חנה אריאל, חקת א׳Chanah Ariel, Chukat 1
א׳וידבר ה' אל משה ואל אהרן. (ובפ' לא נז' כלל מה שייכות יש לאהרן). זאת חוקת התורה. ובזוהר זאת חוקת התורה גזירה דאורייתא. וזאת התו' פי' התורה עצמה. כללא דדו"נ. וכן בלוים זאת אשר ללוים זאת לבד. וזאת עשו להם וחיו הוא להמתיק דינין שלהם. וצ"ל את זאת לקרב אל הדעת והשכל. וגם מה שהכתוב בפ' זו אומר זאת התורה אדם וגו' הרי שאומר זאת גם על התורה ולא על החוקה. ויקחו אליך פרה אדומה וגו'. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. מי הם הנותנים לשון רבים. ולמה הלקיחה הוא אל משה לבדו. אל אלעזר ארז"ל ובזוהר מצותה בסגן ואלעזר הי' סגן. וי"ל למה כל הפרות חוץ מזו נעשו ע"י כהנים גדולים דוקא. בפהק"ו בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים. י"ל שהרי הוא מדבר עם הלוים לנוכח כמ"ש ואמרת אליהם בהרימכם. למה חזר לדבר בל' נסתר ללוים וחוזר ומדבר לנוכח ואכלתם אותו כי שכר הוא לכם וגו' ולא תשאו עליו חטא בהרימכם וגו'. פשיטא שכשיעשו כמצוה עליהם שלא ישאו חטא ואת קדשי בנ"י לא תחללו ולא תמותו. אינו מובן מה שייכות חילול קדשי בנ"י ללוים דוקא. ידוע שיש בחי' אדם ובחי' בהמה. וכתיב ואני בהמות הייתי עמך שיש ב' מיני בהמות וכמ"ש בתניא בהמה שלמטה מן הדעת ובהמה שלמעלה מן הדעת. בהמה דתהו למעלה מן הדעת ובהמה דבחי' עולם התיקון היא בהמה שלמטה, מן הדעת דבחי' תהו אורות תקיפין. ד"מ אדם שכל תכלית שלו הוא מילוי חפצו ורצונו ואינו משגיח על שום ד"א מה שיצא מפעולתו לזולתו כי אין לו רצון וחפץ פנימי' בגוף הפעולות והמעשים יהי' מה שיהי' רק שחפצו הוא השליט בקרבו וזה הוא בחי' וימלוך וימת שמזה בא בחי' הישות ופירוד לעצמו שנמצא בעולמות, והיינו שאין האור וכח. אלקי המהווה מתחבר עם מהות המתהוה. אלא וימת פי' שנסתלק למעלה מן המציאות. ומשם הוא שורש אל הנמצא ממנו בבחי' עולמות ואין שום גילוי בעולמות מן שרשם הזה. ובחי' עולם התיקון הוא לאנהגא עלמין שכל המכוון הוא בהנהגה העולמות כפי רצונו שזהו ד"מ שתכלית המכוון של פעולת האדם הוא לעשות דברים טובים וישרים בעולם ומסלק כוונת מילוי חפצו רק שיהי' מה שיעשה טוב בעיני אלקים ואדם. וזה נק' בחי' אדם שיש בו ג' מדרי' חב"ד חג"ת נה"י. עיקר האדם הוא חג"ת ג' קוין לימין חסד ושמאל גבורה ואמצע ת"ת. כלומר כפי הרכבת הנשמה בגוף בג' קוין הללו שישנם לכל אדם. רק אעפ"כ יש שנוטה לחסד בכל הג' קוין שלו. ויש שנוטה לרחמים שהוא ת"ת וכו'. כלומר שלפי הרכבתו נחשב אצלו זה הדרך לטוב לילך בו בכל הג' קוין שלו וכו'. ובחי' חב"ד המשפיע לאדם הזה ומורה לו דרך במה יתעסק בג' קוין שלו לטוב לפני אלקים ואדם