חנה אריאל, פנחס א׳Chanah Ariel, Pinchas 1
א׳פינחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי וגו' ולא כליתי את ב"י בקנאתי. מל' השיב את חמתי משמע שלולא שהשיב החימה היתה רעה נמשכת מהחימה ומסיים ולא כליתי וגו' בקנאתי שמשמע שממנה תצמח הרעה. לכן אמור ולא פורש למי יאמר. הנני נותן את בריתי שלום צ"ל ביאור הדברים. והיתה לו ולזרעו ברית כהונת עולם. במחלוקת שנוי' בגמ' איכא מ"ד לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי ואיכא מאן דפליג ואלו ואלו דא"ח ושם איש ישראל וגו' י"ל למה הוזכר כאן. ולמה הזכיר כאן יחוס האיש ויחוס האשה. ובפהק"ו נז' בסתם בשם איש ישראל והיא גם היא לא נזכרה אלא סתם מדינית. ושם והמה בוכים פתח אוה"מ. י"ל ענין הבכי'. גם י"ל הלא שם נא' קח את ראשי העם והוקע אותם וגו' וישוב חרון אף ה' מישראל על העשוי מקודם בשטים. רק שאח"כ והנה איש ישראל בא וגו' מה הרעש הזה והתימה לכלות ח"ו את ישראל. האיש א' יחטא ועל כל העדה יקצוף:
1
ב׳מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך. ובגמ' קינה לאסף מבע"ל. ומשני מזמור על ששפך חמתו על העצים והאבנים לא על ב"י. ואין זה מובן דהלא עכ"פ גם על חורבן העצים והאבנים כלי הקדש יש לקונן ג"כ. ואין מן הנכון שישראל יזמר שהם ניצולו וכלי הקדש אבדו. תחלת דבר ה' בהושע ויאמר אליו קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וגו'. ובגמ' אמר לו הקב"ה להושע בניך חטאו. א"ל החליפם באומה אחרת מיד א"ל קח לך אשת זנונים וילדי זנונים ואח"כ א"ל לגרשה ואמר הושע אחר שכבר נולדו לו בנים ממנה איך יוכל לסבול לגרשה. א"ל הקב"ה והאיך אתה אומר אלי להחליף את ישראל וכו'. צ"ל איך מלאו לבו להושע לומר כדברים האלה החליפם וכו' והלא ישראל עלו במח' וכרות הברית עם אי"ו להיות להם לאלקי' ולזרעם. וגם ברית ראשונים בהוציאי אותם מאמ"צ וגם בערבות מואב ודבר אלקים יקום לעולם. וגם קשה הדמיון שאמר לו לגרש את האשת זנונים הלא לפי המשל הי' לאמר לגרש את הבנים:
2
ג׳ה' אלקינו ה' אחד. לא כא' המין ולא כא' הגוף וכו' כמ"ש הרמב"ם ז"ל בריש ספרו משנה תורה. וא"א לצייר בעולם אחדות כאחדותו ית' שהיא אחדות פשוטה מהשגה גופניות עד שאמר גדול הפילוסופים שאחדות הבורא ב"ה לא יבין אלא פלוסוף גדול שבפלוסופים או נביא הדור בטבעו. אך באמת בנ"י אם אין נביאים הם בני נביאים הם ובירושה מאבותינו יש לנו האמונה וההכרה באחדותו ית' שהוא יחיד ומיוחד ולבדו הוא כמו שהי' הוא לבדו קודם שנבה"ע כן גם עתה הוא לפניו ית'. וישנה לאמונה זו בכל איש ישראל. וא"כ חובה עלינו להבין ולהשכיל קצת מ"ש בגמ' (ובסהק"ב יתר על כן) להקב"ה ושכינה אמר' שכינה אומרת וכו' והכל אלקות ממש יחיד ומיוחד. וכן ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו הוא ב' ענינים איך יתכנו באחה"פ. וגם אמרה כנ"י לפני הקב"ה ונק' כלה לגבי הקב"ה ואשתו כגופא דמיא