חנה אריאל, לך לך א׳Chanah Ariel, Lech Lecha 1
א׳אחר הדברים האלה הי' דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם. אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. הדקדוקים. שלא נז' רמז בתורה שהי' ירא עד שהוצרך לאמר אל תירא. וגם ממה שאמר אנכי מגן לך משמע שהיראה שלו היתה שלא יוזק ח"ו. א"כ מהו הסמיכות לאמר שכרך הרבה מאד. אחר מ"ת כתיב ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. וידוע הקושיות. א' הלא היראה היתה מפני כבוד ה' והדר גאונו. והיא מ"ע את ה' אלקיך תירא. ולמה אמר אל תיראו. ועוד מה טעם הוא זה כי לבעבור נסות אתכם. ועוד שחוזר ואומר ובעבור תהי' יראתו על פניכם הרי אומר שצריכים לירא היפוך מ"ש אל תיראו. בנבואת ישעי' כתיב. יען כי נגש אלי העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחוק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא. להבין אם אומר יראתם אותי א"כ איך הוא מצות אנשים מלומדה. וגם יש לדרוש לשבח מ"ש לכן הנני יוסיף וכו' שהוא תיקון ע"ז שהיראה הנכונה שהוא יראתם אותי נעשית מצות אנשים מלומדה. ובמה יתוקן הוא בהפלא ופלא ב' פלאות כמשי"ת. כתיב הן יראת ה' היא חכמה. צ"ל הלא החכ' היא שכל והיראה היא מדה. ועוד שבמשנה אבות אומר אם אין חכ' אין יראה אם אין יראה אין חכ' משמע שחכ' ויראה ב' דברים. ולהבין המשנה גופא א"כ מה יעשה האדם אם בלי יראה לא ישיג החכ' ובלי חכ' אין יראה. איך יוכל לבוא אל החכ' או אל היראה:
1
ב׳ידוע שספי' המל' נק' יראת ה'. ובזוהר איתא שצריך למנדע מאן איהי יראת ה'. פי' שספי' המל' הוא צמצום אא"ס ב"ה דלמחתב"כ. שנתצמצם בבחי' או"כ נאצל להיות בבחי' גילוי מאא"ס ב"ה דלמחתב"כ להיות נופל ממנו יראה על האדם. כמו שמלך בו"ד אימתו מוטלת ממילא על האדם. וז"ש בזוה"ק למנדע מאן וכו' שאם אין יודע אותה ולא מכיר כלל בחי' גילוי אא"ס ב"ה לא תפול עליו אימתה כלל. כמו התינוק הקטן שאינו יודע ומכיר ענין מלכות מלך ב"ו לא ירא ממנו כלל. וידיעה זו א"א לאדם לידע אותה מעצמו [ואף שכל ישראל נק' יראי שמך וגם יש יראים ושלמים שומרי תומ"צ בזהירות וזריזות. אין זה רק טבעיות הנשמה וכמו טבע יהדות נשים וע"ה שאין יודעים כלום. ואעפ"כ בורחים מדבר האסור. אבל אין זה נק' יראת ה'. רק שלענין מעשה יש בכח הנשמה אלקית טבע לעשות מה שנצרך לעשות מחמת יראת ה'. אבל יראת ה' ממש שתהי' היראה מה' כמו אימה ממלך ב"ו. זה א"א בלי חכמה. אך ודאי שיש בראת צדיקים או שזוכה במעשיו אז ה' יתן חכ' בנשמתו לדעת את ה'. אבל סתם בני אדם א"א להם לדעת מאן איהו יראת ה'] אם לא ע"י קבלה מחכמי ישראל שלשלת הקבלה איש מפי איש כמו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. שבלא המסירה לא הי' אפשר לעמוד בעצמו על הדבר. וידוע משארז"ל מה שקבל מרבו נק' חכ'. ופי' חכמה בכל אדם הוא המצאת סברה חדשה. ובענין האלקות שא"א לעמוד לאדם מעצמו להשיג מהו ענין האלקות (כי אפילו הפליסופים המשיגים שיש אל בורא עולם אין מכירים כלל ענין