חנה אריאל, ויחיChanah Ariel, Vayechi
א׳ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. י"ל מה ענין האספו כי אם קרא אותם מסתמא באו. וגם חזר ואמר בשינוי לשון הקבצו. והחילוק בין לשון אסיפה ללשון קיבוץ הוא שהקיבוץ הוא בדבר המזומן אלא שאינו ביחד כמ"ש קבצם כעמיר גורנה. והאסיפה הוא בדבר שאינו מזומן כמ"ש אם את כל דגי הים יאסף להם. גם כפל לשון ושמעו. ותחלה אמר בני יעקב סתם ואח"כ אומר שם ישראל. ובגמ' בקש יעקב לגלות את הקץ לבניו (שזהו ואגידה לכם וכו') ונסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא ח"ו יש פסול במטתי כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק וכו' פתחו ואמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. פתח הזקן ואמר בשכמל"ו. ובזהר שנסתלקה ממנו שכינה כאשר אמר באחרית הימים ואחזי עציבו וא"כ כשאמר האספו הי' עד שלא נסתלקה. א"כ למה נק' אז בשם יעקב ויקרא יעקב הלא ידוע שבמדרי' עליונה נק' בשם ישראל דוקא. ואין לך מדרי' גדולה מזו שבקש לגלות את הקץ פלאות ושכינה עמו ולמה אמר ויקרא יעקב. יש להבין היטיב ענין הב' שמות דיעקב וישראל ולמה באברהם כשקרא שמו אברהם נתבטל שם אברם. וביעקב אעפ"י שאמר לו הקב"ה לא יקרא עוד שמך יעקב ואעפ"כ לא נעקר שם יעקב ממקומו. וגם יש להבין שבפ' וישלח אמר למלאך לא אשלחך כ"א ברכתני ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל. ומשמע שחשב זאת לברכה עד שאח"כ שאל הגידה נא שמך וכו' משמע שהברכה כבר קיים ומ"ש ויברך אותו שם משמע שזה כפל ענין. וא"כ מה הוסיף עוד הקב"ה שאמר לו לא יקרא שמך עוד יעקב וכו' הלא כבר נתבשר בזה ע"י המלאך. ואין לומר שהמלאך ברכו שיקרא הקב"ה את שמו ישראל וברכתו גרמה לו זאת כי ממשמע שנא' כי שרית עם אלקים וכו' שמטעם זה הוא ראוי לשם ישראל תומ"י ולא לשון תפלה ובקשה שיאמר ה' כן. גם שינוי הל' דמלאך אמר לא יאמר וה' אמר לא יקרא והנה בזוהר ע"פ ויקרא יעקב אל בניו הנ"ל. אמר דקריאה הוא לאוקמי' בדוכתי' וכן פי' בויקרא אל משה וכו'. והפי' עד"מ כשנאספים חיל המלך להעמידם בשורה כפי הנימוס אזי כשקורין אותן לכך כאו"א מכיר את מקומו ועומד שם וכן בשרי המלוכה כשקורין אותם אל המלך אז כאי"א קם על מקומו המיוחד ומסודר לו מאת המלך. ואז דוקא עושים אנשי החיל את נימוסי טכסיסי המלוכה. וכן אז המלך דוקא מדבר עם השרים בעניני המלוכה כחפצו. הרי שע"י הקריאה נזכר על מקומו ועומד בו לקבל השלימות הראוי' לו. כמ"כ יובן ויקרא יעקב אל בניו שבזה העלה אותם אל מקומם הראוי להם ואז דוקא יוכל לגלות להם הקץ. וכמ"כ יובן מה שה' אמר לו לא יקרא שמך עוד יעקב כלומר שלא יהא זה מקומו המיוחד לו וכדלקמן. ותחלה יש להבין ענין שם יעקב שנאמר בו ויעקב איש תם יושב אוהלים ופירש"י ז"ל אהלים של תורה. ובשם ישראל אמר לו המלאך כי שרית לשון שררה. והענין דהאבות סימן לבנים ומה יפה ירושתנו שכל ענין הכח הטבעי שנמצא בישראל לעבודת המקום הוא הכל בירושה לנו מהאבות. והנה עכשיו מצינו ג"כ בבני ישראל שנק' בשם יעקב ואשר נק' בשם ישראל כי יעקב פי' יו"ד עקב כלומר שהיו"ד שבנשמה מאיר הארתו בעקב כי ידוע שבנשמה יש שם הוי' והיו"ד הוא בחי' החכ' וכתיב הוי' בחכ' שאא"ס מתייחד בכל מקום בבחי' החכ' דוקא ועל ידה מתייחד בכל המדרי'. והנשמה ע"י היו"ד שבה דוקא היכולת בידה להמשיך בעולם אור התורה דאורייתא וקוב"ה כלא חד ואור המצות אשר קדשנו בהם ורמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא אף שאין מתגלה במוחו ומחשבתו ענין האלקות בהשגה והתפעלות. רק כשמכוון לעבוד את קונו בתומ"צ נמשך אור התורה ע"י להאיר בבחי' עקב שהוא סוף המעשה דתלמוד תורה וכן במצות. וזהו יושב אוהלים של תורה שהי' יעקב אע"ה שורש הטבע הזאת הנמצא בכ"י לחשוק בתלמוד תורה וארז"ל ע"פ ודגלו עלי אהבה שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה אע"ג דלא ידעי היטב הוא עלי אהבה והיינו מצות ת"ת. ויש מצות ידיעת התורה היינו שיש ג"כ בכ"י טבעיית לחשוק ולשום כל לבו