חנה אריאל, בלקChanah Ariel, Balak
א׳וירא בלק וגו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי. י"ל וכי כל העולם וכן מואב ומדין לא ראו. גם מ"ש ויגר מואב וגו' שנראין הדברים שהוא הנמשך ממ"ש וירא בלק א"כ מה זה שאמר כי רב הוא. גם שינוי הלשון ויגר מפני העם ויקץ מפני בנ"י. לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא. מה זה נתינת טעם על הצווי לא תאור וגם מה צורך לנתינת טעם. גם יש להשכיל קצת למה הוצרך הנס הגדול דפתיחת פי האתון אצל בלעם עד שאמרו שנברא בבריאה מיוחדת ע"ש ביהש"מ. גם שבפעם הב' אמר לו קום לך אתם. ולמה אמר ויחר אף ה' כי הולך הוא. בספהקו"ד י"ל הלא ארץ סיחון ועוג של אמורי הם כמ"ש בפ' זו והוא מז' אומות. ולמה שלח משה לסיחון אעברה בארצך. ואם הי' סיחון מסכים הי' מניחו לגמרי ולא נלחם בו. גם י"ל בלשון הפסוק. ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון. וכן כתי' בספר דברים כ"פ אשר יושב בחשבון. ועל עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות. לשון הוה. והלא כבר נהרגו. גם בס' יהושע משמע שאין ארץ סיחון ועוג שבעבר הירדן חשובה כ"כ כא"י לגמרי עד ששלחו לשם את פינחס לאמר ואם טמאה ארץ אחוזתכם וגו'. והענין צריך תבונה הלא כל דיני קדושת א"י שקדושה מכל הארצות נוהגין גם שם כו' בגמ' אמרו ולא קם עוד נביא בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באוה"ע קם ומנו בלעם. ואומר עוד שם בזוה"ק ח"ו לעשות איזה דמיון ביניהם אלא משה לית דכוותי' בכתרין עילאין בלעם לית דכותי' בכתרין תתאין וזיל שאיל לאתני'. ובמ"ש בלעם נאום שומע אמרי אל פי' בזהר שהפי' הוא אל אחר וכ"כ שם על אלקים שבא אליו. וא"כ לפ"ז היו לשמות הללו להיות חול ולא נז' בשום מקום כן. ועל מ"ש בלעם ויודע דעת עליון אמרו בגמ' שהי' יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה. י"ל את זאת. אמרו בגמ' במקום שבע"ת עומדין צ"ג אין יכולים לעמוד. מהו לשון עמידה דוקא בזה. ובזוהר כד אתכפיי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה ואסתלקותא דא יתיר מכולא. ומדאמר סתם מכולא משמע שהוא יתיר אפי' מאתהפכא סט"א מחשיכא לנהורא. וי"ל הענין. העולמות אבי"ע כולם הם יש מאין שמים וארץ וכל צבאם ודצח"מ הם מובדלים זמ"ז בהכרת ממציאם מאין ליש כידוע פרטי הדברים בכ"ד. הנה הקב"ה יודע אותם בידיעה אחרת נבדלת מכמו שהעולמות יודעים ומרגישים א"ע. כי אמתת ה' אלקים אמת הוא יחודו לבדו גם אחר שנבראו העולמות ליש נמצא מחודש כמו שהוא יחודו קודם מציאותם. ודבר זה אין ביכולת העולמות להרגיש כלל. והקב"ה יודע אותם בידיעה זו. וידיעת העולמות א"ע נמשכה מידיעתו ית' הזאת כמו מאין ליש ג"כ. ויש בשרש העולמות הללו ומקורם באלקות ב' מדרי' ובחי' הידועות "תוהו "ותיקון. שהאורות די"ס דתהו הם בחי' אורות תקיפין כמ"ש בפ' חוקת שהכוונה במציאות העולמות שה' ימלוך עליהם לע"ו אינה יורדת ומצמצמת א"ע שיהי' גילוי ממנה לידיעת העולמות א"ע אלא שבכח מלכותו בידיעתו ית' ימלוך עליהם. והמלכים דתהו מתו ונסתלקו עד שאין חיבור בין העולמות ובין שרשם כלל. ולכן גם העולמות נתבטלה מציאותם מפני שא"א להם לקבל משרשם כח התהוות והם נתייסדו למציאות בבחי' הספי' ופרצופי' דתיקון שהם דמות פ' אדם ישר שעומד ראשו למעלה ורגליו למטה והכל אדם א' ובבחי' מיעוט האור וריבוי הכלים דתיקון אף שהם הכל רק בידיעתו ית' את העולמות אך גם בידיעתו יודע אותם בדרך השפלה וירידה שיבוא מזה גם בידיעת העולמות א"ע שידעו מציאות ממציאם מאין ליש כל עולם לפי מדריגתו. ובעולמות בי"ע יש גם אזלעו"ז שעשה אלקים עולם הקלי' וגם הם יודעים את ממציאם רק שלידיעת עצמן א"ע מפרידין א"ע לעשות א"ע אלקות וכל כחות וממונים דסט"א. ומציאות אופן כזה הוא מכח בחי' התהו כנ"ל שהשרש נפרד לגמרי מהעולמות. ולכן אף שנמצאו מאין ליש ע"י הספי' ופרצופין דעולם התיקון עשה אלקים שאין מקבלין רק כח התהוותן למציאותן אבל כל ענינם הוא מעולם התהו בתכלית הפירוד. וכן בחי' הנוגה דעוה"ז שהוא יש ודבר נפרד לעצמו אף שאין כתית דנוגה פונים אל תכלית הפירוד דג"ק הטמאות מכח עצמן אלא כשיורדין ומתחברין לג"ק הטמאות. ומצד עצמן אינן אלא רק בלתי מרגישים כלל ענין האלקי' הממציא. וזהו ג"כ בא מכח בחי' התהו ומיתת המלכים. ואי' בזהר עד לא אתו ישראל הוו מלאכי עילאי שלמי עשי' וכיון דאתו ישראל נטלי עשי' ממלאכים. פי' שהמלאכי' הם מעולמות אבי"ע דקדושה ונק' עומדים כאדם ישר הנ"ל היינו שמביאים בפעולת עשי' בנוגה (כמ"ש אין לך עשב שאין לו מזל ומלאך) מכחם של המלאכים שמתנהגים עפ"י השגתם את המהווה אותם מאין ליש ועובדים אותו בלא לב ולב. וע"י הגידול והצמיחה והכליון בדצח"מ הם פועלים בנוגה דעשי' ממשלתו של ממה"מ הקב"ה (ובידיעתו ית' הוא עצמות המלוכה דכוונה שה' ימלוך לע"ו אחר בירורי כל הכחות דנוגה ואז כל הכחות דג"ק הטמאות יעביר מן הארץ). וכד אתו ישראל שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה היינו