חנה אריאל, פנחס ב׳Chanah Ariel, Pinchas 2
א׳לאלה תחלק הארץ בנחלה. היינו לבאי הארץ כמו שפירשיז"ל. כדברי ר' יונתן בגמ' שאמר לבאי הארץ נתחלקה ומשונה נחלה זו מכל הנחלות שבתו' שכל הנחלות החיים יורשים את המתים. ונחלה זו המתים יורשים את החיים. (שני אחים. הא' הי' לו שלשה בנים. והב' בן א'. נטלו ד' חלקים בארץ. חזרה נחלתן אצל אבי אביהן. וזה הבן הא' נוטל ב' חלקים מנכסי אבי אביו. והג' בנים לא נטלו ג"כ רק שני חלקים). ומשמע דאיירי נמי אם השני אחים היו מיוצאי מצרים. א"כ למה חזרה הנחלה לאבי אביהן שהרי ליוצאי מצרים אמר ונתתי אותה מורשה. גם יש להעיר למה לא הזכיר בכאן גם הסדר ששותה נחלה זו לכל הנחלות. שהרי חזרו הבני בנים וירשו את אבי אביהן ידוע בע"ח שדור המדבר ודור שנכנסו לארץ הי' להם שני מדרי' חלוקות בענין השראת השכינה ונק' בל' הקבלה פרצוף דהמד"ב בשם לאה. ופרצוף דור באי הארץ בשם רחל ואעפ"כ רצה הקב"ה שיכנסו יוצאי מצרים לא"י. אך לפי שחטאו המרגלים בלה שדברו על א"י. והדור ההוא קבלו לה"ר לכן לא נכנסו הם לא"י. וכמ"ש ובאלה לא הי' איש כו'. ומשה ואהרן לא נכנסו לא"י כמ"ש יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם שאמר להם ודברתם אל הסלע והם הכו כו'. ובזה י"ל למה נק' זה לנס גדול יותר מע"י הכאה:
1
ב׳מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך. ובגמ' מזמור קינה מבע"ל. אלא שראה ששפך חמתו על העצים ועל האבנים דבהמ"ק ולא בבנ"י לכן אמר מזמור. וקשה שהרי אח"כ אומר נתנו את נבלת עבדיך מאכל וגו' בשר חסידך וגו' שפכו דמם וגו'. כתיב עקב ענוה יראת ה'. ובסה"ק ענוה רומז פ' לאה ויראת ה' פ' רחל ועקבי לאה נכנסים תוך ראש רחל ע"כ. לקרב אל השכל קצת השגת ענין זה למעלה. הנה בצלם אלקים עשה את האדם. יש בחי' אלו דלאה ורחל. אנו רואים שאם בלב האדם יש איזה התפעלות גדולה כמו פחד גדול או תשוקה גדולה אז מאליו וממילא המח' טרודה באותו הפחד או התאוה. הנה עצם ההתפעלות הוא בלב וכדמות התפעלות וכצלמה בכל פרטיה מצטייר במח'. וכמו שהתפעלות הלב היא מן עצם האדם מחמת המאורע. כן המח' הזאת נמשכת מאליו והרי זה כמו האדם עצמו ולא האדם עצמו ממש. ונק' בשם לאה אשת יעקב שנק' ג"כ ישראל, וענין פרצוף רחל הוא מה שאנ"ר שיש לאדם חבור עם הקנינים שלו כמו עבדים ושפחות ונחלת שדה וכרם ובתים ורכוש שהם יש להם קשר עם חיי האדם שהם שלו והוא יכול לעשות בהם מה שירצה ואין מוחה בידו להקדישם למכרם וכדומה וזולתו אין לו שום כח בנפשו של זה וכידוע. והיינו בחיי האדם דוקא שנפשו מורכבת בגופו ובהסתלק הנפש אין למתים קנין. והיינו לפי שכאשר הנפש באה בגוף האדם מתחנק חיי נפשו לב' ענינים. א' הוא חיי גופו. והב' הוא הקשר עם הקנינים. והוא ג"כ פרצוף גמור ששייכות הקנינים אל האדם הוא אל כל פרטי האדם מראשו ועד רגליו וע"י בחי' הפרצוף הזה הוא שיש להם חיבור עם האדם עצמו והיינו שפרצוף הזה מתפשט אל הקנינים וקונה אותם. ועי"ז הוא משעבדם אל האדם לעשות בהם