ונפשו לידיעת התורה. והיינו דוקא בתבונה ודעת כפי כחו בעיון והשכלה דוקא ובשימת הלב היטב לעיון ולסברא אז תעלה בידו בע"ה מצות ידיעת התורה. ובזה האופן אין היו"ד דנשמה בא להתגלות בעקב לבד כ"א הוא מתגלה גם בהשגה והבנה ובמוח ולב כחות הפנימיים. וזו המדרי' נק' ישראל לשון שררה שיש לו כח להורות הלכה למעשה וחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. כי מי שזכה בידיעת התורה יש לו השררה והשתררות לפסוק הדין. וזהו שרית עם אלקים שנעשה באמת אסור עפ"י הוראתו ואמן כן יאמר השם כמו שהורה. אמנם בכאריז"ל ידוע שיש למעלה במדרי' אלקות ממש דספי' עליונים ופרצופי' פרצוף הנק' יעקב ויוצא מפרצוף ז"א הנק' ישראל. וענין הספי' ופרצופים במקום שאין לו דמות ודמיון וציור וכו'. ידוע דהנה אין ערוך כלל וכלל לנמצאים שבעולמות עם עצמות אא"ס ב"ה דלמחתב"כ ומחמת הפלגת הבדלת הערך לא שייך כלל התפעלות הנמצאים מאלקות. וזהו"ע הספי' שהן או"כ דהיינו צמצום אא"ס ב"ה שלא יאיר ממנו ולחוץ בנמצאים כ"א מעין ענין הכלים. כלי החכ' מצמצמים האא"ס ב"ה שיוכלו הנמצאים להשיג איזה הארה ממנו וממציאותו בבחי' החכ'. וכלי החסד להתפעל בבחי' אהבה וכלי ספי' הגבו' להתפעל מפחד ה' וכו'. וכמ"כ הוא ענין הפרצוף דהיינו שיוכל האדם להתפעל מאא"ס ב"ה בכל קומתו. והאדם ידוע שהוא עולם קטן וע"י שהאדם בכללו מתפעל מאלקות מאיר האור על ידו בכל העולם. וזה כולל כל עבודת האדם את קונו לתקן את העולם ע"י קומתו בהתפעלות מאלקות בקיום תומ"צ, וכל עניני העבודה שיוכל להיות בסוף יומייא ענין ונגלה כבוד ה'. וזהו ענין פרצוף יעקב למעלה שיוכל האדם התחתון להתפעל מאלקות להשים כל לבו וחפצו בקיום התומ"צ בפ"מ כנ"ל בפי' יו"ד עקב. אמנם פרצוף ישראל הוא ז"א עצמו ונק' הקב"ה והוא הנק' ה' אחד. פי' שהוא לבדו א' בכל מציאות העולמות שצמצאים מאמתת המצאו בבחי' או"כ שהן שמות הוי' אלקים שמש ומגן ועי"ז יתכן מציאות העולמות בבחי' יש ודבר לעצמן ובפני עצמן. אבל הוא ית' ה' הוא האלקים ואין המגן מעלים לפניו ח"ו א"כ הוא א' לבדו כמ"ש בתניא בענין יחו"ע. וכשבא בבחי' הפרצוף יוכל האדם מישראל ע"י הנשמה שבו המכרת את בוראה להתפעל מבחי' הפרצוף בהכרת יחודו ב"ה כנ"ל. ונק' זה הפרצוף ישראל מלשון שררה והשתררות. ויובן ד"מ שר גדול מאד שאינו מלך ואעפ"כ הכל נשמעים לו בכל אשר יגזור ויצוה כי א"א להעביר מעליו כח השתררותו הנשגבה אך אעפ"כ בצאתו מאת פני השר יוכל לעשות מה שלבו חפץ ויעבור על מצות השר ואינו מרגיש שום יראה בנפשו לירא מלעבור על מצותיו. וגם אין בעולם ממונים שיכריחו אותו על הקיום בפ"מ. ומזה יובן למעלה דודאי כשישים האדם אל לבו לאסתכלא ביקרא דמלכא וביחודו הנ"ל לא יוכל לעבור את פי ה' בשום דבר קטן וגדול. ואעפ"כ ארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכאשר יסיר לבבו מההשגה וההבנה הנ"ל יוכל ליפרד לגמרי מהיחוד ולילך בשרירות לבו. וזהו שנק' ישראל לשון שררה לבד כנ"ל. אבל לע"ל כתיב והי' הוי' למלך על כל הארץ לא יהי' כלל מקום ליפרד ח"ו מיחודו כי זה הוא ענין מלוכה שיש מכריחים בעולם המכריחים על קיום מצות המלך. וגם היראה מן המלך אין מקום להסתר ממנה. וז"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ועלה כבוד ה' א"כ לא יהי' שום כח נמצא בעולם רק לקיום רצונו ולא לעבור עליו כלל וזהו והי' ה' למלך (דוקא) ביום ההוא יהי' ה' א' ושמו א'. פי' כמו שהוא א' למסתכלים בכבודו בבחי' ישראל כן יהי' תמיד בשם כבוד מלכותו לעולם בלי שום הפסק ד"א. כי את רוח הטומאה אעביר כנ"ל. אך יש להבין בזה שהרי גם עתה הוא ית' מלך על הארץ ומל' מל' כ"ע ולמה יש עתה עוברי רצונו. אמנם ידוע שזהו מ"ש והארץ נתן לבני אדם. שמדת המל' נק' ארץ והוא אל מסתתר בתוך הנמצאים דעולמות ויש מקום לשליטת הקליפות ומשלחת מלאכי רעים שלהם. והבחירה נתנה לאדם שיוכל לקבל על עצמו עומ"ש להתפעל ממנה לבטל רצונו מפני עול המלכות ולשמור מצותיו וחוקיו בבחי' עול מל' דוקא. משא"כ ההתפעלות מבחי' פרצוף יעקב הנ"ל הוא שרצונו