שנגלה עליהם מעין ידיעתו ית' את העולמות ובפרט במ"ת כמשנ"ת בפה"ק ונתנו המצות לישראל שהן הן כחות נובעות מבחי' ידיעתו ית' כמשנ"ת באריכות בכ"ד. ולכן נטלו העשי' ממלאכים. שע"י ישראל דוקא נמשכת עתה בתוס' אור וכח גדול (אף שנעלם עדיין לעינינו בבחי' מתן בסתר) מלכותו של הקב"ה בעולמות ובעולם העשי' דנוגה. וזאת התורה אדם ג"כ שנמשך ענין האלקי דתומ"צ מראש ומוחין עד סוף כח העשי' הגופני דנוגה. ובזה מתברר כח בחי' התהו שבנוגה ליכלל בקדושת התומ"צ ובחי' עולם הקדושה דתיקון. וגם עד המדות הטובעיי' דנוגה שבגופות ב"י מאיר אור התיקון שבנר"נ שלהם להפוך את הכחות הטבעיי' דגוף באה' ויראה כו' ליכלל בקדושת הנר"נ ותומ"צ. וזהו בחי' אתהפכא לכחות הגוף בשע"מ שמתפעלים כמ"ש לאה' את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם וכן ואהבת בכל לבבך. רק שעצם בחי' הנוגה לא נתהפכו עדיין בבינונים רק הכחות ההווים בשע"מ (כידוע דהתהוות יש מאין הוא בכל עת ורגע) הם מתכללים בקדושת הנר"נ ותומ"צ. ומתעלים ע"י אהוי"ר למעלה ומדרי' עליונה בעולמות דקדושה בקיום התומ"צ. אך כמו שהמצות מעלים את הנוגה לקדושה כך העבירות דשס"ה ל"ת דאוריי' ודרבנן הם משפילים את בחי' הנוגה אל ג"ק הטמאות ומחמת זה לא יוכלו לעלות עוד ע"י התומ"צ כי אין המצות מגיעות אלא עד בחי' הנוגה כשהיא במקומה לבדה וכאתרוג שאינו ערלה וקרבנו לא הגזול וכדומה וע"ז נתנה מצות התשובה שהיא מגעת בכחה עד למעלה מבחי' אדם דתיקון עד שמביאין משרש דאורות תקיפין דתהו שנסתלקו למעלה כנ"ל הארה להוציא ניצוצות דקדושה שיש בנוגה וגם בג"ק הטמאות מקום העונות דשס"ה ל"ת כו' כנ"ל שישובו ליכלל, גם הם בכח הקדושה דתיקון ועי"ז נפרדים הג"ק הטמאות מן הנוגה דגוף האדם עד שיוכל לשוב לקיום תומ"צ כהלכתן תמיד (רק שאעפ"כ צריך הנוגה תיקון וע"ז נא' ופקדתי בשבט פשעם וגו' וכן יש ע"ז תיקוני התשובה בתענית וסיגופים. ואם ח"ו לא יעשה תשובה הגונה אזי גם הנצ"ק לא יעלו כ"א ע"י יסורי גיהנם כו' כידוע). ונמצא שבזה כחן של בע"ת גדול משל צדיקים שהצדיקים שהן רק בבחי' אדם, ישר דתיקון אין מגיע כח קדושתם רק עד הנוגה הנקו' והטהורה לגמרי ובע"ת אף שגופם דנוגה צריך עדיין תיקון לטהרו לגמרי. אעפ"כ אור הנר"נ ותומ"צ נמשך גם בגופם. וזה בא מהארת אור מאורות תקיפין דתהו שנמשכים בדרך הפלאה והבדלה מן מציאות העולם הבא מהן כנז"ל. לכן יוכלו לפעול גם בגוף בלתי טהור לגמרי. והיינו דוקא לפי שהן בע"ת שע"י העונות כבר נפלו אל מקום גקה"ט לכן יכולים לסבול גם כח הארה דאורות תקיפין דתהו ולפעול על ידן בגוף פעולת הנר"נ ותומ"צ. וזהו שבע"ת עומדים אבל צדיקים גמורים אם מאיזה נסבה מקבלים מן אורות תקיפין דתהו הרי הם מתעלים לגמרי ממדרי' הגוף וכחותיו כענין אורות הללו עצמן שהן נבדלין כנ"ל ואינן יכולין לעמוד ולהמשיך לנוגה דגוף:
1
ב׳ומעתה יובן גם מ"ש כד אתכפיי' סט"א דוקא אסתלק יקרא דקוב"ה. פי' אתכפיי' שעדיין הקליפה היא בתקפה רק שנכנעת לקדושה ונמנעת מלפעול פעולתה ולא ברצונה ממש אלא בכח המכריח אותה מבחוץ ממ"א. והדמיון למטה הוא ענין שבירת התאוות שאף שלבו הגופני חפץ ומתאווה אל התאוה ואינו מתפעל משום טו"ד שלא להתאוות לזה. אעפ"כ מפני י"ש מן הנר"נ ועומ"ש מונע א"ע מלמלאות תאוותו. וכח המניעה הזאת איננה כדרך כל נר"נ שמבררים הנוגה שבגוף שהוא בענין ובחי' אדם עומד דעולם התיקון שפועל בכח הנוגה דתאוה שלא יתאוה. אבל זה הרי הוא עומד בתוקף תאוותו ואעפ"כ אין פועל תאוותו. זה הוא כמו הארה מאורות תקיפין דתהו הנ"ל כנ"ל שהן פועלין כרצונם ואינם משגיחים על המתפעל כלל יהי' מה שיהי' כרצונם וכחם נעשה. והבא לטהר מסייעין אותו מלמעלה להיות נקל לו להתגבר על תאוותו תמיד אף שאין התאוה מתבטלת. ועד"ז יובן מ"ש כד אתכפיי' סט"א שעדיין הוא סט"א בתקפה ואעפ"כ היא נכנעת בכח הקדושה המכניע אותה. עי"ז אסתלק יקרא דקוב"ה כבודו ית' שמלא כה"כ שהוא מדת המל' מלכותך מכ"ע בבחי' עולם התיקון שסדר עולם התיקון הוא להיות התפשטות מלכותו ית' בעולם ע"י מלאכים דשלמי עשיה כנ"ל או ע"י ב"י הכל בבחי' עמידה כנ"ל. וע"י אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בבחי' שלמעלה מסדר המדרי' דעולם התיקון עד שתגלה ותראה ממשלת מלכותו ית' גם על הקליפות שגם הם יקבלו ממשלת המלוכה דקוב"ה (כדמיון הנ"ל באדם שהרגל נעשה כמו טבע לכבוש את יצרו בתאוותיו). [והענין דסדר הבירורי' דעוה"ז הוא שהמברר מתלבש בלבושי המתברר דוקא ואם הוא למעלה ממדרי' המתברר לא יוכל לבררו וע"י אתכפיי' סט"א מתעלה כבוד מל' ית' במדרי' עליונה לפעול אף שלא ע"י לבושי המתברר. וה"ז מעין אורות תקיפין דתהו כנ"ל]. ואסתלקותא דא יתיר מכלא אפי' מבחי' אתהפכא שבא ע"י סדר הבירורי' דוקא כענין הנ"ל בצ"ג. וע"י אתכפיי' סט"א הוא כדוגמת בע"ת הנ"ל. וזהו ענין ארץ ישראל שמהירדן והלאה. וארץ סיחון ועוג שמעבר לירדן מזרחה דא"י ממש הוא בחי' אתהפכא וכמ"ש בפהק"ו כ"פ ענין פ' העיקרי שבא"י שהטבע נתהפך לקדושה. ויש עוד בחי' ארץ סיחון ועוג שלא נתבטלה משם הקליפה לגמרי (וז"ש אשר יושב בחשבון גם עתה ואשר יושב עדיין באדרעי) ולכן אמרו אם טמאה ארן אחוזתכם כנ"ל. וה' עשה ככה כדי שעי"ז יהי' אסתלקותא דיתיר מכולא ליקרא דקוב"ה כנ"ל שהוא ע"י אתכפיי' דוקא. וזהו אשר יושב בחשבון גם עתה ואעפ"כ מקיימין שם כל קדושת התומ"צ והוא לפי שהכניעו ישראל לקליפות סיחון ועוג וכבשו את ארצם וישבו עליה. ולכן שלח משה מלאכים אל סיחון כנ"ל שאם יכניע א"ע לא יצטרך למלחמה עמו כי יסתלק יקרא דקוב"ה כנ"ל. וממילא יבוא קיום מעשה התומ"צ גם שם בכמה דרכים לפניו ית':
