חנה אריאל, חיי שרהChanah Ariel, Chayei Sara
א׳יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של כנים שהרי פרשת אליעזר עבד אברהם נאמרה ונשנית וכמה גופי תורה ומתורתן של בנים) נאמרו ברמיזה מאות א'. כמו וי"ו דוכי ישאל מוסיף על ענין ראשון וכו' כידוע. ויש להבין שהרי עיקרה של תורה היא שנתנה לישראל דוקא ולאבות לא נתנה התורה וכידוע. כתיב ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים וע"ד דרש ראשך עליך ככרמל הוא ק"ש של שחרית ודלת ראשך וגו' הוא ק"ש של ערבית. והנה ארז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ולפי הפשט היינו לפי שאומר וקשרתם לאות וגו' והוא אינו מקיים מצות התפילין. ויש להבין דהא קיי"ל דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן וא"כ היאך סמכו שלא להורות כן ונמצאים מעיד עדות שקר בעצמו. גם יש להבין מאמר רז"ל גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מתלמוד תורה דתנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה מהו ענין הגדלות הזה דק"ש. כתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. הנה העדות הוא ג"כ התורה שנק' עדות. וי"ל למה ביעקב נק' עדות ובישראל נק' תורה ידוע דאד"ק נק' בשם אדם וכן ז"א דוקא נק' בשם אדם. ואדם היינו אדמה לעליון אחדות הפשוטה אלא שאד"ק נק' יחיד וז"א נק' אחד וכמ"ש בזוהר בראשית דאית אחד בשיתפו כגון דכר ונוק' אבל לעילא אתמר ואין אלקים עמדי וביאור הדבר דאחד דז"א הנ"ל שמאחד הנפרדים. כמו השמש המאיר לארץ ולדרים ככה ז"א מאיר אור היחוד לעולמות והיינו ע"י בחי' מל' נוק' המקבלת אור היחוד הזה ויחוד מלכותו על עמו ישראל ליכלל נפשם באחד המתגלה עליהם ביחוד דזו"נ כידוע. אבל בחי' אד"ק הוא בחי' אור א"ס בעצם שאין לך דבר חוץ ממנו ואין מי שישיג אותו,. והנה במאמר איהו וחיוהי אמר שבריאת היש מאין שלא ע"י עו"ע הוא בכדי שיהא המאציל ב"ה שהוא אד"ק] מלך על כל הנפרדים ע"י שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם. מבואר דמלכות המאציל באה דוקא ע"י קיום המצות וכן אנו אומרים גלה כבוד מלכותך עלינו ומכונות האריז"ל היינו ג' רישין שהוא מלכות דאד"ק שנעשה עתיק באצילות ולזאת אני מבקשים גלה דוקא אתה בכחך הגדול שאנו מעצמינו אין יכולים לקבל. וי"ל שהלא במכילתא אמרו ע"פ לא יהי' לך וגו' משל למלך וכו' קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם גזירות וזהו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים תחלה קבלתם מלכותי במצרים קבלו גזירותי לא יהי' לך עי"ש. הרי מבואר להיפך שתחלה צריך לקבל מלכותו ואח"כ גזירותיו שהן המצות וכן במשנה אמר ריב"ק כדי שיקבלו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבלו עול מצות. והענין הוא דבחי' המאציל ב"ה שהוא אד"ק א"א לקבל מלכותו כ"א ע"י קיום המצות וע"י יגלה דוקא והיינו רק לענין שתגלה מלכותו עלינו אבל קמי' יתב' הרי הוא מלך ע"י קיום המצות גרידא וכמשי"ת]. אבל בבחי' ז"א דרמ"ח פקודין הן רמ"ח אברין דמלכא וכו' א"א לקבל בחי' אברין דמלכא כ"א ע"י קבלת מלכותו ית'. דהנה ענין המצות שהן בגשמיות היש ודבר בפ"ע הן דוקא בחי' רצון המאציל ב"ה שאבי"ע אצלו בהשוואה דייקא ושוה לפניו מצות דז"א (דהיינו כמאמר אשר קדשנו במצותיו וכאבות שקיימו התורה ברוחניות] ומצות שלנו ממש. ומטעם זה עיקר קיום המצות הוא בפ"מ בגשמיות ואין אדם יוצא י"ת בכוונת המצות לבד ואפילו מי שיזכה לקיים המצות ברוחניות כמו האבות אינו יוצא י"ח בזה לפי שעיקר המצות הן רצון המאציל ב"ה דוקא שצופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה אחת עד סוף העשי' ולכן אם המצות אינן מגיעין עד העשי' בפ"מ בגשמיות היש אין זה בחי' מצות המאציל ב"ה ולכן עיקר התורה והמצות הוא מה שניתן לנו בגשמיות דוקא. אלא שכשם שבמח' אחת דאד"ק נבראו כל העולמות אלא שלא היו נגלים כ"א ע"י שנתייחד בי"ס דאצילות דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן ועל ידם יש מאין כמ"ש במאמר דאגה"ק הנ"ל. ככה כדי שיתגלו המצות עלינו הוא ע"י ז"א דוקא בגרמוהי די"ס שלו. שהוא אחד בשיתפו כנ"ל שע"י יחוד מלכותו עלינו וישראל אברין דשכינתא וכו' מתגלה בנו כח קיום המצות [והראי' דשאינן בני ברית אינן בני מצוה כידוע] וסוכה ושופר שלנו הן מצותיו של המאציל ב"ה עלינו. וזהו מלכות המאציל ב"ה על כל הנפרדים שמלכותו הוא עצמותו ממש ולא בבחי' דכר ונוק' כנ"ל בשם הזוהר]. וע"י המצות מתפשט בגילוי עד הנפרדים ממש בבחי' היש שלא ע"י עו"ע. ומ"מ גם בבחי' אד"ק המאציל ב"ה נק' זה בחי' מלכות דוקא שהוא התגלות עכ"פ בבחי' היש ודבר בפ"ע אלא שההתגלות הוא עצמותו ממש שמשלימתו לעשר ספירות וכמ"ש במק"א:
1
ב׳ומעתה יש להבין ענין התורה שהיא חכמת המצות. ותורה לשון הוראה שמורה דבר למצוא המצות מה הן ואיך הן והיא ג"כ חכמת המאציל עצמו ב"ה שנמצאת בהשוואה אחת ממש עד סוף קול ודיבור הגשמי המדבר דברי תורה וכן עד הקלף ודיו דכתיבת ס"ת. וה"ז ממש כמו ענין המצות הנ"ל אלא שהמצות הן בחי' חיצוניות מבחי' מקיף והתורה היא חכ' ובחי' פנימית כמ"ש במאמר דאגה"ק הנ"ל וביאור הדברים הוא דענין המצות שזכינו בהם ע"י יחוד דזו"נ כנ"ל שאנחנו בני מצות אין זאת בבחי' דבר מושג ומורגש כלל רק כשבא לידי פועל בחיצוניות דסוף מעשה כמו כתיבת ס"ת ותפילין ע"י ישראל נגלה בהן בחי' הקדושה ממש לפקוח עיינין [מה שאין זה כלל אם יכתוב מי שאינו בן ברית. ואדרבה יראה הפכו ח"ו] אבל התורה היא באה אלינו בבחי' או"פ מושג ומובן בלמוד מקרא ומשנה וכו'. וז"ש אורייתא מחכ' נפקת ר"ל מחכמה שבאה בבחי' אצילות. בין בחכ' שלמעלה שהיא חכ' שבכתר. בין בחכ' דאור אבא דאצילות שבאה בבחי' אור מיוחד בכלי [וח"ס ג"כ מתפתחא לתלתין ותרין שבילין דחכ' דאבא בז"א כמ"ש באד"ז] שאז נק' בשם אור פנימי משא"כ בכתר דאא"ס מלגאו כתרא עילאה מלבר וכמ"ש במק"א אין זה בחי' או"פ אלא כותרת ומקיף. וזהו מחכ' נפקת להתגלות למטה. ואף שהוא חכמת המאציל כנ"ל לא אמרו שהיא עצמה חכמה. רק נפקת מחכ'. לפי שבחי' חכמת המאציל ב"ה אין לה בחי' כלי כלל להבדיל בינה לבין בחי' הכתר ורצון המצות. ועוד מאחר שהוא יחיד כנ"ל אין בחי' החכ' שבו יותר בחי' או"פ מבחי' הכתר וד"ל. ואחר דנפקת מחכ' אין לה מציאות באבי"ע כ"א בבחי' החכ' בין בחכ' שלמעלה בין בחכ' עילאה דאבא וז"א (וז"א הוא עצמו בחי' התורה (כשי"ת) כמ"ש אורייתא וקב"ה כולא חד] וחכמה תתאה דמל' בבי"ע אלא שמציאותה הנ"ל נבדל מבחי' חכ' דמעשה בראשית וכו' כמ"ש במק"א:
2
ג׳ולהבין בחי' אדם דז"א שנק' אחד כנ"ל. הוא עפ"י הידוע בענין השמות. דכל ספירה אית לה שם ידיעא. שם אל בחסד ואלקים בגבורה וכו'. והיינו בבחי' כלי הספירה אבל בבחי' הפנימי' והאורות דספי' כולן הן שם הוי' לבדו כידוע. אך ספירת התפארת גם שם הכלי שלו הוא שם הוי' ב"ה והיינו שהאור והכלי הן דבר אחד ממש שהכלי הוא רק גילוי אור אחדות הא"ס ב"ה דאור ספירת התפארת. משא"כ שמות דאל ואלקים אף דאיהו וגרמוהי. חד ביחוד דאור הא"ס מ"מ הגילוי הבא מהן הוא בחי' מציאות החסד או פחד וגבורה. ואף שבחי' התפארת הוא ג"כ שמתגלה ממנו בחי' התפארת בעולמות. הנה ידוע שמדת התפארת היא כלולה מכל גוונין. ולכן גם שהתפארת הוא בחי' מציאות כמציאות החסד והגבורה. רק כח ההתכללות שהוא בוקע גם בכלי שלה שלכן תפארת כלול מגוונין] הוא בחי' גילוי דאא"ס הפשוט יותר משאר הספירות. ובקבלת הרמ"ק נק' זה ת"ת בשם קצוותיו. ור"ל שמדת התפארת שממנה מציאת תפארת בעולמות היא בחי' קצה הת"ת שנק' עמודא דאמצעיתא בקבלת הרמ"ק שהוא נושא הו"ק וד"ל] כמו קצה החסד וההוד וכו' אבל הת"ת עצמו בעל הו"ק שלו הוא כח ההתכללות הנ"ל הוא ושמו אחד שם הוי' באור וכלי שלו כנ"ל וד"ל. ועפ"י קבלת האריז"ל נק' הת"ת בעל הו"ק הנ"ל בשם פרצוף ז"א ב"ה שהוא שם מ"ה גימט' אדם אדמה לעליון אחדות הפשוטה כנ"ל. וספירות שלו הן ו"ק ששת ימים עשה הוי' ב"ה וז"ש אורייתא וקב"ה כולא חד הוא בחי' התורה דחכמת המאציל ב"ה ממש הנ"ל שהוא חד ממש בבחי' שם מ"ה דז"א כשהוא בבחי' הגדלות. מוחין דתורה הבאה לו בבחי' מוחין דאו"א ועו"א כידוע. והספירות שלו בבחי' שם מ"ה הנ"ל הן גרמוהי דרמ"ח פקודין. וע"י בחי' גופא די"ס דמ"ה דז"א כשמתייחד עם גופא דנוק' שהוא יחוד מלכותו על עמו ישראל נותן לנו התורה והמצות בבחי' פועל ממש ביש ודבר המצות בבחי' חיצוניות והתורה בבחי' חכ' ופנימית כנ"ל. ובכתבי האריז"ל איתא דנובלות חש"מ תורה הוא בחי' פרצוף יעקב הידוע בקבלתו שנבנה מבחי' אחוריים דאו"א דנקודות שנפלו ונתבטלו כידוע ובחי' או"א דנקודות ידוע שהוא בחי' שלמעלה מאצילות דתיקון וידוע בע"ח שהן הן בחי' חכ' שלמעלה שהיא בחי' חכם שבחכ' כנ"ל שמהן נבנה הכתר בפרצופים דעו"א והנובלות שלהן נתתקנו ונבנו בבחי' פרצוף יעקב הנ"ל. וביאור הדברים דהנה אברם הוא אברהם אע"ה שתחלה בעבר הנהר ישבו וגו' ואברם הוא בחי' ח"ס חכ' שלמעלה עד שנתוסף לו ה' דבחי' ה' חסדים של המאציל ב"ה מבחי' הכריתות ברית להיות לו לאלקים ולזרעו יצחק ויעקב ועם בני ישראל ולהיות נותן להם התורה והמצות בפ"מ. אך האבות עצמן שהיו מרכבה לחג"ת שבכתר כידוע ומבואר במק"א] קיימו התומ"צ ברוחני' בבחי' יניקתם מחכ' שלמעלה שהוא לבוש הראשון דתורה חכמת המאציל ב"ה ולפי שלא נתגלו התורה והמצות רק בבחי' הלבוש דחש"מ ולא נתנה להם התורה עצמה שהיא מגעת עד בחי' הפ"מ וגשמיות ולכן לא קיימו התומ"צ אלא ברוחני' ביניקה מחש"מ. אמנם עם בני ישראל לא נגלה להם מחכ' שלמעלה אלא חכמת התורה הנגלית לנו והוא בחי' פרצוף יעקב יו"ד עקב שהיו"ד דחכ' דאור אבא בא בבחי' עקביים בבחי' עלמא דאתגליא דקול ודבור הגשמיים וכענין במחשכים הושיבני זהו תלמוד בבלי שאף שהוא במחשכים בלי גילוי אור פנימית התורה כמו שהוא בתלמוד ירושלמי כידוע במק"א] אעפ"כ חכמת ה' ממש בקרבם והוא הנגלה מחש"מ. וככה יובן למעלה שמנובלות דתו"ב דנקודות הוציא ז"א דתיקון פרצוף יעקב להתגלות בעלמא דאתגלייא לעילא שהוא שרש ענין לימוד התורה ע"ד במחשכים הושיבני הנ"ל ואעפ"כ הוא גילוי חש"מ דוקא כנ"ל בבחי' הדבור וגרסא. או להתייחד בעלמא דאתכסייא הנ"ל למעלה שהוא שרש המחשבה דהבנת חכמת התורה דיעקב הנ"ל והכל הוא חכ' שלמעלה ממש אלא שבא בבחי' עקביים הנ"ל והוא ג"כ בחי' יעקב דאבות העולם שממנו תולדות עם בני ישראל שאינן בבחי' מרכבה כאבות העולם ואעפי"כ יהי' בהם כח לקבל חכ' שלמעלה בבחי' התורה כנ"ל. ובחי' פרצוף ישראל יתפרש ע"ד בחי' תלמוד ירושלמי שהיא עפ"י גילוי אור יותר מתלמוד בבלי מחכ' שלמעלה דאתפתחא לל"ב שבילין ובא לכאו"א לפי ערך השגתו ברזין דאורייתא והוא בחי' ראש ומוחין וזהו ישראל לי ראש. ופרצוף הזה מתייחד ג"כ בעלמא דאתגליא ועלמא דאתכסייא הנ"ל וד"ל. וזהו ויקם עדות ביעקב דבבחי' יעקב אין זה אלא בחי' עדות המעיד על חש"מ ואינו בגילוי ממש כמו שרואה הדבר בעצמו. אבל בבחי' שהיא ראש ומוחין אמר ותורה שם בישראל שהוא בחי' הוראה להדיא וד"ל. ותמצית ענין היחודים הנ"ל הוא התגלות בחי' חכ' שלמעלה דוקא בעולמות ובה ועל ידה יצא לאור משפט התורה עצמה שהוא בחי' חכמת המאציל ופנימית ועצמות מוחין דגדלות דתורה דז"א כנ"ל. ונמצא המובן מכל הנ"ל שהוא בבחי' חכ' שלמעלה שהוא לבוש התורה היתה מעלת האבות רב ועצום ממנו אבל התורה עצמה שהיא בחינתה המגיע עד הגשמיית נתנה לבנים דוקא אלא שבאה בלבוש היותר תחתון ע"ד האמור ביחודים דפרצופי יעקב וישראל הנ"ל. ולכן שיחתן של עבדי אבות שלפי שהיו בטלים לאבות העולם עצמן הי' כחן מתפשט בהן כמו אלישע שאמר ושמת משענתי על פני הנער שהאציל מכחו עליו [רק שגחזי לא שמע למצותו שאמר כי תמצא איש וכו'] ולכן גם שיחתן של עבדי אבות באה מחש"מ ולכן הוא לבוש יותר גדול למהו"ע התורה מתורתן של בנים שאינה אלא בלבוש נובלות חש"מ והוא לבוש קטן מאד בערך האבות. אבל מהו"ע התורה לא נגלית רק לבנים דוקא אף שהוא דרך לבוש קטן כמו [וי"ו] דוכי ישאל איש שממנו נמשך משפט התורה בפ"מ בכמה וכמה דינים שהוא הכל ממהו"ע התורה דחכמת המאציל ב"ה המגעת עד הפ"מ כנ"ל וד"ל:
3
ד׳ומעתה יובן בענין הק"ש שזהו ענין ראשך עליך ככרמל ור"ל כלפי מ"ש בפסוק הקודם עיניך וכו' על שער בת רבים אפך וכו' צופה פני דמשק שהוא ענין בחי' המוחין דכנס"י בעיני העדה להאיר ולתקן בעולמות כמ"ש במק"א. וע"ז אומר ראשך עליך ר"ל על עצמך ממש דהיינו גילוי מהו"ע אור היחוד עליון דק"ש שאינו אלא בנשמות ישראל עצמן. והיחוד הוא ממהו"ע דז"א ולא בבחי' הקצוות שלו הנ"ל ועליו הוא אומר שהוא ככרמל שהוא מבחר שבהרים ור"ל דהרים הם בליטות מן הארץ ורומז למדות שהן התפשטות העצם שבמדה כמו חמדה ותשוקה שהוא בבחי' המשכת הנפש ובליטתה ומבחר ההרים רומז לבחי' כסופא דכל כסופין שכל התשוקות וחמדות נמשכים אחריו. כידוע דאהבת הנפש את עצמה ממש היא עיקר כל פרטי התשוקות שלה שכולם באים למלאות תשוקת אהבת עצמה דוקא וכמ"כ יובן למעלה שכל תשוקת וכלות הנפש דעליונים ותחתונים כאו"א לפי ערכו ומדריגתו אף שהן פרטים רבים בבחי' הכרת והשגת כאו"א שאליו תשוקתו שרשם ועיקרם הוא אור היחוד הפשוט דפנימיות ועצמות הקו"ח אא"ס ב"ה וכמ"ש במק"א בענין רישא דכסופא דכל כסופין שבספרא דצניעותא. וככה אומר שהוא ביחוד דק"ש המתקבל בנשמות ישראל שעליו אומר בכהאריז"ל למסור נפשו באחד דק"ש. אף שהוא בא מז"א לנוק' הנה הוא מעצמות האדם דז"א שהוא כמו אדם קדמון כנ"ל שהוא הקו"ח היורד ומתעגל וכו' כידוע. והיינו ככרמל וד"ל. ואמנם מז"א בא אור היחוד הזה בגילוי דוקא ולכן על גילוי מלכות המאציל ב"ה אנו מבקשים גלה כבוד מלכותך וכנ"ל שהוא ג"ר דעתיק שהוא בבחי' מתנשא מימות עולם ור"ל שהגילוי הוא איך שהוא מתנשא דוקא וד"ל אבל בז"א הוא אומר ע"פ נודע בשערים בעלה דקב"ה אתיידע ואתדבק לכל חד לפום מה דמשער בלבי' וגם אור היחוד הנעלם הזה בא בבחי' אתיידע ואתדבק דוקא ולכן ככרמל בכף הדמיון דוקא וד"ל] ולכן אמרו מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן דהיינו משיאיר היום כ"כ עד שיוכל להכיר לאורו בין תכלת ללבן אז דוקא יוכל להביא גילוי אור היחוד דק"ש. והכוונה בזה הוא למנדע. לי' להקב"ה בפרטא דוקא ולא בכללא. והיינו משיכיר בין תכלת ללבן. ופשט המשנה עצמה הוא דתכלת הוא נהורא אוכמא דמל' דאצילות המכלה ומבטל הישות דעולמות ליכלל ביחודא ולבן הוא נהורא חיוורא דז"א כידוע. ומ"ש משיכיר ר"ל דאשתמודע לקב"ה ושכינתי'. וכידוע בכהאריז"ל דיחוד העליון דפב"פ א"א להיות כ"א אחר הנסירה בזו"נ. וע"ד החסידות הוא דרך כלל החילוק בין למנדע בכללא ובין למנדע בפרטא כידוע דענין ההכרה שמכיר את בוראו הוא ענין ראיית הפרצופים העליונים ממש. שהרי א"א לנברא לדעת את בוראו בכח הנברא עצמו אם לא בכח הא"ס דבורא עצמו דוקא וא"כ ההכרה הוא גילוי הפרצוף עצמו לכאו"א לפי ערכו. ולכן יובן דמאן דאשתמודע לקב"ה ושכינתי' בשתי מדרי' שהוא דרך כלל בבחי' ממכ"ע וסוכ"ע הוא עושה בחי' הנסירה בערכו וד"ל. וההתחלה ועיקר בעבודה דהכרה זו הוא בבחי' ממכ"ע דוקא (כי דרכו של איש לחזור אחר אשה מאיליו וד"ל] שהוא בחי' פרצוף נוק' דז"א [וביאור ענינה בקצרה הוא עדמ"ש הרמב"ם ז"ל שאפיקורוס הוא מי שאומר שאין מדע בא מן הבורא בלבות בני אדם שהוא כופר בעיקר בנין הנוק' דז"א וד"ל] וההכרה היא בחי' גילוי שכינה ממש כאמור. ועי"כ יוכל להתגלות אור היחוד דמצות ק"ש שהיא מצות המאציל ב"ה בכל המצות כנ"ל אבל רם ונשא ערכה בבחי' זו דראשך עליך ככרמל האמור עד שגדול הקורא ק"ש יותר מן העוסק בתורה וכנ"ל שתורה באה בבחי' פנימית ובבחי' זו התורה למעלה ממצות ואעפי"כ מצוה דק"ש גדולה מן התורה אפילו בבחי' זו דפנימית [דאל"כ מאי איריא ק"ש הא בכל המצות יש מעלה משא"כ בתורה כידוע] והיינו דראשך עליך מגיע עד למעלה מבחי' הלבוש דאכ' דאורייתא נפקת מינה אלא הוא בבחי' כסופא דכל כסופין עצמו וד"ל וכנ"ל דהיינו מהו"ע דז"א שהוא מהו"ע התורה דחכ' המאציל ב"ה כנ"ל וד"ל. ואמנם בגמ' פרש"י מ"ש בין תכלת ללבן שהוא בין תכלת שבה ללבן שבה ופירש"י בצמר צבוע תכלת ויש מקום שלא נקלט הצבע כ"כ. יש לפרש שהכונה לומר שאור היחוד הזה יוכל להתגלות אף למי שלא נקלט בו נהורא אוכמא דתכלת הנ"ל לבטל ישותו וגסותו לגמרי. רק אם הוא מכיר ויודע להבדיל בין זה לזה ע"ד האמור בלק"א פל"ט. אך כל זה הוא אני לבדי וכו' עיי"ש שהוא ענין הכנעה והבדלה והמתקה הידוע בשם הבעש"ט כמ"ש במק"א ששוב אין, זה מונע מלהתגלות על נפשו ונשמתו אור היחוד הזה בבחי' ראשך עליך ככרמל כנ"ל: והנה הגם שהיחוד בא אלינו ע"י יחוד גופא דז"א בגופא דנוק' כנ"ל היינו כמו אור המתגלה דרך הכלי דוקא אבל מ"מ האור הוא שמתגלה וזהו ההפרש בין ק"ש דשחר לק"ש של ערבית דהנה כתיב להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות דהבוקר אור בבחי' גילוי מלמעלה למטה וזהו חסדך כמ"ש זכר חסדו. ובלילה הוא בחי' האמונה וידוע ענין האמונה מלשון חוזק ותוקף ההתקשרות בדבר שמאמין אף שאין משיג ויודע ממנו כלום בבחי' גילוי אור. ואעפ"כ בכח האמונה מתקשר ומתדבק בנאמן כמו שיודע ומכיר אותו בידיעה והשגה. ואין הפרש ביניהם אלא שזה בא מלמעלה למטה ר"ל שהנאמן מתגלה בגילוי אור דהשגה וידיעה. וע"י האמונה הוא בחי' עלי' מלמטה שהוא חשך ולא אור למעלה מעלה להתקשר ולהתדבק במהו"ע הנאמן. ויש מעלה בזה מה שאין בזה דבחי' בבוקר חסדך יש לו מעלה שבא האור בגילוי ממש אך דרך ירידת האור ידוע שהוא מתצמצם מאוד אבל בבחי' ואמונתך הנ"ל ה"ז בדרך עלי' מלמטה למעלה להתדבק בהאור בלי צמצום. והדמיון לזה הוא מאור השמש הנראה ונגלה דרך נקב או חלון שנמצא הוא בגילוי ממש לעין הרואה אך אין כאן אור כ"א מה שנכנס דרך הנקב או החלון. ולהפך כאשר האדם מסתכל דרך הנקב או החלון על אור השמש המאיר לעולם כולו וליושביו. שאף שאין אור השמש גלוי במקום עמידת עין הרואה אותו אבל הוא מביט מן החשך אל האור דשמש כולו. ויובן ג"כ דבירידת אור היחוד מלמעלה למטה הרי תחלה נמשך האור ואח"כ בוקע בכלי ומאיר למטה ובדרך עלי' פוגע בכלי ומשם מגיע עד האור. ובזה יובן שזמני ק"ש של ערבית הוא הכל בדרך עלי' משעה