חנה אריאל, ויקראChanah Ariel, Vayikra
א׳ויקרא אל משה וגו'. פשט הענין לפי שנא' ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ כי שכן עליו הענן. ס"פ פקודי לכן צ"ל ויקרא. וא"כ י"ל למה הפסיק בספור ובהעלות הענן וכו'. גם שלפי"ז משמע שע"י הקריאה הי' משה יכול לבוא אל אוה"מ, א"כ למה נא' וידבר ה' אליו מאוה"מ באוה"מ הול"ל בפ"ק דיומא דרז"ל מפסוק זה לאמר מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר ת"ל לאמר לא אמור בדברים. והיינו לפי שאח"כ אמר דבר אל בנ"י וכו'. א"כ לאמר זה מיותר לדרשה. וי"ל למה דוקא מפ' זה דרשו כן הלא כ"פ כתיב כן. וגם בפ' תרומה הקודמת. ועוד יל"ד מ"ש אדם כי יקריב מכם שלפי סדר הל' הול"ל אדם מכם כי יקריב. בפ' החדש וידבר ה' אל משה ואל אהרן באמ"צ לאמר. למה נז' בתו' שהי' באמ"צ מה שידוע בלא זה לפי הענין ומה נ"מ בזה הי' באמ"צ. החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כפל הדברים בענינים ומלות שונות. בסוף פ' פקודי וידבר ה' וגו' ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את המשכן וגו' וכו' וכו'. ולבסוף כתי' ויעש משה ככל אשר צוה ה' אותו כן עשה והיינו שעשה ההקמה וכל הסדר האמור ושוב נא' ויהי בחדש הראשון וכו' הוקם המשכן. ועוד אח"כ אומר ויקם משה את המשכן. כ"ז צריך להבין. וכן מה שבכל פרט ופרט ממה שעשה כתוב בכל א' מהם כאשר צוה ה' את משה, וכל זה אחת שכבר נאמר ויעש משה ככל אשר צוה ה' כן עשה:
1
ב׳יש לבאר תחלה בענין תומ"צ שנז' בהם לשון מעשה המצות וקיום המצות. הנה תמצית ענין מעשה המצות הוא ענין וצונו (שאומרים בברכת המצות אק"ב וצונו). פי' שמקבלי התו' דוקא הוא אשר יש בהם הכח שע"י עשייתם יהי' הדבר הנעשה נק' בשם מצוה אבל מי שלא קבל התו' אין עשייתו נק' בשם מצוה כידוע מענין תורת שחיטה ותורת גיטין וקדושין וכתיבת סת"מ וכה"ג כידוע. והיינו רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא. ופי' אברין דמלכא כמו שע"י משיכת אבר האדם נמשך גם חיות האדם בכח המשיכה של גוף האבר אף שבעצם החיות אין להמושך כח לאחוז בו כלל כי הוא רוחני ונבדל מחוש המישוש דמשיכה. ככה אי' בזוה"ק דתרי"ג מצות תליין בשם הוי' ב"ה כענבין באתכלא כי שם הוי' ב"ה הוא המהווה הכל והוא עיקרא ושרשא דכ"ע כי אין בהם רק כחו ית' (כי מאפס ואין נבראו בכח מאמרו ית'). והי' ראוי להגלות ע"י העולמות המתהווים ליש בכחו ית' ענין הוויתו ב"ה (והי' בטל מציאות ישות העולמות כי באמת אין עוד מלבדו גם אחר שנבה"ע וכו' כמ"ש בתניא ח"ב). אלא ששם אלקי' הוא מגן להעלים אור שם הוי' ב"ה וע"י ק"כ צירופי אלקי' הולך ומתעלם עד הישות הגמור הנפרד לגמרי עד שיוכל להיות כחשו בה' ויאמרו לא הוא אלא העולם מעצמו עומד. וזהו שיש לישראל כח מעשה המצות (שניתן למקבלי התו') שעל ידיהם דוקא נמשך גילוי דשם הוי' ב"ה הנבדל ומרומם ע"י גוף המצוה דתליא כענבין באתכלא וכמשיכת אבר שעי"ז נמשך גם החיות (ומבואר בכ"ד שעכשיו המשכה זו היא בחי' מתן בסתר ולעתיד יתגלו המצות ונגלה כבוד ה' שנמשך על ידם בבחי' מתן בסתר הנ"ל). וכח זה ישנו לכל מקבלי התו' עד סוף כל הדורות. כי הוא הוטבע בנפשותם שתהי' נעשית פעולה זו ע"י מעשה המצות שלהם. וזהו וצונו מל' צוותא שנתחברו כבי' אברין דמלכא ב"ה אל אברי הנשמה ורוח ונפש של כל ישראל ע"י מתן התו' אנכי הוי' אלקיך כידוע ומבו' בכ"ד וכמו סמי הרפואות שפועלים פעולתם מבלי שום הרגשה לסמים עצמם מה שהם פועלים באדם. וז"ש פושעי ישראל מלאים מצות כי כל מצוה שהם עושים אפי' שלא בכונה כלל הרי נעשה ענין המצוה כנ"ל. אלא לפי שהם פושעי ישראל ומתלבשים בקליפות הטמאות שאין להם עלי' כידוע לכן גם המצות שעושים שקועים בקליפות שלא יוכלו לעלות ולהיות מהם בחי' ונגלה כבוד הוי' הנ"ל ואדרבה הם מוסיפים כח בקליפות עי"ז עד שישובו בתשובה שלימה ויטהרו נפשותם מטומאת הקליפה אז גם המצות שהמה מלאים להם יעלו מטומאת הקליפות אל היכלות הקדושה כפי ערך מדרי' התשובה שיעשו. וכ"ש מי שאינו בכלל פושעי ישראל ח"ו רק שאינו שם על לבו ענין מלכות שמים ותורה ועבודת הש"י. ואעפ"כ הוא עושה תומ"צ כפי ההרגל ומצות אנשים מלומדה דודאי נעשה ענין המצות על ידו ככל הנ"ל. אלא שהמצוה לא יכלא לסלקא ולמיקם קמי' ה' ב"ה (כידוע מאמר זוה"ק דכל פקודא דלאו איהו בדו"ר לא סלקא ופרחא לעילא) פי' כי עדיין מה שנעשה ע"י המשכת שם הוי' ב"ה עודנו מלובש ומעוטף בק"כ צירופי אלקי' המעלימים על שם הוי' ב"ה. וא"ת א"כ מה חידשו בעשיית המצוה וק"ל. התירוץ ע"ז הוא ענין הבירורי' הידועים שעכ"פ נברר הכח דנוגה שבגוף מעשה המצוה שהי' יכול להיות נעשה בו וממנו דבר הרשות שאין בכח ובחי' גילוי שם הוי' ב"ה כלל (ואפי' דבר איסור היו יכולים להיות שאין לו עלי' לעולם כידוע וכנ"ל). ועכשיו נתברר הכח דנוגה הזה שבגוף המצוה לסט' דקדושה ממש ובתוקף כחו לגלות שם ה' ב"ה. אלא שעדיין הוא מעוטף ומלובש במדרי' הנוגה. כמשל סמי הרפואית הצריכין בישול ותיקון עד שתצא כח הרפואה שבהם אל הפועל וכמה מעלות טובות למקום עלינו לתקן את מעשי המצות הללו להוציא כחם אל הפועל ע"י הצדיקים או בכמה דרכים לפניו ית'. אכן יש מדרי' למעלה מזו ונק' ג"כ רק בשם מעשה המצות. והוא מי שלבו גם הוא דבוק לגמרי בעניני עוה"ז דוקא. אך רוח ה' נוססה בקרבו ואינו מניחו ללכת אחר עסקי עוה"ז ככל חפצו עד שיצא ידי שמים לעשות כל מה שמוצא א"ע יכול לעשותו לעבודת הבורא. וזה