2
ג׳וזהו וירא בלק בן צפור דוקא שהוא הי' חכם גדול הוא דוקא ראה ענין אשר עשה ישראל לאמורי שהכניעו ועשה בו ממש קדושת ישראל. ולכן ויגר מואב מפני העם (והוא ע"ד מ"ש בזוהר ע"פ ויאמר אל עמו הבה נתחכמה לו פן ירבה דשרא דלהון אעיל בלבהון מלה דא שיחושו וידאגו פן ירבה כמשנ"ת שם. וכן הוא גם כאן שע"י ראי' דבלק אעיל בלב מואב לגור מפני העם כי בלא ראי' והשגה בענין זה דאתכפיי' סט"א הנ"ל לא הי' להיות בא במחשבת מואב כלום מענין זה). דהנה ויאמר מואב עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו וגו'. ועל עצמן לא חששו שילחכו גם אותם. די"ל שהי' ידוע שאין ישראל רוצים להלחם אתם ממש רק ויגר מואב מפני העם והוא ענין יראה שנק' מגור כמ"ש מגור מסביב והוא קיבוץ הדם אל הלב מפני היראה (והוא כעין לשון מגורה של תבואה וגורן שמאספים לשם התבואה). כך ע"י ראי' דבלק בא ענין הרגשה במואב כי רב הוא העם. כלומר רב וגדול (והוא ממש כענין א ירבה דמצרים והבן). שאין ערוך להם כלל וכלל עמו עד שאין בהם כח להתפשט לבא מלכא דכל שייפין לימשך אחר תאוותיהם ומילוי רצונותם. ויקץ מואב מפני בנ"י. פי' כי ענין המגור נת' שהוא רק מונע מלהתפשט בהרחבת רצון ומילוי התאוות. אבל בלא התפשטות חוץ למקומו שוקט ובוטח הוא כדמיון העומד לפני אדם גדול ונכבד מאד. שא"א להתפשט בהתפשטות רצונות לפניו אבל בקרבו שוקט הוא כי בודאי האדם הגדול לא יזיק לו בשום דבר כלל וכלל. אך ויקץ הוא כמ"ש קצתי בחיי שגם בחיי עצמו בקרבו הוא קץ ואינו נוח לו. וזה הי' להם מפני בנ"י דוקא. והיינו כנ"ל שהם עצמן לא הגיעו להשיג את אשר עשה ישראל לאמורי רק ע"י ראי' דבלק בא בלבם להרגיש הפלאת והבדלת ערך העם. עוד בא בקרבם ע"י ראי' דבלק הנ"ל שהוא השיג לדעת גם ענין אסתלקותא דיקרא דקוב"ה לפעול שלא ע"י קירוב וירידה והתלבשות מי שפועל בו כנ"ל. לכן גם בחיים של עצמן קצו מדאגה לומר שאף שלא ילחמו עמם יוכלו לפעול בם כחות הקדושה כרצון הקדושים שהם בנ"י דקדושים הם:
3
ד׳ומעתה יש לבאר ענין בלעם ומה שאמרו עליו בגמ' ובזוהר כנ"ל. והוא עפ"י משנת"ל דידיעתו ית' את העולמות נבדלת ונעלמת לגמרי מכל באי עולם אפי' העליונים (רק לישראל ע"י תומ"צ שנתנו ע"י מרע"ה נמשך להם מידיעתו ית' כנ"ל). וכל אשר חפץ עשה בידיעה זאת עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע בשום אופן. רק בידיעת העולמות א"ע ע"י הספירות דעולם התיקון יש ענין גילוי אלקות גם בידיעה זו והוא לפי ערך מדרי' ומדרי' של כל עולם ועולם. ומה שבא אל ידיעה זו שפע ואור אל הנמצאים הוא בצו"מ כפום עובדיהון. והיינו שאם יזכו במעשיהם יתגלה עליהם ממל' דידיעתו ית' ומהנהגתו הקיימת לא תסור לעולם כנ"ל בבחי' החסדים לערך ידיעתם ואם לאו יומשך הגילוי עליהם בבחי' הדינין כידוע. ועולמות דקדושה גם בידיעתן לעצמן יש בהם בחי' הביטול אליו ית' ומקבלים עומ"ש ולהקדיש ליוצרם בנח"ר לפי שגבר בהם כח התיקון דעולם התיקון. והקליפות הנה מלכותו בכל משלה אפי' בקליפות דהיינו שהכל נעשה כרצונו ית' בידיעת עצמו לא יפול דבר ח"ו. רק שבידיעת העולמות כח התהו גובר בהם להיות נפרדים לגמרי ועושים א"ע אלקות. והיינו שבאמת בכח עולם התיקון בא גם בהם ממשלת מל' ית' להיות נגלה בעולם מעין רצון ידיעתו ית' (ולא בעולם התהו עצמו דלא איכפת לי' כלל מה שיבוא בעולם כנ"ל). ולכן לא יוכלו לעבור את פי הוי' מה שבא בצווי אליהם ע"י פרצופי עולם התיקון כי יודעים הם שהוא עיקר ממציאם אבל כח התהו גובר עליהם להיות בידיעת עצמן נפרדים לגמרי. וכמו שהמלאכים דקדושה בכח אלקי המחי' ומהווה אותם בחי' עולם התיקון הנ"ל, יש להם כח לעשות גדולות ונפלאות כמ"ש ומפליא לעשות ומנוח ואשתו רואים רק שהוא הכל בבחי' הביטול לעבודתו ית'. ובקליפות יש ג"כ כח אלקי המחי' אותם רק שהם בידיעתן עושים א"ע אלקות בכח האלקי שיש בהם לעשות נפלאות וזה יובן יותר עם מ"ש ע"פ ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם וגו'. וארז"ל שם טומאה מסר להם. פי' ח"ו שאברהם יתן להם שמות עבודת הקליפות. אלא הפי' כמ"ש בסה"ק שיש שמות למשתמשים בקבלה מעשיות שאסור להזכירם כ"א בטהרה גדולה דאפר הפרה וכל מיני טהרה ויש שא"צ רק טבילה במקוה ויש שמות שהן דקדושה אלקי' ממש רק שמותר ואפשר להזכירם ולפעול על ידם גם כשהאדם טמא ואעפ"כ יעשה בכחם נפלאות. וכן יובן בענין הקליפה שהכח אלקי ממש המחי' אותם (כמו