חנה אריאל, בלק ב׳Chanah Ariel, Balak 2
א׳הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. לא הביט און ביעקב וגו' עד ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים וגו'. דהנה במ"ש בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך. הקשו המפרשים אחרי שכוונת בלק היתה רק על הקללה מה לו להזכיר שאשר יברך מבורך. עוד י"ל אם ידע שאשר יברך מבורך אחר הברכה הראשונה והשני' שבירך בלעם את ישראל מה ביקש עוד בלק אם ידוע לו שברכת בלעם מתקיימת. וכן בלעם עצמו כשאמר לו השי"ת כי ברוך הוא איזה תקנה היתה לו ללכת לקללם. בענין בלעם ארז"ל ולא קם עוד נביא בישראל כמשה. בישראל לא קם אבל באוה"ע קם ומנו בלעם התמי' מופלגת בזה להשוות בלעם למשרע"ה ח"ו. ומה שי"ל בזה דבבלעם נא' ויודע דעת עליון (ובגמ' אמרו שהי' יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה וית' אי"ה לפנינו). פי' דידוע בסה"ק שיש בפרצוף שלם בחי' דעת עליון ודעת תחתון וע"ז אמר במעלת בלעם שהי' לו בחי' דעת עליון מה שרחוק רחוק מי שימצא בגילוי בפרצופו בחי' הד"ע ובזאת המעלה יתכן שהשוו אותו למרע"ה כי מרע"ה נשתמש רק בד"ע וכמשי"ת, ולזה י"ל שכוונו ז"ל שבאוה"ע קם בלעם שנשתמש בד"ע. אבל האי כי אתרי' בקדושה עליונה למעלה מעלה דמדרי' מרע"ה. ובלעם כי אתרי'. וע"ד מ"ש בזוה"ק ע"ז. וביאור ענין ד"ע וד"ת. יובן מ"ש בגמ' גבי גיד הנשה ר"י אומר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת בשל ימין. ובגמ' איבעי להו דעת תורה או דעת נוטה. ודעת נוטה שאמרו היינו דספוקי מספקא לי' כמפורש שם בגמ'. וי"ל דכמה ספיקות הם בתלמוד. וכי אינם תורה שלימה ח"ו ומה זה שאומר דעת תורה או דעת נוטה. ועוד הרי הוא אומר והדעת מכרעת. איך יפרשו דספוקי מספקא בלשון הכרעה והענין דיש בחי' ד"ע וד"ת ונק' בסה"ק דעת דבין כתפין. לשון דעת הוא ידיעת והרגשת הענין כפי מה שהוא משיגו בשכלו והבנתו. אף שמשטחיות הענין אינו נראה כן אבל עכ"ז השכל משיג שהוא כן. ויכול להיות שלענין הנהגה יחייבו מדותיו כפי המורגש מהענין בשטחיותו. זאת היא מדת הדעת למלאות את המדות מן השגת החו"ב שהוא השכל והיינו שנעשית לו הרגשה כפי מה שמחויב עפ"י השכל. ודעת זה נק' דבין כתפין לפי שהוא מתפשט במדות שבגוף ו"ק לנטות לחסד או לדין עפ"י הרגשת הענין עפ"י השכל וד"ע הוא הרגשת מה שהוא משיג בהתקשרות הנפש לשרשה באלקות וכפי שרש הנפש כן נעשית לו הרגשת הענין והוא למעלה מן השכל, וזהו שאמרו בגמ' דעת תורה. ר"ל שכאו"א מהתנאים והאמוראים קבלו משרשם באלקות איך להמשיך התושבע"פ. וזה נק' דעת תורה. ומה שמקבל משרשו אין בו נטי' למדות כי מן השרש מקבל דבר שהוא למעלה ן המקבל ושכלו ומדותיו. ואין להם דרך להטותו כפי שכלו ומדותיו כ"א אלקים יורנו איך הוא ההלכה בתושבע"פ. אבל הדעת התחתון שהוא