חנה אריאל, פנחס ג׳Chanah Ariel, Pinchas 3
א׳וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם מקרא קודש יהי' לכם וגו'. תיבת בשבועותיכם אין לה משמעות כלל. וגם לשון בהקריבכם מנחה חדשה דהל"ל תקריבו מנחה חדשה. וביום הבכורים אי' בזוהר ע"פ זה אז ירננו כל עצי יער בעידנא דאילנא מבכרי איבייהו והשירה שאומרים הוא ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה ע"ש פ' אמור. בגמ' הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שנתנה בו תורה לישראל הוא. רב יוסף ביומא דעצרתא הוו עבדי' לי' עגלא תלתא אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. וזה צריך תבונה. רב ששת הוה אמר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. ופריך בגמ' והאר"י א"ר אלמלא תו' לא נתקיימו שו"א (פי' וא"כ ת"ת הוא לא בשביל נפשו לבד אלא בשביל כל העולם). ומשני מעיקרא כי עביד אינש אדעתי' דנפשי' עביד. ולפי פשוטו אינו מובן דעל מה שעשה ההתחלה לבד לא יתכן לומר לך קראי לך תנאי. במד"ר ואהי' אצלו אמון (כלומר התו' אצל הקב"ה) "אמון "פדגוג כד"א ויהי אומן את הדסה. אמון "אומנא. ובגמ' הל' כלי אומנתו של הקב"ה, וב' הפירושים הללו רחוקים זמ"ז מן הקצה אל הקצה. וכן בזוה"ק במ"א הוא אומר אסתכל באוריי' וברא עלמין זהו כמו אמון פדגוג. ובמ"א הוא אומר באוריי' עבד קוב"ה עלמא. וזהו כמו כלי אומנתו:
1
ב׳ידוע מפי השמועה שבצאת ישראל ממצרים ונתנה התו' נק' רק בשם מ"ת ולא נק' בשם נתינת המצות ועל המצות הוא אומר בפ' שלח למן היום אשר צוה ה' והלאה וגו' והיינו שצוה בתורה. ויש להבין את זאת שהרי לפי המבואר עד כה בפהק"ו שודאי מאת השי"ת ניתן לישראל כח המצות כמש"ש באריכות ולמה לא נק' גם מתן המצות. ובתפלת מוספין אומרים ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו כמצות רצונך וקבלנו הפי' שאז יהי' מצות רצונך דוקא היינו יחוד קובה"ו כתר בכתר (כי אז תהי' אחעט"ב כמ"ש במ"א באריכות וכדלקמן). ועכשיו היחוד היותר עליון הוא רק פב"פ ויאר ה' פניו כמ"ש חכמת אדם תאיר פניו. והיינו שהיחוד הוא בבחי' חכ' בחכ' ולעתיד יהי' היחוד גם כתר בכתר. והמשכיל יבין שאז יהי' נק' גם בשם מתן המצות וכדלקמן. ידוע שיש בחי' רצה"ע כלומר שלמעלה מהחכ' ודעת (אפי' החו"ב דאו"א. והוא בחי' א"א כידוע). ויש בחי' רצה"ת שלמטה מהטו"ד (והוא הכתר דז"א כידוע). ויובן מהדוגמא שלמטה שבאדם התחתון יש בו בחי' רצון שלמעלה מהטו"ד והוא הנק' בל"א (ווינטשין זיך). והוא ענין כסופים בטלים מתענוגי עוה"ז שיש מי שמחשב בזה הרבה בכמה וכמה פרטים זה בכה וזה בכה ואין אדם לחבירו דומה בזה. לזה יבוא המח' וציור דכסופין בטלים בהון כסף וזהב כו' וזה בבנינים והיכלות ומרכבות וזה בממשלה וכדומה (ובאמת מהו"ע הנפש של כל אדם ואדם לפי