ק וירושלים לסלק משכן כבודו וקדושתו מן עולם התחתון ולא כלה את ישראל דהיינו שלא החליפם באומה אחרת ע"ד הנ"ל כדברי הושע. ולזאת בחי' הכנסי' דכנס"י תזמר זמיר עריצים לעורר דחיית החיצוני' מעלי' ומעל ב"י כי השחיתו התעיבו החיצונים במעשיהם (והוא עדמ"ש במק"א ובספרים ענין אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה). וע"פ כל הנ"ל יש להבין גם ענין הפ' דבס"פ בלק אמר ויצמד ישראל לבעל פעור עון ע"ז דכתיב פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו' וחרה אף ה' וגו' וכמשנ"ת ענין החרון אף ולזה אמר משה והוקע אותם למען יסור חרון אף ה' מישראל. אך אח"כ והנה איש ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית וגו' והמה בכיס וגו'. ולבאר זאת וכל הפסוקים הנ"ל דר"פ פינחס. יש להקדים עוד ביאור ענין חימה וקנאה. שהחימה היא בבחי' דכורא כי יחם לבבו בבחי' מדת הגבורה והדין שבלב. והקנאה היא בבחי' הנוק' כמ"ש אין אשה מתקנאת אלא בירך חבירתה והיינו שההשפעה שהיתה מצוי' לה נטלה ממנה ונתנה לזולתה והסילוד והצער מזה נק' קנאה ומחמת זה תעלה חימה בלב לנקום נקם וכמ"ש להעלות חימה ולנקום נקם. ולמשל שמעון שהי' אפטרופוס בנכסי ועסקי ראובן והיה מקבל פרס ומתפרנס ממנו. ואח"כ עזב ראובן את שמעון ונתן העסק והפרס ללוי. שהקנאה לשמעון הוא על לוי בודאי. וע"י הקנאה תעלה חמת שמעון לעשות איזה נקמה. אך בענין החימה והנקמה יש הפרש. שאם ראובן מעצמו עזב את שמעון וביקש את לוי להיות אפטרופוס אין לשמעון על לוי שום חימה רק על ראובן וממנו ינקום כאשר יוכל. אך אם לוי הלשין עליו בעדות שקרים והשתדלות מראובן שיעזוב את שמעון (ומצד עצמו של ראובן הי' לבו שלם עם שמעון), אין החימה והנקמה נופלת רק על לוי. ועפ"ז יובן כל הענין דהלמ"מ הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. כי הנה ארז"ל שע"י פו"ר של ישראל מרבין את הדמות היינו הפרצוף דכנס"י. והבועל ארמית הרי הוא ממשיך השפע הראוי לכנס"י אל החיצונים ויש לבחי' כנס"י בחי' קנאה כבי' על הבועל. ולכן הקנאים פי' מי שמרגיש בנפשו ומתפעל בלבו מן בחי' הקנאה דכנס"י הוא מעלה חימה לנקום ולפגוע בבועל. וכאשר האיש ישראל בא ויקרב את המדינית לעיני משה וגו' בפרהסיא והמה בכיס איתא בסהק"ב דבכי"ס ר"ת ברוך כבוד ה' ממקומו. פי' דענין הבכי' כפשוטה היא היא ענין הקנאה והצער והסילוד שלכנס"י שרואה שרוצה להוליך השפע הראוי לה אל החיצונים בשאט בנפש ובפרהסיא (וידוע שהבכי' הוא הסילוד שאינו יכול לסבול). אך עדיין אין רשות לפגוע בו כמ"ש בגמ' דדוקא בשעת מעשה ממש יש רשות לקנאין לפגוע בו. זהו הפשוטה של הבכי'. אך כוונתם בבכי' זו היתה להחזיק בידי כנס"י לבל יעזבנה, ח"ו ה' אלקי ישראל עדמ"ש בדברי הושע החליפם באומה אחרת ולזה היו מכוונים לברך את כבוד השוכן בתוך בנ"י דעוה"ז שיהי' מתברך ממקומו בידיעתו ית' שהוא אלקי ישראל לעולם בל ימוט רק שהי' יכול להיות הלבוש דהאי עלמא בגוונא אחרא. ולכן כוונו שיהי' ברוך כבוד ה' שבבנ"י בעוה"ז ממקומו בידיעתו ית':
6
ז׳ועתה יובן פינחס השיב את חמתי מעל בנ"י בקנאו את קנאתי בתוכם. פי' כפמ"ש בזהר הק' על כזבי דאעטרו לה בכמה דינין דחרשין להמשיך שפע רב ועצום מישראל אל הקליפות. וע"פ המשל הנ"ל מראובן ושמעון ולוי יובן שיש כאן ב' אופנים אל החימה. א' על ענין הדבקות אלקי שבישראל למטה. ולומר שזה הוא הגורם ליתן שפע האלקי הראוי לכנס"י אל החיצונים. ולפ"ז יעלה על הדעת להחליף הכנס"י על אומה אחרת לתתא או כמש"כ ואעשה אותך לגוי גדול. והב' על הקליפות שעטרו וסבבו והדריכו את כזבי וזמרי לעשות המעשה ההוא. וז"ש בפינחס בקנאו את קנאתי בתוכם והרי נמצא בחבור ודביקות ה' בב"י למטה מי שמקנא את קנאת כנס"י דוקא לקיים ההלכה דקנאין פוגעין. א"כ אין החבור גורם. וזהו השיב את חמתי מעל בני ישראל שלא עליהם התלונה (ולא כליתי את בנ"י בקנאתי דוקא כי הקנאה היא בחי' הצער והסילוד שהוא קושי הסבל והמיאון לסבול וזאת היא סיבת וכח הכליון ח"ו. משא"כ כשהשיב את החימה מעליהם גם הסילוד הוסר מעליהם) כ"א על זמרי וכזבי כפי מעשיהם, ולכן בס"פ בלק אמר והנה איש ישראל בא איש ישראל סתם ויקרב את המדינית שמטעם זה יש מקום להעלות חימה על ישראל דלתתא. אך כאשר השיב את החימה מעל בנ"י סתם אלא על זמרי וכזבי אמר ושם איש ישראל המוכה פי' שנדחה מכח בחי' ומדרי' כה שהיא מדת המל' שמים כידוע בזה"ק בכ"ד. וכמ"ש והנה לא שמעת עד כה. דפירוש מלת כה מורה על התייחדות העצם להתלבש בלבוש זה וגוון ואופן זה דוקא. וזשרז"ל ככה עיכובא. כי פי' ככה שגוזר ואומר שיהי' כמו כה שאין לו חילוף ותמורה כי נתייחד בלבוש זה דוקא ולכן כאן מייחסם להורות גדולת המעשה אשר עשה פינחס בהשיבו את החימה מעל בנ"י והביא דחי' אל ההעדר מכחה של כה את המעלות הגדולות דנשיא בית אב וראש אומות. ועל זה הי' שכרו דפינחס לכן אמור וגו' וביאור ענין דכהונת פינחס יובן עפמש"ל פ' חקת שכהנים (וגם לוים) נתעלה בחי' אדם א' דם שלהם גם בהיותו בגוף למטה אל שרשם בקו ימין (והלוים אל קו שמאל) דז"א בבחי' דכורא דוקא ועלייתם היתה על ידי מה שכתוב ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו שמשה יקריבם אל מקום מדרי' מרע"ה שעי"ז יתעלו כנ"ל, והנה הקירוב לא הי' אלא על הכהנים המשוחים דוקא. ופינחס לא נמשח נמלא שלא הי' לו מעלת הכהונה כ"א מצד שהוא מזרע אהרן הכהן ואחוז בשרשו באהרן עד שמאיר בו למטה מכח קדושת הכהונה. וי"ל שאין זה אלא כמו כל ב"י שמצד היותם בני