חנה אריאל, בלק א׳Chanah Ariel, Balak 1
א׳וירא בלק וגו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי. י"ל וכי כל העולם וכן מואב ומדין לא ראו. גם מ"ש ויגר מואב וגו' שנראין הדברים שהוא הנמשך ממ"ש וירא בלק א"כ מה זה שאמר כי רב הוא. גם שינוי הלשון ויגר מפני העם ויקץ מפני בנ"י. לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא. מה זה נתינת טעם על הצווי לא תאור וגם מה צורך לנתינת טעם. גם יש להשכיל קצת למה הוצרך הנס הגדול דפתיחת פי האתון אצל בלעם עד שאמרו שנברא בבריאה מיוחדת ע"ש ביהש"מ. גם שבפעם הב' אמר לו קום לך אתם. ולמה אמר ויחר אף ה' כי הולך הוא. בספהקו"ד י"ל הלא ארץ סיחון ועוג של אמורי הם כמ"ש בפ' זו והוא מז' אומות. ולמה שלח משה לסיחון אעברה בארצך. ואם הי' סיחון מסכים הי' מניחו לגמרי ולא נלחם בו. גם י"ל בלשון הפסוק. ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון. וכן כתי' בספר דברים כ"פ אשר יושב בחשבון. ועל עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות. לשון הוה. והלא כבר נהרגו. גם בס' יהושע משמע שאין ארץ סיחון ועוג שבעבר הירדן חשובה כ"כ כא"י לגמרי עד ששלחו לשם את פינחס לאמר ואם טמאה ארץ אחוזתכם וגו'. והענין צריך תבונה הלא כל דיני קדושת א"י שקדושה מכל הארצות נוהגין גם שם כו' בגמ' אמרו ולא קם עוד נביא בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באוה"ע קם ומנו בלעם. ואומר עוד שם בזוה"ק ח"ו לעשות איזה דמיון ביניהם אלא משה לית דכוותי' בכתרין עילאין בלעם לית דכותי' בכתרין תתאין וזיל שאיל לאתני'. ובמ"ש בלעם נאום שומע אמרי אל פי' בזהר שהפי' הוא אל אחר וכ"כ שם על אלקים שבא אליו. וא"כ לפ"ז היו לשמות הללו להיות חול ולא נז' בשום מקום כן. ועל מ"ש בלעם ויודע דעת עליון אמרו בגמ' שהי' יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה. י"ל את זאת. אמרו בגמ' במקום שבע"ת עומדין צ"ג אין יכולים לעמוד. מהו לשון עמידה דוקא בזה. ובזוהר כד אתכפיי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה ואסתלקותא דא יתיר מכולא. ומדאמר סתם מכולא משמע שהוא יתיר אפי' מאתהפכא סט"א מחשיכא לנהורא. וי"ל הענין. העולמות אבי"ע כולם הם יש מאין שמים וארץ וכל צבאם ודצח"מ הם מובדלים זמ"ז בהכרת ממציאם מאין ליש כידוע פרטי הדברים בכ"ד. הנה הקב"ה יודע אותם בידיעה אחרת נבדלת מכמו שהעולמות יודעים ומרגישים א"ע. כי אמתת ה' אלקים אמת הוא יחודו לבדו גם אחר שנבראו העולמות ליש נמצא מחודש כמו שהוא יחודו קודם מציאותם. ודבר זה אין ביכולת העולמות להרגיש כלל. והקב"ה יודע אותם בידיעה זו. וידיעת העולמות א"ע נמשכה מידיעתו ית' הזאת כמו מאין ליש ג"כ. ויש בשרש העולמות הללו ומקורם באלקות ב' מדרי' ובחי' הידועות "תוהו "ותיקון. שהאורות די"ס דתהו הם בחי' אורות תקיפין כמ"ש בפ' חוקת