ושכלו ומדותיו של האדם הם עצמם חפצים בקיום התומ"צ. וזהו ויעקב איש תם יושב אוהלים שהוא הי' מרכבה לבחי' פרצוף. וענין מרכבה נת' בדרושים הקודמים דהיינו שכל הכחות שלו הי' רק בבחי' התפעלות מאלקות. והוא ע"ה הי' מרכבה לבחי' פרצוף יעקב הנ"ל הי' איש תם יושב אוהלים בכל כחותיו ולא הי' לו שום הפסק וביטול מזה כלל אף כשהי' עושה במילי דעלמא ורועה את צאן לבן וכדומה. כידוע בזה"ק שבהצגת המקלות בשקתות הרהטים הי' ענין מצות תפילין וכדומה בכל מעשיו. ואמר לו ה' שלא יקרא עוד שמו יעקב היינו ע"פ הנז"ל בשם הזוהר בענין הקריאה דהיינו לאוקמי' באתרי' שלא יהי' עוד בחי' המרכבה שלו רק לפרצוף יעקב שהיא רק הארה המתפשטת מפרצוף ישראל לענין קיום התומ"צ בפ"מ. כ"א ישראל יהי' שמך דהיינו שישיג להיות מרכבה לבחי' ישראל דהיינו ההכרה וההסתכלות ביחודו ית' בעולמות בבחי' ה' א' הנ"ל אפי' במקום גופו ופעולותיו בגשמיות. ולכן אף שלעצמו נק' בשם ישראל לא נעקר שם יעקב ממנו כי צריך לו עדיין במה שהאבות סימן לבנים שיהי' להם יניקה מבחי' זו דיו"ד עקב גם למי שאינו יכול להשיג בחי' ישראל הנ"ל. ועתה יובן ג"כ שהמלאך לא הי' יכול לומר לו לשון קריאה דהיינו לאוקמי' באתרי' הנ"ל שאין זה בכח המלאך כלל וכלל ואין זה במדריגתו כ"א למעלה מעלה הרבה ממדרי' המלאך. רק המלאך ברכו שיאמר שמו ישראל דהיינו שיהי' לו השתררות קבוע במקום מדרי' העולמות. וזהו ברכה ודאי. וה' אמר לו אח"כ להעלותו בבחי' המרכבה לשם ישראל כאמור:
1
ב׳והנה השבטים ידוע שהם בחי' מרכבה תתאה דהיינו שהיו מרכבה, ממש לבחי' המל' שהוא ענין קבלת עול מלכות שמים הנ"ל. והם ביניקתם מאביהם היו בחי' מרכבה ממש והיינו כנ"ל שלא הי' בהם שום כח ליפרד מעול מ"ש בבחי' ביטול היש ממילא מובן שלא היו יונקים אלא משם יעקב (כי ע"י יניקה מבחי' ישראל אין ההתפעלות בבחי' ביטול היש אלא בהכרת האין ממש בבחי' היחיד דה' א' כנ"ל) אך בקש יעקב לגלות את הקץ לבניו פי' לגלות להם ע"ד הקבלה ברזא דחכמתא ענין הקץ שהוא מ"ש והי' ה' למלך כנ"ל. כי הוא ית' גם עתה מלכותו מל' כ"ע וכמצביי' עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא רק שלעולמות עצמן אין זה בגילוי ולע"ל יהי' זה בגילוי בכחות הנמצאים דעולמות כמ"ש וראו כל בשר. ואיך שייך בבשר לשון ראי' אבל הענין הוא שההתפעלות מן הראי' תגיע עד הבשר הגופני שיהי' אור הנשמה המכרת ורואה ומתפעלת מגיע עד הכחות הגופנים דבשר שיהי' הבשר מסכים ברצון גופני בהתפעלות הזה. ויובן ד"מ ממי שבא לראות איזה דבר נחמד למראה (כמו קאמעדיעס) שכשאין ההתפעלות מן הראי' גדולה מאד לא יסכים לדחוק א"ע מאד עד שיזיע ויחקקפקו חוליותיו אבל כשהדבר נפלא מאד מאד אזי מעוצם התפעלות התשוקה להביט ולראות לא נמצא שום כח המנגד לזה אפי' בגשמיות כאות הגופניות שסולדים לאחוריהם ממה שמכאיב אותם. וכמ"כ יובן בנמשל שע"י שיגלה כבוד ה' בגילוי עוצם יחודו הנפלא תבקע הכרה זו גם בכחות הגופנים להיות גם הם מסכימים כמו ברצון ממש אל ההתפעלות מההכרה וראי' ההוא. וגם מחמת שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ אזי ממילא גם כחות המשתלשלים מדרי' אחר מדרי' עד בחי' החושים הטבעיים הגופנים. גם הם יקבלו עומ"ש בקבלה דין מן דין עד שרשם במלאכי המרכבה שבהם ועל ידיהם נמשך סדר ההשתלשלות דצח"מ וכל פרטי כחותיהם עד למטה מטה. וה"ז דומה ממש למ"ש למעלה בענין בחי' המל' שיש ממונים להכריח על קיום רצונו. וענין היראה הנ"ל דומה לו בחי' הראי' הנ"ל ואת זה הענין שהוא הקץ העתיד להיות בסוף יומיא בקש יעקב לגלות לבניו שלא הי' להם הראי' דבחי' ישראל הנ"ל כנ"ל והוצרך להיות גם בו באביהם שם יעקב (ולא בשם ישראל כנ"ל) וז"ש ויקרא יעקב דוקא. וגם אמר ואגידה לכם כמ"ש בזהר שכל לשון הגדה הוא רזא דחכמתא. ר"ל בדרך קבלת תלמיד מרב סתרי חכמת הקבלה שאינו רק הכרת מציאות הדבר ולא מהותו ממש כן רצה יעקב אע"ה לגלות להם את הקץ הנ"ל בבחי' רזא דחכמתא עכ"פ אף שגילוי מהותו בפ"מ א"א עד לע"ל. וידוע בענין הקבלה דתלמיד מרב שהוא