כנ"ל. ובחי' נה"י הוא ההסכם למעשה בפו"מ כי מן המדות שהן עיקר האדם כנ"ל, עדיין אפשר שלא יבוא לידי מעשה בפו"מ. הדמיון באדם התחתון שמצד הנשמה יש לכאו"א אהבה טבעיית לה' וכן מדת הגבורה ופחד וכו' טבעיי' רק שהן מסותרות בגוף ונפש הטבעיית. אבל בהסתר ישנם באדם תמיד לא יחסר. אבל בחי' חב"ד ונה"י יש לפעמים שאינן מצויים כלל בקרבו כי אין כח באהבתו הטבעיית לבוא אל הפועל מפני כח נה"ט המכסה על האה' שלו ומצד המדה הוא תאב ואין לאל ידו לעשות. וכן להתבונן ולהתחכם בדעתו בענין אלקות הבורא ב"ה לפעמים א"א להעמיק ולתקוע דעתו בזה לפי שנתגשם הרבה בתאוות היתר וכ"ש איסור ח"ו. אבל הג' קוין דחג"ת מצויים המה תמיד (לכל אשר בשם ישראל יכונה ובמ"א מבואר באריכות שזהו מה שארז"ל אין קורין אבות אלא לשלשה אי"ו, שהירושה מהם בחי' הג' מדות חג"ת לעד קיימת בכל ישראל. אבל שארי מדות טובות אין בירושה אלא מיגיעת האדם עצמו). וזהו רק בחי' בהמה דתיקון ולמטה מן הדעת. אבל בשם אדם לא יכונה כ"א מי שיש לו חב"ד חג"ת נה"י כנ"ל. וידוע דאדם בעולם התיקון נוק' אשתכחת בהדי' כמ"ש ושם אשתו מהיטבאל. והיינו מה שבא מן האדם עוז וכח פעולת התיקון בעולם. שהעולם בתכונתו ומהותו מצד עצמו אין בו כלום מאור וגילוי דחב"ד חג"ת נה"י של האדם. ואף כשהאדם פועל ע"פ החב"ד חג"ת שכל שלו בעולם ועי"ז נמצא מכח האדם בגוף העולם כדוגמא ותבנית שכל ומדות שלו לעצמו. וזהו בחי' הנוק' של האדם אינו בא בגילוי ממש אלא נעלם ונסתר בתוך העלם העולם עצמו. ולמעלה נאמר ע"ז אכן אתה אל מסתתר. אך לפי שעכ"פ בא ממנו בעולם נק' הכח הזה הבא בעולם בשם זאת לשון גילוי במורגש בלשון נקבה. וע"ז נא' בישראל למטה מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. פי' דודאי כל מה שהאדם מישראל עושה בעולמו אפי' בעסקי פרנסה ומו"מ הוא הכל בחי' בירורי' מנוגה בכח הנשמה אלקות וניצוץ אלקית שבה וכח התומ"צ שנתנו לישראל. וזהו מאת ה' היתה זאת שהכח הבא בעולם ממעשה ב"ו רוח מאת ה' בא בו. אך היא נפלאת בבחי' הפלא המבואר בפהקו"ד בענין אל"ה פלא דאדם. בעינינו כפי המורגש. ועם זה יובן מה שנראה קשה ע"פ הידוע דכהנים לוים וישראלים הם בחי' הג' קוין דחג"ת כהן בחסד לוי בגבורה ישראל בת"ת. וידוע דת"ת הוא נושא הו"ק וגם הוא קו האמצעי העולה עד הכתר. ולמה מדרי' ישראל למטה ממדרי' כהן ולוי. וע"פ הנ"ל מובן דבחי' זאת דכלל ישראל כהן ולוי נפלאת למטה בבחי' אל מסתתר. אך הכהנים נתקדשו ונתעלו למעלה לשרשם. ועי"ז גם בחי' הזאת שלהם נתעלה ומתגלה מתוך העלמת. וז"ש זאת משחת אהרן ומשחת בניו למשחה לגדולה כידוע. וקדושת הכהנים נמצאת גם בחיצוני' גופם הגשמי עד שעל כל