שהכוונה במציאות העולמות שה' ימלוך עליהם לע"ו אינה יורדת ומצמצמת א"ע שיהי' גילוי ממנה לידיעת העולמות א"ע אלא שבכח מלכותו בידיעתו ית' ימלוך עליהם. והמלכים דתהו מתו ונסתלקו עד שאין חיבור בין העולמות ובין שרשם כלל. ולכן גם העולמות נתבטלה מציאותם מפני שא"א להם לקבל משרשם כח התהוות והם נתייסדו למציאות בבחי' הספי' ופרצופי' דתיקון שהם דמות פ' אדם ישר שעומד ראשו למעלה ורגליו למטה והכל אדם א' ובבחי' מיעוט האור וריבוי הכלים דתיקון אף שהם הכל רק בידיעתו ית' את העולמות אך גם בידיעתו יודע אותם בדרך השפלה וירידה שיבוא מזה גם בידיעת העולמות א"ע שידעו מציאות ממציאם מאין ליש כל עולם לפי מדריגתו. ובעולמות בי"ע יש גם אזלעו"ז שעשה אלקים עולם הקלי' וגם הם יודעים את ממציאם רק שלידיעת עצמן א"ע מפרידין א"ע לעשות א"ע אלקות וכל כחות וממונים דסט"א. ומציאות אופן כזה הוא מכח בחי' התהו כנ"ל שהשרש נפרד לגמרי מהעולמות. ולכן אף שנמצאו מאין ליש ע"י הספי' ופרצופין דעולם התיקון עשה אלקים שאין מקבלין רק כח התהוותן למציאותן אבל כל ענינם הוא מעולם התהו בתכלית הפירוד. וכן בחי' הנוגה דעוה"ז שהוא יש ודבר נפרד לעצמו אף שאין כתית דנוגה פונים אל תכלית הפירוד דג"ק הטמאות מכח עצמן אלא כשיורדין ומתחברין לג"ק הטמאות. ומצד עצמן אינן אלא רק בלתי מרגישים כלל ענין האלקי' הממציא. וזהו ג"כ בא מכח בחי' התהו ומיתת המלכים. ואי' בזהר עד לא אתו ישראל הוו מלאכי עילאי שלמי עשי' וכיון דאתו ישראל נטלי עשי' ממלאכים. פי' שהמלאכי' הם מעולמות אבי"ע דקדושה ונק' עומדים כאדם ישר הנ"ל היינו שמביאים בפעולת עשי' בנוגה (כמ"ש אין לך עשב שאין לו מזל ומלאך) מכחם של המלאכים שמתנהגים עפ"י השגתם את המהווה אותם מאין ליש ועובדים אותו בלא לב ולב. וע"י הגידול והצמיחה והכליון בדצח"מ הם פועלים בנוגה דעשי' ממשלתו של ממה"מ הקב"ה (ובידיעתו ית' הוא עצמות המלוכה דכוונה שה' ימלוך לע"ו אחר בירורי כל הכחות דנוגה ואז כל הכחות דג"ק הטמאות יעביר מן הארץ). וכד אתו ישראל שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה היינו שנגלה עליהם מעין ידיעתו ית' את העולמות ובפרט במ"ת כמשנ"ת בפה"ק ונתנו המצות לישראל שהן הן כחות נובעות מבחי' ידיעתו ית' כמשנ"ת באריכות בכ"ד. ולכן נטלו העשי' ממלאכים. שע"י ישראל דוקא נמשכת עתה בתוס' אור וכח גדול (אף שנעלם עדיין לעינינו בבחי' מתן בסתר) מלכותו של הקב"ה בעולמות ובעולם העשי' דנוגה. וזאת התורה אדם ג"כ שנמשך ענין האלקי דתומ"צ מראש ומוחין עד סוף כח העשי' הגופני דנוגה. ובזה מתברר כח בחי' התהו שבנוגה ליכלל בקדושת התומ"צ ובחי' עולם הקדושה דתיקון. וגם עד המדות הטובעיי' דנוגה שבגופות ב"י מאיר אור התיקון שבנר"נ שלהם להפוך את הכחות הטבעיי' דגוף באה' ויראה כו' ליכלל בקדושת הנר"נ ותומ"צ. וזהו בחי' אתהפכא לכחות הגוף בשע"מ שמתפעלים כמ"ש לאה' את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם וכן ואהבת בכל לבבך. רק שעצם בחי' הנוגה לא נתהפכו עדיין בבינונים רק הכחות ההווים בשע"מ (כידוע דהתהוות יש מאין הוא בכל עת ורגע) הם מתכללים בקדושת הנר"נ ותומ"צ. ומתעלים ע"י אהוי"ר למעלה ומדרי' עליונה בעולמות דקדושה בקיום התומ"צ. אך כמו שהמצות מעלים את הנוגה לקדושה כך העבירות דשס"ה ל"ת דאוריי' ודרבנן הם משפילים את בחי' הנוגה אל ג"ק הטמאות ומחמת זה לא יוכלו לעלות עוד ע"י התומ"צ כי אין המצות מגיעות אלא עד בחי' הנוגה כשהיא במקומה לבדה וכאתרוג שאינו ערלה וקרבנו לא הגזול וכדומה וע"ז נתנה מצות התשובה שהיא מגעת בכחה עד למעלה מבחי' אדם דתיקון עד שמביאין משרש דאורות תקיפין דתהו שנסתלקו למעלה כנ"ל הארה להוציא ניצוצות דקדושה שיש בנוגה וגם בג"ק הטמאות מקום העונות דשס"ה ל"ת כו' כנ"ל שישובו ליכלל, גם הם בכח הקדושה דתיקון ועי"ז נפרדים הג"ק הטמאות מן הנוגה דגוף האדם עד שיוכל לשוב לקיום תומ"צ כהלכתן תמיד (רק שאעפ"כ צריך הנוגה תיקון וע"ז נא' ופקדתי בשבט פשעם וגו' וכן יש ע"ז תיקוני התשובה בתענית וסיגופים. ואם ח"ו לא יעשה תשובה הגונה אזי גם הנצ"ק לא יעלו כ"א ע"י יסורי גיהנם כו' כידוע). ונמצא שבזה כחן של בע"ת גדול משל צדיקים שהצדיקים שהן רק בבחי' אדם, ישר דתיקון אין מגיע כח קדושתם רק עד הנוגה הנקו' והטהורה לגמרי ובע"ת אף שגופם דנוגה צריך עדיין תיקון לטהרו לגמרי. אעפ"כ אור הנר"נ ותומ"צ נמשך גם בגופם. וזה בא מהארת אור מאורות תקיפין דתהו שנמשכים בדרך הפלאה והבדלה מן מציאות העולם הבא מהן כנז"ל. לכן יוכלו לפעול גם בגוף בלתי טהור לגמרי. והיינו דוקא לפי שהן בע"ת שע"י העונות כבר נפלו אל מקום גקה"ט לכן יכולים לסבול גם כח הארה דאורות תקיפין דתהו ולפעול על ידן בגוף פעולת הנר"נ ותומ"צ. וזהו שבע"ת עומדים אבל צדיקים גמורים אם מאיזה נסבה מקבלים מן אורות תקיפין דתהו הרי הם מתעלים לגמרי ממדרי' הגוף וכחותיו כענין אורות הללו עצמן שהן נבדלין כנ"ל ואינן יכולין לעמוד ולהמשיך לנוגה דגוף:
1
ב׳ומעתה יובן גם מ"ש כד אתכפיי' סט"א דוקא אסתלק יקרא דקוב"ה. פי' אתכפיי' שעדיין הקליפה היא בתקפה רק שנכנעת לקדושה ונמנעת מלפעול פעולתה ולא ברצונה ממש אלא בכח המכריח אותה מבחוץ ממ"א. והדמיון למטה הוא ענין שבירת התאוות שאף שלבו הגופני חפץ ומתאווה אל התאוה ואינו מתפעל משום טו"ד שלא להתאוות לזה. אעפ"כ מפני י"ש מן הנר"נ ועומ"ש מונע א"ע מלמלאות תאוותו. וכח המניעה הזאת איננה כדרך כל נר"נ שמבררים הנוגה שבגוף שהוא בענין ובחי' אדם עומד דעולם התיקון שפועל בכח הנוגה דתאוה שלא יתאוה. אבל זה הרי הוא עומד בתוקף תאוותו ואעפ"כ אין פועל תאוותו. זה הוא כמו הארה מאורות תקיפין דתהו הנ"ל כנ"ל שהן פועלין כרצונם ואינם משגיחים על המתפעל כלל יהי' מה שיהי' כרצונם וכחם