חנה אריאל, בחוקתיChanah Ariel, Bechukotai
א׳וידבר וגו' בהר סיני לאמר כי תבואו וגו' ושבחה הארץ וגו' שש שנים וגו'. וארז"ל מה ענין שמיטה אצל ה"ס. אלא לומר לך מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותי' בסיני אף כל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני. צריך להבין מה הם הפרטים שנאמרו בתו' בשמטה יותר מבכל המצות. והלא מסכת שלימה יש בדיני שביעית מה שאין מפורש בתו'. וכמ"כ בכל המצות. וגם י"ל הקושיא מה ענין שמיטה אצל ה"ס למה יגרע דין שמיטה מכל מצות שנאמרו בסיני. ואם הכונה למה כל המצות נאמרו באוה"מ ובשמיטה כתיב בה"ס. וה"פ למה נתייחדה שמיטה להיות נאמרה בה"ס. א"כ אין התירוץ מספיק היטיב. דהרי אם היתה מצוה אחרת מתייחדת להאמר בה"ס ג"כ היינו למדין כן. (ולפמשנת"ל בפהקו"ד דאוה"מ הוא פ' הארה שבמדבר ולא שייך בו ענין שמיטת קרקע. א"כ אדרבא דוקא בה"ס שייכות לשמיטה ולא לאוה"מ). ושבתה הארץ שבת לה' משמע תיכף לכניסה שבת. ואח"כ אומר שש שנים ובשנה השביעית שבת לה'. ואח"כ מצות יובל. וידוע בסה"ק דיובל הוא בבינה ועולם החירות. א"כ י"ל למה אינו יו"ט אפי' לגבי כל המלאכות כיוהכ"פ שהוא בבינה. ובפ' בחקתי ברכות וקללות ואח"כ כתי' אלה דברי הברית. למה נק' ברכות וקללות בשם ברית. גם יש להבין למ"ד יש מוקדם ומאוחר בתו' שהמוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר. איך יתפרש פ' זו שאחר שויקרא אל משה וידבר מאוה"מ כמה פרשיות אח"כ וידבר בה"ס. ואין סברא כלל לומר שחזר אח"כ ודבר אתו בה"ס:
1
ב׳ידוע שענין התהוות יש מאין הוא בכל עת ובכל רגע כמ"ש ברוך אומר ועושה. פי' שע"מ שבהן נבה"ע הקב"ה הוא אומר אותם כלומר שהדבור הוא קיים לעד כמ"ש ודבריו חיים וקיימים. ומן הדבור הזה דע"מ מהן מתהוה העולם תמיד כדמיון האור המאיר בבית מן הנר הדולק שהאור בא בכל עת ורגע מן הנר ומתפשט בבית שהרי כשמסלקין את הנר אין כלום מן האור נשאר בבית. ככה מן הע"מ מאיר ומתפשט התהוות העולמות תמיד ואין לעולמות שום הוי' בעצמותם רק מתהווים בכל רגע ורגע מן הע"מ. ולזאת נברא האדם שכתוב בו וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נ"ח. וארז"ל שנברא ממקום אבן שתי' שממנו הושתת העולם. פי' שהוא נקודה אמצעית שבארץ שממנה הושתת ונתפשט לכל הצדדים. ולכן האדם שנוצר גופו משם הוא כולל כל הכחות שבעולם ויפח באפיו נ"ח שאין זה לשון בריאה מאין ליש. אלא כבי' מרוח פיו של הבורא ב"ה שהוא במדרי' אלקות הבורא משם בא הרוח שנפח באדם הנ"ח. והנ"ח הוא כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת פי' שהבאת אותה בבחי' בריאה דפ' הנשמה בתרי"ג כחות ורצון ושו"מ. אבל שרשה ועיקרה טהורה היא מטה"ע כידוע והוא הניצוץ אלקות דרוח פיו ית' ויהי האדם לנפש חיה. פי' שע"י התקשרות פרצוף הנשמה בגוף נעתקו כל הכחות דנשמה להיות בערך הגוף כראי' ושמיעה גופנית כידוע וממילא בא גילוי הניצוץ אלקו' דבורא גם הוא לבחי' גילוי אורו בערך מקום מדרי' הגוף. ולכן אי' בזוהר ובתיקונים שכשהי' האדם מהלך בארץ הי' אומר לבהמות וחיות באו ונשתחוה נכרעה נברכה לפני ה' עושנו. והיינו שהי' מאיר עליהם אור הבורא שממילא נמצא בהם ביטול אצלו ית' רק שלפי שבא מצומצם בערך הגופני לכן לא הי' הביטול במציאות לגמרי אלא בבחי' יש דוקא המרגיש הביטול האמיתי לאחדות הבורא. נמצא שבזה הביא האדם בעולם כח הוי' גמורה כלומר שיהי' להם מציאות קיים לעד ונצחי (כי אף יתעלו בעילוי המדרי' כמו ענין שעתיד הקב"ה לחדש עולמו במדרי' עליונה יותר. אין ביטול והעדר מציאותם הגופני דיש ודבר שהם עתה. אלא שהוא עצמו יזדכך ויתעלה במעלה ומדרי' עליונה). רק ע"י חטא אדה"ר איתא שנשרו ממנו הנשמות פ' שנאבד ממנו הכח שהי' לו לגלות בכל כחות העולם שהושתת מאבן שתי' מאור אלקות הבורא. וזהו כל הנשמות שהיו כלולים באדה"ר. ונסתלק מן העולם כח ואור ההוי' הנצחיות הנ"ל. אבל הוא עצמו עדיין עוד נשמת רו"פ ית' בו. ולכן דיבר ה' אתו ככתוב. עד שבא אאע"ה וקיים עלמא כמ"ש בזוהר. כי נגלה עליו (כמו שהוא נשמה בגוף) אדון הכל. והיינו שנתגלה ונתפשט אור האלקי דניצוץ אלקות ממש בכל אברי נשמתו וגופו עד שנעשה בבחי' מרכבה ממש. פי' שבטלו ממנו כחות טבע הגוף שמתפעלים מעצמן אל ישות העולם ככל דברי חפץ בעולם אלא לא הי' לו ע"ה שום התפעלות אלא מן כח אלקי שמתפשט ע"י נשמתו בגו ומתקרב אל מציאות העולם ועי"ז קיים עלמא שהביא בעולם אור ההוי' והנצחיית. אל לפי שהי' בבחי' מרכבה לגמרי למעלה ממדרי' טבע החיות המוטבע בעולם. לכן הי' כל העולם כמנהגו נוהג אפי' האה"ע לא היו מנגדים לו ואמרו נשיא אלקים אתה בתוכנו מנושא מערכם ומניח להם ערכם על מצבו ומעמדו של עצמן. אך כתי' וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וגו' לתת לזרעו. לזרעו דוקא. וכמשנ"ת פהק"ו הפי' דהיינו כחות המדות הגופניים הטבעיי' שיהיו גם הם במציאותם הזה (שלא בבחי' מרכבה וביטול כאאע"ה וכל האבות והשבטים שהיו כולם בבחי' מרכבה כידוע) בברית עם ה' להיות להם לאלקים. והן הן הנשמות דבנ"י שפרו וישרצו וירבו במצרים שהם לא היו במדרי' בחי' מרכבה כלל. אך ענין האמונה שבירושה מאבותיהם ונגלה עליו אדה"כ דאאע"ה הנ"ל נמצאת בקרבם. ועי"ז עלו כל הנשמות שנשרו מאדה"ר ובאו בגופים והי' אפשר להם להתעלות עד שיאיר אור האמונה בהם שיתפשט אור האלקות גם במקום המדות הטבעיי' דכנעני כו' כנ"ל, אלא שלזה היו מצרים (שהיו אז במזל טלה עליונים לכל מדות הטבעיים דקלי') מנגדים להם ויעבידו מצרים את בנ"י וגו' וימררו את חייהם כמשנת"ל ענין פן ירבה וכו' עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה. וע' פהק"ו שזה הי' רק בבחי' פלא ומקיף עד מ"ת ואנכי ולא יהי' לך מפי הגבו' שמענום בא בקרבם כח הרמ"ח מ"ע מדבור אנכי וכח השס"ה ל"ת מדבור לא יהי'. וכלומר שנגלה בקרבם הכח אלקי שכשיעשו מצוה כמאמרה יהי' עלי' שם מצוה שהוא שם הוי' כידוע שהמ"צ הם בא"ת ב"ש י"ה. והיינו שמביאים הוי' נצחיות בהדבר מצוה בפנימיותה שיהי' לדבר המצוה קיום נצחי לעד שאף שגוף הדבר שנעשה בו המצוה נפסד מ"מ הכח שבו נשאר קיים לעד עד שלעוה"ב ותחה"מ והי' בדבר שנעשה בו ענין מצוה כידוע וכמ"ש בכ"ד. וענין השס"ה ל"ת הוא שיש בחיות דנשמתם בגופם כח משס"ה גידין עליונים דמלכא עילאה. ולכח הזה מזיק עשיית הל"ת כמ"ש עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת וכו' וכמ"ש בפהק"ו. אך זה הכח בישראל מאחר שקבלו מפי הגבו' מאנכי מי שאנכי דלית דידע לי' בר איהו אין זה הכח מורגש ממנו כלום לעצמן של ישראל. רק קמי' שמיא גלי' הכח וכן מה שנעשה על ידו בעולם. ומעתה יש לבאר ענין הפלוגתא דר"י ור"ע (הנז"ל פ' הקודם הכל באריכות). דר"י אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באוה"מ ור"ע אומר כללות ופרטות לאמרו בסיני ונשנו באוה"מ ונשתלשו בערבות מואב פי' כללות ופרטות הוא כענין סוכ"ע וממכ"ע הידוע ומבואר בכ"ד. שהחיות לעולמות שבבחי' סובב הוא בהשוואה לכולם לכל הפרטים דעולם הוא מהווה אותם באור שוה לכולם. וממכ"ע היינו שמתגלה החיות לכל פרט ופרט דעולמות לפ"ע ומדרי' מצבו ומעמדו. וכמ"כ יובן בענין כח המצות להביא אור האלקי' בעולמות שמה שקבלו ישראל מפי הגבו' כנ"ל הוא הוא בחי' כללות (כמו סוכ"ע). ובחי' פלא מהם. ומה שהי' ע"י מרע"ה שהוא הדעת דכ"י הוא בחי' הפרטות (כמו ממכ"ע כי בא בקרבם בבחי' הדעת והרגשה וכמש"ל פהק"ו עיי"ש, ודעת ר"ע שכללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוה"מ. פי' שמ"ש וידבר ה' מאוה"מ דבר אל בנ"י וכדומה הוא להביא גילוי כח המצות שיבוא בבחי' התפעלות אלקות וזהו באוה"מ ושכנתי בתוכם וכנ"ל פהק"ו שהוא בחי' התפעלות אלקי' שלמע' מהתפעלות הנשמה והוא יחוד קובהו"ש בתחתונים כלומר הכח דמצות רמ"ח אברין דמלכא ושס"ה גידין שמפי הגבורה שמענו בא בבחי' התפעלות אלקות. והנה נת"ל ענין פ' הארה דדוהמ"ד שהוא במשכן אינו הרגשה וידיעה מיחוד אלקות בעולמות מענין בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם כמשנת"ל בארוכה בענין ההר. ואינו מתפשט למטה במקום המדות הטבעי' וז"ש ונשתלשו בערבות מואב ששם הי' פ' העיקרי והיינו בכדי שיבוא ענין יחוד קובה"ו הנ"ל בבחי' פ' העיקרי. וענין הפרצוף בזה הוא כמו כמה מינים כחות פרטים בהרגשה והתפעלות כמו שהקול מרגישים בכח השמיעה והגשם מרגישים בכח הראי' מרחוק ובקרוב במישוש והרגשת קור וחום וכדומה. והנה ענין השמיטה ידוע ומבואר בכ"ד בכאריז"ל שהוא עליית בי"ט למל' דאצילות ומבואר בדרושים שאין החיות דממכ"ע בא ע"י עבודה דהיינו עבודת הקרקע אלא בבחי' ברכה כמ"ש וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. וכמ"ש במק"א ע"פ והשביעית תשמטנה ממקומה דבחי' אצי' ונטשתה ע"פ העולמות דבי"ע ואכלו וגו' וזהו ענין קדושת שביעית שבתבואת הארץ. וכללות הענין שבא הארה מקדושת דאלקות דמל' דאצי' (בחי' ממכ"ע) להדיא בבי"ע שלא ע"י בירורים ותהי' כל תבואתה לאכול אפי' לחיות השדה כמ"ש במק"א באריכות. ומעתה יובן ענין הקושיא מה ענין שמיטה אצל ה"ט. דהנה אמרו בגמ' למה נק' ה"ס שירדה שנאה לעכו"ם עליו. ונכון לפרש עפ"י מ"ש בביאור רות להאריז"ל מענין דחיות הדינים מדחי אל דחי עד שנתחברה רות בה' כמ"ש ורות דבקה בה' ונעשה תורה אז נדחו הדינים לגמרי עיי"ש. והיינו בבחי' אלקות דאצי' נדחו הדינים אבל נגד בי"ע ידוע שזלע"ז עשה אלקים. וזהו שירדה שנאה כלומר בחי' הדינין לעכו"ם שהן מעוררין דינים על ישראל. אבל באלקות עצמו דמדרי' אצי' כבר נדחו הדינים משם. וביאור הדברים הוא דמה שעלה ברצונו לברוא עולמות הוא המח' דמלוכה שיהי' הוא ית' מלך על עם לא הי' אלא על עם נברא מאין בכחו וגבורתו דאוא"ס ב"ה וכשיהי' הוא ית' מלך עליהם יעלו גם הם למציאות יש אמיתי כשיקבלו מלכותו (דהוא ושמו כלומר מלכותו אחד) ויתפעלו ממנה בכל פרטי כחותיהם. נמצא שהם ג"כ נחשבים ליש אמיתי וכן מ"ש בענין בריאת העולמות שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים הוא ג"כ כעין זה אלא שזהו ממדרי' סוכ"ע והבן. ויש ע"ז בחי' דינים ד"מ ממה שאנ"ר למטה (אף שלא נערוך אליו קדושתו בשום דמיון וערך. היינו לענין מהות ועצמות האלקות. אבל הסדר דפרטים הרי ברוך ה' מן העולם ועד העולם ואין דבר למטה שאין מציאותו נמצא למעלה אלא שהוא ענין נבדל בערך ובא מאין ליש בעולם אבל רק מה שנמצא שם למעלה בערך נבדל הוא שבא למטה וא"א למציאות ענין למטה שלא יהי' דוגמתו למעלה) שיש טבע הטוב להיטיב ורוצה בטבע הזה לקרב גם איש פשוט בהתקרבות גדולה ועצומה. אך בבא אל הרצון להביא את ההתקרבות ורב טוב אל הפועל יכול להיות שלא יסכים רצונו לזה כי אף שטבעו משיאו להיטיב לכל. אך המקבל אינו ראוי לכך בעיני המשפיע. ויש שאפי' אם גם הרצון יסכים אך השכל (לא) ישכיל שלפי חכמת סדר העולם אין המקבל ראוי לכך ואין זה תפארת לעושה ההתקרבות הגדולה אל מי שאין הגון לה. ולכן יכול להיות שגם בשכל יסכים לזה לא יהי' הענין נכון לעשותו בפו"מ גם שהוא מצד טבעו מסכים בחכ' ורצון שלו אפס כי לא תהי' תפארתו בעיני הבריות אם ככה הוא עושה. וכאשר ומצא המקבל חן בעיניו ויבטלו כל הדינין הנ"ל אז יבוא להביאו אל הפו"מ. אך לא ימלט שאחרים שלא שם המשפיע דעתו עליהם להיטיב להם יקנאו מאד את המקבל טובה הגדולה הזאת מאת המשפיע. ולזאת יכול להיות שיעשה המשפיע הטובה הרבה וההתקרבות הגדולה בצנעא בכדי שלא ירגישו זרים את תכלית תמצית ענין הטובה והתקרבות. ועכ"פ הזרים גם על הנגלה להם מקנאים קנאה גדולה אך לפי שאין מגיעים לידע תמציתה יוכל המקבל להתקיים ביניהם ולא ירעו ולא ישחיתו ח"ו בפו"מ. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל באגרת תימן ששנאת עכו"ם את ישראל הוא מקנאת הקירוב שקרב ה' לעם קרובו במ"ת בעליל לארץ במעמד ה"ס. ומכ"ז יתבונן המשכיל למעלה שכשנתנה תורה לישראל וכו' דהיינו שנגלה להם אנכי הוי' אלקיך ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת היינו שנדחו כל הדינין במדרי' האלקות וירדה השנאה רק לעכו"ם על ישראל שהן מקנאין כנ"ל (ומחמת זה נתחלף הי"ה דמצוה בא"ת ב"ש). ונמצא מובן שבמעמד ה"ס שארז"ל בו ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן וזכו לקירוב בפו"מ לקבל אנכי הוי' אלקיך וזהו המכוון במ"ש שירדה שנאה כלומר שנדחית ממקומה האלקית דאצי' וירדה לעכו"ם דאזלעו"ז בבי"ע. אבל למעלה נטהר לגמרי. וזו היא התמי' מה ענין שמיטה. מה שנגלה ונמצא בישראל כשהן יושבין על הארץ קדושתה עלי' לקדש פירותי' בשנה השביעית אצל ה"ס. דבה"ס לא נעשה אלא דחיית הדינים שיוכל להיות מ"ת אנכי ה' אלקיך (וזה הוא בבחי' דכורא דוקא והשמיטה היא התפשטות בחי' הנוק') שהדינים נדחו מאלקו' לגמרי אל מקום העולמות ונטהרו ונתקדשו ישראל בקדושתו של הקב"ה בדרך עלי' ממטה. ומה סמך ענין לו לה"ס מה שע"י ישראל תתפשט קדושת שביעית במקום העולמות דוקא ותהי' כל תבואתה גם לחיה אשר בארצך. ואין לומר שמחמת דחיית הדינין למעלה הוא סיבה שתוכל קדושת שביעית להתפשט בעולמות ולא יעכבו הדין ע"ז. דעכ"פ לענין זה אין לו שייכות כ"א בבחי' המשכן דושכנתי בתוכם בחי' השכינה דמל' דאצילות שעי"ז תהי' כל תבואתה בקדושת שביעית וק"ל. וע"ז מתרץ לומר לך מה שמיטה נאמרו כללותי' ופרטותי' בסיני. ונת"ל פי' פרטותי' שיוכלו להרגיש בכח הדעת דמשה עכ"פ את כח המצות שבהם והיינו הדעת וההרגשה באור וכח שמבחי' דכורא). אף כל המצות כמ"כ הם שיש מהם הרגשת הדעת בישראל קודם בחי' התפעלות אלקות שבאה מן המשכן (בחי' נוק'). ודלא כר"י שאמר שלא באו הפרטות אלא בכח המשכן ואוה"מ. וזה מוכח ממצות השמיטה דוקא. דאלו ממצוה אחרת אלמלי אפי' הי' כתוב שנאמרו פרטותי' בסיני הי' עדיין מקום לומר שדוקא אותה המצוה נאמרו בה הפרטות בסיני (והיינו הכח וההכנה שיוכלו לקבלה ולהתפעל ממנה בבחי' השכינה במשכן). ולעולם כל ענין הפרטות הוא כדעת ר"י שאינן אלא בבחי' השכינה באוה"מ. ולכן מסתמא כל המצות נאמרו פרטותיהן באוה"מ. אבל כשזה נאמר בשמיטה שהפרטות נאמרו בסיני ע"כ פי' הפרטות הוא הדעת וההרגשה (מבחי' משה הדעת הכללי דכ"י) לכח המצות ולא בחי' ההתפעלות. דאלו בחי' ההתפעלות ממצות השמיטה הוא מבחי' השכינה דוקא שהיא קדושת השביעית כנ"ל. והשתא לא קשי' נמי למ"ד יש מוקדם ומאוחר כתורה כנ"ל בהערות. דלעולם שמ"ש בפ' זו דבר אל בנ"י הוא ג"כ מה שנשנה באוה"מ כמו בכל המצות. אלא שבמצות השמיטה הוצרך להזכיר בה בפירוש שנאמרה בה"ס (בבחי' הדעת דדכורא הנ"ל). לפי שעיקר המצוה הוא בבחי' השכינה דוקא כנ"ל. ולמ"ד אין מוקדם ומאוחר בתו' דלפ"ז ודאי יש לומר שזה הי' מעשה קודם הקמת אוה"מ. וא"כ לא נז' בתו' מפורש מה שנשנית מצוה זו באוה"מ. צריך להבין ולקרב אל השכל איך בא כח המצוה מן התו' בישראל על המשכת קדושת הארץ דשביעית (שהוא בבחי' הנוק' דוקא). שהוא כח השכינה כנ"ל. וגם אפי' למ"ד יש מוקדם ומאוחר כנ"ל ונאמרה תורת מצוה זו באוה"מ יש להבין הלא המצוה היא כי תבאו אל הארץ דוקא שזהו בבחי' פ' העיקרי דוקא ומה ענינה באוה"מ שהוא פ' ההארה. ומפ' העומר שנא' ג"כ כי תבואו וגו' לק"מ איך נאמרה באוה"מ. דהא יש עכ"פ ענין מצות העומר גם עכשיו ומכ"ש במדבר שהקריבו ק"פ שממילא שייך אחריו ענין העומר וכמ"ש בענין לפסח. וזה יובן עפ"י הידוע בי"ג מדות שהתו' נדרשת שיש כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט. ויש כלל הצריך לפרט שמרבין בו כמה פרטים. ומבואר בפרש"י ז"ל דכשהכלל ידוע ומבואר בעצמו א"כ לא בא הפרט אלא לפרש שאין בכלל אלא מה שבפרט. אבל כשאין הכלל מובן מעצמו כמ"ש וכסהו בעפר שאין ידוע אם הכיסוי הוא שלא יהא נראה הדם כלל דהיינו כיסוי בכלי או כיסוי במה שנבלע ומתערב בו ולא נכסה לגמרי. וזהו כלל הצריך לפרט. בא הפרט רק לפרש שמן הכיסוי הוא כיסוי דעפר ולא בכלי. אבל ל"ד עפר אלא כל הדומה לעפר וכו' וענין כללות ופרטות דמצות הן כענין זה דכלל הצריך לפרט דוקא. כי הכלל אינו מובן ומושג מעצמו ובא לידי השגה וידיעה בבחי' הפרט דוקא כמובן ממשנ"ת. פי' שבחי' הכלל שהוא כח רמ"ח אברין דמלכא שבא בקרב ישראל עמו כל עיקרו לא בא אלא שעל ידו יבוא ענין המצוה בעולם וזהו שלימות הכלל דוקא. דבל"ז אין בו ענין השלימות וכמ"ש במ"א ע"פ אנכי שלומי אמוני ישראל שהמל' משלימתן לז"א כידוע. ובזה מתורץ הכל. דגם בה"ס עצמו שייך ענין כל הפרט דמצות קדושת שביעית שהוא שלימות של הכלל כנ"ל. וגם אפי' שאין הפרט נגלה אז אלא בבחי' פ' הארה מ"מ יש בזה שלימות הכלל עכ"פ אף שאין המצוה בפועל ממש בפ' העיקרי. וזה יובן ע"פ מ"ש בזוהר ע"פ ושבחה הארץ שבת לה' ע"ש וברמ"ז שם שע"י הקרבנות תמידין שחרית לכפר על הלילה וערבית לכפר על היום בא זווג דרחל פב"פ וזהו שבת לה'. ובזה מובן מה שאנו אומרים שיהא שיח שפתותינו חשוב כאלו הקרבנו קרבן התמיד. שהכוונה בזה כמ"ש במק"א דודאי אין לו שכר הקרבת קרבן ממש אלא לענין תיקון הנ"ל שיוכל להיות זווג רחל פב"פ ע"ז מבקשין שיועיל שיח שפתותינו כאלו הקרבנו וכו' ועפ"ז יובן גם כאן שאף שאין כח המצוה בא בגילוי לישראל כ"א בהבנות פ' העיקרי כנ"ל. מ"מ מועיל מה שבא בתו' בבחי' פ' הארה לענין שלימות כח הכללות שבמצות שישתלם הוא עם הגילוי לנש"י כאלו הי' הגילוי בפו"מ בפ' העיקרי ונראה פשוט שגם במדבר היו יחידים יכולים לעשות זווג רחל פב"פ ע"י עבודתם הפרטית