נפשות מת לא יבוא. וכן אסור גרושה וחללה כו'. וחיצוני' הגוף אין בו אלא בחי' דזאת הנ"ל. כי הגוף הוא מכלל הדצח"מ דעולם. וכן הלוים נתעלו בבחי' טהרה כמ"ש וטהרת אותם וגו' והיו לי הלוים שזהו עלי' לשרשם בקוין דדכורא גם בחי' הזאת שלהם נתעלה כמ"ש זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה יבוא לצבוא צבא וגו' בחי' עבודת הלוים בבית המקדש. ונחלה לא יהיה להם לעסוק בדרך ארץ רק בעבודת בית המקדש. ולפי שעלי' שלהם הוא בבחי' הגבורה ודין לכן אמר וזאת עשו להם המשכת הוי"ו להמתיק הדינין כמ"ש בזוהר הנ"ל. וישראל הם הנוחלין את הארץ ואמרה תורה הנהג מנהג דרך ארץ. לא נתרוממו ונתעלו בבחי' הזאת שלהם. והרי הוא בחי' נפלאת בעינינו כנ"ל. ולא שמעלת הכהנים בשרשם גדולה על שרשם של ישראל למעלה אלא שם הוא הכל בתכלית היחוד. ואדרבה העיקר הוא בחי' קו האמצעי דישראל ומעלת הכהנים והלוים הוא רק בשביל ישראל כידוע שגם במרע"ה ארז"ל ע"פ לך רד רד מגדולתך כלום אני נותן לך גדולה אלא בשביל ישראל כו'. ובזה נתיישבה הקושי' הנ"ל. וגם נת' שמעלת הלוים הוא רק לענין עבודה והיו לי הלוים אבל בחיצוני' גופם לא נמצאת הקדושה בגילוי. אף שהם קדושים לעבודת בהמ"ק בגופם כמ"ש והיו לי הלוים דהיינו בגופם. אך אין מזה בא גילוי מעלה עליונה דקדושה בגופם כמשנ"ת עמ"ש אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו. ואי' בתוספתא וברמב"ם שמצוה להקדיש הבכור בפה. ונת"ל שבעצם הקדושה לא יקדיש איש אותו אבל בכדי להמשיך במדרי' גילוי בחיצוני' מצוה לומר וכו' ועי"ז הוא מביאה לבחי' גילוי. וכן יובן גם בלוים שגם כי בעצם נא' והיו לי הלוים והרי הם קדושים לה' בעצמם. אך לא נאמרה המצוה לקדשם בפה (לדורות) לכן אין מעלתם באה בגילוי במדרי' הגוף כלל. ועם זה יובן מ"ש ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגו' פי' לפי שהמעשר שמפרישין ישראל הרי הוא קדש כמשנ"ת בענין מעשר בהמה ע"ש. ונמצא שכשמפרישים הלוים תרומתם תרומת מעשר מן המעשר הוא שאין זה נחשב להם אלא הקדש עילוי ולא יהי' להם זכות כמו שמעלה מן בחי' הנוגה מחולין אל הקדושה ששכרו מרובה יותר. דוגמא לדבר מ"ש בזוהר כד אתכפיי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכידוע כ"ז בכ"ד. ע"ז אמר הכתוב ונחשב לכם כמדבר עם גופי הלוים שהם חולין כנ"ל (שרק בבחי' העבודה נתעלו). לכן נחשב להם הפועל ממש של מעשה הפרשת תרומת המעשר כדגן מן הגורן וגו' של חול. כי העלאתם הגוף דחול ונוגה יחשב להם לזכות העלאה מן הנוגה אל הקודש. ושוב אומר ואמרת אליהם (אל גופי הלוים) בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים. פי' אף שיש להם