נעשה. והבא לטהר מסייעין אותו מלמעלה להיות נקל לו להתגבר על תאוותו תמיד אף שאין התאוה מתבטלת. ועד"ז יובן מ"ש כד אתכפיי' סט"א שעדיין הוא סט"א בתקפה ואעפ"כ היא נכנעת בכח הקדושה המכניע אותה. עי"ז אסתלק יקרא דקוב"ה כבודו ית' שמלא כה"כ שהוא מדת המל' מלכותך מכ"ע בבחי' עולם התיקון שסדר עולם התיקון הוא להיות התפשטות מלכותו ית' בעולם ע"י מלאכים דשלמי עשיה כנ"ל או ע"י ב"י הכל בבחי' עמידה כנ"ל. וע"י אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בבחי' שלמעלה מסדר המדרי' דעולם התיקון עד שתגלה ותראה ממשלת מלכותו ית' גם על הקליפות שגם הם יקבלו ממשלת המלוכה דקוב"ה (כדמיון הנ"ל באדם שהרגל נעשה כמו טבע לכבוש את יצרו בתאוותיו). [והענין דסדר הבירורי' דעוה"ז הוא שהמברר מתלבש בלבושי המתברר דוקא ואם הוא למעלה ממדרי' המתברר לא יוכל לבררו וע"י אתכפיי' סט"א מתעלה כבוד מל' ית' במדרי' עליונה לפעול אף שלא ע"י לבושי המתברר. וה"ז מעין אורות תקיפין דתהו כנ"ל]. ואסתלקותא דא יתיר מכלא אפי' מבחי' אתהפכא שבא ע"י סדר הבירורי' דוקא כענין הנ"ל בצ"ג. וע"י אתכפיי' סט"א הוא כדוגמת בע"ת הנ"ל. וזהו ענין ארץ ישראל שמהירדן והלאה. וארץ סיחון ועוג שמעבר לירדן מזרחה דא"י ממש הוא בחי' אתהפכא וכמ"ש בפהק"ו כ"פ ענין פ' העיקרי שבא"י שהטבע נתהפך לקדושה. ויש עוד בחי' ארץ סיחון ועוג שלא נתבטלה משם הקליפה לגמרי (וז"ש אשר יושב בחשבון גם עתה ואשר יושב עדיין באדרעי) ולכן אמרו אם טמאה ארן אחוזתכם כנ"ל. וה' עשה ככה כדי שעי"ז יהי' אסתלקותא דיתיר מכולא ליקרא דקוב"ה כנ"ל שהוא ע"י אתכפיי' דוקא. וזהו אשר יושב בחשבון גם עתה ואעפ"כ מקיימין שם כל קדושת התומ"צ והוא לפי שהכניעו ישראל לקליפות סיחון ועוג וכבשו את ארצם וישבו עליה. ולכן שלח משה מלאכים אל סיחון כנ"ל שאם יכניע א"ע לא יצטרך למלחמה עמו כי יסתלק יקרא דקוב"ה כנ"ל. וממילא יבוא קיום מעשה התומ"צ גם שם בכמה דרכים לפניו ית':
2
ג׳וזהו וירא בלק בן צפור דוקא שהוא הי' חכם גדול הוא דוקא ראה ענין אשר עשה ישראל לאמורי שהכניעו ועשה בו ממש קדושת ישראל. ולכן ויגר מואב מפני העם (והוא ע"ד מ"ש בזוהר ע"פ ויאמר אל עמו הבה נתחכמה לו פן ירבה דשרא דלהון אעיל בלבהון מלה דא שיחושו וידאגו פן ירבה כמשנ"ת שם. וכן הוא גם כאן שע"י ראי' דבלק אעיל בלב מואב לגור מפני העם כי בלא ראי' והשגה בענין זה דאתכפיי' סט"א הנ"ל לא הי' להיות בא במחשבת מואב כלום מענין זה). דהנה ויאמר מואב עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו וגו'. ועל עצמן לא חששו שילחכו גם אותם. די"ל שהי' ידוע שאין ישראל רוצים להלחם אתם ממש רק ויגר מואב מפני העם והוא ענין יראה שנק' מגור כמ"ש מגור מסביב והוא קיבוץ הדם אל הלב מפני היראה (והוא כעין לשון מגורה של תבואה וגורן שמאספים לשם התבואה). כך ע"י ראי' דבלק בא ענין הרגשה במואב