חנה אריאל, חקת ב׳Chanah Ariel, Chukat 2
א׳המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את ה' ויקדש בם. פשטי' דקרא ודאי משמע דמ"ש בם קאי על בנ"י שהוזכרו בפסוק. וקשה שבפ' הקודם אומר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י. גם י"ל במ"ש לכן לא תביאו את בנ"י וכו' מה תלוי זה בזה ומהו שלא תביאו הרי הם עצמם לא באו והול"ל לא תבואו וממילא מובן שלא יביאו ובמדרש אי' משל לאדם שכתב גט לאשתו ונתנו בחיקו ובא לביתו ואמר לאשתו מזוג לי כוס מזגה לו בחמין כיון שנטל את הכוס אמר בחמין מזגת לי ואני לא חפצתי רק בצונן לכן הרי גיטך. אף כאן כבר אמר עתה תראה ודרז"ל אבל במלחמת ל"א מלכים לא תראה וכן נבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס אלא שלא מצא מקום לתלות להמציא בעליל עכ"ל גם מלבד חקירת המפרשים מה הי' החטא קשה למה משה ואהרן לא קיימו מ"ש ודברתם ואם קיימו למה לא נז' בפסוק. עוד י"ל שלפ"ד המדרש וכן המפרשים שהדבור לבד הי' מספיק להוצאת המים. א"כ למה צוה ה' לקחת את המטה. ובפ' בשלח אמר והכית בצור בפירוש. ויש להבין בענין השינויים שמפ' בשלח לפ' זאת. שם נא' צור וכאן סלע. שם נא' והכית לשון יחיד וכאן ודברתם קאי לשניהם משה ואהרן. שם נאמר ויצאו ממנו מים ושתה העם מעצמם את המים היוצאים דוקא וכאן נא' ונתן מימיו והשקית (אתה) את העדה וגו'. שם נאמר ויצמא שם העם למים וכאן הוא אומר ולא הי' מים לעדה, שם לא' ויקרא שם המקום מסה ומריבה וכאן על המים עצמן אומר מי מריבה. ולמה שם נא' גם נסיון וכאן לא נז' נסיון בפ' גיד הנשה צ' ע"ב ר"י אומר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת בשל ימין. איבעיא להו מפשיט פשיטא לי' לר"י ומאי דעת דעת תורה א"ד ספוקי מספקא לי' ומאי דעת דעת נוטה ע"כ. צריך להבין מהו הענין דדעת תורה ודעת נוטה, דודאי הדעת נוטה הוא ענין זולת הספק וא"כ מה ענינו ומה בצע בנטייתו. יש לבאר תחלה קצת ענין הקב"ה ושכינה הנז' בגמ' והן שני פרצופין דדכר ונוק' בל' הקבלה. וכן בגמ' שכינה הוא הכל בלשון נקבה והקב"ה בל' זכר. והוא ע"ד הידוע ענין סוכ"ע וממכ"ע. פי' שבכדי להיות מציאת עלמין שנעלם בהם בחי' עיקר ואמתת מציאותן שהוא רק אור וכח א"ס ב"ה ואפס כלל מבלעדי זאת שהוא כל יכול לעשות כל אשר חפץ באין שום מונע כלל כידוע בענין אחדות הפשוטה והאא"ס הוא כח האחה"פ. וזהו שעד שלא נבה"ע הי' בכחו כל הנמצאים כי הכל מצוי לחפצו ורצונו ית' בלי שום שייכות מציאות מונע רק שהאור וכח א"ס ב"ה הוא גילוי מאחה"פ ולכן הוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן הוא כל בחי' ובחי' פרטיות דכל הנמצאים שהי' בכחו זה כנ"ל הוא למעלה עד אין קץ כי גם בהיותה בחי' פרטיות הוא ג"כ ענין כח הכל יכול לעשות באין מונע כנ"ל וא"כ אין שום דבר נפרד מאור אחה"פ הכוללת הכל גם בהיותה פרטיות וז"ש לא הי' מקום לעמידת העולמות פי' שיהי' עמידה וקיום להעלם כל מרחב האא"ס בבחי' הפרטיות לפי שגם בעודנה בחי' פרטיות מ"מ אור וגילוי אחה"פ לאין סוף וא"ת ולזאת הי' צומ"פ והמשכת הקו"ח בצמצום דאד"ק המבואר בכ"ד ואכ"מ להאריך בו. עד שנאצלו בחי' הספירות באורות וכלים שמות הוי' אלקים פי' שנאצל (כידוע שאצילות היינו חלק קטן נבדל מגדול כמו ויאצל מן הרוח דמשה על ע' הזקנים שהוא כח פרטי הכלול באורו של מרע"ה וכאצי' כחות הנפש בערך הגוף כידוע בכ"ד) אור וכח א"ס ב"ה בצמצום וכסוי הכלי (כמ"ש דבהון אתכסיאת כידוע) עד שלא בא ממנה התפשטות כי אם בחי' הפרט לבד ונעלם בו ענין האא"ס לגמרי ואף שהאו"כ עצמן הן הן למעלה עד אין קץ וכו'. אך מוגבלים הן לענין ההתהוות והתפשטות אורן וכחן שלא ימצא במתהווה רק העלם מציאותו מאא"ס ב"ה. וזהו פ' הדכורא באו"כ הוי' אלקים שהוא המהווה בחי' יש נפרד מן יחוד אא"ס שבאו"כ עצמן כדמיון הידוע מאדם המצייר בדמיונו אנשים נצבים לפניו ומדברים ומתעצמים זה עם זה וגם הוא מדבר אליהם. שהאנשים המצויירין עצמן אינם מרגישים כלום ממה שהוא מצייר בהם הדבור וההתעצמות ושמצוה עליהם והם עושים. לפי שכל תנועותיהם הן מכח האדם עצמו והמצויירים אינם האדם עצמו. אך מובן שכח האדם עצמו מגיע עד סוף מציאות המצויירים בכל פרטיהן שאם