נק' דו"ר טבעיי'. ובזה האופן יש להמצוה עלי' מעשי' ליצי' ששם החיות שהם טבעיי' באהוי"ר שלהם (ואם ע"י שרוח ה' נוססה בו לא יניחנו גם מבלתי התבוננות והתיישבות לפי כחו בכונת המצות או התפלה בטעם ודעת. זה נק' דו"ר שכליי' ועולה למדרי' עולם הברי' אם הוא מתפעל בדו"ר מההתבוננות. ואין להאריך בזה כי כ"ז מבואר בתניא). אמנם גם זה נק' רק שנפשו צמאה לה' כמ"ש בתניא פ"מ ועליו קובל הנביא הוי כל צמא לכו למים. כי הגם שיש התעוררות לחיי הנפה"א. אבל כשעכ"ז מקושר מאד בעניני עוה"ז אף דלא סגי לי' שלא יעשה כרצון הנפה"א אבל אינו מרוה צמאונה ככל חפצה וע"ז קובל הנביא כנ"ל. אך מבואר שם בתניא שיש מי שטועם מעין עוה"ב בהשגתו ועבודתו. והיינו כשמתאמת אצלו בדרך ידיעה והשגה מענין אחדות האלקות עד שנפשו ולבו קשורים בדעת והשגה באלקות שאז בודאי ממילא יש לו אהוי"ר כי מאחר שהאלקות נגלה בהשגתו א"א כלל מבלתי אהוי"ר. כי מה שבנ"א אינם יראים ממלכות המלך הגדול והקדוש ב"ה ומשתוקקים לקבלה באה' הוא מחמת ההעלם וההסתר כנ"ל שנעלם מהן האלקות ב"ה. אבל אם ע"י השגה ודעת מגיע לדעת את ה' א"א מבלי אהוי"ר (ומ"ש יודע רבונו ומכוון למרוד בו היינו שיודע בידיעת בית רבו או אפי' בידיעת חכמתו שהשיג כבר אבל אותה השעה הוא פונה עורף ואינו רוצה להסתכל ולהגיע בהשגתו עד האלקות ב"ה). ונפשו ולבו הכולל כל כחותיו של האדם נמשכים אל ה' לדבקה בו בכל לב ונפש זה נק' בחי' פב"פ שבשעת ההשגה ודעת כל כחותיו מסכימים שאין קדוש כה' והוא החיים והטוב האמיתים אפס זולתו שום דבר וענין (אף שכשיסור לשום דעתו במילי דעלמא טבע התקשרותו בתאוות עוה"ז לא ניזוזו ממקומן כלל. מ"מ בשע"מ הטרדא בטו"ד והתפעלות הדו"ר הוא בבחי' פב"פ). ובאופן הזה קיום המצות הוא מעין עוה"ב שאין שום עסק וענין כנגדו לבטלו ח"ו. זהו נק' שמגיע עד ה' ממש (פב"פ). ואז הוא כענין מ"ש אני ה' עושה כל שאין האדם המקיים המצות בטו"ד. הזה דבר נפרד לעצמו כלל אלא הוא דבוק בה' בכל לבו בטרדת השגת האחדות וכו'. וזה נק' מקיים המצות כלומר שמקיים אותם למעלה. וע"ד הקבלה הוא שמקיים המוחין בז"א שלא יסתלקו. וביאור הדבר הוא ע"פ שנז"ל בארוכה בפרשיות ביאור ענין המוחין דז"א שהוא כד"מ מאדם התחתון שכשאין לו בחי' מוחין דגדלות הרי הוא נמשך במחדו"מ שלו אחר חיוב מדותיו ושכלו ומצד הגוף ונה"ט הרי שכלו ומדותיו מחייבים רק בעניני עוה"ז נמשך הוא אחריהן במחדו"מ שלו. אבל כשבא לכלל מוחין היינו שחושב על תכלית אנושייתו בעצם ומבין שאין מילוי התאוות ורצונות בתאוות עוה"ז שלימות מהותו ועצמותו. מבואר שבחי' הדעת ומוחין דגדלות הוא שמתגלה במקום מדותיו ורצונותיו ענין שלימות מהו"ע ומתנהג עם בקשת השלימות הזה במחדו"מ שלו. ושכן הוא למעלה דששת ימים עשה ה' את השמים וכו' ולאנהגא בהון עלמין זהו רק בחי' התפשטות המדות והארתן לחוץ כפום עובדיהון דב"נ. אבל בחי' המוחין דגדלות למעלה שמתגלה מגילוי אור מהו"ע ב"ה בעולמות שאין זה אלא בבני בריתו כמשנ"ת למעלה בפרשיות באריכות שזה תלוי אם נמצא בעולמות דבר שיאיר בו בחי' המוחין דגדלות אז נמצאין המוחין למעלה ולכן כשבבחי' פב"פ הנ"ל מקיים מעשה המצות אברין דמלכא מתגלה באברי שלמעלה בחי' מהו"ע ית' שהוא פנימי' רצה"ע ב"ה וע"ק וז"א כ"ח. וזהו קיום המצות שמקיים המוחין למעלה באברין ומדות עליונות. ויש עוד בחי' עליונה גם מזה ונקרא בשם מעשה המצות דוקא. אבל הוא ע"ד מארז"ל ועשיתם אותם ועשיתם אתם מעלה אני כאלו עשאוני. והיינו שהם עושים ומחדשים את בחי' המוחין למעלה בבחי' תוס' אורות באצילות. והוא מי שמצד נשמתו הגוברת ומושלת בגופו במצותיו חפץ מאד והוא בבחי' פב"פ תמיד כל היום כולו ועוסק בתומ"צ בפו"מ לעשות נח"ר ליוצרו. מזה יש לו כח להוסיף אורות ומוחין למעלה כנ"ל. ולכן מעלה אני כאלו עשאוני בבחי' דבר חדש כנ"ל. והיינו שמתגלה בכלים דז"א דאתקריאו גופין. מדרי' במוחין עליונים עליונה על סתם ענין מוחין דתומ"צ. ובגמ' החטאת קודמת לעולה בכ"מ. משל למלך שאחר שריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו. ואיתא בכתבים שענין הדורון הוא כדי שיהי' נח"ר לקונו מעבודתו. כי החוטא בעודו רשע שלא עשה תשובה ידוע בכאריז"ל שמצותיו מוסיפין כח בקליפות. והחטאת מכפרת ושוב יוכל לקיים ע"ד מעשה המצות הנ"ל. וכדי מוסיפין למדרי' קיום המצות הנ"ל צריך לדורון דהיינו שימגיע עד מדרי' רצון המלך והנאתו במשל דדורון שבגמ' הנ"ל וכן הוא ע"י קרבן העולה שמעלה את נשמתו כעולה שהיא כליל לה' דהיינו בחי' פב"פ הנ"ל. ויש להביא משל ע"ז וע"י המשל יותך כל ענין הדרוש הזה. והוא כמלך שיש לו ענינים ועסקים גדולים עם מדינות אחרות במה שאין שייכות לכל בני מדינתו לידע מהם. אך להוציא הענינים אל הפועל ודאי שצריך לזה צבא וחיל בהנהגה ראוי'. והנה המלך כשמדבר עם משנהו אינו מדבר אלא בעצם הענינים מה שרוצה להפיק רצונו במדינות אחרות. והמשנה כשיודע היטיב פנימי' רצונו של מלך מסדר הוא את שרי הצבא ואנשי החיל כפי עבודתם באופנים מסכימים להפקת רצון המלך בפו"מ. ולפעמים כשהמשנה עוסק לסדר הנהגת הצבא והחיל מתחדש ממילא איזה ענין במדינות אחרות כפנימי' רצון ותענוג בחפץ המלך מה שלא אמר להמשנה כלל. ועם המשל הזה יש להבין מ"ש במלאכי זכרו תורת משה עבדי. והלא האומר אפי' פסוק א' משה מעצמו אמרו אפיקורוס הוא. אלא הכל מפי הקב"ה, ולמה נק' תורת משה אלא כמ"ש בס' התמונה שמה שאחר הקב"ה בעצמו למרע"ה אין כל