שהכהנים [שהיו טמאים וטבלו] נכנסים וכו'. וכן משהעני נכנס לאכול פתו וכו'. וכן משעה שב"א נכנסים לאכול בע"ש וכו'. וזהו ודלת ראשך שהוא לשון הרמת הראש מלמטה למעלה מלשון אדלי יומא וכו' הוא כארגמן שהוא גוון הכולל הרבה גוונין שהוא בחי' כלי הת"ת כנ"ל שהוא בחי' גופא דז"א כי בדרך עלי' מלמטה פוגע בכלי תחלה וד"ל. וגם יתפרש ודלת ראשך מה שהראש מגביה ור"ל כידוע שביום הוא בחי' זכר חסדו ודרכו של איש לכבוש ולברר בירורים ובלילה הוא עליית מה שנתברר ביום ליכלל באחד בבחי' ארגמן הנ"ל. אבל עצמו של היחוד שוה בלילה כביום ואומר שסיבת כח היחודים הוא לפי שמלך אסור ברהטים ברהיטי מוחא דכנס"י שעלו במחשבה העצמית שקדמה לכל אפילו לתורה עצמה. ולכן היכולת בידם להמשיך בחי' ראשך עליך וכו' כנ"ל. ומעתה יובן דבק"ש של שחר שבאה מבחי' כסופא דכל כסופין למטה בבחי' גילוי אור דזכר חסדו. הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו ר"ל בעצמו של היחוד שהוא מגיע עד סוף מעשה בגשמיות דוקא כנ"ל. אבל בק"ש של ערבית שהיחוד הוא בדרך עלי' למעלה. ולמטה אינו אלא בדרך אמונה. אין כאן תפילין שהן בחי' אחד בקלף גשמי למטה. ועיקר הגילוי הוא למעלה דוקא. אין כאן עדות שקר כלל וד"ל:
4
ה׳ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את ומרן וגו' ולבני הפלגשים נתן מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגו' מלבד הדקדוק דלשון ויוסף הנה הענין עצמו הוא פלאי שכאשר נולדו לו בנים הלא הי' צריך למול אותם ובאמת יש מי שסובר שהם נמולים ולא משמע הכי. ובנו ישמעאל שמל אותו אברהם נמשך המילה אצלם לדורות. ובני קטורה לא נז' בשום מקום שאאע"ה מל אותם וכן הם אינם נמולים בודאי לדורותם. ועם שזה ודאי בפשיטות יש ראי' עוד מכהן מדין שעיכב על המילה וכו'. ועוד בפ' לך לך ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה וגו' ויאמר אברהם לו ישמעאל וגו' והרי אחר ארבעים שנה לקח אשה ותלד לו וכו'. ובזה יש להבין מה שהש"י נתרעם משרה למה זה צחקה ולא נתרעם על אברהם. ולכאורה נראין הדברים שאברהם הוסיף בספק צחוק זה יותר משרה עד שבפיו אמר להקב"ה לו ישמעאל יחי' לפניך. וה"ז כאלו בו"ד הי' מברך את אברהם שתלד לו שרה בן אחרי זקנתה והוא משיב הלואי שאזכה שישמעאל יחי' ואתה מפליג ששרה תלד. ומי איכא דאמר הכי קמי' שמיא. וגם י"ל מה ענין המאמר שאמר הקב"ה לאברהם למה זה צחקה שרה לאיזה תועלת הי' המאמר הזה אם להראות כעין תרעומות היל"ל לשרה שארז"ל שהיתה גדולה מאברהם בנביאות שנאמר כל אשר תאמר לך שרה וגו'. ואם לפרש ההבטחה ולשנותה שודאי תתקיים הלא אחר הצחוק דאברהם כבר אמר אבל שרה אשתך וגו' (וגם לשון אבל י"ל). גם מ"ש אשוב אליך אין מובן מה ענין דאשוב וכי לא דבר עמו השם עד למועד דשנה האחרת וכתיב וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וכו' וכו' הרי שדבר ה' מצוי עם אאע"ה בכל אשר עושה. וכענין שתמה אלישע הנביא וה' העלים ממני וגו'. וכן כתיב כי לא יעשה ה' אלקים דבר בלתי אם גלה וגו'. גם מ"ש כעת חיה אין לו משמעות עוד יש להבין בפסוקים שהתחלנו שאומר וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגו' אם הוא שלחם פשיטא דבעודנו חי הי'. בסוף מס' סופרים בענקים זה אברהם אבינו שהי' גבוה קומתו כנגד שבעים וארבעה אנשים. ואכילתו ושתייתו כך הי' כנגד שבעים וארבעה אנשים וכמ"כ כחו. מה עשה נטל שבעה עשר בני קטורה ובנה להן כרך של ברזל והכניסן לתוכה והשמש מעולם לא נכנס לתוכה מפני שהיא גבוה הרבה ומסר להן דיסקרין של אבנים טובות ומרגליות ומשתמשין לע"ל כשעתיד הקב"ה להחפיר חמה ולבנה כמ"ש וחפרה הלבנה ובושה החמה שמהן עתידין לשמש ע"כ. וכ"ז המאמר פלאי ע"ג פלאי. ובגמ' פ' חלק אמרו שם טומאה מסר להן וגם זה יש בו כדי להפלות הפלא ופלא. כתיב ויקם עדות ביעקב ותו' שם בישראל. ידוע שיעקב וישראל שתי מדרי' זו ע"ג זו הן. ובמדרי' יעקב אומר עדות ובישראל אומר תורה והלא העדות ג"כ היא זאת התו' וגם י"ל שינוי הלשון דקימה ביעקב ושימה בישראל. הנה יש להעמיק ולהתבונן בענין פלאי שמצינו בגדעון שהיו ישראל ירודים אז מאוד כמ"ש גדעון ויש ה' אתנו (בתמי'). ולמה מצאתנו כל זאת. צוה לו ה' קח את פר השור אשר לאביך וגו' והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות ע"כ. וארז"ל ז' דברים הותרו באותו הלילה חוץ ולילה וזרות ועצי אשרה וכו'. דודאי הי' כ"ז להעלות זכרין לישראל לפני ה' ולהשיב את שכינתו בתוכם ולהושיעם מצרתם. ולמה היתה כזאת לעשות מעשים היפך ממשפטי התו' והלא התו' היא חיי עולם אשר נטע בתוכנו יארז"ל שגם תחה"מ היא מן התו' וא"כ אדרבה הראוי הי' לחזק יסודות הדת והתו' דוקא יעשה מעשים טובים שעל ידיהם ירחם ה' על עמו. וכן מצינו באליהו בהר הכרמל שע"י שחוטי חוץ וכו' דוקא הביא בישראל בחי' האמונה שה' הוא האלקים. הן אמת שבתו' גופא אומר נביא וגו' אליו תשמעון שפירו"ל אפי' לעבור על ד"ת לפי שעה. מ"מ הענין פלאי למה יצוה ה' לעבור על תורתו דלא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים. וכן הוא שאם בא הנביא לעקור דבר מן התו' לאחר שעה אין מקבלים ממנו וכו' ועוד יש להתבינן בענין זה. הלא אמרו חכם עדיף מנביא והביאו אסמכתא לזה ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הקטן בגדול הרי שמעלת החכ' גדולה ממעלת הנביאות. ולמה אמרו הורו ב"ד וכו' וידע תלמיד שטעו והלך ועשה על פיהם חייב. אדרבא כמו שמי שעובר על דברי נביא אפי' במה שמצוה היפך הדת חייב כידוע. לכאורה כן הי' לומר בחכמי ישראל דעדיפי מנביא. ולמה אמרו עליהם לשון שטעו. ומשמע ודאי התם בגמ' שאפי' לא הורו ב"ד אלא לפי שעה היי טעות והלא מעלת החכ' היא גדולה ממעלת הנביאות ולמה יחשב לטעות ולא נאמר שאור החכ' האורה כן באותה שעה ומ"ש אפי' אומר לך על שמאל שהוא ימין וכו' יתב' אי"ה לפנינו ומעין זה הוא מה שי"ל במ"ש ריב"ז אלמלי הטיח בן זכאי ראשו בין ברכיו כל היום וכו אני דומה כשר לפני המלך והוא דומה כעבד