יסיח דעתו מהציור אין כאן כלום. (והנה כח הדבור שבאדם שמדבר עם בנ"א המצויים בעולם נפרדים לגמרי ממהות האדם המדבר יש בכח הדבור מעלה יתירה שיוכל להמציא בהנפרדים לגמרי שידעו ויכירו הם כל רצון מחשבתו בדיבורו אך הכח הזה אינו מגיע רק אל הכרת והשגת הנפרדים ולא אל מהו"ע כלל אפי' בהעלם מהם. ובזה הוא גרוע מכח הציור שאין הדבור פועל בזולתו כ"א בבחירתו של הנפרד מעצמו. וענין בחי' המח' הוא כעין ממוצע בין הציור הנ"ל ובין הדבור אל נמצא בפו"מ זולתו. ובמח' הוא מדמה אנשים ידועים לו במציאותם וטבע ומדות של כאו"א והוא משער בדעתו כאלו הוא עוסק עמהם ומנהיגם ע"פ דרכם וטבעם שאין החושב עצמו הוא הפועל לבדו את תנועת האנשים הבאה במח'). וכמשל הזה יש להתבונן פ' הדכורא דאצי' שנאצל כח ואור פרטי מאא"ס ב"ה שאין לך דבר שאינו מצוי בו רק שהוא הכל ביחד. וענין הפרצוף הוא להיות הפרט המכוון לבדו נאצל באור מוגבל בכלי והיינו להמציא יש ודבר נפרד ממהו"ע אא"ס ב"ה דקו"ח והן הן ששת ימים עשה ה' וגו' כידוע בכ"ד שמן הפרטים דששת ימים נמצאו העולמות וכל אשר בהם כמשל מציאות הציור במדמה באופן שמציאות המצויירים הוא רק התפשטות כח המצויר וגם ישותם והתעצמותם זה עם זה הוא רק כח האדם עצמו שהוא לבדו המניע את מציאות תמונתם במדמה עד סוף תמונתם המצוייר בחומריות וישות גשמי ובדבר ה' שמים נעשו (כידוע בכ"ד) הוא בחי' הדבור שהוא מדת המל' בחי' ממכ"ע ליתן הרגשת הנמצאים את עצמן והוא בא לפי"ע מדרי' הנמצאים מן הששת ימים כמשל המצויירים הנ"ל ואין גם זה רק לעשות את הנמצאים ליש ודבר בהרגשת עצמן שנעלם מהן לגמרי הרגשת עיקר מציאותן מן בחי' סוכ"ע כנ"ל. והיינו שהמל' מקבלת מחיצוני' הכלים דדכורא הנ"ל ומגיע אל המתהווים מאין ליש להיות בהן הרגשת המהווה רק בכדי חיותן ודעת עצמן (והדכורא נק' ידיעה והנוק' נק' בחירה בסי"מ) אמנם ענין בנין פ' הנוק' העיקרית הוא שהיא פנים בפנים עם הדכורא היינו שמקבלת בחי' פנימיותו ועצמותו ומזה היא מאירה ומניעה את הנמצאים בבחי' הרגשת עצמן את ענין האלקות דסוכ"ע דאוחו"ג חד ובאופן שהרגשת עצמן קיימת בהעלם לגמרי מעיקר התהוותן מבחי' סוכ"ע דדכורא הנ"ל כי זה הוא ענין המלוכה דוקא אין מלך בלא עם. וזה היחוד דדו"נ דפב"פ אינו אלא ע"י שבאין בחי' מוחין דדכורא ומזככים את הכלים שלו עד שהפ' דנוק' יקבל אור הפנימי' דיחוד אא"ס ב"ה דרך הכלים. המובן מכל הנ"ל שבבחי' חיצוני' העולמות והתהוותן והנהגתן הכל הוא מבחי' סוכ"ע שהתהוותן ותנועת ההנהגה שמנהיגן (כמשל תנועת המצויירים) הכל נעלם מהן לגמרי ואף שהן מונהגין ומתנענעים אין כל זה מורגש להם כלל. ותועלת ענין האו"כ דבהון אתכסיאת הוא רק שמתחדש שהנפרדים מתפעלים מן המהווה בהעלם דבר מהם כנ"ל. ובחי' המל' בבחי' חיצוני' היא הנותנת בהן הרגשת מציאותן ושינויי ההתפעלות מההנהגה דסוכ"ע לפי ערכם ומדריגתן שנעלם מהן לגמרי ענין האור א"ס ב"ה וגבהו דרכי מדרכיכם וכמ"ש בעמ"ו ענין דעת עליון וד"ת. נמצא שהן מונהגין מאו"כ דאיהו וגרמוהי חד אבל כל ענין מציאות דאוא"ס כמו שהוא נעלם מהן לגמרי. מ"מ יובן שבעולם האצילות אף הנמצאים המחודשים ונפרדים מקו"ח אא"ס ב"ה עכ"פ מתפעלים מע"ס המיוחדין במאצילן ולכן אין להם בחירה לשוב מאחרי ה' גם בדעת עצמן שמבחי' ממכ"ע. וכידוע שמי שיש לו נשמה דאצי' א"א להגוף לחטוא אם אין הנשמה מסתלקת ממנו בשע"מ. וכדי שתהי' נמצאת בחירה גמורה בפירוד גמור הוא בבריאת עולם הבריאה ויצי' ועשי' ע"י הכלים די"ס שבהן שהן בריאה מחודשת. וכלים דדכורא דאצי' נעשים נשמה להם. וע"י הכלים דנוק' דבי"ע הוא ממציא מציאות ערך ותמונת עולמות דבי"ע ומנהיגן בהנהגה נעלמת מהן (והוא בחי' הידיעה הנ"ל) והתפעלותם של המונהגים הוא רק מן הכלים הנבראים די"ס דבי"ע. א"כ אין בחי' האלקות דיחוד אא"ס ב"ה מגיע להן כלל אף בהעלם. וכמ"כ מכלים דנוק' די"ס דאצי' נעשים ג"ם נשמה לבחי' המל' דע"ם דבי"ע לתת הרגשת מציאותן והנהגתן להנמצאים הנפרדים לגמרי מאלקות מה שמקבלים המלכיות מן או"כ דבי"ע בבחי' ממכ"ע וכמשל המדבר עם אנשים נפרדים ממש שהן בעלי בחירה ממש. וכ"ז הוא רק בחי' חיצוני' העולמות שבאין מחיצוני' הכלים דע"ס דבי"ע דהיינו שהנמצא מהן הוא אחר ההעלם