חנה אריאל, חקתChanah Ariel, Chukat
א׳וידבר ה' אל משה ואל אהרן. (ובפ' לא נז' כלל מה שייכות יש לאהרן). זאת חוקת התורה. ובזוהר זאת חוקת התורה גזירה דאורייתא. וזאת התו' פי' התורה עצמה. כללא דדו"נ. וכן בלוים זאת אשר ללוים זאת לבד. וזאת עשו להם וחיו הוא להמתיק דינין שלהם. וצ"ל את זאת לקרב אל הדעת והשכל. וגם מה שהכתוב בפ' זו אומר זאת התורה אדם וגו' הרי שאומר זאת גם על התורה ולא על החוקה. ויקחו אליך פרה אדומה וגו'. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. מי הם הנותנים לשון רבים. ולמה הלקיחה הוא אל משה לבדו. אל אלעזר ארז"ל ובזוהר מצותה בסגן ואלעזר הי' סגן. וי"ל למה כל הפרות חוץ מזו נעשו ע"י כהנים גדולים דוקא. בפהק"ו בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים. י"ל שהרי הוא מדבר עם הלוים לנוכח כמ"ש ואמרת אליהם בהרימכם. למה חזר לדבר בל' נסתר ללוים וחוזר ומדבר לנוכח ואכלתם אותו כי שכר הוא לכם וגו' ולא תשאו עליו חטא בהרימכם וגו'. פשיטא שכשיעשו כמצוה עליהם שלא ישאו חטא ואת קדשי בנ"י לא תחללו ולא תמותו. אינו מובן מה שייכות חילול קדשי בנ"י ללוים דוקא. ידוע שיש בחי' אדם ובחי' בהמה. וכתיב ואני בהמות הייתי עמך שיש ב' מיני בהמות וכמ"ש בתניא בהמה שלמטה מן הדעת ובהמה שלמעלה מן הדעת. בהמה דתהו למעלה מן הדעת ובהמה דבחי' עולם התיקון היא בהמה שלמטה, מן הדעת דבחי' תהו אורות תקיפין. ד"מ אדם שכל תכלית שלו הוא מילוי חפצו ורצונו ואינו משגיח על שום ד"א מה שיצא מפעולתו לזולתו כי אין לו רצון וחפץ פנימי' בגוף הפעולות והמעשים יהי' מה שיהי' רק שחפצו הוא השליט בקרבו וזה הוא בחי' וימלוך וימת שמזה בא בחי' הישות ופירוד לעצמו שנמצא בעולמות, והיינו שאין האור וכח. אלקי המהווה מתחבר עם מהות המתהוה. אלא וימת פי' שנסתלק למעלה מן המציאות. ומשם הוא שורש אל הנמצא ממנו בבחי' עולמות ואין שום גילוי בעולמות מן שרשם הזה. ובחי' עולם התיקון הוא לאנהגא עלמין שכל המכוון הוא בהנהגה העולמות כפי רצונו שזהו ד"מ שתכלית המכוון של פעולת האדם הוא לעשות דברים טובים וישרים בעולם ומסלק כוונת מילוי חפצו רק שיהי' מה שיעשה טוב בעיני אלקים ואדם. וזה נק' בחי' אדם שיש בו ג' מדרי' חב"ד חג"ת נה"י. עיקר האדם הוא חג"ת ג' קוין לימין חסד ושמאל גבורה ואמצע ת"ת. כלומר כפי הרכבת הנשמה בגוף בג' קוין הללו שישנם לכל אדם. רק אעפ"כ יש שנוטה לחסד בכל הג' קוין שלו. ויש שנוטה לרחמים שהוא ת"ת וכו'. כלומר שלפי הרכבתו נחשב אצלו זה הדרך לטוב לילך בו בכל הג' קוין שלו וכו'. ובחי' חב"ד המשפיע לאדם הזה ומורה לו דרך במה יתעסק בג' קוין שלו לטוב לפני אלקים ואדם כנ"ל. ובחי' נה"י הוא ההסכם למעשה בפו"מ כי מן המדות שהן עיקר האדם כנ"ל, עדיין אפשר שלא יבוא לידי מעשה בפו"מ. הדמיון באדם התחתון שמצד הנשמה יש לכאו"א אהבה טבעיית לה' וכן מדת הגבורה ופחד וכו' טבעיי' רק שהן מסותרות בגוף ונפש הטבעיית. אבל בהסתר ישנם באדם תמיד לא יחסר. אבל בחי' חב"ד ונה"י יש לפעמים שאינן מצויים כלל בקרבו כי אין כח באהבתו הטבעיית לבוא אל הפועל מפני כח נה"ט המכסה על האה' שלו ומצד המדה הוא תאב ואין לאל ידו לעשות. וכן להתבונן ולהתחכם בדעתו בענין אלקות הבורא ב"ה לפעמים א"א להעמיק ולתקוע דעתו בזה לפי שנתגשם הרבה בתאוות היתר וכ"ש איסור ח"ו. אבל הג' קוין דחג"ת מצויים המה תמיד (לכל אשר בשם ישראל יכונה ובמ"א מבואר באריכות שזהו מה שארז"ל אין קורין אבות אלא לשלשה אי"ו, שהירושה מהם בחי' הג' מדות חג"ת לעד קיימת בכל ישראל. אבל שארי מדות טובות אין בירושה אלא מיגיעת האדם עצמו). וזהו רק בחי' בהמה דתיקון ולמטה מן הדעת. אבל בשם אדם לא יכונה כ"א מי שיש לו חב"ד חג"ת נה"י כנ"ל. וידוע דאדם בעולם התיקון נוק' אשתכחת בהדי' כמ"ש ושם אשתו מהיטבאל. והיינו מה שבא מן האדם עוז וכח פעולת התיקון בעולם. שהעולם בתכונתו ומהותו מצד עצמו אין בו כלום מאור וגילוי דחב"ד חג"ת נה"י של האדם. ואף כשהאדם פועל ע"פ החב"ד חג"ת שכל שלו בעולם ועי"ז נמצא מכח האדם בגוף העולם כדוגמא ותבנית שכל ומדות שלו לעצמו. וזהו בחי' הנוק' של האדם אינו בא בגילוי ממש אלא נעלם ונסתר בתוך העלם העולם עצמו. ולמעלה נאמר ע"ז אכן אתה אל מסתתר. אך לפי שעכ"פ בא ממנו בעולם נק' הכח הזה הבא בעולם בשם זאת לשון גילוי במורגש בלשון נקבה. וע"ז נא' בישראל למטה מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. פי' דודאי כל מה שהאדם מישראל עושה בעולמו אפי' בעסקי פרנסה ומו"מ הוא הכל בחי' בירורי' מנוגה בכח הנשמה אלקות וניצוץ אלקית שבה וכח התומ"צ שנתנו לישראל. וזהו מאת ה' היתה זאת שהכח הבא בעולם ממעשה ב"ו רוח מאת ה' בא בו. אך היא נפלאת בבחי' הפלא המבואר בפהקו"ד בענין אל"ה פלא דאדם. בעינינו כפי המורגש. ועם זה יובן מה שנראה קשה ע"פ הידוע דכהנים לוים וישראלים הם בחי' הג' קוין דחג"ת כהן בחסד לוי בגבורה ישראל בת"ת. וידוע דת"ת הוא נושא הו"ק וגם הוא קו האמצעי העולה עד הכתר. ולמה מדרי' ישראל למטה ממדרי' כהן ולוי. וע"פ הנ"ל מובן דבחי' זאת דכלל ישראל כהן ולוי נפלאת למטה בבחי' אל מסתתר. אך הכהנים נתקדשו ונתעלו למעלה לשרשם. ועי"ז גם בחי' הזאת שלהם נתעלה ומתגלה מתוך העלמת. וז"ש זאת משחת אהרן ומשחת בניו למשחה לגדולה כידוע. וקדושת הכהנים נמצאת גם בחיצוני' גופם הגשמי עד שעל כל נפשות מת לא יבוא. וכן אסור גרושה וחללה כו'. וחיצוני' הגוף אין בו אלא בחי' דזאת הנ"ל. כי הגוף הוא מכלל הדצח"מ דעולם. וכן הלוים נתעלו בבחי' טהרה כמ"ש וטהרת אותם וגו' והיו לי הלוים שזהו עלי' לשרשם בקוין דדכורא גם בחי' הזאת שלהם נתעלה כמ"ש זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה יבוא לצבוא צבא וגו' בחי' עבודת הלוים בבית המקדש. ונחלה לא יהיה להם לעסוק בדרך ארץ רק בעבודת בית המקדש. ולפי שעלי' שלהם הוא בבחי' הגבורה ודין לכן אמר וזאת עשו להם המשכת הוי"ו להמתיק הדינין כמ"ש בזוהר הנ"ל. וישראל הם הנוחלין את הארץ ואמרה תורה הנהג מנהג דרך ארץ. לא נתרוממו ונתעלו בבחי' הזאת שלהם. והרי הוא בחי' נפלאת בעינינו כנ"ל. ולא שמעלת הכהנים בשרשם גדולה על שרשם של ישראל למעלה אלא שם הוא הכל בתכלית היחוד. ואדרבה העיקר הוא בחי' קו האמצעי דישראל ומעלת הכהנים והלוים הוא רק בשביל ישראל כידוע שגם במרע"ה ארז"ל ע"פ לך רד רד מגדולתך כלום אני נותן לך גדולה אלא בשביל ישראל כו'. ובזה נתיישבה הקושי' הנ"ל. וגם נת' שמעלת הלוים הוא רק לענין עבודה והיו לי הלוים אבל בחיצוני' גופם לא נמצאת הקדושה בגילוי. אף שהם קדושים לעבודת בהמ"ק בגופם כמ"ש והיו לי הלוים דהיינו בגופם. אך אין מזה בא גילוי מעלה עליונה דקדושה בגופם כמשנ"ת עמ"ש אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו. ואי' בתוספתא וברמב"ם שמצוה להקדיש הבכור בפה. ונת"ל שבעצם הקדושה לא יקדיש איש אותו אבל בכדי להמשיך במדרי' גילוי בחיצוני' מצוה לומר וכו' ועי"ז הוא מביאה לבחי' גילוי. וכן יובן גם בלוים שגם כי בעצם נא' והיו לי הלוים והרי הם קדושים לה' בעצמם. אך לא נאמרה המצוה לקדשם בפה (לדורות) לכן אין מעלתם באה בגילוי במדרי' הגוף כלל. ועם זה יובן מ"ש ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגו' פי' לפי שהמעשר שמפרישין ישראל הרי הוא קדש כמשנ"ת בענין מעשר בהמה ע"ש. ונמצא שכשמפרישים הלוים תרומתם תרומת מעשר מן המעשר הוא שאין זה נחשב להם אלא הקדש עילוי ולא יהי' להם זכות כמו שמעלה מן בחי' הנוגה מחולין אל הקדושה ששכרו מרובה יותר. דוגמא לדבר מ"ש בזוהר כד אתכפיי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכידוע כ"ז בכ"ד. ע"ז אמר הכתוב ונחשב לכם כמדבר עם גופי הלוים שהם חולין כנ"ל (שרק בבחי' העבודה נתעלו). לכן נחשב להם הפועל ממש של מעשה הפרשת תרומת המעשר כדגן מן הגורן וגו' של חול. כי העלאתם הגוף דחול ונוגה יחשב להם לזכות העלאה מן הנוגה אל הקודש. ושוב אומר ואמרת אליהם (אל גופי הלוים) בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים. פי' אף שיש להם מעלה ועילוי דלוים וזאת אשר ללוים כנ"ל. וסד"א שאף שהפרישו התרומת מעשר הואיל והוא של הלוים עדיין בקדושתו הוא עומד וכענין מעשר שני שאינו נאכל בכל מקום. אלא ונחשב כתבואת גורן וכתבואת יקב. ואכלתם אותו בכל מקום. ומפרש הטעם להיכן הלכה קדושתו של המעשר. ואומר כי שכר הוא לכם (ולא אמר ללוים כנ"ל) חלף עבודתכם וה"ז כמו השכר שנותנים ממעות של הקדש לאומני בדק הבית שנעשה חולין בידיהם. אף זה המעשר כמ"כ. ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו. פי' כי כל דבר שבקדושה כשמורידין אותו מקדושתו הוא גרוע ממדרי' סתם חולין כמו קודש שנפסל בט"י וכדומה בטומאה ממש. וכמ"ש בישראל שמת שהטומאה שורה עליו ביותר לפי שהוא הי' קדוש ונסתלקה הקדושה מן הגוף נמשך עליו השראת הטומאה מן חיצוי'. לז"א שבמה שנעשה המעשר חולין על ידיכם לא תשאו עליו חטא. פי' שלא תגרמו בזה השראת החיצוני' ח"ו. וגם ואת קדשי בנ"י שהמעשר הוא קדש שלהם כנ"ל לא תחללו בזה והיינו מטעם הנ"ל כי שכר הוא לכם. ועל ז"א ולא תמותו וכמשארז"ל הא אם תחללו תמותו. פי' ענין תמותו הוא ע"ד מ"ש בזוהר מאן דנחית מן דרגי' קרי' בי' מיתה וזהו שאומר ללוים להודיע להם שמעלתם וקדושתם שנתעלו בבחי' והי' לי הלוים כנ"ל הוא בשביל ישראל דוקא. ולכן אם היו הם ח"ו מחללים את קדשי בנ"י היו גם הם יורדים ממדריגתם. אבל במה שתעשו המעשר שהוא קדשי בנ"י לבחי' חולין לא תמותו כי באמת לא תחללו כלל את קדושת המעשר בזה:
1
ב׳וזאת חוקת התורה היא בחי' "זאת שאין דומה לה בכל הבחי' דזאת דכהנים לוים וישראלים הנ"ל. אלא היא חוקקת מקום להתורה שתמצא בשלימות. וכמ"ש בזוהר בפ' וענין זה דטומאה וטהרה כללא דכל אוריי' כולה וכשנ"ת. וענין הפרה אדומה הוא ענין בהמה של מעלה מן הדעת הנז"ל. ויובן מענין בחי' בהמה של מעלה מן הדעת הנמצא באדם בישראל וכמ"ש ואני בהמות הייתי עמך כנ"ל. ונת' שבחי' בהמה שלמה"ד הוא מדרי' דעולם התהו ואורות תקיפין שמחמת תוקף האור אינו חושש ומרגיש כלל מה שיצא מזה למקבל בחוץ. ודוגמא לדבר מה שארז"ל האי צורבא מרבנן דרתח אוריי' הוא דמרתחי לי'. ואין זה כענין הכעס דזרוק מרה בתלמידים או למרמי אימתא אאינשי ביתי'. שהכעס למירמא אימתא אאנשי ביתי' ותלמידים הוא מבחי' התיקון ומ"ש צורבא מרבנן דרתח הוא כעס מבחי' התהו. וע"ד הפשוט הוא כך כשהאדם הוא בכעס היינו שהוא נתפס בתוך הכעס כמו התפוס בבית האסורים שהכעס הוא השולט בו בשע"מ ודעתו מסתלק ממנו כידוע שע"י הכעס יעשה מה שלא יעשה בשום אופן עם ישוב הדעת. אבל למירמא אימתא הנ"ל אין האדם תפוס כלל בידי הכעס אלא הוא אוחז את הכעס בידו. וצור"מ אף שהוא בכעס ממש ויוכל לבוא שיעשה מה שלא הי' עושה בישוב הדעת אעפ"כ לא ישאו עליו חטא לומר שהוא כאחד ההמונים שהם בכעס ונשמתם מסתלקות מהם בשע"מ. אלא הצורבא מרבנן לשון צורבא הוא ענין חום וחמימות כמו צרבת השחין. וכן הוא בצו"מ לבו בוער כאש מאש של תורה כמ"ש הלא כה דברי כאש ואוריי' הוא דרתחא בי' שמה שמנגד להצו"מ יבוא עליו כעס ממנו. אבל אין זה ככעס ההמוני אלא אש של תורה ואוריי' היא דרתחא בי' בלא"ה ולבו ער ברתיחת הדמים תבוא ממילא רתיחא זאת לדחות המנגד לו. ואין זאת אלא בצורבא מרבנן רך בשנים שיש בטבע רתיחת הדמים וכאשר תדבק נפשו בתורה וידרשנה בכל לבו ישובו רתיחת הדמים למה שלבו חפץ ונפשו חשקה בתורה להשיגה. אבל אחר שכבר למד נק' בשם חכם. וכמשרז"ל ע"פ ובתורתו יהגה יומם ולילה שהתורה נעשית תורתו של עצמו. פסקו רתיחת הדמים ולא רתח שוב להיות הוא בכעס אלא לזרוק מרה בתלמידים כנ"ל. וכן יש שיבואו נשמות לעוה"ז מעולם התהו שבלא שום ידיעה ולימוד נפשו מתלהבת ומתלהטת כולו לה' וכל מילין דעלמא שדי בתר כתפי' ולא ישגיח על כבודו וכבוד אבותיו ולא על נימוסי ד"א. והוא ענין אורות תקיפין דתהו ממש ולא חלו בה ידי אדם דתיקון רק להביאה לעוה"ז להתתקן בו דוקא בשכל ומדות ומחדו"מ מסודרים ע"פ השגת החכ' וטו"ד אלקי' ונימוסי אוריי' וממילא יקדם גם הלכות דרך ארץ וקודם שנתקנה הנשמה הזאת בעוה"ז יוכל להיות שיעשה מעשה ודברים שאין להם שחר אך כולם ממקום קדוש יהלכו כנ"ל. אך כ"ז הוא דוקא כשעודנו למעלה מן הדעת אבל אם כבר נתמזגו האורות תקיפין שלו בא לכלל טו"ד אז הוא מחוייב לכלכל דבריו ודרכיו במשפט ואם לאו יפגום בקדושתו ח"ו. וכן גם בעודנו בבחי' למעלה מן הדעת שבכל דרכיו יש בהם המשכות קדושת נפשו האלקית. היינו כשלא באה תקלה משס"ה ל"ת ע"י. שהל"ת פוגמים בכל נפש מישראל. וכ"ז שהארכנו בביאור הענין הוא באדם. ויש דוגמתו בעולם והוא הפרה אדומה שבאה מכחות דעולם התהו והיא אדומה בתוקף הדינים דתהו. אך הן דינין דקדושה דוקא רק שירדו ובאו לעולם התיקון דעוה"ז אבל כל כחה הוא בבחי' ומדרי' עולם התהו כמובן ממשנ"ת באדם וכמשנ"ת באדם. דהיינו דוקא כשלא נתמזג עדיין בתיקון דאדם דעולם דתיקון וכן שלא נפגם בעבירה. כמ"כ הוא בפרה אשר לא עליה עול שהוא עבודת האדם דתיקון וגם אין בה מום הוא כמו ענין פגם דעבירה שאז הכחות דקדושה דתהו שלמעלה מן הדעת בתקפן הן. צוה ה' ויקחו אליך אל משה דוקא שהוא הי' בחי' הדעת עליון על כל. ואף שגם חכמי ישראל מקבלים מן הדעת דמרע"ה ובמקומו הם עומדים בכל דור ודור. אך לענין פרה אדומה ארז"ל שאמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חוקה. ועפ"י הנ"ל היינו שאין מי שיוכל לעמוד על ענין כח הקדושה דאורות תקיפין שבה שהן למעלה מן הדעת. רק מרע"ה לבדו ולו דוקא צוה ויקחו אליך פרה אדומה והוא ידע את טעמה. ולכן הוא ואהרן עמו כמ"ש וידבר ה' אל משה ואל אהרן. ונז' בהערות למה נזכר אהרן כאן. והענין דהנה באהרן (וכן הוא בכל כה"ג) כתי' בזאת יבוא אהרן אל הקודש פי' בחי' זאת דכל ישראל שהיא נפלאת בעינינו כנ"ל. הנה הכה"ג ביוהכ"פ יעלה ויבוא עמה דוקא אל הקודש (וכידוע דביוהכ"פ הנוק' עולה עד הכתר). וזהו ענין אהרן שושבינא דמטרוניתא כידוע. ולכן מרע"ה שיודע טעם פרה ואהרן קדוש ה' עמו הם דוקא יוכלו לעשות ענין הפרה אדומה בשלימות כמצותה בסגן דוקא (וכידוע דכה"ג באבא וסגן בחסד דז"א וכהן הדיוט למטה ממנו במדרי' עולם הברי'). כלומר להמשיך המשכה ממש מאורות תקיפין דתהו שבפר"א אל הגילוי קצת במדרי' הסגן. וזהו ונתתם אותה (שניכם דוקא אתה ואהרן). אל אלעזר הכהן שהי' סגן. ושחט אותה לפניו שהוא יכול להמתיק דינין שלה ולהביא כחה ולדחות טומאת מת ששרתה על אדם מישראל שהוא אבי אבות הטומאה מג' קליפות הטמאות בכל תוקפן. ודוקא ע"י כח הקדושה שלמעלה מן הדעת ואורות תקיפין הוא שיוכלו לדחותה ולטהר את האדם מישראל ע"י שיעשו ויתקנו אותה כמצותה בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ובמים החיים שעי"ז יביאו כח קדושתה אל בחי' אדם דתיקון לדחות טומאת מת שמג' קליפות הטמאות לגמרי. וזהו זאת חוקת התורה. וכנ"ל דלשון זאת הוא בחי' הנוק' שבאה ומתלבשת בעולם ממש. וכשבאה פרה אדומה בעולם היינו שנמצא במקום הנוגה דעולם בחי' האורות תקיפין הנ"ל. היינו בחי' הנקודה עליונה דנוק' שהי' גם בעולם התהו ירדה ונתלבשה גם בנוגה דעוה"ז. והוא דוקא חוקת התורה לחקוק מקום לכללות התו' דוקא. דהנה מצות התורה אין מתפשטין רק עד בחי' ההיתר דנוגה כאתרוג שאינו ערלה וכדומה. כידוע דמצוה הבאה בעבירה אין בה קדושת התומ"צ ומשפטי התורה בדיני טומאה וטהרה כמו דיני נגעים ונדה ויולדות הגם שמגיעים גם עד מקום הטומאה דג' קליפות הטמאות אין זה רק להורות משפטיה אבל הטמא בטומאתו עומד. אבל כללא דכל אורייתא כולה הוא שיבוא אור התו' וכחה להתקומם גם במקום שהי' השראת טומאת הג' קליפות ולדחות אותם (וכמו שיהי' לע"ל ונגלה כבוד ה' ואת רוח הטומאה יעביר ממקומה לגמרי). זהו דוקא בחי' הזאת דפרה אדומה שהוא חוקת התורה דהיינו שחוקקת מקום לכללא דכל אורייתא ומן האמור יובן שדוקא כשויקחו אליך (אל משה) הפרה אדומה שהוא יודע אותה בטוב טעם ודעת יוכל להביאה כמצותה בשלימות אל הסגן כנ"ל. אבל אח"כ שאיננה רק חוקה לאחרים לא יוכלו להורידה מבחי' שלמעלה מן הטו"ד והוא בחי' נקודת החכ' ואור אבא שלמעלה מהטו"ד דז"א ולכן עשו אותה כהנים גדולים דוקא:
2
ג׳המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את ה' ויקדש בם. פשטי' דקרא ודאי משמע דמ"ש בם קאי על בנ"י שהוזכרו בפסוק. וקשה שבפ' הקודם אומר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י. גם י"ל במ"ש לכן לא תביאו את בנ"י וכו' מה תלוי זה בזה ומהו שלא תביאו הרי הם עצמם לא באו והול"ל לא תבואו וממילא מובן שלא יביאו ובמדרש אי' משל לאדם שכתב גט לאשתו ונתנו בחיקו ובא לביתו ואמר לאשתו מזוג לי כוס מזגה לו בחמין כיון שנטל את הכוס אמר בחמין מזגת לי ואני לא חפצתי רק בצונן לכן הרי גיטך. אף כאן כבר אמר עתה תראה ודרז"ל אבל במלחמת ל"א מלכים לא תראה וכן נבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס אלא שלא מצא מקום לתלות להמציא בעליל עכ"ל גם מלבד חקירת המפרשים מה הי' החטא קשה למה משה ואהרן לא קיימו מ"ש ודברתם ואם קיימו למה לא נז' בפסוק. עוד י"ל שלפ"ד המדרש וכן המפרשים שהדבור לבד הי' מספיק להוצאת המים. א"כ למה צוה ה' לקחת את המטה. ובפ' בשלח אמר והכית בצור בפירוש. ויש להבין בענין השינויים שמפ' בשלח לפ' זאת. שם נא' צור וכאן סלע. שם נא' והכית לשון יחיד וכאן ודברתם קאי לשניהם משה ואהרן. שם נאמר ויצאו ממנו מים ושתה העם מעצמם את המים היוצאים דוקא וכאן נא' ונתן מימיו והשקית (אתה) את העדה וגו'. שם נאמר ויצמא שם העם למים וכאן הוא אומר ולא הי' מים לעדה, שם לא' ויקרא שם המקום מסה ומריבה וכאן על המים עצמן אומר מי מריבה. ולמה שם נא' גם נסיון וכאן לא נז' נסיון בפ' גיד הנשה צ' ע"ב ר"י אומר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת בשל ימין. איבעיא להו מפשיט פשיטא לי' לר"י ומאי דעת דעת תורה א"ד ספוקי מספקא לי' ומאי דעת דעת נוטה ע"כ. צריך להבין מהו הענין דדעת תורה ודעת נוטה, דודאי הדעת נוטה הוא ענין זולת הספק וא"כ מה ענינו ומה בצע בנטייתו. יש לבאר תחלה קצת ענין הקב"ה ושכינה הנז' בגמ' והן שני פרצופין דדכר ונוק' בל' הקבלה. וכן בגמ' שכינה הוא הכל בלשון נקבה והקב"ה בל' זכר. והוא ע"ד הידוע ענין סוכ"ע וממכ"ע. פי' שבכדי להיות מציאת עלמין שנעלם בהם בחי' עיקר ואמתת מציאותן שהוא רק אור וכח א"ס ב"ה ואפס כלל מבלעדי זאת שהוא כל יכול לעשות כל אשר חפץ באין שום מונע כלל כידוע בענין אחדות הפשוטה והאא"ס הוא כח האחה"פ. וזהו שעד שלא נבה"ע הי' בכחו כל הנמצאים כי הכל מצוי לחפצו ורצונו ית' בלי שום שייכות מציאות מונע רק שהאור וכח א"ס ב"ה הוא גילוי מאחה"פ ולכן הוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן הוא כל בחי' ובחי' פרטיות דכל הנמצאים שהי' בכחו זה כנ"ל הוא למעלה עד אין קץ כי גם בהיותה בחי' פרטיות הוא ג"כ ענין כח הכל יכול לעשות באין מונע כנ"ל וא"כ אין שום דבר נפרד מאור אחה"פ הכוללת הכל גם בהיותה פרטיות וז"ש לא הי' מקום לעמידת העולמות פי' שיהי' עמידה וקיום להעלם כל מרחב האא"ס בבחי' הפרטיות לפי שגם בעודנה בחי' פרטיות מ"מ אור וגילוי אחה"פ לאין סוף וא"ת ולזאת הי' צומ"פ והמשכת הקו"ח בצמצום דאד"ק המבואר בכ"ד ואכ"מ להאריך בו. עד שנאצלו בחי' הספירות באורות וכלים שמות הוי' אלקים פי' שנאצל (כידוע שאצילות היינו חלק קטן נבדל מגדול כמו ויאצל מן הרוח דמשה על ע' הזקנים שהוא כח פרטי הכלול באורו של מרע"ה וכאצי' כחות הנפש בערך הגוף כידוע בכ"ד) אור וכח א"ס ב"ה בצמצום וכסוי הכלי (כמ"ש דבהון אתכסיאת כידוע) עד שלא בא ממנה התפשטות כי אם בחי' הפרט לבד ונעלם בו ענין האא"ס לגמרי ואף שהאו"כ עצמן הן הן למעלה עד אין קץ וכו'. אך מוגבלים הן לענין ההתהוות והתפשטות אורן וכחן שלא ימצא במתהווה רק העלם מציאותו מאא"ס ב"ה. וזהו פ' הדכורא באו"כ הוי' אלקים שהוא המהווה בחי' יש נפרד מן יחוד אא"ס שבאו"כ עצמן כדמיון הידוע מאדם המצייר בדמיונו אנשים נצבים לפניו ומדברים ומתעצמים זה עם זה וגם הוא מדבר אליהם. שהאנשים המצויירין עצמן אינם מרגישים כלום ממה שהוא מצייר בהם הדבור וההתעצמות ושמצוה עליהם והם עושים. לפי שכל תנועותיהם הן מכח האדם עצמו והמצויירים אינם האדם עצמו. אך מובן שכח האדם עצמו מגיע עד סוף מציאות המצויירים בכל פרטיהן שאם יסיח דעתו מהציור אין כאן כלום. (והנה כח הדבור שבאדם שמדבר עם בנ"א המצויים בעולם נפרדים לגמרי ממהות האדם המדבר יש בכח הדבור מעלה יתירה שיוכל להמציא בהנפרדים לגמרי שידעו ויכירו הם כל רצון מחשבתו בדיבורו אך הכח הזה אינו מגיע רק אל הכרת והשגת הנפרדים ולא אל מהו"ע כלל אפי' בהעלם מהם. ובזה הוא גרוע מכח הציור שאין הדבור פועל בזולתו כ"א בבחירתו של הנפרד מעצמו. וענין בחי' המח' הוא כעין ממוצע בין הציור הנ"ל ובין הדבור אל נמצא בפו"מ זולתו. ובמח' הוא מדמה אנשים ידועים לו במציאותם וטבע ומדות של כאו"א והוא משער בדעתו כאלו הוא עוסק עמהם ומנהיגם ע"פ דרכם וטבעם שאין החושב עצמו הוא הפועל לבדו את תנועת האנשים הבאה במח'). וכמשל הזה יש להתבונן פ' הדכורא דאצי' שנאצל כח ואור פרטי מאא"ס ב"ה שאין לך דבר שאינו מצוי בו רק שהוא הכל ביחד. וענין הפרצוף הוא להיות הפרט המכוון לבדו נאצל באור מוגבל בכלי והיינו להמציא יש ודבר נפרד ממהו"ע אא"ס ב"ה דקו"ח והן הן ששת ימים עשה ה' וגו' כידוע בכ"ד שמן הפרטים דששת ימים נמצאו העולמות וכל אשר בהם כמשל מציאות הציור במדמה באופן שמציאות המצויירים הוא רק התפשטות כח המצויר וגם ישותם והתעצמותם זה עם זה הוא רק כח האדם עצמו שהוא לבדו המניע את מציאות תמונתם במדמה עד סוף תמונתם המצוייר בחומריות וישות גשמי ובדבר ה' שמים נעשו (כידוע בכ"ד) הוא בחי' הדבור שהוא מדת המל' בחי' ממכ"ע ליתן הרגשת הנמצאים את עצמן והוא בא לפי"ע מדרי' הנמצאים מן הששת ימים כמשל המצויירים הנ"ל ואין גם זה רק לעשות את הנמצאים ליש ודבר בהרגשת עצמן שנעלם מהן לגמרי הרגשת עיקר מציאותן מן בחי' סוכ"ע כנ"ל. והיינו שהמל' מקבלת מחיצוני' הכלים דדכורא הנ"ל ומגיע אל המתהווים מאין ליש להיות בהן הרגשת המהווה רק בכדי חיותן ודעת עצמן (והדכורא נק' ידיעה והנוק' נק' בחירה בסי"מ) אמנם ענין בנין פ' הנוק' העיקרית הוא שהיא פנים בפנים עם הדכורא היינו שמקבלת בחי' פנימיותו ועצמותו ומזה היא מאירה ומניעה את הנמצאים בבחי' הרגשת עצמן את ענין האלקות דסוכ"ע דאוחו"ג חד ובאופן שהרגשת עצמן קיימת בהעלם לגמרי מעיקר התהוותן מבחי' סוכ"ע דדכורא הנ"ל כי זה הוא ענין המלוכה דוקא אין מלך בלא עם. וזה היחוד דדו"נ דפב"פ אינו אלא ע"י שבאין בחי' מוחין דדכורא ומזככים את הכלים שלו עד שהפ' דנוק' יקבל אור הפנימי' דיחוד אא"ס ב"ה דרך הכלים. המובן מכל הנ"ל שבבחי' חיצוני' העולמות והתהוותן והנהגתן הכל הוא מבחי' סוכ"ע שהתהוותן ותנועת ההנהגה שמנהיגן (כמשל תנועת המצויירים) הכל נעלם מהן לגמרי ואף שהן מונהגין ומתנענעים אין כל זה מורגש להם כלל. ותועלת ענין האו"כ דבהון אתכסיאת הוא רק שמתחדש שהנפרדים מתפעלים מן המהווה בהעלם דבר מהם כנ"ל. ובחי' המל' בבחי' חיצוני' היא הנותנת בהן הרגשת מציאותן ושינויי ההתפעלות מההנהגה דסוכ"ע לפי ערכם ומדריגתן שנעלם מהן לגמרי ענין האור א"ס ב"ה וגבהו דרכי מדרכיכם וכמ"ש בעמ"ו ענין דעת עליון וד"ת. נמצא שהן מונהגין מאו"כ דאיהו וגרמוהי חד אבל כל ענין מציאות דאוא"ס כמו שהוא נעלם מהן לגמרי. מ"מ יובן שבעולם האצילות אף הנמצאים המחודשים ונפרדים מקו"ח אא"ס ב"ה עכ"פ מתפעלים מע"ס המיוחדין במאצילן ולכן אין להם בחירה לשוב מאחרי ה' גם בדעת עצמן שמבחי' ממכ"ע. וכידוע שמי שיש לו נשמה דאצי' א"א להגוף לחטוא אם אין הנשמה מסתלקת ממנו בשע"מ. וכדי שתהי' נמצאת בחירה גמורה בפירוד גמור הוא בבריאת עולם הבריאה ויצי' ועשי' ע"י הכלים די"ס שבהן שהן בריאה מחודשת. וכלים דדכורא דאצי' נעשים נשמה להם. וע"י הכלים דנוק' דבי"ע הוא ממציא מציאות ערך ותמונת עולמות דבי"ע ומנהיגן בהנהגה נעלמת מהן (והוא בחי' הידיעה הנ"ל) והתפעלותם של המונהגים הוא רק מן הכלים הנבראים די"ס דבי"ע. א"כ אין בחי' האלקות דיחוד אא"ס ב"ה מגיע להן כלל אף בהעלם. וכמ"כ מכלים דנוק' די"ס דאצי' נעשים ג"ם נשמה לבחי' המל' דע"ם דבי"ע לתת הרגשת מציאותן והנהגתן להנמצאים הנפרדים לגמרי מאלקות מה שמקבלים המלכיות מן או"כ דבי"ע בבחי' ממכ"ע וכמשל המדבר עם אנשים נפרדים ממש שהן בעלי בחירה ממש. וכ"ז הוא רק בחי' חיצוני' העולמות שבאין מחיצוני' הכלים דע"ס דבי"ע דהיינו שהנמצא מהן הוא אחר ההעלם וכסוי דשם אלקים (דבהון אתכסיאת כנ"ל) בין בדכורא בין בנוק' כדאמרן. ודכורא בחי' התפעלות בלי הרגשה ונוק' בחי' הרגשה מן המהווה עם קיום ישותן. אמנם בחי' הנוק' הנ"ל הוא עד"מ מכח הדבור באדם. שהכח עצמו אף שהוא לענין זולתו דוקא (דלעצמו אין אדם צריך לדבור אינו כלל כענין חיצוניות הכלים. שהכלים אינן רק כיסוי לאוא"ס דאחה"פ שבאורות אל שהן מיני' ובי' והכל חד. אבל כח הדבור הרי הוא כח חיוני מעצמות מהות האדם ככח החכ' וכח החסד (והכח הזה נמצא באדם דוקא ולא בדצ"ח). א"כ כשהוא ממלא את העולמות (כענין ממכ"ע הנ"ל) מפנימיותו ועצמותו הרי הוא ממלא אותן ממהו"ע האדם. ולמעלה היינו כמו שמקבלים העולמות התפעלות ממכ"ע ממהו"ע בהעלם כן יקבלו מן מהו"ע כח הדבור הרגשה וגילוי במהו"ע האורות די"ס ואעפ"כ ישותן במקומו עומד כנ"ל. וזה נק' בנין פ' הנוק' שנעשה בחי' חכ' שבדבור ומדות שבדבור מכח הדבור עצמו ולמעלה הנה כח הדבור הוא בחי' כתר דנוק' וכשנבנה בניינה נעשים בחי' חב"ד חג"ת וכו' מאור הכתר. ואין זה כ"א כשבאין מוחין דגדלות בדכורא שאז הכלים גם הם: מאירין מעין האור עצמו אז בחי' הנוק' דלית לה מגרמה כלום ואיננה רק בחי' מקבל מקבלת אור המאיר לכלי הדכורא וממצאת אותו בכלי בניינה להיות מורגש בנמצאים כלומר שיכירו מציאותו ומהותו כידוע ענין הנשמה (שהיא נבראת בהעלם בכל הנמצאים) מכרת את בוראה וכלומר שהיא מכרת שהוא לבדו הוא אע"פ שהיא עכ"ז יש נפרד נברא ע"י הכלים די"ס דבריאה:
3
ד׳מכל הנ"ל יש להבין דשם קוב"ה הוא בחי' הדכורא במוחין דגדלות. ושכינה היינו בחי' הנוק' המקבלת מקוב"ה ומביאה אור קבלתה לתחתונים ולהרגיש גם התפעלות מאור הזה הנמצא להם כענין הכרה הנ"ל. ונק' קוב"ה דר"ל דקדש העליון בא ונגלה בכלים שלו וביאת אורו בנמצאים (המקבלים מן יחודו בשכינתי' והן ישראל) גם בבחי' הקדושה בבחי' סוכ"ע. ומעין זה הוא מ"ש משה בעלא דמטרוניתא שהוא. הממשיך היחוד דקוב"ה ושכינתי' בבחי' הפנימי' ועצמיות ועל ידו נתנה התורה לישראל וידוע בכ"ד דמרע"ה הוא בחי' יסוד אבא שנעשה דעת דז"א. וענין יסוד אבא הוא השפעה פנימי' מאבא דפנימי' אבא הוא פנימיות עתיק המתנשא מימות עולם. וביאור ענין זה דכלפי משנ"ת דמדכורא דאצי' בא בחי' התפעלות בנמצאים בהתהוותן והנהגתן (בהעלם דבחי' סוכ"ע כנ"ל). וכמ"ש שההתפעלות מגיע עד סוף ישותן והכל נעלם מהנמצאים עצמן אף שמתפעלים בשינוי מענין לענין כמשל כח המצייר שהוא פועל באישים המצויירים ומצוי הוא בהן ממש עד סוף ישות מציאותן המדומה. ולז"א דבחי' עתיקא עצמו מתנשא הוא לגמרי מימות עולם ומימי עולם שהן כלי זו"נ הנמצאים ממש בפעולתן בעולמות (מהנ"ל מובן דסוכ"ע ודכורא נמצא ביותר גם עד סוף מציאות וישות הנמצאים וממכ"ע אינו מגיע רק לפנימיותן והרגשתן ולא בתוך תוך ישותן וזהו לשון ממכ"ע כממלא את הכוס יין וכדלקמן בענין תושב"כ ושבע"פ). ואף דעתיקא הוא עקר ושרשא דכולא מתנשא הוא מלהיות בא בגילוי בכלי זו"נ (כ"א ע"י שפנימי' עתיק נעשה פנימי' אבא באו"כ דאבא ויסוד אבא נעשה דעת דז"א וכדלפנינו) שיבוא בנמצאים דעולמות התפעלות והרגשה סוכ"ע וממכ"ע דזו"נ. כי בערכו דעתיקא עצמו אפס בלעדו כידוע דעתיק ואריך הם, בחי' כתר הממוצע בין מאציל לנאצלים עתיק בחי' תחתונה דמאציל ואריך ראשון לנאצלים (ועתיק מדרי' אפס בלעדו ואריך נק' אין כמ"ש במק"א באריכות). והוא כולא ימינא וחסד ה' לעולם ולית שמאלא כלל בהאי עתיקא כי הוא מתנשא ממדרי' שימין ושמאל הן קוין מחולקין וכמו מתנגדים זל"ז עד שיבוא קו אמצעי ויכריע ביניהם. ובעתיקא אין בו כ"א אך טוב וחסד. ופעולתו זאת בעולמות הוא בב' אופנים. א' הוא ע"ד מ"ש כד אתגליי' ע"ק כולהו בתי דינין אתכפיין מפני שמאיר איזה הארה מבחי' אפיסות שלהן לגבי עתיקא ואין זה נק' לא התפעלות וכ"ש לא הרגשה והב' הוא כשפנימי' עתיק נעשה פנימי' אבא באו"כ מורכבים (כלומר שלא כאו"כ דכתר דאא"ס מלגאו וכתרא מלבר כידוע). ואז בחי' יסוד אבא נעשה דעת שהוא קיום המדות (שהן או"כ דששת ימים) דז"א. ויובן שזהו שהארת האפיסות מורכב בכלי אבא עד שיוכל לפעול בכלים דז"א שיתגלה מהן בעולמות מה דע"ק וז"א כ"ח גם מסטרא דילן (כידוע דשלא בבחי' מוחין דאבא מסט' דילן מתפרשין מילין). וכנ"ל דמז"א בא בחי' התפעלות בנמצאים בבחי' סוכ"ע א"כ נמצא אור עתיקא ממש בכלי הספירות דאצילות. וזהו ענין התורה שהוא פנימי' רצה"ע ב"ה (אור עתיקא). שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי' דוקא כפי המבואר. וכמ"ש בתניא פ"מ בהג"ה שפנימי' רצה"ע ב"ה הוא שיהי' היחוד דקובה"ו. ובקיום התו' (וכן במצות) ע"י מקבלי התו' נמצא בחי' היחוד הזה גם בעולמות. רק שאור התו' הוא בבחי' סוכ"ע הנעלם לגמרי במהותו ועצמותו. שהוא אור עתיקא. מן העולמות כמשל הנ"ל רק שמלובש הוא באותיות התורה ומגיע עד סוף ישותן כנ"ל. ולזה נק' תושב"כ שענין התורה במהותה ועצמותה נמצא עד סוף ישות הכתב (ובהעלם לגמרי כאמור). ובחי' הפרד"ס דתורה שהוא המושג ומורגש למקבלי התורה כענין ממכ"ע הנ"ל הוא נק' תושבע"פ כלומר על הפה ולא עד סוף מהות הדבור בפה כמבואר ענין ממכ"ע. וכן הוא אפילו באותי' המח' ואפי' בענין החכ' והבינה דתו' שהוא אור התו' ממש אבל אינו מגיע עד סוף האותיות. ואור התורה בזה הוא רק כענין הנשמה מכרת את בוראה הנז'. וכ"ז נק' דעת תורה. שקיום התורה במקבלי התו' בפועל היינו שמאיר אור עתיקא פנימי' רצה"ע ב"ה ביחוד או"כ דקוב"ה ושכינתי' הנ"ל גם בדעת התחתון דעולמות. והמצות הן אברים דמלכא כמבואר בכ"ד שהן בחי' מתן בסתר במהו"ע העולמות עצמן גם בדעת תחתון שלהם וכידוע בכ"ד באריכות והיינו ע"י מי שבא לידי מדה זו דוקא וכו' וכן העובר על ל"ת הוא פוגם באור הגידין דמלכא. וכאשר עושה באברין דאדם העליון ב"ה כן ינתן בו מלקות או כרת וכו'. ומן האמור מובן היטב שכ"ז הוא בכלל ענין דעת תורה דוקא שהוא אור יסוד אבא מפנימי' עתיק שנעשה בבחי' הרגשה בכלים דמדות דז"א הנ"ל. וענין דעת נוטה הוא כפי האופן הא' הנ"ל שאין אור עתיקא ממש גלוי במדות רק שהן עכ"פ מתפעלים ממנו ע"ד האמור בהתפעלות העולמות מבחי' סוכ"ע. וכמו שהתפעלות העולמות מבחי' סוכ"ע אינו בערך ימין ושמאל דד"ת דעולמות כמ"כ התפעלות מהתגלות אור עתיקא באופן הא' הזה אינו בערך ימין ושמאל דמדות. ולכן נק' דעת נוטה כלומר שלא נגלה לר"י משפט התורה (דפנימי' רצה"ע ב"ה כנ"ל) כ"א בבחי' שרשה בעתיקא עצמו ולא כמו שהוא נעשה דעת דז"א ממש מיסוד אבא. וע"י הדעת בבחי' זו אף שהוא נוטה להיות גם באברין וגידין דז"א בשל ימין אך לא בא בבחי' גילוי ממש במדות דז"א במדרי' ימין, ושמא דערך המדות עצמן וע"כ ספוקי מספקא לי' ואין מלקות כ"א באוכל שניהם דוקא וק"ל ובחי' דעת נוטה הזה הוא ענין ובחי' מטה משה:
4
ה׳ולהתהלך ברחבה בביאור הדבר הוא עפ"י מ"ש בקי"ס מה תצעק אלי (בעתיקא תליא מלתא) דבר אל בנ"י ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה. דהנה יצ"מ שהיא תחיית הנשמות והפרדס ועלייתם מן שעבוד מצרים הוא כמ"ש בהגדה שעלה עליהם ממה"מ הקב"ה ובזה הגילוי וגאלם והגילוי הי' עליהם ולא בקרבם כידוע בכ"ד באריכות. ושם נא' ג"כ שזה הי' מחמת שהגילוי הי' בבחי' דילוג כמ"ש מדלג על ההרים וכו' ולא ע"פ סדר כניסת המוחין בזו"נ ולכן לא הי' להגילוי הזה מקום אפשריות להיות נמצא בעולם ממש אפי' במדרי' הנשמות (קצת דוגמא לזה הוא התקשרות מהו"ע הנפש בגוף שעי"ז הי' האדם לנפש חי' אף שעדיין אין מקום לתנועת הגוף והרגשתו רצון ושכל ומדות וכו' עד שנאצלו מן הנפש כחות פרטים מעין ערך הגוף וע"י השתל' הכחות פרטים אז פעולת מהו"ע הנפש באה ופועלת בגוף בערכו כמ"ש במק"א באריכות). וידוע שאחר הגילוי הזה חזר לקטנות ממש והי' מתגדל והולך בשבעה שבועות עד מ"ת כידוע כ"ז. וכשהפך לב פרעה ועבדיו לרדוף אחרי בנ"י כי הבינו שיש להם עדיין מקום לשעבד בהם במדרי' הגופים כאמור שגילוי של ממה"מ הקב"ה לא הגיע אליהם כ"א בבחי' מקיף על הנשמות להחיותם ולהעלותם בבחי' לכתך אחרי וכו' כידוע הכל במק"א. וגם כי עברו ששת הימים עדיין הי' הים מפסיק שלא יתגלה אור וכח הגאולה בתוכם וקרבם ממש כמ"ש בסידור בענין קי"ס. וזה מובן עפ"י הנז"ל כאן שכשאין הכלים מתוקנים לגמרי א"א לאור היחוד להתגלות בעולמות המקבלים כל מיני אור ושפע רק מבחי' ממכ"ע ביחוד וזווג קובהו"ש. וז"ש מה תצעק אלי לבחי' ז"א א"א להמשיך ממנו האור דע"ק וז"א כולא חד דהיינו בחי' המוחין הנ"ל אלא בעתיקא דוקא תליא מלתא וכלומר שבכח דעתיקא המתנשא מימו"ע דז"א יכול לבטל הסדר דהשתל' העולמות מסובב וממלא עד בחי' אלקי' גימט' הטבע. אך עדיין לא הי' מקום שיבוא אור וכח דעתיקא ע"י בחי' יסוד אבא (הבחי' הב' הנ"ל) שנעשה דעת ממש דז"א והוא דעת תורה הנ"ל) שהוא ממלא את המדות דששת ימים עשה באור עתיקא שבפנימי' אבא והוא הזווג הגמור דקובהו"ש בישראל שעי"ז ודאי הי' בקל ענין קי"ס שהוא גילוי אור אצי' ע"ד נשמות דאצי' הנ"ל בבי"ע (ע' בסדור מבואר עד"ז באריכות) והי' הדבר מגיע בתוך תוכם בקיום לעד. אלא שלא כן הי' כ"א בעתיקא עצמו תליא מלתא ולא ירד לבחי' יסוד אבא בדעת דז"א הנ"ל. ולכן אמר הרם את מטך פי' שבחי' מטה הנמצא ג"כ מבחי' יסוד אבא לפעמים כענין דעת נוטה שנת' דהיינו שאינו מתייחד במדות להיות גם הם מסכימים לחיוב הדעת אלא שהדעת כופה ומטה אותם לפי שעה אל מה שיחייב הדעת. הנה גם זה האופן לא בא עדיין בימים שבין יצי"מ לקי"ס. לזה אמר הרם את מטך למעלה מעלה לבחי' עתיקא עצמו. ונטה את ידך הוא ר"ל כח המטה לפעול עכ"פ במדות הביטול הבא מאור עתיקא ע"ד מה שנז"ל ענין כל בתי דינין אתכפיין. וכן מבואר בכתבים מן הפ' גוער בים ויבשהו שהוא כמשל הגוער על השומר המונע מלכנוס לפנים וע"י הגערה בו מתבטל כחו ויוכלו הכל לבוא פנימה כמ"ש בתוך הים ביבשה עיי"ש. וכשהעוז והכח בא מבחי' זאת נתבטלו לפי שעה סדרי ההשתל' דחיצוני' העולמות והיו מונהגים רק כפי נטיית המטה ע"י הרמה הנ"ל וכמ"ש בזוהר ע"פ ויסר את אופן מרכבותיו. וזהו ויושע ה' ביום ההוא. ה' הוא ז"א כידוע בכ"ד שאין שום אור ושפע בא בעולמות כ"א ע"י זו"נ באו"כ דבהון אתכסיאת. רק שאומר ביום ההוא דא עתיקא וכלומר כנ"ל שז"א בכח דעתיקא הוא שויושע. ופי' ויושע הוא ע"ד וישע ה' אל הבל ואל מנחתו דר"ל פנה וכמ"כ יתפרש ויושע שהפנה את ישראל מיד מצרים לגמרי. כי בשעת יצ"מ לא הי' רק תחיית הנשמות ועלייתן כנ"ל ובדעת תחתון שלהם לא בא הגילוי דגאולה כנ"ל דנגלה עליהם והי' לכתך אחרי (וזה הי' מחמת שאז נגלה בבחי' הדילוג על ההרים אבהן ועל הגבעות אמהן שהן פרצופי האצילות עד שמשלימין המוחין דגדלות דז"א כמ' בכ"ד). בבחי' למעלה מן הדעת דפ' שלהן וכמ"ש במק"א שלכן ויהפך לבב פרעה וכו'. וכאן הוא אומר שבכחו דעתיקא הפנה הקב"ה הנק' בשם ה' ז"א את ישראל בכל כחות שלהן מיד מצרים והיינו נמי שהאיר להן אור האצילות בבי"ע ע"י הכח דעתיקא שאין הצמצום דימות עולם וימי עולם מעלימים על אורו וכחו כלום ואתכפיין קמי' ולכן וירא ישראל את מצרים מת וכו' וגם וירא ישראל את היד הגדולה (חסד דעתיק). ע"י שגער בים המפסיק בין אצי' לבי"ע כמ' בסידור ובכתבים הנ"ל. ועי"ז נעשה ג"כ שאז ישיר משה ובנ"י את השירה הוא בחי' הנוק' בחי' ממכ"ע לכאו"א לפי ערכו ומדריגתו וענינו בהעלם הגמור דיש ודבר נפרד לעצמו והיינו בחי' סדרי השתל' דחיצוניות העולמות העלו משה ובנ"י בשירתם אל ההנהגה הפנימי' דויושע ה' ביום ההוא הנ"ל והיינו נמי שראתה שפחה על הים וכו' מפני בחי' הגערה דגוער בים הנ"ל. מבואר שעי"ז נפעל בעצמן של ישראל וגם בהנהגת העולמות ביטול סדרי הטבע דחיצוני' העולמות והיינו יחוד הנוק' בדכורא בבחי' זיווג דקטנות (כמ"ש באריכות במ"א). שהוא רק ע"י כח העתיקא ביטול סדרי החיצוניות (משא"כ בזווג דגדלות אדרבה גם בבחי' חיצוניות נגלה היחוד כמו במ"ת רואין את הקול כו'). נמצא שאין כאן שום בנין לנוק' לא בבחי' החיצוניות שהרי נתבטל ולא בבחי' הפנימי' שהי' רק בדרך עלי' והתרוממות ממטה למעלה וכענין כתר מלכות שהיא הנקודה העצמיית דמל' שלא ירדה עדיין לבחי' בנין כנ"ל שגם ז"א לא נבנה עדיין בשלימות המוחין דגדלות עד מ"ת. ויחנו ברפידים מקום ששמו כך ופי' שהוא ענין מציאות רפיון ידים כלומר בלא שום התעוררות לפי שהחיצוני' נסתלק כנ"ל והפנימי' עדיין לא נבנה וההתעוררות בבחי' מ"נ שהוא כח הנוק' הוא עיקר כח קבלת השפע כידוע בענין אכל ולא שתה אכילתו דם ומהשתי' נעשה א' ד"ס אדם שמתפשט החיות בכל גידיו ואבריו. והנה ההפרש שבין צור לסלע שהסלע הוא אבן פרטי נבדל לעצמו מן ההר או מן השדה וצור הוא כללות המקום שחוצבים ממנו אבנים וסלעים לבנין כמ"ש אל צור חוצבתם. וכפי המתבאר כאן היתה בחי' המל' למעלה בעת ההוא בבחי' צור דוקא שהוא מקור הבנין דחכ' שבדבור וכו' ולא נבנה עדיין ולבנותה א"א מחמת שבז"א לא הי' עדיין הגדלות הראוי דהיינו שלא הי' מקום עדיין שיבוא בחי' יסוד אבא בבחי' דעת למלאות המדות ולזככם עד שתקבל הנוק' מהן בחי' הפנימי' דאבא ועתיקא כנ"ל. לכן נצטוה מרע"ה לעשות בבחי' כח המטה דוקא כענין בחי' דעת נוטה שנת"ל ולהכות בצור הנ"ל בכחו של המטה ויצאו ממנו מים שיותן להם שפע וכח מנוק' עליונה לקבל שפע וחיות בכל הכחות שלהם להתעורר כאדם חי אל כל עניניו מתוקף כח ההכאה בצור במטה דמשה. ויובן שזהו רק כח ההתעוררות בכל כחות האדם שבא משפע אלקי' אבל, עדיין איננו מרגיש בהתעוררות שחפץ קרבת ה' אלא שהוא רק מתעורר. כאדם שיוצא לשוק לסחור במה שיזדמן לו ולפעמים מזדמנים לו כמה מו"מ ואין דעתו נוחה בהם עד שיזדמן לו מו"מ הגון בעיניו ויעשה בו. כמ"כ יובן שממי הצור ע"י ההכאה