ברי' יכולה לעמוד עליו (כמו במשל הנ"ל שמה שמדבר המלך עם המשנה נעלם מבני המדינה לגמרי). אלא נשמת מרע"ה שקבל מהקב"ה שהיתה בגוף העתיקה הענין ההוא מה שידבר אל בנ"י וצירופי כל אותי' התו'. ובזה יובן המדרש ע"פ בכל ביתי נאמן הוא אמרו המלאכים להקב"ה נתת רשות למשה לכתוב התו' והוא יכתוב מה שירצה אמר להם הקב"ה ח"ו שמשה עושה כן ואפי' עושה נאמן הוא הה"ד בכל ביתי נאמן הוא. עכ"ל המדרש. והיינו כנ"ל היתה טענת המלאכים פן ישנה מרע"ה בהעתקת דבר ה' אל עוה"ז וע"ז השיבם ח"ו שמשה עושה כן כי מאחר שהביטול שלו לאלקות ית"ש הוא שלם בתכלית הזכות והבהירות א"כ מהיכן ימשך לו שינוי. עוד אמר שאפי' אם הי' טבע וסדר חיי הגוף נוטים על איזה ענין מצד מהות טבעו נאמן הוא שעי"ז יומשך פנימי' רצה"ע לבוא אל הפועל ע"פ דבריו כידוע בענין אלו ואלו דא"ח. רק שהאלקים חיים שמדבר בהם הוא כפי ערך מהותם ב"ש מצד הדין וב"ה בחסד וכו'. ובמעמד ה"ס ניתנה התו' לישראל מהקב"ה בכבודו ובעצמו. וזהו ענין וצונו שנתן לנו הכח לעשות המצות במעשה וע"י מרע"ה גילה איך יבוא רצה"ע ב"ה למעשי גופי עוה"ז. והיינו רק סדר המעשה אבל כח המעשה כל ישראל מפי הקב"ה קבלו. וכמו במשל שהמשנה הוא עושה לחיל הצבא סדר ההנהגה אבל אין במשנה מצד עצמו כח להכריחם לשמוע בקולו. אלא המלך לבדו שלטון ואותו יעבודו אנשי הצבא. והנה הדיוטי אנשי חיל אינם עושים רק מחמת אימת ממשלת המלך הנתונה בידי השרי חיל להכריחם על המעשה בכל מיני כפיות. והנמשל במעשה המצות דבחי' א' הנ"ל שאין במעשה הזה אלא הבירור מנוגה ואין לו כח לעלות אל פנימי' רצה"ע ב"ה כמו שהדיוטי החיל הולכים למקום שמצווים עליהם השרים כמו לספר פלוני של מדינה פלונית ובני המדינה ההוא יודעים שההדיוטים לא יעשו מעצמם כלום אלא מצווי השרים. ולכן אין הם מתפעלים מבני החיל כ"א משרי החיל המנהיגים אותם. א"כ אין מעשה ההדיוטים מגיע אל קיום פעולת רצון המלך אלא ע"י השרים. והשרים הנמוכים כבר יש בהן קצת קירוב אל פנימי' רצון המלך. כי בידם ללחום את הבאים ממדינה האחרת לעמוד לנגדם. אבל גם השרים הנמוכים עצמם אין יודעים כ"א מה שמצווים ועומדים להוליך את אנשי החיל אל מקום פלוני. אבל אין יודעים כלל לאיזה כוונה הם מצווים להוליך הצבא לשם (ובנמשל דו"ר טבעיי'). רק השרים העליונים הכוללים (הענע ראלין וכדומה) המה יודעים גם ענין המכוון בהולכת החיל לשם (הנמשל מזה בדו"ר שכליי' לעיל בהג"ה). אבל מפנימי' רצון המלך בכל העסק הזה אינו גלוי כ"א לשרי העצה מפי המשנה וגם הם אינם יודעים כ"א פנימי' המכוון של המעשה שיהי' נעשה ע"י אנשי החיל. כמו עד"מ שיפתחו בני המדינה האחרת את שערי המדינה שלהם לכל אנשי מדינות המלך לבוא שמה בכל אוות נפשם באין מוחה וכדומה לזה. אבל למה רוצה המלך בכך שיש לו מכוון עמוק בזה הנוגע לעצם ענין רוממות מלכותו. זה אינו גלוי כ"א אל המשנה לבדו ולמתי סודו הראויים לכך ומסייעים אותו איך להביא תמצית עומק המכוון של המלך ע"י מעשה אנשי הצבא. וכבר נת' שעי"ז יוכלו להמציא תענוג חדש בעומק המכוון למלך עצמו. והנה מזה יובן משנת"ל ענין ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך. וענין המשכן שהוא פרצוף הארה. ובית עולמים הוא פ' העקרי. וע"ד שנת"ל פ' ויקהל שענין פ' הארה הוא ענין ידיעת סוד ה' ויחודו בעולמו שזהו כמשל שרי העצה והוא ענין קיום המצות בבחי' פב"פ ולא מעשה המצות בענין הפו"מ (כמו במשל הנ"ל אנשי הצבא ומנהיגיהם). כי זה לא הי' כ"א בא"י ולא במדבר רק שנעשים ממילא מחמת הבחי' פב"פ כמו ענין הדגלים ונסיעתם וחנייתם עפ"י ה' את משמרת ה' שמרו. ונדבת המשכן ועשייתו עם כל הכלים שנק' ע"ש כל ישראל דוקא (אף שלא עשה כ"א בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב. אבל בשליחות כ"י עשו ושלוחו ש"א כמותו. ולכן כתי' ויעשו בנ"י ככל אשר צוה ה' וגו'). וכ"ז הוא בבחי' קיום המצות וכנ"ל שמקיימין המוחין למעלה. וזהו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך דוקא שהוא בחי' המוחין עצמם למעלה שבאו ביחוד מקוב"ה לשכינתי' בתחתונים. וכ"ז מובן ממשל שרי העצה. אבל בבית עולמים הוא בנין פ' העקרי וכמשנת"ל פ' ויקהל מבן המכיר את אביו שהוא הכרה עצמי' מצד שעצמו ובשרו הוא. ולכן הכרה זאת לא תמצא באחר אפי' הוא חכם שבחכמים ובבן תמצא אפי' בכל בן ולא מחכ' שבו. והוא כענין במצותיו חפץ מאוד הנ"ל. וכשהוא בבחי' בנין פב"פ הרי גם טבעו שבגוף מסכים למה שעצמותו נכסוף אליו והנה ב' הפרצופים הנ"ל הוא רק בבחי' הבנין דנוק' עליונה כידוע בע"ח שעיקר אצילותה הוא רק נקודת הכתר וט"ס אחרונות באים לה בבחי' תוספות (ובנין). ולכן כפי מה שהי' רצונו של מרע"ה. שעם בחי' הדור דעה שבמדבר פ' הארה יכנסו לא"י לבנות גם פ' העקרי. ונעוץ סופן (שעלה במח' ורצון מרע"ה) בתחלתן. ולזה אמר ביום החדש הראשון בא' לחדש תקים את המשכן. פי' ענין ההקמה הוא בחי' בנין הנוק' למעלה (כמו והתקין לו ממנו בנין עדי עד וכמ"ש במ"א). שעליו נא' ועשית דמשה כמ"ש בפהק"ו שהוא לעשות בחי' צמצום והתלבשות אא"ס ב"ה בענין שיאיר לקהל ועדה וישראל הכל כנ"ל. וההקמה היינו גמר התיקון לבנין קיים שהוא יהי' דוקא בחדש הראשון בחי' גלגלתא דנוק' שהוא כולל ב' הפרצופים הנ"ל. וע"ז נא' ויעש משה פי' עפ"י הנז"ל בשם ס' התמונה שמה שדבר ה' עם משה לבדו אין שום דעת ב"א סובלתו כלל וע"י נשמתו בגופו מתקן הדבר שיבוא בערך השגת זולתו. וזהו ויעש משה שהביא