שמחי' למלאכים דקדושה) בא בהן גם טומאתן לעצמן בפירוד דידיעתם א"ע. וזהו בחי' אלקים דבלעם שנגלה אליו הכח אלקי ממש בבחי' השמות דטומאה הנ"ל והוא שאמר עליו בלעם לא אוכל לעבור את פי הוי' אלהי. פי' שנגלה לו בשם הטומאה והוא אלקות ממש שא"א לעבור עליו דמלכותו בכל משלה כנ"ל. ועפי"ז יובן שני הפי' על ויודע דעת עליון (ר"ל פי' הזוהר עליון על כל מנהגי ארבא. ופי' הגמ' יודע שעה שהקב"ה כועס בה) דהנה כתיב ולא קם עוד נביא כמשה אשר ידעו ה' פא"פ. פי' דמרע"ה השיג לדעת מעין ידיעתו ית' את העולמות וכמ"ש בכ"ד ע"פ ותמונת ה' יביט שהיא התמונה שהקב"ה רואה בעולמות ומשם באה אליו הנבואה (אף שנתלבשה בספי' דעוהבר"י כידוע). אבל שאר הנביאים לא באה אליהם הגילוי והנבואה כ"א מבחי' אור התיקון שבספי' דבי"ע דקדושה. וז"ש במשה פא"פ (ומזה הוא ענין התומ"צ שנתנו ע"י כנ"ל). ובכל הנביאים במראה אליו אתודע בידיעת העולמו' א"ע. והנה בלעם הי' יודע דעת עליון דהיינו שהי' לו להכיר ולידע שעה שהקב"ה כועס בה. כלומר המקור שיש בידיעתו ית' לעצמו לבא כעס ודינין בידיעת העולמות א"ע. וז"ש באוה"ע קם שמגיע עד בחי' ידיעתו ית' לעצמו. אבל לא שרואה פא"פ ח"ו וח"ו וכמ"ש בזהר. אלא שהי' יכול להגיע בדעתו אל שרש הדינין הנ"ל ועי"ז הי' יכול להמשיך כח הדין ממקורו (כנ"ל שע"י העלאה מלמטה יכולים לעורר גם איזה גילוי מידיעתו ית' אל ידיעת העולמות א"ע) ע"י טענות וסברות לעורר דינין כענין ב"ד שלמעלה ודוגמתו שיש סנטירא דתבע דינא. ועד"ז יש להתבונן ולהבין גם למעלה כאמור. וע"ז נאמר ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם וכמארז"ל שלא כעס באותן הימים ממילא לא הי' מקום שיהיו נשמעים דברי בלעם לעורר דינין. אבל עוד הי' לו לבלעם כח אחר מאלקי' דשמות הטומאה הנ"ל והוא מ"ש בזהר ויודע דעת עליון על כל מנהגי ארבא. שהפי' במק"מ בשם הרח"ו ז"ל שהוא העליון על כל כחות הדין של רוח סערת הים וגליו. והוא כח מחבל ומזיק והעליון הוא הכח אלקי ממש בבחי' שם הטומאה הנ"ל. ובזה הי' יודע ידיעה ממש היכן כחותיו ורצונותיו נוטים (וזה הוא כדוגמת להבדיל משאר נביאים). ועי"ז הי' יכול להמשיך כחות הדין והקללה מן הכחות שבידיעת העולמות א"ע. וכמו שידוע בכחות שמות הטומאה וכישוף שעושים דברים מסויימים וצורות ידועות שעל ידיהם שהם מורגשים גשמיי' מביא כח השגתו בכחות הטומאה אל הפו"מ בגשמיות עוה"ז. (וכן להבדיל בנביאים הי' ענין פועל דמיוני הידוע בסה"ק). ובלעם הי' פועל את זאת ע"י האתון שלו שהוא בעל חי ויש לאדם ממשלה עליו בסדר הבריאה והי' ממשיך בה כחות הדין שבידיעתו והשגתו אל הפו"מ כנ"ל. ומעתה יובן שמתחלה נאמר ויבוא אלקים אל בלעם הוא אלקי' דבחי' כח אלקי ממש בשמות הטומאה והוא מקום הפירוד (רק שלא יוכלו לעבור כנ"ל). ואמר לו בעצה לא תלך עמהם כי למה לך לילך בחנם שהרי לא תאור את העם כלומר לא תוכל לאור אותם בכח שיש לך מידיעת שעה שהקב"ה כועס בה כי ברוך הוא ממנו ית' ולא יכעוס באותן הימים ואחרי ההודעה כזאת לבלעם אעפ"כ נתעורר שנית ללכת. והיינו שרצה להמשיך עליהן הדינין התחתונים שע"י האתון כנ"ל. בא אליו האלקים שלו הנ"ל. ואמר אם לקרוא לך באו האנשים. פי' לך לכח של עצמך שאינו תלוי בשעה שהקב"ה כועס בה. קום לך אתם מדעתך. ויחר אף אלקים כי הולך הוא. שבא עליו כח הדין העליון בחרון אף לבטל מחשבתו הרעה. וזהו ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה. פי' קללה זו (אחרי שכבר אמר ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם א"כ מאין תבוא הקללה) היא בכחות הדין שהמשיך בלעם בידיעת הדעת עליון על מנהגי ארבא כנ"ל. גם אותם הפך ה' לברכה. והיינו ע"י שויתיצב מלאך ה' דוקא למנוע האתון מללכת בכחות הדין שהמשיך עליו בלעם. עד שעלה האתון ממדרי' בעל חי למדרי' מדבר וכאשר הוא במדרי' מדבר יצא האתון מממשלת כחו של בלעם עליו ושוב לא יוכל בלעם להוציא מחשבתו הרעה אל הפועל על ידו. וזהו כי אהבך ה' אלקיך. פי' אלקיך היינו מה שבא בנר"נ שלכם מכחות הקדושה דעולם התיקון גם בערך ידיעת העולמות א"ע. ולפי שמחמת שאהבך ה' אלקיך בא ביטול זרוזי דינא קשיא של בלעם. לכן נהפכה הקללה לברכה ממש. עד שאמר בלעם מה טובו אוהליך יעקב וגו'. בחי' יעקב וישראל ידוע שבחי' יעקב הם העוסקים בתומ"צ בדרך הנגלה. וישראל הוא בבחי' המוחין דהכרת אלקות ורזי דאוריי' ולכן לגבי בחי' יעקב נק' כח התומ"צ אברין דמל' וכו' כמשנ"ת כ"פ הוא בבחי' אוהל ומקיף נעלם מהשגתן לגמרי. ובבחי' ישראל שהוא כמשנ"ת בפהק"ו כ"פ בענין המשכן שעל ידו בא כח ההרגשה והתפעלות מן כח התומ"צ שקבלו במ"ת והוא ענין יחוד קובה"ו בתחתונים מבואר שלגבי יעקב נק' כח התומ"צ בשם אוהל ומקיף ולגבי ישראל נק' בשם משכן השוכן אתם. ועי"ז הוא מ"ש בתחלת הפרשה ויגר מפני העם כי רב הוא דהיינו בבחי' אורות תקיפין כמשנ"ת. והנה אורות תקיפין דתהו ידוע שאינן בבחי' מלך לבנ"י. אך ע"י בחי' מ"ה החדש עי"ז טובו אוהליך ומשכנותיך פי' שנעשו טובים ומתוקנים שישכנו ישראל גם במדרי' דאורות תקיפין דהיינו כעין הרגל דכפיית סט"א שנעשה כמו טבע שאפי' אינו בחי' צ"ג אעפ"כ יכול להיות דבוק בתומ"צ בלי שום הפסק וביטול כלל כנ"ל:
4
ה׳הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. לא הביט און ביעקב וגו' עד ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים וגו'. דהנה במ"ש בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך. הקשו המפרשים אחרי שכוונת בלק היתה רק על הקללה מה לו להזכיר שאשר יברך מבורך. עוד י"ל אם ידע שאשר יברך מבורך אחר הברכה הראשונה והשני' שבירך בלעם את ישראל מה ביקש עוד בלק אם ידוע לו שברכת בלעם מתקיימת. וכן בלעם עצמו כשאמר לו השי"ת כי ברוך הוא איזה תקנה היתה לו ללכת לקללם. בענין בלעם ארז"ל ולא קם עוד נביא בישראל כמשה. בישראל לא קם אבל באוה"ע קם ומנו בלעם התמי' מופלגת בזה להשוות בלעם למשרע"ה ח"ו. ומה שי"ל בזה דבבלעם נא' ויודע דעת עליון (ובגמ' אמרו שהי' יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה וית' אי"ה לפנינו). פי' דידוע בסה"ק שיש בפרצוף שלם בחי' דעת עליון ודעת תחתון וע"ז אמר במעלת בלעם שהי' לו בחי' דעת עליון מה שרחוק רחוק מי שימצא בגילוי בפרצופו בחי' הד"ע ובזאת המעלה יתכן שהשוו אותו למרע"ה כי מרע"ה נשתמש רק בד"ע וכמשי"ת, ולזה י"ל שכוונו ז"ל שבאוה"ע קם בלעם שנשתמש בד"ע. אבל האי כי אתרי' בקדושה עליונה למעלה מעלה דמדרי' מרע"ה. ובלעם כי אתרי'. וע"ד מ"ש בזוה"ק ע"ז. וביאור ענין ד"ע וד"ת. יובן מ"ש בגמ' גבי גיד הנשה ר"י אומר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת בשל ימין. ובגמ' איבעי להו דעת תורה או דעת נוטה. ודעת נוטה שאמרו היינו דספוקי מספקא לי' כמפורש שם בגמ'. וי"ל דכמה ספיקות הם בתלמוד. וכי אינם תורה שלימה ח"ו ומה זה שאומר דעת תורה או דעת נוטה. ועוד הרי הוא אומר והדעת מכרעת. איך יפרשו דספוקי מספקא בלשון הכרעה והענין דיש בחי' ד"ע וד"ת ונק' בסה"ק דעת דבין כתפין. לשון דעת הוא ידיעת והרגשת הענין כפי מה שהוא משיגו בשכלו והבנתו. אף שמשטחיות הענין אינו נראה כן אבל עכ"ז השכל משיג שהוא כן. ויכול להיות שלענין הנהגה יחייבו מדותיו כפי המורגש מהענין בשטחיותו. זאת היא מדת הדעת למלאות את המדות מן השגת החו"ב שהוא השכל והיינו שנעשית לו הרגשה כפי מה שמחויב עפ"י השכל. ודעת זה נק' דבין כתפין לפי שהוא מתפשט במדות שבגוף ו"ק לנטות לחסד או לדין עפ"י הרגשת הענין עפ"י השכל וד"ע הוא הרגשת מה שהוא משיג בהתקשרות הנפש לשרשה באלקות וכפי שרש הנפש כן נעשית לו הרגשת הענין והוא למעלה מן השכל, וזהו שאמרו בגמ' דעת תורה. ר"ל שכאו"א מהתנאים והאמוראים קבלו משרשם באלקות איך להמשיך התושבע"פ. וזה נק' דעת תורה. ומה שמקבל משרשו אין בו נטי' למדות כי מן השרש מקבל דבר שהוא למעלה ן המקבל ושכלו ומדותיו. ואין להם דרך להטותו כפי שכלו ומדותיו כ"א אלקים יורנו איך הוא ההלכה בתושבע"פ. אבל הדעת התחתון שהוא עפ"י משפט החו"ב ושכל שלו בנר"נ שלו הרי הוא נוטה למדות מצד ימין לחסד ומצד שמאל לדין. וז"ש והדעת מכרעת בשל ימין. כלומר שהדעת מכריע מצד א' מהו"ק של ימין. אך מצד הקו האחר יכול להיות שיכריע של שמאל וק"ל. ועם זה יובן שבלעם הי' לו בחי' הדעת עליון. והיינו שהי' יודע שעה שהקב"ה כועס בה. כי שרשו בשרש הגבורות והדין באלקות למעלה. ולכן הי' יכול להמשיך מדת הדין בקטרוגי' מן שרש הדינים אף שמצד צדק ומשפט שכפום עובדיהון דבני נשא הי' זה ראוי לחסד ורחמים. הי' יכול להמשיך משרש הדינים לבטל שפע החסד שלא יומשך לאותו האיש. אבל חסדים לא הי' יכול להמשיך כי אם כפי מה שהוא עפ"י צדק ומשפט כפום עובדיהון וכו' וכמשנ"ת. והנה מרע"ה הי' משמש בד"ע דוקא כפי שרשו העליון. ובזה"ק משה מלגאו יעקב מלבר. משה שמש ברוחא ויעקב בגופא. ידוע בע"ח ובסה"ק שמשה הוא בחי' יסוד אבא שממנו נעשה דעת דז"א. וכשהוא מלובש ביסוד אימא ועל ידו מאיר בז"א הוא בחי' דעת דבין כתפין ומתפשט עד החזה. וכשהוא נגלה ויוצא מלבוש יסוד אימא ומאיר להדיא בכל גופא דז"א הוא בחי' ד"ע דמרע"ה. כי פנימי' אבא פנימי' עתיק ולכן הארת פנימי' אבא הוא בחי' ד"ע דוקא. ואיתא ג"כ בע"ח דכשיסוד אבא מאיר להדיא ביסוד ז"א יוצא פרצוף יעקב. והנה הפרצוף דיעקב גם הוא בחי' אלקות ממש דאיהו וגרמוהי חד ממש. וי"ל למה נק' פרצוף זה בשם לשון יציאה ושאר הפרצופים נק' בשם אצילות. והענין הוא דמה שהוא ענין כללי ואין נמצא ממנו בחי' הפרט מצד הכלי זה נק' אצילות חלק קטן מגדול וכללי וגם עתה הוא כללי אלא שנאצל מצד הכלי לענין השפעה לתחתונים כמו פרטי ממש. ומה שגם בשרשו הוא נמצא בבחי' הפרט אלא שהפרט גם הוא במקום הכלל. כשיוצא להשפיע ולהאיר בתחתונים נק' בשם יציאה שיוצא ממקום הכלל אל העולמות שהן פרטים מוגבלים:
5