וכסוי דשם אלקים (דבהון אתכסיאת כנ"ל) בין בדכורא בין בנוק' כדאמרן. ודכורא בחי' התפעלות בלי הרגשה ונוק' בחי' הרגשה מן המהווה עם קיום ישותן. אמנם בחי' הנוק' הנ"ל הוא עד"מ מכח הדבור באדם. שהכח עצמו אף שהוא לענין זולתו דוקא (דלעצמו אין אדם צריך לדבור אינו כלל כענין חיצוניות הכלים. שהכלים אינן רק כיסוי לאוא"ס דאחה"פ שבאורות אל שהן מיני' ובי' והכל חד. אבל כח הדבור הרי הוא כח חיוני מעצמות מהות האדם ככח החכ' וכח החסד (והכח הזה נמצא באדם דוקא ולא בדצ"ח). א"כ כשהוא ממלא את העולמות (כענין ממכ"ע הנ"ל) מפנימיותו ועצמותו הרי הוא ממלא אותן ממהו"ע האדם. ולמעלה היינו כמו שמקבלים העולמות התפעלות ממכ"ע ממהו"ע בהעלם כן יקבלו מן מהו"ע כח הדבור הרגשה וגילוי במהו"ע האורות די"ס ואעפ"כ ישותן במקומו עומד כנ"ל. וזה נק' בנין פ' הנוק' שנעשה בחי' חכ' שבדבור ומדות שבדבור מכח הדבור עצמו ולמעלה הנה כח הדבור הוא בחי' כתר דנוק' וכשנבנה בניינה נעשים בחי' חב"ד חג"ת וכו' מאור הכתר. ואין זה כ"א כשבאין מוחין דגדלות בדכורא שאז הכלים גם הם: מאירין מעין האור עצמו אז בחי' הנוק' דלית לה מגרמה כלום ואיננה רק בחי' מקבל מקבלת אור המאיר לכלי הדכורא וממצאת אותו בכלי בניינה להיות מורגש בנמצאים כלומר שיכירו מציאותו ומהותו כידוע ענין הנשמה (שהיא נבראת בהעלם בכל הנמצאים) מכרת את בוראה וכלומר שהיא מכרת שהוא לבדו הוא אע"פ שהיא עכ"ז יש נפרד נברא ע"י הכלים די"ס דבריאה:
1
ב׳מכל הנ"ל יש להבין דשם קוב"ה הוא בחי' הדכורא במוחין דגדלות. ושכינה היינו בחי' הנוק' המקבלת מקוב"ה ומביאה אור קבלתה לתחתונים ולהרגיש גם התפעלות מאור הזה הנמצא להם כענין הכרה הנ"ל. ונק' קוב"ה דר"ל דקדש העליון בא ונגלה בכלים שלו וביאת אורו בנמצאים (המקבלים מן יחודו בשכינתי' והן ישראל) גם בבחי' הקדושה בבחי' סוכ"ע. ומעין זה הוא מ"ש משה בעלא דמטרוניתא שהוא. הממשיך היחוד דקוב"ה ושכינתי' בבחי' הפנימי' ועצמיות ועל ידו נתנה התורה לישראל וידוע בכ"ד דמרע"ה הוא בחי' יסוד אבא שנעשה דעת דז"א. וענין יסוד אבא הוא השפעה פנימי' מאבא דפנימי' אבא הוא פנימיות עתיק המתנשא מימות עולם. וביאור ענין זה דכלפי משנ"ת דמדכורא דאצי' בא בחי' התפעלות בנמצאים בהתהוותן והנהגתן (בהעלם דבחי' סוכ"ע כנ"ל). וכמ"ש שההתפעלות מגיע עד סוף ישותן והכל נעלם מהנמצאים עצמן אף שמתפעלים בשינוי מענין לענין כמשל כח המצייר שהוא פועל באישים המצויירים ומצוי הוא בהן ממש עד סוף ישות מציאותן המדומה. ולז"א דבחי' עתיקא עצמו מתנשא הוא לגמרי מימות עולם ומימי עולם שהן כלי זו"נ הנמצאים ממש בפעולתן בעולמות (מהנ"ל מובן דסוכ"ע ודכורא נמצא ביותר גם עד סוף מציאות וישות הנמצאים וממכ"ע אינו מגיע רק לפנימיותן והרגשתן ולא בתוך תוך ישותן וזהו לשון ממכ"ע כממלא את הכוס יין וכדלקמן בענין תושב"כ ושבע"פ). ואף דעתיקא הוא עקר ושרשא דכולא מתנשא הוא מלהיות בא בגילוי בכלי זו"נ (כ"א ע"י שפנימי' עתיק נעשה פנימי' אבא באו"כ דאבא ויסוד אבא נעשה דעת דז"א וכדלפנינו) שיבוא בנמצאים דעולמות התפעלות והרגשה סוכ"ע וממכ"ע דזו"נ. כי בערכו דעתיקא עצמו אפס בלעדו כידוע דעתיק ואריך הם, בחי' כתר הממוצע בין מאציל לנאצלים עתיק בחי' תחתונה דמאציל ואריך ראשון לנאצלים (ועתיק מדרי' אפס בלעדו ואריך נק' אין כמ"ש במק"א באריכות). והוא כולא ימינא וחסד ה' לעולם ולית שמאלא כלל בהאי עתיקא כי הוא מתנשא ממדרי' שימין ושמאל הן קוין מחולקין וכמו מתנגדים זל"ז עד שיבוא קו אמצעי ויכריע ביניהם. ובעתיקא אין בו כ"א אך טוב וחסד. ופעולתו זאת בעולמות הוא בב' אופנים. א' הוא ע"ד מ"ש כד אתגליי' ע"ק כולהו בתי דינין אתכפיין מפני שמאיר איזה הארה מבחי' אפיסות שלהן לגבי עתיקא ואין זה נק' לא התפעלות וכ"ש לא הרגשה והב' הוא כשפנימי' עתיק נעשה פנימי' אבא באו"כ מורכבים (כלומר שלא כאו"כ דכתר דאא"ס מלגאו וכתרא מלבר כידוע). ואז בחי' יסוד אבא נעשה דעת שהוא קיום המדות (שהן או"כ דששת ימים) דז"א. ויובן שזהו שהארת האפיסות מורכב בכלי אבא עד שיוכל לפעול בכלים דז"א שיתגלה מהן בעולמות מה דע"ק וז"א כ"ח גם מסטרא דילן (כידוע דשלא בבחי' מוחין דאבא מסט' דילן מתפרשין מילין). וכנ"ל