ואיך יצוייר כ"ז באחה"פ. במאמר פתח אליהו. אנת הוא חד ולא בחושבן וכו' למתב"כ היינו אחדה"פ כנ"ל. אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין דאינן עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין וכו'. דהנה אחדה"פ מובן לכל שכל אשר חפץ עשה אעפ"י שבאמת הוא לבדו הוא א"א לומר שמחמת זה אין יכול ח"ו לעשות יש ודבר לעצמו כי מי יאמר לו מה תעשה. ולא שיהא שינוי ח"ו באחדותו לבדו מחמת הנמצאים שיחדש ויעשה. אלא כי אחה"פ למתב"כ לכן אנו הנבראים אין לנו כח להשיג את זאת איך שהוא אחה"פ לבדו ואעפ"כ יש נמצאים. אבל הוא ית' יודע באופן שאין מציאות הנמצאים סתירה כלל לאחדה"פ. ואנו אין בנו כח להשיג ולידע את זאת כ"א ע"י הספירות בא לנו הדבר הזה בבחי' אמונה והיא היא אמונת הספירות כלומר חלק מן הספירות עצמן שהן מיוחדים באחדה"פ וחלק מהן הוא בחי' מדת המל' ופנימיותה הוא בחי' האמונה שזכה בה אאע"ה ראש למאמינים ויצחק ויעקב ומה יפה ירושתינו מהם:
3
ד׳והנה מדת המל' שהיא ספירה עשירית יש להבין עניינה ממלכות דלתתא דכתיב שבע ועשרים ומאה מדינה. מלכות אחשורוש. ויש להבין בענין זה כי נראה ענין המלכות שהמדינה קנוי' לו ככל קניני האדם ורכושו והוא קנין יותר חזק ועצמי, מכל מיני קנין שהרי כי יכה איש את עבדו ומת נקום ינקם והמלך יש לו להרוג מורדיו ואעפ"כ אם יקדש מלך ישראל בחפץ של אחד מבני מדינתו אינה מקודשת ומזה נראה שאין המדינה נחשבת של המלך כחפצי האדם שהן קנינו. אמנם הענין הוא שקניני האדם היינו שזכה בהן (כלו' כהא שזכינהו ר"א לרבנן שהפי' הוא הכריע אותם להיות נמשכים אחר דעתו) להיות נמשכים אחריו ואל כל רצונותיו לכן כל מה שיחפוץ האדם משועבדים הקנינים להיות נפעל בהם כרצונו (וחיי העבד אין להם שעבוד לקונה אותו רק גופו קנוי לו לכן נקום ינקם) אבל מדינת המלך הוא ענין אחר והיינו שהמלכות מתפשטת בהם והמלכות היא כח נפשי בכח הראי' והשמיעה וההילוך שמתפשטים מן הנפש בגופו כך כח המלכות שבנפשו מתפשט בכל המדינה והוא כח לעשות במדינה כל חפצו כמו שעושה בידיו וברגליו. וההבדל בין כח המלכות מציאותה הוא דוקא במקום שאין עצמותו מצוי וגלוי שם כי כאו"א מבני המדינה מתנהג ברצון ושכל ומדות של עצמן דבני המדינה וכח המלכו' של המלך הוא נעלם ומוסתר בהם ואינו פועל בהם כלום אלא הן פועלים בעצמן לעצמן והיינו לפי שהמל' לית לה מגרמה כלום אם אינה מקבלת מהכחות שבגופו של מלך מקום שמהו"ע נפשו מצוי. והוא רצון ושכל ומדות של המלך כשמתפשטים ומשפיעים בכח המלכות שלו שמצוי במדינה אז כח המלכות של המלך פועלת הפועל ממש של רצון ושכל ומדות של המלך עצמו במדינה כי כח המלכות שבמדינה הוא כח יותר חזק משל בני המדינה עצמן כי הוא כחו של המלך המרומם ונורא ונשגב עליהם ולכן נדחק אפילו חייהם של בני המדינה מפני כח המלך. ומה שאין האשה מתקדשת בחפצי בני המדינה כנ"ל היינו לפי שאינו נותן לה כלום כי גם אחר