ענין ההקמה שאמר לו ה' ית' לבחי' עשי' שיוכלו נשמות בגופים דכל ישראל ליהנות ממנו כדלקמן. ומ"ש ככל אשר צוה ה' אותו כן עשה יובן עם משנת"ל בענין וצונו שהוא הכח הניתן לישראל במ"ת שיהי' ביכולתם לעשות מהות ענין המצוה כנ"ל. והנה לא כל אדם עושה כל המצות שבכחו לעשותם. אבל במרע"ה מעיד הכתוב שככל אשר צוה ה' כלומר שהי' מחמת הצווי בכחו לעשות כן עשה ולא גרע כלום והנה הקמה זו כנ"ל שהוא בבחי' אלקות דושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך כנ"ל עליה אמר קרא ככל אשר צוה ה' כן עשה. ואח"כ הוא אומר ויקם את המשכן וגו' זה קאי על המשכן שהוא למראה עיני בנ"י כפשוטו של מקרא. שהמשכן דקרשים ויריעות הוא הנראה לכל. עשה משה ופעל את הראי' הזאת לפנים בישראל שיהיו הם ע"י ראייתם את המשכן בבחי' פב"פ כנ"ל שהוא הסכם כל הכחות לדבקה בו ית'. ופי' כאשר צוה ה' את משה ולעיל הוא אומר ככל אשר צוה ה'. שינוי הלשון מילי דחכמתא אית בי' (הגם שאפשר לומר כפשוטו שכשהזכיר מה שעשה משה בכללות אומר ככל אשר עשה וגו' וכשבא לומר בפרט שייך לשון כאשר). והוא דמצינו שלשון כאשר משמש בעולם שנה נפש. עולם הוא גוף הדבר המורגש לכל וממין זה הוא וה' פקד את שרה כאשר אמר שיהי' לה במורגש בן נולד בנפש הוא כמ"ש ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי שאין זה פועל מורגש לזולתו אלא הוא רק התפעלות נפש מי שנעשה לו. בזמן כמו כאשר בא יוסף אל אחיו. כאשר תריד וכדומה. ובא הכתוב לומר שויקם משה את המשכן וכן ויבא את הארון אל המשכן וכו' וכו' עשה משה את כ"ז באשר ה' אתו בכל הב' בחי' דעולם ונפש כמו שהי' בזמן שצוה ה' אותו. ובאותה המדרי' הי' משה גם בשעת עשי' וד"ל. ולכן סיפר הכתוב שכל דבר ודבר ממעשה ההקמה והתיקון דמשכן (עד שמלא כבוד ה' את המשכן). בכולם הי' משה בשע"מ ככל אשר צוה ה' אותו בעת הצווי. ולהיות כל הענינים הנזכרים. בכתוב הם בחי' ומדרי' שונות זו מזו הוצרך לפרש לכאו"א שהי' בשלימות אותה הבחי' ומדריגה. ועם האמור דמדרי' ובחי' קיום המצות אינו אלא בבחי' בנין פרצוף א' מב' הפרצופי' או פ' הארה שהוא ענין ידיעה והשגה או בחי' פ' העקרי שבמצותיו חפץ מאד בבחי' פב"פ ואז יכול לבוא גם לבחי' מעשה המצות דועשיתם אותם אתם מעלה אני כאלו עשאוני כנ"ל, הנה באמת אפי' מי שאינו במדרי' השגה והבנה בהרחבת הטו"ד בסוד ה' וגם אינו בטבע תולדתו מאותן שנאמר בהם בראת צדיקים. אעפי"כ יכולים לבוא למדרי' ובחי' קיום המצות או אפי' לבחי' העשי' למעלה הנ"ל. והוא ע"י מדת האמונה בה' ובמשה וב"ד שהוא התקשרות באמונת חכמים לחכמי הדור שנחשבים כולם לבחי' משה וב"ד כידוע. וז"ש וידבר ה' אל משה ואל אהרן (הוא ובית דינו). בארץ מצרים (ר"ל שבמצרים לא הי' שום בנין לב' הפרצופים). שרק בזכות האמונה לבד שהיתה להם במצרים. החדש הזה לכם הוא חדש ניסן גלגלתא דנוק' כנ"ל וכמ"ש בסה"ק ובמ"ח. זהו ראש חדשים פי' לענין בחי' ומדרי' החדשים מצד עצמן הוא ראש וגלגלתא. ראשון הוא לכם לחדשי השנה. פי' לאותה הבחי' שהחדשים נחשבים ע"ש השנה ומקבלים ממנו הוא בחי' ראשון ונחשב רק ככל א' מהם אלא שהוא ראשון משא"כ למדרי' החדשים עצמן הוא ראש להם מקור ומשפיע. דהנה יש בר"ח ב' עילוים. א' חדתותי דסיהרא לקבל אור השמש. וי"ב חדשים נגד י"ב צירופי הוי' דז"א שהנוק' מקבלת בכל חדש בחי' צירוף א' מהם ב' מ"ש השער הפנימי הפונה קדים (לקדמונו ש"ע אד"ק המאציל ב"ה) סגור יהי' ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. וידוע בכתבים שזהו מה שבשבת בא תוס' או"ח מהמאציל ב"ה לז"א ובר"ח יבוא כזאת לנוק'. ובבחי' קדמונו ש"ע (שהוא הפונה קדים כנ"ל) מחשבתן של ישראל קדמה לכל ובמי נמלך בנשמותיהן ש"צ וכמ"ש במק"א. ופי' נמלך כלומר סידר ממלכתו. ומן השרש הזה נמצא הכח לישראל לעשות המצות ע"ד כאלו עשאוני הנ"ל. וזהו ד"כ ענין פ' העיקרי דוקא. ולפי שבתחלה לא נאצל רק נקודת הכתר וט' אחרונות באים בתוס' לבנין נקודת הכתר הנ"ל. לכן אומר החדש הזה ניסן גלגלתא כנ"ל. לכם ראש חדשים המקור ושרש להם כאמור. ואמר עוד שלענין חדשי השנה דהיינו בקבלת אור השמש דז"א שזהו ד"כ ענין מפרצו' הארה. אינו נחשב רק ראשון בחשבון ובמעלה ולא בבחי' מקור ושרש לשאר החדשים. לפי שכל האור הזה הוא רק מה שמאיר ובא מן השמש. וכמ"ש זכו ישראל להקביל פני אביהם שבשמים. אביהם דוקא. ומארז"ל בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל הוא במה שהן עתידין להתחדש כמותה. היינו בחי' ראש חדשים הנ"ל:
2
ג׳ומעתה נבוא לביאור ענין דויקרא אל משה וכו'. דהנה ידוע דמשה בעלה דמטרוניתא פי' שהוא הי' המנהיג את ישראל בפ' ההארה דדור המדבר בכל עת ועונה לפ"ע מצבן ומדריגתן. וז"ש בזוהר דמדבר לה כרעותי'. וע"ז אמר הכתוב ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ וגו'. כי משה הי' עניו מכל וחשב שאינו שליח (אלא) להנהיג את ישראל בהנהגה הפרטית. אבל בשעת הקמת המשכן שכן עליו הענן וכבוד ה' בבחי' הכללות דוקא כמו שמפרש הכתוב אח"כ. ובהעלות הענן יסעו בנ"י ואם לא יעלה וגו'. פי' שזה ששכן עליו הענן בשעת ההקמה הוא הכולל את הפרטים הנמשכים מזה לפי העת והזמן. וכן כי ענן ה' יומם ובלילה אש היינו פרטי השינויים בהנהגה. חשב משה רע"ה שעכשיו אין לו עסק לבוא אל אוה"מ (ותירוץ זה מרומז בזוה"ק פ' פקודי עפ"י משל דאתתא כד מתקנא גרמה במאנא הא לאו אורחא דבעלה למיעל לתמן). וע"ז אמר ויקרא אל משה וכמ"ש בזוהר