לפני המלך. דלמה תגדל מעלת העבד על השר בזה והלא אמרו מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם וכו' וריב"ז ודאי שהי' גדול בחכ' הרבה מרחב"ד. וידוע בכ"ד בכתבים שבימי התנאים ואמוראים הי' בחי' הגדלות למעלה לשנות הצירופים דבריאות עולם ומי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ עד שאמרו זוטר דבכו מחי' מתים מה שנחשב לנביאים כאלי' ואלישע לדבר מסוים וגדול מאוד. וא"כ מה זאת שהקטן בחכ' והוא כעבד לפני המלך יוכל לפעול יותר מהשר וחכם גדול בישראל שאין כמוהו. אמנם מבואר בכ"ד שמה שעיקר מ"ת לישראל הוא בעשרת הדברות (אף דשבת ודינין במרה איפקוד וכו') הוא מה שוירד ה' ויאמר אנכי ה' אלקיך דאנכי מי שאנכי הוא אלקים (מלשון כח כידוע) שלך הוא הוא נתינת התו' לישראל לעשות המצות בעוה"ז שהן המשכת גילוי שם הוי' ב"ה בעולם (בבחי' מתן בסתר הידוע) כי בדבור הזה נתייחדו ישראל להיות כח אלקי ממש מצוי בתוכם לעולם בל ימוט להמשיך מעשה המצות בעולם מה שאין זה כלל לאותם שלא קבלו התו' ואין ענין סדר המצות כמשפטן למטה בעוה"ז לומר שרצונו של הקב"ה הוא שיעשו סדר הזה בעולם שהרי אמרו מה איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצואר כלומר דקמי' ית' אין ההבדל בעורף וצואר הגשמיי' עולים בשם דברים מחולקים כלל. אלא הענין הוא כמ"ש התורה קדמה לעולם שבטרם כל מציאות ענין עולמות הי' ענין התו' ככל החוקים ומשפטים במדרי' אלקות עליון נורא דלית דידע לי' בר איהו. והאלקות לבדו הוא ואלדח"מ ולית אתר פנוי מיני'. אלא שע"י המסכים וההעלמות והרקיעים המפסיקים עד שנמצא מציאות היש ודבר נפרד לעצמו בפ"ע אין ערך העולמות ופרטי ההבדלים של כל הנמצאים שאין א' דומה לחבירו מעין ערך הפרטים העליונים דחוקי ומשפטי התו' למעלה באלקות ממש. עד שוירד ה' וגו' וארז"ל שפתח להם כל הרקיעים וגלה להם רצונו ית' שבתו' שלמעלה עד שנתייחד עמם ביחוד גמור במאמר אנכי ה' אלקיך כנ"ל. וע"י היחוד הזה והכח שנמצא להם כמ"ש עם תורתי בלבם. הרי פרטי ואברי התו' הנמצאת בהם כאברין דמלכא חוקי התו' העליונה לפי שהיחוד הזה להם הוא לנשמות בגופים עי"ז נמצא גם בעוה"ז מקום הגופים גילוי פרטי אברי התו' העליונה. ומה הם פרטי התו' העליונה דלא ידע בר איהו כנ"ל. נתבארו להם ע"י מרע"ה בתושב"כ ותושבע"פ למען דעת אור התו' שנתייחד בנשמות וגופים אנה יפנה בעולם. מבואר שלא יתכן לומר שרצונו של הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא להיות פרטי המעשה דלמטה כשחיטה מן הצואר דוקא שהרי האלקות נבדל לגמרי מפרטים כאלה שבערך מהות העולמות. אלא שהוא רצון התו' המצווה בקרב ישראל עמו כאמור להיות נמצאים לה אברים ופרטים מעין הפרטים דתו' העליונה וכמו שנמצא להם הרגשת האלקות במ"ת כמ"ש אשר ראו עיניך וגו' כן נמצא להם הרגשת הפרטים ובעשייתן הפרטי' נמשך גם בעולם גילוי מן הנעלם דאברי התו' העליונה. וזה שאמרו הוי לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות כלומר דלישראל עצמן שנתייחדו בהרגשת הנעלם דתורה העליונה הרי כבר נגלה בהן אור התו' בכל פרטי' (ובזה יובן מארז"ל שדבור המ"ת הי' כלול מכהת"כ כך וכך ק"ו וג"ש ודקדוקי סופרים וכו') ולעצמן של ישראל אין צריכין יותר מכאשר ראו עיניך כנ"ל אלא של ניתן להם חוקי סדר המצות להיות אור וכח מתפשט מהן בעולם כ"א לצרף ולזכך בהן את הבריות שיהי' חוקי וסדר התו' נעשין בהן ומתקבל בהם ביחוד דמתן בסתר הנ"ל וזהו ג"כ ענין שכר מצוה מצוה ועתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק עולמות וכו' היינו העולמות שכר המצוה שהוא אור התו' הנמשך בהן בעשותן אותן ישראל מקבלי התורה וק"ל עם משנת"ל בפ' נח ולך לך ענין שקבל אאע"ה שכר כולם והבן. וענין הזה ראוי שיהי' נק' בשם עדות (מ"ש עדות ביעקב הנ"ל) שהרי זהו ממש כעד המעיד מה שראו עיניו בפני מי שלא ראה המעשה וע"י עדותו נגלה גם למי שלא ראה. וזה מבואר. וזהו ביעקב יו"ד עקב הן המון עם ב"י מקיימי התו' והמצוה (ומ"ש ויקם ית' אי"ה לפנינו). ותורה שם בישראל לי ראש כידוע הנה לשון תורה הוא מלשון מורה דרך ואומר ותורה שם בישראל כלומר שהוא הוראה וגילוי אור בישראל עצמן לי ראש ומוחין להסתכל עין בעין בתו' העליונה ע"י התו' המסורה לנו ע"י מרע"ה וכענין גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך וענין זה הוא בחכמי ישראל דוקא ובכח הזה הם מסדרים הלכה למעשה בכל מצות התו' דקדוקיהן ופרטיהן שאין מי שיוכל לעמוד עליהן כ"א מי שיש לו עין לראות אור התו' העליונה כידוע כ"ז בכ"ד. וענין הזה לחכמי ישראל הוא מהשתלשלות הקבלה עד הלכה למשה מסיני וביאור תושב"כ ע"י בחי' התושבע"פ שמסר להם. ונק' כולם תלמידי מרע"ה כידוע. ולכן אף שיש להם עין לראות ולהציץ בתו' עליונה מאחר שאין להם העין הזאת רק ממה שהם תלמידי מרע"ה אינן יכולים ורשאים להביא סדר אור התו' בעולם להלכה למעשה כ"א עפ"י ההוראה אשר שם משה בקרבם ע"י השתל' הקבלה. ולכן אם ידע התלמיד כפי מה שקבל גם הוא שאין הוראה שלהם עפ"י סדר הקבלה ממרע"ה אסיר לו לתלות בהם כי אין בהם כח כלל להמשיך אור תו' כ"א עפ"י הקבלה דוקא כאמור. ומ"ש אפי' אומר על שמאל שהוא ימין שמע לו היינו כשהתלמיד מקבל מרבו שמה שנראה לתלמיד לפי שכל ודעת של עצמו שהוא שמאל ורבו אומר לו בכח הקבלה ממרע"ה שהוא ימין יבטל התלמיד דעתו מכל וכל. והנה זאת התו' היא חיי כל העולמים כי היא בחי' פנימי' רצה"ע ב"ה שהוא מקור לחיי העולמים והמשתמש באור התו' ח"י כנ"ל זוכים לאור וכח התו' במה שהיא המקור לחיי העולמים שנמשך לעולמות ע"י צירופי אותיות וחילופים ותמורות וכו' של עשרה מאמרות שבהן נבה"ע. ולכן יש להם לחכ"י כח ועוז לשנות הצירופים משמן לחומץ וכה"ג והוא כענין מ"ש ותגזור אומר ויקם לך וכשר לפני המלך שניתן לו הורמנא דמלכא בהנהגת סדר המלוכה כפי מה שיראה בעיניו לצורך שעה. וכן הוא שמ"ש יאמר לחומץ וידליק לא נשתנה סדר הבריאה בכלל שהחומץ ידליק לכ"א ובכ"ש אלא גזירת השר פרטית היא. וכן מ"ש זוטר