ולזה מועיל שלימות גילוי כללות דמצות בבחי' הפרטות איך שיהי' אפי' רק בהשגה דפ' הארה ובפרט כפמ"ש בענין הגידה לי איכה תרעה וגו'. ואח"כ באה מצות היובל בשנת החמשים. והוא ע"ד האמור פה במצות שמיטה שבא תבואת הארץ מקדושה דמל' דאצי' בבי"ע בלא בחי' עבודה שע"י מלכיות דבי"ע. ככה יובן שביובל בא אור הבינה להדיא בלתי מורכב במדות דז"א להגדילן אלא הוא כענין תשוב וא"ו לגבי ה"א שמתפשט מלבוש סדר המוגבל במדות צו"מ שהן כפום עובדיהון דב"נ ועולה לאור הבינה ואין עובדיהון דב"כ פועל שם כלום. ולכן נעשה הכל כפי סדרו הקבוע מעצמו ואין מעשה בנ"א בקנין ומכירה עולה בשם מציאות כלל. ולכן השדות הנמכרות חוזרות ועבדים חוזרים. אבל בעצם ענין המדות דז"א אין נעשה שום שינוי כפי מה שהם סדורים ועומדים מאליהם מבלי התפעלות ממעה"ת. אבל יוהכ"פ אימא עילאה גליאת אנפהא למטה בתוך מקום המדות והמל'. לכן יוהכ"פ הוא וכמ"ש במק"א בארוכה. ואחר כל הנ"ל המבואר בפהק"ו ופה שבא לישראל אל הגילוי מן מה שקבלו במ"ת ענין או"ה טו"ט כשר ופסול וקדושה מהעריות וקדושת הכהנים שכ"ז בא להם מקדושתו ית' כי קדוש אני וכמ"ש בפ' קדושים אבל קדושתי למעלה מקדושתכם וע"ש. והנה קדושה זו בישראל אינה מתקיימת אלא בכח המצות. אבל אם ח"ו יבטלו המצות וכו' א"א להתקיים בהם ענין הקדושה מקדושתו ית' כנ"ל במ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני. ולזה באו דברי הברית בפ' בחקתי שהוא הברו"ק. וי"ל למה נק' בשם ברית הלא ענין הברית הוא קשר האה' שלא ימוט ולמה נא' על ענין הקללות. ועוד י"ל שנא' בתוכחה וגעלה נפשי אתכם. ואח"כ הוא אומר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו'. אמנם ענין הכריתות ברית הוא כמ"ש והלכתי אף אני עמכם בקרי. פי' שגם הוא בכבודו ובעצמו שלמעלה מקדושתם של קדושים תהיו דישראל בא יבא בברית והתקשרות עמהם גם בהיותם במקום הקרי ולא יפרד ח"ו מהם לגמרי כענין האמור ביחזקאל נהי' כגוים כמשפחות העמים וגו' והיינו לפי שחשבו שע"י העונות פרקו אור הקדושה מעליהם לגמרי וז"ש וגעלה נפשי אתכם דבחי' נפשי היא הבאה בהם ממש תפליט אותם כי לא יהי' להם במה לשרות בתוכם. אבל הקדושה שלמעלה מקדושתכם לא תסור מהם לעולמים ולא געלתים ח"ו וזה הוא הברית והתקשרות האה' העליונה מקדושה שלמעלה כנ"ל עד שיבוא עליהן כל הטצדקי להחזירם בתשובה שלימה אליו וכענין טוב זה מלאך חיים כו'. וזהו חותם ותוקף בנין פ' ההארה בישראל בשלימות שלא ימוט לעולם מחמת הברית דקדושתי שלמעלה מקדושתכם כאמור. ויתפרש מ"ש לא געלתים לכלתם (כתי'). שהפי' בשביל כלתם שתתקיים בהם כמו שנטע אותם בקרבם בבנין פ' הנוק' ולכן בא בברית עמהם שלא יניחם בגיעול דוגעלה נפשי אתכם שזהו הריסת הבנין ח"ו. ולכן והלכתי אף אני עמהם כנ"ל בשביל שתתקיים דוקא "כלתם כי עצמו ובשרו היא ושלומי אמוני ישראל כאמור:
2
ג׳והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך וגו' ולבהמתך ולחי' אשר בארצך וגו' ודרז"ל לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד. פי' לשון שבת הארץ לאכלה היינו שקדושת שבת לה' ששובתת הארץ בשנת השמיטה היא נמשכת לאוכלי פירותי' וכמשרז"ל לשון קדושת שביעית על פירותי' בכ"מ. ואעפ"כ לא נמצא בשום מקום שיהי' זה כענין סעודת מצוה שיהי' מצוה לאכול פירות שביעית. וכמו סעודת שבת שהיא מצוה ובליל שבת כ' בתיקוני האריז"ל שהיא סעודתא דחקת"ק דהיינו עלי'. שהיתה בחול להתלבש בבחי' ממכ"ע דבי"ע ובמעלי שבתא היא העולה לאצי'. ובכאריז"ל שבליל שבת אין עלי' רק לבחי' המל'. ולז"א אין לו בחי' עלי' עד יום השבת. והנה בלק"ת בענין שביעית כתוב ג"כ שאין עלי' רק לבחי' המל' שעולה עד האצי'. וא"כ לכאורה יש לזה דמיון עם סעודת ליל שבת. וא"כ ק' למה סעודת שבת היא מצוה וחובה וסעודת פירות שביעית אין בהם מצוה כלל וכמ"ש ולבהמתך ולחי' וגו' בשוה עם מ"ש לך ולעבדך. וכ"ש שאין שום חוב כלל שיהי' האדם חייב לאכול מפירות שביעית ואדרבה הכתוב אומר ואכלתם ישן וכו'. וגם במשנ"ז שבליל שבת אין עלי' לז"א קשה ממ"ש בפע"ח ריש שער השבת שכל העולמות כולם מז"ת וג"ר דעשי' עד רבוא רבבות אלפים עולמות עד בחי' רדל"א יש לכולם עלי' בכניסת ליל שבת. בגמ' אי' פלוגתא ח"א מצות בטלות לע"ל וח"א אין מצות בטלות לע"ל. וי"ל דלא פליגי ואו"א דא"ח וכמשי"ת:
3
ד׳כתים ה' חננו לך קוינו הי' זרועם לבקרים. אף ישועתינו בעת צרה מדלא אמר לך ה' קוינו שתחננו מורה הלשון שמאמר לך קוינו הוא כמו נתינת טעם לטענת הבקשה ה' חננו. וי"ל מה זאת. וגם י"ל מ"ש חננו קוינו וכן סוף הפסוק אף ישועתינו הוא לשון רבים מדברים בעדם. ובאמצע הפ' אומר הי' זרועם וכו' שהוא ל' מדבר בעד רבים נסתרים. הנה הכתוב אומר חדשים לבקרים רבה אמונתיך שבכל יום נבראים מלאכים חדשים כידוע. וז"ש מצמיח חציר לבהמה שהוא שם ב"ן בהמה רבה דאכלה צמיחת אלף טורין בכל יום וכמ"ש חדתין נבוט לצפרין וכו' והוא ענין הבירורי' שמתבררי' בכי"ו מנצ"ק שנפלו בשבה"כ ונכללים בשם ב"ן שהוא בחי' המל' דאצי' אשר היא אמונת ישראל. וז"ש רבה אמונתך שע"י התכללות הנ"ק הנ"ל בשם ב"ן דמל' מתגדל פרצוף המל'. וסיבת התחדשות זאת היא לבקרים שהם בקר דיוסף ובקר דאברהם. פי' כי בקר הוא ענין הנץ החמה שיש בזה ב' דברים. א' דחיית החשך שמחמת עליית השמש נדחה החשך שהי' באויר קודם לכן. וזהו בקר דיוסף שהוא למעלה בחי' התגלות היסוד המעורר גבורות דנוק' כענין התנערי מעפר שהוא דחיית החשך המכסה ארץ שהיא בחי' הנוק' ממכ"ע ומחי' את כל המדריגות התחתונות עד בחי' ק"נ המסתרת ומעלמת לגמרי כמ"ש רגלי' יורדות מות בבחי' גלות השכינה לברר ניצוצין מקליפות וע"י הארת הבקר אור דיוסף מעורר את בחי' הגבורות דנוק' לעלות מן החשך ולהעלות הניצוצין עמה והן הן המלאכים הנק' חציר שנכללים ועולים בעלייתה. וזהו רבה אמונתיך שנתגדל פרצופה בבחי' הבקר דאברהם שהוא מדת החסד דדכורא שנק' אור וטוב כאור זריחת השמש שנראה אור גופה. וזהו ענין מ"ש כד אתכפיי' סט"א היינו דחי' החשך אסתלק יקרא דקוב"ה. כמשל מלך גדול אשר לו יאתה הדר כבוד מלכות והמדינה המורדת ממעטת הדר התפשטות מלכותו בעולם. וכאשר יכניעם במלחמה אתכפיין ונכנעים להגדיל התפשטות ממלכתו כראוי לו וענין כראוי לו היינו כפי מה שהוא האמת שבאור פני מלך חיים ונהנין לאורו [וזהו כמו שבבקר השמש חם והצל צונן. והיינו אפי' בקר דאברהם. אך זריחת השמש דצהרים כל האויר חם. ובבחי' יוסף היינו אתבסמת נוק' בהשפעת היסוד. וזריחת השמש דאברהם הוא ענין יסוד אבא תוך יסוד אימא ומסתיים בחזה דז"א. ואז מאיר בחי' האמת בבחי' האמונה. כידוע שבעמקות ההתבוננות קול דופק הלא האמת הגמור הוא כן כפי ענין ההתבוננות. והרגשת העולם שעפ"י ההרגל מתולדתו אך שקר נחל וזהו תכלית גדלות האמונה והתחלת ההגדלה הוא לבקרים בקר דיוסף ובקר דאברהם ורבה (וגדולה) אמונתיך הולך ואור עד נכון היום ויובן מן הדמיון בסדר העבודה דנפה"א בגוף כמ"ש בזוה"ק גופא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לו ומשפילו לעפר כמ"ש לעולם ירגיז אדם יצה"ט על היצה"ר זהו בחי' הבקר דיוסף דוחה החשך. וכתוב שם בזוהר כדין ההוא גופא משבח ומודי ומצלי היינו בקר דאברהם שנהנה מן האור. וכמו שע"י הבקרים מתחדש ענין רבה אמונתיך (גידול הנוק'). כמ"כ כתי' שירו לה' (ז"א) שיר חדש תהלתו (שיהל אורו ולא יהי' סתום בגוי') בקהל (ר"ל באסיפת) חסידים וכמ"ש אספו לי חסידי וכו'. ובמדרש אספו וכו' אלו פושעי ישראל הנקראים חסידים ופי' פושעי ישראל מאדמו"ר נ"ע כלומר פושע בשמירת את אשר הפקד אתו. וזהו פושעי ישראל כידוע בענין יעקב ישורון ישראל שישראל הוא בחי' מוחין דגדלות דוקא ומי שיש לו מוחין דגדלות א"ס ב"ה ואינו יכול לשמרן שלא יסיח דעתו מהן כל היום נק' פושעי ישראל. אך הקב"ה אומר אספו לי אותן החסידים שעל ידי אסיפתם יהי' לו ית' שיר חדש ונאוה תהלה בתוס' אור מן הקו"ח. ומאא"ס הכללי יהי' חידוש אור בקו"ח. וסיבת אסיפתם הוא ג"כ לבקרים הנ"ל דיוסף ואברהם כשמאירים בבחי' פנימית המלכות שרש כללות נש"י. ובקר דיוסף בענין זה הוא כמ"ש הבקר אור והאנשים שולחו והיינו ששולחו ויצאו ממצרים כמו יצ"מ דמרע"ה שיצאו ונתרחצו מגילולי מצרים שהוא הרגשת הישות כדלקמן. אלא התעוררות כח הנשמה עצמה טרם בואה בגוף שהיא מצד עצמה מכרת את בוראה. אך הכרה שלה היא בכלים שלה מעולם הבריאה. ובקר דאברהם הוא ענין האמונה שהוא הי' ראש למאמינים בכח ספי' המל' שנק' אמונה שהוא אלקות ממש דאצי' דחו"ג חד וכו'. (ואף דיוסף הוא ג"כ בחי' מרכבה וזרע אמונה בעצמותו אך פעולתו בבחי' הבקר אינו בא אלא לדחות החשך המעלים על כחות הנר"נ עצמן מקבלי אור האמונה בקרבם. שעי"ז