כרצונו אבל בהסתלק הנפש מן הגוף לא נמצא ממנו כח מתפשט בערך גופניות קניני עוה"ז, לכן אין למתים קנין. כי נתבטל דבר המחבר את הקנינים אל האדם ופרצוף הזה נק' בשם רחל. וז"ש כרחל לפני גוזזיה נאלמה. כלומר שפרצוף, הזה מחובר עם הקנינים לא יסור מהם אף אם אין הולכים כשורה והאדם מסלק את עצמו מהן ומניחם אל ההזדמן או לשלוחים. והוא עצמו עוזב ענינם ועסוק בענינים אחרים. כמו קנינים המוצלחים או בדברי חכ' וכדומה. אבל בחי' רחל הנ"ל בע"כ היא קשורה עם הקנינים אף שאינה יכולה לפעול בהם הצלחה מכח האדם עצמו גם אם הוא מוצלח מאד עם כל שארי דברים. ובזה יובן מה שאמרה רחל אמנו אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. והיל"ל אמות. וכפי הדוגמא הנ"ל היינו כשאין לאדם קנינים אז פרצוף הזה אינו משמש כלום והרי הוא כמת שהנפש מסולקת לגמרי מן הגוף שהוא כלי שלה להתפשט על ידן. ולהבין ענין זה למעלה יש לבאר עוד דוגמא לזה מה דאי' בגמ' ר"א ור"א לגמרי' דרב הוי צריכי לסברא דילי' לא הוו צריכי.. כי היו יכולים להבין כמו הלב מבין של רב עצמו. אבל ממה שנמצא אצל רב עצמו ממעין החכ' שלו לא היו יכולים להשיג והענין דיש ג' בחי' מח'. בחי' תחתונה דמח' הוא שחושב חוץ מעצמותו כמו איך לעשות בפו"מ מה שכבר הוסכם בדעתו ומדותיו א"כ אין זה אלא איכות אופני הפעולה או הדיבור לזולתו וכדומה וזה נק' בשם לבוש (ועל כזה נא' כלבוש תחליפם ויחלופו וק"ל) למהו"ע נפש האדם בקרבו כידוע דמחדו"מ הם בחי' לבושים. בחי' הב' במח' הוא בחי' לאה הנ"ל שהוא בחי' פרצוף כדמותו בצלמו של האדם המתפעל בלבו יותר על המדות שבלב התמידיות (ולפי משנת"ל בפהק"ו הוא ענין פרצוף יעקב). בחי' הג' במח' הוא הבא ממעיין החכ' שהוא נק' מחשבת עיון. וזה יובן עם משנ"ת בפהק"ו ענין מדרי' ביטול בעצם העליונה שכמ"כ במחשבת עיון אין האותיות מורגשים כלל. וידוע דמח' עיון הוא יחוד חו"ב. מעיין החכ' נובע לבינה ונמשך ללב. ומהבל הלב בא לדבור וע"י הדבור מקבלים כל התלמידים השומעים איש כפי ערכו. אבל ר"א ור"א היו מקבלים גם מה שבא מלבו אל מחשבתו לעצמו בחי' לאה הנ"ל בעצמות האדם והיינו במה שבא ברב עצמו מבחי' יחוד חו"ב שלו ונגלה בלבו בבחי' יסוד אבא תוך יסוד ז"א שנמשך מזה בחי' לאה הנ"ל (וגם פרצוף יעקב כנ"ל) אז היו ר"א ור"א יכולים לסבור סברתו שבמחשבתו לעצמו. אבל איתא בגמ' דאמרו לו ר"א ור"א לרב והקשו בסברא ושתיק רב. ואעפ"כ לא חזר בו. ושמענו דהיינו בחי' ו"ק דאבא היינו מדות דבחי' חכ' שלא נגלית גם בבינה דרב ולכן לא היו ר"א ור"א יכולים להשיג שיהי' הענין מתיישב בדעתם כמו שהוא אצל רב עצמו שצופה בחכמתו]. וכן הוא ענין דור המדבר וכמשי"ת, והנה כל התלמידים אין להם מדרי' זו כלל. ואין השגתם והבנתם מדבריו מגיע כלל אל מה שהוא בעצמות הרב המשפיע לא מיני' ולא מקצתי'. אך יש להם דביקות יתירה מצד אחר וכענין מ"ש באלי' ואלישע וישלך אדרתו אליו וירץ אחר אלי' כו' ויקם וילך אחר אלי' וישרתהו. והיינו כשהתלמיד מוכן בעצמו