דבכו מחי' מתים. אין זה כ"א שעל רגליו עמד ולביתו לא הלך כי לא שבה הנפש שנפרדה מן הגוף לשוב להחיותו כבתחלה. ויתכן שענין התחי' הזאת הוא ג"כ מעין שינוי צירופים וכענין רבא ברא גברא וכו' ולא גברא הוא אלא ע"י פעולת צירופי שמות הקדושים המשיך חיות למי שאין בו רוח חיים וה"ז דומה למי שאמר לשמן יאמר לחומץ וק"ל אמנם יש עוד ענין ברכה כמו זיל לגבייהו דליברכוך. וידוע ענין הברכה שהוא המשכת שפע מן המקור ושורש בתוס' מרובה על העלול מעילתו ושרשו. וזה יכול להיות דבר קיים לעולם. ויובן בזה ענין תתייפה חנה וכדומה וזה הוא כעין ענין התפלה דלקמן]. ומעין זה הוא מה שאמרו מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים לשון יבקש הוא כלשון ויבוקש הדבר וימצא. אוף הכי יבקש וימצא מפנימי' מדה"ר להמתיק הדינין שעל החולה ר"ל ויוציאם אל הפועל בגזירתו. אך בקשת הרחמים היא מגעת עד עצמות המדות העליונות דאיהו וגרמוהי חד בהון. א"א גם לחכם ושר אצל המלך כ"א דרך תחנה ותפלה בהעלאת מ"כ להמשיך מ"ד דברכת התפלה (והוא יוציאה אל הפועל ע"ד ותגזור אומר כנ"ל). וכמ"ש ואם ת"ח הוא צריך שיחלה עצמו עליו ברוב ההתקשרות בתפלתו [והיינו כשהיא חולה מחמת הדינין שנתעוררו עליו עפ"י צדק ומשפט דמדות עליונות כפום עובדיהון דב"נ. אבל ביסורים של אה' שהרחמים עליונים מצויים וגלויים על החולה אלא לצרף את בריית הגוף ולהמשיך בו שכר (ויובן עפ"י מש"ל כאן). בזה תחול גזירת החכם לשנות צירופי בריית הגוף ויהב לי' ידי' ואוקמי' וק"ל]. ובזה יתיישב מה שאמר ריב"ז אני כשר לפני כו' ולמה לא אמר הטעם משום דאין חבוש מתיר א"ע מבית האסורים. דמיתת בנים יסורים של אביהם כמ"ש בר' יוחנן דין גרמא כו', אלא דהתרה מבית האסורין שייך בענין גזירת החכם כמי שאמר לשמן וכו' וכנ"ל אבל להמתיק דינים שעל החולה ר"ל צריך תפלה דוקא דשייכא גם בבעל היסורים עצמו כמ"ש קבלה דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי. לכן הוצרך לומר שאני כשר וכו'. ויובן ממשל שר ומלך בו"ד שכשהמלך שרוי בצער וכעס מעניני הנהגת המדינה שבזה השר משתתף עם המלך בצער זה שהרי זהו ענין שררותו לתיקון המדינה. ולכן אעפ"י שגם כי אפי' בשעת הזעם קילוסו של מלך במקומו עומד (אלא שאין מקלסין אותו בשעת הזעם והיינו מי שהזעם עליו דוקא). שעוז וחדוה במקומו מצד עצמו של מלך והכעס והזעם אינו אלא מצד הנהגת המדינה אבל בבחי' מקומו של מלך הנ"ל. הרי הוא חנון ורחום. מ"מ השר לא יוכל לבקש רחמי המלך שבעצמותו לוותר בעניני הנהגת המדינה לפי שהשר הוא ג"כ שרוי באותו הצער כמו המלך עצמו כנ"ל שהשר משתתף ומיוחד עם המלך בהנהגת המדינה. משא"כ עבדו של מלך כמו הנק' (בל"א לייב קנעכט). שעבודתו הוא בצרכי המלך לצורך עצמו כהכנת או"ש ומלבושים. ואין לו עסק בהנהגת המדינה. הנה אפי' בשעת הכעס על בני המדינה העבד עושה את שלו לבוא אל המלך כקירוב שלו אל המלך תמיד שהוא אל מהות ועצמות המלך ושם ידבר עמו גם להסר כעס מעל בני המדינה באמרו שזהו חסד וטובת המלך עצמו ומהותו. והיינו לפי שקרבת העבד אל המלך אינה בבחי' התייחדות והשתתפות ואדרבה הוא בתכלית השפלות והריחוק מן המלך מצד עצמו של העבד רק מצד שימושו של העבד שהשימוש הוא המתקרב אל המלך והשימוש הוא למלך עצמו ומהותו ולא מעניני המדינה כנ"ל. ומזה בקל יובן למשכיל למעלה שחכמי התו' זוכים לאור התו' במה שהוא חיי עולם כענין ותורה שם בישראל הנ"ל שהוא ממש התורה העליונה תורתו של הקב"ה וע"י היחוד שלהם באור התורה הזאת עושים הם הסדר דמשפטי התו' עפ"י כח הקבלה המסורה להם כנ"ל וה"ז ממש כדמיון השר שנתמנה להנהיג המדינה. וכמו שלגבי הקב"ה ג' שעות ראשונות עוסק בתורה ואח"כ עפ"י התו' יושב ודן וכו' דהיינו יחוד אור תורתו של הקב"ה בצדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ [דהנה ע"י הצו"מ הוא שמגיע מעה"ת למעלה כענין מ"ש הכצעקתה הבאה אלי. דמה איכפת לי' להקב"ה. אלא דאית צו"מ על עובדיהון דב"נ והצו"מ הוא לגבי העולמות והתורה הוא פנימי' רצה"ע ב"ה גם בבחי' הצו"מ]. וככה הוא בחכמי ישראל שבכח הסתכלותם בתו' שלמעלה הן גוזרים ואומרים זה כשר וזה פסול. ומי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם שיחפש ויבקש וימצא עליו רחמים לגזור לו חיים טובים בהמתקת הדינים. אך אם ח"ו יש דינין תקיפין עפ"י הצו"מ יכול להיות שגם החכם לא יוכל להמתיקם כי כמו שעסק התו' של הקב"ה מחייב להיות יושב ודן הדינין תקיפין כן הוא ג"כ לחכמים המשתמשין באיר תורתו של הקב"ה וזהו ענין כשר לפני המלך ואפי' הטיח ראשו כל היום בתחנונים יכול להיות שלא ישגיחו בהן כי התחנונים שלו מעורב בהן גופא כח הדין שלמעלה הבא מכח התו' שחכ"י מתייחדים בה. אבל הדומה כעבד לפני המלך (שהוא בבחי' השמוש ולא בהנהגה כנ"ל). התחנונים שלו הם תוכן כברן שאין בהם רק בקשת וחיפוש הרחמים רבים העליונים ואין לו עסק בדין הבא ע"י הצו"מ. ומעתה יש להבין גם בענין חכם עדיף מנביא הנ"ל דלפי"ז הלא יפלא מאד מה שאחר החורבן הי' שנסתלקה נבואה מישראל והחכ' קיימת לעד ואיך הוא מובן שהמדרי' הקטנה נסתלקה והעליונה יורדת למטה כמקדם בתכלית המעלה דתנאים ואמוראים. ועפ"י משנ"ת יובן שיש מעלה ומדרי' עליונה בחכ' עד שהנבואה נתלית בה אך יש ג"כ מעלה עליונה בנבואה שא"א לחכמים לזכות בה בכח חכמתם רק כשישראל זוכים מתקיים בהם מ"ש נביא אקים להם. והענין הוא שהחכם הוא בבחי' התייחדות מבפנים כדמיון השר לפני המלך הנ"ל והנביא הוא כמו הרואה מבחוץ ושלא בבחי' היחוד כ"א אדרבה בריחוק הערך וכדמיון העבד לפני המלך וזו היא מעלת החכם על הנביא. אבל מצד אחר יש עילוי גדול בבחי' הנבואה שהוא רואה את המלך כמו שהוא לעצמו כבי' והיינו כענין המבואר בכ"ד דע"ק וז"א כולא חד ומסט' דילן מתפרשין מילין היינו כמו שבא להיות חיי עולם ובבחי', או"כ דאו"א דו"נ שמאיר לעולם כולו. אבל בבחי' עצמות ז"א הרי הוא מתנשא מימו"ע ועושה נפלאות לבדו במה שאין בא משם בבחי' גילוי לעולמות. אלא משרש התו' בא בחי' תוס' עוז וכח בבחי' חיי עולם דתורה (שהוא המתייחד למעלה בבחי' הצו"מ דהיינו חיוהי וגרמוהי חד ולמטה בחכמי ישראל הנ"ל). והוא בחי' גילוי דעתיקא בז"א לחדש בטובו גם בבחי' חיי עולם דז"א. ובזה יובן דודאי תחה"מ דלעתיד הוא מן התורה שהוא חיי עולם וכמ"ש בכ"ד שהוא תחיית המלכים שמתו ונסתלק האור למעלה מן המציאות וע"י בחי' התיקון דשם מ"ה החדש עוד כל ימי עולם הוא מתקן את העולמות בהנהגה דצו"מ עפ"י התורה עד שיוכלו העולמות לקבל גם בחי' האורות דתוהו דשם ס"ג כידוע בכ"ד. והיינו התחי' הבאה ע"י צו"מ שמאיר בהן חיי עולם דתורה. אבל תחה"מ דאלי' ואלישע שעפ"י הצו"מ לא הי' להם חיים להמתים כלל גם באור דחיי עולם שבצו"מ (פנימי' אורות בכלים דז"א). והנפש שלהם נסתלקה מן הגוף בהנהגה דצו"מ. ואעפי"כ אמר אלי' תשב נפש הילד הזה אל קרבו היינו שלא עפ"י ההנהגה דצו"מ כלל יבא במקום הצו"מ בבחי' חיי עולם (כי העולמות א"א להם לקבל כ"א עפ"י הצו"מ או"כ דז"א דוקא כידוע) והיינו בחי' תיקון ותוס' אור בבחי' חיי עולם עצמן. מה שאין זה בכח החכם כלל כנ"ל. וזהו שהנביא יכול לעשות דבר שלא עפ"י התו' (שהוא חיי עולם). כלל אלא מבחי' המתנשא מימו"ע [ומה דזוטר דבכו מחי' מתים נת"ל שהוא ממה שיש בכח דחיי עולם דתו' לפי צורך ההנהגה לפי שעה ובבחי' גזירה דשר לפני המלך וכמבו' היטיב לעיל]. וכענין התגלות עתיקא בז"א כנ"ל. אבל מעלת החכמים שהוא בבחי' היחוד דתורה שם בישראל א"א להם לעשות דבר שלא כמשפטי התו' כלל. ומעתה יש להבין שכשהיו ישראל ירודים מאוד ואז גם צור ילדך תשי וד"ל והדינין דצו"מ תקיפין מאוד וא"א לתקנם כלל עפ"י חיי עולם דתו' (ע"ד האמור אלמלי הטיח ב"ז וכו'). הוצרך להיות ע"י בחי' העלאת ניצוצות מלמטה למעלה בבחי' מתנשא מימו"ע ולמעלה מבחי' חיי עולם דוקא ולהביא עי"ז בחי' הסתכלות דעתיקא בחיי עולם דז"א כנ"ל ומעתה נבוא אל הענין דאאע"ה שנת"ל פ' וירא שתיקן בחי' הזיווג, דזו"נ ממה שנגלה עליו אדון הכל וקיים בזה כהת"כ. יובן למשכיל שלגבי אאע"ה אין זה כ"א בחי' עדות דתו' כי כל קיומי התו' כולה לא הגיע עד בחי' הרגשה גופניית כ"א בבחי' מרכבה וביטול ההרגשה דוקא כמשש"ל. אך לפי שאאע"ה הי' בבחי' קו הימין דוקא אין זה נק' בשם הקמה (כמ"ש ויקם עדות ביעקב). שהרי אח"כ כתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו וגו' והי' גילוי האור דנגלה אדון הכל הנ"ל בבחי' קו השמאל דוקא. עד שבא יעקב קו האמצעי אז הוא מ"ש ויקם עדות ביעקב ולא יצאה ממנו שום תולדה כ"א בבחי' נש"י המושרשים בתו' והוא כמו בחי' לידה מן הזיווג רק שצריך גידול וצמיחה עד שבא זמן מתן התו' בבחי' הרגשה גופניות שלא בבחי' מרכבה ולכן ביעקב דוקא יש חילוק המדרי' דעדות ביעקב ותורה שם בישראל והיינו כשאמר לו ישראל יהי' שמך שהוא שורש ענין חכמי ישראל הנ"ל וז"ש במ"ס הנ"ל שהי' גובה קומתו של אאע"ה כנגד ע"ד אנשים גימט' ע"ד דעדות הנ"ל. ואכילתו ושתייחו כן הי' היינו כידוע דמ"נ ומ"ד שבזיווג הנ"ל נק' בשם או"ש וכמו שכתוב בכתבים בענין ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו וכמו כן הי' להמשיך אור הזיווג דזו"נ בעולמות בבחי' קו הימין שלו כל ימי חייו עד בחי' הנטיעות אשל בב"ש ועקידת יצחק כמש"ש פ' וירא. וצריך לבאר כאן ענין בחי' ומדרי' יצחק וגם ענין הצחוק דאברהם ושרה, ולהבין כל מה שהערנו לעיל. במדרש הנעלם פ' וירא קי"ו סע"א לבתר ההוא יומא רבא וכו' מתטמרין כולהו בעפרא כבקדמייתא מן קדם דחילו ותקיפו דקוב"ה הה"ד ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' וגו' וכו' ומתעכל ההוא תרוד רקב ואשתאר גופא נהורא דילי' כנהירו דשמשא וכזיהרא דרקיע וכו' וכדין כספא שלים וכו' גופא שלימא בלא ערבוביא אחרנייתא דאמר ר"י (אולי צ"ל אמר ר"י) גופא דנהיר ירמי קוב"ה מלעילא וכו' ע"כ. וכל זה נק' יצחק בחי' הצחוק דלע"ל כמ"ש בכ"מ במדרש הנעלם. ויש כאן ב' בחי' הא' דמפני פחד ה' יתעכל ההוא תרווד רקב ואשתאר גופא בנהורא והב' גופא קדישא ירמי קוב"ה מלעילא. וזה פשוט שעיכול התרווד רקב מפני פחד ה' הוא בחי' התיקון בעולם המתנהג עפ"י צו"מ. וגופא קדישא ירמי מלעילא הוא מבחי' עושה נפלאות לבדו באתעדל"ע מלעילא כלומר למעלה מהנהגת העולמות עפ"י צו"מ אלא בחי' המתנשא מימו"ע. ושני הבחי' הם כלולים בקו השמאל דיצחק וע"ש כך נק' יצחק מלשון צחוק כמ"ש במדהנ"ע הנ"ל שאז יהי' השחוק בעולם. ומדת פחד יצחק משמשת גם עכשיו (שהעולם מתנהג עפ"י צו"מ כנ"ל). לתקן ולהכשיר את העולם שיוכל לקבל בחי' הצחוק דגופא קדישא דמלעילא. וכבר נת' שהתחלת התיקון הי' מאאע"ה בבחי' קו הימין ובענין אבות העולם דאורות בכלים דוקא כמשנ"ת פה"ק. וכשאמר לו הקב"ה וגם נתתי ממנה לך בן דודאי היינו בבחי' השתל' והמשכה הקדושה עליונה דבחי' זיווג ויחוד קובה"ו בתחתונים. ולז"א ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד וגו'. דהלא במשנה באבות אמרו בן מאה כאלו עבר ובטל מן העולם. פי' דקים להו דלבן מאה שנה מאיר אור הכתר משרש נשמתו שהוא דוגמת מתנשא מימו"ע דע"י למעלה. ולכן א"א שיבוא ממנו חולדה בעולם ע"ד אבות העולם הנ"ל כי הוא כאלו כבר עבר מן העולם למעלה מבחי' אורות בכלים דאו"א. אך ידוע דאאע"ה האמין בה' דקוב"ה ידע בגוונא אחרא ולא ולד כתולדות העוה"ז הוא אומר כ"א שמבשרו שבהתהלכו לפניו ויהי' תמים יזכה במעשיו הבחי' דגופא קדישא ירמי קוב"ה מלעילא וז"ש ויפול אברהם על פניו כלומר למעלה מהשגתו בבחי' או"כ ויצחק פי' שקבל האמנתו בדבר ה' שיתן לו בבן בבחי' הצחוק דוקא כנ"ל [ומ"ש ואם שרה הבת תשעים שנה וכו' אפשר לפי שהנקיבה ממהרת לבוא מן האיש מגעת היא בתשעים לבחי' הכתר הנ"ל]. והנה איך שנאמר בנוסחת מדרש הנעלם הנ"ל (דאמר בד' או אמר בלא ד') אין ספק דמה שיתברר ויזדכך בעוה"ז כפי שיעור הצו"מ. הוא דירמי קוב"ה עלי' גופא קדישא. ולזה אמר לו (כלומר הלואי) שגם ישמעאל יחי' לפניך שהגם שכבר יצא ממנו ישמעאל ונפרד לעצמו לא ישאר לעולם בפירודו אלא שישוב ויחי' לפניך ויזכה גם הוא לגופא קדישא מלעילא. השיב לו