ו׳ביאור הדברים ידוע שמה שהפלוסופים קורין בשם כח. המקובלי' קורין הכל בשם מלאך. כי הפלוסופים אינם מכירים ענין האלקות רק מצד הכרח השכל שלהן שאין הדבר נמצא מעצמו וע"כ שיש לו עילה וסבה והוא האל שממנו נמצא הכח לעשות כל נמצא ונמצא. אבל בנ"י מאמינים ואאע"ה הי' ראש למאמינים. אמרו בו הכיר את בוראו (ולא אמרו השיגו) פי' שהכיר את האלקות מצד עצם האלקות ולא מצד הכרח השכל. והאמונה וההכרה הוא שהאלקות הוא האחדות הגמור שאין עוד מלבדו שום מציאות. רק שהוא כל יכול לעשות כי מי יאמר לו מה תעשה. ולכן יכול להמציא נמצאים יש ודבר בפ"ע. אך מציאות הנמצאים הוא רק קמי'. כי בחי' היחוד דאין עוד מלבדו הוא בחי' אא"ס שא"ס להתפשטותו ומתפשט ומאיר בכל הנמצאים שממציא בכחו וגבורתו ית' והם כולם נכללים באחדות האא"ס. וכשרצה הקב"ה לברוא עולמות נפרדים ליש ודבר לעצמן האציל מאחדותו אור בכלי המעלים. וכמ"ש ובהון אתכסיאת מבני נשא. וע"י הכלי נעלם האור מלהתפשט עד א"ס. עד שמציאות הנמצאים אין מגיע אליהם האור דא"ס ב"ה ואין יודעים ממנו כלום עתה כשעלה הרצון לברוא עולמות יש ודבר מיד הי' ונמצא בתוך רצונו ית' כי מי יאמר לו מה וכו' והכל הוא בתוך יחודו ית' גם מציאת נמצאים נפרדים לעצמן וכמ"ש בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים. ובידיעה זו הכל הוא במקום היחוד ואא"ס ב"ה. וע"י הכלים דאצי' שהן בחי' שם אלקים המעלים ובהון אתכסיאת יוצאים הפרטים המשוערים ברצונו ית' ומחשבתו לעצמו אל הגילוי כבחי' הדבור שמגלה לשומעים מה שבמחשבתו הנעלמת מהם. וכמ"כ יובן שהתהוות הנמצאים בידיעת עצמו ית' שמאיר שם אורו ית' שאין עוד מלבדו ואותו האור עצמו הוא כל יכול מתגלה לשומעים ענין המלאך שהמלאך הוא יש ודבר נפרד לעצמו ואעפ"כ יש בו ענין האלקות כמ"ש הרבה ארבה את זרעך וכו' וכדומה וכידוע. והיינו שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה נעשה ממנו מלאך היינו התגלות לעולמות דאא"ס אתכסייא מנהון מציאת הנמצאים שמצויים קמי'. וע"י הגילוי הזה הוא מציאות הנמצא כדמיון הציור שמצטייר בשומעים את הדבור היוצא מפי האדם שאין הדבור הוא הציור אלא שבא ממנו. והדבור הנשמע הוא הוא דמיון המלאך היוצא מדבר ה' שהוא כמשל כח הדבור הכללי. ועד"ז יבואר גם ענין יציאת בחי' יעקב הל"ל רק צריך להקדים באור ענין פרצופי האצי' קצת. הנה בפרצוף עתיק הנק' כתר אמר בתיקונים אא"ס מלגאו כתרא עילאה מלבר. פי' אא"ס מלגאו. ר"ל שאין האור הבא בכלי הכתר שכלי הכתר סובלו ומקבלו בעצמו (כבי') מוגבל כלל אלא הוא אור וגילוי דאין עוד מלבדו כלל (וזה האור עצמו יש בכח הכלי להביאו בעולמות וכמשי"ת). משא"כ באורות דזו"נ שגם האור שבכלי מוגבל. ויובן עפ"י מ"ש בסידור שי"ג מדה"ר דמי אל כמוך הוא בכתר ואינן מדות רחמים אלא לבחי' נשמות וי"ג מדה"ר דז"א הם לנשמות בגופים. והיינו משום דבחי' עתיק וכתר עליון הוא פנימי' רצה"ע ופי' פנימי' רצה"ע הוא כמ"ש בסה"ק שתחלת העלי' הוא ריש הורמנותא דמלכא שיהי' התגלות בחי' המלוכה שיש באא"ס ב"ה והמלוכה הזאת הוא ודאי עצמות אא"ס ב"ה וזהו פנימי' רצה"ע שתהי' מלוכה זו נמצאת ופועלת פעולת המלך שהוא להשלים לזולתו אך לפי שהמלוכה הזאת היא עצמות אא"ס ב"ה א"כ אפס זולתו (וכמ"ש במ"א ענין זה בביאור). לכן נמשך בחי' רצון לעולמות שהן בעיני עצמן בחי' זולתו ובהם יאיר פנימי' הרצה"ע ואין זה האור מאיר כ"א בבחי' הנשמות דוקא המכירות את בוראן. כמ"ש שמע ישראל שהוא הנשמה הוי' אלקינו או"א י"ה דשם הוי' הכללי. ה' אחד זו"נ, ו"ה דשם הוי' הכללי וקוצו של יו"ד דשם הוי' הכללי הוא בחי' הכתר הנ"ל. ואו"א נק' הוי' אלקינו לפי שמשם שורש הנשמות דישראל. והענין דג' מעלות ומדריגות יבחנו בזה בחי' עתיק הוא כתרא עילאה מלבר ואא"ס מלגאו היינו שפנימי' הכלי (כמשל פנימי' כלי גשמי שבתוכו יתקבל היין) מקבל אא"ס ב"ה. וגם חיצוני' הכלי הוא עתיק נעתק מבריותיו. (רק הנשמה תוכל להכיר אותו לפי שהוי' אלקינו וכמשי"ת). ומאיר ממנה האור בבחי' אא"ס והוא פנימי' רצה"ע דמל' דא"ק שהוא בחי' אלקות בעצם כידוע לשון האריז"ל עצמו. ב'. בחי' או"א פנימי' אבא פנימי' עתיק. ואבא הוא בחי' אין וזאת הבחי' ומדרי' באה בבחי' אימא עילאה בינה ונק' יש וכמשי"ת. ג'. בחי' זו"נ שהוא בקי' ששת ימים עשה ה' ובדבר ה' שמים נעשו ונק' שם הוי' ע"ש שמהוה בפו"מ את העולמות ליש ודבר בעיני עצמן. ובבחינתו אין בחי' הכלי מקבל רק אור מוגבל להמציא מוגבלים ונפרדים:
6
ז׳וביאור הדברים ידוע ענין ביטול היש וביטול העצם שבחי' ביטול היש הוא בחי' מלכותו של הקב"ה (ז"א דאצי') המאירה בבי"ע. עד שמבחי' היכל ק"ק דבריאה הוא בחי' ביטול היש במדריגה עליונה כעומד לפני המלך שאז מתבטלים כל הכחות דרצון ושכל וכו' שלו כי כל עצמותו טרוד לקבל מה רצון המלך. וכמ"ש בטל רצונך מפני רצונו וכ"ז אינו אלא ביטול ישותו (ומ"מ זהו מדריגה עליונה בביטול היש, שאין היש מורגש לגמרי. משא"כ בבחי' עבודה שלמטה ממדרי' זו דעומד לפני המלך אף שמבטל ג"כ רצונו לעשות רצון ממה"מ הקב"ה אך ישותו עומד במקומו ונכנע, אל רצה"ע ב"ה. אבל בטל רצונך היינו שאין לו רצון כלל וכעומד לפני המלך). אבל אם אז המלך מצוה אותו דבר. הנה כח דבר המלך מניעו ומוליכו לעשות כדבר