לקבל מן הרב (כמו שכבר אמר ה' לאליהו ואת אלישע תמשח לנביא). אז הרב מושכו אליו בשימת עין בו. והוא ע"ד מ"ש נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. כי ע"י נתינת עין החכם בו נתחבר אליו אל החכם הניצוץ אלקי המחי' את האיש ההוא וכשנתחבר הניצוץ אל החכם שוב אין יכול המורד ופושע לחיות ממנה כי גבה ממנו. אבל בתלמיד המוכן הנה שימת עין הרב בו מושכו אל עצמו עד שכל עצמות האיש נמשך אל הרב עד שנעשה כקנינו הנ"ל. וזהו גדולה שמושה של תורה כמ"ש באלישע וישרתהו. ותלמיד כזה א דלאו בר השגה הוא מ"מ ד"ת של הרב עושים בו רושם גדול בטעם וסברא כאלו סובר ומבין ממש וזה דמיון מ"ש עקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל. וזהו ענין דור שנכנסו לארץ לקיים כל המצות שא"א לקיים הכל אלא בא"י כמו שהאדם אין יכול לעשות כל חפצו כ"א בקניני עצמו כנ"ל. וזהו בחי' פ' רחל. ונק' ג"כ פרצוף העיקרי כי עיקר הכל דברה"ע הוא בשביל התומ"צ שהן פנימי' רצה"ע. והיא אומרת הבה לי בנים בנ"י שמוסרים נפשם ורצונם לדבקה בה' וכנ"ל דאם אין מתה אנכי שאין האור דבחי' פ' המתפשט לפעול הביטול והדביקות בה' מאיר בכלי כלום וכן כרחל לפני גוזזיה נאלמה. שזה כאשר זכתה לבנים באי הארץ וכמ"ש וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני כו' לתת לזרעו וכמ"ש כ"פ שהוא התהפכות מדות הטבעיי' שהם דר"כ הכנעני כו' להיות דבוקים בהשי"ת ונק' טבע היהדות שנתקשרה בהם בבחי' פרצוף רחל הנ"ל. וכמו הקירוב ושימת עין של הרב שנכנסה בחיי התלמיד הנ"ל. וכשישראל חוטאים יש יניקה לחיצוני' מהקדושה ח"ו וזהו גוזזיה. וזהו ענין גלות השכינה הקשורה ועטופה עם בנ"י למטה. וזהו אלקים באו גוים בנחלתיך. וכמאמרם ז"ל שנה ופירש קשה מכולם. שהחיצונים מתגברים כשיונקים מקדושת מה ששנה ושימש ת"ח בתוקף יותר ח"ו. אך אעפ"כ אמר מזמור לאסף. לפי ששפך חמתו על עצים ואבנים וזה יובן עם חקירה אחת במ"ש בספרים שעצם הלוז שיש באדם שהוא קיים ואינו נרקב ככל הגוף וממנו מתפשט כל גוף האדם בתחה"מ. דלפי"ז הרוגי מלכות (שארז"ל אין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן) שנתנו לשריפת אש או לחיות וכלבים שאין העצם הזה נשאר בקיומו מהיכן יהי' הגוף שלהם בתחה"מ. וכן כל אדם שטרפוהו חיות ואכלוהו או שנשרף ע"פ מקרה מה תהא עליו. והענין כי במיתה הטבעית נשאר עדיין קצת מחבור הנפש עם הגוף בהבלי דגרמי'. וכן תרווד רקב מטמא הוא. וכן מעשה האדם מעכב ועליית הנר"נ עפ"י דין ומשפט ב"ד שלמעלה מפני שהחיבור שבינם לגוף עדיין יש לו ואחיזה בגוף ובכח המחדו"מ שלו כידוע. והיינו כשמיתתו היתה כסדרו של עולם עפ"י דין ומשפט דיום המיתה שאף שיש שם חימה (כמ"ש ר"א חימה עזה יש בעולם) ממוזג הוא במדת החסד והרחמים וע"י נשאר קצת קיום וחיבור הנפש עם הגוף. אבל כששופך את חמתו מבלי מזיגת החסד והרחמים לא ישאר שריד ופליט. וכמארז"ל גופם כלה ונשמתם נשרפת וכענין ונכרתה הנפש אמנם כששופך את חמתו רק על חומר הגוף