עפ"י משפט החו"ב ושכל שלו בנר"נ שלו הרי הוא נוטה למדות מצד ימין לחסד ומצד שמאל לדין. וז"ש והדעת מכרעת בשל ימין. כלומר שהדעת מכריע מצד א' מהו"ק של ימין. אך מצד הקו האחר יכול להיות שיכריע של שמאל וק"ל. ועם זה יובן שבלעם הי' לו בחי' הדעת עליון. והיינו שהי' יודע שעה שהקב"ה כועס בה. כי שרשו בשרש הגבורות והדין באלקות למעלה. ולכן הי' יכול להמשיך מדת הדין בקטרוגי' מן שרש הדינים אף שמצד צדק ומשפט שכפום עובדיהון דבני נשא הי' זה ראוי לחסד ורחמים. הי' יכול להמשיך משרש הדינים לבטל שפע החסד שלא יומשך לאותו האיש. אבל חסדים לא הי' יכול להמשיך כי אם כפי מה שהוא עפ"י צדק ומשפט כפום עובדיהון וכו' וכמשנ"ת. והנה מרע"ה הי' משמש בד"ע דוקא כפי שרשו העליון. ובזה"ק משה מלגאו יעקב מלבר. משה שמש ברוחא ויעקב בגופא. ידוע בע"ח ובסה"ק שמשה הוא בחי' יסוד אבא שממנו נעשה דעת דז"א. וכשהוא מלובש ביסוד אימא ועל ידו מאיר בז"א הוא בחי' דעת דבין כתפין ומתפשט עד החזה. וכשהוא נגלה ויוצא מלבוש יסוד אימא ומאיר להדיא בכל גופא דז"א הוא בחי' ד"ע דמרע"ה. כי פנימי' אבא פנימי' עתיק ולכן הארת פנימי' אבא הוא בחי' ד"ע דוקא. ואיתא ג"כ בע"ח דכשיסוד אבא מאיר להדיא ביסוד ז"א יוצא פרצוף יעקב. והנה הפרצוף דיעקב גם הוא בחי' אלקות ממש דאיהו וגרמוהי חד ממש. וי"ל למה נק' פרצוף זה בשם לשון יציאה ושאר הפרצופים נק' בשם אצילות. והענין הוא דמה שהוא ענין כללי ואין נמצא ממנו בחי' הפרט מצד הכלי זה נק' אצילות חלק קטן מגדול וכללי וגם עתה הוא כללי אלא שנאצל מצד הכלי לענין השפעה לתחתונים כמו פרטי ממש. ומה שגם בשרשו הוא נמצא בבחי' הפרט אלא שהפרט גם הוא במקום הכלל. כשיוצא להשפיע ולהאיר בתחתונים נק' בשם יציאה שיוצא ממקום הכלל אל העולמות שהן פרטים מוגבלים:
1
ב׳ביאור הדברים ידוע שמה שהפלוסופים קורין בשם כח. המקובלי' קורין הכל בשם מלאך. כי הפלוסופים אינם מכירים ענין האלקות רק מצד הכרח השכל שלהן שאין הדבר נמצא מעצמו וע"כ שיש לו עילה וסבה והוא האל שממנו נמצא הכח לעשות כל נמצא ונמצא. אבל בנ"י מאמינים ואאע"ה הי' ראש למאמינים. אמרו בו הכיר את בוראו (ולא אמרו השיגו) פי' שהכיר את האלקות מצד עצם האלקות ולא מצד הכרח השכל. והאמונה וההכרה הוא שהאלקות הוא האחדות הגמור שאין עוד מלבדו שום מציאות. רק שהוא כל יכול לעשות כי מי יאמר לו מה תעשה. ולכן יכול להמציא נמצאים יש ודבר בפ"ע. אך מציאות הנמצאים הוא רק קמי'. כי בחי' היחוד דאין עוד מלבדו הוא בחי' אא"ס שא"ס להתפשטותו ומתפשט ומאיר בכל הנמצאים שממציא בכחו וגבורתו ית' והם כולם נכללים באחדות האא"ס. וכשרצה הקב"ה לברוא עולמות נפרדים ליש ודבר לעצמן האציל מאחדותו אור בכלי המעלים. וכמ"ש ובהון אתכסיאת מבני נשא. וע"י הכלי נעלם האור מלהתפשט עד א"ס. עד שמציאות הנמצאים אין מגיע