כמ"ש ז"ל כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר וכו' בבחי' הביטול הגדול והתכללות כח שכלו וחכמתו בחכמת ושכל הרב אז יוכל לקבל בטוב כראוי וז"ש ויקרא יעקב אל בניו להעלותם ולאוקמי' להו בשרשם למעלה מעלה דהיינו בבחי' המל' כשהיא בבחי' אצילות עולם היחוד. שזהו כדמיון חכמת הרב הנ"ל עצמו בבחי' שהיא עומדת להשפיע לתלמיד (כידוע שעצמות חכמת החכם אינה יורדת ממקומה כלל בשעת ההשפעה אלא רק הארה והשפעה ממנה וגם זה הוא ע"י ההתכללות דתלמיד ששפתותיו נוטפות מר הנ"ל רק דעתא דרבי' מקבל בהעלם תוך ההשפעה שיוכל למיקם אדעתי' דרבי' לאחר זמן כידוע ומבואר בכ"ד). ואמר עוד האספו דהיינו ההכנה דבחי' התכללות התלמיד בחכמת הרב. וזאת ההכנה נק' בשם אסיפה דוקא שאינה מן המזומן כמו התלמיד שאינו יודע מה שילמדנו רבו ומכין עצמו בכל כחות עצמותו שבאו פעם א' לידי גילוי וגם כחות שלא באו אל הגילוי מעולם. ואז ואגידה לכם בבחי' הלימוד דרזא דחכמתא את אשר יקרא (בבחי' אוקמי' באתרי' שהוא עלייתם ממש בפועל ולא ברזא דחכמתא לבד) אתכם באחרית הימים כמ"ש לעת ערב דוקא יהי' אור. והגדה זו ברזא דחכמתא שיש בה בהעלם מדעתי' דרבי' כנ"ל מזה גופא יהי' התועלת להביא אל הגילוי את הפועל ממש דק הנ"ל. ולפי שאמר לגלות הקץ באחרית הימים בחי' לעת ערב (יהי אור) הנ"ל שהו בחי' גלות השכינה במדרי' התחתונה. לכן אמרו בזוהר הקדוש שבזה אחזי עציבו בשכינתא ונסתלקה ממנו. והיינו מ"ש בגמרא ונסתלקה ממנו שכינה. ראה יעקב אבינו עליו השלום שאי אפשר לגלות את הקץ גם בבחי' רזא דחכמתא. אפי' במקום מדרי' מרכבה דבריאה (ואפי' ע"י ההעלאה דהאספו הנ"ל) אמר שמא ח"ו יש פסול במטתי כאברהם וכו'. אין הכוונה בזה שחשש שגם הוא הוליד ח"ו פסול כאברהם וכו' שהרי הי' יודע ומכיר בהם שהם מרכבה שלימה תתאה. אלא הכוונה על דרך מ"ש בגמרא עד שלשה דורות לאי פסקה זוהמא מאבותינו. דאברהם יצא ממנו (כלומר ונפרד ממנו שזהו פסיקת הזוהמא קצת) ויצחק גם הוא יצא ממנו עדיין זוהמא ופסולת דעשו (ונפרד גם הוא ופסקה זוהמא גמרי) עד שיעקב היתה מטתו שלימה. משמע ודאי שמיעקב והלאה פסקה הזוהמא מישראל. ובמקום אחר אמרו בגמרא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. הגם שבשבת דקמ"ו אי' ופליגא דר' אבא בר כהנא. אך ידוע המאמר דאו"א דא"ח. ע"כ מוכרח לומר שמה שפסקה זוהמא מאבותינו בג' דורות. היינו בבחי' ומדרי' האבות דוקא ולא בבחי' הבנים. כמו כן יובן שזה שאמר יעקב שמא יש פסול במטתי בבחי' הבנים עצמן שאינם בבחי' שלימות המרכבה דמדריגתם כמו שיעקב דוקא נק' שלימו דאבהן ולא אברהם ויצחק שלא פסקה מהן עדיין הזוהמא כנזכר לעיל. על זה השיבו השבטים ואמרו שמע ישראל (אבינו) ה' אלקינו (שאנחנו מרכבה אליו הוא) ה' אחד ביחוד גמור עד שאין אתנו שורש פורה שום פירוד חס ושלום. מזה הבין יעקב אבינו עליו השלום שמה שאי אפשר לגלות להם הקץ להדיא אפי' ברזא דחכמתא (והיינו דוקא קודם מתן תורה אבל לאחר מתן תורה קבל משה הכל מסיני ומסרה ליהושע ויהושע וכו' באופן שבדרך רזא דחכמתא נגלו כל תעלומות ובפרט להאשכולות ואתפשטותא דמשה וכו') היינו ודאי משום שעכשיו צ"ל עדיין העבודה הכללית בעולמות בבחי' קבלת עיל מלכות שמים ובביטול היש דוקא ועל ידי זה דוקא יוכל לעלות ולבוא עד מדרי' ידיעת התורה ורזא דחכמתא על דרך הנזכר לעיל בענין מצות ידיעת התורה. ולכן פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו דוקא. שלעולם ועד שהוא בחילופי אתוון דאחד כידוע וכמו שכתוב בתניא. ועל ידי זה באמת יוכלו להגיע גם למדריגות ישראל דתורה כנזכר לעיל. וכמו שכתוב בכתבים דסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה היינו ענין תפלה שהוא בחי' סולם ודרך עלי' כתפלת עשי' ויצירה וכו' עד האצילות ואורייתא היכלא עילאה דקודשא בריך הוא. ועל ידי עליות בסולם דתפלה אפשר להגיע לבחי' התורה. וזהו שאמר להם אחר שנסתלקה השכינה (באמרו באחרית הימים. כנזכר לעיל) הקבצי ושמעו בני יעקב וכבר נתבאר שלשון קבוץ הוא בדבר המזומן. היינו