שלא ישאר ממנו פליטה דהיינו רק על בחי' דומם וצומח שבו ולא על בחי' החיות שישנו אפי' בדומם וצומח של הגוף (כידוע שאפי' בדומם יש בחי' חי) אז החיות של דוצ"מ עולה בכלל כל בחי' החיות הנר"נ לשרשו למעלה ומשם יצמח גוף חדש ממש בחיצוני' הדוצ"מ מן בחי' החיות דדו"צ שנשאר למעלה בעת תחה"מ. וז"ש מזמור לאסף נשא זמרה על שבעת תוקף הדין בחורבן ירושלים ובהמ"ק שם הוא אתחלתא דנחמה. וכמ"ש שמשיח נולד בעת שנשרף בהמ"ק והיינו לפי ששפך הקב"ה את חמתו בלי מעצר. רק שהיתה השפיכה רק על העצים ועל האבנים צו"ד דבהמ"ק וגופות בנ"י כמ"ש נתנו את נבלת עבדיך וגו' שזהו שפיכת החימה עליהם בבחי' החיצוני' דדו"צ כנ"ל. אבל בחי' החיות שבהם עלה למעלה בבחי' עילוי גדול הרבה יותר משאם הי' נשאר הקצת חבור בגוף. וה"ז כמ"ש בנחמה כולם נקבצו באו לך. וכן קודם הנחמה למטה יש לה בנים למעלה שיקבצו ובאו לה ובהם מתקומם ומתקיים פרצופה ובנינה:
2
ג׳ומעתה נבוא לביאור ענין הפסוקים דהנה ביצ"מ אמרו נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה (ז"א). וגאלם. אותו הגילוי בא במ"ת בתוך בנ"י והוא הכח והסגולה שיש לבנ"י לעשות מצות ה'. ושיהי' נמשך בעשיית המצות המשכת אלקות ממש (אברים דמלכא) בעולם בבחי' מתן בסתר כידוע. ולעת קץ יגלה ויראה כל מה, שעשו והמשיכו ע"י המצות. וה"ז כח סגוליי במקבלי התו' שע"י עשייתן המצות יומשך אלקות ממש כבי' ולהבין היטב ענין הסגולה וית' ג"כ מ"ש כל פקודא דלאו איהו בדו"ר לא פרחא לעילא עפ"י הידוע דיש מקום עיון בספרים מהו בין דרכי האמורי האסורים ובין שאר מיני סגולות כקמיעות וכדומה שהן מותרים כמו מה שיש בו משום רפואה. והענין י"ל דרפואה ממש הוא עפ"י הרכבת הנמצאים מארמ"ע למיניהם ופרטיהם שבזה נמצא תוקף כח האש במדה ידוע ובזה תוקף כח אחר דרמ"ע. והרופא ימצא מן הסמים והרפואות מה שימלא חסרון וקלקול החולי להעמידו על הרכבה ממוצעת כראוי לאדם. אמנם יש עוד בכל דבר ענין וכח סגוליי נעלם בגוף הנמצא מד"י ארמ"ע. והענין דשרש ד"י ארמ"ע הוא מד' אותי' שם הוי' ב"ה כידוע. ובשם הוי' ב"ה יש קוצו של יו"ד והקוץ רומז למטה (וכמ"ש באותיות דר"ע אומרים לבי"ת מי בראך. והוא מראה להם בהקוץ שמאחוריו אל הא' כו') ממה שהוא למעלה שרש הנעלם דד' אותיות והוא בחי' הכתר וא"א שהוא ארוך ומתפשט עד סוף האצי' דד' אותיות. וכמו שהוא למעלה בשם הוי' ב"ה כמ"כ הוא למטה בכל הרכבת ארמ"ע יש בהם גם כח הנעלם דשרש מקום התהוות הד"י וההרכבה. ואין החכם בחכמת הטבע מגיע בחכמתו רק למה שהוא מורכב מד"י. אבל ענין הסגולה לא יוכל להשיג כ"א מי שהשגתו מגיע גם לשרש הד"י ממקורם והוא יכול לגלות מה שכבר ישנו בתוך המורכב. וזהו שמה שמותר לעשות היינו במה שכבר ישנו במורכב כח הסגולה. אבל דרכי האמורי הוא להמשיך כח חדש מה שאינו עתה וק"ל. ועד"ז יש להתבונן שע"י מתן התו' שאמר אנכי הוי' אלקיך ופב"פ דבר עמהם נמשך מזה ענין אלקי שלמעלה מכחות הנבראים להיות נמצא בהם כמו שהסגולה נמצאת בנבראים ומורכבים