אליהם האור דא"ס ב"ה ואין יודעים ממנו כלום עתה כשעלה הרצון לברוא עולמות יש ודבר מיד הי' ונמצא בתוך רצונו ית' כי מי יאמר לו מה וכו' והכל הוא בתוך יחודו ית' גם מציאת נמצאים נפרדים לעצמן וכמ"ש בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים. ובידיעה זו הכל הוא במקום היחוד ואא"ס ב"ה. וע"י הכלים דאצי' שהן בחי' שם אלקים המעלים ובהון אתכסיאת יוצאים הפרטים המשוערים ברצונו ית' ומחשבתו לעצמו אל הגילוי כבחי' הדבור שמגלה לשומעים מה שבמחשבתו הנעלמת מהם. וכמ"כ יובן שהתהוות הנמצאים בידיעת עצמו ית' שמאיר שם אורו ית' שאין עוד מלבדו ואותו האור עצמו הוא כל יכול מתגלה לשומעים ענין המלאך שהמלאך הוא יש ודבר נפרד לעצמו ואעפ"כ יש בו ענין האלקות כמ"ש הרבה ארבה את זרעך וכו' וכדומה וכידוע. והיינו שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה נעשה ממנו מלאך היינו התגלות לעולמות דאא"ס אתכסייא מנהון מציאת הנמצאים שמצויים קמי'. וע"י הגילוי הזה הוא מציאות הנמצא כדמיון הציור שמצטייר בשומעים את הדבור היוצא מפי האדם שאין הדבור הוא הציור אלא שבא ממנו. והדבור הנשמע הוא הוא דמיון המלאך היוצא מדבר ה' שהוא כמשל כח הדבור הכללי. ועד"ז יבואר גם ענין יציאת בחי' יעקב הל"ל רק צריך להקדים באור ענין פרצופי האצי' קצת. הנה בפרצוף עתיק הנק' כתר אמר בתיקונים אא"ס מלגאו כתרא עילאה מלבר. פי' אא"ס מלגאו. ר"ל שאין האור הבא בכלי הכתר שכלי הכתר סובלו ומקבלו בעצמו (כבי') מוגבל כלל אלא הוא אור וגילוי דאין עוד מלבדו כלל (וזה האור עצמו יש בכח הכלי להביאו בעולמות וכמשי"ת). משא"כ באורות דזו"נ שגם האור שבכלי מוגבל. ויובן עפ"י מ"ש בסידור שי"ג מדה"ר דמי אל כמוך הוא בכתר ואינן מדות רחמים אלא לבחי' נשמות וי"ג מדה"ר דז"א הם לנשמות בגופים. והיינו משום דבחי' עתיק וכתר עליון הוא פנימי' רצה"ע ופי' פנימי' רצה"ע הוא כמ"ש בסה"ק שתחלת העלי' הוא ריש הורמנותא דמלכא שיהי' התגלות בחי' המלוכה שיש באא"ס ב"ה והמלוכה הזאת הוא ודאי עצמות אא"ס ב"ה וזהו פנימי' רצה"ע שתהי' מלוכה זו נמצאת ופועלת פעולת המלך שהוא להשלים לזולתו אך לפי שהמלוכה הזאת היא עצמות אא"ס ב"ה א"כ אפס זולתו (וכמ"ש במ"א ענין זה בביאור). לכן נמשך בחי' רצון לעולמות שהן בעיני עצמן בחי' זולתו ובהם יאיר פנימי' הרצה"ע ואין זה האור מאיר כ"א בבחי' הנשמות דוקא המכירות את בוראן. כמ"ש שמע ישראל שהוא הנשמה הוי' אלקינו או"א י"ה דשם הוי' הכללי. ה' אחד זו"נ, ו"ה דשם הוי' הכללי וקוצו של יו"ד דשם הוי' הכללי הוא בחי' הכתר הנ"ל. ואו"א נק' הוי' אלקינו לפי שמשם שורש הנשמות דישראל. והענין דג' מעלות ומדריגות יבחנו בזה בחי' עתיק הוא כתרא עילאה מלבר ואא"ס מלגאו היינו שפנימי' הכלי (כמשל פנימי' כלי גשמי שבתוכו יתקבל היין) מקבל אא"ס ב"ה. וגם חיצוני' הכלי