האבות אי"ו שהיו מרכבה לחג"ת דז"א יש בהם כח שרשם גם למטה. אבל לא בבחי' התעלות המדריגה כנ"ל דדוקא לכהנים הי' העילוי מדרי' על ידי קירוב דמרע"ה ואף שהי' פינחס כהן וי"ל שראוי לעבודה מצד שרשו באהרן אעפ"כ הוא לא נתעלה בעצמו אל שרשו. והי' שכרו על הקנאה הנ"ל לכן אמור הנני וגו'. פי' שיאמר מרע"ה שיאמר הוא מלמעלה למטה הנני נותן לו את בריתי הוא ברית הכהונה דזרע אהרן מן הקירוב דמשה ימשיך עליו משה בכח האמירה מלמעלה למטה שיהי' הברית בבחי' שלום שלא ימנע ולא יכהה אורו מצד המדרי' התחתונות. דבלא זה הזכות דאמירת מרע"ה אף שהי' מזרע אהרן הנה הי' הוא בבחי' כהונתו כמו כל ישראל בכח שרשם בקו האמצעי דז"א למעלה וכנ"ל בפ' חוקת שלמטה האור וכח השרש ההוא מתעלם ומסתתר. ולזאת באה האמירה דמשה שיהי' הברית אליו שלום למטה כמו למעלה בלי שום מונע ומעלים המסתיר. וזה הוא השכר תחת אשר קנא לאלקיו ובזה בטל הקנאה דאלקי' ופגע בזמרי וכזבי שנדחו אל ההעדר מן כח כ"ה כנ"ל. ככה יהי' אלקיו עמו בברית שלום דוחה כל מונע ומעלים ומסתיר על בחי' הכהונה העליונה הבאה לו מאורו של משה והיינו שיהי' לו למטה כמו שהוא לכהנים המשוחים למעלה. ותחת מה שייכפר על בנ"י בקנאתו הזאת בשכר זה והיתה לו כהונת עולם לו לזרעו שגם לזרעו אחריו לא יהי' נחשב שום גרעון נגד זרע הכהנים המשוחים. כמו שהוא הביא כפרה על זרע ישראל שתהי' כנס"י דלעילא דבוקה וחבוקה בהם. ולכן בא אח"כ הדבור צרור את המדינים וגו' וי"ל למה חזר ואמר בפ' מטות נקום את נקמת ב"י וכל הענין ולמה הפסיק במספר ב"י וכפל ענין המדינים. וגם יל"ד בלשון וידבר משה ואלעזר הכהן אתם. איך נופל לשון וידבר על ענין מספר ומנין. אמנם כתיב ובאלה לא הי' איש מפקודי משה ואהרן הכהן. והיינו שכאן הותחל בחי' פ' העקרי הנז"ל ונאמר שאו את ראש בנ"י לבית אבותם ולא למשפחותם כמש"כ בפ' במדבר. ויתכן לפרש בית אבותם ע"ש בחי' השכינה ופרצוף הנז"ל שהוא כשהמל' מקבלת מגופא דמלכא השפעה עצמית ולא מה שהוא רק בערך העולמות. וזה נק' בית לאבותם של ישראל שהן האבות אי"ו שהן בחג"ת דז"א וכידוע בענין מה שאומרים בתפלה אלקי אברהם וכו' דוקא ולא אלקי השמים וארץ. ונשיאת ראש ב"י לבנות בחי' פ' השכינה בדור המדבר הי' ע"י משה ואהרן ונאמר בו למשפחותם ולגולגולתם שהוא ענין פ' הארה שהוא בחי' עלי' ממטה למעלה כמשנת"ל כאן. ובנין פ' העקרי הנ"ל ע"י משה ואלעזר הכהן נאמר בו להיפך לחנוך משפחת החנוכי היינו מלמעלה למטה וכמשנת"ל דפ' העקרי הוא היורד ומתלבש בטבעיות דכנס"י ולזה הקדים לומר צרור את המדינים (צרור הוא מקור בחכ' הדקדוק) כי צוררים הם לכם וגו' פי' לשון צרור כמו ותבא העיר במצור (אטאקירן בל"א) שהוא כח המקיף דקדושה שדוחה את החיצונים. וזהו ויאמר ה' אל משה צרור את המדינים פי' שנתן לו כח לצרור את המדינים בבחי' מקיף הנ"ל. ואף שלא ניתן לישראל מארצם כי אינם מז' אומות כידוע וא"א להם ליכלל בישראל כמו שנכלל בהם כח הכנעני החתי וגו' כמשנ"ל כ"פ שהוא בחי' הטבע דנפש הטבעיות ולכן לא היו ישראל נלחמים עמהם כלל. רק לפי שצוררים הם לכם בבחי' המקיפין דקליפה להחטיא את ישראל בדבר פעור ובדבר כזבי וכו' ועי"ז יוכל ח"ו להיות מניעה לבנין הפרצוף לכבוש הז' עממין. לזאת ויאמר ה' אל משה ונתן לו כח המקור צרור את המדינים ועי"ז בודאי והכיתם אותם. וכיון שניתן הכח הזה לישראל שוב יש ג"כ כח ועוז לבנות פ' השכינה בישראל הנוגע לכיבוש הז' עממין שהוא המשכה מלמעלה למטה כנ"ל. וזהו וידבר משה וכו' אתם לבנו' הפרצוף ע"י המספר בדבור דוקא שהוא ענין השפעה מלמעלה למטה משא"כ בנין פ' דה"מ הי' ע"י בחי' מח' והשגה דוקא שהוא בחי' העלאה ממטה למעלה:
7
ח׳לאלה תחלק הארץ בנחלה. היינו לבאי הארץ כמו שפירשיז"ל. כדברי ר' יונתן בגמ' שאמר לבאי הארץ נתחלקה ומשונה נחלה זו מכל הנחלות שבתו' שכל הנחלות החיים יורשים את המתים. ונחלה זו המתים יורשים את החיים. (שני אחים. הא' הי' לו שלשה בנים. והב' בן א'. נטלו ד' חלקים בארץ. חזרה נחלתן אצל אבי אביהן. וזה הבן הא' נוטל ב' חלקים מנכסי אבי אביו. והג' בנים לא נטלו ג"כ רק שני חלקים). ומשמע דאיירי נמי אם השני אחים היו מיוצאי מצרים. א"כ למה חזרה הנחלה לאבי אביהן שהרי ליוצאי מצרים אמר ונתתי אותה מורשה. גם יש להעיר למה לא הזכיר בכאן גם הסדר ששותה נחלה זו לכל הנחלות. שהרי חזרו הבני בנים וירשו את אבי אביהן ידוע בע"ח שדור המדבר ודור שנכנסו לארץ הי' להם שני מדרי' חלוקות בענין השראת השכינה ונק' בל' הקבלה פרצוף דהמד"ב בשם לאה. ופרצוף דור באי הארץ בשם רחל ואעפ"כ רצה הקב"ה שיכנסו יוצאי מצרים לא"י. אך לפי שחטאו המרגלים בלה שדברו על א"י. והדור ההוא קבלו לה"ר לכן לא נכנסו הם לא"י. וכמ"ש ובאלה לא הי' איש כו'. ומשה ואהרן לא נכנסו לא"י כמ"ש יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם שאמר להם ודברתם אל הסלע והם הכו כו'. ובזה י"ל למה נק' זה לנס גדול יותר מע"י הכאה:
8