שבבחי' עבודה במרכבה דבריאה גופא יהי' בבחי' הקיבוץ דכל הכחות בהכנה שלימה בכל האפשרי להם על ידי בחי' היניקה התמידית שלהם בבחי' בני יעקב אביהם. ושמעו הוא לשון הבנה שאחר הקיבוץ (כי יש בחי' שמיעה שהיא דוקא גורמת הקיבוץ ואסיפה כדלקמן) והוא כמו ענין אין עומדין להתפלל (ולעלות בסולם כנזכר לעיל) אלא מתוך כובד ראש בהכנעה כדפירש"י והיינו מתוך הרהורי תשובה בחרטה גמורה מעומקא דליבא ועקירת הרצון מכל נדנוד חטא ועון. שעל ידי זה יוכל לבא לבחי' שמע לשון שמיעה טובה כמו זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין (דער הערין טיף בל"א) ישראל קאי על כח הנשמה בגוף וכו' דהיינו להבין ולהשכיל היטיב יוקר מעלת התורה ומצות שעוסק בהן דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. וכענין מ"ש רשב"י ז"ל שהי' רוצה לבקש שיהא לאדם שתי פיות שלא ידבר מילי דעלמא בפה שמדבר בו דברי תורה וכדומה בכל מילי דשמיא שענינם ושרשם ופעולתם למעלה הוא מאד נעלה. ועד"ז הוא ענין הקבצו ושמעו בני יעקב הנ"ל. ועי"ז דוקא תוכלו לבא לבחי' השמיעה הגורמת הקבוץ והאסיפה. והוא ענין התפעלות בנר"נ הבאה מלמעלה מבחי' פרצוף ישראל שעי"ז מתעוררים ומתקבצים הכחות דנר"נ בגוף בכל קומתו כנ"ל. וזהו ושמעו אל ישראל אביכם:
2
ג׳אוסרי לגפן עירה וגו' קאי אלדעיל מיני' עד כי יבא שילה וגו' שהוא משיח ונק' משיח אלקי יעקב בחי' דכורא ואעפ"כ נק' מלך המשיח בחי' מל' שהוא נוק' והיינו לפי שתהי' אשת חיל עטרת בעלה. וזהו ולו יקהת עמים שאז יתבררו כל הבירורים מן הקליפות וממילא יתבטלו כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ואז תהי' עלי' עליונה למדת המל' שהוא עולה עד הכתר וז"ש ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו כמצות רצונך שהרצון נק' כתר כידוע אבל עד כי יבא שילה כלומר קודם לכן אין עלי' עליונה למל' אלא פנים בפנים כמ"ש פנים בפנים דבר ה' עמכם. במ"ת. והיינו מה שמפרש אח"כ אוסרי וגו' כלומר עד שלא יבא שילה שהוא משיח אלקי יעקב להיות כמצות רצונך מה הוא עושה אוסרי לגפן עירה בחי' אחת ולשרקה בני אתונו בחי' ב' חכלילי עינים ולבן שנים בחי' ג'. דהיינו ג' עליות דמל' הנמצאים גם בגלות. עלי' אחת היא עד נה"י דז"א. ב' עד חג"ת והיינו ימינא ושמאלא וביניהו כלה. היינו עד חג"ת דז"א וזהו גפן בב' סגולתות. משא"כ ולשרקה היא בחי' שורק שהוא רק ג' נקודות ונמשכים למטה מטה. חכלילי עינים וגו' הוא בחי' ג' שעולה עד חב"ד בגדלות דז"א ומ"ש אוסרי וגו' קודם ולשרקה וגו' שלא כסדר העליות היינו משום דדוקא כשיש בישראל בחי' אוסרי לגפן אז יונקים מהם ג"כ בחי' ולשרקה וגו']. בתפלת סבת אומרים וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך וצריך להבין מה צריך שמו לקידוש הלא אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה. פי' קדושים בכל יום הם המלאכים שמתחדשים בכל יום כמ"ש יוצר משרתים ואשר משרתיו. ואשר משרתיו הם המלאכים שנבראו מששת י"ב ויוצר משרתים הם המתחדשים בכל יום והם בירור שם ב"ן שמברר ומעלה בכל לילה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה שעי"ז יוצר המשרתים הנ"ל שהן אלף טורין דמגדלין לה לבהמה רבה בכל יום ויום והיא גמיעת לון בגמיעה חדא והוא עלייתם לקדושה דשמך קדוש והם יהללוך סלה וכ"מ שנאמר סלה אין לו הפסק והיינו עליית הניצוצות בעילוי אחר עילוי עד אין סוף ונק' קדושים מפני שעולים להיות קורים ומהללים קדוש קדוש בעילוי אחר עילוי לנצח נצחים שמשיגים בכל עת קדושה יתירה וזהו קריאתם קדוש סלה בלי הפסק. והכל בא ממה שאתה קדוש ושמך קדוש. ואיך יתכן לומר שישראל הם מקדשי שמך. והענין הוא שע"י המצות שישראל מקיימין ע"י הם גורמים לחבר בחי' אתה קדוש ושמך קדוש ועי"ז וקדושים בכל יום וכו'. ועל החיבור הזה דאתה קדוש בשמך קדוש הוא אומר ישראל מקדשי שמך:
3