שנתן לה עדיין כח מלכותו שבמדינה אוחז את החפץ כמו שהי' אחוז בו קודם שנתן לה. המובן מכל הנ"ל בכח המלכות להתבונן במלכותא דלעילא דגופא דמלכא היינו בחי' עשר ספיראן לאנהגא בהון עלמין שנק' בחי' גופא היינו כלים לאורות די"ס שהן רצון ושכל ומדות כבי' דלאנהגא עלמין. שכדי שיוכלו העולמות להתפעל מרצון ושו"מ כבי' של הקב"ה הוא בחי' הצמצום דכלים שהגם שהרצון וכו' הוא רצונו של אחה"פ שהוא ורצונו אחד ובאחה"פ לית מח' תב"כ וא"כ איך יתפעלו ממנו העולמות והוא ע"י צמצום הכלים ואצילות האורות הפרטיים שלא יהא נגלה רק הכח של חסד וכו' ולא מה שהוא וחסדו אחד ולמתב"כ וכמ"ש ובהון אתכסיאת מב"נ שאחדה"פ מכוסה בספירות וה"ז דומה למשל דרצון ושכל ומדות של המלך שהן כחות אצילות ממהו"ע נפשו להנהיג המדינה. אבל אין המלך פועל רק במדינה שלו שהיא מלכותו דהיינו כנ"ל שכחו אוחז אותה. והיינו שפועל בכחות דרצון ושכל וכו' שבגופו ע"י שמשפיע מהם למדת המלכות. וככה יובן למשכיל למעלה שהנהגת העולמות שע"י הספירות היא ע"י שמשפיעים הספי' במדות המל'. אמנם יש להתבונן שאינו דומה כלל מלכותא דארעא למלכותא דלעילא. דמלכותא דלתתא אף שהמלך כחו חזק יותר וגובר על כחן של בני המדינה אך, אין התהוות מציאות בני המדינה והמדינה מן כח של המלכות דמלך בו"ד. אבל בחי' המל' שלמעלה היא היא עיקר מציאות כל העולמות וכל התהוות מציאותן אינו אלא מצד כחה פי' מחמת שעלה ברצונו ית' מדת המלוכה על עם מחמת זה משפיעים הספי', במדת מל' בריאת העולמות שמאין ונמצא שמדת המל' היא היא עיקר מציאותן של העולמות רק שנק' אל מסתתר ואין נראה רק עולמות אבל המבין יבין שאין זה רק מלכותו ית'. ומכל הנ"ל מובן היטיב הטעם שמדת המל' נק' בחי' נוק' למעלה אבל היא יחודו ית' דאחדה"פ וכמו דאינון (הי"ס דז"א) מתייחדין אוף הכי איהי אתייחדת באחדה"פ ומתייחדת בי"ס ביחוד גמור. ולהבין בחי' השכינה כבר נת"ל באריכות דפהק"ו ענין פרצוף דור המדבר ופרצוף העקרי דדור שנכנסו לא"י. ותמצית הענין הוא שכל הנבראים מאין ליש אפילו הנפש אלקי המכרת את בוראה וגם הנה נתבאר שהכל הוא כח מדת וספי' המל' אעפ"כ הכח המורגש בעולמות הוא כח יש ודבר נפרד מציאות רצון ושכל וכו' של עצמו עצם הנר"נ. אבל בחי' השכינה הוא ושכנתי בתוכם. היינו שכח אלקי ממש מורגש בנר"נ באדם מישראל ומזה הוא בחי' התפעלות אלקות הידוע. ויש בזה ב' בחי' א' הוא פרצוף דור המדבר שהוא פ' הארה פי' שהנר"נ מצד עצמן א"א להם להשיג אמונה שלמעלה מהשגה והרגשה ובחי' השכינה הוא כח אלקי ממש המיוחד באחדה"פ. ולכן בא גם ענין זה בכח הרגשת והשגת הנר"ן. ואף שכבר נת' דלמתב"כ אמנם הוא עד"מ כמו שרואין במראה (הנק' שפיגיל) דמות אדם העומד לעומתה והאדם הסמוך ופניו כלפי המראה אינו רואה כלל את האדם שלעומת המראה הנז"ל אעפ"כ בתוך המראה (שפיגיל) רואה הוא איזה מציאות תמונה שהיא כמו האדם עצמו וכל פרטי תנועותיו נראין בה כמו וכעין