ר"פ ויקרא שע"י וכבוד ה' מלא את המשכן בא הצירוף על ידי המלאכים "אוקיר (אנוש מפז) רק שהצירוף (נראה) אל משה ויקרא שאין אומרים שבחו ש"א בפניו. פי' שמעלת מרע"ה יקרה מאד ואינה בערך השינויים של ההנהגה וכמשל המשנה הנ"ל. וגם באוה"מ שהוא הלבוש דפ' הארה לגבי בנ"י שיהנו לאורה גם שם נגלה למשה בחי' ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך הנ"ל. וזהו שמצירוף "אוקיר נגלה לו בפניו עכ"פ ויקרא שלא ימנע מלבוא אל אוה"מ (דלגבי מעלתו הוא ענין אחר לגמרי מתיקון מאנהא וכמובן ממשל המשנה הנ"ל). ומה שקרא אותו לבוא דוקא הוא בכדי שימשך לישראל דעת והרגשה קצת מן ככל אשר אני מראה אותך. והוא הנ"ל שלפעמים יראה המלך שטוב לגלות סודו גם לאנשי הצבא רק אפס קצהו וגם זהצריך להיות דוקא באופן זה שלא ידעו כלל שרצון המלך וצוייו הוא להודיע להם. אלא יחשבו עול עבודת המלך עליהם מבלי שום טו"ד כדרך אימת המלוכה. רק שגילוי אפס קצות הסוד יגרום להם זירוז יותר והתגברות בפו"מ שלהם. וכן יובן למעלה שדור דעה דמדבר רצה ה' להטעימם אור השכינה דככל אשר אני מראה אותך הנ"ל. אבל לא בדרך צווי. עפ"י משל שמה שבא בדרך צווי הנה הוא כח נוסף באדם שגם מבלי טורח והכנה יפעול פעולתו. מה שאין זה הדבר כן אלא הוא תכלית ענין דפב"פ וכמראה הפנים לפנים דוקא כן לב האדם אל האדם. וזהו ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוה"מ ולא באוה"מ. אלא שגם מה שבא מאוה"מ ולחוץ היינו לקבלת והשגת בנ"י גם הוא דבור ה' שאל משה עצמו כאמור. וע"ז אמר לאמר. והי' קשה לחכמי הש"ס מהו ענין לאמר כאן. בשלמא בכל לאמר שבתו' יש לפרש בפשיטות עפ"י מ"ש בשם ס' התמונה שכל מה שדבר ה' עם משה המה דברים נפלאים מכל האדם. ואותו הדבור שמפרש בו הכתוב לאמר. ר"ל שאין אותו הדבור ככל הדברים שעם משה הנפלאים ונעלמים אלא הוא ע"מ לגלות דבר וצווי. ומפרש אח"כ. סדר הצווי שבגללו באו הדברים שלגבי משה עצמו בבחי' לאמר הוא דבר אל בנ"י וגו'. אבל בכאן כפי מה שנתפרש שוידבר ה' אליו גם מאוה"מ ולחוץ כעין מה שלגבי דידי' גופי' ככל אשר אני מראה אותך. א"כ ק' מהו הכפל לאמר וגם דבר. ולזאת פירז"ל לא אמור בדברים כעין מ"ש במשל שאף שנגלה להם לא יגלה בדרך גילוי וידיעה להם שזה הגילוי הוא רצון המלך שרצון המלך הרי הוא צווי ופקודה כנ"ל. אלא לא אמור בדברים שלא יבא אליהם בגילוי גמור (שהוא תוס' כח כנ"ל). אלא כענין אם תדרשנו ימצא לך. ומפרש עוד ענין הגילוי שכינה לישראל הזה מהו. אדם כי יקריב מכם. פי' דהנה כתי' ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והענין פלאי וכי לא ידע קין שלה' הארץ ומלואה ומה זאת שהוא מביא לו מנחה. אמנם הענין הוא דמ"ש לה' הארץ ומלואה הוא בידיעת עצמו של הקב"ה שבידיעת עצמו כבי' ממש הוא יודע גם את כל הנמצאים וכמ"ש בפקה"ו. אבל כפי הדעת תחתון דנבראים היש הוא דבר נפרד לעצמו. וע"ז אמר לשון מנחה שגם בדעתו השיג דבר פרטי זה לכללו בידיעתו של הקב"ה. וכן הענין בכאן דעולת נדבה שמתנדב לב האדם אל הנח"ר של המלך הקב"ה בכבודו ובעצמו וכעין ענין דורון הנז"ל וז"ש כי יקריב מכס פי' מן הדעת תחתון שלכם לקרבו ולכללו בקרבן לה' כמו שקמי' לה' הארץ ומלואה, וע"ז אמר וסמך ידו ופירז"ל בתרגום יונתן בידו אחת ובכל כחו פי' בידו אחת הוא עפ"י משנת"ל שע"י האמונה לבדה יכול האדם להיות תומ"צ שלו בבחי' קיום המצות וכו' ולסלקא לעילא להיות נח"ר לקונו. וידו א' היא הימנית ור"ל האהבה הטבעי' הנמצאת (ומסותרת) בלי ספק בלב כל ישראל. והיא כוללת בעצמותה את בחי' היראה ופחד דקו שמאל ג"כ בהעלם דהיינו שלא ליפרד מיחודו ית' כמו"ש בתניא. וכשהוא פועל בה בכל כחו ר"ל במס"נ שישנה ג"כ בטבע כ"י כידוע וכמ"ש בתניא. וכשנדבת הלב מתעוררת במדות הללו מבשרו הכתוב ונרצה לו לכפר עליו. ונרצה ר"ל מרצון העליון כמו ענין הדורון הנז"ל כמ"כ נעשה ע"י בחי' עולת נדבה בסמיכה בידו אחת ובכל כחו כנ"ל:
3
ד׳ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד וגו'. או נפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו'. שלשה אלה המה בקרבן עולה ויורד שלא ככל עבירות שבתו' שקרבנן קבוע. בגמ' מגילה מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כלייה. מפני שנהנו מסעודתו של אחשורוש. א"ל א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו וכו'. מפני שהשתחוו לצלם בימי נ"נ כו'. א"ל א"כ משוא פנים יש בדבר. א"ל הם לא עשו אלא לפנים כו'. וי"ל במ"ש נתחייבו כלי' ח"ו. הלא ארז"ל ע"פ כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם בית ישראל. כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל וא"כ איך אפשר להיות ח"ו כלי'. ולהיפך י"ל במ"ש שא"א לעולם בלא ישראל הלא עד שלא בא אאע"ה הי' קרוב לב' אלפים שנה בלא ישראל. וגם י"ל מפני שנהנו מסעודתו למה יהרגו. הלא נבלות וטריפות וכדומה אין בהם אלא לאו וחייבים מלקות ולא מיתה. וגם במ"ש א"כ משוא פנים יש בדבר מה זו שאלה והלא אין דבר שעומד בפני התשובה. פרשת זכור את אשר עשה לך עמלק. למה במצרים לא נצטוו על הזכירה מה שעשה לנו המצרים לכל ישראל. רק על זכירת היציאה. ולגבי עמלק המצוה על זכירת מה שעשה ויזנב את הנחשלים לבד וגם במצרים נאמר לא תתעב מצרי. ובעמלק תמחה את זכר עמלק ואפי' מיטב הצאן והבקר לזבוח לה' שעשה שאול א"ל שמואל שהוא חטאת קסם ומרי. וגם במ"ש תמחה את זכר וכו' לא תשכח שלא מצינו בשום מצוה של פועל ממש שיזהיר בה לא תשכח. רק פן תשכח את ה' וגו'. ופן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. שזהו ענין אחר כמ"ש אתה הראת במ"ת שראו מד' סטרין הקול יוצא אנכי הוי' אלקיך כדי שעי"ז יוכלו אח"כ לדעת שאין עוד מלבדו. וע"ז שייך הצווי שלא תשכח מדעת את זאת. אבל על מצוה בפו"מ אין זה שייך. בפ' ויבא עמלק והי' כאשר ירים משה ידו וגו' ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב. יהושע דוקא ולא משה. וגם מהו הדקדוק לפי חרב:
4
ה׳במאמר פתח אלי' אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין לאנהגא בהון עלמין וכו' כ"ע איהו כתר מל' וכו' ואיהו שקיו דאילנא כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקיו ע"כ. שהספירות הן אילנא והכתר הוא שקיו דלהון. ביאור זאת שם אילנא לספי'. ושם שקיו לכתר. הוא ע"פ מ"ש בת"ז במאמר אור א"ם מלגאו כתרא עילאה מלבר דמשמע ודאי משא"כ בשארי הספי' והלא גם כל הספי' אוחו"ג חד בהון ומ"ש "איהו קאי על אא"ס ב"ה ממש. אך בכל הספי' אא"ס ב"ה מתייחד בכלים ע"י חיוהי דוקא שהן האורות בגרמוהי שהן הכלים אבל בכתרא עילאה אא"ס עצמו מיוחד בכלי שלו. וכמ"ש בכאריז"ל דאא"ס שבאצילות הוא רק בכתר הנק' א"א ואין נגלה ממנו אלא הגלגלתא. ואו"א מלבישין אותו עד הטבור. וזו"נ מלבישין מן הטבור ולמטה. ועי"ז מתייחד אוא"ס שבכתר באו"כ דאו"א זו"נ. וז"ש ג"כ כתר עליון איהו כתר מלכות וכמשי"ת. דהנה אומרים אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא. דאחדות הפשוטה דאנת הוא חד ולית מחתב"כ הוא אשר מלך בטרם כל ולמח"ת איך הוא ענין המלוכה באחדות הפשוטה. רק שכן הוא מקובל בתושבע"פ. וגם בתושב"כ שקרא את שמו מלך. וקמי' ית' אין שינוי מקודם בה"ע לאחר בה"ע. וא"כ ודאי הי' מלך גם קודם שנבה"ע אלא דלמח"ת איך הוא. וכל מאמינים שהוא לבדו הוא. וגם מלך מלך וימלוך. וכשעלה ברצונו לברוא עולמות למלוך על כל העולמות אומר בע"ח שלא הי' מקום לברוא העולמות. כי אור הא"ס מתפשט עד סוף כל מציאות שאפשר להיות ולא יתעלם כלל וכלל. ובכל מציאות יהי' גילוי אחדות הפשוטה. והי' בחי' צמ"פ והמשכות הקו כידוע ונאצל עולם האצילות שהוא עולם מלא מהיכלות ורקיעים ומלאכים ונשמות והוא מלך עליהם ונק' עולם היחוד ועולמו של הקב"ה. דהיינו שאין העולם עצמו נפרד כלל וכלל להיות יש ודבר מורגש לעצמו אלא הוא בטל ליחודו ית'. ונבראו גם עולמות בי"ע שהן יש ודבר נפרד לעצמן ושם הוא עיקר ענין המלוכה על עם שבשביל זה עלה ברצונו לברוא עולמות עם יש ודבר דוקא. והנה הוא ית' בע"ס דאצי' בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים אפי' דבי"ע ורק לעצמן הן נפרדים ע"י פרסות ופרגודים המעלימים בפניהם את אור היחוד המצוי בכ"מ. א"כ אין עיקר מלכותו ית' בעולמות הנפרדים אלא בידיעת עצמו דוקא שהוא בחי' עולם האצי'. אלא שכמו שמציאת בריאת גוף העולמות דבי"ע לדעתן וצביונן בהרגשת עצמן אמר בזוהר דאתגליפו אתוון. כלומר שהגילוי ע"י ודרך הפרסא המפסקת בין אצי' לבריאה נתגלף שם הגילוי מכל מה שיש בעולם האצי' ונעשה עולם יש ודבר נפרד לעצמו. וע"י הפרסא שבין בריאה ליצי' נגלפו עוד ונעשה עולם היצי' ונק' דמות דדמות מעולם האצי'. וכן עוד בעולם העשי' הרוחני' והגשמי' ע"י מחיצות המעלימים אור היחוד נגלף ונברא עולם יש ודבר נפרד לעצמו במדרי' עולם העשי'. כמ"כ מתגלה אור המלוכה דמלכותו ית' באצי' בהנהגת העולמות דבי"ע ג"כ שמתנהגים עפ"י סדר והנהגה דעולה האצילות. וה"ז דרך דוגמא שבמראה שקורין שפיגיל נראה שם שכל מה שאדם הנצב לעומתו עושה כל פרט ופרט נראה אבל שם אינו מציאות ממש רק גילוי המציאות שישנו באמת חוץ לשפיגיל. כן העולמות דבי"ע אין בהם בחי' מציאות אמתי ומלכותו ית' הוא רק למעלה באצילות ומשם נגלים ונמצאים העולמות דבי"ע עם ההנהגה דמלכיתו ית' וזהו כתרא עילאה אור א"ס מלגאו ואיהו כתר מל'. פי' שכמו שמלך בטרם כל הוא המלך בעולם האצילות ע"י הלבושים דאו"א זו"נ שהן לאנהגא עלמין. וההנהגה נגלית גם בעולמות דיש ודבר כאמור. אמנם מל' המאציל ב"ה אשר מלך בטרם כל אינו נגלה אלא על הנאצלים ע"ס עצמן שהוא חד עמהן ושייך מלכותו עליהם כמו שהוא מלך באחה"פ בטרם כל. וע"י שמתגלה מלכותו בהם מתפשטת מלכותו ממש לאנהגא עלמין. ולכן נק' הי"ס בשם אילנא. כמו האילן למטה שיש בו מכח המצמיח שבארץ. משא"כ בכל אשר תוציא הארץ דשא עשב וזרעים אין בהם אלא כח צומח ולא מצמיח ובאילן יש כח מצמיח כמו בארץ עצמה אלא שהוא כח מצמיח פרטי דוקא שאינו מצמיח אלא פירות מינו. וככה ממש הדוגמא שאא"ס ב"ה עצמו מתייחד בי"ס אבל היחוד הוא באו"כ פרטיים מוגבלים דוקא כיחוד כח המצמיח הכללי להיות נמצא באילן בכח פרטי. והדוגמא דכח האילן למעלה בי"ס הן האורות והדוגמא דגוף האילן הן הכלים. אך הכתרא עילאה אינו דוגמת הכח המצמיח הכללי שבארץ. כי מל' דאד"ק שהוא המאציל ב"ה נעשה עתיק באצי' שהוא מתנשא גם מימו"ע דאצי'. ונעשה עתיק דוקא אמרו ולא שהמל' דאד"ק עצמה הוא בחי' עתיק דאצי'. כי מלכותו עצמה הוא רק כפי מה שהוא צופה ומביט עד סוכה"ד שהוא העולם דאד"ק עצמו אלא שנעשה עתיק ומתפשט בפרצוף אריך להיות בחי' שקיו דאילנא שהוא מלחלח את האילן שימצא בו הכח המצמיח. כי האילן היבש לא יצמיח כלום. והוא בחי' הממוצע בין האיל לנאצלים כידוע. והדוגמא דכח המצמיח שבארץ הוא מל' דאד"ק עצמה. וזהו כתר עליון איהו כתר מלכות. שהוא בחי' הכלי