יבאו הם עצמן להתעורר ולהתהלל בהילוי אור האמונה דבקר דאברהם). והנה לאאע"ה נמצא ג' שמות. מדרי' ובחי'. א' אברהם איש החסד כידוע שהוא מדת החסד. ב' האדם הגדול בענקים הוא אברהם. ג' ואברהם זקן. להבין את זאת יש לבאר ענין ואלה המלכים אשר מלכו לפני מלוך מלך לבנ"י. דכתי' בהו וימלוך וימת כידוע והי' זה תחת זה דוקא. אחר וימת המלך הא' דחסד אז וימלוך המלך הב' דגבורה ולא הי' להם מציאות ביחד כלל. ובעולם התיקון שהוא בחי' מלך לבנ"י ידוע שהוא בחי' ג' קוין כאחד חג"ת וכן חב"ד ונה"י וכו'. והענין כידוע דבאמת אדון עולם אשר מלך בטרם כל וכו'. רק שכתוב בכהאריז"ל שהי' הענין כמו המלך עם עבדיו בחדר א'. כי באמת הכל אחדות הפשוטה רק שאין דבר נמנע ח"ו בחוקו. ובכחו כל הנמצאים כידוע. ואין להאריך בזה כ"כ ועבר"צ להיות מלוכה בבחי' השתל' המדרי' וזה הוא כבוד המלך המרומם ברום מעלת רוממות המל' מדרי' זו למעלה מזו ולזאת הי' הצמצום והעלם אא"ס הפשוט שא"ס להתפשטותו ונמשך הקו"ח היורד ומתעגל באד"ק והוא צופה ומביט עד סוכ"ה והיינו הכח הכללי להשתל' המדרי' ככל אשר עלה במח' עליונה דגליף גליפו וכו' ושיער בעצמו וכו' ומאורות אח"פ דאדם הזה נעשה ענין האו"כ וימלוך וכו' לפני מלך מלך לבנ"י. והענין כידוע שאור הראי' באדם התחתון (וכן השמיעה וריח וכו') אינן ברשותו של אדם. ויש שקורין התפשטות הכח ראי' בשם קוי אור כח הראי' שבנפש. ובאמת אין לקרות לזה בשם קו כי הוא מתפשט לאורך ורוחב עיגול סביב לכל הצדדים בלי כוונת מכוון כנ"ל (שאינו ברש"א). וכמו הנר המאיר בבית שמתפשט האור ממנו מאליו וממילא שלגבי הנר עצמו אין שום שינוי בין אם הבית גדול שהתפשטות אורו הוא בשטח רב ובין מקום צר שאין מתפשט כ"א מעט. לכן באמת אין לקרות אור הראי' שאינו ברש"א בשם קו כ"א כשרוצה אדם להסתכל היטיב באיזה ציור או כתב אף שהרצון להסתכל אין לו ענין כלל לכח הראי' (כי זה מכחות הפנימי' וזה מכחות חיצוני' כמו בישול הקיבה את המאכל ודחיית המותרות וכו' כמ"ש במ"א). מ"מ ממשלה יש לרצון עליו שמחמת הרצון מתצמצם ומתקבץ אור וכח הראי' אל מקום הרצון דוקא. ואז יתכן לקרות בשם קו כי הוא נמשך מכח הראי' הטבעי' שבנפש ע"פ הוראת הרצון דוקא. יש בזה התחברות יותר גדול מן כח הראי' שבנפש אל אור הראי' המתפשט עד שלפעמים יוכל לעשות קלקול בכח הראי' עצמו מרוב הסתכלות בכוונה וכמ"כ יובן למעלה שע"י נקבי אח"פ דאד"ק הי' התפשטות והתגלות המח' קדומה שלו שצופה ומביט עסכ"ה (כמשל התפשטות כח הראי' הטבעי) לבוא אל המציאות הפרטי והשתל' מדרי' אחר מדרי' בבחי' יש ודבר נפרד מקו"ח דאד"ק עצמו ע"י או"כ דע"ס דנקודים. וכמו שבאד"ק עצמו הי' צופה ומביט בחי' המלוכה דעלה ברצונו הנ"ל (והיינו הורמנותא דמלכא דגליף בטה"ע) כן בהתפשטות ע"י או"כ נעשה וימלוך כו'. ולפי שאור הזה המתפשט בבחי' או"כ כח הא"ס ב"ה מיוחד בו ולכן מדרי' העליונה (דמלך הראשון) נתפשט מלכותה עד סוף מציאות כחה ולא הי' מקום למדרי' שתחתי' (דמלך הב') להתגלות בבחי' מציאות וכח למלוך כלל דבכלל מאתים מנה (והיינו דוקא במדרי' המלכים דז"א דנקודים שכולם בערך אחד הם להיות ע"י האו"כ נמצא יש ודבר נפרד מקו"ח. אבל ספירות הכח"ב שהם השתל' מדרי' המיוחדות בקו"ח וכמ"ש בתניא ח"ב שיחוד ע"ס במאצילן הוא הרבה יותר מן התכללות וביטול ויחוד הזיו במאור. א"כ פשוט שאין מדרי' עליונה מעכבת ע"י מציאות מדרי' תחתונה בדרך וענין זה. אבל כשבא לעשות התהוות דבר נפרד מקו"ח א"א זה כ"א אחר מיתת הראשון והיינו זה תחת זה). אבל בעולם התיקון הוא בחי' קוין דוקא. והיינו בחי' תוס' אור בקו"ח מן ראשית המח' עליונה דאדון עם עבדיו בחדר א' הנ"ל שהוא למעלה לגמרי ממדרי' וענין השתל' (עד שאין שם אפי' בחי' מעלה ומטה בנקודה א' כמ"ש במק"א). וע"י כח הארה הנ"ל יוכלו להתקומם ג' הקוין ביחד לפי שהארת הכח הזה בא ממקום שאין בו מדרי' השתל'. ואף שאין מקום להכיל בחי' ההארה המופלאה וטמירא ונעלמה מעין כל נמצא וגם מח' דאד"ק (שבה צופה וכו') לא תפיסא בי' כלל. אך אעפ"כ נותנת כח באור העצמי דאד"ק להמשיך או"כ היוצאים ממנו שיהיו נמשכים בכח כוונה ורצון כמשל ודמיון קווי הראי' ע"י רצון הנפש הנ"ל שהוא ג"כ נבדל בערך מכח הראי' שבגוף וק"ל הדמיון היטיב. ואף שבקווי הראי' הוא לצמצם ההסתכלות במקום א' היינו באדם התחתון דוקא. אבל למעלה הוא בחי' גדול דעה וכו'. וזהו ענין שם הוי' דתיקון. ופי' הוי' הוא הי' הוה ויהי'. והן הן הג' קוין. הי' הוא קו החסד והימין והוא נמשך בחסד עליון להיות נמצא ומתייחד כח הכוונה ומח' עליונה גם באו"כ. יהי' הוא קו השמאל להעלים האור עד עת קץ. הוה הוא קו האמצעי המחבר קו הימין לבוא בתוך קו השמאל ג"כ. כמו שיהי' לע"ל. ובחי' ז"א דתיקון הוא כולל הי' הוה ויהי' ברגע א' ביחד (וכידוע בענין מה שלשון הי' הוא עבר וע"י וא"ו ההפך כשאומר והי' הוא עתיד והיינו שהוא"ו הוא המשכה מן השרש עליון הנ"ל שמה שהי' הוא שיהי'. וכן יהי' הוא ל' עתיד דוקא ועם וא"ו ההפך מורה לשעבר והיינו נמי ע"י ההמשכה שבכח הוא"ו בא השרש למטה). וזהו ענין מלך לבנ"י דוקא שנקראו בנים למקום. דאע"ג דאתה בראתה ונעשית בריאה ודבר נפרד מקו"ח אעפ"כ מצד שלוקחה מן מהו"ע מוח האב יש בה כח להכיר את בוראה כמו שהוא הי' הוה ויהי' ברגע א' הנ"ל. ואף דודאי גם בעולם הנקודים דזתח"ז הנ"ל ע"כ הי' בו נשמות כידוע. וגם שהרי הוא התפשטות התגלות המח' עליונה ובמח"ע נש"י עלו שם. אך הנה נת"ל דעולם הנקודים הוא בדרך התפשטות אור בלא כוונת קוין. גם בבחי' הנשמות דשם שהן מפנימי' הכלים לא נמצא בהם רק האור וכח שבא בהם כמו שהם דבר נפרד מקו"ח. שגם שע"י היות הכח בא מפנימי' הכלים נמצא בהם הכרת אור הספי' המיוחדות בקו"ח. אך כחות הנשמה דרצון ושו"מ ומחדו"מ שלה המה נפרדים מקו"ח. וזהו שהתפעלותה בכחות שלה הוא בבחי' יש ודבר בפ"ע נפרד מקו"ח. אבל ע"י מדרי' עולם התיקון דקוין שיש שם בחי' דכר ונוק' אז הנשמות הם בחי' תולדה (ולא המשכת אור דדכורא המשפיע לבד). וכח הנוק' מכשירתן לקבל בכחותי' הנפרדים מקו"ח בחי' ההתפעלות מיחוד הקו"ח. וזהו בין למעלה קודם שנברא עוה"ז התחתון בין למטה משנברא העוה"ז. ובזה יובן מעלת אאע"ה שהוא אב לישראל ובימיו דוקא התחילו שני אלפים תורה דעוה"ז. ודורות שקדמו לו היו בבחי' שני אלפים תהו. אף שבריאת העוה"ז היתה ודאי כמ"ש ביום עשות הוי' אלקים דתיקון. אלא הענין הוא כמ"ש בלקו"ת שעד שלא בא אאע"ה לא הי' כלל בחי' הזווג (דדו"נ) למעלה. ולכן הנשמות דדורות שקדמו אף שהיו מכירים את בוראם דעולם התיקון הי' חסר להם כח האמונה. בחי' הנוק' עליונה ספירה גמורה המיוחדת בקו"ח. לא שמשו בהם רק כחות הנשמות הגבוהות שהיו בהם שעכ"פ התפעלותם הוא ברצון ושכל וכו' דדבר נפרד מקו"ח. לכן לא נא' בהם שקיימו התו' אפי' ברוחניות' (כמ"ש באאע"ה שקיים את כהת"כ כו'). דאוריי' וקוב"ה כ"ח ממש (והם לא הי' התפעלותם ברצון ושכל וכו' אלא בכח הנפרד מקו"ח כאמור). וכן המצות הן איברין דמלכא ממש כידוע. אבל משבא אאע"ה כתי' בו והאמין בה' שזכה לבחי' האמונה הנ"ל. הנה ע"י האמונה השיג התפעלות דתומ"צ למעלה בקב"ה (ולא שנמשכו למטה כבמ"ת ולכן לא קיים רק ברוחני' ההכרה). וזהו שהי' בחי' מרכבה ממש גם בחיי הנשמה שלו בגופו דהיינו בחי' ההתפעלות ממדותיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו וכידוע שהוא זכה להיות מרכבה לבחי' קו הימין (והיא כלולה מכולם ולכן קיים כהת"כ). אך אעפ"כ לא נא' בו רק את הנפש אשר עשו בחרן וכמארז"ל שאברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת וכו' והגרים לא נשאר מהם כלום בעדת ישראל. והיינו שממנו (דאאע"ה וכן משרה) לא הי' רק בחי' חסד לאברהם. הארת אור הטבעי דמדתו. ככח הראי' הטבעי בלא בחי' קו הנ"ל. זהו בחי' א' דג' השמות דאאע"ה הנ"ל. ובחי' הב' שהוא האדם הגדול הנ"ל לא נתוסף בזה בחי' תוס' בענין יחודו בבחי' מרכבה בקוב"ה המיוחד בקו"ח הנ"ל. כי כבר הי' הוא מרכבה שלימה לצורך עצמו ומ"ש התהלך לפני והי' תמים היינו שיהי' תמים גם בהסרת הערלה והתגלות היסוד הקדוש להיות גם מוליד בדומה דבר קיים לעד את יצחק וכו'. וזהו שנק' גדול דוקא. כי קטן אינו מוליד בדומה (אף שביאתו ביאה גמורה כשהוא בן ט' ויצא מכלל הפעוטות שאין בהם עדיין בחי' המדות לעצמן). וגדול היינו בחי' המוחין דגדלות מאו"א וכו' שלמעלה ממקום אחיזתו בבחי' המרכבה (וכענין נכנס יין יצא סוד לחוץ כמ"ש במ"א). אז אברהם הוליד את יצחק. ובחי' הג' הוא ואברהם זקן הנ"ל היינו שזכה בבחי' מדרי' המרכבה שלו גם לפנימי' ז"א. דע"ק וז"א כ"ח כידוע. להמשיך גם משם בבחי' התולדה דוקא. והוא ענין ובחי' שקיו דאילנא למעלה כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי (בבחי' הריבוי) בההוא שקיו וכן למטה שהאבות עצמן אי"ו הם גופא דאילנא. וע"י בחי' השקיו בגופא דאילנא מתרוממים גם ענפיו ועליו ופירותיו בבחי' תוס' שפע החיות ויעלו למעלה ראש בהסתכלות כלפי מעלה והיינו להיות בא ממנו ע"ה עוד תוס' עוז וכח בכח התולדה להוליד השתל' כל מדרי' דס"ר נשמות שאין כחם בחי' מרכבה. וזהו כשבא עוד אאע"ה להמשיך השתל' התולדה גם ביצחק ולהלן עד ס"ר נשמות וכו' כתי' ואברהם זקן. והוא מדרי' העליונה הג' הנ"ל. ואחר מ"ש וימת יוסף וגו' וכל הדור ההוא כתי' וימררו את חייהם (דכנס"י). דהיינו בחי' האמונה שהורישו האבות ע"ה לכל תולדותם אתכפיי' בגלותא שלא בא ממנה שום כח התפעלות בגופם, ואפי' בנשמתם שבגופם. אז נעלמה מעין כל חי בחי' המל' העליונה דמלך לב"י הנ"ל וקוב"ה סליק לעילא בבחי' עיבור גו אימא עילאה (דהיינו בהעלם הסוד). ובחי' ההנהגה בעולמות היתה במדרי' ההשתל' כענין ודוגמא וכעין זה תחת זה השתל' המדרי' דוקא עד הכוכבים והמזלות למטה ומזל טלה דמצרים הי' אז עליון. וזהו כבי' למעלה שאור ההנהגה הי' מלובש בגילולי מצרים. וכן ישראל למטה ירדו בשערי טומאה דגילולי מצרים. והיינו בחי' הרגשת הישות דעולמות עד שנעלמה מהם גם כח ההכרה הטבעית דנשמות גם בהיות בקרבם אפי' בחי' האמונה בירושה כנ"ל, ואמנם בחי' יצ"מ היינו בחי' לידת ז"א ויצא מהעלמו בתוך מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו ומת כל בכור ומעלה הקודמת שלהם בכח המזלות הנ"ל, ופסח ה' על הפתח. הפתח הוא בחי' האמונה דישראל הנ"ל שהוא הפתח לבוא לאור עצמות ז"א כידוע וכנ"ל. וזהו לכתך אחרי במדבר בכח האמונה למעלה מהטעם ודעת לגמרי. אך ידוע ומבואר בכ"ד שהגם שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה הם לא ראו כלום אפי' בכח הכרת הנשמה הטבעית והוצרכו לזה מ"ט ימי הספירה לטהרנו מקליפותנו ומטומאותנו שנתלכלכו בגילולי מצרים וגם ממה שבא להם בנפילת הנשמות בחטא עה"ד וכו'. וע"י המ"ט ימים נעשה תיקון המדות שהוא מהות הנשמות באור וכח האמונה המקבלת בחי' הקוין דז"א. עד שבאו למ"ת ופב"פ דבר ה' בשלימות המוחין דגדלות כאדם הגדול הנ"ל. והיתה התולדה מזה קבלת ישראל למטה בגופם ע"י נשמתם והאמונה כנ"ל אברין וכח דתו' עד שיהי' בכח ופעולת נשמתם בגופם קדושת התומ"צ (וכידוע בענין עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב וכו'). וכענין הידוע שתרי"ג אברי הנשמה הן הן תרי"ג מצות ע"י ההכרה דנשמה בבחי' האמונה למעלה ברוחניות (ולכן קיים אאע"ה כהת"כ כנ"ל) וע"י המ"ת דאנכי ה' (בעצמו כבי') אלקיך ונעשו אז חירות ממה"מ וגם העולמות נזדככו וכו' כמ"ש בתניא. והי' קיום המצות נובע בהם מקדושת עצמותם שקבלו במ"ת. אך אחר חטא העגל ירדו הם והעולם עד שהוצרכו להלוך במדבר להכניע ולדחות הקליפות דנחש שרף ועקרב שהיו מעכבים בואם לא"י שהוא מקום מלכותו ית' (פ' רחל) ששם אפשר לקיים כל מצות התורה, וע"ז נאמר אשר קדשנו במצותיו דוקא. כי אף שבא בקרבם כח התומ"צ מאברין דמלכא באברי הנשמה שלהם. הנה הוא בבחי' סוכ"ע וכח ההתפעלות שלהם מאור הזה נעלם בירידתם מהחירות ממה"מ הנ"ל אך ע"י קיום המצות בפו"מ גם המה בגופם ונשמתם מתקדשים בקדושת היחו"ע דקובה"ו הנעשה ע"י קיום המצות:
4
ה׳ואחר כ"ז י"ל ענין שירו לה' שיר חדש הנז"ל דהיינו בחי' תוס' אור מן המח' העצמיית הנ"ל בקו"ח. ע"י אספו לי חסידי הנ"ל שזהו כאשר בא לבחי' הפירוד ע"י הסתלקות המוחין דגדלות א"ס ב"ה שהוא הכרת ואמונת יחודו בעולמות כמו שהוא יחיד לבדו. ובהסתלקות השגה זאת יוכל להתעורר בקרבו כחות הנפה"ב וגסות מדותיו הרעים אף שלא יבא לידי חטא בפו"מ. מ"מ הוא פגם בנשמה כי הנשמה עצמה א"צ תיקון כידוע וירדה בגוף לתקן כחותיו ומדותיו ולבער את רוח הגסות והטומאה מהם ואם הי' עולה בידה כהוגן הי' זוכה מעין לע"ל שיעביר את רוח הטומאה ונגלה כבוד ה' בהכרה תמידית. ואם הוא פושע בבחי' ישראל מוחין דגדלות הנ"ל ומאבדם ה"ז פגם בכח הנשמה שאינה מתקנת את הגוף כראוי לה (והגם שידוע שא"א לבחי' מוחין דגדלות עתה יותר מג' שעות בב"א. אך עכ"פ כח הנשמה והאמונה בבחי' יניקה לא תסור ממנו. בלא, התפעלות הלב והמוח ובלא הולדת השגות חדשות. משא"כ כשנופל במדות הרעות וגסות דנפה"ב וכו'. אך ע"י הבקר דאברהם ויוסף הנ"ל יוכל לעורר מחדש בחי' המוחין דגדלות. והתעוררותם ע"י הרהורי תשובה מעומק הלב בבחי' תוקף האור חוזר דנשמה לקדמותה ועי"ז בא אור חדש מלמעלה בבחי' תוס' בקו"ח כמו בפעם הראשון דעולם התיקון. אך ע"ז באה הבקשה ה' חננו בחי' מתנת חנם פי' חנם בלא מצות. שלא יהי' קדושת הנר"נ רק מכח המצות כנ"ל בענין אקב"ו אלא כמ"ש אחר ספה"ע יתוקן מה שפגמתי בספי' ומדה פ' ואטהר ואתקדש בקדושה היינו המדות דקדושה עצמן הנמשכין ע"י ספה"ע במ"ט ימים כנ"ל. ואומר הטעם לך קוינו כלומר אנו הגורמים שתהי' אתה בא בבחי' קוין דוקא שזהו מלך לבנ"י דוקא כי אין זולתם בחי' מקבל לזה כנ"ל לזאת מבקשים הי' (אתה בבחי' הקוין דוקא) זרועם לבקרים פי' כח להבקרים הנ"ל שיבאו בחי' הבקרים מבחי' עצמות האור דקוין וע"י יהי' התיקון שנתקדש בעצמות המדות שלנו דנשמה בגוף בקדושה שלמעלה כמו בספה"ע הנ"ל. ואומר עוד אף ישועתינו. ידוע שלשון ישועה כמ"ש לה' הישועה היינו הארת ש"ע נהורין דכתר בז"א שנק' הוי'. והוא ענין שקיו דאילנא הנ"ל ועי"ז תבוא הישועה גם אלינו אפי' בעת צרה והיינו עתים לרעה שיש בסדר העולם וירידת המל' והנשמות בהתגברות הקטרוגים כנ"ל. גם אז תהי' ישועתינו מבחי' אור הקוין הנ"ל משרשם המתחדש בכל יום ע"י לך קוינו כנ"ל. ומעתה יובן בענין השבת דעליית המל' בשבת דמעלי שבתא היינו דששת ימי המעשה עשה ה' את השמים וכו' ועוסק כבי' באנהגא עלמין וה' איש מלחמה בתיקון עולמות דיש ודבר ולכן היחוד דמל' ואור האמונה שמקבלת מז"א ע"י בחי' ע"ס דבי"ע הוא דוקא והיינו מ"ש היחוד ע"י מט"ט וכו'. אבל בשבת נא' כי בו שבת מכל מלאכתו ואינו מתלבש בהם והמל' עולה לקבל מפניו דוקא. זהו בחי' עלי' גדולה למדת המל'. אבל לז"א אין זה עלי' כלל כי הוא הי' הוה ויהי' ברגע א' כנ"ל רק שעכשיו יכולה לקבל מעצמותו. וגם ענין כל המדרי' דז' וי"ג שכתוב בפע"ח שהיא עלי' לכל מדרי' העולמות עד רדל"א היינו בבחי' עליות מדריגות דוקא בהשתל'. אבל בבחי' אור הקוין דז"א שעיקרן מלמעלה מערך וסדר מדרי' כנ"ל אין זה עלי' כלל. רק ביום השבת יש לו עלי' היינו ע"ד התולדה דגדלות ממוחין דאו"א ומעו"א להיות כענין מוליד בדומה. ובנפה"א למטה היינו במעלי שבתא הוא בבחי' עאל ולא נפיק. וביום השבת מקבלים ישראל בבחי' עייל ונפיק וכו'. ולכן יש בסעודות שבת בחי' המצוה ממש סעודתא דחק"ת וכו'. וסעודתא דע"ק. כי ע"י התגלות אור הקוין להדיא בא המזון להחיות מדרי' ההשתל' באור הפנים דקדושה עליונה. אבל ענין השמיטה הגם שהמל' מאספת כחותי' מבי"ע ועולה לאצי' ומשם מאירה בבחי' או"מ לעולמות דבי"ע ואין שום עבודה בקרקע ארץ ממנה יצא לחם כי הוא יורד ובא שלא ע"י עבודה בבחי' היש כלל (ובמק"א נת' שהוא ע"י בחי' הסתים דישראל ולכן דוקא כשהם עלי' יש קדושת השביעית. אך לא בבחי' הגליא שלהם שהוא ענין העבודה). וזהו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה פי' שבת הארץ היינו קדושת פירות שביעית שנמשכת בהם ממדרי' המל' בעלייתה לאצי'. וזהו לאכלה ולא לסחורה שהוא בחי' עבודת הבירורים וכן ולא להפסד שאסור להמשיך השפע דשבת הארץ לחיצוני' ח"ו שהן כליון והפסד ולעבדך ולאמתך ולבהמתך ולחי' אשר בארצך כי הקדושה נמשכת במדרי' ההשתל' עצמם (ולא כנ"ל בשבת שהקדושה היא מלמעלה מהשתל' ושבת קדשו הנחיל לנו דוקא ליהנות מאורו כנ"ל). לכן לא שייך ענין המצוה באכילת פירות שביעית כי בחי' המזון וגוף העולמות מקבלים אור קדושת השביעית בשוה:
5
ו׳וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים וכו' והיו לך ימי שבע שבתות השנים מ"ט שנה. וי"ל מה מודיענו בזה. הלא החשבון ידוע. וגם מהו לך. ובמ"ש וספרת לך דרז"ל שהספירה שנאמרה בל' יחיד תלוי' בב"ד ותקיעה דיובל דכתיב ל' רבים תעבירו שופר כל יחיד ויחיד חייב לתקוע. וגם וקדשתם את שנת החמשים שנה כתיב ל' רבים ולפי הנ"ל קאי על כל יחיד ויחיד וקידוש כל המועדות בישראל אין תלוים רק בב"ד. ובספה"ע כתי' וספרתם לכם לשון רבים והיינו שכל יחיד ויחיד חייב. וי"ל הטעם לחלק בין ספירות השמיטות לספה"ע. וגם י"ל במ"ש דלשון יחיד קאי אב"ד דוקא הלא הכתוב אומר שש שנים תזרע שדך תזמור כרמך ל' יחיד וקאי על כל יחיד ויחיד דוקא. ועוד י"ל לפי מה ששמעתי פא"פ מאדמו"ר שעליית כל התפלות דחול עולים בשבת ודכל השבתות עולים ביוהכ"פ ודכל יוהכ"פ עולים ביובל וא"כ קדושת יובל גדולה מכולם. ולפ"ז תמוה למה בכל יוהכ"פ לא נא' וקדשתם אתם. וביוהכ"פ דיובל כתי' וקדשתם אתם דוקא. ועוד שאם קדושת יוהכ"פ גדולה משל שבת למה חילול יוהכ"פ אינו רק בכרת ושבת במב"ד. ומעין זה י"ל מ"ש העובר על דברי חכמים חייב מיתה משא"כ בכל מצות התו'. וגם יש לבאר היטיב תירוץ הפרד"ס על קושייתו במ"ש בספה"ע שבע שבתות וכו' תספרו חמשים יום ואין סופרים אלא מ"ט. ותירץ ז"ל דע"י ספירת המ"ט סופרים גם את החמשים. כי אין החמשים רק שלימות וכללות המ"ט הבאים ע"י הספי' דמ"ט. ועוד י"ל במ"ש כי תבואו אל הארץ וכו' ושבתה הארץ שבת לה' הלא אין השביתה אלא לאחר שש שנים שתזרע וכו':