ט׳מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך. ובגמ' מזמור קינה מבע"ל. אלא שראה ששפך חמתו על העצים ועל האבנים דבהמ"ק ולא בבנ"י לכן אמר מזמור. וקשה שהרי אח"כ אומר נתנו את נבלת עבדיך מאכל וגו' בשר חסידך וגו' שפכו דמם וגו'. כתיב עקב ענוה יראת ה'. ובסה"ק ענוה רומז פ' לאה ויראת ה' פ' רחל ועקבי לאה נכנסים תוך ראש רחל ע"כ. לקרב אל השכל קצת השגת ענין זה למעלה. הנה בצלם אלקים עשה את האדם. יש בחי' אלו דלאה ורחל. אנו רואים שאם בלב האדם יש איזה התפעלות גדולה כמו פחד גדול או תשוקה גדולה אז מאליו וממילא המח' טרודה באותו הפחד או התאוה. הנה עצם ההתפעלות הוא בלב וכדמות התפעלות וכצלמה בכל פרטיה מצטייר במח'. וכמו שהתפעלות הלב היא מן עצם האדם מחמת המאורע. כן המח' הזאת נמשכת מאליו והרי זה כמו האדם עצמו ולא האדם עצמו ממש. ונק' בשם לאה אשת יעקב שנק' ג"כ ישראל, וענין פרצוף רחל הוא מה שאנ"ר שיש לאדם חבור עם הקנינים שלו כמו עבדים ושפחות ונחלת שדה וכרם ובתים ורכוש שהם יש להם קשר עם חיי האדם שהם שלו והוא יכול לעשות בהם מה שירצה ואין מוחה בידו להקדישם למכרם וכדומה וזולתו אין לו שום כח בנפשו של זה וכידוע. והיינו בחיי האדם דוקא שנפשו מורכבת בגופו ובהסתלק הנפש אין למתים קנין. והיינו לפי שכאשר הנפש באה בגוף האדם מתחנק חיי נפשו לב' ענינים. א' הוא חיי גופו. והב' הוא הקשר עם הקנינים. והוא ג"כ פרצוף גמור ששייכות הקנינים אל האדם הוא אל כל פרטי האדם מראשו ועד רגליו וע"י בחי' הפרצוף הזה הוא שיש להם חיבור עם האדם עצמו והיינו שפרצוף הזה מתפשט אל הקנינים וקונה אותם. ועי"ז הוא משעבדם אל האדם לעשות בהם כרצונו אבל בהסתלק הנפש מן הגוף לא נמצא ממנו כח מתפשט בערך גופניות קניני עוה"ז, לכן אין למתים קנין. כי נתבטל דבר המחבר את הקנינים אל האדם ופרצוף הזה נק' בשם רחל. וז"ש כרחל לפני גוזזיה נאלמה. כלומר שפרצוף, הזה מחובר עם הקנינים לא יסור מהם אף אם אין הולכים כשורה והאדם מסלק את עצמו מהן ומניחם אל ההזדמן או לשלוחים. והוא עצמו עוזב ענינם ועסוק בענינים אחרים. כמו קנינים המוצלחים או בדברי חכ' וכדומה. אבל בחי' רחל הנ"ל בע"כ היא קשורה עם הקנינים אף שאינה יכולה לפעול בהם הצלחה מכח האדם עצמו גם אם הוא מוצלח מאד עם כל שארי דברים. ובזה יובן מה שאמרה רחל אמנו אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. והיל"ל אמות. וכפי הדוגמא הנ"ל היינו כשאין לאדם קנינים אז פרצוף הזה אינו משמש כלום והרי הוא כמת שהנפש מסולקת לגמרי מן הגוף שהוא כלי שלה להתפשט על ידן. ולהבין ענין זה למעלה יש לבאר עוד דוגמא לזה מה דאי' בגמ' ר"א ור"א לגמרי' דרב הוי צריכי לסברא דילי' לא הוו צריכי.. כי היו יכולים להבין כמו הלב מבין של רב עצמו. אבל ממה שנמצא אצל רב עצמו ממעין החכ' שלו לא היו יכולים להשיג והענין דיש ג' בחי' מח'. בחי' תחתונה דמח' הוא שחושב חוץ מעצמותו כמו איך לעשות בפו"מ מה שכבר הוסכם בדעתו ומדותיו א"כ אין זה אלא איכות אופני הפעולה או הדיבור לזולתו וכדומה וזה נק' בשם לבוש (ועל כזה נא' כלבוש תחליפם ויחלופו וק"ל) למהו"ע נפש האדם בקרבו כידוע דמחדו"מ הם בחי' לבושים. בחי' הב' במח' הוא בחי' לאה הנ"ל שהוא בחי' פרצוף כדמותו בצלמו של האדם המתפעל בלבו יותר על המדות שבלב התמידיות (ולפי משנת"ל בפהק"ו הוא ענין פרצוף יעקב). בחי' הג' במח' הוא הבא ממעיין החכ' שהוא נק' מחשבת עיון. וזה יובן עם משנ"ת בפהק"ו ענין מדרי' ביטול בעצם העליונה שכמ"כ במחשבת עיון אין האותיות מורגשים כלל. וידוע דמח' עיון הוא יחוד חו"ב. מעיין החכ' נובע לבינה ונמשך ללב. ומהבל הלב בא לדבור וע"י הדבור מקבלים כל התלמידים השומעים איש כפי ערכו. אבל ר"א ור"א היו מקבלים גם מה שבא מלבו אל מחשבתו לעצמו בחי' לאה הנ"ל בעצמות האדם והיינו במה שבא ברב עצמו מבחי' יחוד חו"ב שלו ונגלה בלבו בבחי' יסוד אבא תוך יסוד ז"א שנמשך מזה בחי' לאה הנ"ל (וגם פרצוף יעקב כנ"ל) אז היו ר"א ור"א יכולים לסבור סברתו שבמחשבתו לעצמו. אבל איתא בגמ' דאמרו לו ר"א ור"א לרב והקשו בסברא ושתיק רב. ואעפ"כ לא חזר בו. ושמענו דהיינו בחי' ו"ק דאבא היינו מדות דבחי' חכ' שלא נגלית גם בבינה דרב ולכן לא היו ר"א ור"א יכולים להשיג שיהי' הענין מתיישב בדעתם כמו שהוא אצל רב עצמו שצופה בחכמתו]. וכן הוא ענין דור המדבר וכמשי"ת, והנה כל התלמידים אין להם מדרי' זו כלל. ואין השגתם והבנתם מדבריו מגיע כלל אל מה שהוא בעצמות הרב המשפיע לא מיני' ולא מקצתי'. אך יש להם דביקות יתירה מצד אחר וכענין מ"ש באלי' ואלישע וישלך אדרתו אליו וירץ אחר אלי' כו' ויקם וילך אחר אלי' וישרתהו. והיינו כשהתלמיד מוכן בעצמו לקבל מן הרב (כמו שכבר אמר ה' לאליהו ואת אלישע תמשח לנביא). אז הרב מושכו אליו בשימת עין בו. והוא ע"ד מ"ש נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. כי ע"י נתינת עין החכם בו נתחבר אליו אל החכם הניצוץ אלקי המחי' את האיש ההוא וכשנתחבר הניצוץ אל החכם שוב אין יכול המורד ופושע לחיות ממנה כי גבה ממנו. אבל בתלמיד המוכן הנה שימת עין הרב בו מושכו אל עצמו עד שכל עצמות האיש נמשך אל הרב עד שנעשה כקנינו הנ"ל. וזהו גדולה שמושה של תורה כמ"ש באלישע וישרתהו. ותלמיד כזה א דלאו בר השגה הוא מ"מ ד"ת של הרב עושים בו רושם גדול בטעם וסברא כאלו סובר ומבין ממש וזה דמיון מ"ש עקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל. וזהו ענין דור שנכנסו לארץ לקיים כל המצות שא"א לקיים הכל אלא בא"י כמו שהאדם אין יכול לעשות כל חפצו כ"א בקניני עצמו כנ"ל. וזהו בחי' פ' רחל. ונק' ג"כ פרצוף העיקרי כי עיקר הכל דברה"ע הוא בשביל התומ"צ שהן פנימי' רצה"ע. והיא אומרת הבה לי בנים בנ"י שמוסרים נפשם ורצונם לדבקה בה' וכנ"ל דאם אין מתה אנכי שאין האור דבחי' פ' המתפשט לפעול הביטול והדביקות בה' מאיר בכלי כלום וכן כרחל לפני גוזזיה נאלמה. שזה כאשר זכתה לבנים באי הארץ וכמ"ש וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני כו' לתת לזרעו וכמ"ש כ"פ שהוא התהפכות מדות הטבעיי' שהם דר"כ הכנעני כו' להיות דבוקים בהשי"ת ונק' טבע היהדות שנתקשרה בהם בבחי' פרצוף רחל הנ"ל. וכמו הקירוב ושימת עין של הרב שנכנסה בחיי התלמיד הנ"ל. וכשישראל חוטאים יש יניקה לחיצוני' מהקדושה ח"ו וזהו גוזזיה. וזהו ענין גלות השכינה הקשורה ועטופה עם בנ"י למטה. וזהו אלקים באו גוים בנחלתיך. וכמאמרם ז"ל שנה ופירש קשה מכולם. שהחיצונים מתגברים כשיונקים מקדושת מה ששנה ושימש ת"ח בתוקף יותר ח"ו. אך אעפ"כ אמר מזמור לאסף. לפי ששפך חמתו על עצים ואבנים וזה יובן עם חקירה אחת במ"ש בספרים שעצם הלוז שיש באדם שהוא קיים ואינו נרקב ככל הגוף וממנו מתפשט כל גוף האדם בתחה"מ. דלפי"ז הרוגי מלכות (שארז"ל אין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן) שנתנו לשריפת אש או לחיות וכלבים שאין העצם הזה נשאר בקיומו מהיכן יהי' הגוף שלהם בתחה"מ. וכן כל אדם שטרפוהו חיות ואכלוהו או שנשרף ע"פ מקרה מה תהא עליו. והענין כי במיתה הטבעית נשאר עדיין קצת מחבור הנפש עם הגוף בהבלי דגרמי'. וכן תרווד רקב מטמא הוא. וכן מעשה האדם מעכב ועליית הנר"נ עפ"י דין ומשפט ב"ד שלמעלה מפני שהחיבור שבינם לגוף עדיין יש לו ואחיזה בגוף ובכח המחדו"מ שלו כידוע. והיינו כשמיתתו היתה כסדרו של עולם עפ"י דין ומשפט דיום המיתה שאף שיש שם חימה (כמ"ש ר"א חימה עזה יש בעולם) ממוזג הוא במדת החסד והרחמים וע"י נשאר קצת קיום וחיבור הנפש עם הגוף. אבל כששופך את חמתו מבלי מזיגת החסד והרחמים לא ישאר שריד ופליט. וכמארז"ל גופם כלה ונשמתם נשרפת וכענין ונכרתה הנפש אמנם כששופך את חמתו רק על חומר הגוף שלא ישאר ממנו פליטה דהיינו רק על בחי' דומם וצומח שבו ולא על בחי' החיות שישנו אפי' בדומם וצומח של הגוף (כידוע שאפי' בדומם יש בחי' חי) אז החיות של דוצ"מ עולה בכלל כל בחי' החיות הנר"נ לשרשו למעלה ומשם יצמח גוף חדש ממש בחיצוני' הדוצ"מ מן בחי' החיות דדו"צ שנשאר למעלה בעת תחה"מ. וז"ש מזמור לאסף נשא זמרה על שבעת תוקף הדין בחורבן ירושלים ובהמ"ק שם הוא אתחלתא דנחמה. וכמ"ש שמשיח נולד בעת שנשרף בהמ"ק והיינו לפי ששפך הקב"ה את חמתו בלי מעצר. רק שהיתה השפיכה רק על העצים ועל האבנים צו"ד דבהמ"ק וגופות בנ"י כמ"ש נתנו את נבלת עבדיך וגו' שזהו שפיכת החימה עליהם בבחי' החיצוני' דדו"צ כנ"ל. אבל בחי' החיות שבהם עלה למעלה בבחי' עילוי גדול הרבה יותר משאם הי' נשאר הקצת חבור בגוף. וה"ז כמ"ש בנחמה כולם נקבצו באו לך. וכן קודם הנחמה למטה יש לה בנים למעלה שיקבצו ובאו לה ובהם מתקומם ומתקיים פרצופה ובנינה:
9
י׳ומעתה נבוא לביאור ענין הפסוקים דהנה ביצ"מ אמרו נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה (ז"א). וגאלם. אותו הגילוי בא במ"ת בתוך בנ"י והוא הכח והסגולה שיש לבנ"י לעשות מצות ה'. ושיהי' נמשך בעשיית המצות המשכת אלקות ממש (אברים דמלכא) בעולם בבחי' מתן בסתר כידוע. ולעת קץ יגלה ויראה כל מה, שעשו והמשיכו ע"י המצות. וה"ז כח סגוליי במקבלי התו' שע"י עשייתן המצות יומשך אלקות ממש כבי' ולהבין היטב ענין הסגולה וית' ג"כ מ"ש כל פקודא דלאו איהו בדו"ר לא פרחא לעילא עפ"י הידוע דיש מקום עיון בספרים מהו בין דרכי האמורי האסורים ובין שאר מיני סגולות כקמיעות וכדומה שהן מותרים כמו מה שיש בו משום רפואה. והענין י"ל דרפואה ממש הוא עפ"י הרכבת הנמצאים מארמ"ע למיניהם ופרטיהם שבזה נמצא תוקף כח האש במדה ידוע ובזה תוקף כח אחר דרמ"ע. והרופא ימצא מן הסמים והרפואות מה שימלא חסרון וקלקול החולי להעמידו על הרכבה ממוצעת כראוי לאדם. אמנם יש עוד בכל דבר ענין וכח סגוליי נעלם בגוף הנמצא מד"י ארמ"ע. והענין דשרש ד"י ארמ"ע הוא מד' אותי' שם הוי' ב"ה כידוע. ובשם הוי' ב"ה יש קוצו של יו"ד והקוץ רומז למטה (וכמ"ש באותיות דר"ע אומרים לבי"ת מי בראך. והוא מראה להם בהקוץ שמאחוריו אל הא' כו') ממה שהוא למעלה שרש הנעלם דד' אותיות והוא בחי' הכתר וא"א שהוא ארוך ומתפשט עד סוף האצי' דד' אותיות. וכמו שהוא למעלה בשם הוי' ב"ה כמ"כ הוא למטה בכל הרכבת ארמ"ע יש בהם גם כח הנעלם דשרש מקום התהוות הד"י וההרכבה. ואין החכם בחכמת הטבע מגיע בחכמתו רק למה שהוא מורכב מד"י. אבל ענין הסגולה לא יוכל להשיג כ"א מי שהשגתו מגיע גם לשרש הד"י ממקורם והוא יכול לגלות מה שכבר ישנו בתוך המורכב. וזהו שמה שמותר לעשות היינו במה שכבר ישנו במורכב כח הסגולה. אבל דרכי האמורי הוא להמשיך כח חדש מה שאינו עתה וק"ל. ועד"ז יש להתבונן שע"י מתן התו' שאמר אנכי הוי' אלקיך ופב"פ דבר עמהם נמשך מזה ענין אלקי שלמעלה מכחות הנבראים להיות נמצא בהם כמו שהסגולה נמצאת בנבראים ומורכבים תחתונים ממש משרש שלהם שהוא ג"כ כח נברא (אבל במ"ת נמצא במקבלי התו' כח אלקי כנ"ל) וכאשר מקבלי התו' עושים המצוה נמשך כח הסגולה לפעול בעולם גילוי אלקות. וכמו שאמרו בקמיע דדוקא מן המומחה תועיל. היינו שהמומחה הוא שמגיע בשכלו לענין שרש המורכבים הוא דוקא יוכל לגלות פעולת השרש ע"י המורכב. וכשאין שם מומחה המחבר את המורכב אל שרשו ע"י השגתו הנ"ל לא תועיל הסגולה אף שכבר ישנה בכח המורכבים כנ"ל. דמיון מקוש"י הנ"ל. מפני העלם השרש שנתעלם במורכב המורגש, כמ"כ יובן שגם שהמצוה נעשית למטה ע"י מקבלי התו' שכבר יש בהם כח הסגוליי. אבל עדיין נעלמת בחיי הנפש בגוף לגמרי עד שאין מקום לצאת מתוך העלמה להתגלות בעולם כ"א ע"י הארה נמשכת מן השרש של המצות למעלה שהן אברי' דמלכא וע"י דו"ר שהוא בחי' התפעלות האדם מאלקות פרחא המצוה לעילא לקבל אור משרשה אז תהי' פעולתה נגלית למטה לע"ל בפו"מ. והנה אף שעושה אדם מצוה אחת כמה פעמים אין אור המתגלה בעולם רק כח סגולי אחד שיש בבנ"י לגלות אלקות בעולם. רק שע"י ריבוי הפעמים שעושה בפו"מ מתבררי' ניצוצות דתהו בכל פעם ופעם ועי"ז מתוסף האור הסגוליי ביתר שאת ותוקף ועוז. אבל הכל אור מדרי' א' הוא:
10
י״אקיצור הדברים שע"י מ"ת נמצא בישראל כח המצות כמו שיש במורכבים כח הסגולה. ולגלותו לענין פעולה בעולם צריך שיתחבר כח המצות שבישראל בבחי' גילוי כעין צנור אל שרש המצות באברין דמלכא וזהו ע"י דו"ר כמו שפעולת הסגולה באה ע"י המומחה כנ"ל. אמנם גם בדו"ר אינו עולה אלא עד מדרי' עולמות דיצי' ובריאה. ובכדי שתעלה סגולת המצות בבחי' גילוי ע"ד צנור הנ"ל גם עד בחי' אלקות ממש דמדרי' אצי'. זהו ענין המשכן ושכינה בישראל שבזה הן הן הב' פרצופי' דלאה ורחל הנ"ל. ודור המדבר נת' שהיתה השכינה בהם מדרי' בחי' לאה פרצוף הארה שנהנו ונזונו מאור התו' במדרי' אלקות ממש. והיינו שהיו מקבלים אור התו' כמו שהיא נגלית למעלה במדרי' בחי' לאה דהיינו כענין סברי' דרב עצמו שהי' גם לר"א ור"א כנ"ל. וע"י מדרי' ובחי' זו דוקא היתה דביקות בנ"י אז בהקב"ה. אבל חוץ ממדרי' זאת לא הי' להם כדוגמת ביטול התלמיד לרב דמדרי' הב' הנ"ל במשל. ולכן לא הי' להם מעשה המצות בפו"מ ולא הי' כח מ"ת נגלה על ידיהם כ"א בבחי' ההתפעלות בכח השכינה שבמשכן ענין התפעלות אלקות הידוע במדרי' עליונה דוגמת המשל דסברי' דרב עצמו הנ"ל. אבל מעשה המצות בפו"מ הוא ענין שמוש הרב בחי' הב' שבמשל שהוא ביטול כל עצמותו של התלמיד בחי' רחל הנ"ל. אין מקומו אלא בא"י דוקא כנ"ל כידוע. ורצה הקב"ה שיכנסו דור המדבר עצמן לא"י והי' בזה עילוי גדול לישראל לא זו בלבד שהי' להם גילוי האור שכעין המשל דסברי' דרב כנ"ל. עוד זאת שהי' סיוע ותוקף גדול להם בבחי' אתעדל"ע כמו ענין פרצוף לאה הנ"ל שהוא במשל הראשון בא מאליו וממילא מהתפעלות לב האדם אל המח'. וכן לגמרי' דרב הוו צריכי ומאליהם לא היו יכולים לעשות כלום. אלא רק שכשרב אומר להם סוברים דבריו בשלימות גדול כנ"ל. נמצא כל פעולותיהם הי' רק ע"י אתעדל"ע ובכח בחי' פרצוף רחל היו מקבלים גם בחי' הביטול דתלמיד לרב בשמוש הנ"ל. והי' יחוד ב' הפרצופים דלאה ורחל בשלימות עליון דעקבי לאה נכנסים כו' הנ"ל. אך כשמאסו בארץ חמדה וכמ"ש בכתבי אדמו"ר בפי' ארץ אוכלת יושביה שזהו הלה"ר שלהם שאין יושבי א"י כ"א במדרי' ביטול כל עצמותו והם מאסו בזאת ולכן אומר נשבעתי באפי אם יבואון וגו'. אבל גם ע"י משה ואהרן כידוע דמשה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא אם היו הם נכנסים לארץ הי' להם לישראל בחי' הסיוע הגדול דאתעדל"ע שזהו בחי' ומדרי' משה שושבינא להביא את המלך אל המטרוניתא שהוא קשר וחיבור בנ"י אל ה' במדריגת אלקות כנ"ל. ובבוא המלך בכבודו יתפרדו כל פועלי און מאליהם וממילא ולא הי' שום מונע ומעכב מלקיים כל התו' כולה. וכן ענין אהרן שושבינא כו' ק"ל התועלת ממנו. ולזאת אמר הקב"ה ודברתם אל הסלע ונתן מימיו. כי ידוע דבארה של מרים הוא בחי' אתעדל"ת ומ"נ כמ"ש במ"א. וכשמתה מרים הי' בא גם בחי' הח"נ ע"י משה שושבינא דמל' שהוא אתעדל"ע בכח להעלות מ"נ. וזהו ודברתם כמ"ש במדרש אני אמרתי שנה עליו פרק א' או הלכה א' והוא נותן מימיו וק"ל. אבל לא עשו כן אלא ע"י הכאה הוציאו מים. וכמארז"ל מתנה טובה הנחיל משה לישראל בהכאה זו והוא הפלפול בד"ת, שהוא ענין הכאה ובטישת האורות זה בזה יוצא מהם אור חדש. והוא ענין הפלפול בקושיות ותירוצים ורמינהו כו'. והוא כענין אתעדל"ת לבד ע"ד הפלפול והכאת הקושיות ולכן ע"י שנעשה בחי' הכאה להוציא המים נשאר הענין שיהי' בחי' אתעדל"ת מעצמה ולא מאתעדל"ע לכן אמר לא תביאו וד"ל:
11
י״בומעתה יובן שדור באי הארץ ירשו את הארץ מרחל אמם. וע"פ כל הנ"ל יובן שבחי' רחל הוא קנין הקנינים לעשות האדם בהם כרצונו. ובהשראת השכינה בישראל בבחי' רחל הנ"ל זכו לבחי' הביטול כתלמיד אל הרב בשימוש הנ"ל ובכח זה ירשו את הארץ לעשות בה רצה"ע ב"ה כרצונו בכח הסגולה שלהם. ונת"ל דכח הסגולה צריך צנור המחבר שרש הסגולה אל מקום העלמה. וזהו שחזרה הנחלה אל יוצאי מצרים שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה ונתן להם התו' פב"פ כמו ענין פרחא לעילא הנ"ל ע"י דו"ר וע"י השכינה כמבואר הכל. ובחזרה הזאת אין נ"מ אם הי' לאחד כמה בנים ולאחיו שגם הוא משרש אב א' עמו בן אחד הכל עולה למקום א' הוא חבור שני האחים באביהם והמשכיל יבין ששני אחים מיוצאי מצרים נגלה עליהם הקב"ה בבחי' ומדרי' ומדה א' וזהו המתים הם האחים יוצאי מצרים נוחלים את החיים שהם החיים דוקא הזוכים בירושת א"י. רק שהמתים יורשים אותם שע"י המתים עולה כח הסגולה אל שרשו כמו ע"י דו"ר ושכינה הנ"ל. ומזה חזרה אל אבי אביהם ירמוז לאברין דמלכא וד"ל, ומובן שאין מה שמאיר ובא במעשה המצות מאור אברין דמלכא למטה נק' בשם ירושה למטה ולזה לא אמרו שחוזרים בני האחים ויורשים בשוה מאבי אביהם כי אין זה ענין ירושה אלא אברים דמלכא שאת השמים ואת הארץ אני מלא מתגלים אל כח הסגולה דמ"ת למטה ע"י אתעדל"ת במעשה המצות בפו"מ והבן:
12