דרכו יש לה הכנה וקצת סגולה להרצון הזה. ושמענו בשם קדושי עליון שבהרבות האדם במחשבות כיסופין בטלים הנ"ל יוכל להיות שמה שהי' ראוי לבוא עליו באמת מטובת עוה"ז יוצא לריק ובטילה ע"י המח' והטרדא ברעיונותם ולא יבוא אל הפועל מחמת זה). ומהרצון הזה לא בא שום כח וסברא לענין הנהגת ביתו ופרנסתו. והנהגתו הוא רק מרצון שלמטה מן החו"ב והוא הנק' רצון הלב (אף שלפעמים אינו עולה רק במוח ומחשב בו בחו"ב ואח"כ נעשה הרצון גם בלב. אך מחמת שהרצון להנהגה בא תומ"י להתבונן בו בחו"ב ומוחין ואם יסכימו יבוא הרצון גם בלב להביא לידי פועל ממש במדות ומחדו"מ ואם לא יסכים השכל עליו יבטלנו לגמרי ולא יהי' לו שום תשוקה להעלותו לרצון כ"א כאשר יסכים עליו השכל ולכן נק' רצון שלמטה מהטו"ד וכלומר שהוא תלוי בטו"ד). והנה ברצון שלמעלה מטו"ד הנ"ל נת' שיש מי שרצונותיו מתפשטים בדבר זה ויש שמתפשטים באופנים אחרים. ולמה שידוע שנק' כסופין כנ"ל היינו שהנפש נמשכת אחר הרצון הזה בטעם ועונג וכוסף מובן שמה שזה מחשב בדרך זה הוא מחמת שזה טוב לו לפי נפרד מקו"ח כנ"ל באופן שיהי' בהם הכנה למה שהוא העונג והטעם ברצה"ע שהוא עיקר הכל כנ"ל. והבריאה עצמה נעשית מששת ימים דז"א שהוא בחי' המדות כנ"ל. והנה הבריאה עצמה יש בה כח הפועל בנפעל. והכח הזה הוא נמצא מאין ליש ממדות דז"א והוא בחי' הע"מ שע"י צירופי אותיותיהם נמצא כח הפועל והנפעל ממנו בכל פרטיי' שבעולמות. אמנם למשל כמו אומן הגדול ומופלג באומנות הכלי שיעשה הוא בעצמו בידיו יעלת חן ותואר והדר יותר מן כל הכלים כמותו שיעשו סתם אומנים והיינו לפי שבכח הפועל שלו נמצא מבחי' עילוי מדרי' זכות נפשו בכח האומנות. וי"ל ממשל זה בעולמות שהגם שנבראו מבחי' כח הפועל דמאמרות הבא ממדות דצו"מ כפום עובדיהון דב"נ. אעפ"כ יש מהודו ית' ויתעלה עליהם שהוא נבדל מכל מציאותם כי הוא הבורא אותם מאין ואתה הוא עד שנבה"ע וכו'. ולכן אמרו דור אנוש היו ניזונים בחסדו של מקום שהוא מדת החסד דז"א עצמה ששלטה באלף שנה ראשונים. ולכן אף שלפי מדת הצו"מ כפום עובדיהון דב"נ היו ראויים שלא לזונם אעפ"כ היו ניזונים מבחי' חסדו של מקום כאמור. וזהו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ודרז"ל באברהם הוא החסד דז"א שבאלף שנה ראשונים הנ"ל. והנה אברהם יצא ממנו ישמעאל והיינו כנ"ל שלפי הבדלת רום מעלתו מן העולמות יוכל לבוא בעולמות גם בחי' פסולת. ולפי"ז הי' יכול להיות דור אנוש ניזונין בכל שלימות ההצלחה. אמרת לא כן הי' כי בימי אנוש הציף אוקיינוס שלישו של עולם ואח"כ כתוב ג"כ מן האדמה אשר אררה ה' וגם בפרטיות הי' העולם נדון בכל ר"ה כמ"ש במ"א, והוא כמ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם כידוע בע"ח שבחי' פ' יעקב למעלה הוא מברורי אחוריים דחו"ב דתהו והוא שרש חכמת