הוא עתיק נעתק מבריותיו. (רק הנשמה תוכל להכיר אותו לפי שהוי' אלקינו וכמשי"ת). ומאיר ממנה האור בבחי' אא"ס והוא פנימי' רצה"ע דמל' דא"ק שהוא בחי' אלקות בעצם כידוע לשון האריז"ל עצמו. ב'. בחי' או"א פנימי' אבא פנימי' עתיק. ואבא הוא בחי' אין וזאת הבחי' ומדרי' באה בבחי' אימא עילאה בינה ונק' יש וכמשי"ת. ג'. בחי' זו"נ שהוא בקי' ששת ימים עשה ה' ובדבר ה' שמים נעשו ונק' שם הוי' ע"ש שמהוה בפו"מ את העולמות ליש ודבר בעיני עצמן. ובבחינתו אין בחי' הכלי מקבל רק אור מוגבל להמציא מוגבלים ונפרדים:
2
ג׳וביאור הדברים ידוע ענין ביטול היש וביטול העצם שבחי' ביטול היש הוא בחי' מלכותו של הקב"ה (ז"א דאצי') המאירה בבי"ע. עד שמבחי' היכל ק"ק דבריאה הוא בחי' ביטול היש במדריגה עליונה כעומד לפני המלך שאז מתבטלים כל הכחות דרצון ושכל וכו' שלו כי כל עצמותו טרוד לקבל מה רצון המלך. וכמ"ש בטל רצונך מפני רצונו וכ"ז אינו אלא ביטול ישותו (ומ"מ זהו מדריגה עליונה בביטול היש, שאין היש מורגש לגמרי. משא"כ בבחי' עבודה שלמטה ממדרי' זו דעומד לפני המלך אף שמבטל ג"כ רצונו לעשות רצון ממה"מ הקב"ה אך ישותו עומד במקומו ונכנע, אל רצה"ע ב"ה. אבל בטל רצונך היינו שאין לו רצון כלל וכעומד לפני המלך). אבל אם אז המלך מצוה אותו דבר. הנה כח דבר המלך מניעו ומוליכו לעשות כדבר המלך בלא שום דעת עצמו ובחירתו זה נק' ביטול בעצם. כי גם עצמותו אינו פועל בו כלום רק פקודת המלך מניעתו. (משא"כ בביטול היש כנ"ל הרי עצמותו מטריד א"ע לבטל רצונו כו'). אך גם זה נק' לפעמים ביטול היש (לגבי מדרי' עליונה ממנה). כי עכ"פ ישות עצמותו הוא שבטל מלהיות ממנו שום התפשטות מצד עצמותו. אבל עצמותו עומד במקומו נכנע אל רצון המלך. וביטול בעצם ממש יובן שהוא כענין אם המלך חושב בדעתו מה שרוצה לעשות. ובודאי גם מחשבתו שיעשה הכל ע"י עבדיו. אך ישות העבדים אין תופס מקום אצלו כי יודע שא"א להם מבלתי לעשות כרצונו. וזה ודאי נק' ביטול בעצם כי גם עצמותם כלא קמי'. ובודאי יתפשט רצונו על ידם. אך זהו אצל המלך בעצמו ובמחשבתו דוקא. מ"מ יש מי שהוא משיג ומצייר לעצמו ענין זה איך שהוא בעיני המלך ועושה רצונו שאף שהעשי' הוא בישותו וכחותיו הנמשכים מעצמותו מ"מ כשהוא עושה בהשגת ציור זה נק' גם אצלו בחי' ביטול בעצם. והנמשל מובן שזהו הוי' אלקינו (אלקי ישראל דוקא) או"א. דפנימי' הכלי דאבא הוא מקבל מהו"ע אא"ס ב"ה (כמשל שהמלך חושב שהוא בעצמותו). אך חיצוניות הכלי להיות מתפשט זה האור והכח במקום העולמות שהן כלא קמי' (וזהו מ"ש במ"א אור שנברא ביום ראשון הוא אור אבא צופה האדם בו מסוף העולם ועד סופו שאין ישות העולמות עולה בשם מציאות לגבי האור הזה). וכמובן ממשל המלך הנ"ל. ונשמות ישראל שרשם בחכ' דאו"כ דאבא הם מכירים את בוראם שהוא אין עוד מלבדו ממש. אך מה שמקבלים