י״גוביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם מקרא קודש יהי' לכם וגו'. תיבת בשבועותיכם אין לה משמעות כלל. וגם לשון בהקריבכם מנחה חדשה דהל"ל תקריבו מנחה חדשה. וביום הבכורים אי' בזוהר ע"פ זה אז ירננו כל עצי יער בעידנא דאילנא מבכרי איבייהו והשירה שאומרים הוא ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה ע"ש פ' אמור. בגמ' הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שנתנה בו תורה לישראל הוא. רב יוסף ביומא דעצרתא הוו עבדי' לי' עגלא תלתא אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. וזה צריך תבונה. רב ששת הוה אמר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. ופריך בגמ' והאר"י א"ר אלמלא תו' לא נתקיימו שו"א (פי' וא"כ ת"ת הוא לא בשביל נפשו לבד אלא בשביל כל העולם). ומשני מעיקרא כי עביד אינש אדעתי' דנפשי' עביד. ולפי פשוטו אינו מובן דעל מה שעשה ההתחלה לבד לא יתכן לומר לך קראי לך תנאי. במד"ר ואהי' אצלו אמון (כלומר התו' אצל הקב"ה) "אמון "פדגוג כד"א ויהי אומן את הדסה. אמון "אומנא. ובגמ' הל' כלי אומנתו של הקב"ה, וב' הפירושים הללו רחוקים זמ"ז מן הקצה אל הקצה. וכן בזוה"ק במ"א הוא אומר אסתכל באוריי' וברא עלמין זהו כמו אמון פדגוג. ובמ"א הוא אומר באוריי' עבד קוב"ה עלמא. וזהו כמו כלי אומנתו:
13
י״דידוע מפי השמועה שבצאת ישראל ממצרים ונתנה התו' נק' רק בשם מ"ת ולא נק' בשם נתינת המצות ועל המצות הוא אומר בפ' שלח למן היום אשר צוה ה' והלאה וגו' והיינו שצוה בתורה. ויש להבין את זאת שהרי לפי המבואר עד כה בפהק"ו שודאי מאת השי"ת ניתן לישראל כח המצות כמש"ש באריכות ולמה לא נק' גם מתן המצות. ובתפלת מוספין אומרים ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו כמצות רצונך וקבלנו הפי' שאז יהי' מצות רצונך דוקא היינו יחוד קובה"ו כתר בכתר (כי אז תהי' אחעט"ב כמ"ש במ"א באריכות וכדלקמן). ועכשיו היחוד היותר עליון הוא רק פב"פ ויאר ה' פניו כמ"ש חכמת אדם תאיר פניו. והיינו שהיחוד הוא בבחי' חכ' בחכ' ולעתיד יהי' היחוד גם כתר בכתר. והמשכיל יבין שאז יהי' נק' גם בשם מתן המצות וכדלקמן. ידוע שיש בחי' רצה"ע כלומר שלמעלה מהחכ' ודעת (אפי' החו"ב דאו"א. והוא בחי' א"א כידוע). ויש בחי' רצה"ת שלמטה מהטו"ד (והוא הכתר דז"א כידוע). ויובן מהדוגמא שלמטה שבאדם התחתון יש בו בחי' רצון שלמעלה מהטו"ד והוא הנק' בל"א (ווינטשין זיך). והוא ענין כסופים בטלים מתענוגי עוה"ז שיש מי שמחשב בזה הרבה בכמה וכמה פרטים זה בכה וזה בכה ואין אדם לחבירו דומה בזה. לזה יבוא המח' וציור דכסופין בטלים בהון כסף וזהב כו' וזה בבנינים והיכלות ומרכבות וזה בממשלה וכדומה (ובאמת מהו"ע הנפש של כל אדם ואדם לפי דרכו יש לה הכנה וקצת סגולה להרצון הזה. ושמענו בשם קדושי עליון שבהרבות האדם במחשבות כיסופין בטלים הנ"ל יוכל להיות שמה שהי' ראוי לבוא עליו באמת מטובת עוה"ז יוצא לריק ובטילה ע"י המח' והטרדא ברעיונותם ולא יבוא אל הפועל מחמת זה). ומהרצון הזה לא בא שום כח וסברא לענין הנהגת ביתו ופרנסתו. והנהגתו הוא רק מרצון שלמטה מן החו"ב והוא הנק' רצון הלב (אף שלפעמים אינו עולה רק במוח ומחשב בו בחו"ב ואח"כ נעשה הרצון גם בלב. אך מחמת שהרצון להנהגה בא תומ"י להתבונן בו בחו"ב ומוחין ואם יסכימו יבוא הרצון גם בלב להביא לידי פועל ממש במדות ומחדו"מ ואם לא יסכים השכל עליו יבטלנו לגמרי ולא יהי' לו שום תשוקה להעלותו לרצון כ"א כאשר יסכים עליו השכל ולכן נק' רצון שלמטה מהטו"ד וכלומר שהוא תלוי בטו"ד). והנה ברצון שלמעלה מטו"ד הנ"ל נת' שיש מי שרצונותיו מתפשטים בדבר זה ויש שמתפשטים באופנים אחרים. ולמה שידוע שנק' כסופין כנ"ל היינו שהנפש נמשכת אחר הרצון הזה בטעם ועונג וכוסף מובן שמה שזה מחשב בדרך זה הוא מחמת שזה טוב לו לפי נפרד מקו"ח כנ"ל באופן שיהי' בהם הכנה למה שהוא העונג והטעם ברצה"ע שהוא עיקר הכל כנ"ל. והבריאה עצמה נעשית מששת ימים דז"א שהוא בחי' המדות כנ"ל. והנה הבריאה עצמה יש בה כח הפועל בנפעל. והכח הזה הוא נמצא מאין ליש ממדות דז"א והוא בחי' הע"מ שע"י צירופי אותיותיהם נמצא כח הפועל והנפעל ממנו בכל פרטיי' שבעולמות. אמנם למשל כמו אומן הגדול ומופלג באומנות הכלי שיעשה הוא בעצמו בידיו יעלת חן ותואר והדר יותר מן כל הכלים כמותו שיעשו סתם אומנים והיינו לפי שבכח הפועל שלו נמצא מבחי' עילוי מדרי' זכות נפשו בכח האומנות. וי"ל ממשל זה בעולמות שהגם שנבראו מבחי' כח הפועל דמאמרות הבא ממדות דצו"מ כפום עובדיהון דב"נ. אעפ"כ יש מהודו ית' ויתעלה עליהם שהוא נבדל מכל מציאותם כי הוא הבורא אותם מאין ואתה הוא עד שנבה"ע וכו'. ולכן אמרו דור אנוש היו ניזונים בחסדו של מקום שהוא מדת החסד דז"א עצמה ששלטה באלף שנה ראשונים. ולכן אף שלפי מדת הצו"מ כפום עובדיהון דב"נ היו ראויים שלא לזונם אעפ"כ היו ניזונים מבחי' חסדו של מקום כאמור. וזהו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ודרז"ל באברהם הוא החסד דז"א שבאלף שנה ראשונים הנ"ל. והנה אברהם יצא ממנו ישמעאל והיינו כנ"ל שלפי הבדלת רום מעלתו מן העולמות יוכל לבוא בעולמות גם בחי' פסולת. ולפי"ז הי' יכול להיות דור אנוש ניזונין בכל שלימות ההצלחה. אמרת לא כן הי' כי בימי אנוש הציף אוקיינוס שלישו של עולם ואח"כ כתוב ג"כ מן האדמה אשר אררה ה' וגם בפרטיות הי' העולם נדון בכל ר"ה כמ"ש במ"א, והוא כמ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם כידוע בע"ח שבחי' פ' יעקב למעלה הוא מברורי אחוריים דחו"ב דתהו והוא שרש חכמת התורה בנגלה המורה דרך המצות והוא דרך הוי' כבי' שהוא במהו"ע הולך בזה הדר וכלומר שגם רוממות והתנשאות הערך וההבדלה דמהו"ע ז"א מן העולמות הולך גם הו (כפי המבואר עפ"י המשל מאומן הגדול) בדרך התורה דוקא ולכן בא עכ"פ איזה דין ומשפט