שהן באדם עצמו ואעפ"כ אינו האדם עצמו אלא רק דבר נמצא ממנו כמותו. וזהו בחי' פ' הארה. ובחי' פ' העקרי הוא ענין כח אלקי שנמצא בכל הכחות דנר"נ באדם מישראל עד שהטבע נעשה בב"י בחי' טבע אלקי ממש לכל קיום התומ"צ. וזהו ממש כמשנ"ת בפ' הארה אלא שאין זה בדרך הארת אור מושג שכלי (אף שבאמת אינו שכלי אלא אלקי דוקא כנ"ל רק שהוא כמו שכלי) כ"א בחי' כח עצמי אלקי שנעשה כמו טבע בבנ"י. והנה כל זה הוא רק בחי' המל' שהוא הכח שבעולמות כנ"ל והיא אלקות ממש ככל משנת"ל אבל הכל תלוי כפי מה שמקבלת מגופא דמלכא אם אינה מקבלת רק בחי' בריאת והנהגת עולמות אין נמצא בעולמות רק כח יש נברא ודבר לעצמו. ואם היא מקבלת בחי' שפע וכח עצמי מגופא אז נמצא בעולמות גם כח אלקי ממש והוא הנק' שכינה ופרצוף כנ"ל. רק שבקש מרע"ה ונתן לו שלא תשרה שכינה אלא בישראל. מובן מזה שהשכינה תקרא בשם ולשון נקבה דוקא והוא יחוד עצמי באחדה"פ כאמור:
4
ה׳ומעתה יש להבין ענין ובחי' כנס"י שנק' כן ע"ש שכונסת לתוכה ישראל דלעילא והיא גם כן מדת המלכות הנ"ל הכוללת כל העולמות כנ"ל אלא שיש בה במדת המלכות שנכנס בה ישראל דלעילא וכל מעיינו בה. והוא עד"מ ממלכותא דארעא שהגם שודאי עיני המלך על כל עניני מדינתו לעשות לתקן בהם סדר ראוי ונכון. אבל מ"מ יש לכל מלך ומלך ענין מיוחד שלבו נוטה אליו ביותר ליסדו במדינתו והוא העיקר אצלו וכל שאר עניני הנהגתו המה טפלים לענין ההוא ובכל מיני הנהגה צופה ומביט שיבא איזה הכנה וסבה להפקת רצונו בענין העקרי אצלו לעצמו כמו יחזקיהו המלך שנתן כל לבו לקבוע בישראל תלמוד התורה ואף שודאי לא עזב כל עניני הנהגת המלוכה אך ת"ת הי' עיקר המכוון אצלו בפנימיות'. ויכול להיות שבחיצוניות לא יהי' ניכר תוקף יותר בצווי הזה מבכל שאר הצוויים אבל אצלו בפנימיות' היו כל הצוויים היוצאים מלפניו לפנות דרך לת"ת. וכמו בעל הבית שיש לו קרקעות ועבדים ומיני סחורה וחיות ובהמות. שיש מי שעיקר עסקו והשגחתו הוא בעסק הקרקעות ומשגיח מאד על תיקון הענינים עצהי"ט ושאר ענינים טפלים ע"כ לשאר ענינים אינו חושש כ"כ אף אם לא יצליחו כ"כ רק בתיקון הקרקעות על צד השלימות בו משגיח תמיד ועיניו ולבו שם כל הימים ויש מי שישים עיניו אל עסק סחורה בחנות או מו"מ אחר והוא העקרי אצלו, באופן שאם יארע איזה קלקול בדברים הטפלים אצלו לא ישים עליהם לב ואם יבוא איזה קלקול בדבר העקרי זה נוגע ללבו ולחייו וימשך אחר תיקון הקלקול ויביאנו לילך אל מקומות שלא הי' מסכים לבוא אליהם בשביל ריוח עצום בדברים אחרים שאינם עקריים אצלו ועפ"י המשלים הנ"ל יובן ענין כנס"י והוא שמייחד מלכותו על עמו ישראל וכמ"ש והיו עיני ולבי שם כל הימים. ומלכותך מל' כל עולמים תלוי במלכותו על ישראל עמו וכמארז"ל אין המלכיות מתגרות אלא בשביל ישראל ומשגלו ישראל נתמעטו כנפי החיות והוא אתעדל"ע אשר בחר בנו מכל העמים ואחר שבחר להיותנו לו לעם סגולה מכל העמים בחי' כח המלכות