ד׳ביאור הדברים. הנה שם הוי' ב"ה נק' ע"ש שמהוה עולמות ועיקר שם הוי' זה הוא בת"ת הכולל ו"ק דמדות דאצילות והוא ז"א. וי"ל הלא גם בא"א אמרו דרבוא רבבות עלמין נפקין ויתבין בגולגלתא דא"א וגם רבואות עלמין דנפקין מאח"פ דאד"ק וכו'. ולמה דוקא שם הוי' דז"א נק' ע"ש שמהוה עולמות. הענין דכונת בריאות עולמות כתבו כל המקובלים שהוא פי' שעלה ברצון העליון דעצמות אא"ס ב"ה להתגלות מדת המלוכה וענין כח המלוכה הוא להשלים נמוכי המדרי' שמצד עצמם אין יכולים להשיג מדריגת השלימות כמו שהתלמידים מקבלים מהרב השגת השלימות בשכלם ודעתם. אבל המלך אין מלך בלא עם דוקא שאינם יכולים להשיג ולקבל כלום. ואעפ"כ בכח המל יוכלו להשתלם. ועם היינו עולמות שהן בחי' העלם. והן בחי' יש דוקא. דהיינו של כדרך עילה ועלול שיש לעלול קצת השגה בעילתו ולכן אינו יכול להיות יש גמור אבל עולם שהוא העלם מחמת ההעלם יכול להיות יש ודבר. וז"ש בע"ח לא הי' מקום לעמידת העולמות מחמת תוקף בהירות אור א"ס שגם העלם וחשך לא יחשיך ממנו להאיר למטה עד אין תכלית גם במקום היש ודבר כמו שהוא מאיר למעלה מעלה. ולכן אף שבמחשבה אחת זו שעלה ברצונו למלוך על עולמות נבראו כל העולמות. אך לא הי' מקום לעמידתן מפני תוקף בהירות אור אחדות הפשוטה שאין לך דבר חוץ ממנו כלל כחשיכה כאורה וכו' כמשל הידוע שהאדם המצייר בכח המדמה שלו גשם עב וקשה כאבן דומם שהוא כמת כידוע בתניא. אעפ"כ אין המצויר דומם מת כלל אלא הוא כח רוחני חי דמהות כח המדמה שהוא רוחני לגבי בחי' חומר וכו'. ככה העולמות שנבראו במח' אחת דאא"ס הן הן בחי' הא"ס דמדרי' מחשבה אחת הנ"ל. ואף שנמצאו העולמות כמשל שנמצא הגשם בכח המדמה. אין להם עמידה כלל שיתכן עליהם שלימות המלוכה לפי שבלא כח המלוכה אינם חסרים שלימות. מפני בהירת הא"ס דאחדות הפשוטה המחשב אותם במח' אחת הנ"ל. וענין עמידתן הוא דוקא בשם הוי' שפירושו מהוה ר"ל שנותן לעולמות מציאת הוי' שיהיו נקראים הווים [בל"א זיי זיינען]. וזהו דוקא בבחי' המדות דז"א דאצי' כידוע ענין אור ושפע וכו' וכל בריאות עולמות הוא בחי' אור מן המאורות שהן ע"ס והאור הוא כעין המאיר והנה אנו רואים בכל כחות הנפש בשכל וראי' שמיעה ריח ומחדו"מ שהם אינם נמצאים באדם בפעולתם וכחם אלא כשהנפש עסוקה בהם. אבל כשהנפש טרודה בענין אחר און להכחות הללו מציאות התפשטות ואפילו ראי' שמיעה ריח שאינן ברשותו של אדם ובע"כ רואה ושומע ומריח אעפ"כ אם האדם טרוד מאד באיזה עסק הנוגע מאד לנפשו אינו מרגיש כ"כ מה שרואה ושומע ומריח]. וזה נק' שאין להכחות הויה רק שהם מתהוים תמיד מהרצון הנפש. אבל במדות שבלב מצינו כמי שהעלה לבו טינא שאפי' שהוא רוצה להסיח דעתו מהמדה אינו יכול כאשר נתקשרה הנפש במדה ההיא. ומן המשל הזה יובן למעלה במדות דאצי' שנק' הוי' ב"ה והבן. שהמדות עליונות נק' שמותיו של הקב"ה שהן עשר תקונין לאנהגא וכו'. ולכן נק' המדות דוקא דהיינו ת"ת הכולל ו"ק כידוע] בשם הוי' ככתבו שהוא ע"ש שמהוה את העולמות שיהי' להם הויה וקיום להיות יש ודבר דוקא שלא בדרך עילה ועלול. וידוע דלמ"ד כלים דז"א הם עיקרא ושרשא של היש ודבר דעולמות בי"ע רק שהעולמות כלולים בהם עדיין כזיו במאור בבחי' סכ"ע כידוע ומדת המלוכה הוא דבר ה' שבו עשה את "האינו הנ"ל. שהיא הזיו הכלול במאור. "ישנו. דהיינו שנותן בו אור וכח פנימי בבחי' ממכ"ע. וה"ז ד"מ כמו מלך שכובש מדינה שתהי' קנוי' לו ע"י כיבוש וחזקה אז נעשית המדינה מלוכה שלו. ואז הוא מלך ומלוכה. ר"ל שהמלך יושב בהיכלו ומלכותו מלאה הארץ. והמלוכה מקבלת תמיד מן המלך כח הממשלה בהנהגת העם והשלמתן כנ"ל שאין מלך בלא עם. ר"ל שאין התפשטות המלוכה מן המלך אלא כשיש עם כבוש תחת ידו. אף שהמלך מצד עצמו אינו חסר כלים אף אם לא תתפשט מלכותו וכו'. וזהו עיקר ענין מלך בלא עם. ועד"ז יובן מ"ש במלכין קדמאין שכ"א אמר אנא אמלוך דר"ל שיהי' מהוה עולמות יש ודבר שתקרא מלכותו עליהם. רק שע"ז נאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך. והיינו בחי' הקטנות דמדות פי' שאין המדות כלולים מכחב"ד. כמו בגדלות שכ"א כלולה מיו"ד. ובקטנות אין כלולים רק מששה וכו' ונק' אלה וכו' כידוע. וע"כ אחריתה לא תבורך. אחריתה דוקא כמ"ש וימלוך וימת דמשמע שהי' עת מלוכה ממש אלא שאח"כ וימת וכו'. ועד"מ כאדם מבוהל שמנהיג איזה ענין בלא ישוב הדעת היטיב איך יפול דבריו שמתחלה עושה הכל בדרך טוב לכאורה. עד שלבסוף מתקלקל כל הענין וכו'. וכ"ז מפני מיעוט ישוב הדעת ותוקף המדות באור וכח שלהם לבהל את הענין שזהו בא מבחי' הקטנות שחסר מילוי דכח"ב. ועד"ז יש להתבונן בענין שבה"כ ונפילתן ולנפילת הניצוצות בעולם התהו:
4
ה׳ולהבין היטיב הוא מ"ש באדה"ר שכשאכל עץ הדעת נשרו אבריו ונשרו ממנו כמה נשמות ונפלו בעמקי הקליפות. וגם אמרו במדרש אדה"ר מין הי' וכו' והוא תמוה מאד דאיך א"כ דבר ה' עמו שהוא מדרי' נבואה ואיך המין יכול לקבל מדרי' נבואה וגם הלא עץ הדעת הוא רק הכח לדעת טוב ורע בידיעה בעלמא איך נעשה מין ח"ו מאכילה ההיא אמנם הענין הוא דאיתא בזוה"ק אדה"ר לא הוי' לי' מהאי עלמא כלום וכו' פי' שלא הי' לו כלל הרגשת הישות דעולמות ולא היתה הרגשתו ר"ל בחי' הדעת שלו רק להכיר את בוראו ולדעת את ה' סכ"ע וממכ"ע וכו'. והוא הי' חלתו של עולם כמו שהחלה שנתנה לגבוה דכהנים משולחן גבוה קא זכו] מעלה את כל העיסה כידוע ככה אדה"ר הי' מעלה את כל העולם כולו שנברא בבחי' יש ודבר בפ"ע להכלל באחדות ה' וז"ש במדרש שהי' אומר לחיות ולעופות ולבהמות בואו נשתחוה ונכרעה ולא שהי' מדבר עמהם והם מבינים דבריו אלא שהוא הי' מנהיגם כרצונו כדרך שהנשמה מנהגת את הגוף וזהו שהי' כלול מכל הנשמות ר"ל שיש בו הכח לכל מדרי' העולמות מרכ"ד עד סוכ"ד להיות להם כנשמה לגוף. ואחר שאכל עץ הדעת טו"ר אז נאמר עליו בזהר דלא הוי מסתכל אלא במילי דגופא וכו' פירוש שנתחדשה בו הרגשת הישות דעולם כאלו הוא יש ודבר לעצמו נפרד מן הבורא ח"ו ואין צריך לו ח"ו והוא הרגשת המינים והאפיקורסים ועל הרגשה זו אמר שהי' מין. וגם נשרו ממנו כמה נשמות ר"ל הכחות שהי' בהן אדה"ר בחי' נשמה לעולמות התחתונים נפלו ונוטלו ממנו מחמת ההרגשה הרעה האח ק כמשל חכם גדול שנמשך אחר השכרות שאיבד כחו שהי' לו להסתכל במילי דחכמתא כמ"ש במק"א. והיינו דוקא הכחות שהיו בבחי' נשמה לעולמות היש ודבר התחתונים. אבל כחות עליונים שהי' לו שהי' בהם בחי' נשמה להנהגת עולמות עליונים ביותר נשארו בו כשהי' [כמ"ש במק"א המשל ע"ז משתוי שיכול לדבר לפני המלך וכדלקמן אי"ה] ולכן גם רוח ה' דבר בו. ועל דרך הזה יובן למעלה ממש. כי הנה כתיב וכיראתך עברתך וידוע הפי' שתיכף ומיד שעלתה במח' בחי' יראתך בחי' מל' דא"ס נמצא ג"כ השרש דשרש לבחי' עברתך הוא הישות דקליפה כח הנפרד מגילוי אא"ס ב"ה. וזה הושרש בשרש בחי' הכלים ואותיות וכו'. ולכן בנחלה מבוהלת דמלכין קדמאין שכאו"א אמר אנא אמלוך כנ"ל דהיינו להיות מלוכה על עם יש ודבר נפרד בפ"ע שמחמת חסרון הכחב"ד שלטה בחי' העברתך הנ"ל בהתפשטות היש ודבר עד הפירוד ונפילה ממש כמובן מנפילת ונשירת הנשמות מאדה"ר הנ"ל דהיינו שגבר הישות על כל הנשמות שהיו מתחלה להתגבר על הישות ולהנהיגו כנשמה לגוף כנ"ל. וכמ"כ גבר בחי' הישות דהתהוות העולמות דאנא אמלוך במדריגות התחתונות אחריתה דנחלה מבוהלת עד שלא תבורך ותקבל השפעה מן המלך בכבודו [וע"ד משל הגס והגופני הוא כמלך שכבש מדינה מיד מלך אחר עפ"י תחבולות שהמציא שהעם היושב בה יוכלו לפרוק עול המלך הראשון ואח"כ מעין אותה ההמצאה פרקו העם גם את עול מלכותו וכל יגיעו ומה שהכניס בתחבולת המלחמה נשאר ביד פורקי עולו וד"ל]. וזהו שנפלו הכלים והניצוצות אל בחי' הפירוד הגמור דישות בלתי בטל למקורו כלל ח"ו עד שגזר המאציל ב"ה שיהי' בחי' עולם התיקון והוא הנק' בעצם בשם האצילות [דעקודים ונקודים נק' למעלה מאצי'] ולשון אצילות יש בו ב' פירושים. א' ע"ש חלק קטן נבדל מגדול כמו ויאצל מן הרוח. ב' כמו משועי ונכבדי הארץ ומאציליה דהיינו בחי' מדרי' החשובות והעליונות שבה והיינו שע"י הארת שם מ"ה החדש שהוא כח הביטול הגמור (לפי שבא ממהו"ע אא"ס דאד"ק שהוא אא"ס בעצם כמ"ש בשם האריז"ל] נתחברו אליו מדרי' העליונות דכלים שנפלו ונשברו כנ"ל להלבישו שיוכל להביא הארת הביטול ע"י ודרך הלבושים גם אל מדרי' תחתונות