המלך בלא שום דעת עצמו ובחירתו זה נק' ביטול בעצם. כי גם עצמותו אינו פועל בו כלום רק פקודת המלך מניעתו. (משא"כ בביטול היש כנ"ל הרי עצמותו מטריד א"ע לבטל רצונו כו'). אך גם זה נק' לפעמים ביטול היש (לגבי מדרי' עליונה ממנה). כי עכ"פ ישות עצמותו הוא שבטל מלהיות ממנו שום התפשטות מצד עצמותו. אבל עצמותו עומד במקומו נכנע אל רצון המלך. וביטול בעצם ממש יובן שהוא כענין אם המלך חושב בדעתו מה שרוצה לעשות. ובודאי גם מחשבתו שיעשה הכל ע"י עבדיו. אך ישות העבדים אין תופס מקום אצלו כי יודע שא"א להם מבלתי לעשות כרצונו. וזה ודאי נק' ביטול בעצם כי גם עצמותם כלא קמי'. ובודאי יתפשט רצונו על ידם. אך זהו אצל המלך בעצמו ובמחשבתו דוקא. מ"מ יש מי שהוא משיג ומצייר לעצמו ענין זה איך שהוא בעיני המלך ועושה רצונו שאף שהעשי' הוא בישותו וכחותיו הנמשכים מעצמותו מ"מ כשהוא עושה בהשגת ציור זה נק' גם אצלו בחי' ביטול בעצם. והנמשל מובן שזהו הוי' אלקינו (אלקי ישראל דוקא) או"א. דפנימי' הכלי דאבא הוא מקבל מהו"ע אא"ס ב"ה (כמשל שהמלך חושב שהוא בעצמותו). אך חיצוניות הכלי להיות מתפשט זה האור והכח במקום העולמות שהן כלא קמי' (וזהו מ"ש במ"א אור שנברא ביום ראשון הוא אור אבא צופה האדם בו מסוף העולם ועד סופו שאין ישות העולמות עולה בשם מציאות לגבי האור הזה). וכמובן ממשל המלך הנ"ל. ונשמות ישראל שרשם בחכ' דאו"כ דאבא הם מכירים את בוראם שהוא אין עוד מלבדו ממש. אך מה שמקבלים מבחי' אבא הוא בחי' אין ק בו הרגשת מח' ושכל כלל רק הוא כח המס"נ שנק' למעלה מן הטו"ד. רק שאב מתייחד באימא עילאה בינה שנק' יש לגבי אין דחכ', (ר"ל שהעולמות גם בבחי' בינה הן כלא כמו שהוא בבחי' החכ' רק שענינה של הבינה הוא שנק' יש) להיות נש"י המקבלים מבחי' בינה יהי' להם איזה ציור והשגה איך דכו"ק כל"ח ואפס זולתו והגם שהנשמות נולדים מזו"נ דוקא אך א"א לתולדה כ"א ע"י מוחין דגדלות שהן מנה"י דאו"א בז"א משם הוא תולדות הנשמות דוקא מפנימי' הכלים דזו"נ המלאים להם מוחין דאו"א. והיינו תולדות הנשמות להיות בעלי רצון ושכל כו' לעצמו שעכ"פ מכירים הם את קונם בחי' זו"נ עם המוחין דאו"א הנ"ל שבו. אבל שרש הנשמות עצמן הן עלו במח' דטה"ע (שהוא בחי' עצמות אא"ס ב"ה). כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה הוא. וע"ז נא' ואתם הדבקים בה' אלקיכם בחי' דבוק ממש באלקות. והוא ענין הקבלה ממהו"ע אור א"ס שבכתר המאיר גם ע"י חיצוני' הכלי. וגם זאת הדביקות הוא בזו"נ דוקא רק שזהו עלייתם לשרשם בבחי' דע"ק וז"א כל"ח כמ"ש במ"א. רק שז"א נק' ממה"מ הקב"ה. ר"ל שמלכותו הוא להביא את בחי' הקדושה העליונה דאוא"ס ב"ה בעולמות (משא"כ מלכין קדמאין דתהו לא היתה מלכותם מתפשטת לגלות האלקות ממש דאין עוד מלבדו בעולמות אלא להתהוות העולמות גרידא והמלכים פועלים בעולם שלהם כרצונם והעולם אינו מרגיש האלקות עצמו. וכמו ב' אלפים תהו עד שלא בא אאע"ה. וכמ"ש במ"א תוקף האור להתפשט ומיעוט הכלים להתגלות). והוא ע"י נתינת התומ"צ לעמו ישראל (וקיים אאע"ה את כל התו' כולה בבחי' הדביקות הגדול עד שכל כחותיו נעשו מרכבה וזהו קיום התומ"צ שלו והבן) במעמד הר סיני. אמנם כדי להמשיך פנימי' רצה"ע בכל הנ"ל לנשמות בגופים למטה. הי' ע"י הגדלת ז"א בנו"ן שע"ב במ"ט יום דספה"ע. וביום החמשים דחג השבועות שהוא שער העליון דבי' עייל אבא לאימא וממילא נתפשט בכל בחי' גופא דז"א גם בחי' עו"א בבחי' מל' דא"ק כנ"ל על ישראל למטה (כמ"ש באגה"ק כדי שיהי' המאציל ב"ה מלך על הנפרדים) וירד הוי' על ה"ס. ובירידה זו לבדה הרי זה קמי' ית' מתן תורה לישראל כפי מה שהם מצויים קמי'. וכ"ז הי' למעלה ע"י מה שנעשה לישראל למטה שהם נזדככו ונתגדלו בימים האלה. כידוע בכ"ד שההתגלות למעלה תלוי במה שיש למטה המוכן לקבלה. וזהו סרסרותיו של מרע"ה שנשתמש במדרי' ד"ע שלו והאיר בכל הדור ההוא. ועי"ז נעשה למעלה קמי' ית' בחי' הירידה על ה"ס. וכמ"ש במדרש שפתח להם כל הרקיעים וע"י הפתיחה הזאת נתגלה לישראל כפי מה שהם קמי' פנימי' רצה"ע בכל המדרי' הנ"ל שבקרב גופא דז"א. (ועם זה יובן מ"ש אלו קרבנו לפני ה"ס ולא נתן לנו את התו' דיינו. לפי שבהקרבת ה"ס כבר נתגלה לשרש ישראל נשמות בגופים כפי שהם משוערים לגבי או"כ דז"א למעלה. אף שלמטה לא הי' נגלה להם דיינו). וע"י הדבור וידבר אלקים את כל הדברים האלה לישראל כפי מה שהם למטה לעצמם נעשה נתינת התו' בגילוי להם למטה. אך איך יתכן להיות כן. והלא גילוי אור התו' שהוא פנימי' רצה"ע הוא גילוי אלקות דאא"ס ב"ה ממש דאין עוד מלבדו ואפס זולתו. איך ימצא גילוי מזה בעולמות דיש ודבר. ע"ז ארז"ל באמת שעל כל דבור פרחה נשמתן והיינו שפרחה נשמתן שבגופים למטה ועלתה אל שרשם קמי' ית' הנ"ל. ולכן לא היתה נשמתם יכולה להחיות את גופם למטה עד שהביא טל שעתיד להחיות בו את המתים. והוא טל תורה. מה שעכשיו אין כח התי' בא למטה בגופים כ"א בהעלם בדרך בחי' סוכ"ע כמבואר בכ"ד. ולע"ל תהי' מלכותו ית' שלימה כפי הרצה"ע שיהי' גם למטה אין