שלו בבחי' זו היינו שמקבלת מכל נקודת פנימיותו כבי' והיא כונסת לתוכה בכל מה שיעשו ישראל למטה את עיקר נקודת הפנימית מישר דלעילא. וזה פשוט מאד וקל להבין שנק' בחי' נוק' אהובה וחביבה עד מאד. וכשישראל חוטאים ח"ו וכח המל' דבחי' כנס"י מיוחדת ודבוקה בהם והיא כונסת לתוכה את ישראל דלעילא אשר הבט אל עמל לא יוכל וחרה אף ה' בהם היינו שכבי' תתמעט החיבה מלהיות נכנס בתוכה כמו שהי' מקודם וזה נק' חרון אף כידוע בכ"ד דבחוטמא אשתמודע פרצוף להכירו היטיב וכמארז"ל אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם. וחרה אף כמו ועצמי חרה מני חורב. כמוקד נחרו. עד דלא אשתמודע פרצופא כבי' לתחתונים. וכשאמר לו הקב"ה להושע בניך חטאו ומונעים כניסתו ית' לתוכם כי טהור עינים מראות ברע אשר עושים. אמר לו החליפם באומה אחרת. פי' לא שיעזוב ח"ו את ישראל שעלו במח' והם בני אי"ו אשר כרת אתם ברית ועם העם היוצאים ממצרים. אלא כמ"ש בזהר באאע"ה בענין אתמול אמר ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אומר והעלהו לו לעולה. שאמר אאע"ה קודב"ה ידע בגוונא אחרא. פי' דקוב"ה יודע את העולמות באמתת מציאותן והיינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם וכמ"ש במק"א באריכות ותבנית ותמונות העולמות הנראה לעינינו הוא כלבוש תחליפם ויחלופו ויוכל להשתנות לכמה אופנים ואמתת המציאות שבידיעתו ית' לא תזוז ממקומו. ולכן מ"ש הקב"ה ביצחק יקרא לך זרע דבר אלקינו יקום לעולם ומ"ש והעלהו לי לעולה היינו דויקרא לך זרע יבא בלבוש ותמונה אחרת בעולם. וכענין זה ממש הוא מ"ש הושע החליפם באומה אחרת וכנ"ל שהמל' היא היא עיקר מציאות העולמות כפי מה שהם בידיעתו ית' יחליף אותם בלבוש מלכות באומה אחרת וכנ"ל שהמל' היא היא עיקר מציאות העולמות כפי מה שהם בלבוש הנראה לעינינו. והיינו שיהי' שינוי לבוש הכנסי' דכנס"י באומה אחרת. ולזאת אמר לו הקב"ה קח לך אשת זנונים וגו' ואח"כ אמר לו לגרש האשה והבנים יהיו לו והשיבו הושע לאחר שהיא ילדה לו הבנים א"א לו לגרשה. כמ"כ אמר לו הקב"ה שכיון שכנסי' בלבוש זה ילדה וגידלה לו בני ישראל בעולם איך יאמר לו להחליפה בכנסי' אחרת וכו' כמ"ש שם בגמרא התחיל לבקש רחמים על עצמו וכו':
5
ו׳ועפ"ז יובן ג"כ ענין מזמור לאסף ששפך חמתו על העצים והאבנים כו'. שאסף אמר שירה בשביל כנס"י (והוא עדמ"ש למען יזמרך כבוד והיינו שספי' המל' מזמרת ועולה כידוע בסהק"ב) שכנס"י תזמר לה' ותגל באלהיה המחזיק בידה ושפך חמתו שעלתה מחמת עונות ישראל על עצים ואבנים דבהמ"ק וירושלים לסלק משכן כבודו וקדושתו מן עולם התחתון ולא כלה את ישראל דהיינו שלא החליפם באומה אחרת ע"ד הנ"ל כדברי הושע. ולזאת בחי' הכנסי' דכנס"י תזמר זמיר עריצים לעורר דחיית החיצוני' מעלי' ומעל ב"י כי השחיתו התעיבו החיצונים במעשיהם (והוא עדמ"ש במק"א ובספרים ענין אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה). וע"פ כל הנ"ל יש להבין גם ענין הפ' דבס"פ בלק אמר ויצמד ישראל לבעל פעור עון ע"ז דכתיב פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו' וחרה אף ה' וגו' וכמשנ"ת ענין החרון אף ולזה אמר משה והוקע אותם למען יסור חרון אף ה' מישראל. אך אח"כ והנה איש ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית וגו' והמה בכיס וגו'. ולבאר זאת וכל הפסוקים הנ"ל דר"פ פינחס. יש להקדים עוד ביאור ענין חימה וקנאה. שהחימה היא בבחי' דכורא כי יחם לבבו בבחי' מדת הגבורה והדין שבלב. והקנאה היא בבחי' הנוק' כמ"ש אין אשה מתקנאת אלא בירך חבירתה והיינו שההשפעה שהיתה מצוי' לה נטלה ממנה ונתנה לזולתה והסילוד והצער מזה נק' קנאה ומחמת זה תעלה חימה בלב לנקום נקם וכמ"ש להעלות חימה ולנקום נקם. ולמשל שמעון שהי' אפטרופוס בנכסי ועסקי ראובן והיה מקבל פרס ומתפרנס ממנו. ואח"כ עזב ראובן את שמעון ונתן העסק והפרס ללוי. שהקנאה לשמעון הוא על לוי בודאי. וע"י הקנאה תעלה חמת שמעון לעשות איזה נקמה. אך בענין החימה והנקמה יש הפרש. שאם ראובן מעצמו עזב את שמעון וביקש את לוי להיות אפטרופוס אין לשמעון על לוי שום חימה רק על ראובן וממנו ינקום כאשר יוכל. אך אם לוי הלשין עליו בעדות שקרים והשתדלות מראובן שיעזוב את שמעון (ומצד עצמו של ראובן הי' לבו שלם עם שמעון), אין החימה והנקמה נופלת רק על לוי. ועפ"ז יובן כל הענין דהלמ"מ הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. כי הנה ארז"ל שע"י פו"ר של ישראל מרבין את הדמות היינו הפרצוף דכנס"י. והבועל ארמית הרי הוא ממשיך השפע הראוי לכנס"י אל החיצונים ויש לבחי' כנס"י בחי' קנאה כבי' על הבועל. ולכן הקנאים פי' מי שמרגיש בנפשו ומתפעל בלבו מן בחי' הקנאה דכנס"י הוא מעלה חימה לנקום ולפגוע בבועל. וכאשר האיש ישראל בא ויקרב את המדינית לעיני משה וגו' בפרהסיא והמה בכיס איתא בסהק"ב דבכי"ס ר"ת ברוך כבוד ה' ממקומו. פי' דענין הבכי' כפשוטה היא היא ענין הקנאה והצער והסילוד שלכנס"י שרואה שרוצה להוליך השפע הראוי לה אל החיצונים בשאט בנפש ובפרהסיא (וידוע שהבכי' הוא הסילוד שאינו יכול לסבול). אך עדיין אין רשות לפגוע בו כמ"ש בגמ' דדוקא בשעת מעשה ממש יש רשות לקנאין לפגוע בו. זהו הפשוטה של הבכי'. אך כוונתם בבכי' זו היתה להחזיק בידי כנס"י לבל יעזבנה, ח"ו ה' אלקי ישראל עדמ"ש בדברי הושע החליפם באומה אחרת ולזה היו מכוונים לברך את כבוד השוכן בתוך בנ"י דעוה"ז שיהי' מתברך ממקומו בידיעתו ית' שהוא אלקי ישראל לעולם בל ימוט רק שהי' יכול להיות הלבוש דהאי עלמא בגוונא אחרא. ולכן כוונו שיהי' ברוך כבוד ה' שבבנ"י בעוה"ז ממקומו בידיעתו ית':
6