השי"ת לא כמו שאתה חושב שאין התולדה אלא בנעלם ולא במורגש הגופים דלמטה. ואף שהדבר נמנע אצלך בדעת שלימה שלבן מאה שנה יולד. אבל יש תקנה לזה כי שרה אשתך וכמארז"ל שהיא גדולה בנביאות מאברהם על ידה יבא הפועל ממש שתלד לך בן במורגש דעוה"ז. וביאור הענין דמארז"ל שהיא גדולה בנביאות ולא מצינו לה כלל שום נבואה גדולה וקטנה. ויתכן שהכונה דהא ודאי שהיא היתה בכל כחותיה שבגוף מרכבה שלמה כאאע"ה. והנקיבה היא בבחי' או"ח לקדמותו ופניה למעלה דוקא כמשנת"ל פ' וירא אבל הזכר פניו למטה להאיר בעולם דוקא בבחי' עדות דאבות העולם כמובן מהאמור וזהו שהיא גדולה בנביאות כלומר בבחי' היותה מרכבה לאור ה' השורה בקרבה היא מגעת למעלה עליונה יותר ממדריגת אבות העולם שהם כענין אור בכלי דאבא למעלה ובשרה הי' מגיע בחי' האו"ח שעד הכתר (שכדוגמת מתנשא מימו"ע דע"י כנ"ל). גם בחיי גופה המורגשים. ולכן יש בכחה להביא בחי' הצחוק הנ"ל בתולדה גופניות מורגשת בעוה"ז כמו שהיא בחיי עצמה מגעת עד בחי' הצחוק באו"ח שלה ומתפשט בחיות מורגש גופני דעוה"ז ככה תוכל להוליד ג"כ. וממילא מובן עפ"י משנת"ל שבבחי' הלידה דשרה יהי' ענין הצחוק בבחי' הא' דלעיל בשם מדהנ"ע שהוא בחי' פחד ה' שיברר בעוה"ז כענין דעיכול התרווד רקב דלעיל,. אך ותצחק שרה וגו' כלומר שגם שרה קבלה הבטחה זו בבחי' הצחוק הנמנע שאין לו מקום למטה כ"א ע"ד דקוב"ה ירמי גופא קדישא מלעילא הנ"ל ואין זה ענין תולדה דעוה"ז כמבואר. ויאמר ה' אל אברהם כמו כל הנביאות שהי' לאברהם דוקא וממנו הי' מגיע גם לשרה כי היא עצם מעצמיו וכו' דכר ונוק'. ובא לבטל בחי' הצחוק דשרה באמרו למה זה צחקה שרה הלא אין ממש בצחוק זה כי היפלא מה' דבר פי' ענין דבר נת"ל בפה"ק שהוא בחי' הדיבור בבחי' יציאתו אל הפועל בחיי נפש כל בשר אשר הוא חי. וז"ש וכי דבר הזה הוא ח"ו באמת מופלא ומופרש מה'. דודאי גם בבחי' הדבר דהרגשה גופנית תוכל לבוא התולדה דצחוק הזה. וזהו למועד אשוב אליך (כאמור שכל הנביאות היו מגיעים אליו דוקא). כעת חיה כלומר שתהי' מדרי' חיי שרה כמו שהן עתה בבחי' האו"ת הנ"ל ואעפ"כ ולשרה בן גופני דעוה"ז דוקא. ותכחש שרה לאמר לא צחקתי בגילוי בדבור דרך הודאה שכן הוא מגיע אצלה עד בחי' הדבור כי יראה שלא תתבטל ההבטחה מחמת גילוי התמהון והצחוק של המניעה המדומית אצלה גם במורגש דעוה"ז. ויאמר לא כי צחקת ע"ד הנ"ל שבא לבטל גם בחי' הצחוק שבמח' שלה בקרבה. ולמה שכפי המבואר היתה תולדות יצחק בכחה של שרה דוקא והיינו שהי' מבחי' הנוק' כמש"ל פ' וירא ולזה הוצרך אל העקידה כמבואר שם. ועכ"ז לא נשתלם יצחק בבחי' הדכורא בשלימות עד שויביאה יצחק האהלה שרה אמו שהיא תקבל בחי' ומדרי' הנוק' ותהי' לו לאשה ויאהבה שנעשה הוא משפיע לה בחי' החסדים הכלולים בבחי' השמאל שלו כענין סט' דקדושה בהתכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא וכמש"ל בענין עתה ידעתי דפה"ק לגבי אברהם כן הוא להיפך בבחי' יצחק. ואז החל הוא להיות גבור בארץ במדת הפחד יצחק מלמעלה למטה וינחם יצחק אחרי אמו. ענין נחמה הוא כמ"ש במק"א שהוא ביטול הדעה הקודמית. וכן הענין כאן שניחם יצחק להיות בחי' דכר משפיע במדתו פחד יצחק ובטל ממנו בחי' האו"ח שקבל מאמו כנ"ל. ואחר אשר הוכן יצחק להיות גבור פועל גבורות בעולמות והגיע העת שלא ישמש כחו של אאע"ה שהי' בבחי' עדות בעולם כענין ע"ד אנשים דמ"ס הנ"ל. אומר שם במ"ס מה עשה לקח י"ז בני קטורה וכו', וזש"ה ויוסף אברהם פי' שאחר שמילא ספקו בבחי' העדות דכהת"כ שקיים כל ימיו כנ"ל ויוסף עוד לעשות שלא עפ"י התו' שהוא בחי' תוספות מרובה על העיקר ע"ד משנת"ל בגדעון ואלי'. ויקח אשה ותלד לו ולא נז' שמל אותם עפ"י התורה. וז"ש במ"ס הנ"ל ובנה להן כרך של ברזל (מחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים). והשמש מעולם לא נכנס לתוכה. פי' ידוע שהשמש הוא בחי' אור הכלים דצו"מ דאצי' המאיר במדות דספי' בי"ע דקדושה. וזה האור לא בא אליהם כלל מעולם. והכוונה במ"ש לא נכנס שם מעולם לומר שהוא בחי' המשכת אור מבחי' מתנשא מימו"ע שלא בא עדיין מעולם להאיר בצו"מ דז"א והוא לא יתגלה כ"א לע"ל וז"ש ונתן להם דיסקרין של אב"ט ומרגליות כלומר ניצוצי אורות מע"ק דגם חשך לא יחשיך ממנו כי הוא מתנשא מימו"ע כאמור. אבל הם מוסגרים בתיבה ודיסקרין כי אין העולם יכול לקבל מהם כלל מאחר שלא הגיעו לבוא עדיין לבחי' אלקי עולם ה' ז"א דאצי' בבחי' צו"מ כנ"ל ולכן בא שלא עפ"י התו' שהוא בבחי' התייחדות כנ"ל אלא אדרבה מלובשים בהסתר והעלם מחיצה של ברזל שאין אור הקדושה מגיע לשם והן הניצוצות הנמצאים מושקעים בקליפות וממשלה שלהם עד לע"ל שאז כתי' והוצאתי את בלעו מפיו דהיינו אורות ניצוצות עליונים דקדושה המובלעים עתה בקליפות ואותן הניצוצות הן הן האב"ט ומרגליות שמסר להם. והיינו נמי ממש מ"ש בגמ' שם טומאה מסר להם וק"ל. ואומר שם עוד במ"ס ומשתמשין לע"ל כשעתיד הקב"ה להחפיר חמה ולבנה שהן המאורות דבי"ע המקבלים מצו"מ דאצי' כנ"ל, ותהי' עליית העולמות עד שיוכלו לקבל גם מאור דמתנשא מימו"ע וז"א וע"ק כולא חד וכמ"ש במק"א ומהן עתידין לשמש כמ"ש והוצאתי את בלעו מפיו כנ"ל. וכעין ענין זה אמרו ע"פ ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו שהציד שבפיו הוא ניצוצות עליונים דקדושה ושלכן רצה יצחק לברך את עשו דוקא שיהיו הניצוצות מתברכין עד שיוכלו לעלות למקורם ושרשם בקדושה עליונה. ולפי דקמי' שמיא גלי' שעליית הניצוצין אינו אלא לע"ל דוקא שאז נאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו פי' שעליית התשועה להר ציון הוא במה שישפטו את הר עשו להוציא ממנו הניצוצין ורוח הטומאה יעביר מן הארץ. ומטעם זה עשה אאע"ה מחיצה של ברזל לבני קטורה שלא יקבלו כלום מן הקדושה ושלא כדעתו של יצחק שרצה לברך את עשו וזש"ה וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי כלומר בכחו של אברהם דוקא ושימושו בעולם עד שלא זרחה שמשו של יצחק כנ"ל והמשיך חסד ה' מעולם ועד עוה"ז על יראיו זה יצחק וק"ל:
5