כי רב הוא העם. כלומר רב וגדול (והוא ממש כענין א ירבה דמצרים והבן). שאין ערוך להם כלל וכלל עמו עד שאין בהם כח להתפשט לבא מלכא דכל שייפין לימשך אחר תאוותיהם ומילוי רצונותם. ויקץ מואב מפני בנ"י. פי' כי ענין המגור נת' שהוא רק מונע מלהתפשט בהרחבת רצון ומילוי התאוות. אבל בלא התפשטות חוץ למקומו שוקט ובוטח הוא כדמיון העומד לפני אדם גדול ונכבד מאד. שא"א להתפשט בהתפשטות רצונות לפניו אבל בקרבו שוקט הוא כי בודאי האדם הגדול לא יזיק לו בשום דבר כלל וכלל. אך ויקץ הוא כמ"ש קצתי בחיי שגם בחיי עצמו בקרבו הוא קץ ואינו נוח לו. וזה הי' להם מפני בנ"י דוקא. והיינו כנ"ל שהם עצמן לא הגיעו להשיג את אשר עשה ישראל לאמורי רק ע"י ראי' דבלק בא בלבם להרגיש הפלאת והבדלת ערך העם. עוד בא בקרבם ע"י ראי' דבלק הנ"ל שהוא השיג לדעת גם ענין אסתלקותא דיקרא דקוב"ה לפעול שלא ע"י קירוב וירידה והתלבשות מי שפועל בו כנ"ל. לכן גם בחיים של עצמן קצו מדאגה לומר שאף שלא ילחמו עמם יוכלו לפעול בם כחות הקדושה כרצון הקדושים שהם בנ"י דקדושים הם:
3
ד׳ומעתה יש לבאר ענין בלעם ומה שאמרו עליו בגמ' ובזוהר כנ"ל. והוא עפ"י משנת"ל דידיעתו ית' את העולמות נבדלת ונעלמת לגמרי מכל באי עולם אפי' העליונים (רק לישראל ע"י תומ"צ שנתנו ע"י מרע"ה נמשך להם מידיעתו ית' כנ"ל). וכל אשר חפץ עשה בידיעה זאת עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע בשום אופן. רק בידיעת העולמות א"ע ע"י הספירות דעולם התיקון יש ענין גילוי אלקות גם בידיעה זו והוא לפי ערך מדרי' ומדרי' של כל עולם ועולם. ומה שבא אל ידיעה זו שפע ואור אל הנמצאים הוא בצו"מ כפום עובדיהון. והיינו שאם יזכו במעשיהם יתגלה עליהם ממל' דידיעתו ית' ומהנהגתו הקיימת לא תסור לעולם כנ"ל בבחי' החסדים לערך ידיעתם ואם לאו יומשך הגילוי עליהם בבחי' הדינין כידוע. ועולמות דקדושה גם בידיעתן לעצמן יש בהם בחי' הביטול אליו ית' ומקבלים עומ"ש ולהקדיש ליוצרם בנח"ר לפי שגבר בהם כח התיקון דעולם התיקון. והקליפות הנה מלכותו בכל משלה אפי' בקליפות דהיינו שהכל נעשה כרצונו ית' בידיעת עצמו לא יפול דבר ח"ו. רק שבידיעת העולמות כח התהו גובר בהם להיות נפרדים לגמרי ועושים א"ע אלקות. והיינו שבאמת בכח עולם התיקון בא גם בהם ממשלת מל' ית' להיות נגלה בעולם מעין רצון ידיעתו ית' (ולא בעולם התהו עצמו דלא איכפת לי' כלל מה שיבוא בעולם כנ"ל). ולכן לא יוכלו לעבור את פי הוי' מה שבא בצווי אליהם ע"י פרצופי עולם התיקון כי יודעים הם שהוא עיקר ממציאם אבל כח התהו גובר עליהם להיות בידיעת עצמן נפרדים לגמרי. וכמו שהמלאכים דקדושה בכח אלקי המחי' ומהווה אותם בחי' עולם התיקון הנ"ל, יש להם כח לעשות גדולות ונפלאות כמ"ש ומפליא לעשות ומנוח ואשתו רואים רק שהוא הכל בבחי' הביטול לעבודתו ית'. ובקליפות יש ג"כ כח אלקי המחי' אותם רק שהם בידיעתן