דוקא כח הפועל (ולא) בשנפעל יצאו מים שהוא כח ההתעוררות כנ"ל ושתה העם סתם. רק שממילא לא תהי' דעתם נוחה כ"א בקרבת אלקים לפי שבאמת בא משפע הנוק' דקדושה עליונה וממילא יהי' מזה מקום הכנה ובית קיבול לשפע הדכורא בבחי' יחוד וזווג גם במקום המדות וחיות הטבעי שבגופים מצד הקדושה דוקא מה שקודם שיצאו המים מן הצור לא הי' להם מקום כלל להרגשת שפע ואור הקדושה תוך תוך גופם. ולכן נק' שם המקום מסה ומריבה על שם ריב בנ"י (נק' מריבה). ועל נסותם את ה' (נק' מסה). לומר היש ה' בקרבנו וגו'. וכמ"ש משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'. שהמריבה היתה עם משה דוקא וכמ"ש ויאמינו בה' ובמשה עבדו אמונה הוא לשון תוקף וחיזוק אחיזת הנפש בבורא הכל ע"י בחי' משה הרגשה בדעת ולא בא לכחות הטבעיי' עצמן עדיין אלא כחו של משה כענין מטה הנ"ל הוא שהאחיז אותם באמונה שלימה. אך כאשר ויסע משה את ישראל מים סוף ששם ראתה שפחה מה שלא ראה וכו' רוממות אל ויחוד הנהגתו את העולמות (וכנ"ל שראו ביטול ההנהגה הטבעי' דחיצוני' העולמות). כי גאה גאה וסוס ורוכבו בעולם רמה בים. וכן מי כמוכה וגו' נטית ימינך נחית בחסדך וגו' שבכ"ז היתה התפעלות שלהם בכחו של משה בדעת נוטה. וכשבאו לרפידים ולא הי' להם התעוררות מכחו של משה כמקודם בואם לרפידים כנ"ל היו מריבים עם משה תנה לנו מים וכלומר שבאו לחטוף בכח את השפע של משה להם וזה נק' בשם מריבה כמ"ש ויריבו רועי גרר לאמר לנו המים. וז"ש מה תריבון עמדי שאתם חפצים לפעול בכח דוקא ליתן לכם שפע מה שראוי הי' לכם אחר שראיתם את הכל בים סוף להיות יושבים ומצפים להנהגת הבורא ב"ה שיתן לכם כל מה שצריך שאם הי' מהצורך לתת לכם שפע מכח שלי הי' השי"ת מעורר אותי לכך וזהו מה תריבון עמדי וכמ"ש תנה לנו (אתה דוקא) מים ונשתה. ואומר ומה תנסון את ה' וכמ"ש היש ה' בקרבנו וגו'. כי הנה לפי המבואר בענין ושתה העם שמן הצור בא להם השפע בכח בחי' הנוק' א שהי' ע"י ההכאה דמטה משה מפני שהנוק' היתה עדיין רק בבחי' הצור כנ"ל). שלא בבחי' דעת והרגשה כמ' לעיל. והם היו מסופקים בזה היש ה' בקרבנו כלומר אם אפשר להיות שיבוא תוך תוכם שלא בבחי' הדעת המורגש בהבחנת החכ' ושכל. עד שראו שמן הצור בא ושתה העם ונתברר הנסיון שיש ה' אתנו בקרבם דוקא. והמקום נק' ע"ש כן גם בשם משה:
5
ו׳אבל אחר מ"ת ובנין המשכן היו ג' המתנות טובות בשביל הג' אחין ובאר בזכות מרים פי' ע"פ המ' בכ"ד ונז"ל שכאשר יש בחי' מקבל בעולם מתגלה דוגמתו למעלה באו"כ דזו"נ וכמ"כ ע"י מרים שהיתה נקבה נמצא בעולם בחי' בנין הנוק' עליונה בפרצוף גמור (ע"ד חכ' שבדבור בינה וכו'). עד שממילא נמצא תמיד בחי' העלאת מ"נ דנוק' בתוך בנ"י. והוא הכלי מחזיק ברכה דאור התו' מדכורא בבחי' פ' הארה הידוע שהי' בדור המדבר (ולכן לא אמרו כל ימי היותם במדבר שירה על הבאר כמ"ש אז ישיר ישראל עלי באר ולא מקודם לכן כי אדרבה מכח הנוק' עליונה שנתגלית ע"י מרים בא בערך עולמות בחי' השיר וההתעוררות ולא שהתחתונים הם יעוררו למעלה אלא נהפוך הוא וק"ל) גם בערך נפש הטבעית והגוף. ואהרן שושדמ"ט היינו להעלותה בבחי' פב"פ כעצם ענין פרצוף ההארה הידוע והן הן ענני כבוד שבזכות אהרן שהן בחי' מקיפים על ההרגשה הבאה בקרב בנ"י בבחי' נה"ט והגוף שהוא בדרך ירידה כנ"ל בענין אכילה ושתי' והמקיפין שבזכות אהרן הן בחי' העלאת החב"ד דבנ"י בכח פ' ההארה להיות פב"פ עם מה שמשרע"ה הי' שושבינא דמלכא שבזכותו הי' המן טל אורות בבחי' לחם ומזון שהאכילה היא דם התקשרות הנפש בגוף והיינו אור הדכורא הבא בקרבם בדרך בחי' סוכ"ע הנז"ל שהוא התפעלות בלתי הרגשה והתקבלות (ועפי"ז י"ל ג"כ מ"ש למען אנסנו הילך בתורתי וגו' דמי שיהי' לו המן כטעם לשד השמן בעצמותיו וידוע שענין השמנונית והבריאות בחוזק הוא ענין א' כמ"ש כל איש שמן ובריא נמצא שההתפעלות מבחי' סוכ"ע בא לחזק חיי נפשו בגופו בתוקף הבריאות אותו האיש כשקיבל התורה שהיא מקור המצות שנתנו למי שבא לידי מדה זו דתורה תפעול התורה ג"כ בו שילך בה כאיש בריא שלא ימנע מלעשות את אשר ימלאנו לבו. אך מי שהמן יהי' לו ללחם הקלוקל העדר ההרגשה מכל וכל לגמרי אפי' כעין אכילתו דם. הרי שאין הגוף שלו כלי מוכן להרגשת ההתפעלות לא תפעול בקרבו כח התורה (שנתנה לכל ישראל) לילך בה בקיום המצות בפו"מ). מבואר מכל הנ"ל שממדרי' משה ואהרן ואשר עשו לפנים בישראל לא הגיע להרגשת חיי הגוף ונה"ט. ק שבחי' מרים נמצא על ידה ענין בחי' השתי' שהוא בחי' הרגשה במדרי' ובחי' הנוק' להתפעל בהעלאת מ"נ שבו מתקבל שפע הדכורא במורגש גופני ונת"ל שזהו כענין בנין כח הדבור בחכ' חסד וכו' שבדבור שהוא בחי' או"פ דכח הנוק' (מה שבזכות אהרן שקיים פ' דור המדבר פ' הארה נת' שהי' רק בענני הכבוד שהן מקיפין כנ"ל דוקא ועד מורגש הגופני לא בא כלל כנ"ל). וכשנסתלקה מרים נסתלק ענין זה ג"כ ולא נשאר להם רק בחי' פרצוף הארה במקומו בבחי' עלי' על ידי אהרן וכנ"ל ולא בדרך ירידה בגופים כאמור. ואעפ"כ אין דומה כלל למה שהי' ברפידים דשם לא הי' עדיין שום בנין בפ' הנוק' וכמשנ"ת דבחי' החיצוני' נתעלה בקי"ס והפנימי' לא ירדה עדיין בבחי' בנין וכמשנ"ת שלכן נק' בשם צור אבל בקדש כבר הי' פ' הארה דדור המדבר בבנין גמור. וקצת הסבר לזה הוא דבחי' בנין הדבור הוא ידוע שהרב מתחכם בחכמתו ומבין דבר ובמדותיו הטובים משתדל בכל עוז שיהי' התלמיד יכול לתפוס גם בשכלו הקטן השגת ותבונת הד"ח. זהו הדמיון למה שהי' ע"י מרים. והוא מעין פ' העיקרי דדור שנכנסו לארץ שגם בחיים הטבעי' בגופם הרגישו התפעלות בבחי' הנוק' ומובן ממשנת"ל. וענין פ' הארה יובן ד"מ כשאין הרב משתדל שיבין התלמיד בדרך השגה והבנה את אשר חפץ לגלות לו כ"א בדרך נפלא לגדולי החכמים שיכולים להשפיע לתלמיד דוגמת ענין ראי' חושית הנז' בתניא כ"פ. שזהו ג"כ התקבלות עצומה אצל התלמיד (כמו מבנין גמור דנוק'). אף שהוא למעלה מהשגה והבנה שלו לגמרי. ולכן איננו חסר לנפשו בבחי' פרצוף גמור בכל כחות פרטים ופרטי פרטיים דחיי הנפש בגוף. משא"כ ברפידים היו חסרים לגמרי ולכן נאמר שם ויצמא שם העם למים וכן להמית אותי (ר"ל חיים דנה"ט) ואת מקני (הגוף) בצמא. ובקדש לא נזכר צמאון כ"א אמרו למות שם אנחנו ובעירנו ולא נזכר צמא. והענין שהצמאון בא מהאכילה שהי' דם ואין הדם מתקבל ומתפשט בגוף נוצר ממנו חום (וכמו ענין ההקזה למי שנתרבה דמו ביותר ממה שמתפשט לצורך חיי הגוף ומוליד חום גדול בגופו עד שיקיז וימעט הדם) והוא הצמאון. וזהו שברפידים שלא הי' שום בנין למצוא מקום התפשטות ההארה בגוף נק' צמאון ממש. אבל בקדש נת' שהי' שם התקבלות טובה ורחבה רק שהיא למעלה מעלה מהרגשה גופניות עכ"פ אין שם צמאון כמו מי שתיכף אחר אכילתו נתקע את דעתו בחב"ד בדברי חכ' עמוקה עד שאינו מרגיש א"ע ואת חייו כלל אעפ"כ אין מקום כלל לצמאון ואין נעשה כלל שום כח מגופו שאיננו חי על כל פנים מחיי האדם בהתחברות דחב"ד דנר"נ בגופו. ואף על פי כן אמרו למות אנחנו ובעירנו (נה"ט והגוף). כי לגבי שמוש כחות החיצוני' דנה"ט בחיי הגוף הוא מובדל ונפלא ממש (ויובן זה בפשיטות עם מ"ש בכתבים בענין בשר תאוה דקברות התאוה יעו"ש) עד שאין זה עולה בשם חיי הגוף כלל אף שחי בחיים. וארז"ל שחזר הבאר בזכות שניהם דמשה ואהרן. פי' שמן היחוד דמלכא ומטרוניתא שע"י השושבינין משה ואהרן אף שהוא. למעלה מבחי' ההתפעלות (דבחי' ממכ"ע הנ"ל). עכ"ז בנפלאות ה' עשה שתבוא בחי' השתי' להתקבלות אור הזווג הזה מו"מ ע"י הדבור והמטה. דהנה אנ"ר שגם שכאשר תמו כל הגוי דפ' דור המדבר (ונתבטלה ההארה שהיתה מאיר לדור המדבר שיצאו ממצרים כמ"ש בע"ח) אעפ"כ לא פסק המן וענני כבוד עד