דמז"א בא בחי' התפעלות בנמצאים בבחי' סוכ"ע א"כ נמצא אור עתיקא ממש בכלי הספירות דאצילות. וזהו ענין התורה שהוא פנימי' רצה"ע ב"ה (אור עתיקא). שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי' דוקא כפי המבואר. וכמ"ש בתניא פ"מ בהג"ה שפנימי' רצה"ע ב"ה הוא שיהי' היחוד דקובה"ו. ובקיום התו' (וכן במצות) ע"י מקבלי התו' נמצא בחי' היחוד הזה גם בעולמות. רק שאור התו' הוא בבחי' סוכ"ע הנעלם לגמרי במהותו ועצמותו. שהוא אור עתיקא. מן העולמות כמשל הנ"ל רק שמלובש הוא באותיות התורה ומגיע עד סוף ישותן כנ"ל. ולזה נק' תושב"כ שענין התורה במהותה ועצמותה נמצא עד סוף ישות הכתב (ובהעלם לגמרי כאמור). ובחי' הפרד"ס דתורה שהוא המושג ומורגש למקבלי התורה כענין ממכ"ע הנ"ל הוא נק' תושבע"פ כלומר על הפה ולא עד סוף מהות הדבור בפה כמבואר ענין ממכ"ע. וכן הוא אפילו באותי' המח' ואפי' בענין החכ' והבינה דתו' שהוא אור התו' ממש אבל אינו מגיע עד סוף האותיות. ואור התורה בזה הוא רק כענין הנשמה מכרת את בוראה הנז'. וכ"ז נק' דעת תורה. שקיום התורה במקבלי התו' בפועל היינו שמאיר אור עתיקא פנימי' רצה"ע ב"ה ביחוד או"כ דקוב"ה ושכינתי' הנ"ל גם בדעת התחתון דעולמות. והמצות הן אברים דמלכא כמבואר בכ"ד שהן בחי' מתן בסתר במהו"ע העולמות עצמן גם בדעת תחתון שלהם וכידוע בכ"ד באריכות והיינו ע"י מי שבא לידי מדה זו דוקא וכו' וכן העובר על ל"ת הוא פוגם באור הגידין דמלכא. וכאשר עושה באברין דאדם העליון ב"ה כן ינתן בו מלקות או כרת וכו'. ומן האמור מובן היטב שכ"ז הוא בכלל ענין דעת תורה דוקא שהוא אור יסוד אבא מפנימי' עתיק שנעשה בבחי' הרגשה בכלים דמדות דז"א הנ"ל. וענין דעת נוטה הוא כפי האופן הא' הנ"ל שאין אור עתיקא ממש גלוי במדות רק שהן עכ"פ מתפעלים ממנו ע"ד האמור בהתפעלות העולמות מבחי' סוכ"ע. וכמו שהתפעלות העולמות מבחי' סוכ"ע אינו בערך ימין ושמאל דד"ת דעולמות כמ"כ התפעלות מהתגלות אור עתיקא באופן הא' הזה אינו בערך ימין ושמאל דמדות. ולכן נק' דעת נוטה כלומר שלא נגלה לר"י משפט התורה (דפנימי' רצה"ע ב"ה כנ"ל) כ"א בבחי' שרשה בעתיקא עצמו ולא כמו שהוא נעשה דעת דז"א ממש מיסוד אבא. וע"י הדעת בבחי' זו אף שהוא נוטה להיות גם באברין וגידין דז"א בשל ימין אך לא בא בבחי' גילוי ממש במדות דז"א במדרי' ימין, ושמא דערך המדות עצמן וע"כ ספוקי מספקא לי' ואין מלקות כ"א באוכל שניהם דוקא וק"ל ובחי' דעת נוטה הזה הוא ענין ובחי' מטה משה:
2
ג׳ולהתהלך ברחבה בביאור הדבר הוא עפ"י מ"ש בקי"ס מה תצעק אלי (בעתיקא תליא מלתא) דבר אל בנ"י ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה. דהנה יצ"מ שהיא תחיית הנשמות והפרדס ועלייתם מן שעבוד מצרים הוא כמ"ש בהגדה שעלה עליהם ממה"מ הקב"ה ובזה הגילוי וגאלם והגילוי הי' עליהם ולא בקרבם כידוע בכ"ד באריכות. ושם נא' ג"כ שזה הי' מחמת שהגילוי הי' בבחי' דילוג כמ"ש מדלג על ההרים וכו' ולא ע"פ סדר כניסת המוחין בזו"נ ולכן לא הי' להגילוי הזה מקום אפשריות להיות נמצא בעולם ממש אפי' במדרי' הנשמות (קצת דוגמא לזה הוא התקשרות מהו"ע הנפש בגוף שעי"ז הי' האדם לנפש חי' אף שעדיין אין מקום לתנועת הגוף והרגשתו רצון ושכל ומדות וכו' עד שנאצלו מן הנפש כחות פרטים מעין ערך הגוף וע"י השתל' הכחות פרטים אז פעולת מהו"ע הנפש באה ופועלת בגוף בערכו כמ"ש במק"א באריכות). וידוע שאחר הגילוי הזה חזר לקטנות ממש והי' מתגדל והולך בשבעה שבועות עד מ"ת כידוע כ"ז. וכשהפך לב פרעה ועבדיו לרדוף אחרי בנ"י כי הבינו שיש להם עדיין מקום לשעבד בהם במדרי' הגופים כאמור שגילוי של ממה"מ הקב"ה לא הגיע אליהם כ"א בבחי' מקיף על הנשמות להחיותם ולהעלותם בבחי' לכתך אחרי וכו' כידוע הכל במק"א. וגם כי עברו ששת הימים עדיין הי' הים מפסיק שלא יתגלה אור וכח הגאולה בתוכם וקרבם ממש כמ"ש בסידור בענין קי"ס. וזה מובן עפ"י הנז"ל כאן שכשאין הכלים מתוקנים לגמרי א"א לאור היחוד להתגלות בעולמות המקבלים כל מיני אור ושפע רק מבחי' ממכ"ע ביחוד וזווג קובהו"ש. וז"ש מה תצעק אלי לבחי' ז"א א"א להמשיך ממנו האור דע"ק וז"א כולא חד דהיינו בחי' המוחין הנ"ל אלא בעתיקא דוקא תליא מלתא וכלומר