מעלה ועילוי דלוים וזאת אשר ללוים כנ"ל. וסד"א שאף שהפרישו התרומת מעשר הואיל והוא של הלוים עדיין בקדושתו הוא עומד וכענין מעשר שני שאינו נאכל בכל מקום. אלא ונחשב כתבואת גורן וכתבואת יקב. ואכלתם אותו בכל מקום. ומפרש הטעם להיכן הלכה קדושתו של המעשר. ואומר כי שכר הוא לכם (ולא אמר ללוים כנ"ל) חלף עבודתכם וה"ז כמו השכר שנותנים ממעות של הקדש לאומני בדק הבית שנעשה חולין בידיהם. אף זה המעשר כמ"כ. ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו. פי' כי כל דבר שבקדושה כשמורידין אותו מקדושתו הוא גרוע ממדרי' סתם חולין כמו קודש שנפסל בט"י וכדומה בטומאה ממש. וכמ"ש בישראל שמת שהטומאה שורה עליו ביותר לפי שהוא הי' קדוש ונסתלקה הקדושה מן הגוף נמשך עליו השראת הטומאה מן חיצוי'. לז"א שבמה שנעשה המעשר חולין על ידיכם לא תשאו עליו חטא. פי' שלא תגרמו בזה השראת החיצוני' ח"ו. וגם ואת קדשי בנ"י שהמעשר הוא קדש שלהם כנ"ל לא תחללו בזה והיינו מטעם הנ"ל כי שכר הוא לכם. ועל ז"א ולא תמותו וכמשארז"ל הא אם תחללו תמותו. פי' ענין תמותו הוא ע"ד מ"ש בזוהר מאן דנחית מן דרגי' קרי' בי' מיתה וזהו שאומר ללוים להודיע להם שמעלתם וקדושתם שנתעלו בבחי' והי' לי הלוים כנ"ל הוא בשביל ישראל דוקא. ולכן אם היו הם ח"ו מחללים את קדשי בנ"י היו גם הם יורדים ממדריגתם. אבל במה שתעשו המעשר שהוא קדשי בנ"י לבחי' חולין לא תמותו כי באמת לא תחללו כלל את קדושת המעשר בזה:
1
ב׳וזאת חוקת התורה היא בחי' "זאת שאין דומה לה בכל הבחי' דזאת דכהנים לוים וישראלים הנ"ל. אלא היא חוקקת מקום להתורה שתמצא בשלימות. וכמ"ש בזוהר בפ' וענין זה דטומאה וטהרה כללא דכל אוריי' כולה וכשנ"ת. וענין הפרה אדומה הוא ענין בהמה של מעלה מן הדעת הנז"ל. ויובן מענין בחי' בהמה של מעלה מן הדעת הנמצא באדם בישראל וכמ"ש ואני בהמות הייתי עמך כנ"ל. ונת' שבחי' בהמה שלמה"ד הוא מדרי' דעולם התהו ואורות תקיפין שמחמת תוקף האור אינו חושש ומרגיש כלל מה שיצא מזה למקבל בחוץ. ודוגמא לדבר מה שארז"ל האי צורבא מרבנן דרתח אוריי' הוא דמרתחי לי'. ואין זה כענין הכעס דזרוק מרה בתלמידים או למרמי אימתא אאינשי ביתי'. שהכעס למירמא אימתא אאנשי ביתי' ותלמידים הוא מבחי' התיקון ומ"ש צורבא מרבנן דרתח הוא כעס מבחי' התהו. וע"ד הפשוט הוא כך כשהאדם הוא בכעס היינו שהוא נתפס בתוך הכעס כמו התפוס בבית האסורים שהכעס הוא השולט בו בשע"מ ודעתו מסתלק ממנו כידוע שע"י הכעס יעשה מה שלא יעשה בשום אופן עם ישוב הדעת. אבל למירמא אימתא הנ"ל אין האדם תפוס כלל בידי הכעס אלא הוא אוחז את הכעס בידו. וצור"מ אף שהוא בכעס ממש ויוכל לבוא שיעשה מה שלא הי' עושה