מבחי' אבא הוא בחי' אין ק בו הרגשת מח' ושכל כלל רק הוא כח המס"נ שנק' למעלה מן הטו"ד. רק שאב מתייחד באימא עילאה בינה שנק' יש לגבי אין דחכ', (ר"ל שהעולמות גם בבחי' בינה הן כלא כמו שהוא בבחי' החכ' רק שענינה של הבינה הוא שנק' יש) להיות נש"י המקבלים מבחי' בינה יהי' להם איזה ציור והשגה איך דכו"ק כל"ח ואפס זולתו והגם שהנשמות נולדים מזו"נ דוקא אך א"א לתולדה כ"א ע"י מוחין דגדלות שהן מנה"י דאו"א בז"א משם הוא תולדות הנשמות דוקא מפנימי' הכלים דזו"נ המלאים להם מוחין דאו"א. והיינו תולדות הנשמות להיות בעלי רצון ושכל כו' לעצמו שעכ"פ מכירים הם את קונם בחי' זו"נ עם המוחין דאו"א הנ"ל שבו. אבל שרש הנשמות עצמן הן עלו במח' דטה"ע (שהוא בחי' עצמות אא"ס ב"ה). כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה הוא. וע"ז נא' ואתם הדבקים בה' אלקיכם בחי' דבוק ממש באלקות. והוא ענין הקבלה ממהו"ע אור א"ס שבכתר המאיר גם ע"י חיצוני' הכלי. וגם זאת הדביקות הוא בזו"נ דוקא רק שזהו עלייתם לשרשם בבחי' דע"ק וז"א כל"ח כמ"ש במ"א. רק שז"א נק' ממה"מ הקב"ה. ר"ל שמלכותו הוא להביא את בחי' הקדושה העליונה דאוא"ס ב"ה בעולמות (משא"כ מלכין קדמאין דתהו לא היתה מלכותם מתפשטת לגלות האלקות ממש דאין עוד מלבדו בעולמות אלא להתהוות העולמות גרידא והמלכים פועלים בעולם שלהם כרצונם והעולם אינו מרגיש האלקות עצמו. וכמו ב' אלפים תהו עד שלא בא אאע"ה. וכמ"ש במ"א תוקף האור להתפשט ומיעוט הכלים להתגלות). והוא ע"י נתינת התומ"צ לעמו ישראל (וקיים אאע"ה את כל התו' כולה בבחי' הדביקות הגדול עד שכל כחותיו נעשו מרכבה וזהו קיום התומ"צ שלו והבן) במעמד הר סיני. אמנם כדי להמשיך פנימי' רצה"ע בכל הנ"ל לנשמות בגופים למטה. הי' ע"י הגדלת ז"א בנו"ן שע"ב במ"ט יום דספה"ע. וביום החמשים דחג השבועות שהוא שער העליון דבי' עייל אבא לאימא וממילא נתפשט בכל בחי' גופא דז"א גם בחי' עו"א בבחי' מל' דא"ק כנ"ל על ישראל למטה (כמ"ש באגה"ק כדי שיהי' המאציל ב"ה מלך על הנפרדים) וירד הוי' על ה"ס. ובירידה זו לבדה הרי זה קמי' ית' מתן תורה לישראל כפי מה שהם מצויים קמי'. וכ"ז הי' למעלה ע"י מה שנעשה לישראל למטה שהם נזדככו ונתגדלו בימים האלה. כידוע בכ"ד שההתגלות למעלה תלוי במה שיש למטה המוכן לקבלה. וזהו סרסרותיו של מרע"ה שנשתמש במדרי' ד"ע שלו והאיר בכל הדור ההוא. ועי"ז נעשה למעלה קמי' ית' בחי' הירידה על ה"ס. וכמ"ש במדרש שפתח להם כל הרקיעים וע"י הפתיחה הזאת נתגלה לישראל כפי מה שהם קמי' פנימי' רצה"ע בכל המדרי' הנ"ל שבקרב גופא דז"א. (ועם זה יובן מ"ש אלו קרבנו לפני ה"ס ולא נתן לנו את התו' דיינו. לפי שבהקרבת ה"ס כבר נתגלה לשרש ישראל נשמות בגופים כפי שהם משוערים לגבי או"כ דז"א למעלה. אף שלמטה לא הי' נגלה להם דיינו). וע"י הדבור וידבר אלקים