עושים א"ע אלקות בכח האלקי שיש בהם לעשות נפלאות וזה יובן יותר עם מ"ש ע"פ ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם וגו'. וארז"ל שם טומאה מסר להם. פי' ח"ו שאברהם יתן להם שמות עבודת הקליפות. אלא הפי' כמ"ש בסה"ק שיש שמות למשתמשים בקבלה מעשיות שאסור להזכירם כ"א בטהרה גדולה דאפר הפרה וכל מיני טהרה ויש שא"צ רק טבילה במקוה ויש שמות שהן דקדושה אלקי' ממש רק שמותר ואפשר להזכירם ולפעול על ידם גם כשהאדם טמא ואעפ"כ יעשה בכחם נפלאות. וכן יובן בענין הקליפה שהכח אלקי ממש המחי' אותם (כמו שמחי' למלאכים דקדושה) בא בהן גם טומאתן לעצמן בפירוד דידיעתם א"ע. וזהו בחי' אלקים דבלעם שנגלה אליו הכח אלקי ממש בבחי' השמות דטומאה הנ"ל והוא שאמר עליו בלעם לא אוכל לעבור את פי הוי' אלהי. פי' שנגלה לו בשם הטומאה והוא אלקות ממש שא"א לעבור עליו דמלכותו בכל משלה כנ"ל. ועפי"ז יובן שני הפי' על ויודע דעת עליון (ר"ל פי' הזוהר עליון על כל מנהגי ארבא. ופי' הגמ' יודע שעה שהקב"ה כועס בה) דהנה כתיב ולא קם עוד נביא כמשה אשר ידעו ה' פא"פ. פי' דמרע"ה השיג לדעת מעין ידיעתו ית' את העולמות וכמ"ש בכ"ד ע"פ ותמונת ה' יביט שהיא התמונה שהקב"ה רואה בעולמות ומשם באה אליו הנבואה (אף שנתלבשה בספי' דעוהבר"י כידוע). אבל שאר הנביאים לא באה אליהם הגילוי והנבואה כ"א מבחי' אור התיקון שבספי' דבי"ע דקדושה. וז"ש במשה פא"פ (ומזה הוא ענין התומ"צ שנתנו ע"י כנ"ל). ובכל הנביאים במראה אליו אתודע בידיעת העולמו' א"ע. והנה בלעם הי' יודע דעת עליון דהיינו שהי' לו להכיר ולידע שעה שהקב"ה כועס בה. כלומר המקור שיש בידיעתו ית' לעצמו לבא כעס ודינין בידיעת העולמות א"ע. וז"ש באוה"ע קם שמגיע עד בחי' ידיעתו ית' לעצמו. אבל לא שרואה פא"פ ח"ו וח"ו וכמ"ש בזהר. אלא שהי' יכול להגיע בדעתו אל שרש הדינין הנ"ל ועי"ז הי' יכול להמשיך כח הדין ממקורו (כנ"ל שע"י העלאה מלמטה יכולים לעורר גם איזה גילוי מידיעתו ית' אל ידיעת העולמות א"ע) ע"י טענות וסברות לעורר דינין כענין ב"ד שלמעלה ודוגמתו שיש סנטירא דתבע דינא. ועד"ז יש להתבונן ולהבין גם למעלה כאמור. וע"ז נאמר ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם וכמארז"ל שלא כעס באותן הימים ממילא לא הי' מקום שיהיו נשמעים דברי בלעם לעורר דינין. אבל עוד הי' לו לבלעם כח אחר מאלקי' דשמות הטומאה הנ"ל והוא מ"ש בזהר ויודע דעת עליון על כל מנהגי ארבא. שהפי' במק"מ בשם הרח"ו ז"ל שהוא העליון על כל כחות הדין של רוח סערת הים וגליו. והוא כח מחבל ומזיק והעליון הוא הכח אלקי ממש בבחי' שם הטומאה הנ"ל. ובזה הי' יודע ידיעה ממש היכן כחותיו ורצונותיו נוטים (וזה הוא כדוגמת להבדיל משאר נביאים). ועי"ז הי' יכול להמשיך כחות הדין והקללה מן הכחות שבידיעת העולמות א"ע. וכמו שידוע בכחות שמות הטומאה וכישוף שעושים דברים מסויימים