בישוב הדעת אעפ"כ לא ישאו עליו חטא לומר שהוא כאחד ההמונים שהם בכעס ונשמתם מסתלקות מהם בשע"מ. אלא הצורבא מרבנן לשון צורבא הוא ענין חום וחמימות כמו צרבת השחין. וכן הוא בצו"מ לבו בוער כאש מאש של תורה כמ"ש הלא כה דברי כאש ואוריי' הוא דרתחא בי' שמה שמנגד להצו"מ יבוא עליו כעס ממנו. אבל אין זה ככעס ההמוני אלא אש של תורה ואוריי' היא דרתחא בי' בלא"ה ולבו ער ברתיחת הדמים תבוא ממילא רתיחא זאת לדחות המנגד לו. ואין זאת אלא בצורבא מרבנן רך בשנים שיש בטבע רתיחת הדמים וכאשר תדבק נפשו בתורה וידרשנה בכל לבו ישובו רתיחת הדמים למה שלבו חפץ ונפשו חשקה בתורה להשיגה. אבל אחר שכבר למד נק' בשם חכם. וכמשרז"ל ע"פ ובתורתו יהגה יומם ולילה שהתורה נעשית תורתו של עצמו. פסקו רתיחת הדמים ולא רתח שוב להיות הוא בכעס אלא לזרוק מרה בתלמידים כנ"ל. וכן יש שיבואו נשמות לעוה"ז מעולם התהו שבלא שום ידיעה ולימוד נפשו מתלהבת ומתלהטת כולו לה' וכל מילין דעלמא שדי בתר כתפי' ולא ישגיח על כבודו וכבוד אבותיו ולא על נימוסי ד"א. והוא ענין אורות תקיפין דתהו ממש ולא חלו בה ידי אדם דתיקון רק להביאה לעוה"ז להתתקן בו דוקא בשכל ומדות ומחדו"מ מסודרים ע"פ השגת החכ' וטו"ד אלקי' ונימוסי אוריי' וממילא יקדם גם הלכות דרך ארץ וקודם שנתקנה הנשמה הזאת בעוה"ז יוכל להיות שיעשה מעשה ודברים שאין להם שחר אך כולם ממקום קדוש יהלכו כנ"ל. אך כ"ז הוא דוקא כשעודנו למעלה מן הדעת אבל אם כבר נתמזגו האורות תקיפין שלו בא לכלל טו"ד אז הוא מחוייב לכלכל דבריו ודרכיו במשפט ואם לאו יפגום בקדושתו ח"ו. וכן גם בעודנו בבחי' למעלה מן הדעת שבכל דרכיו יש בהם המשכות קדושת נפשו האלקית. היינו כשלא באה תקלה משס"ה ל"ת ע"י. שהל"ת פוגמים בכל נפש מישראל. וכ"ז שהארכנו בביאור הענין הוא באדם. ויש דוגמתו בעולם והוא הפרה אדומה שבאה מכחות דעולם התהו והיא אדומה בתוקף הדינים דתהו. אך הן דינין דקדושה דוקא רק שירדו ובאו לעולם התיקון דעוה"ז אבל כל כחה הוא בבחי' ומדרי' עולם התהו כמובן ממשנ"ת באדם וכמשנ"ת באדם. דהיינו דוקא כשלא נתמזג עדיין בתיקון דאדם דעולם דתיקון וכן שלא נפגם בעבירה. כמ"כ הוא בפרה אשר לא עליה עול שהוא עבודת האדם דתיקון וגם אין בה מום הוא כמו ענין פגם דעבירה שאז הכחות דקדושה דתהו שלמעלה מן הדעת בתקפן הן. צוה ה' ויקחו אליך אל משה דוקא שהוא הי' בחי' הדעת עליון על כל. ואף שגם חכמי ישראל מקבלים מן הדעת דמרע"ה ובמקומו הם עומדים בכל דור ודור. אך לענין פרה אדומה ארז"ל שאמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חוקה. ועפ"י הנ"ל היינו שאין מי שיוכל לעמוד על ענין כח הקדושה דאורות תקיפין