ז׳ועתה יובן פינחס השיב את חמתי מעל בנ"י בקנאו את קנאתי בתוכם. פי' כפמ"ש בזהר הק' על כזבי דאעטרו לה בכמה דינין דחרשין להמשיך שפע רב ועצום מישראל אל הקליפות. וע"פ המשל הנ"ל מראובן ושמעון ולוי יובן שיש כאן ב' אופנים אל החימה. א' על ענין הדבקות אלקי שבישראל למטה. ולומר שזה הוא הגורם ליתן שפע האלקי הראוי לכנס"י אל החיצונים. ולפ"ז יעלה על הדעת להחליף הכנס"י על אומה אחרת לתתא או כמש"כ ואעשה אותך לגוי גדול. והב' על הקליפות שעטרו וסבבו והדריכו את כזבי וזמרי לעשות המעשה ההוא. וז"ש בפינחס בקנאו את קנאתי בתוכם והרי נמצא בחבור ודביקות ה' בב"י למטה מי שמקנא את קנאת כנס"י דוקא לקיים ההלכה דקנאין פוגעין. א"כ אין החבור גורם. וזהו השיב את חמתי מעל בני ישראל שלא עליהם התלונה (ולא כליתי את בנ"י בקנאתי דוקא כי הקנאה היא בחי' הצער והסילוד שהוא קושי הסבל והמיאון לסבול וזאת היא סיבת וכח הכליון ח"ו. משא"כ כשהשיב את החימה מעליהם גם הסילוד הוסר מעליהם) כ"א על זמרי וכזבי כפי מעשיהם, ולכן בס"פ בלק אמר והנה איש ישראל בא איש ישראל סתם ויקרב את המדינית שמטעם זה יש מקום להעלות חימה על ישראל דלתתא. אך כאשר השיב את החימה מעל בנ"י סתם אלא על זמרי וכזבי אמר ושם איש ישראל המוכה פי' שנדחה מכח בחי' ומדרי' כה שהיא מדת המל' שמים כידוע בזה"ק בכ"ד. וכמ"ש והנה לא שמעת עד כה. דפירוש מלת כה מורה על התייחדות העצם להתלבש בלבוש זה וגוון ואופן זה דוקא. וזשרז"ל ככה עיכובא. כי פי' ככה שגוזר ואומר שיהי' כמו כה שאין לו חילוף ותמורה כי נתייחד בלבוש זה דוקא ולכן כאן מייחסם להורות גדולת המעשה אשר עשה פינחס בהשיבו את החימה מעל בנ"י והביא דחי' אל ההעדר מכחה של כה את המעלות הגדולות דנשיא בית אב וראש אומות. ועל זה הי' שכרו דפינחס לכן אמור וגו' וביאור ענין דכהונת פינחס יובן עפמש"ל פ' חקת שכהנים (וגם לוים) נתעלה בחי' אדם א' דם שלהם גם בהיותו בגוף למטה אל שרשם בקו ימין (והלוים אל קו שמאל) דז"א בבחי' דכורא דוקא ועלייתם היתה על ידי מה שכתוב ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו שמשה יקריבם אל מקום מדרי' מרע"ה שעי"ז יתעלו כנ"ל, והנה הקירוב לא הי' אלא על הכהנים המשוחים דוקא. ופינחס לא נמשח נמלא שלא הי' לו מעלת הכהונה כ"א מצד שהוא מזרע אהרן הכהן ואחוז בשרשו באהרן עד שמאיר בו למטה מכח קדושת הכהונה. וי"ל שאין זה אלא כמו כל ב"י שמצד היותם בני האבות אי"ו שהיו מרכבה לחג"ת דז"א יש בהם כח שרשם גם למטה. אבל לא בבחי' התעלות המדריגה כנ"ל דדוקא לכהנים הי' העילוי מדרי' על ידי קירוב דמרע"ה ואף שהי' פינחס כהן וי"ל שראוי לעבודה מצד שרשו באהרן אעפ"כ הוא לא נתעלה בעצמו אל שרשו. והי' שכרו על הקנאה הנ"ל לכן אמור הנני וגו'. פי' שיאמר מרע"ה שיאמר הוא מלמעלה למטה הנני נותן לו את בריתי הוא ברית הכהונה דזרע אהרן מן הקירוב דמשה ימשיך עליו משה בכח האמירה מלמעלה למטה שיהי' הברית בבחי' שלום שלא ימנע ולא יכהה אורו מצד המדרי' התחתונות. דבלא זה הזכות דאמירת מרע"ה אף שהי' מזרע אהרן הנה הי' הוא בבחי' כהונתו כמו כל ישראל בכח שרשם בקו האמצעי דז"א למעלה וכנ"ל בפ' חוקת שלמטה