עוד מלבדו ואת רוח הטומאה יעביר לגמרי. ובכח זה הטל חזרה נשמתם להחיות הגופים: ואחר החזרה שוב אין יכולים לקבל מה שגלוי לשרשם. אך ע"י בחי' פרצוף יעקב עכ"פ נמשך לישראל למטה אור וכח התו' בהעלם בבחי' מדרי' סוכ"ע והעלם כנ"ל להיות נמצא כח התו' ע"י מעשה המצות כידוע בכ"ד, ופי' פרצוף יעקב הזה שכפי מה שכבר הוא נמצא למעלה קמי' ית' מתן התו' לישראל (ושם הוא בגילוי) יוצא אותו הגילוי בבחי' צמצום והעלם כלי הפרצוף דיעקב ובא בקרב כל ישראל להיות נמצא בקרבם לעולם. וה"ז ממש כענין הנז"ל בכל דבור שיוצא ממנו מלאך. וקל להבין שהוא ממש דמיון גמור רק שהמלאך הוא למציאות העולם עם העלם אור האלקי במלאך להתגלות עולם לעצמו כנ"ל, ובחי' פרצוף יעקב הוא למציאות אור הא"ס בבחי' פנימי' רצה"ע בהעלם דסכ"ע עכ"פ למטה. מכל הנ"ל מבואר שפעולת מרע"ה היתה לנתינת התו' לישראל בבחינתם ומציאותם דקמי' ית' וממילא יש תוקף ועוז לישראל למטה. ופעולת יעקב היא נתינת התו' ממש למטה בהעלם הנ"ל. וזהו משה מלגאו יעקב מלבר. כי בבחי' דעת העליון דמשה (כנ"ל שהוא הרגשה ממה שהוא בשרש הנשמה) גם עתה כשנתנה התו' בהעלם נתנה לחכמי ישראל לדרוש ולגלות תעלומותיו. (ובזה יובן היטיב למשכיל ענין דעת תו' ודעת נוטה ר"ל שדעת נוטה הוא כמו שהתו' נעלמת בנשמות. ודעת תו' הוא כמו שהיא נגלית ע"י בחי' ד"ע דמרע"ה וחכמי ישראל נק' ע"ש משה כידוע). והנה ידוע ומבואר בכ"ד שאחר מ"ת הוקם המשכן ושכנתי בתוכם בבחי' התפעלות אלקות והוא כעין גילוי מן כח התו' שבקרבם. וזהו יעקב שמש בגופא שמי שהתו' בקרבו רק בבחי' יעקב גם ההארה בבחי' השכינה בהתפעלות אלקות מאירה בגוף האדם ועל ידו בכל העולם כידוע (וזהו שמוש כזווג דו"נ) משה שמש ברוחא ונק' כלת משה מלגאו שהוא בחי' התפעלות אלקות. וזהו בבחי' זווג דישראל בשכינה כי בחי' שם ישראל הוא ע"ש הדביקות בה' אלקיכם ממש הנ"ל וז"ש בע"ח דכשיסוד אבא (שממנו דעת דז"א ע"י הלבוש דיסוד אימא) מתגלה לחוץ בגופא דז"א אז יוצא פרצוף יעקב. והמבין יבין את זאת היטיב מכל הנ"ל:
7
ח׳ואחר כל הנ"ל מובן מה ששלח בלק לבלעם דוקא (אף שגם בלק הי' חכם גדול בכשפים המכחישים כו'). שיש בו בחי' דעת עליון להמשיך הדינים והקטרוגים מלמעלה מבחי' הצו"מ (דו"נ) כפום עובדיהון דב"נ. והגם שהי' כבר לישראל כח התו' והשכינה במשכן מקור הברכות כולם. אך כפי המבואר מקבלים ישראל למטה הכל מן הכלים דזו"נ ולבר היינו שימוש דיעקב בגופא הנ"ל. או אפי' שימוש דישראל שהם תלמידי מרע"ה כו' דנוק' (והיינו זווג דיעקב וישראל בנוק' רחל או לאה כמ"ש בע"ח וכמ' במ"א) הכל הוא ע"י שמות אלקים שהן כלים המגבילים דאתכסי' בהון אא"ס ב"ה כנ"ל. הנה בלעם שיכול להמשיך בדעת עליון (וגם כמרע"ה עצמו שהוא הפנימי ומלגאו דיעקב ומקור ומשפיע לבחי' ישראל) הדינים משרש ומקור העליון כנ"ל יוכל לבטל כל הברכות הנמשכים מכלים דזו"נ ולבר. וז"ש בלק לבלעם כי ידעתי את אשר תברך מבורך כלומר שאין בכחך להמשיך ברכות מן השרש אלא מי שתברך ולא תמשיך דינים וקטרוגים הוא כשהוא כבר מבורך מבלעדיך (ויתכן שהוא הי' נתינת טעם למה לא בקש בלק שבלעם יברך אותו והוא לא בקש אלא לקלל כו'). אבל אשר תאור יואר להבא אף אם עתה הוא מבורך. וע"ז השיב לו בלעם בדבר ה'. הנה ברך לקחתי וברך פי' כמו שלקח ברכות ישראל כשנגלה עליו אלקים כנ"ל (שהברכה היא רק מיעקב וישראל). אמר הטעם לזה כי לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. פי' און הוא כמ"ש ואיש און מחשבותיו שמחמת שפונה לבו בתוקף גדול אל תאוות הבלי עולם. לא ישקוט ולא ינוח ממחשבות שונות הנמשכים מאליהם בטרדת הבלי עולם. והגם שלא בטלה עדיין מדה זו מבנ"י לעתים כענין הידוע ולאום מלאום יאמץ והי' זה מקום לבלעם לקטרג וכידוע במ"א בענין שטן ופנינה לש"ש נתכוונו שענין כל הקטרוגים הוא שאין כבוד שמים לשרות במקום שיש בו דופי. וה"נ הי' לו מקום לקטרג שאין ראוי שהברכה דשמוש יעקב תשרה בהם ח"ו אחרי שיש בהם בחי' האון שהוא תכלית ההיפך מבחי' יעקב שהוא כח נבדל דתו' שפועל בהם מאליו וממילא (אבל בחי' עמל שהוא כענין מ"ש ונפש עמל עמלה לו שאין הטרדא בעניני עוה"ז ממילא ומאליו כ"כ אלא בבחירתו מדעתו ורצונו לבקש פרנסתו להחיות א"ע וביתו. וז"ש עמלה לו לצרכו. אין מזה קטרוג על בחי' יעקב כלל שיהי' האדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה כו'). לזה אמר לא הביט און ביעקב כלומר שהשי"ת אינו מביט שיהי' האון מגיע לקדושת בחי' יעקב לעשות לה שום פגם ודופי ח"ו. ובבחי' ישראל לא ראה עמל י"ל שלא נמצא בהם כלל וכמ"ש רשב"י תורה מה תהא עליה. או אפי' כרבי ישמעאל (שם ר"פ כ"מ) לא ראה שום דופי ופגם ח"ו במדרי' בחי' ישראל מזה. ומחמת שלא הביט ולא ראה כנ"ל ה' אלקיו עמו ר"ל שמאיר בהם פנימי זו"נ עם המוחין דאו"א ועו"א כדרך משנ"ת. ונגד מדריגתו זו שבאה משרש כל השרשים לא יוכל בלעם לפעול כלום אפי' ע"י ד"ע שלו. ותרועת מלך י"ל שזהו נגד בחי' ומדרי' ישראל וענין תרועת מלך הוא ענין כלת משה הנ"ל ודי למבין:
8