אחרי מות משה רע"ה אף שהיו בנ"י דור שנכנסו לארץ שנשבת המן מהם מצד ערך מדרי' עצמן. וגם עוד י"ל בעוד השושבינין ע"ה קיימים באיזה בחי' ומדרי' הי' פ' הנוק' מטרוניתא המזדווגת עם מלכא. ואמנם הוא הוא הנק' בשם סלע וכמ"ש בפרד"ס שער עה"כ שהסלע היא כלת משה שהיא מלגאו כידוע. וביאור הדבר נת' במ"א בארוכה שהוא בחי' הנוק' הכלולה בדכורא עצמו כמ"ש כי מאיש לוקחה זאת. ועפ"י המבואר כאן לעיל יובן שהוא בחי' הרגשה (שבאה מן הנוק' כדלעיל) נעלמת מן כחות הגוף ונה"ט לגמרי וכענין הנ"ל בראי' חושיית שזהו בכח הנשמה עצמה דוקא ואין לגוף ונה"ט ערך ושייכות לקבל האור בתוכם. אלא שהם מתבטלים מפעולתם כסדרן בעת השראת הראי' חושיית בהם. וקצת דמיון לזה מביטול חושים הטבעים לנביאים בעת נבואתם שלנשמתם היא עלי' עליונה ממה שהוא תמידי אצלם ולכן הוא בהסתלקות מחושים הטבעים לגמרי. וכמ"כ יובן ענין ובחי' הנוק' הכלולה בדכורא (רק שע"י מרים הי' כעין פ' נוק' בפ"ע כנ"ל) שע"י השושבינין הי' כענין ביטול חושים הטבעים לדור שנכנסו לארץ למות אנחנו ובעירנו כאמור. והוצרך לזה בחי' דבור כנ"ל שהדבור הוא ענין בנין הנוק'. ואעפ"כ א"א להם לקבל בחושים הגופני' ממש לפי שגם הבנין הוא רק בבחי' כלת משה דמלגאו הנ"ל והוצרך לבוא להם ע"י בחי' דעת נוטה דוקא וד"ל עפמשנת"ל. ולכן אמר לו הקב"ה קח את המטה ודברתם אל הסלע. ואז ונתן (הסלע) מימיו הוא בסגולת הדבור שהוא כעין בנין לכלת משה. וחזר ואמר עוד והוצאת להם מים מן הסלע זה הוא בכח המטה והשקית (אתה) את העדה ואת בעירם בכח הדעת נוטה דוקא (ולא כמ"ש ברפידים ושתה העם מעצמן וכנ"ל). בחושים הגופנים. ואם הי' עולה כזאת בידם הי' מתקיים כל חפצו ומאוויו של מרע"ה שיכנס הוא לארץ וכענין המ' במ"א בשילוח המרגלים שאמר משרע"ה וייטב בעיני הדבר והיינו שיהי' בחי' פרצוף הארה דדור המדבר גם בפרצוף רחל דדור שנכנסו לארץ וה"ז שיהי' אתעדל"ע שלמעלה ממקום הבחירה מאיר גם במקום וכח הבחירה. הנתונה בחושים הגופנים. וכפי מה שע"י המרגלים נגזר שבחי' הרואים את כבודי (פ' הארה דדהמ"ד) לא יכנסו לארץ. לא עלתה בידם לבנות את בחי' הסלע הנ"ל כנז"ל בבנין שע"י בחי' הדבור הנ"ל שיתן מימיו כנ"ל. ולקיים מצות ודברתם אמרו שמעו נא המורים כלומר הכינו את עצמיכם לקבל את כח השתי' הנ"ל ואמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים. המן הוא לשון תמי' ויש תמיהות שהן מתקיימות בכח נפלאות הבורא ב"ה. והכוונה בלשון זה הוא ר"ל הכינו את עצמיכם לקבל את הענין הנפלא הזה שמן הסלע הזה שהוא מאד נשגב ונעלה מלבוא פ"י התעוררות בחושים הגופנים אעפ"כ נוציא לכם מים בכח הדעת נוטה הנ"ל דוקא וע"י הכאה דוקא ע"ד משנ"ת בהכאת הצור שהוא כח הפועל שאינו מורגש בנפעל במהו"ע ענינו וכחו בהתגלות ממש רק שהוא גורם להיות הפעולה נפעלת בנפעל כעין מה שהי' נפעל ע"י הרגשת הנפעל (בדרך בנין הנוק' דממכ"ע כנ"ל). או למעלה מהרגשתו בדרך הדבור אל הסלע האמור. ומה שעלה במח' לפני מרע"ה בדרך זה דוקא הוא מחמת שכבר נגזרה גזירה שלא יכנס הוא ע"ה לארץ ולכן נתגלגלה הדבר שידמה במח' וכן יעשה בפו"מ ויך את הסלע במטהו פעמים. פעם א' הוא לעשות ע"י הדעת נוטה דוגמת ענין ודברתם הנ"ל. ופעם ב' לקיים והשקית את העדה ואת בעירם ג"כ בכח הדעת נוטה הנ"ל. ולזה בא הדבור יען לא האמנתם בי כלומר שלא הי' החזוק בדעתכם לבנות את הסלע בדבור בפו"מ ושלכן לא נתקיים להקדישני במים לעיניהם דוקא בבחי' ההתגלות שע"י בנין הסלע ולא ע"י הכאה וזהו לעיניהם. ולכן לא תביאו את הקהל אל הארץ וגו'. והיינו שנסתלק לגמרי ענין וערך פ' ההארה. ואף שעיקר הגורם ללא תביאו הוא הגזירה שנגזרה מקודם לכן אך אל הגילוי בפו"מ יצאה הגזירה ע"י המעשה הזה. וה"ז דומה ממש למשל דאדם שכותב גט לאשתו הנ"ל וד"ל. ואומר המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את ה' בטענה שלא ימותו הם ובעירם כנ"ל ורצונם הי' שיהי' עכ"פ ככל בנ"א ובני איש מתפעלים לרצונם בחושים הטבעים ולא יחשבו כמתים לגמרי אך לא כן הי' כ"א ויקדש בם שיעשה להם בחי' השתי' הנ"ל ממקום הקדושה העליונה דוקא ע"י כח המטה כנ"ל וד"ל:
6
ז׳בספר מלחמות הוי'. הוא אחר יצ"מ ומ"ת אנכי הוי' אלקיך שמלבד שהנשמות מצד עצמן הן חלק אלוה ממעל וכבן הנמשך ממוח האב בתולדה עוד נתוסף בישראל ענין אלקות ע"ד כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נעשה ממנו מלאך (וכמו שהוקדם בענין ההפרש שבין שם כח אלשון הפילוסופים ובין שם מלאך לשון המקובלים עפ"י התורה). והמלאך אומר בשם אומרו הרבה ארבה את זרעך וכדומה. ואין הכח המצומצם בתוך המלאך הוא האומר והעושה אלא מיוצר הכל הוא. וככה בדבר אלקים אנכי הוי' אלקיך נתחברה דעת עליון (מבחי' אל דעות ה' וכמבואר בארוכה בעמ"ו ענין דעת עליון ודעת תחתון) בדעת תחתון בקרב ישראל וכמ"ש לעתיד וידעתם כי בקרב ישראל אני. ועי"ז הוא בחי' מלחמה בעולמות מקום מצב הקליפות דאת זלעו"ז עשה אלקים. וכמו ויצא מלאך ויך במחנה אשור כו'. רק שבקרב ישראל הוא בחי' מלחמה מצד הגוף שאינו כגוף המלאך שהכלי הוא מעין האור ובאדם הגוף הוא מאב ואם. אמנם בתמימי דרך ההולכים בתורת ה'. היינו אדם כשר ע"ד הבינוני שבתניא הנה מעצמו ומאליו בהשכמת הבוקר יערוהו רעיוניו בלא בחירה ורצון אלא מעצמו ומאליו (ואני ה' דספר מלחמות עושה כל להביט אל מעשי ה' כי נורא הוא בבריאה מאין ליש וכ"ח לפושע"ד. וזהו בחי' ארנון יחוד או"א בהמשכת גילוי אלקו' מאין ליש). ועי"ז מתפעל במדות אהוי"ר וכו' בגופו ממש ופועל איזה אתכפיי' או אתהפכא במדות דנוגה וזהו מלחמה ממש והיינו הנחלים דארנון. ושוב יתלהב לבו בחשיקה וחפיצה ונפש שוקקה לידבק במצות ה' בהנחתו טו"ת וענין מצות ק"ש ותפלה. שזהו ענין פנימי יותר מהמדות דאהוי"ר דנחלי ארנון הנ"ל. כי המדות אינן אלא מאירים בגוף ומדות דנוגה ממקומם בחלל הימני משכן נפה"א וכחו מאהבת איש רעהו יעשה עמו חסד וטוב כו'. שאין זה רק התפשטות הארה לבד. אבל נפש שוקקה הנ"ל הוא אשד" הנחלים עצמן (וכמו עד"מ מתאוות הזווג). לשבת ער היא עיר ה' יכוננה עליון. ונשען לגבול מואב שהוא יסוד אבא תוך יסוד ז"א ונעשה כמו טבע ממש חפץ עשיית המצות. משא"כ בנחלים עצמן אימא עד הוד אתפשטת ולא עד היסוד (כמאמר אני הוי' עושה כל הנ"ל). כענין ישיבה ודירה בתחתונים ממש שממילא יאבדו רשעים מפני אלקים בהגלות כבודו בעולם ממש דהיינו קיום המצות בפו"מ. וכשמקיים בפו"מ זהו ומשם בארה" היינו התבסמות נפש שוקקה שלו בשמחה של מצוה והיא הבאר אשר אמר ה' אל משה אסוף את העם כו'. פי' לאפוקי בחי' הבאר דבידך אפקיד רוחי שהוא מצד בחי' הנשמה עצמה והבאר דכאן הוא ע"פ אשר צוה ה' את משה במ"ת וספר מלחמות ה'. ואז ישיר ישראל (ולא משה) מצד בחי' הנשמה עצמה. עלי באר עליות העולמות וד' תיקונין דשכינתא. ענו" לה" כענין תען לשוני אמרתיך עונה אחריהם מה שהם אומרים כו' כידוע. (שגם כאן אני הוי' עושה כל בספר מלחמות ה' והיינו תיקונא דמאריהון ז"א בדעת עליון כנ"ל באמירת המלאך הרבה ארבה. והוא המשמח בדבר מצוה. ומעלה את הבאר ביחוד עליון דאצי' שנעשה ע"י קיום המצות בספר מלחמות ה'). והתעוררות הנר"נ הוא עונה אחריו להעלות בחי' המל' דואתה מחי' את כולם. וכן הזדככות הגוף באתכפיי' או אתהפכא דנוגה שעיקרו ע"י מעשים טובים בפו"מ בכחות גופניים דנוגה. וזהו את והב' כמו הב' ר"ל נתן. בסופה שהיא הפ"מ שבא ע"י מלחמות ה'. פי' שעליית המל' נעשה ע"י הסוף ובעלייתה נק' את. כמו את בשרו דרשו רז"ל הטפל לבשרו. ור"ל שבא ממילא והיינו שענין מלחמת ה' הנז' שהוא מעשה אני הוי' עושה כל בא בבחי' גילוי באדם כמו ע"ד דבר