התורה בנגלה המורה דרך המצות והוא דרך הוי' כבי' שהוא במהו"ע הולך בזה הדר וכלומר שגם רוממות והתנשאות הערך וההבדלה דמהו"ע ז"א מן העולמות הולך גם הו (כפי המבואר עפ"י המשל מאומן הגדול) בדרך התורה דוקא ולכן בא עכ"פ איזה דין ומשפט בעולם עפ"י התו' (ששרשה מח"ס) בכדי שלא תתבטל למטה בעולמות ההכנה דאסתכל באוריי' וברא עלמא הנ"ל (ובזה קל להבין מ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם) ודרך הזה דתורה נמצא גם בעולמות תוך כח הפועל ונפעל הנ"ל ובדרך הזה הולך (כבי') הוי' והיא התורה שקיימו קודם שנתנה אלא שע"י דביקותם בהוי' ראו את דרכה והלכו בה. ועם האמור מובן שזהו שהתו' היא כלי אומנותו (של האומן המופ') של הקב"ה בכבודו ובעצמו וק"ל. אבל מתן התורה כתי' בי' וירד הוי' על ה"ס וידוע התימה בזה איך שייך לפניו ית' ל' ירידה ממקום למקום והלא לאפ"מ. ועפ"י משנ"ת יובן דהיינו כמ"ש במדרש שפתח להם כל הרקיעים כלומר כל המסכים וההעלמות דעיגולים זא"ז כנ"ל כשפתח אותם הרי ירדה בחי' הח"ס שברצה"ע עצמה להגלות גם על ה"ס. ואעפ"י שגם קודם פתיחת הרקיעים היתה הח"ס מצויה למטה אלא שהעיגולים היו מעלימים עליו וכשהלך ונפתח מלמעלה למטה עד ה"ס התחתון נק' בלשון ירידה. ואמנם כתי' וירד ה' שהוא ז"א כי בעולמות א"א לבוא אלא מבחי' ז"א דייקא. אלא שנדמה להם כזקן פי' שהאירה בו בז"א עצמו דיקנא דא"א שע"ז נא' לבושי' כתלג חיור דקאי על בחי' ח"ס שברצה"ע שהוא לבושי' דעתיק יומין שראה דניאל (בבחי' המראה וע"י זו"נ דאצי' דוקא שהם עושים ובוראים המראה לראות בה גם את בחי' ע"י) כידוע בכתבים. וזהו מתן תורה לישראל דלעילא (וישראל דלתתא כמשי"ת). כלומר שלא כמו שהי' בעת בה"ע רק אסתכל באוריי'. ע"ד דמיון ודוגמא בהבדל רבוא רבבות פעמים כמראה דניאל הנ"ל. אלא שנתנה התו' דח"ס לישראל דלעילא במציאות קיים בעצמו במוחין דז"א עד שנדמה להם כזקן ממש. וכמ"כ יובן נתינת התו' לישראל למטה שע"י שפתח להם הרקיעים ואנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה בעצמה שמענו עי"ז נעשה עם תורתי בלבם שהיא מצוי' בהם ממש כמ"ש בכתבים ע"פ וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, פי' לאמר שבכל עת וזמן שיאמרו ישראל יהי' זה וידבר אלקים כענין דבר ה' זו הלכה וכידוע בכ"ד וזהו מתן התו' שהתורה מח"ס דא"א באה לשכון כבוד בישראל וממנה מתפשטים הדברי תורה שמדברים ישראל למטה. אבל המצות אף שכח המצות נתתן להם לישראל אין הם עצמם מתפשטים בכחם תוך המצות שעושים ואין כח הפועל דאדם התחתון במעשה המצות (כמו כח התנועה דהנחת תפילין) מתפעל כח המצוה שיש בו אלא רק מכח נפשו האלקית שרצונה לעשות רצונו ית' בעומ"ש או בכח האהוי"ר של הנפה"א לקיים ולעשות את אשר צוה ה' ומזה דוקא בא כח הפועל והתנועה לעשות המצוה. אבל