יותר שלא היו יכולים לקבל אורו. שבא דרך המצחא להדיא. שיקבלהו דרך הלבושים. ואחר שקבלו המדרי' השניות הנ"ל את האור דשם מ"ה נעשו גם הם כלים ולבושים להוריד את האור שיתחברו אלי' מדרי' נמוכות עוד יותר. ועד"ז הוא מה שנזכר בכאריז"ל שמה שלא הי' יכול להתברר באצי' נתברר בבריאה וכו' וכו' וכשנתבררו ונתחברו הכלים דז"א דאצי' שהוא בחי' שם הוי' דתיקון אז ה' מלך ונאצל עולם האצי' בכללו ונמצא שנתחברו כמה כחות ומדרי' מקשובי ואצילי הנפילים דעולם התהו שיקרא שם מלכותו עליהם לעולם ועד. ודעת לנבון נקל עד"ז גם בפרצופי הספי' דבי"ע שמזו"נ דבריאה נברא עולם הבריאה ומלכותו עליהם לע"ו וכן ביצירה ועשי' ה' ימלוך לעולם ועד מלכותו קאים לעלם ולעלמי עלמיא. והנה כמש"ל במשל ממדות שבנפש שהן בבחי' הוי' כמ"כ כח הרצון שבנפש גם בו מצאנו ראינו שיהי' לאדם רצון עמוק באיזה דבר לא יסור ממנו אף שכל התפשטות כחותיו משמשים ופועלים ענינים אחרים אעפ"כ הרצון אל אותו הדבר לא זז ממקומו. ובאמת הרצון העמוק הזה הוא הוא עיקרו של המדות הנזכרים רק שהחילוק והפרש שבין הרצון והמדות הוא. שהמדות כבר יצאו ונאצלו מן מהו"ע הנפש להתחבר אל הפועל ממש של הדבר שחושק ומתאוה אליו עד שהעדר השגת תשוקתו תחליש כח חיות הנפש בגוף. אבל הרצון אינו יורד כלל מן מהו"ע הנפש. אלא הוא הרגשת הענג של מהו"ע הנפש באותו דבר שהוא טוב מאד יותר מכל מיני עונג שתוכל הנפש להתענג בהם. והרגשה זו נעשית לבוש אל אור מהו"ע הנפש להופיע ממנה כחות להשלים הרצון [ובדרך זה ההתחלה היא מענג המתגלה. ויש דרך אחר שהתחברות מהו"ע ברצון תמשיך אל הרצון כל העונג שבנפש. וזה מבואר במק"א בענין תלת רישין מתגלפין דא מן דא]. ולפי שאין ברצון הזה ירידה מן מהו"ע הנפש. לכן אין הרצון משנה הנהגת האדם בשכל ומדות ומחדו"מ מסדר האפשרי והמזדמן לו. ועיקר הטעם לזה שהרגשת הרצון הוא בשלימות הענג דמהו"ע הנפש כמו שהוא כבר נשלם במלואו וטובו. ולאותו הטוב הוא טרוד ברצון. ולכן יתכן שישתקע הרצון ולא יתעורר להביאו אל הפועל אם אינו רואה בשכלו אפשריות מילואי. לפי שהרגשת הרצון הוא בלתי חסרון במה שהוא רוצה ואדרבה מצינו שהרצון למנוחה ועונג שישיגו ע"י ריוח ממון הרבה יביאהו להטריד א"ע בהיפוך המנוחה ולהרחיק נדוד ביגיעת המו"מ וכו'. והיינו לפי שהרצון עומד במקומו שהוא נבדל מערך כחות המתפשטים בשכל ומדות וכו'. ועפ"י הרחבת המשל הזה יובן למעלה בכתר וא"א שהוא שרש ההוי' דז"א [אלא שנק' אהי' אנא עתיד לאתגליא וכו'] שהוא רצונו ית' בא"א דאצילות להאציל ובא"א דבריאה לברוא וכו' והיינו הרצון ועונג דמלוכה על עם. רק שהמלוכה המשוערת ברצון הוא כפי שלימות סוף מעשה באופן שהרצון למלוך והפועל ממש דמלוכה וישות העם שהמלוכה שורה עלי' הכל היא ערך ומדרי' אחת דמהו"ע הרצון. וזהו ענין המצות שהסדר הזה דתומ"צ בעולמות הוא רצונו ית' שבכתר עליון [ולמעלה מעלה וזה שייך למקום אחר]. ויאמר שהרצון הוא כפי שלימות הענין במילואו וטובו. והיינו שיהי' מציאות העולמות ומשטרם הכל על פי התורה והמצוה. וכשנעשה ענין המצות בישות העולמות כדרך שהן נמצאים מן שם הוי' ב"ה המהוה אותם ליש ודבר בכל מדרי' העולמות דאצילות בריאה יצירה עשי' שורה עליהם אור הרצון דכתר בבחי' מקיף על הלבושים דמצות. כי המצות נעשים במדרי' מהות העולמות שהן רק כמו לבושים לי"ס שבכעו"ע. וע"י השראת המקיף הזה דאור הכתר השוה ומשוה וכו'. עולים בחי' הכלים הנשברים שנפלו בישות דעולמות הנפרד מקו"ח המלובש בי"ס. וחוזרים ומתחברים בגופא דמלכא והן הן המצות שהקב"ה מקיים בעצמו שעל ידם מחזיר האברים שנשרו ע"י שבה"כ שישובו להיות אברין דמלכא כבתחלה. מבואר שע"י המצות מתחברים אברים וכלים שנפלו ונפרדו מן יחוד אא"ס בספירות ע"י הקו"ח להתייחד במדרי' הע"ס עצמן. וזהו אשר קדשנו במצותיו שגם אנחנו כשמקיימים המצות בעולם שלנו שלא נתברר עדיין אנחנו מחזירין הכלים שנפלו למטה בבחי' הפרוד דישות דנוגה דעוה"ז להתייחד, בע"ס ע"י אור הרצון דכתר השורה על הלבושים דמצות. וכנ"ל שמצד הכתר (חסר):
5