בעולם עפ"י התו' (ששרשה מח"ס) בכדי שלא תתבטל למטה בעולמות ההכנה דאסתכל באוריי' וברא עלמא הנ"ל (ובזה קל להבין מ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם) ודרך הזה דתורה נמצא גם בעולמות תוך כח הפועל ונפעל הנ"ל ובדרך הזה הולך (כבי') הוי' והיא התורה שקיימו קודם שנתנה אלא שע"י דביקותם בהוי' ראו את דרכה והלכו בה. ועם האמור מובן שזהו שהתו' היא כלי אומנותו (של האומן המופ') של הקב"ה בכבודו ובעצמו וק"ל. אבל מתן התורה כתי' בי' וירד הוי' על ה"ס וידוע התימה בזה איך שייך לפניו ית' ל' ירידה ממקום למקום והלא לאפ"מ. ועפ"י משנ"ת יובן דהיינו כמ"ש במדרש שפתח להם כל הרקיעים כלומר כל המסכים וההעלמות דעיגולים זא"ז כנ"ל כשפתח אותם הרי ירדה בחי' הח"ס שברצה"ע עצמה להגלות גם על ה"ס. ואעפ"י שגם קודם פתיחת הרקיעים היתה הח"ס מצויה למטה אלא שהעיגולים היו מעלימים עליו וכשהלך ונפתח מלמעלה למטה עד ה"ס התחתון נק' בלשון ירידה. ואמנם כתי' וירד ה' שהוא ז"א כי בעולמות א"א לבוא אלא מבחי' ז"א דייקא. אלא שנדמה להם כזקן פי' שהאירה בו בז"א עצמו דיקנא דא"א שע"ז נא' לבושי' כתלג חיור דקאי על בחי' ח"ס שברצה"ע שהוא לבושי' דעתיק יומין שראה דניאל (בבחי' המראה וע"י זו"נ דאצי' דוקא שהם עושים ובוראים המראה לראות בה גם את בחי' ע"י) כידוע בכתבים. וזהו מתן תורה לישראל דלעילא (וישראל דלתתא כמשי"ת). כלומר שלא כמו שהי' בעת בה"ע רק אסתכל באוריי'. ע"ד דמיון ודוגמא בהבדל רבוא רבבות פעמים כמראה דניאל הנ"ל. אלא שנתנה התו' דח"ס לישראל דלעילא במציאות קיים בעצמו במוחין דז"א עד שנדמה להם כזקן ממש. וכמ"כ יובן נתינת התו' לישראל למטה שע"י שפתח להם הרקיעים ואנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה בעצמה שמענו עי"ז נעשה עם תורתי בלבם שהיא מצוי' בהם ממש כמ"ש בכתבים ע"פ וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, פי' לאמר שבכל עת וזמן שיאמרו ישראל יהי' זה וידבר אלקים כענין דבר ה' זו הלכה וכידוע בכ"ד וזהו מתן התו' שהתורה מח"ס דא"א באה לשכון כבוד בישראל וממנה מתפשטים הדברי תורה שמדברים ישראל למטה. אבל המצות אף שכח המצות נתתן להם לישראל אין הם עצמם מתפשטים בכחם תוך המצות שעושים ואין כח הפועל דאדם התחתון במעשה המצות (כמו כח התנועה דהנחת תפילין) מתפעל כח המצוה שיש בו אלא רק מכח נפשו האלקית שרצונה לעשות רצונו ית' בעומ"ש או בכח האהוי"ר של הנפה"א לקיים ולעשות את אשר צוה ה' ומזה דוקא בא כח הפועל והתנועה לעשות המצוה. אבל בתו' עיקר הכח הבא בתורת האדם הוא דבר ה' דוקא והוא המניע העיקרי להיות הדברים דברי תורה (ומה שצריך לזה כלומר ללמוד התו' ג"כ עומ"ש ואהוי"ר וא"ל לא ילמוד כלל היינו רק שהנפש מתגברת בזה על הגוף להכניע בכדי שיוכל כח התו' להתפשט בד"ת). וזהו אוריי' וקוב"ה כולא חד כי דבר ה' הוא התו' והוא המדבר ופקודין הן אברי' דמלכא שהנר"נ בכח של עצמן יכולים לידבק בו במעשה המצות כי הוא נמשך אליהן ע"י המצוה שעושין. וזהו הכח על המצות שקבלו ממ"ת שכשיעשו מצוה כמאמרה יומשך בה אור כמשל כח האדם באבריו וכמ"ש בתניא. אך כשעושה האדם המצות בהתפעלות אלקות הידוע שבאה מכח המשכן דושכנתי בתוכם אז הוא למטה בקרב האדם ענין יחוד קובה"ו כי כח ההתפעלות אלקית מגיע להתפעלות מכח המצות שיש באדם בהעלם כנ"ל, וע"י ת"ת מי שתו' אומנתו כלומר שאין צריך לשום סיבה לעורר התגברות הנפש אלקי' וכן רו"נ לדבר ד"ת כנ"ל אלא שמאליו וממילא אוריי' מרתחא לו בחמימות והתלהבות עד שא"א לו כלל מבלתי עסק התורה ה"ז ודאי יחוד קובה"ו בדבורי הד"ת אף בלא שום התפעלות מורגשת לו כלל והוא יחוד קובה"ו למעלה ולמטה כי ה' הוא המדבר הד"ת בפיו בלי שום סיבה מכחות נפשו (משא"כ ע"י סיבה כנ"ל יש בזה כמו במצות שתלוי לפי אופן ומדרי' הסיבה דו"ר טבעיי' ביצירה ושכליי' בבריאה כו' כמ"ש במ"א באריכות זה הענין שיש בזה מענין היחוד ע"י מט"ט כו' כמ"ש באריכות):
14
ט״ווהנה היו"ט שנתנו לישראל נק' מועדי הוי' (פי' שלמעלה בזו"נ דאצי' הוא בחי' יעוד וחיבור ויחוד וזווג) אשר תקראו אותם אתם בב"ד שלמטה שיבוא המועד הזה גם בקרבכם. וזהו מעין ענין מתן התורה שכמ"כ נמצא בישראל ענין מועדי הוי' ע"י הקריאה בב"ד. ולכן דעת ר"א שאין לו לאדם ביו"ט או יושב ושונה (כענין תורתו אומנתו הנ"ל) שממילא כמו שהד"ת עצמן הן יחוד קובה"ו כן נמצא בזה גם המועדי הוי' כמו שהן נמצאים למעלה. או אוכל ושותה בי"ט למטה יש בזה ג"כ ענין המועדי הוי' ואם אינו לא אוכל ושותה ולא יושב ושונה יש בזה חלול קדושת יו"ט הנמצאת למטה בישראל (ולפ"ז הי' אפשר לומר שהמאמר הוא רק שלא ישב בטל אלא יעשה אחת משתי אלו אפי' בזא"ז. אלא שאח"כ אמרו או כולו לה' או כולו לכם לא משמע כן). והמשכיל יבין הענין עפ"י הידוע שיש לקדושי עליונים המפורסמים י"ח בבחי' עלי' למעלה (נק' אצלם היינט איז ער גאר אויבין). ושמעתי בפירוש שלא כדברי החושבים שיכול להיות באדם ב' מחשבות והרגשות כאחד היינו אויבין וגם אונטין. אלא אמר בפירוש שזהו דבר שא"א כלל והאריך בזה אכ"מ אז מען איז אויבין איז מען ניט אונטין וכן להיפך ויש להסביר קצת הענין ע"פ מ"ש בקו"א על התניא בשם כהאריז"ל שכל מה שאדם (שראוי לקרותו אדם) עושה למטה כן הדיוקן שלו עושה למעלה. ובמדרש ע"פ מלאכי אלקים עולים ויורדים בו עולים ומסתכלים בדיוקנו שלמעלה כלומר יעקב החקוק בכסה"כ ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה. כן יש להבין שנשמה עצמה שהוא הדיוקן שלמטה כאן