האלקות. ולכן אין להם יראה ממנו כלל ורם על כל גוים ה' וכמ"ש במק"א) והנה רבו שלמדו חכמה הוא ממציא לו הסברא מהו ענין אלקות. וכשמקבל הסברא היטיב להכיר אותו ית' אי ממילא תהי' לו יראה מלפניו כי הסברא מייסדת בקרבו גילוי ספי' המל' (כמ"ש אבא יסד ברתא] כי פי' ענין שם סברא היינו כשסובר, כן יעשה כן. וע"ד דוגמא מ"ש בגמ' גבי שופר בפלוגתא אם מצוה בכפופין אם מצוה בפשוטין. אמרו מר סבר כמה דכייף אינש טפי מעלי. ומ"ס כמה דפשיט אינש טפי מעלי. דמאן דסבר כמה דכייף וכו' היינו שסברתו ששלימות האדם להכיר שפלותו מה אנו מה חיינו וכו' שעי"ז מבטל א"ע מפני בוראו ממ"ה הקב"ה שלגדולתו אין חקר ומ"ס כמה דפשיט טפי מעלי כלומר ששלימות האדם הוא דוקא להיות טרוד בהכרת אלקות ולא ירגיש א"ע כלל לא שפל ולא גבוה. מבואר שהסברא הו"ע מה שמי שהוא אדם ורוצה בשלימותו כטבע אדם שאינו בוחר ברע להיות להוט אחר תאוות עוה"ז אלא כסתם אדם מישראל שודאי רוצה בשלימותו האמתי. אז הסברא היא תורה אותו הדרך להשיג שלימותו וכמ"כ יובן שע"י הסברא שממציא לו לידע ולהכיר ענין האלקות והוא מקבלה בטוב אז הסברא תורנו להכיר את היראה מה' עד שממילא יירא מלפניו כמו שיראים ממלך ב"ו והסברא והחכ' שצריך לקבלו מרבו. הוא הכרת ענין סוכ"ע וממכ"ע דהיינו יחו"ע ויחו"ת:
2
ג׳ביאור קצת בענין הסוכ"ע הוא כמ"ש ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ולא אמר הכתוב אל העולם אלא אל עולם כלומר שהעולם הוא רק כח ה' אפס זולת זה והמשל להתבונן בזה הוא מכח הצומח שמצמיח פירות וירקות ותבואה. ובכ"א כמה מינים ואין בהם שום דבר רק הכח הצומח שבארץ שהוא מתפשט להיות פרי. וע"י צי"א שיש בכח הצומח [כידוע שבכ"ד יש בחי' אותיות וכמ"ש בתניא ח"ב] כשהוא מתפשט באותיות אלו נעשה פרי זה ובאותיות אחרות נעשה מהתפשטותו פרי אחר או תבואה וירק וכדומה. והנה אלמלי נתנה רשות לעין לראות מהות הכח הצומח הרוחני לא היו הגשמי' של הפרי נראה כלל רק הי' נראה פרטי האותי' ואיך רוחני' כח הצומח מתפשט בהן כי הגשמי' בטל ברוחני' כזיו במאור ורק מחמת שא"א לראות רוחני' כח הצומח לכן נראה הגשמי' למציאות. כן יובן בענין אל עולם שאם הי' רשות לראות את האלקות היו רואים התפשטות ההארה האלקית באותיות אלו או באלו. איך שמתפשט להיות יש זה או יש זה אבל לא הי' כ"א יש של הארה אלקית שנתפשטה להיות יש ודבר. אבל חומריות הדבר לא הי' נראה כלל כי הוא בטל כזיו במאור. נמצא שבאמת לאמתו אין במציאות רק הוא ית' ושמותיו כלומר אותיות ההתפשטות. רק לפי שזה המציאות לא ניתן רשות לעין לראותו לכן נראה מה שהוא באמת אינו ואין לו מציאות כאילו ישנו זהו ענין חו"ע. ר"ל יחודו שהוא ושמותיו בלבד אפס זולתו הוא למעלה דוקא באלקותו ית' אבל לפי שאין אנו רואים את היחוד הזה מפני שהוא סוכ"ע ואינו נגלה כלל בתוך ישות העלמין הנראים לנו. אף כי גם ההתהוות הנראה לנו אינו אלא התפשטות אור שמותיו. אין מזה שום גילוי בחומריות היש הנראה לנו. ולכן היחוד שהוא ושמו לבד הוא הנמצא הוא למעלה ולא למטה וענין