שבכח דעתיקא המתנשא מימו"ע דז"א יכול לבטל הסדר דהשתל' העולמות מסובב וממלא עד בחי' אלקי' גימט' הטבע. אך עדיין לא הי' מקום שיבוא אור וכח דעתיקא ע"י בחי' יסוד אבא (הבחי' הב' הנ"ל) שנעשה דעת ממש דז"א והוא דעת תורה הנ"ל) שהוא ממלא את המדות דששת ימים עשה באור עתיקא שבפנימי' אבא והוא הזווג הגמור דקובהו"ש בישראל שעי"ז ודאי הי' בקל ענין קי"ס שהוא גילוי אור אצי' ע"ד נשמות דאצי' הנ"ל בבי"ע (ע' בסדור מבואר עד"ז באריכות) והי' הדבר מגיע בתוך תוכם בקיום לעד. אלא שלא כן הי' כ"א בעתיקא עצמו תליא מלתא ולא ירד לבחי' יסוד אבא בדעת דז"א הנ"ל. ולכן אמר הרם את מטך פי' שבחי' מטה הנמצא ג"כ מבחי' יסוד אבא לפעמים כענין דעת נוטה שנת' דהיינו שאינו מתייחד במדות להיות גם הם מסכימים לחיוב הדעת אלא שהדעת כופה ומטה אותם לפי שעה אל מה שיחייב הדעת. הנה גם זה האופן לא בא עדיין בימים שבין יצי"מ לקי"ס. לזה אמר הרם את מטך למעלה מעלה לבחי' עתיקא עצמו. ונטה את ידך הוא ר"ל כח המטה לפעול עכ"פ במדות הביטול הבא מאור עתיקא ע"ד מה שנז"ל ענין כל בתי דינין אתכפיין. וכן מבואר בכתבים מן הפ' גוער בים ויבשהו שהוא כמשל הגוער על השומר המונע מלכנוס לפנים וע"י הגערה בו מתבטל כחו ויוכלו הכל לבוא פנימה כמ"ש בתוך הים ביבשה עיי"ש. וכשהעוז והכח בא מבחי' זאת נתבטלו לפי שעה סדרי ההשתל' דחיצוני' העולמות והיו מונהגים רק כפי נטיית המטה ע"י הרמה הנ"ל וכמ"ש בזוהר ע"פ ויסר את אופן מרכבותיו. וזהו ויושע ה' ביום ההוא. ה' הוא ז"א כידוע בכ"ד שאין שום אור ושפע בא בעולמות כ"א ע"י זו"נ באו"כ דבהון אתכסיאת. רק שאומר ביום ההוא דא עתיקא וכלומר כנ"ל שז"א בכח דעתיקא הוא שויושע. ופי' ויושע הוא ע"ד וישע ה' אל הבל ואל מנחתו דר"ל פנה וכמ"כ יתפרש ויושע שהפנה את ישראל מיד מצרים לגמרי. כי בשעת יצ"מ לא הי' רק תחיית הנשמות ועלייתן כנ"ל ובדעת תחתון שלהם לא בא הגילוי דגאולה כנ"ל דנגלה עליהם והי' לכתך אחרי (וזה הי' מחמת שאז נגלה בבחי' הדילוג על ההרים אבהן ועל הגבעות אמהן שהן פרצופי האצילות עד שמשלימין המוחין דגדלות דז"א כמ' בכ"ד). בבחי' למעלה מן הדעת דפ' שלהן וכמ"ש במק"א שלכן ויהפך לבב פרעה וכו'. וכאן הוא אומר שבכחו דעתיקא הפנה הקב"ה הנק' בשם ה' ז"א את ישראל בכל כחות שלהן מיד מצרים והיינו נמי שהאיר להן אור האצילות בבי"ע ע"י הכח דעתיקא שאין הצמצום דימות עולם וימי עולם מעלימים על אורו וכחו כלום ואתכפיין קמי' ולכן וירא ישראל את מצרים מת וכו' וגם וירא ישראל את היד הגדולה (חסד דעתיק). ע"י שגער בים המפסיק בין אצי' לבי"ע כמ' בסידור ובכתבים הנ"ל. ועי"ז נעשה ג"כ שאז ישיר משה ובנ"י את השירה הוא בחי' הנוק' בחי' ממכ"ע לכאו"א לפי ערכו ומדריגתו וענינו בהעלם הגמור דיש ודבר נפרד לעצמו והיינו בחי' סדרי השתל' דחיצוניות העולמות העלו משה ובנ"י בשירתם אל ההנהגה הפנימי' דויושע ה' ביום ההוא הנ"ל והיינו נמי שראתה שפחה על הים וכו' מפני בחי' הגערה דגוער בים הנ"ל. מבואר שעי"ז נפעל בעצמן של ישראל וגם בהנהגת העולמות ביטול סדרי הטבע דחיצוני' העולמות והיינו יחוד הנוק' בדכורא בבחי' זיווג דקטנות (כמ"ש באריכות במ"א). שהוא רק ע"י כח העתיקא ביטול סדרי החיצוניות (משא"כ בזווג דגדלות אדרבה גם בבחי' חיצוניות נגלה היחוד כמו במ"ת רואין את הקול כו'). נמצא שאין כאן שום בנין לנוק' לא בבחי' החיצוניות שהרי נתבטל ולא בבחי' הפנימי' שהי' רק בדרך עלי' והתרוממות ממטה למעלה וכענין כתר מלכות שהיא הנקודה העצמיית דמל' שלא ירדה עדיין לבחי' בנין כנ"ל שגם ז"א לא נבנה עדיין בשלימות המוחין דגדלות עד מ"ת. ויחנו ברפידים מקום ששמו כך ופי' שהוא ענין מציאות רפיון ידים כלומר בלא שום התעוררות לפי שהחיצוני' נסתלק כנ"ל והפנימי' עדיין לא נבנה וההתעוררות בבחי' מ"נ שהוא כח הנוק' הוא עיקר כח קבלת השפע כידוע בענין אכל ולא שתה אכילתו דם ומהשתי' נעשה א' ד"ס אדם שמתפשט החיות בכל גידיו ואבריו. והנה ההפרש שבין צור לסלע שהסלע הוא אבן פרטי נבדל לעצמו מן ההר או מן השדה וצור הוא כללות המקום שחוצבים ממנו אבנים וסלעים לבנין כמ"ש אל צור חוצבתם. וכפי המתבאר כאן היתה בחי' המל' למעלה בעת ההוא בבחי' צור דוקא