בתו' עיקר הכח הבא בתורת האדם הוא דבר ה' דוקא והוא המניע העיקרי להיות הדברים דברי תורה (ומה שצריך לזה כלומר ללמוד התו' ג"כ עומ"ש ואהוי"ר וא"ל לא ילמוד כלל היינו רק שהנפש מתגברת בזה על הגוף להכניע בכדי שיוכל כח התו' להתפשט בד"ת). וזהו אוריי' וקוב"ה כולא חד כי דבר ה' הוא התו' והוא המדבר ופקודין הן אברי' דמלכא שהנר"נ בכח של עצמן יכולים לידבק בו במעשה המצות כי הוא נמשך אליהן ע"י המצוה שעושין. וזהו הכח על המצות שקבלו ממ"ת שכשיעשו מצוה כמאמרה יומשך בה אור כמשל כח האדם באבריו וכמ"ש בתניא. אך כשעושה האדם המצות בהתפעלות אלקות הידוע שבאה מכח המשכן דושכנתי בתוכם אז הוא למטה בקרב האדם ענין יחוד קובה"ו כי כח ההתפעלות אלקית מגיע להתפעלות מכח המצות שיש באדם בהעלם כנ"ל, וע"י ת"ת מי שתו' אומנתו כלומר שאין צריך לשום סיבה לעורר התגברות הנפש אלקי' וכן רו"נ לדבר ד"ת כנ"ל אלא שמאליו וממילא אוריי' מרתחא לו בחמימות והתלהבות עד שא"א לו כלל מבלתי עסק התורה ה"ז ודאי יחוד קובה"ו בדבורי הד"ת אף בלא שום התפעלות מורגשת לו כלל והוא יחוד קובה"ו למעלה ולמטה כי ה' הוא המדבר הד"ת בפיו בלי שום סיבה מכחות נפשו (משא"כ ע"י סיבה כנ"ל יש בזה כמו במצות שתלוי לפי אופן ומדרי' הסיבה דו"ר טבעיי' ביצירה ושכליי' בבריאה כו' כמ"ש במ"א באריכות זה הענין שיש בזה מענין היחוד ע"י מט"ט כו' כמ"ש באריכות):
2
ג׳והנה היו"ט שנתנו לישראל נק' מועדי הוי' (פי' שלמעלה בזו"נ דאצי' הוא בחי' יעוד וחיבור ויחוד וזווג) אשר תקראו אותם אתם בב"ד שלמטה שיבוא המועד הזה גם בקרבכם. וזהו מעין ענין מתן התורה שכמ"כ נמצא בישראל ענין מועדי הוי' ע"י הקריאה בב"ד. ולכן דעת ר"א שאין לו לאדם ביו"ט או יושב ושונה (כענין תורתו אומנתו הנ"ל) שממילא כמו שהד"ת עצמן הן יחוד קובה"ו כן נמצא בזה גם המועדי הוי' כמו שהן נמצאים למעלה. או אוכל ושותה בי"ט למטה יש בזה ג"כ ענין המועדי הוי' ואם אינו לא אוכל ושותה ולא יושב ושונה יש בזה חלול קדושת יו"ט הנמצאת למטה בישראל (ולפ"ז הי' אפשר לומר שהמאמר הוא רק שלא ישב בטל אלא יעשה אחת משתי אלו אפי' בזא"ז. אלא שאח"כ אמרו או כולו לה' או כולו לכם לא משמע כן). והמשכיל יבין הענין עפ"י הידוע שיש לקדושי עליונים המפורסמים י"ח בבחי' עלי' למעלה (נק' אצלם היינט איז ער גאר אויבין). ושמעתי בפירוש שלא כדברי החושבים שיכול להיות באדם ב' מחשבות והרגשות כאחד היינו אויבין וגם אונטין. אלא אמר בפירוש שזהו דבר שא"א כלל והאריך בזה אכ"מ אז מען איז אויבין איז מען ניט אונטין וכן להיפך ויש להסביר קצת הענין ע"פ מ"ש בקו"א על התניא בשם כהאריז"ל שכל מה שאדם (שראוי לקרותו אדם) עושה למטה כן הדיוקן שלו עושה למעלה. ובמדרש ע"פ מלאכי אלקים עולים ויורדים בו עולים ומסתכלים בדיוקנו שלמעלה כלומר יעקב החקוק