6
ז׳מפורסם בספרים שבכ"ד יש בו בחי' ניצוצי קדושה המתבררים ועולים לקדושה ע"י קיום תומ"צ. ובע"ח שיש בחי' אורות ניצוצין כלים. ובל' קבלת הבעש"ט הוא עולמות נשמות אלקות והכל א'. ובמק"א מבואר. פי' האורות הן בחי' אלקות דכח הפועל דאא"ס ב"ה הכל יכול להתהוות עולמות יש ודבר בפ"ע. והנשמות הן המחברים גילוי האלקות בעולמות וכשמתו מלכים דארץ אדום ונסתלקו האורות שלהן למעלה מעלה במאצילם ועלמין אתחרבו אין זה העדר לגמרי כלא הי' כלל אלא שהאורות נסתלקו למעלה מהמציאות והניצוצין והכלים דעולמות נפלו למטה מן המציאות אבל עדיין יש להן אחיזה בשרשם באורות שנסתלקו במיתת המלכים רק שגם הניצוצין וכלים דעולמות גם הם כמתים ולמטה מן המציאות. (וידוע הדמיון לזה ממחדו"מ של האדם בעוה"ז הם אחוזים ותלוים בו ולכן כתי' עם כבד עון כידוע עד שיש בהם אור וכח מחיות הנפש אף כשפנה האדם מהם לגמרי ושכח עליהם דהיינו שכח ואור הנפש נתפשטו מלבושים דמחד"מ אלו ונתלבש באחרים עכ"ז יש להם אחיזה ולא העדר לגמרי כידוע בענין כף הקלע). עד שבא המלך הדר (שהוא מלך לבנ"י). ושם אשתו וכו' שהוא שם מ"ה החדש היוצא דרך מצחא דאד"ק ומתלבשים ע"ס דשם מ"ה הזה עם ע"ס דב"ן ונשתלשלו הפרצופים דעו"א ואו"א וזו"נ שאמר (עשרה מאמרות) והי' העולם דבחי' עולמות דעלמין דאתחרבו כנ"ל בבחי' הוי' ומציאות כי נתן בהם מבחי' הוי' שלו כבי' כמ"ש במק"א שהוא כענין שנתן מכבודו לבו"ד. ועי"ז נתהוו מאין ליש וממילא יש בהם גם בחי' אלקות ונשמות בכח המאמרות וגם בחי' האלקות ונשמות שנפלו ע"כ גם הם נמצאים בהם אלא שהם כמתים בקרבם ואין שום כח ופעולה נמצא מהם לענין התהוות העולמות ליש ודבר כי אין התהוות העולמות ליש ודבר במציאות רק מאור הוי' דמ"ה החדש וב"ן והיינו בחי' אלקות ונשמות דעולם התיקון. וע"י התומ"צ ועבודה ותפלה עולים הניצוצין (שהן בחי' אלקות ונשמות דתהו) לתחי' וחיים מאו"כ דתיקון. וע"ז נא' מחי' מתים ברחמים רבים תמיד. ומ"ש ונאמן אתה להחיות מתים הוא שישובו האורות דתהו גם הם להחיות העולמות גם בבחי' העולמות ובהתגלות למטה. וביאור הדברים. הנה אדון עולם אשר מלך בטרם כל וכו'. רק שהי' כמו האדון עם עבדיו בחדר א' כ"כ בסרד"א מהאריז"ל. פי' אף דהיד ה' תקצר ובכחו כל נמצאים ויש השתל' וכל דבר. אך כשהכל הוא במקום האחה"פ ה"ז כמו בחדר א' ואין זה שלימות המלוכה ובמק"א מבואר יותר (במה"ש). אך האחה"פ הוא בכל מקום ואין שייך בזה אפי' צמ"פ. כי הוא אחדות וכו'. וגם שעלה ברצונו לברוא עולמות מל' העלם שיהי' נעלם מהנמצאים שהם בחדר א' אעפ"כ במקום האחה"פ הכל הוא בחדר א'. ולכן אמרו גליף גליפו (שהוא שיער בעצמו כל הנמצאים) בטה"ע דוקא. שהוא אור הא"ס. שזהו כמו ענין התפשטות אור ממאור. ובהתפשטות האור שייך ענין גליפו כלומר שמצמצם ההתפשטות לזה יתפשטו ולזה לא יתפשטו לא שייך כלל לומר שם כמו באור מאור טבעי שכשאין מחיצה מדבר זולתו מתפשט להלן להלן באין מעצור וזה פשוט). אך אעפ"כ לא הי' מקום לעמידת עולמות מל' העלם כנ"ל מאחר שהוא במקום האא"ס שא"ס להתפשטותו. ולכן במקום הגליפו דכל מה שעתיד אינו אלא כח ואור א"ס להתפשטותו וכלומר שיכול לעשות התפשטותו בבחי' גבול ותכלית ככל מה שעתיד להיות הנה זה הגבול הוא כח הא"ס עצמו שא"ס ליכולתו ובעמ"ו נק' בשם כל יכול. ולכן אין מקום לעמידת העולמות דוקא אבל מציאותם כבר יש. ובמה"ש מבואר באריכות. ע"כ עשה הצמ"פ מן התפשטות האא"ס שלא יתפשטו לשם כלל בבחי' אור. וכלומר שבכח הכל יכול חידש מציאות מקו"פ מהתגלות אא"ס ונק' טה"ת. והרצון הראשון אשר מלך בטרם כל ירד בטה"ת הזה בצלם אדם ישר צופה ומביט עסכ"ה וכלומר כל המציאות ששיער בעצמו כנ"ל. וה"ז כח מוגבל רק למה שעתיד להיות ולא יותר. אך עדיין הוא השוה ומשוה קטן וגדול דגם שיש קטן וגדול אך הוא בכח א' שוה. וז"ש דבאד"ק אבי"ע בהשוואה א'. ובאה הקבלה שע"י בחי' אח"פ דא"ק נתחדש ענין או"כ. פי' האור הוא שוה (בהשוואת הקו"ח היורד ומתעגל בא"ק). אך הכלי עושה תמונה פרטי' בהאור שהוא הכח השוה לכל מה שעתיד להיות. ואו"כ הראשון הוא וימלוך בלע וכו' שנתפשט לעשות מציאות עם נפרד מהשוואת הקו"ח ע"י כח בחי' הכלים בכח מלכותו במדה ההיא העליונה וכשנסתלק אורה קרי בי' וימת בלע. אז מלך המלך הב' וכו' כמ"ש במ"א. עד שמלך הדר ושם אשתו. ובמלכים שמתו לא נז' שם אשה. דהנה ענין מלכות המלכים אמרו בהם שכ"א אמר אנא אמלוך. פי' שכאשר נמצאת הספי' בכח הכל יכול דאד"ק המוגבל במחה"ק שלו דצופה ומביט הנ"ל התפשט ממנה ענין עולמות נשמות אלקות הנ"ל שיש בהן הנהגת המלוכה כפי המחה"ק. והיינו שכך נתהווה המציאות דעולמות ההם שיהי' בכח הנשמה מתפעלים מאלקות דכח הפועל בנפעל שבא מאו"כ דספי' המולכת אז כעם הנפרד (מקו"ח) שאין מתפעלים כ"א בבחי' קבלת מל' המולכת וכשנסתלקו האורות מכלי המלכים ואשתארו כגופא בלא נשמתא גם כח הפועל שבנפעל אין יכול לעשות שום התהוות עולם (וההתהוות מאין ליש צריכה להיות תמיד כמשל אור הנר וכידוע). וממילא גם כח בחי' הנשמות נתבטל ונפל הכל למטה מן המציאות כמ"ש במק"א וכנ"ל עד שמלך המלך הח' דשם מ"ה החדש. וביאור ענין שם מ"ה החדש והקודם הוא כידוע דבמ"ש בס"י ע"ש בלי מה יש ב' פי'. הא' בלי מ"ה בלי מהות וכלומר שמציאות הספי' וכחה הוא בחי' ביטול במציאות וזהו שם מ"ה החדש. והפי' הב' הוא כי לשון מה הוא כמו ונחנו מ"ה כלומר דבר שאינו כלום. ובלי מה היינו שאינו כ (שאינו כלום) אלא שאף שמיוחדים במאצילם כשלהבת הקשורה בגחלת וכו' ואינם כן בחי' יש ודבר בפ"ע ח"ו פעולתם היא בבחי' תוקף הישות הנק' בספרים בשם ריבוי האור שהוא תוקף האור והכח לעשות ככל אות נפשו ורצונו (וזהו אנא אמלוך הנ"ל) עולמות דיש ודבר ולמלוך עליהם להיות ישות העולמות עומד במציאות ויהי' מתנהג ברצון ושו"מ של המלך. ובדרך זה עיקר שם עולם מל' העלם הוא על ישותו במציאות שנעלם ממנו ביטולו באמת במציאות במקורו המהווה אותו ואין לו ביטול אלא בכח המלוכה המנהיגו, אבל מ"ה החדש היינו שבא בחי' תוס' אור בקו"ח דאד"ק בעוז וכח דאחה"פ בחי' המאור דאא"ס שכל הכחות והפעולות דבחי' כל יכול דאא"ס ב"ה אין עולים בשם מציאות כלל לגבי אחה"פ כנ"ל ומציאותם והעדרם שוה בהשוואה גמורה לגבי'. א"כ כשבא איזה רמז גילוי מענין האחה"פ מתבטל המציאות שנמצא בבחי' הכ"י כנ"ל בעצמו מלהיות לו איזה שם מציאות בפני הגילוי הזה. אמנם א"א לומר שבא בחי' גילוי מאחה"פ שהרי הוא גלוי ועומד מי מעלים ע"י וכנ"ל. אך זהו ענין שם מ"ה החדש דרך מצחא דאד"ק כלומר כח פעולת מעין מה שהי' אם הי' אפשר לומר גילוי. דהיינו בחי' ביטול הנמצאים. וזהו בחי' מל' דאד"ק שלבדו ימלוך כלומר שכח מלכותו לפעול בעם ביטול גדול והתפעלות שהוא מלך לבדו ואין מציאותם עולה בשם כלל ולא שעושה ח"ו העדר במציאותם אלא אדרבה שמגלה בהם קצת מעין אור האמת דאחפ"ש וה"ז כמשל המזכך את האבנים שמערימות העפר עד שנעשו ספירים וכו'. ותהי ראשית ממלכתו דאד"ק בחי' עתיק אורח אצילות כלי דשם מ"ה שע"י הבחי' כלי בא אור וכח למציאות נפרד מקו"ח כנ"ל והיינו לבחי' עולמות נשמות אלקות שנפל ממלכין קדמאין כנ"ל. והמשכיל יבין שיש בזה ב' בחי' דכר ונוק'. כי העוז וכח שכעין דמיון גילוי מאחה"פ (מה שבאמת אינו שייך כלל כנ"ל). הוא שם הוי' שמהווה את העולמות וכלומר שנותן מאור הווייתו (דעוז וכח שדרך מצחא הנ"ל). להיות שם מציאות של אורו וכחו והווייתו מאיר ומחי' את בחי' אנ"ך או ענ"א דתהו הנפרד מקו"ח וכו'. וכשאור וכח זה מאיר בהם לא יתוסף בהם שום כח לעצמם בבחינתם שנפרדים מקו"ח. מאחר שהוא אור שוה למציאותם והעדרם כנ"ל. ומה שאמרנו שהוא מולך עליהם היינו שזורח אורו בהם דהיינו כח הביטול של הישות דענינם יהי' מה שיהי' נפרד מקו"ח. ולפי שהאור ועוז מלכות הזה מולך על כל הבחי' פרטיות דמלכין קדמאין שמאיר עליהם אור הביטול הנ"ל. הרי יובן למשכיל שהגעת האור מכח ועוז זה אל בחי' הפרטים (שמציאותם והעדרם שוה לגבי הכח הזה. אין זה אלא בחי' נוק' כענין והתקין