את כל הדברים האלה לישראל כפי מה שהם למטה לעצמם נעשה נתינת התו' בגילוי להם למטה. אך איך יתכן להיות כן. והלא גילוי אור התו' שהוא פנימי' רצה"ע הוא גילוי אלקות דאא"ס ב"ה ממש דאין עוד מלבדו ואפס זולתו. איך ימצא גילוי מזה בעולמות דיש ודבר. ע"ז ארז"ל באמת שעל כל דבור פרחה נשמתן והיינו שפרחה נשמתן שבגופים למטה ועלתה אל שרשם קמי' ית' הנ"ל. ולכן לא היתה נשמתם יכולה להחיות את גופם למטה עד שהביא טל שעתיד להחיות בו את המתים. והוא טל תורה. מה שעכשיו אין כח התי' בא למטה בגופים כ"א בהעלם בדרך בחי' סוכ"ע כמבואר בכ"ד. ולע"ל תהי' מלכותו ית' שלימה כפי הרצה"ע שיהי' גם למטה אין עוד מלבדו ואת רוח הטומאה יעביר לגמרי. ובכח זה הטל חזרה נשמתם להחיות הגופים: ואחר החזרה שוב אין יכולים לקבל מה שגלוי לשרשם. אך ע"י בחי' פרצוף יעקב עכ"פ נמשך לישראל למטה אור וכח התו' בהעלם בבחי' מדרי' סוכ"ע והעלם כנ"ל להיות נמצא כח התו' ע"י מעשה המצות כידוע בכ"ד, ופי' פרצוף יעקב הזה שכפי מה שכבר הוא נמצא למעלה קמי' ית' מתן התו' לישראל (ושם הוא בגילוי) יוצא אותו הגילוי בבחי' צמצום והעלם כלי הפרצוף דיעקב ובא בקרב כל ישראל להיות נמצא בקרבם לעולם. וה"ז ממש כענין הנז"ל בכל דבור שיוצא ממנו מלאך. וקל להבין שהוא ממש דמיון גמור רק שהמלאך הוא למציאות העולם עם העלם אור האלקי במלאך להתגלות עולם לעצמו כנ"ל, ובחי' פרצוף יעקב הוא למציאות אור הא"ס בבחי' פנימי' רצה"ע בהעלם דסכ"ע עכ"פ למטה. מכל הנ"ל מבואר שפעולת מרע"ה היתה לנתינת התו' לישראל בבחינתם ומציאותם דקמי' ית' וממילא יש תוקף ועוז לישראל למטה. ופעולת יעקב היא נתינת התו' ממש למטה בהעלם הנ"ל. וזהו משה מלגאו יעקב מלבר. כי בבחי' דעת העליון דמשה (כנ"ל שהוא הרגשה ממה שהוא בשרש הנשמה) גם עתה כשנתנה התו' בהעלם נתנה לחכמי ישראל לדרוש ולגלות תעלומותיו. (ובזה יובן היטיב למשכיל ענין דעת תו' ודעת נוטה ר"ל שדעת נוטה הוא כמו שהתו' נעלמת בנשמות. ודעת תו' הוא כמו שהיא נגלית ע"י בחי' ד"ע דמרע"ה וחכמי ישראל נק' ע"ש משה כידוע). והנה ידוע ומבואר בכ"ד שאחר מ"ת הוקם המשכן ושכנתי בתוכם בבחי' התפעלות אלקות והוא כעין גילוי מן כח התו' שבקרבם. וזהו יעקב שמש בגופא שמי שהתו' בקרבו רק בבחי' יעקב גם ההארה בבחי' השכינה בהתפעלות אלקות מאירה בגוף האדם ועל ידו בכל העולם כידוע (וזהו שמוש כזווג דו"נ) משה שמש ברוחא ונק' כלת משה מלגאו שהוא בחי' התפעלות אלקות. וזהו בבחי' זווג דישראל בשכינה כי בחי' שם ישראל הוא ע"ש הדביקות בה' אלקיכם ממש הנ"ל וז"ש בע"ח דכשיסוד אבא (שממנו דעת דז"א ע"י הלבוש דיסוד אימא) מתגלה לחוץ בגופא דז"א אז יוצא פרצוף יעקב. והמבין יבין את זאת היטיב מכל הנ"ל:
3