וצורות ידועות שעל ידיהם שהם מורגשים גשמיי' מביא כח השגתו בכחות הטומאה אל הפו"מ בגשמיות עוה"ז. (וכן להבדיל בנביאים הי' ענין פועל דמיוני הידוע בסה"ק). ובלעם הי' פועל את זאת ע"י האתון שלו שהוא בעל חי ויש לאדם ממשלה עליו בסדר הבריאה והי' ממשיך בה כחות הדין שבידיעתו והשגתו אל הפו"מ כנ"ל. ומעתה יובן שמתחלה נאמר ויבוא אלקים אל בלעם הוא אלקי' דבחי' כח אלקי ממש בשמות הטומאה והוא מקום הפירוד (רק שלא יוכלו לעבור כנ"ל). ואמר לו בעצה לא תלך עמהם כי למה לך לילך בחנם שהרי לא תאור את העם כלומר לא תוכל לאור אותם בכח שיש לך מידיעת שעה שהקב"ה כועס בה כי ברוך הוא ממנו ית' ולא יכעוס באותן הימים ואחרי ההודעה כזאת לבלעם אעפ"כ נתעורר שנית ללכת. והיינו שרצה להמשיך עליהן הדינין התחתונים שע"י האתון כנ"ל. בא אליו האלקים שלו הנ"ל. ואמר אם לקרוא לך באו האנשים. פי' לך לכח של עצמך שאינו תלוי בשעה שהקב"ה כועס בה. קום לך אתם מדעתך. ויחר אף אלקים כי הולך הוא. שבא עליו כח הדין העליון בחרון אף לבטל מחשבתו הרעה. וזהו ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה. פי' קללה זו (אחרי שכבר אמר ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם א"כ מאין תבוא הקללה) היא בכחות הדין שהמשיך בלעם בידיעת הדעת עליון על מנהגי ארבא כנ"ל. גם אותם הפך ה' לברכה. והיינו ע"י שויתיצב מלאך ה' דוקא למנוע האתון מללכת בכחות הדין שהמשיך עליו בלעם. עד שעלה האתון ממדרי' בעל חי למדרי' מדבר וכאשר הוא במדרי' מדבר יצא האתון מממשלת כחו של בלעם עליו ושוב לא יוכל בלעם להוציא מחשבתו הרעה אל הפועל על ידו. וזהו כי אהבך ה' אלקיך. פי' אלקיך היינו מה שבא בנר"נ שלכם מכחות הקדושה דעולם התיקון גם בערך ידיעת העולמות א"ע. ולפי שמחמת שאהבך ה' אלקיך בא ביטול זרוזי דינא קשיא של בלעם. לכן נהפכה הקללה לברכה ממש. עד שאמר בלעם מה טובו אוהליך יעקב וגו'. בחי' יעקב וישראל ידוע שבחי' יעקב הם העוסקים בתומ"צ בדרך הנגלה. וישראל הוא בבחי' המוחין דהכרת אלקות ורזי דאוריי' ולכן לגבי בחי' יעקב נק' כח התומ"צ אברין דמל' וכו' כמשנ"ת כ"פ הוא בבחי' אוהל ומקיף נעלם מהשגתן לגמרי. ובבחי' ישראל שהוא כמשנ"ת בפהק"ו כ"פ בענין המשכן שעל ידו בא כח ההרגשה והתפעלות מן כח התומ"צ שקבלו במ"ת והוא ענין יחוד קובה"ו בתחתונים מבואר שלגבי יעקב נק' כח התומ"צ בשם אוהל ומקיף ולגבי ישראל נק' בשם משכן השוכן אתם. ועי"ז הוא מ"ש בתחלת הפרשה ויגר מפני העם כי רב הוא דהיינו בבחי' אורות תקיפין כמשנ"ת. והנה אורות תקיפין דתהו ידוע שאינן בבחי' מלך לבנ"י. אך ע"י בחי' מ"ה החדש עי"ז טובו אוהליך ומשכנותיך פי' שנעשו טובים ומתוקנים שישכנו ישראל גם במדרי' דאורות תקיפין דהיינו כעין הרגל דכפיית סט"א שנעשה כמו טבע שאפי' אינו בחי' צ"ג אעפ"כ יכול להיות דבוק בתומ"צ בלי שום הפסק וביטול כלל כנ"ל:
4