לו ממנו בנין שאחר שזורח הוא שם אור עוז וכח הזה חוץ לכלי דק דאד"ק נעשה ממנו בנין דשם ב"ן הבונה את האנ"ך דתהו לשם עולם, ופי' שם עולם כאן הוא העלם ממנו מה שהוא. כי כל הוויתו במהותו ומציאותו הוא מאור וכח שמעין גילוי דאחה"פ שהוא הביטול הגמור כנ"ל. וממנו נבנה התהוות הפרטים דאנ"ך דתהו. וזהו ענין השמות דמ"ה וב"ן ושם אשתו דמלך הח'. וגם בו לא נז' כלל ל' אנא אמלוך אלא הוא שם מ"ה בלי מה דפי' הב' שאינו כלום ואין שום שם מלכות לעצמו אלא מל' דאד"ק הוא. ובפ' עתיק מ"ה וב"ן כאחד הם כלומר שלבדו ימלוך כנ"ל. שאור וכח הביטול דשם מ"ה מאיר בבחי' שם ב"ן עד שהביטול הזה הוא גם באנ"ך וענ"א דתהו (וכמ"ש במ' השו"ש דבעתיק הוא מקומו ש"ע וגם העולם מקומו). וזהו כולו פנים. והנה ע"ק וז"א כ"ח. פי' דעיקר מציאות וחידוש התהוות העולמות הוא מהוי' דז"א שהוא עצמו מאו"כ דמ"ה וב"ן. ולכן ממנו ודאי מתהווים עולמות דיש ודבר נפרד מקו"ח בלא ביטול ישותם כלל (אלא שכ"ז הוא רק עולם ל' העלם כי הווייתם הוא רק הביטול דמ"ה החדש כנ"ל וזה נעלם מהם ומלובש בישותם לעצמו). והוא הי' הוה ויהי' כא' דהיינו שהתהוות העולמות ליש ודבר ממנו הוא קמי' כמו שעתיד להיות בסוף יומיא ונשגב ה' לבדו א"כ היינו דע"ק וז"א כ"ח. אבל מסט' דמציאות העולמות והנהגתן מתפרשין מילין והוא מהווה הכל ביו"ד מאמרות בבחי' סוכ"ע ונוק' ממלא אותן בבחי' ממכ"ע כידוע. וזה נעשה ע"י או"כ דאו"א כי פנימי' אבא פנימי' עתיק אלא דבאבא הוא אור בכלי ממש (ובעתיק אא"ס מלגאו כלי דכתרא עילאה מלבר ואין שם בחי' אורות פרטים כמ"ש במק"א). וחכ' הוא כח מ"ה כלומר כח שיש בשם מ"ה הזה שהרי הוא כח ואור מעוז וכח התוס' אור בקו"ח ובוודאי לא נופל הוא מלהיות יכול לעשות את כל. והיינו כמו עד"מ ודמיון שיכול להמציא סברא שמבחי' הביטול הגמור דשם מ"ה החדש הזה יבוא מציאות ישות עולמות והנהגתן. וז"ש הנטיעות כקרני חגבים הוו בבחי' אבא כלומר הנטיעות הן או"כ דז"א דתיקון ובאבא שהוא כח מ"ה כנ"ל לעשות את זאת הי' רק רושם בעלמא. וביאור הדבר עפ"י מה שידוע בענין שתיק רב שלא מצא תשובה לקושייתם ואע"פ שלא חזר מהוראתו. שהוא ענין ו"ק דאבא (בבחי' החכ' דתושבע"פ שבנשמת תנאים ואמוראים בגילוי אור סקירה והשגה). ופי' ו"ק דאבא הוא שרש ז"א דאיהו משפט (הדת) דרב ראה שהדין הוא כן בסקירת החכ' ולא באה לו בגילוי בבינה כלומר ביסוד אימא בבחי' פנימי' הקליטה דבינה יתירה נתנה באשה כמ"ש במק"א ובמ' השו"ש בענין נבונים לא אשכח והיינו בבחי' היסוד דאי' מקום הבירורים שהיא קולטת את התמצית ועיקר פנימי' המכוון על דרך מ"ש אין הולד נולד אלא מן הברור שבטפה וכשמוצצת ומבררת את הברור והתמצית נעשה הענין מובן ומושג ואין עליו שום קושי'. אבל גבול שרש הפסק שהוא הסברא הנסקרת בחכ' שהוא דבר גבולי מוגבל בו"ק והם דקים כקרני חגבים (פי' איידיל זעהר בל"א) עד שעדיין אינו נראה בעליל והנראה ממנו תפול עליו קושיא וסתירה והיינו לפי שלא נגלה עיקרו ותמציתו לראותו בעליל. ומן המשל הזה דוגמתו דכח מ"ה שבחכ' שבפנימיותה פנימי' עתיק ממש ולכן אור שנברא ביום א' ספי' ראשונה באור וכלי ממש שהיא החכ' דאור אבא (שהוא טמיר וגנוז באצי') אדם צופה בו מסוף עולם ועד סופו (רק שאינו מש"ע והעולם מקומו כנ"ל בעתיק). כח מ"ה דחכ' זו היא להמציא ולהוליד פ' ז"א שהוא הקב"ה שהקדושה עליונה דע"ק וז"א כ"ח ברוך ונמשך באו"כ מוגבלים לאנהגא בהון עלמין פי' להנהיג ולהמציא כל ענין העלמין בין בהתהוותן בין בהנהגתם. והיינו להיות יש ודבר ממש נפרד מקו"ח לבד באצי' ויש גמור נפרד גם מהרגשת המהווה אותם בבי"ע והיש הזה נעשה מן אנ"כ וענ"א דתהו ע"י שז"א נותן בהם מהוי'. שלו להיות גם בהם מהוי' שלו והתהוות מאין ליש ומזה נעשה גוף העולמות דענ"א מה שנתברר מהמלכים (ומלכותם כנ"ל) שמתו דתהו להיות עולם אצי' נעשה עולם במדרי' אצי' ומה שלא הי' יכול להיות אצי' ניתן לו כח התהוות בערך בי"ע. והתהוותם הוא מכח הז"א שבו שם מ"ה החדש כנ"ל ביאור ענין דשם מ"ה החדש מורכב בשם ב"ן מאנ"כ (וענ"א) דספי' המלכים עצמן שמתו וע"י זיווג או"א נתבררו ונעשה המלך החי שבז"א כבר חיים האנ"ך ונתאחדו ממש באור השם מ"ה החדש ובעשרה מאמרות דז"א יצא כח התהוות לבחי' עולמות דתהו להתהוותם כפי צווי המאמרות דז"א וממילא יש בעולמות שנתהוו באבי"ע בחי' האלקות והנשמות השייך להם מבחי' עולם התהו רק שהם אינם משמשים להתהוות העולמות כלום (כמו שהי' בעולם התהו ממש כנ"ל). אלא כח התהוות בא בהם מגילוי איזה אור ע"י צמצום או"כ דז"א ואותיות המאמרות שהוא גילוי אור שם מ"ה החדש (כנ"ל ענינו) באצי' ואתגליפו אתוון בלבושין דיש ודבר ממש דעולמות בבי"ע. נמצא הכל הוא רק גילוי שם מ"ה שהוא הביטול דשם מ"ה החדש במדרי' ומקום בי"ע וזה נעלם מהם לגמרי ואף שנבראו בעלי הגמור דשם כנ"ל רק שבא מורכב ביש ודבר נפרד עתה בבחי' הוה לבד אבל ז"א עצמו המלך החי הוא הי' הוה ויהי' כאחד כמו שיהי' בתחה"מ דונאמן אתה להחיות מתים לע"ל שיחי' גם בחי' אלקות והנשמות מתהו שבעולמות כנ"ל. וזהו דשם עולם בעולם התיקון הוא שנעלם ממנו מה שהוא כלומר שבאמת אינו רק גילוי הביטול דשם מ"ה החדש במדרי' ומקום בי"ע וזה נעלם מהם לגמרי. ואף שנבראו בעלי עשר כחות דרצון ושו"מ ומחדו"מ וכח תרי"ג אברים באדם כלומר בדמות אדם. אין הכחות שלהם רק נפרדים לעצמן במדרי' דבי"ע. נמצא שהגם שכל עיקר התהוותם הוא מכח מל' דאד"ק (ע"י או"כ דז"א) אין הם מכירים ויודעים כלום מזה ולזה התקין לו ממנו בנין הנוק' בחי' ממכ"ע דאבי"ע לדעת איזה גילוי והתפעלות מז"א זהו באור ענין זו"נ. וזו"נ הם תולדות אבא כח מ"ה דחכ' שהמציאה הפלאת ענין זה דקוב"ה ושכינתי' כאמור. אך בחכ' הי' כקרני חגבים ובפנימי' יסוד אי' אתברירו ונמצא בה ענינים כעין תולדותם לחוץ מיסוד אימא. וכמו במשל הנ"ל שכאשר סברת החכ' מובנת בטעמה מסתעפים ממנה סדרי הדין בפרטיו (בבינה הם עדיין רק בבחי'. כמו בג' טעמים דסוכה שהיא גבוה וכו' כידוע וזהו ז"ת דבינה ותבונה. אך יצר לב האדם וכו' יכול להיות טעם למשפט ודין להביא המבול וכמ"כ הי' נתינת טעם ללא אוסיף עוד לקלל וכו'. וככה יובן בנמשל למעלה שאחר גמר העיבור דזו"נ במעי הבינה דהיא עלמא עילאה ופי' עלמא עילאה (פי' עלמא) בזה הוא דאור פנימי' עתיק שבפנימי' אבא נתגלה ונתברר בעליל באימא בטעם ונעימות הסברא דאבא ובהסתעפות פרטים דו"ק בז"א ונוק'. שזהו ז"ת דאימא והכל בגילוי אור דעתיקא (וז"א כ"ח רק דמסט' דעולמות צ"ל לידת זו"נ באתפרשין מילין) שאין בו אלא עין אחת וקמי' אתכפיא כל בתי דינין (פי' מן בחי' הארה וגילוי ממנו למדרי' שלמטה בדרך השתל' המדרי' דאבא אחיד ותליא וכו' וכן בכל המדרי'. אבל בע"י לבדו כולו פנים כנז"ל וגם העולם מקומו וז"א כולא חד אלא שהוא הקב"ה. ומתפרשין מילין מסט' דעלמין ולכן יש בו ב' עינים לדין ורחמים כידוע). ולכן נק' עלמא עילאה שאין בו עדיין בחי' ההנהגה דצו"מ כפום עובדיהון דב"נ. ואחר גמר העיבור הזה אז נולדו זו"נ בבחי' המדות ממש ולאפוקי המדות דז"ת דאימא שהם הסתעפות הטעם והיינו מדות שבשכל שהן למעלה מערכי ההן ולאו דעולמות כנ"ל בכי יצר לב האדם ולידתם להיות בחי' סוכ"ע בהתהוות המהווה דז"א וממכ"ע דערך כל עולם ועולם וכל מדרי' ומדרי' כערכה ברצון ושו"מ דנמצאים דבי"ע והמלאכים מקבלים אור הממכ"ע (מהבנין שהתקין לו ממנו ממש כנ"ל) בבחי' החיצוני' פי' לענין ההתפעלות עצמה מחנה מיכאל באה' וכו' וכן בענין לאנהגא עלמין שהקבה"ו מנהיגים העולמות ע"י המלאכים שעל ידיהם ענין ההנהגה בעולמות אבל הנשמות הן מכירין את בוראן ממש בחי' פנימי' הכלים דזו"נ שבהם מתקבלים האורות שלהן לעצמם ולכן הנשמה בכלי הרצון ושו"מ מתפעלת מיחוד אור הקו"ח בזו"נ דהיינו שמאיר בתוכה שרשה מפנימי' הכלים דזו"נ כאמור ואין זה מועיל אלא להנשמה עצמה שהיא עולה ומכרת את קונה למעלה במקומו ומשבא אאע"ה והאמין בה' שזכה (וזיכה את תולדותיו) ליחוד אור נוק' דז"א באופן שעי"ז עוד זכה להתפעל ממהו"ע דז"א ע"י הנוק' ולא מאור ההנהגה שלו המתגלה על ידה בבחי' ממכ"ט כנז"ל שהנשמה מכרת מצד עצמה. וזה שכתוב בלקו"ת שקודם אאע"ה לא הי' התעוררות הזווג למעלה פי' כנז"ל היינו שיבוא השפע ממהו"ע ז"א (כבן הנמשך ממוח האב ממש וזה רק משל) להחפעלות הנר"נ ומהו"ע ז"א הוא סוכ"ע והי' הוה ויהי' וזאת היתה אמונת אאע"ה (וכן לזרעו אחריו מעין מה שהוא בבחי' יהי' ג"כ שאלדח"מ כידוע ולכן נעשה הוא ע"ה מרכבה ממש כבי' כל כחות דרצון ושו"מ שלו ליחוד הזה (ואעפ"כ הי' הכל רצון ושו"מ שלו עצמו שקיים כהת"כ בהתפעלותו דהיינו ברוחניות כידוע). וכן האבות והשבטים וע' נפש. אך רצה הקב"ה לזכות את ישראל בס"ר נשמות