העולה בי"ח להסתכל בדיוקן שלה שלמעלה ושם שניהם עולים בקנה א' ועושים מה שעושים. ולפעמים נמצא גם איזה פעולה למטה כענין האבות הן המרכבה וכו' כידוע בכ"ד. וכן הוא הענין בלמוד תושבע"פ (או רזין כסודות הזהר) הוא רק למעלה כידוע ומוכרח מכמה דוכתי. וזהו סברת ר"א או כולו לה' פי' אויבין או כולו לכם פי' אונטין. ור"י סבר חלקהו וכו' אמנם בעצרת אמרו הכל מודים דבעינן נמי לכם. דענין לה' הנ"ל נת' שהוא כדמיון קצת למה שקיימו האבות כהת"כ וה"ז רק בחי' ארחות הוי' שהוא כלי אומנתו של הקב"ה כנ"ל. אבל בשבועות מעלה יתירה יש בו שנתנה התורה דח"ס לבושי' כתלג חיור הנ"ל לישראל דלעילא עד שנדמה להם כזקן הנ"ל ולא נגלה זאת רק לישראל למטה שהן הגורמים מציאות זה למעלה שעד שלא היו ישראל למטה לא הי' למעלה רק בחי' אסתכל באוריי' כנ"ל. ולכן הכל מודים דבעינן נמי לכם. היינו אונטין בכח התו' דלא בשמים היא והבן. ועד"ז סובב הולך מאמר ר"י הוו עבדי לי' עיגלא תלתא שהוא מאכל חשוב והיינו שנהג חשיבות בעצמו ואמר הטעם שמזל היום גורם כנ"ל יום שנתנה בו תורה לישראל והיינו יום הבכורים אילנא דמבכרי איבייהו שבאילן עצמו נכנס בו כח גדול ועליון ליתן טעם בפירות וממילא מגיע העילוי דכח האילן עד לפירותיו. ואמנם הדבר פשוט שיש הפרש בין מה שבא בפרי ובין מה שבא באילן. כי באילן הוא כח נבדל כח המצמיח הדשא חדשות מן מאמר תדשא הארץ דשא ועץ עושה פרי והוא כח אלקי ממש. והטעם הנשאר בפרי הוא טבעי הנברא מאין ליש. אבל באותה השעה דאילני מבכרי איבייהו הרי יש חיבור לכח אלקי אל הפרי ג"כ לתת בה טעם. והיינו דוקא בטעם הפרי אבל גידול גוף הפרי נעשה מחיבור ד"י שבעולם ע"י כח הצומח שבאילן וכמ"ש במ"א בענין מיום שברא ה' את העולם לא הי' אדם שקראו להקב"ה אדון יעו"ש. ולפי שזהו דבר מופלא בפרי ובאילן לכן אז ירננו עצי היער ואומרים ה' בשמים הכין כסאו דלמעלה בקדושה עליונה דספי' דאצילות הוא אילנא דמבכרי איבייהו ומלכותו בכל משלה שגם בזה העולם מתפשט איזה רמז הארה משם. וז"ש ר"י אי לאו האי יומא דקא גרים שנדמה להם כזקן ובא בחי' הח"ס בבחי' מ"ת לישראל ויהיב חכמתא ממש לחכימין משא"כ דלאו חכימין אף שלכולם נתנה התו' אך אין זה כ"א כמו טעם הפרי לבד ולא חבור כח המצמיח שבאילן אבל לחכימין יהיב חכמתא ממש (ע' דרוש ל"ג בעומר ענין אל"ף פלא ויבין המשכיל ענין זה דחכמתא לחכימין). לכן הם שרי התו' ולא בשמים היא כמו שאמר ר' יהושע בתנור של עכנאי. וכתי' ובתורתו יהגה כו' שנק' תורתו שלו. וזהו דהאי יומא גרים לי' החשיבות ומחמתו נק' התו' שלו והוא שר התו' לכן נהג בחשיבות לאכול עגלא תילתא. וסמכו ענין לו גם דברי רב ששת שאמר חדאי נפשאי לך קראי שהוא ג"כ דומה לענין זה דר"י שע"י ההתחלה טובה נעשה החשיבות והשלימות וכמ"כ בר"ש לפי שההתחלה היתה אדעתא דנפשי' פי' מדעת של הנפש שהיא בחרה לידבק בתורה ולכן חדאי נפשאי. ומה שר"ש דוקא אמר זאת מבואר בכהאריז"ל שר"ש הי' גלגול בבא בן בוטא דבבא בא"ת ב"ש ששת. ולפי שבבא בן בוטא הי' צדיק גמור לכן כל עיקר השכר אפי' בגלגול השני שייך לגוף הא'. והב' אין לו רק הארה בעלמא. ולכן אמר חדאי נפשאי דייקא שהנפש יש לה עילוי גדול ממה שקראי ותנאי. וע"ז הקשו הלא לכל העולם כולו מאירה מעלת התו'. ומשני מעיקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשי' שההתעוררות הוא מן הנפ"א דוקא והוא בחי' חכימין ומחמת זה זוכה דיהב חכמתא לחכימין ולפי שההתחלה מן הנפש לכן יש לה החשיבות והחדוה מזה. והנה מבואר לעיל בדרוש וספרתם לכם שע"י הזווג דגדלות שהי' בעת יצ"מ שזהו נגלה עליהם ממ"ה כמ"ש בכ"ד אף שבקרבם לא בא עדיין ולא ראו אור בעת יציאת מצרים רק מן הזווג הזה בא להם בחי' תבואת הארץ כתולדות דבר הבא מן הזווג והוא ענין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה כמ"ש בכ"ד וכח הזה הי' מתפשט והולך בקרבם עד שבעה שבועות עד מ"ת (וכמ"ש בדרוש ל"ג בעומר). וכן גם בבהמ"ק הקריבו ממחרת הפסח תבואת הארץ עומר שעורים (דמן קדמאה מייתין וכמ"ש בזהר והיינו שעורים שקודמין ליגמר). ואח"כ שבעה שבועות תספר לך. וברע"מ דשבעה הללו הן שבעה ושבעה (כלומר בחי' דו"נ). ושלמה מלכא פריש לון שבעת ימים ושבעת ימים משום דביומי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא והיינו שהתפשטות מלכותו היתה בעולם גם לעיני העמים אשר לא ידעו את ה' וכבוד מלכותו היתה כמ"ש וישב שלמה על כסא ה' למלך והי' השבעת ימים דנוק' מאירין לעצמן. וכן הוא בספירת שבעה שבועות שהגיע האור דזווג דגדלות בבחי' תבואות הארץ כנ"ל עד המדרי' התחתונות למטה במקום הישות לברר גם משם ניצוצי הקדושה. והבירורים המתעלים ממדרי' התחתונות למטה מעוררים אתערותא דלעילא מלמעלה מעלה כמ"ש תהום אל תהום קורא. תהום התחתון הוא למטה מן הבריאה כמשארז"ל כשכרה דוד שתין קפא תהומא ובעא למשטפי' לעלמא וכו' וכשעלה משם בחי' קריאה ע"י מלכותו בכל משלה כענין מלכות שלמה הנ"ל קורא אל תהום עליון שלמעלה מן כל ההשתל'. לקול צנוריך ע"י בחי' המשכת האור ממדרי' למדרי' כענין שבעה שבועות תספר הנ"ל אז בא הארה והמשכה מתהום העליון. וזהו וביום הבכורים דהיינו דאילנא קדישא מבכר איביי' באתעדל"ע כעין ענין יצי"מ. אך אם לא הי' רק באתעדל"ע לא הי' נגלה למטה כמו שהי' בעת יצי"מ. אך בהקריבכם מנחה חדשה שהוא בחי' החמץ שקרב במקדש בשתי הלחם שזה נעשה בשבועותיכם דשבעה שבועות תספר לך אז מקרא קודש יהי' לכם דהכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם:
15