ד׳ואחר כל הנ"ל מובן מה ששלח בלק לבלעם דוקא (אף שגם בלק הי' חכם גדול בכשפים המכחישים כו'). שיש בו בחי' דעת עליון להמשיך הדינים והקטרוגים מלמעלה מבחי' הצו"מ (דו"נ) כפום עובדיהון דב"נ. והגם שהי' כבר לישראל כח התו' והשכינה במשכן מקור הברכות כולם. אך כפי המבואר מקבלים ישראל למטה הכל מן הכלים דזו"נ ולבר היינו שימוש דיעקב בגופא הנ"ל. או אפי' שימוש דישראל שהם תלמידי מרע"ה כו' דנוק' (והיינו זווג דיעקב וישראל בנוק' רחל או לאה כמ"ש בע"ח וכמ' במ"א) הכל הוא ע"י שמות אלקים שהן כלים המגבילים דאתכסי' בהון אא"ס ב"ה כנ"ל. הנה בלעם שיכול להמשיך בדעת עליון (וגם כמרע"ה עצמו שהוא הפנימי ומלגאו דיעקב ומקור ומשפיע לבחי' ישראל) הדינים משרש ומקור העליון כנ"ל יוכל לבטל כל הברכות הנמשכים מכלים דזו"נ ולבר. וז"ש בלק לבלעם כי ידעתי את אשר תברך מבורך כלומר שאין בכחך להמשיך ברכות מן השרש אלא מי שתברך ולא תמשיך דינים וקטרוגים הוא כשהוא כבר מבורך מבלעדיך (ויתכן שהוא הי' נתינת טעם למה לא בקש בלק שבלעם יברך אותו והוא לא בקש אלא לקלל כו'). אבל אשר תאור יואר להבא אף אם עתה הוא מבורך. וע"ז השיב לו בלעם בדבר ה'. הנה ברך לקחתי וברך פי' כמו שלקח ברכות ישראל כשנגלה עליו אלקים כנ"ל (שהברכה היא רק מיעקב וישראל). אמר הטעם לזה כי לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. פי' און הוא כמ"ש ואיש און מחשבותיו שמחמת שפונה לבו בתוקף גדול אל תאוות הבלי עולם. לא ישקוט ולא ינוח ממחשבות שונות הנמשכים מאליהם בטרדת הבלי עולם. והגם שלא בטלה עדיין מדה זו מבנ"י לעתים כענין הידוע ולאום מלאום יאמץ והי' זה מקום לבלעם לקטרג וכידוע במ"א בענין שטן ופנינה לש"ש נתכוונו שענין כל הקטרוגים הוא שאין כבוד שמים לשרות במקום שיש בו דופי. וה"נ הי' לו מקום לקטרג שאין ראוי שהברכה דשמוש יעקב תשרה בהם ח"ו אחרי שיש בהם בחי' האון שהוא תכלית ההיפך מבחי' יעקב שהוא כח נבדל דתו' שפועל בהם מאליו וממילא (אבל בחי' עמל שהוא כענין מ"ש ונפש עמל עמלה לו שאין הטרדא בעניני עוה"ז ממילא ומאליו כ"כ אלא בבחירתו מדעתו ורצונו לבקש פרנסתו להחיות א"ע וביתו. וז"ש עמלה לו לצרכו. אין מזה קטרוג על בחי' יעקב כלל שיהי' האדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה כו'). לזה אמר לא הביט און ביעקב כלומר שהשי"ת אינו מביט שיהי' האון מגיע לקדושת בחי' יעקב לעשות לה שום פגם ודופי ח"ו. ובבחי' ישראל לא ראה עמל י"ל שלא נמצא בהם כלל וכמ"ש רשב"י תורה מה תהא עליה. או אפי' כרבי ישמעאל (שם ר"פ כ"מ) לא ראה שום דופי ופגם ח"ו במדרי' בחי' ישראל מזה. ומחמת שלא הביט ולא ראה כנ"ל ה' אלקיו עמו ר"ל שמאיר בהם פנימי זו"נ עם המוחין דאו"א ועו"א כדרך משנ"ת. ונגד מדריגתו זו שבאה משרש כל השרשים לא יוכל בלעם לפעול כלום אפי' ע"י ד"ע שלו. ותרועת מלך י"ל שזהו נגד בחי' ומדרי' ישראל וענין תרועת מלך הוא ענין כלת משה הנ"ל ודי למבין:
4