שהוא מקור הבנין דחכ' שבדבור וכו' ולא נבנה עדיין ולבנותה א"א מחמת שבז"א לא הי' עדיין הגדלות הראוי דהיינו שלא הי' מקום עדיין שיבוא בחי' יסוד אבא בבחי' דעת למלאות המדות ולזככם עד שתקבל הנוק' מהן בחי' הפנימי' דאבא ועתיקא כנ"ל. לכן נצטוה מרע"ה לעשות בבחי' כח המטה דוקא כענין בחי' דעת נוטה שנת"ל ולהכות בצור הנ"ל בכחו של המטה ויצאו ממנו מים שיותן להם שפע וכח מנוק' עליונה לקבל שפע וחיות בכל הכחות שלהם להתעורר כאדם חי אל כל עניניו מתוקף כח ההכאה בצור במטה דמשה. ויובן שזהו רק כח ההתעוררות בכל כחות האדם שבא משפע אלקי' אבל, עדיין איננו מרגיש בהתעוררות שחפץ קרבת ה' אלא שהוא רק מתעורר. כאדם שיוצא לשוק לסחור במה שיזדמן לו ולפעמים מזדמנים לו כמה מו"מ ואין דעתו נוחה בהם עד שיזדמן לו מו"מ הגון בעיניו ויעשה בו. כמ"כ יובן שממי הצור ע"י ההכאה דוקא כח הפועל (ולא) בשנפעל יצאו מים שהוא כח ההתעוררות כנ"ל ושתה העם סתם. רק שממילא לא תהי' דעתם נוחה כ"א בקרבת אלקים לפי שבאמת בא משפע הנוק' דקדושה עליונה וממילא יהי' מזה מקום הכנה ובית קיבול לשפע הדכורא בבחי' יחוד וזווג גם במקום המדות וחיות הטבעי שבגופים מצד הקדושה דוקא מה שקודם שיצאו המים מן הצור לא הי' להם מקום כלל להרגשת שפע ואור הקדושה תוך תוך גופם. ולכן נק' שם המקום מסה ומריבה על שם ריב בנ"י (נק' מריבה). ועל נסותם את ה' (נק' מסה). לומר היש ה' בקרבנו וגו'. וכמ"ש משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'. שהמריבה היתה עם משה דוקא וכמ"ש ויאמינו בה' ובמשה עבדו אמונה הוא לשון תוקף וחיזוק אחיזת הנפש בבורא הכל ע"י בחי' משה הרגשה בדעת ולא בא לכחות הטבעיי' עצמן עדיין אלא כחו של משה כענין מטה הנ"ל הוא שהאחיז אותם באמונה שלימה. אך כאשר ויסע משה את ישראל מים סוף ששם ראתה שפחה מה שלא ראה וכו' רוממות אל ויחוד הנהגתו את העולמות (וכנ"ל שראו ביטול ההנהגה הטבעי' דחיצוני' העולמות). כי גאה גאה וסוס ורוכבו בעולם רמה בים. וכן מי כמוכה וגו' נטית ימינך נחית בחסדך וגו' שבכ"ז היתה התפעלות שלהם בכחו של משה בדעת נוטה. וכשבאו לרפידים ולא הי' להם התעוררות מכחו של משה כמקודם בואם לרפידים כנ"ל היו מריבים עם משה תנה לנו מים וכלומר שבאו לחטוף בכח את השפע של משה להם וזה נק' בשם מריבה כמ"ש ויריבו רועי גרר לאמר לנו המים. וז"ש מה תריבון עמדי שאתם חפצים לפעול בכח דוקא ליתן לכם שפע מה שראוי הי' לכם אחר שראיתם את הכל בים סוף להיות יושבים ומצפים להנהגת הבורא ב"ה שיתן לכם כל מה שצריך שאם הי' מהצורך לתת לכם שפע מכח שלי הי' השי"ת מעורר אותי לכך וזהו מה תריבון עמדי וכמ"ש תנה לנו (אתה דוקא) מים ונשתה. ואומר ומה תנסון את ה' וכמ"ש היש ה' בקרבנו וגו'. כי הנה לפי המבואר בענין ושתה העם שמן הצור בא להם השפע בכח בחי' הנוק' א שהי' ע"י ההכאה דמטה משה מפני שהנוק' היתה עדיין רק בבחי' הצור כנ"ל). שלא בבחי' דעת והרגשה כמ' לעיל. והם היו מסופקים בזה היש ה' בקרבנו כלומר אם אפשר להיות שיבוא תוך תוכם שלא בבחי' הדעת המורגש בהבחנת החכ' ושכל. עד שראו שמן הצור בא ושתה העם ונתברר הנסיון שיש ה' אתנו בקרבם דוקא. והמקום נק' ע"ש כן גם בשם משה:
3
ד׳אבל אחר מ"ת ובנין המשכן היו ג' המתנות טובות בשביל הג' אחין ובאר בזכות מרים פי' ע"פ המ' בכ"ד ונז"ל שכאשר יש בחי' מקבל בעולם מתגלה דוגמתו למעלה באו"כ דזו"נ וכמ"כ ע"י מרים שהיתה נקבה נמצא בעולם בחי' בנין הנוק' עליונה בפרצוף גמור (ע"ד חכ' שבדבור בינה וכו'). עד שממילא נמצא תמיד בחי' העלאת מ"נ דנוק' בתוך בנ"י. והוא הכלי מחזיק ברכה דאור התו' מדכורא בבחי' פ' הארה הידוע שהי' בדור המדבר (ולכן לא אמרו כל ימי היותם במדבר שירה על הבאר כמ"ש אז ישיר ישראל עלי באר ולא מקודם לכן כי אדרבה מכח הנוק' עליונה שנתגלית ע"י מרים בא בערך עולמות בחי' השיר וההתעוררות ולא שהתחתונים הם יעוררו למעלה אלא נהפוך הוא וק"ל) גם בערך נפש הטבעית והגוף. ואהרן שושדמ"ט היינו להעלותה בבחי' פב"פ כעצם ענין פרצוף ההארה הידוע והן הן ענני כבוד שבזכות אהרן שהן בחי' מקיפים על ההרגשה הבאה בקרב בנ"י בבחי' נה"ט והגוף שהוא בדרך ירידה כנ"ל בענין אכילה ושתי' והמקיפין