בכסה"כ ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה. כן יש להבין שנשמה עצמה שהוא הדיוקן שלמטה כאן העולה בי"ח להסתכל בדיוקן שלה שלמעלה ושם שניהם עולים בקנה א' ועושים מה שעושים. ולפעמים נמצא גם איזה פעולה למטה כענין האבות הן המרכבה וכו' כידוע בכ"ד. וכן הוא הענין בלמוד תושבע"פ (או רזין כסודות הזהר) הוא רק למעלה כידוע ומוכרח מכמה דוכתי. וזהו סברת ר"א או כולו לה' פי' אויבין או כולו לכם פי' אונטין. ור"י סבר חלקהו וכו' אמנם בעצרת אמרו הכל מודים דבעינן נמי לכם. דענין לה' הנ"ל נת' שהוא כדמיון קצת למה שקיימו האבות כהת"כ וה"ז רק בחי' ארחות הוי' שהוא כלי אומנתו של הקב"ה כנ"ל. אבל בשבועות מעלה יתירה יש בו שנתנה התורה דח"ס לבושי' כתלג חיור הנ"ל לישראל דלעילא עד שנדמה להם כזקן הנ"ל ולא נגלה זאת רק לישראל למטה שהן הגורמים מציאות זה למעלה שעד שלא היו ישראל למטה לא הי' למעלה רק בחי' אסתכל באוריי' כנ"ל. ולכן הכל מודים דבעינן נמי לכם. היינו אונטין בכח התו' דלא בשמים היא והבן. ועד"ז סובב הולך מאמר ר"י הוו עבדי לי' עיגלא תלתא שהוא מאכל חשוב והיינו שנהג חשיבות בעצמו ואמר הטעם שמזל היום גורם כנ"ל יום שנתנה בו תורה לישראל והיינו יום הבכורים אילנא דמבכרי איבייהו שבאילן עצמו נכנס בו כח גדול ועליון ליתן טעם בפירות וממילא מגיע העילוי דכח האילן עד לפירותיו. ואמנם הדבר פשוט שיש הפרש בין מה שבא בפרי ובין מה שבא באילן. כי באילן הוא כח נבדל כח המצמיח הדשא חדשות מן מאמר תדשא הארץ דשא ועץ עושה פרי והוא כח אלקי ממש. והטעם הנשאר בפרי הוא טבעי הנברא מאין ליש. אבל באותה השעה דאילני מבכרי איבייהו הרי יש חיבור לכח אלקי אל הפרי ג"כ לתת בה טעם. והיינו דוקא בטעם הפרי אבל גידול גוף הפרי נעשה מחיבור ד"י שבעולם ע"י כח הצומח שבאילן וכמ"ש במ"א בענין מיום שברא ה' את העולם לא הי' אדם שקראו להקב"ה אדון יעו"ש. ולפי שזהו דבר מופלא בפרי ובאילן לכן אז ירננו עצי היער ואומרים ה' בשמים הכין כסאו דלמעלה בקדושה עליונה דספי' דאצילות הוא אילנא דמבכרי איבייהו ומלכותו בכל משלה שגם בזה העולם מתפשט איזה רמז הארה משם. וז"ש ר"י אי לאו האי יומא דקא גרים שנדמה להם כזקן ובא בחי' הח"ס בבחי' מ"ת לישראל ויהיב חכמתא ממש לחכימין משא"כ דלאו חכימין אף שלכולם נתנה התו' אך אין זה כ"א כמו טעם הפרי לבד ולא חבור כח המצמיח שבאילן אבל לחכימין יהיב חכמתא ממש (ע' דרוש ל"ג בעומר ענין אל"ף פלא ויבין המשכיל ענין זה דחכמתא לחכימין). לכן הם שרי התו' ולא בשמים היא כמו שאמר ר' יהושע בתנור של עכנאי. וכתי' ובתורתו יהגה כו' שנק' תורתו שלו. וזהו דהאי יומא גרים לי' החשיבות ומחמתו נק' התו' שלו והוא שר התו' לכן נהג בחשיבות לאכול עגלא תילתא. וסמכו ענין לו גם דברי רב ששת שאמר חדאי נפשאי