תחתונים ממש משרש שלהם שהוא ג"כ כח נברא (אבל במ"ת נמצא במקבלי התו' כח אלקי כנ"ל) וכאשר מקבלי התו' עושים המצוה נמשך כח הסגולה לפעול בעולם גילוי אלקות. וכמו שאמרו בקמיע דדוקא מן המומחה תועיל. היינו שהמומחה הוא שמגיע בשכלו לענין שרש המורכבים הוא דוקא יוכל לגלות פעולת השרש ע"י המורכב. וכשאין שם מומחה המחבר את המורכב אל שרשו ע"י השגתו הנ"ל לא תועיל הסגולה אף שכבר ישנה בכח המורכבים כנ"ל. דמיון מקוש"י הנ"ל. מפני העלם השרש שנתעלם במורכב המורגש, כמ"כ יובן שגם שהמצוה נעשית למטה ע"י מקבלי התו' שכבר יש בהם כח הסגוליי. אבל עדיין נעלמת בחיי הנפש בגוף לגמרי עד שאין מקום לצאת מתוך העלמה להתגלות בעולם כ"א ע"י הארה נמשכת מן השרש של המצות למעלה שהן אברי' דמלכא וע"י דו"ר שהוא בחי' התפעלות האדם מאלקות פרחא המצוה לעילא לקבל אור משרשה אז תהי' פעולתה נגלית למטה לע"ל בפו"מ. והנה אף שעושה אדם מצוה אחת כמה פעמים אין אור המתגלה בעולם רק כח סגולי אחד שיש בבנ"י לגלות אלקות בעולם. רק שע"י ריבוי הפעמים שעושה בפו"מ מתבררי' ניצוצות דתהו בכל פעם ופעם ועי"ז מתוסף האור הסגוליי ביתר שאת ותוקף ועוז. אבל הכל אור מדרי' א' הוא:
3
ד׳קיצור הדברים שע"י מ"ת נמצא בישראל כח המצות כמו שיש במורכבים כח הסגולה. ולגלותו לענין פעולה בעולם צריך שיתחבר כח המצות שבישראל בבחי' גילוי כעין צנור אל שרש המצות באברין דמלכא וזהו ע"י דו"ר כמו שפעולת הסגולה באה ע"י המומחה כנ"ל. אמנם גם בדו"ר אינו עולה אלא עד מדרי' עולמות דיצי' ובריאה. ובכדי שתעלה סגולת המצות בבחי' גילוי ע"ד צנור הנ"ל גם עד בחי' אלקות ממש דמדרי' אצי'. זהו ענין המשכן ושכינה בישראל שבזה הן הן הב' פרצופי' דלאה ורחל הנ"ל. ודור המדבר נת' שהיתה השכינה בהם מדרי' בחי' לאה פרצוף הארה שנהנו ונזונו מאור התו' במדרי' אלקות ממש. והיינו שהיו מקבלים אור התו' כמו שהיא נגלית למעלה במדרי' בחי' לאה דהיינו כענין סברי' דרב עצמו שהי' גם לר"א ור"א כנ"ל. וע"י מדרי' ובחי' זו דוקא היתה דביקות בנ"י אז בהקב"ה. אבל חוץ ממדרי' זאת לא הי' להם כדוגמת ביטול התלמיד לרב דמדרי' הב' הנ"ל במשל. ולכן לא הי' להם מעשה המצות בפו"מ ולא הי' כח מ"ת נגלה על ידיהם כ"א בבחי' ההתפעלות בכח השכינה שבמשכן ענין התפעלות אלקות הידוע במדרי' עליונה דוגמת המשל דסברי' דרב עצמו הנ"ל. אבל מעשה המצות בפו"מ הוא ענין שמוש הרב בחי' הב' שבמשל שהוא ביטול כל עצמותו של התלמיד בחי' רחל הנ"ל. אין מקומו אלא בא"י דוקא כנ"ל כידוע. ורצה הקב"ה שיכנסו דור המדבר עצמן לא"י והי' בזה עילוי גדול לישראל לא זו בלבד שהי' להם גילוי האור שכעין המשל דסברי' דרב כנ"ל. עוד זאת שהי' סיוע ותוקף גדול להם בבחי' אתעדל"ע כמו ענין פרצוף לאה הנ"ל שהוא במשל הראשון בא מאליו וממילא מהתפעלות לב האדם אל המח'. וכן לגמרי' דרב הוו צריכי ומאליהם לא היו יכולים לעשות כלום. אלא רק שכשרב אומר להם סוברים דבריו בשלימות גדול כנ"ל. נמצא כל פעולותיהם הי' רק ע"י