שבזכות אהרן הן בחי' העלאת החב"ד דבנ"י בכח פ' ההארה להיות פב"פ עם מה שמשרע"ה הי' שושבינא דמלכא שבזכותו הי' המן טל אורות בבחי' לחם ומזון שהאכילה היא דם התקשרות הנפש בגוף והיינו אור הדכורא הבא בקרבם בדרך בחי' סוכ"ע הנז"ל שהוא התפעלות בלתי הרגשה והתקבלות (ועפי"ז י"ל ג"כ מ"ש למען אנסנו הילך בתורתי וגו' דמי שיהי' לו המן כטעם לשד השמן בעצמותיו וידוע שענין השמנונית והבריאות בחוזק הוא ענין א' כמ"ש כל איש שמן ובריא נמצא שההתפעלות מבחי' סוכ"ע בא לחזק חיי נפשו בגופו בתוקף הבריאות אותו האיש כשקיבל התורה שהיא מקור המצות שנתנו למי שבא לידי מדה זו דתורה תפעול התורה ג"כ בו שילך בה כאיש בריא שלא ימנע מלעשות את אשר ימלאנו לבו. אך מי שהמן יהי' לו ללחם הקלוקל העדר ההרגשה מכל וכל לגמרי אפי' כעין אכילתו דם. הרי שאין הגוף שלו כלי מוכן להרגשת ההתפעלות לא תפעול בקרבו כח התורה (שנתנה לכל ישראל) לילך בה בקיום המצות בפו"מ). מבואר מכל הנ"ל שממדרי' משה ואהרן ואשר עשו לפנים בישראל לא הגיע להרגשת חיי הגוף ונה"ט. ק שבחי' מרים נמצא על ידה ענין בחי' השתי' שהוא בחי' הרגשה במדרי' ובחי' הנוק' להתפעל בהעלאת מ"נ שבו מתקבל שפע הדכורא במורגש גופני ונת"ל שזהו כענין בנין כח הדבור בחכ' חסד וכו' שבדבור שהוא בחי' או"פ דכח הנוק' (מה שבזכות אהרן שקיים פ' דור המדבר פ' הארה נת' שהי' רק בענני הכבוד שהן מקיפין כנ"ל דוקא ועד מורגש הגופני לא בא כלל כנ"ל). וכשנסתלקה מרים נסתלק ענין זה ג"כ ולא נשאר להם רק בחי' פרצוף הארה במקומו בבחי' עלי' על ידי אהרן וכנ"ל ולא בדרך ירידה בגופים כאמור. ואעפ"כ אין דומה כלל למה שהי' ברפידים דשם לא הי' עדיין שום בנין בפ' הנוק' וכמשנ"ת דבחי' החיצוני' נתעלה בקי"ס והפנימי' לא ירדה עדיין בבחי' בנין וכמשנ"ת שלכן נק' בשם צור אבל בקדש כבר הי' פ' הארה דדור המדבר בבנין גמור. וקצת הסבר לזה הוא דבחי' בנין הדבור הוא ידוע שהרב מתחכם בחכמתו ומבין דבר ובמדותיו הטובים משתדל בכל עוז שיהי' התלמיד יכול לתפוס גם בשכלו הקטן השגת ותבונת הד"ח. זהו הדמיון למה שהי' ע"י מרים. והוא מעין פ' העיקרי דדור שנכנסו לארץ שגם בחיים הטבעי' בגופם הרגישו התפעלות בבחי' הנוק' ומובן ממשנת"ל. וענין פ' הארה יובן ד"מ כשאין הרב משתדל שיבין התלמיד בדרך השגה והבנה את אשר חפץ לגלות לו כ"א בדרך נפלא לגדולי החכמים שיכולים להשפיע לתלמיד דוגמת ענין ראי' חושית הנז' בתניא כ"פ. שזהו ג"כ התקבלות עצומה אצל התלמיד (כמו מבנין גמור דנוק'). אף שהוא למעלה מהשגה והבנה שלו לגמרי. ולכן איננו חסר לנפשו בבחי' פרצוף גמור בכל כחות פרטים ופרטי פרטיים דחיי הנפש בגוף. משא"כ ברפידים היו חסרים לגמרי ולכן נאמר שם ויצמא שם העם למים וכן להמית אותי (ר"ל חיים דנה"ט) ואת מקני (הגוף) בצמא. ובקדש לא נזכר צמאון כ"א אמרו למות שם אנחנו ובעירנו ולא נזכר צמא. והענין שהצמאון בא מהאכילה שהי' דם ואין הדם מתקבל ומתפשט בגוף נוצר ממנו חום (וכמו ענין ההקזה למי שנתרבה דמו ביותר ממה שמתפשט לצורך חיי הגוף ומוליד חום גדול בגופו עד שיקיז וימעט הדם) והוא הצמאון. וזהו שברפידים שלא הי' שום בנין למצוא מקום התפשטות ההארה בגוף נק' צמאון ממש. אבל בקדש נת' שהי' שם התקבלות טובה ורחבה רק שהיא למעלה מעלה מהרגשה גופניות עכ"פ אין שם צמאון כמו מי שתיכף אחר אכילתו נתקע את דעתו בחב"ד בדברי חכ' עמוקה עד שאינו מרגיש א"ע ואת חייו כלל אעפ"כ אין מקום כלל לצמאון ואין נעשה כלל שום כח מגופו שאיננו חי על כל פנים מחיי האדם בהתחברות דחב"ד דנר"נ בגופו. ואף על פי כן אמרו למות אנחנו ובעירנו (נה"ט והגוף). כי לגבי שמוש כחות החיצוני' דנה"ט בחיי הגוף הוא מובדל ונפלא ממש (ויובן זה בפשיטות עם מ"ש בכתבים בענין בשר תאוה דקברות התאוה יעו"ש) עד שאין זה עולה בשם חיי הגוף כלל אף שחי בחיים. וארז"ל שחזר הבאר בזכות שניהם דמשה ואהרן. פי' שמן היחוד דמלכא ומטרוניתא שע"י השושבינין משה ואהרן אף שהוא. למעלה מבחי' ההתפעלות (דבחי' ממכ"ע הנ"ל). עכ"ז בנפלאות ה' עשה שתבוא בחי' השתי' להתקבלות אור הזווג הזה מו"מ ע"י הדבור והמטה. דהנה אנ"ר שגם שכאשר תמו כל הגוי דפ' דור המדבר (ונתבטלה ההארה שהיתה מאיר לדור המדבר