דכתרא עילאה מלבר להביא את בחי' המל' דאד"ק עצמה להיות מתייחד בי"ס. כדמיון היחוד דאשר מלך בטרם כל בבחי' האחדות הפשוטה כנ"ל כן יבוא היחוד באו"כ די"ס ובבחי' יחוד וכלומר שייכות ענין המלוכה באנהגא היא כתר המל' הבא בי"ס עצמן והוא בחי' רצה"ע ב"ה. כידוע שהרצון הוא מחבר את העצם אפי' לדבר שאין בערכו לפי הסדר הנהוג אלא שהוא רוצה כן. ותמונת הרצון הן בחי' פרטי הספי' דפרצוף א"א כלומר מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה הוא בחי' גופא דא"א שלמטה מרישי' דילי'. ואו"א מלבישים האיכות של הרצון. וזו"נ מלבישים המהות של הרצון (אבל הרישא וגלגלתא דאו"א עצמה). דוגמת גוף האילן וכחו שמלביש ומייחד בעצמו את כח המצמיח הכללי להצמיח מין פרטי שהוא כולו צומח מן כח המצמיח הכללי שבארץ כמו כל מה שגדל מן הארץ דשא עשב וכו' שהוא מלביש את הכח שבא בו ומהווה אותו, וגילוי כח המצמיח שבארץ עצמו המתגלה ומתייחד באילן הוא דוגמת ובחי' הרישא וגלגלתא דא"א. והיינו גילוי אוא"ס ב"ה שאין סוף להתפשטותו ואפס זולתו מתצמצמת בכלי הגלגלתא להתייחד באו"כ די"ס. ומזה הטעם הוא הוא היחוד העצום דאוחו"ג חד בהון והן נק' ע"ס בלי מה. וכענין זה הוא מ"ש באאע"ה נגלה עליו אדון הכל ועי"ז נעשה בחי' מרכבה ממש בביטול כל כחות גופו ליחוד אא"ס ב"ה ואז באה בחי' מלכותו ית' ממש למלוך על עולמות ממש. והנה הגילוי הזה דאאע"ה שהי' אדם נברח ודאי א"א להיות כ"א ע"י או"כ דז"א. רק שאליו ע"ה נגלה בבחי' דע"ק וז"א כולא חד (כמ"ש באדרא דהאזינו ומסט' דילן מתפרשין מילין. ולאאע"ה נגלה בבחי' זו דכולא חד דוקא כמ"ש במ"א). ולכן גם האבות ע"ה נק' אילנא קדישא כענין האמור באילן העליון. וכח התפעלות הביטול בגופו ממש להיות מרכבה ודאי שבא ע"י מדת המל' ממכ"ע. והיא בחי' האמונה שזכה בה כמ"ש והאמין בה' וזכה לבניו אחריו ולכל ישראל. והוא למעלה מן הטו"ד. כי הוא מגילוי בחי' דעתיקא שנתגלה ע"י ז"א. ולכן קיום המצות שקיים אאע"ה כהת"כ היתה ג"כ למעלה מעולמות דיש ודבר והיינו גילוי עתיקא בז"א למעלה מי"ס דאצי' ונתינת התו' לכל ישראל לקיימה אף שאינם בבחי' מרכבה אלא בבחי' יש ודבר דבי"ע דוקא הוא ע"י הדעת. והדעת הוא המביא אור וכח המוחין שבראש גם בגוף. ויש בהמשכת הדעת ב' אופנים. הא' הוא מוח הדעת שבראש שעומד אחורי הראש עד העורף ומשם ולהלן עד סיום הגוף הוא נמשך בחי' חוט השדרה שהוא קשר הח"י חולייך דשדרה והוא קשר וחבור המוחין שבראש עם הגוף בבחי' העצמות. והתולדה להוליד בדומה שהוא מעצם הנפש נמשכת ע"י החוט הזה. אבל אין מזה הקשר שום גילוי לענין פו"מ דמחדו"מ. או אפי' התפעלות המדות בבחי' חסד דין ורחמים וכו' בבחי' השפעה נגלית לזולתו אינו בא מחוט הזה אלא הוא בא ע"י הקנה וושט וורידין שהן מצד הפנים כענין מהות הפנים שהוא מגלה לזולתו פנים שוחקות וכו'. וזהו ענין שהתפלה קודמת לתומ"צ כמ"ש אבא בנימין וכו' וכידוע. והתפלה היא ח"י ברכאן דצלותא שהן ח"י חוליין דשדרה בבחי' המשכות דברוך אתה מלמעלמ"ט. וקודם התפלה דשמו"ע כל הסדר עד ק"ש אחד ואהבת. הכל הוא בבחי' העלאת הנפש מלמטלמע"ל עד המס"נ חמש באחד דק"ש ובכל מאדך. שעלי' זו שעלה הנפש ממשכת כח שרש הנר"נ שהוא באלקות ממש בבחי' ישראל לי ראש כעין ענין רישא דעו"א הנ"ל מלמעלמ"ט בח"י ברכאן בחי' ח"י חוליין וחוט השדרה שהוא יחוד כל הנפש שבגוף עם בחי' הרישא הנ"ל. ואח"כ יוכל להיות ענין התומ"צ בבחי' הפנים מן המוח ללב ומחדו"מ ע"י הקנה וושט וורידין לקיום התומ"צ בעולמות ממש. וזהו תיקון העולמות ובחי' מלכות שמים שלימה על העולמות. וכן הוא בכללות ענין מתן התו' הי' צ"ל תחלה בחי' המשכה בחי' חוט השדרה מן הראש לגוף. וזהו עבדים היינו לפרעה במצרים. וכתוב בכהאריז"ל פרעה אותי' הערף אחוריים דרצה"ע בחי' קליפה שנגד העורף דא"א. וז"ש לא ידעתי את ה' שהוא מעלים בבחי' הקליפה שלו שבאחורי העורף דא"א הנ"ל שלא יהי' נמשך הדעת שבראש בבחי' חוט השדרה בגוף ובמיצר הגרון. וזהו במצרים מיצר הגרון כמ"ש בכאריז"ל. ומרע"ה שהוא בחי' הדעת דכל ישראל על ידו היתה יצי"מ שיצאו ונפטרו מקליפת מצרים ופרעה שהיו מונעים הדעת שבראש מלהתפשט ובא בחי' הדעת בגילוי בגוף והי' לכל ב"י בחי' הדעת משרש נשמתו בבחי' הרישא הנ"ל. אך אחר שיצאו מקליפת מצרים ויבא עמלק. פי' אדמו"ר מלשון עם מלק. שהוא לעומת ונגד קליפת פרעה שהיתה למנוע גילוי הוי'. וזהו בעורף. ועמלק הוא אף שיודע הוי' בכל נפלאותיו ביצי"מ וקי"ס אשר שמעו עמים ירגזון ונמוגו כו' אעפ"כ הוא מונע את העם מלהתפעל ממנו והוא סילוק הדעת מן העם. וזהו לשון מליקה. שהוא ממול עורף ג"כ במיצר הגרון. והיינו המשכה העצמיית דחוט השדרה שלא תבא בגוף אף שיצאה חוצה מן העורף. וזהו כאשר ירים משה ידו בהתגברות הדעת וגבר ישראל. וכאשר יניח וגבר עמלק. שבחלישת הדעת נדבק מאד בהרגשת ישות העולם ועולם כמנהגו נוהג לא ישוב מפני כל. וזהו ג"כ ויזנב את הנחשלים אחריך שלא היו שלימים בדעתם. וידי משה כבדים מלהעלות כל הנחשלים אל תוקף הדעת. רק ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. החרב הוא חרב נוקמת נקם ברית. פי' דפגם הברית הוא בבחי' העצמיות דחוה"ש שנמשך ממנו כח ושורש לקליפות. והתיקון הוא ע"י בחי' החרב כידוע דמכת חרב הוא לחתוך הראש מן הגוף. וזהו נוקמת נקם ברית כמו דרך נקמה. שנגד מה שהמשיך לקליפות מן העצמות. החרב היא נוקמת שגם ההמשכה שמצד הפנים שהוא הכח המתפשט בעולם כנ"ל גם הוא