ה' שבמלאך שהמלאך מרגיש דבר ה' שבקרבו שאומר הרבה ארבה את זרעך כו'. ככה האדם כשיש בו בחי' האת" הוא מרגיש רוח ה' שבקרבו העושה כל ומתאחד עמו ומתייחדים בו בחי' דעת העליון בתחתון וזהו בסופה לשון סערה כאופנים וחיות שהגם שהם בחי' יש מורגש ע"י הרעש מתנשאים לבחי' הביטול דמדרי' השרפים שמשיגים את בחי' הקדושה דקדוש קדוש שאומרים עד שנשרפים בו. כמו האש שלמטה שמהפכת את הבאים בה לעצמותה. כן השרפים התפעלותם הוא כעין ביטול בעצם. ור"ל כחות עצמן. ככה האופנים אף שאין להם השגה כזאת אך ע"י תוקף ההתפעלות בבחי' הישות דרעש גדול מגיעים לבחי' לעומת הביטול דשרפים. וככה אתכפיי' ואתהפכא דיש גמורה גורם עליית המל' עד בחי' דעת עליון. והיינו הכתר דבחי' דעת התחתון דכ"ע איהו כתר מל'. וע"ז אמר דהע"ה שהוא מלך ישראל בדעת ושכל אנושי שנעשה מרכבה למל' דאצי' שהוא אלקות דבי"ע ממשיך בישראל בחי' חבור ד"ע דאל דעות בד"ת דמלחמות ה' בבחי' הרגשה דאת הנ"ל. ואמר אתה צוית פקודיך, (ע"ד חייב אדם לפקוד את אשתו כו') לשמור מאד ר"ל לבוא לבחי' מאד (דער ווארטין זיך בחי' מאד). ולכן אחלי יכונו דרכי במדרי' הגופניית לשמור ולקיים בעצמו חוקיך. ר"ל מה שמלחמת ה' חוקק בקרב האדם. כי הזריזות והטהרה מביאה לידי קדושה היינו הנהגה דמילי דעלמא ממש בדרך ישר ונכון בישוב הדעת כאדם בר דעת יודע רבונו. הוא מסייע גדול להביא בחי' האת הנ"ל בקרבו בכל המדרי'. ואומר אז (כשהכונה תהי' טובה) לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך. פי' המצות שעושה בבחי' אשד הנחלים שאין זה בתמימי דרך הנ"ל. רק שרוח ה' נוססה בו ועושה החשיקה ונפש שוקקה הנ"ל. (כי הוא אינו מכוון א"ע ומכין לזה והכל נעשה מאליו וממילא מבחי' מלחמות ה' עושה כל. וגם שמתבסמת נפשו בשמחה ש"מ כנ"ל. מ"מ הרי זה כמאן דאכיל דלא דילי' בהית לאסתכלא בי' אך כשיכונו דרכי לגרום עליית המל'. אז לא אבוש). ויובן ע"ד מ"ש המדרש ע"פ קרבא צל המזבח המשל מערנית שנשאת למלך שהיתה בושה מלשמשו כאשה לפני בעלה. אמרה לה אחותה הגיסי דעתך ובאי ושמשי את המלך כי לכך נכנסת עכ"ל. וככה כאשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות המצות. להמשיך אל חי בקרבו ובעולם. הכלה הופכת את פניה לאסתכולי ביה (בחי' הגילוי דאת הנ"ל) ועולה ממטה למעלה. ואומר עוד אודך ביושר לבב בלמדי כו'. כי בחי' הביטי הנ"ל הוא עליית המל' עד היסוד ובחי' נה"י דדכורא ששם כבר נסתיימו המוחין דיחוד או"א דארנון הנ"ל ולזה מוסיף ואומר אודך ביושר לבב שזה עלייתה עד החזה נגד כל הו"ק שהן הנחלים דארנון במוחין דאימא שבאין בהתגלות השגה נגלית דוקא ועד הוד אתפשטת כו'. ונק' לימוד חכמה. זהו בלמדי משפטי צדקך שהן הנחלים השופטים בבחי' ארנון. ומוסיף עוד לאמר את חוקיך ר"ל החוקקים שלך שהן המוחין דאו"א עצמן וזהו עליית המל' פב"פ בכל הפרצוף. ועי"ז אומר אל תעזבני עד מאד דדעת עליון כנ"ל. ובקשת דוד תקנה זאת שיוכל להיות ספר מלחמות ה' הנ"ל בדרך אחר לגמרי מסדרן ומדרכן של תמימי דרך הנ"ל. והיינו מדתן של צדיקים שזכיותיהם מרובים בזכוך הגוף והמדות דנוגה וזכו בבחי' האת" הנ"ל שכינה עמם וקדוש שרוי בתוך מעיהם ואין כל מה שהם עושים נפרד כלל אצלם בהשגתם ממעשי ה' עושה כל והכל אחד (ביחוד דאל דעות בב' הדעות). וכאשר שמעתי שכשאומרים איך זאג בל"א כוונתם על גימטריא דתיבת אי"ך). וסדר ענין מלחמת הנ"ל אצלם הוא עד"ז שהם מכוונים את דעתם בבחירה ורצון איך שאא"ס בבחי' דעת עליון המיוחד באור החכ' דיו"ד דשם הוי' שבנשמתם ובקדושה אשר קב"ו בתומ"צ הוא מתפשט בכל העולמות בבחי' גילוי אור התהוות מאין ליש ע"י שבא בנשמתם בקרב גופם (מקום מלחמת ה'). ואף שעדיין בזה שהוא רק יחוד חו"ב אין בו בחי' מלחמה עם בחי' אלקים אחרים שיניקתם הוא רק משבע כפולות כו'. אך הכוונה גדולה היא והמשכת מוחין במדות כלי המלחמה (ואפשר לכוון בזה לשון הפסוק ואת הנחלים ארנון. ולא אמר כסדר ואת ארנון והנחלים אלא לפי שעיקר מלחמת ה' היא בנחלים רק שמקבלים תוס' כח מארנון. ושוב בא התעוררות ברוח החיים שבלב בבחי' המדות דחג"ת כו'. וענין האה' ויראה אצלם שהחכ' דאבא הוא בחי' דחילו ובינה לבא דאימא הוא רחימו (וכשבאים בלב הם פועלים אור הקדושה בקרב גופם ועי"ז מתפשט בכל העולמות בערך בחי' תחתוני' וחיצוני' בערך נפש השכלי החיונית וטבעיית והבהמי' והגוף). וכ"ז הוא עדיין רק נה"י דאבא תוך נה"י דאימא ומתפשטים עד הוד דז"א. וזהו ואספת דגנך ותירושך ויצהרך אחר העבודה דבכל לבבכם בשני לבבות דאת" בסופה. ושוב יתלבשו ברוח נדיבה בפקודי ה' ישרים (ע"ד חייב אדם לפקוד את אשתו כו'). לשבת" ער" הוא ההשפעה בשכינת עוזו יחוד התומ"צ. ונשען לגבול מואב שהוא יסוד דאבא בחי' חבור הד"ע מאברין דמלכא ונק' אשד" הנחלים" ע"ד מארז"ל כל ש"ז שאין כל גופו מרגיש כו'. ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה' למשה וכנ"ל. וזהו ואכלת ושבעת. ולאפוקי באר דבידך אפקיד רוחי וכנ"ל. ולפי שזה הוא יחוד קוב"ה בתחתונים ממש הוא גורם תוס' גדול ומרובה מאד על כל עבודת העלולים הרוחני' כמ"ש בהקדמת פע"ח. וכמשי"ת עוד אי"ה. ואז ישיר ישראל עלי באר הוא ציור האמונה בקרבם דה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת בהשוואה גמורה גם בעולמות בהשגת נשמתם בקרב גופם. וזהו דרך עלי'. אבל ענין אשר אמר למשה וכו' הוא המשכה והשפעה דרך ירידה בבחי' מל' דאצי' בד"ע הממכ"ע כו'. נמצא ההפרש במעלות מעשי הצדיקים שזכיותיהן מרובין כנ"ל על מעלת תמימי דרך הנ"ל. הוא בב' דברים. א' שהתמימי דרך אינם פועלים ברצון ובחירה וה"ז קרוב לענין עבודת העלולים הרוחניים שלא יחסר ולא יעדיף כמ"ש בהקדמת פע"ח הנ"ל. (ורק שאעפ"כ בודאי הוא פועל חדשות בתוס' אור גדול על מעלת עבודת עלולים הרוחניים מחמת שע"י בחי' מלחמת ה' הנ"ל מתבררים ועולים הבירורים דתהו בכמה מדרי' ובחי'). והצדיקים פועלים בבחירה ורצון מד"ת שלהם בגופם. וזה גורם למעלה תוס' גדולה ועצומה עד אין חקר לפי שבחירת ד"ת הוא דבר חדש מעיקרו וכענין קישוטין דלא הוו המבואר במ"א וענין אחר). החילוק הב'. שבתמימי דרך חסר בחי' האת" דוהב בסופה הנ"ל ולכן אין רוח ה' הנוססה בהם לעשות את כל המעשים האלה דמלחמות ה' גלוי בקרבם שהוא מעשי ה' אני ה' עושה כל. ונמצא שאין בא בעולמות אלא בבחי' ערך מדריגות ד"ת דנשמתם הנבראת מאין ליש אף שיש בה ניצוץ אלקות ויחוד דע"ע דמלחמות ה'. אעפ"כ אין האור המתפשט רק בערך הד"ת. ובצדיקים הנ"ל נת' שהכל גלוי בקרבם בבחי' יחוד הד"ע. אמנם עובדי ה' בנשמתם שלא זכו לקיים בעצמן עדיין ענין השמרו לכם פן כו' אלקים אחרים. היינו הרגשת היש ודבר בשכחת הבריאה מאין ליש. וגם להיות נכנע תחת עניני חמדת עוה"ז שזהו והשתחויתם כו', שע"ז נא' וחרה אף כו' דבחוטמא אשתמודע פרצופא. וכשחרה אף כמו ובתוכו נחר כו' ואז לא אשתמודע כו' וע"ז נאמר ואבדתם כו' כלומר אתם דהרגשת עצמכם ביחוד דד"ע בד"ת הנ"ל בצדיקים ושמתם את כו' בבחי' שימה בבחירה ורצון סדר התבוננות דיחוד או"א וענין הנחלים כו' הכל כנ"ל ונמצא שענינם בדבר הא' דומה לצדיקים שהוא בכוונת בחירה ורצון ובחי' ב' הנ"ל דומה לענין תמימי דרך במה שחסר בחי' האת". אך בזאת דומה קצת לענין הצדיקים במה שהתבוננות בבחירה ודעת מגיע ליחוד אא"ס דד"ע בד"ת ושימה זאת דושמתם כו' אחר ואבדתם כו' גורמת למען ירבו (ור"ל יגדלו ויצמחו), ימיכם וימי בניכם וכו' כימי השמים דד"ע להביא על הארץ. כידוע שאין משיח בא אלא לאחר הגלות מן הארץ ובמשיח נא' הנה בן יולד לבית דוד שהוא בחי' לידה דמטרוניתא שיש לה כבר בית ולד כו'. ואם נזכה נבחין בעזה"י:
7