שיצאו ממצרים כמ"ש בע"ח) אעפ"כ לא פסק המן וענני כבוד עד אחרי מות משה רע"ה אף שהיו בנ"י דור שנכנסו לארץ שנשבת המן מהם מצד ערך מדרי' עצמן. וגם עוד י"ל בעוד השושבינין ע"ה קיימים באיזה בחי' ומדרי' הי' פ' הנוק' מטרוניתא המזדווגת עם מלכא. ואמנם הוא הוא הנק' בשם סלע וכמ"ש בפרד"ס שער עה"כ שהסלע היא כלת משה שהיא מלגאו כידוע. וביאור הדבר נת' במ"א בארוכה שהוא בחי' הנוק' הכלולה בדכורא עצמו כמ"ש כי מאיש לוקחה זאת. ועפ"י המבואר כאן לעיל יובן שהוא בחי' הרגשה (שבאה מן הנוק' כדלעיל) נעלמת מן כחות הגוף ונה"ט לגמרי וכענין הנ"ל בראי' חושיית שזהו בכח הנשמה עצמה דוקא ואין לגוף ונה"ט ערך ושייכות לקבל האור בתוכם. אלא שהם מתבטלים מפעולתם כסדרן בעת השראת הראי' חושיית בהם. וקצת דמיון לזה מביטול חושים הטבעים לנביאים בעת נבואתם שלנשמתם היא עלי' עליונה ממה שהוא תמידי אצלם ולכן הוא בהסתלקות מחושים הטבעים לגמרי. וכמ"כ יובן ענין ובחי' הנוק' הכלולה בדכורא (רק שע"י מרים הי' כעין פ' נוק' בפ"ע כנ"ל) שע"י השושבינין הי' כענין ביטול חושים הטבעים לדור שנכנסו לארץ למות אנחנו ובעירנו כאמור. והוצרך לזה בחי' דבור כנ"ל שהדבור הוא ענין בנין הנוק'. ואעפ"כ א"א להם לקבל בחושים הגופני' ממש לפי שגם הבנין הוא רק בבחי' כלת משה דמלגאו הנ"ל והוצרך לבוא להם ע"י בחי' דעת נוטה דוקא וד"ל עפמשנת"ל. ולכן אמר לו הקב"ה קח את המטה ודברתם אל הסלע. ואז ונתן (הסלע) מימיו הוא בסגולת הדבור שהוא כעין בנין לכלת משה. וחזר ואמר עוד והוצאת להם מים מן הסלע זה הוא בכח המטה והשקית (אתה) את העדה ואת בעירם בכח הדעת נוטה דוקא (ולא כמ"ש ברפידים ושתה העם מעצמן וכנ"ל). בחושים הגופנים. ואם הי' עולה כזאת בידם הי' מתקיים כל חפצו ומאוויו של מרע"ה שיכנס הוא לארץ וכענין המ' במ"א בשילוח המרגלים שאמר משרע"ה וייטב בעיני הדבר והיינו שיהי' בחי' פרצוף הארה דדור המדבר גם בפרצוף רחל דדור שנכנסו לארץ וה"ז שיהי' אתעדל"ע שלמעלה ממקום הבחירה מאיר גם במקום וכח הבחירה. הנתונה בחושים הגופנים. וכפי מה שע"י המרגלים נגזר שבחי' הרואים את כבודי (פ' הארה דדהמ"ד) לא יכנסו לארץ. לא עלתה בידם לבנות את בחי' הסלע הנ"ל כנז"ל בבנין שע"י בחי' הדבור הנ"ל שיתן מימיו כנ"ל. ולקיים מצות ודברתם אמרו שמעו נא המורים כלומר הכינו את עצמיכם לקבל את כח השתי' הנ"ל ואמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים. המן הוא לשון תמי' ויש תמיהות שהן מתקיימות בכח נפלאות הבורא ב"ה. והכוונה בלשון זה הוא ר"ל הכינו את עצמיכם לקבל את הענין הנפלא הזה שמן הסלע הזה שהוא מאד נשגב ונעלה מלבוא פ"י התעוררות בחושים הגופנים אעפ"כ נוציא לכם מים בכח הדעת נוטה הנ"ל דוקא וע"י הכאה דוקא ע"ד משנ"ת בהכאת הצור שהוא כח הפועל שאינו מורגש בנפעל במהו"ע ענינו וכחו בהתגלות ממש רק שהוא גורם להיות הפעולה נפעלת בנפעל כעין מה שהי' נפעל ע"י הרגשת הנפעל (בדרך בנין הנוק' דממכ"ע כנ"ל). או למעלה מהרגשתו בדרך הדבור אל הסלע האמור. ומה שעלה במח' לפני מרע"ה בדרך זה דוקא הוא מחמת שכבר נגזרה גזירה שלא יכנס הוא ע"ה לארץ ולכן נתגלגלה הדבר שידמה במח' וכן יעשה בפו"מ ויך את הסלע במטהו פעמים. פעם א' הוא לעשות ע"י הדעת נוטה דוגמת ענין ודברתם הנ"ל. ופעם ב' לקיים והשקית את העדה ואת בעירם ג"כ בכח הדעת נוטה הנ"ל. ולזה בא הדבור יען לא האמנתם בי כלומר שלא הי' החזוק בדעתכם לבנות את הסלע בדבור בפו"מ ושלכן לא נתקיים להקדישני במים לעיניהם דוקא בבחי' ההתגלות שע"י בנין הסלע ולא ע"י הכאה וזהו לעיניהם. ולכן לא תביאו את הקהל אל הארץ וגו'. והיינו שנסתלק לגמרי ענין וערך פ' ההארה. ואף שעיקר הגורם ללא תביאו הוא הגזירה שנגזרה מקודם לכן אך אל הגילוי בפו"מ יצאה הגזירה ע"י המעשה הזה. וה"ז דומה ממש למשל דאדם שכותב גט לאשתו הנ"ל וד"ל. ואומר המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את ה' בטענה שלא ימותו הם ובעירם כנ"ל ורצונם הי' שיהי' עכ"פ ככל בנ"א ובני איש מתפעלים לרצונם בחושים הטבעים ולא יחשבו כמתים לגמרי אך לא כן הי' כ"א ויקדש בם שיעשה להם בחי' השתי' הנ"ל ממקום הקדושה העליונה דוקא ע"י כח המטה כנ"ל וד"ל:
4