שבה שהן למעלה מן הדעת. רק מרע"ה לבדו ולו דוקא צוה ויקחו אליך פרה אדומה והוא ידע את טעמה. ולכן הוא ואהרן עמו כמ"ש וידבר ה' אל משה ואל אהרן. ונז' בהערות למה נזכר אהרן כאן. והענין דהנה באהרן (וכן הוא בכל כה"ג) כתי' בזאת יבוא אהרן אל הקודש פי' בחי' זאת דכל ישראל שהיא נפלאת בעינינו כנ"ל. הנה הכה"ג ביוהכ"פ יעלה ויבוא עמה דוקא אל הקודש (וכידוע דביוהכ"פ הנוק' עולה עד הכתר). וזהו ענין אהרן שושבינא דמטרוניתא כידוע. ולכן מרע"ה שיודע טעם פרה ואהרן קדוש ה' עמו הם דוקא יוכלו לעשות ענין הפרה אדומה בשלימות כמצותה בסגן דוקא (וכידוע דכה"ג באבא וסגן בחסד דז"א וכהן הדיוט למטה ממנו במדרי' עולם הברי'). כלומר להמשיך המשכה ממש מאורות תקיפין דתהו שבפר"א אל הגילוי קצת במדרי' הסגן. וזהו ונתתם אותה (שניכם דוקא אתה ואהרן). אל אלעזר הכהן שהי' סגן. ושחט אותה לפניו שהוא יכול להמתיק דינין שלה ולהביא כחה ולדחות טומאת מת ששרתה על אדם מישראל שהוא אבי אבות הטומאה מג' קליפות הטמאות בכל תוקפן. ודוקא ע"י כח הקדושה שלמעלה מן הדעת ואורות תקיפין הוא שיוכלו לדחותה ולטהר את האדם מישראל ע"י שיעשו ויתקנו אותה כמצותה בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ובמים החיים שעי"ז יביאו כח קדושתה אל בחי' אדם דתיקון לדחות טומאת מת שמג' קליפות הטמאות לגמרי. וזהו זאת חוקת התורה. וכנ"ל דלשון זאת הוא בחי' הנוק' שבאה ומתלבשת בעולם ממש. וכשבאה פרה אדומה בעולם היינו שנמצא במקום הנוגה דעולם בחי' האורות תקיפין הנ"ל. היינו בחי' הנקודה עליונה דנוק' שהי' גם בעולם התהו ירדה ונתלבשה גם בנוגה דעוה"ז. והוא דוקא חוקת התורה לחקוק מקום לכללות התו' דוקא. דהנה מצות התורה אין מתפשטין רק עד בחי' ההיתר דנוגה כאתרוג שאינו ערלה וכדומה. כידוע דמצוה הבאה בעבירה אין בה קדושת התומ"צ ומשפטי התורה בדיני טומאה וטהרה כמו דיני נגעים ונדה ויולדות הגם שמגיעים גם עד מקום הטומאה דג' קליפות הטמאות אין זה רק להורות משפטיה אבל הטמא בטומאתו עומד. אבל כללא דכל אורייתא כולה הוא שיבוא אור התו' וכחה להתקומם גם במקום שהי' השראת טומאת הג' קליפות ולדחות אותם (וכמו שיהי' לע"ל ונגלה כבוד ה' ואת רוח הטומאה יעביר ממקומה לגמרי). זהו דוקא בחי' הזאת דפרה אדומה שהוא חוקת התורה דהיינו שחוקקת מקום לכללא דכל אורייתא ומן האמור יובן שדוקא כשויקחו אליך (אל משה) הפרה אדומה שהוא יודע אותה בטוב טעם ודעת יוכל להביאה כמצותה בשלימות אל הסגן כנ"ל. אבל אח"כ שאיננה רק חוקה לאחרים לא יוכלו להורידה מבחי' שלמעלה מן הטו"ד והוא בחי' נקודת החכ' ואור אבא שלמעלה מהטו"ד דז"א ולכן עשו אותה כהנים גדולים דוקא:
2