האור וכח השרש ההוא מתעלם ומסתתר. ולזאת באה האמירה דמשה שיהי' הברית אליו שלום למטה כמו למעלה בלי שום מונע ומעלים המסתיר. וזה הוא השכר תחת אשר קנא לאלקיו ובזה בטל הקנאה דאלקי' ופגע בזמרי וכזבי שנדחו אל ההעדר מן כח כ"ה כנ"ל. ככה יהי' אלקיו עמו בברית שלום דוחה כל מונע ומעלים ומסתיר על בחי' הכהונה העליונה הבאה לו מאורו של משה והיינו שיהי' לו למטה כמו שהוא לכהנים המשוחים למעלה. ותחת מה שייכפר על בנ"י בקנאתו הזאת בשכר זה והיתה לו כהונת עולם לו לזרעו שגם לזרעו אחריו לא יהי' נחשב שום גרעון נגד זרע הכהנים המשוחים. כמו שהוא הביא כפרה על זרע ישראל שתהי' כנס"י דלעילא דבוקה וחבוקה בהם. ולכן בא אח"כ הדבור צרור את המדינים וגו' וי"ל למה חזר ואמר בפ' מטות נקום את נקמת ב"י וכל הענין ולמה הפסיק במספר ב"י וכפל ענין המדינים. וגם יל"ד בלשון וידבר משה ואלעזר הכהן אתם. איך נופל לשון וידבר על ענין מספר ומנין. אמנם כתיב ובאלה לא הי' איש מפקודי משה ואהרן הכהן. והיינו שכאן הותחל בחי' פ' העקרי הנז"ל ונאמר שאו את ראש בנ"י לבית אבותם ולא למשפחותם כמש"כ בפ' במדבר. ויתכן לפרש בית אבותם ע"ש בחי' השכינה ופרצוף הנז"ל שהוא כשהמל' מקבלת מגופא דמלכא השפעה עצמית ולא מה שהוא רק בערך העולמות. וזה נק' בית לאבותם של ישראל שהן האבות אי"ו שהן בחג"ת דז"א וכידוע בענין מה שאומרים בתפלה אלקי אברהם וכו' דוקא ולא אלקי השמים וארץ. ונשיאת ראש ב"י לבנות בחי' פ' השכינה בדור המדבר הי' ע"י משה ואהרן ונאמר בו למשפחותם ולגולגולתם שהוא ענין פ' הארה שהוא בחי' עלי' ממטה למעלה כמשנת"ל כאן. ובנין פ' העקרי הנ"ל ע"י משה ואלעזר הכהן נאמר בו להיפך לחנוך משפחת החנוכי היינו מלמעלה למטה וכמשנת"ל דפ' העקרי הוא היורד ומתלבש בטבעיות דכנס"י ולזה הקדים לומר צרור את המדינים (צרור הוא מקור בחכ' הדקדוק) כי צוררים הם לכם וגו' פי' לשון צרור כמו ותבא העיר במצור (אטאקירן בל"א) שהוא כח המקיף דקדושה שדוחה את החיצונים. וזהו ויאמר ה' אל משה צרור את המדינים פי' שנתן לו כח לצרור את המדינים בבחי' מקיף הנ"ל. ואף שלא ניתן לישראל מארצם כי אינם מז' אומות כידוע וא"א להם ליכלל בישראל כמו שנכלל בהם כח הכנעני החתי וגו' כמשנ"ל כ"פ שהוא בחי' הטבע דנפש הטבעיות ולכן לא היו ישראל נלחמים עמהם כלל. רק לפי שצוררים הם לכם בבחי' המקיפין דקליפה להחטיא את ישראל בדבר פעור ובדבר כזבי וכו' ועי"ז יוכל ח"ו להיות מניעה לבנין הפרצוף לכבוש הז' עממין. לזאת ויאמר ה' אל משה ונתן לו כח המקור צרור את המדינים ועי"ז בודאי והכיתם אותם. וכיון שניתן הכח הזה לישראל שוב יש ג"כ כח ועוז לבנות פ' השכינה בישראל הנוגע לכיבוש הז' עממין שהוא המשכה מלמעלה למטה כנ"ל. וזהו וידבר משה וכו' אתם לבנו' הפרצוף ע"י המספר בדבור דוקא שהוא ענין השפעה מלמעלה למטה משא"כ בנין פ' דה"מ הי' ע"י בחי' מח' והשגה דוקא שהוא בחי' העלאה ממטה למעלה:
7