לא יתחבר בגוף. והוא ענין שדי מילין דעלמא בתר כתפוי ולא שוי לון לעיקרא. מפני תוקף ההעלאה דחרב. ואהבת את ה' ולדבקה בו וליכלל ביחודו. ובכח העלאה זו דוקא הוא שיש ליפטר מקליפת עמלק ובסילוק הראש מן הגוף דוקא. משא"כ אם לא הי' קליפת עמלק הי' הדעת נמשך בבחי' עצמות הנפש. ונק' עצמות היהדות אף במקום עסקים במילי דעלמא. בחכ' ודעת. אבל עכשיו א"א ליפטר מקליפה זו כ"א בבחי' החרב בהסתלקות לגמרי מטרדי במילי דעלמא. וזהו מלחמה לה' בעמלק כי במקום הטרדא במילי דעלמא ישכח את אור ה' המתייחד בעצם היהדות בבחי' חוה"ש כנ"ל. והי' בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך אז תפנה למחות את זכר עמלק בהתפשטות הדעת בכל הגוף ואז שוב לא תשכח את ה' אלקי' וכו'. בזוהר ויקרא אל משה וידבר וגו' אדם כי יקריב שאמר הקב"ה למשה חינוכא דביתא במאי בסעודתא אדם כי יקריב. והיינו שחנוכת הבית הוא בקרבן נדבה דוקא ולא בקרבנות חובה. והוא כמשל הבונה בית גדול חדש שלא הי' לו מעולם כמותו. הנה הבית הוא מורגש אצלו מאד ואין טפל אלי' ככל קניניו ברכוש ועושר. ואף אם משתמש בו בתשמישי הכרחיים כאכילה ושתי' לרעבון וצמאון אין מסתלק מדעתו הרגש חידושת מציאת הבית הגדול. וכשעושה סעודה במנוחה ושמחה מתיישבת דעתו בקרבו ונשכח ממנו הרגשת הבית אלא הוא נכלל וטפל אליו ככל הקנינים וכן יובן באחשורוש שאמרו בגמ' כשבת שנתיישבה דעתו דתו לא מפרקי עשה משתה להתגבר כח הקליפה ולא יזכר שם ענין עצם היהדות דישראל. ובכאריז"ל שחשב שלא יבנה עוד ח"ו בנין המל' שמים. פי' כמש"ל דהיינו שתמצא המלוכה למטה ממש בעצם היהדות דישראל. וז"ש כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם וכשם שא"א לעולם בלא רוחות וכו' פי' כמו שהשתל' מדרי' העולם הוא ע"י בחי' המדות שמודדים החיות ומגבילים איתו שיוכל להתפשט במדרי' התחתונה אז נמצא העולם ההוא מאותה המדרי'. וא"א לעולם בלא רוחות המגבילים. כי כשאינו מוגבל בערך אותו העולם לא יבוא מציאות אותו העולם כך א"א לעולם שתתפשט בו ממש מלכות שמים בלא ישראל שבלעדם אין המלוכה אלא למעלה דוקא ולמטה אינו בא כ"א כענין הב' אלפים תהו שקודם שבא אאע"ה. וכמשל מראה השפיגיל. וז"ש מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כלי' שלא יבנה ח"ו בנין המ"ש אלא יהי' ח"ו רק למעלה ועז"א מפני שנהנו וקבלו בעצמם חיות דקליפה והיינו קליפת עמלק הנ"ל מסעודתו של אחשורוש כנ"ל ועז"א א"כ שבשושן יהרגו ולא אותם שלא קבלו החיות דקליפה אמר מפני שהשתחוו לצלם ונעשו נכנעים לבחי' הקליפה. אלא שלא הי' כח לקליפה להתפשט במקום קדושת ישראל רק שהם נכנעו אל הקליפה במקומה אך שמקצת מישראל נהנו מסעודה ר"ל אז הי' כח לקליפה להתפשט גם במקום קדושת ישראל וגם שם הם נכנעים ח"ו לקליפה ואין מקום ח"ו למלכות שמים ליבנות ולהתפשט למטה כנ"ל אמך א"כ משוא פנים יש בדבר. פי' שא"כ הוא לא יש מציאות לנס ההוא כ"א ע"י משוא פנים כענין ישא ה' פניו אליך והוא גילוי אור שם הוי' עצמו כענין מ"ש ביצי"מ נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. ולמה אכתי עבדי אחשורוש היו והשיב הם לא עשו אלא לפנים וכו'. לכן לא הוצרך למשוא פנים ובא הנס מ"מ ובזה יובן ונפש כי תחטא ואמרו בזוהר תווהא הוא שנפה"א דישראל תחטא. שהרי כבר נמשך בהם בחי' המלוכה העצמי' כנ"ל. ואף שהוא רק במהו"ע הנפש ברוחניותה. ולא כמו שבאה אח"כ להיות מורכבת בגוף. לז"א ושמעה קול אלה שמשביעין אותו תהי צדיק וכו'. פי' ענין השבועה מבו' במ"א באריכות שהוא המשכה מבחי' ז' מדות. והוא ליתן לנפש כח הבנין דמדות דקדושה (הנק' אידעשע נאטור) גם בגוף. והוא עד וגו' פי' עפ"י הידוע בענין דעת ועדות שהדעת הוא מחשבון חב"ד. והעדות הוא מל' ונועדתי בחי' הדביקות שמכח הכתר דנפה"א אם יש לו בחי' זו. או ראה שיש לו בחי' ראי' והסתכלות דחכ'. או ידע בבחי' הדעת. אם לא יגיד וימשיך אותו הכח דקדושת נפש שבו למטה. ונשא עונו אף שלא יכנוס למקום הקליפות כמו בשאר עבירות שהם מבחי' הפנים המתגלים בעולם כנ"ל. ונתגלה ונתפשט לבחי' הקליפה שעל אותן בא חטאת קבועה לכפר עליו. משא"כ בנפש כי תחטא בלא יגיד אין זה אלא חלישת וחטא וחסרון בכח עצמות הנפש דחוהש"ד הנ"ל. וכן נפש כי תגע בכל דבר טמא וכו' שאין בזה מעשה עבירה אלא רומז על ענין תאוות היתר בבחי' בהמיות. או בטומאת אדם. ענין התאוו תאוה ולילך בשרירות לבו שגם שאין כח חטא ועון אך לא יוכל לגשת אל הקודש בעוד טומאתו זאת עליו. ואם רוצה להתקרב לקדושה ולא שב ונקה מטומאה זו בהרהורי תשובה כראוי אז דוחין אותו מלמעלה. והוא ג"כ ענין חלישת חוהש"ד. וכן נפש כי תשבע וכו' לעשות לעצמה סדר והנהגה טובה ויעבור ע"ז ויאשם אין הקרבן לכפר עליו אלא בבחי' עולה ויורד כענין ק"ש ותפלה הנ"ל. שצריך להעלות ולקשר הנפה"א בשרשה במס"נ דוקא עד שתעלה ליכלל בקדושה אלקית. ואח"כ יורד בח"י חוליין דחוהש"ד הארה וכח חדש להתפשט בגופו ולפי ערך המקום שיתפשט בכח עליותו צריך להביא קרבן לפ"ע אותו מקום ומדרי' במקום עשירות הדעת וצריך לנקות בקרבן בע"ח דבהמה שיש לה שחיטה. שע"י השחיטה דקנה וושט וורידין שמצד הפנים תעלה נפש הבהמה לריח ניחוח ועי"ז יטהר גופו לקבל אור שע"י עלי' וירידה כנ"ל ואם אינו זוכה בעולה ויורד שלו אלא למקום נמוך א"צ אלא לקרבן קטן. אך גוף ענין עצם היהדות נעשה ונתקן על ידי בחי' העולה ויורד לקבל בחי' המלוכה העצמי' למטה ככל הנ"ל. והיתה לה' המלוכה:
5