לך קראי שהוא ג"כ דומה לענין זה דר"י שע"י ההתחלה טובה נעשה החשיבות והשלימות וכמ"כ בר"ש לפי שההתחלה היתה אדעתא דנפשי' פי' מדעת של הנפש שהיא בחרה לידבק בתורה ולכן חדאי נפשאי. ומה שר"ש דוקא אמר זאת מבואר בכהאריז"ל שר"ש הי' גלגול בבא בן בוטא דבבא בא"ת ב"ש ששת. ולפי שבבא בן בוטא הי' צדיק גמור לכן כל עיקר השכר אפי' בגלגול השני שייך לגוף הא'. והב' אין לו רק הארה בעלמא. ולכן אמר חדאי נפשאי דייקא שהנפש יש לה עילוי גדול ממה שקראי ותנאי. וע"ז הקשו הלא לכל העולם כולו מאירה מעלת התו'. ומשני מעיקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשי' שההתעוררות הוא מן הנפ"א דוקא והוא בחי' חכימין ומחמת זה זוכה דיהב חכמתא לחכימין ולפי שההתחלה מן הנפש לכן יש לה החשיבות והחדוה מזה. והנה מבואר לעיל בדרוש וספרתם לכם שע"י הזווג דגדלות שהי' בעת יצ"מ שזהו נגלה עליהם ממ"ה כמ"ש בכ"ד אף שבקרבם לא בא עדיין ולא ראו אור בעת יציאת מצרים רק מן הזווג הזה בא להם בחי' תבואת הארץ כתולדות דבר הבא מן הזווג והוא ענין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה כמ"ש בכ"ד וכח הזה הי' מתפשט והולך בקרבם עד שבעה שבועות עד מ"ת (וכמ"ש בדרוש ל"ג בעומר). וכן גם בבהמ"ק הקריבו ממחרת הפסח תבואת הארץ עומר שעורים (דמן קדמאה מייתין וכמ"ש בזהר והיינו שעורים שקודמין ליגמר). ואח"כ שבעה שבועות תספר לך. וברע"מ דשבעה הללו הן שבעה ושבעה (כלומר בחי' דו"נ). ושלמה מלכא פריש לון שבעת ימים ושבעת ימים משום דביומי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא והיינו שהתפשטות מלכותו היתה בעולם גם לעיני העמים אשר לא ידעו את ה' וכבוד מלכותו היתה כמ"ש וישב שלמה על כסא ה' למלך והי' השבעת ימים דנוק' מאירין לעצמן. וכן הוא בספירת שבעה שבועות שהגיע האור דזווג דגדלות בבחי' תבואות הארץ כנ"ל עד המדרי' התחתונות למטה במקום הישות לברר גם משם ניצוצי הקדושה. והבירורים המתעלים ממדרי' התחתונות למטה מעוררים אתערותא דלעילא מלמעלה מעלה כמ"ש תהום אל תהום קורא. תהום התחתון הוא למטה מן הבריאה כמשארז"ל כשכרה דוד שתין קפא תהומא ובעא למשטפי' לעלמא וכו' וכשעלה משם בחי' קריאה ע"י מלכותו בכל משלה כענין מלכות שלמה הנ"ל קורא אל תהום עליון שלמעלה מן כל ההשתל'. לקול צנוריך ע"י בחי' המשכת האור ממדרי' למדרי' כענין שבעה שבועות תספר הנ"ל אז בא הארה והמשכה מתהום העליון. וזהו וביום הבכורים דהיינו דאילנא קדישא מבכר איביי' באתעדל"ע כעין ענין יצי"מ. אך אם לא הי' רק באתעדל"ע לא הי' נגלה למטה כמו שהי' בעת יצי"מ. אך בהקריבכם מנחה חדשה שהוא בחי' החמץ שקרב במקדש בשתי הלחם שזה נעשה בשבועותיכם דשבעה שבועות תספר לך אז מקרא קודש יהי' לכם דהכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם:
3