שאינן בבחי' מרכבה ואעפ"כ יהיו דבקים בו ית' בנשמתם בגופם והס"ר נשמות היו שנשרו מאדה"ר בנחל מצרים כידוע ולכן יעקב ובניו ירדו מצרימה להוליד שם הנשמות בתולדותיו דוקא שזכו לאמונה כנז"ל. אך כאשר וימת יוסף וכו' כתיב וימררו את חייהם והאמונה היתה בגלות כידוע וישראל היו מעוטפים אז בגילולי מצרים היינו תוקף הרגשת הישות כמי שאין לו אמונה כלל כמ"ש במ"א. וכמ"כ למעלה בז"א לא הי' בחי' אור הזווג כלל אלא רק ענין לאנהגא עלמין ומזל מצרים הי' אז עליהם בתוקף גדול היתה אור ההנהגה העליונה כבי' מעוטפת בגילולי מצרים. עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו. דהיינו מהו"ע כנז"ל דע"ק וז"א כ"ח ופסח על הפתח. פי' פתח היא האמונה שבה נכנסין אליו ממש כנז"ל וכאשר נתגלה ונתעלתה האמונה ובטל שעבוד מצרים לגמרי מעל כל ישראל שהאמונה ירושה להם וכשהיא נתעלתה גם הם נתעלו ונעשו נקיים מגילולי מצרים עד שלא הרגישו והשגיחו על עצמם וגם צידה לא עשו בעת לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. וע"י עלי' זו דישראל שעכשיו הוא ענין הקרבת העומר אחר יום יצ"מ זכו להיות בהם ע"י האמונה הקבלה והתפעלות ממהו"ע זו"נ שהן ז' שבועות. והכל דבר א' למעלה ולמטה שכאשר ישראל מקבלים למטה נגלה בז"א ג"כ בחי' או"כ ומוחין דזווג וכנז"ל. וע"י מ"ט יום שהן שבעה שבועות הנז"ל נגלה גם לישראל למטה מה שנגלה בעת ורגע דיצי"מ על הפתח כנז"ל דהיינו גילוי אור דע"ק וז"א כ"ח והיינו שנכנסו בז"א למעלה מ"ט שערי בינה דהיינו המדות שבשכל דעלמא עילאה המסתעפים מן תמצית הטעם ועונג דטפת אבא שבפנימיותו פנימי' עתיק כנ"ל. וזהו עד ממחרת השבת השביעית דהיינו מ"ט שערי בינה הנ"ל תספרו חמשים יום. נתגלה בחי' אימא עילאה כלומר עונג טיפת אבא הנ"ל. שהוא עיקר ושורש המ"ט שערים כטעם הסברא שמסתעפים ממנה סדרי הדין ומשפט כנ"ל. ובזה נת' תירוץ הפרד"ס הנ"ל:. והנה ידוע דהנו"ה הוא סיומא דגופא לעצמו דדרועין וגופא ורגלין. והיסוד הוא רק להשפיע וכש"כ עטרת היסוד דבחי' המל'. ולכן עד תיקון מדרי' ההוד שבהוד שהוא ביום הל"ג בעומר היתה כניסת אור הפנימי' דע"ק וז"א כ"ח גם באו"כ דז"א הכלולים ממ"ה וב"ן כנ"ל ע"י השערים דבינה ככל הנ"ל וזהו הנק' סוד ה' וכשנכנסו כל המ"ט שערי בינה שהן נק' בשם ע"י ספה"ע עד השבע שבתות תמימות. וכן בהליכת ישראל במדבר בכח העלי' דלכתך אחרי במדבר כנ"ל עד הל"ג ימים היו גורמים כניסת סוד ה' כנ"ל, ומשם ולהלן עד מ"ט יום ע"ז נא' נכנס יין דהיינו כל המ"ט ש"ב אז יצא סוד הזה כמ"ש תספרו נ' יום שע"י יום החמשים ככל הנ"ל נעשה ביום חתונתו זה מ"ת. דיום החמשים הוא פנימי' בינה כנ"ל דבי' עייל אבא לאי' כנ"ל נעשה כתר לזו"נ. ופי' ענין הכתר הוא עפ"י הידוע ומבואר בכ"ד ששלימות המלך הוא כאשר הוא מרומם ומנושא בעצמו עד שמצד עצמו לא הי' רוצה להשפיל א"ע לעסוק בעניני מלוכה על עם. כי שפלות הוא למדרי' עצמותו (וכן למעלה כתי' וישב ה' מלך לעולם ישיבה היא שפלות הקומה). רק שמבקשים אותו בני המדינה ועושים לו רצון להשפיל א"ע למלוך. ועי"ז כל ענין מלכותו נתלה רק במדות הרצון שלו שהוא חבור לעצמות אל מה שרוצה. והנה הרצון הוא מדה וכח ולא כל העתים שוות פעם יהי' הרצון בתוקף ופעם יחלש הרצון ונמצא דביקותו במלכותו כפיה בידו. ולכן מכתירין אותו שבזה נעשה כענין החלט הדבר שלו המלוכה. ושוב אין תלוי ברצון אלא בעצמותו ממש שעצמותו לעצמו ומלכותו על עם הכל אחד ואז לעולם דביקותו במלוכה על עמו קיימת בעצם א'. ומן המשל הזה יובן למעלה שע"י יום החמשים שהוא החכ' כנ"ל יצא סוד עצמותו במלכותו על ישראל יקדשנו במצותיו שהן אברין דמלכא ע"י הדבור אנכי מי שאנכי במהו"ע הוא אלקיך הכח שלך ע"י האמונה שכבר זכו לה בירושה רק שע"י האמונה לא זכו בקדושת המצות רק למעלה כשעלה בבחי' מרכבה הנ"ל ועתה ע"י יום חתונתו מחמת הכתר דזו"נ נעשה בחי' המצות כח הנמצא תמיד בישראל למטה וכענין מ"ש עד שלא באת לידי מדה זו וכו' שע"י המ"ת נמצא בישראל כח וחיות חדש מאנכי ה' אלקיך שהמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ואם חללת אתה ענוש סקילה וכו', והנה אין מקום בעולם שיוכלו לקיים בו כל המצות רק א"י לבדה שנתנה כבר לאבותינו לא"א. רק שאמר לאאע"ה ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה. וידוע בע"ח שא"י היא מושרשת בספי' המל' בבחי' פ' רחל. ומה ששלטו בה האמוריים עד שלא נכנסו ישראל הוא כמשל ודמיון שמזבלין את הארץ שעי"ז תוסף תת כחה בפירותי'. וה"ז כענין מ"ש והיא מתקדשת מטומאתה פי' שמן הסתם הטומאה שהי' עלי' בתחלה גורם להיות מתקדשת בתו' קדושה. וביאור הדבר לענין א"י ופ' רחל הנ"ל. הוא כמשנת"ל והתקין לו ממנו בנין עדי עד וכתי' לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת וגו'. רק שהוא כענין המלך ומלכותו שמלכותו הוא המדינה שלו שהיא קנוי' לו למלכותו וכל שפע הבא למדינה מלמעלה בא ע"י המלך שהמדינה היא מלכותו. ויש להבין שמדת המל' היא בחי' ההתפשטות מאור עצמותו בכל פרטי כחותי' רק שבא בכח ומדה להיות חי וקיים ממנה דבר שהוא נפרד לעצמו כמ"ש אין מלך בלא עם יש ודבר נפרד ממנו. וככה יובן ממש במדת המל' שלמעלה. ולכן כתי' אלקים אל דמי לך שלעולם היא משתוקקת אל בעלה שמאחר שממנה לוקחה רוצה בתפילות והתחברות דוקא וכל שהיא רחוקה ממנו יותר ויותר היא משתוקקת. וזהו שע"י טומאת האמוריים בארץ בחי' בירורי כחות ישראל הוא תיקון הארץ כענין מתקדשת מטומאתה דהיינו שהתשוקה מתגברת מאד מאד עלי' וזהו בחי' בירורי כחות בקדושה שמתקדשת מטומאתה דאמוריי' כנ"ל שבכל דבר יש ניצוצי קדושה וניצוצי קדושה שהי' באמוריי' נתבררו במה שא"י מתקדשת בהם. וזהו כי לא שלם עון האמורי שישאר בלא ניצוצי קדושה עד דור רביעי ואז עלתה א"י ושרשה פ' רחל בתכלית מדרי' מתקדשת ומשתוקקת הנ"ל. וזהו כי תבואו אל הארץ שכשנכנסו לא"י אחר קבלת התו' וקדשנו במצותיו שנש"י בגופם ממש נתקדשו התרי"ג כחות שלהם בקדושת תרי"ג אברין כנ"ל. וכשבאו הם אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה' פי' אתבסמת נוק' וכידוע במק"א ענין אתבסמת נוק' שהוא כד אשדת מיין לקבלי' התפעלות המ"ן שבא מן המ"ד שכל השתוקקות הנוק' להיות עצם מעצמותו ובשר מבשרו כמו שהיתה טרם שלוקחה מעמו ולא להיות פרצוף לעצמו ומאחר שגם בהיותה פ' בפ"ע מתפעלת ממנו ומקבלת עונג שלו מה תשתוחחי ומה, תהמי עוד. וזהו אתבסמת נוק' מיתוק גבורות שלה וזהו שכאשר נכנסו ישראל לארץ הוא כמשל המ"ד בתוך המ"ן ולכן ושבתה הארץ ואתבסמת מהמייתה שהיתה הומה ומשתוקקת מחמת האמוריים. והנה ידוע דעיקר הולד הוא מזרע האם וזרע האב הוא מברר מזרע האם להיות אברי הולד כי זרע האב הוא השפעה מעצמותו בעל תרי"ג אברים והוא מקפיא את זרע האם להיות נעשים אברים מן הקפוי על ידו (והמותר נדחה לחוץ) בדמות זכר ונקבה וכמ"ש ביאור ענין הזו"נ. וככה יובן שכאשר נכנסו ישראל לא"י כתיב וירשתם אותה וישבתם בה וארז"ל במה ירושתם בישיבה. וזהו כמשל חבור כח, כל אבר פרטי מזרע האב המתחבר ונעשה גוף א' עם זרע האם. וזכו כל איש ישראל בחלקו ואז אחר הירושה וישיבה שהוא כיבוש וחילוק הארץ באה מצות שש שנים תזרע שדך היינו כמו שהחיות שבגוף שבא מטיפת אב ואם כנ"ל והנשמה שבקרבו מגדילים ומצמיחים את הגוף עד (שישיב) [שיהי'] אדם חי מדבר ומשכיל ומבין ושלימות האדם הוא שהבינה תבינהו פי' הוא ענין תיקון המדות דטבע האדם שהוא מענין מזיגת והרכבת הד"י שבו ע"י אור הנשמה והשכל. וגם תיקון האדם במזון ולבוש ודירה ועבדים ושפחות והון ונחלה שכל זה הוא בירורי ניצוצין שבעולם השייכים לאדם פרטי לקבצם אליו. וככה הוא ענין תזרע שדך ותזמור כרמך זריעת השדה ואסיפת תבואה הוא כדמיון תיקון במזון ולבוש ודירה וכו' הנ"ל וזמירת הכרם לכלות הקוצים מן הכרם הוא כענין תיקון טבע האדם ומדותיו בהרכבת הד"י הנ"ל שהבינה תבינהו על זאת (וכל זאת הוא בחי' תיקון בחיצוניות לעומת זה שבא בדברינו לעיל בתיקון הפנימי' ע"י הספי' עומר שנכנס הסוד עד ל"ג בעומר ויצא הסוד אח"כ שהוא תיקון וטהרת הנשמה הנ"ל וכנגד זה הוא ב' בחי' בחיצוניות בזריעת השדה ושמירת הכרם). ויש להבין בזה שהגם שהטיפה דאב ואם בילד היולד הוא אחר הבירור ממאכל ומשקה דאב ואם שמבררים מן העולם ואם זווגם הוא באמת לש"ש כמצות ה' ה"ז בירור ועליית הנשמה שמהם בא הטיפות. אעפ"כ כשנולד הולד הוא צריך בירור לעצמו בכח הנשמה שנותן בו הקב"ה. ככה יש להבין שהגם שנא' ושבתה הארץ ואתבסמת כנ"ל כמשל הזווג הנ"ל. הנה הנולדים מהזווג הזה בגוף ונפש הם צריכים עצמן לעשות לתקן ולברר בשדה וכרם לאסוף את תבואת הארץ והענין הוא כידוע שמה שלא אפשר (חסר):
7