אתעדל"ע ובכח בחי' פרצוף רחל היו מקבלים גם בחי' הביטול דתלמיד לרב בשמוש הנ"ל. והי' יחוד ב' הפרצופים דלאה ורחל בשלימות עליון דעקבי לאה נכנסים כו' הנ"ל. אך כשמאסו בארץ חמדה וכמ"ש בכתבי אדמו"ר בפי' ארץ אוכלת יושביה שזהו הלה"ר שלהם שאין יושבי א"י כ"א במדרי' ביטול כל עצמותו והם מאסו בזאת ולכן אומר נשבעתי באפי אם יבואון וגו'. אבל גם ע"י משה ואהרן כידוע דמשה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא אם היו הם נכנסים לארץ הי' להם לישראל בחי' הסיוע הגדול דאתעדל"ע שזהו בחי' ומדרי' משה שושבינא להביא את המלך אל המטרוניתא שהוא קשר וחיבור בנ"י אל ה' במדריגת אלקות כנ"ל. ובבוא המלך בכבודו יתפרדו כל פועלי און מאליהם וממילא ולא הי' שום מונע ומעכב מלקיים כל התו' כולה. וכן ענין אהרן שושבינא כו' ק"ל התועלת ממנו. ולזאת אמר הקב"ה ודברתם אל הסלע ונתן מימיו. כי ידוע דבארה של מרים הוא בחי' אתעדל"ת ומ"נ כמ"ש במ"א. וכשמתה מרים הי' בא גם בחי' הח"נ ע"י משה שושבינא דמל' שהוא אתעדל"ע בכח להעלות מ"נ. וזהו ודברתם כמ"ש במדרש אני אמרתי שנה עליו פרק א' או הלכה א' והוא נותן מימיו וק"ל. אבל לא עשו כן אלא ע"י הכאה הוציאו מים. וכמארז"ל מתנה טובה הנחיל משה לישראל בהכאה זו והוא הפלפול בד"ת, שהוא ענין הכאה ובטישת האורות זה בזה יוצא מהם אור חדש. והוא ענין הפלפול בקושיות ותירוצים ורמינהו כו'. והוא כענין אתעדל"ת לבד ע"ד הפלפול והכאת הקושיות ולכן ע"י שנעשה בחי' הכאה להוציא המים נשאר הענין שיהי' בחי' אתעדל"ת מעצמה ולא מאתעדל"ע לכן אמר לא תביאו וד"ל:
4
ה׳ומעתה יובן שדור באי הארץ ירשו את הארץ מרחל אמם. וע"פ כל הנ"ל יובן שבחי' רחל הוא קנין הקנינים לעשות האדם בהם כרצונו. ובהשראת השכינה בישראל בבחי' רחל הנ"ל זכו לבחי' הביטול כתלמיד אל הרב בשימוש הנ"ל ובכח זה ירשו את הארץ לעשות בה רצה"ע ב"ה כרצונו בכח הסגולה שלהם. ונת"ל דכח הסגולה צריך צנור המחבר שרש הסגולה אל מקום העלמה. וזהו שחזרה הנחלה אל יוצאי מצרים שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה ונתן להם התו' פב"פ כמו ענין פרחא לעילא הנ"ל ע"י דו"ר וע"י השכינה כמבואר הכל. ובחזרה הזאת אין נ"מ אם הי' לאחד כמה בנים ולאחיו שגם הוא משרש אב א' עמו בן אחד הכל עולה למקום א' הוא חבור שני האחים באביהם והמשכיל יבין ששני אחים מיוצאי מצרים נגלה עליהם הקב"ה בבחי' ומדרי' ומדה א' וזהו המתים הם האחים יוצאי מצרים נוחלים את החיים שהם החיים דוקא הזוכים בירושת א"י. רק שהמתים יורשים אותם שע"י המתים עולה כח הסגולה אל שרשו כמו ע"י דו"ר ושכינה הנ"ל. ומזה חזרה אל אבי אביהם ירמוז לאברין דמלכא וד"ל, ומובן שאין מה שמאיר ובא במעשה המצות מאור אברין דמלכא למטה נק' בשם ירושה למטה ולזה לא אמרו שחוזרים בני האחים ויורשים בשוה מאבי אביהם כי אין זה ענין ירושה אלא אברים דמלכא שאת השמים ואת הארץ אני מלא מתגלים אל כח הסגולה דמ"ת למטה ע"י אתעדל"ת במעשה המצות בפו"מ והבן:
5