יחו"ת הוא שגם הישות הנראה לנו בכל מציאותו שלעינינו ממלא אותו כח אלקות שכח מדת מל' ית' הוא זאת להיות חומריות ישותו נראה למציאות. רק שנקרא אל מסתתר שכ"ה המדה דספי' המל' להיות דוקא היש מורגש לעצמו. זהו בחי' ממכ"ע ויחו"ת כלומר שיחודו ית' דהיינו שהוא ושמותיו לבד אפס זולתו הוא באמת גם כפי שהעולם הוא בהרגשתנו אותו למטה. ומי שקבל סברא זו להכירה באמת שאין שום מציאות זולת יחודו ית'. ה"ה מתפעל בבחי' הביטול לאלקות ולשעבד באמת כל כחותיו לעשות רק מה שהוא רצה"ע ב"ה. בין בעסקו בתומ"צ בין כשעוסק בפרנסתו וצרכי חייו בעולם כי לכך נברא וכך הוא רצונו ית'. ואין זה כעומד לפני המלך איש זר אשר לא ממשרתיו שבטלים כל כחותיו ואין יכול להרים ראש ויד ורגל כלל בפני המלך אלא כמו משרתי המלך ובני היכלא דמלכא שעם היות הם מכירים ביותר גדולת המלך ואימתו. הנה כל כחות שלהם נכללים תוך האימה אשר היא גופא נותנת להם כח וזריזות יתירה להשתמש בכל כחותיהם הכל למלאות רצון המלך. וזהו נק' למנדע מאן איהי יראת ה'. וכנ"ל שיראת ה הוא פ' שלם דספי' המל' כלול מחב"ד וחג"ת נה"י. שזהו דוקא רצונו ית' במדת מלוכה שיהי' יש דוקא [כנ"ל בענין יחו"ת] ובטל בישותו דוקא לעשות רצון המלך בשכל ומדות וכו' דוקא שענין אימה של מדת המל' כ"ה המדה דוקא ברצון שו"מ [ואז כשמקיים התורה ומצותי' שהן אבד"מ בחי' סוכ"ע כידוע בכ"ד ואורייתא וקב"ה כ"ח כמבואר בכ"מ נעשה היחוד שלם דקובה"ו כידוע] משא"כ היראה דאיש זר הוא היפוך ממש שכשעומד לפני המלך אין בו כח לעשות כלום (כי אין מכיר האימת מל' מה הוא ומתבלבל מפניו) ואח"כ כשעושה מצות או אפי' עוסק בתורה שוכח על היראה לגמרי והוא יש גמור ואינו בטל כלל. ואדרבא מחמת שאינו רוצה להיות בביטול בורח מן היראה לעסוק בתורה בפשט שישכח על הביטול או עוסק במילי דעלמא בתקיעת המח' לפכוחי לפחדי' ולשכוח על היראה. וזהו אם אין חכ' היינו הסברא הנ"ל שהוא עיקר ויסוד לענין הנ"ל למנדע מאן איהו יראת ה' אין יראה בשלימות אלא רק יראה שצריך לברוח ממנה (ובלשון חסידות בזוכרו על ה' אין לו מקום כלל עד שכמעט רוצה ליפטר ממח' זו). ועוד אומר אם אין יראה. פי' שאעפ"י שקבל החכ' הנ"ל מרבו. ואעפ"כ אין יראה שאינו מתפעל מזה למיעבד יראת ה' לעיקרא כמ"ש בזוה"ק: ידע שאין חכ' פי' שגם החכ' אינה מתקבלת בקרבו כלל ורק כמרחפת ע"פ ולא קבל כלום בפנימיותו. ולפ"ז אדרבא מ"ש במשנה הנ"ל אם אין חכ' אין יראה וכו' הוא דבר א' ממש עם מ"ש הן יראת ה' היא חכ'. כי התקבלות החכ' בפנימיותו היא היא היראה כנ"ל. וזהו שלאחר מ"ת שראו פב"פ ולית אתר דלא מליל מיני' עמהון כידוע בכ"ד. ואח"כ כשנסתלקה שכינה לא הי' להם מקום כאלו לא היו יודעים מה יעשו. השגת גילוי שכינה נסתלקה מהם. ואעפ"כ הזכרון נשאר בהם שלא יכלו לפנות לעסקיהם. והיו עומדים בחרדה כענין היראה שאין לו מקום וכנ"ל. וע"ז אמר משה אל תיראו יראה כזו שהוא בלי מקום] ואף שנסתלק מכם מה שראיתם אל תחושו לזה. כי א"א לאדם להיות תמיד כך בהשגה עליונה כזו. רק לבעבור נסות (מלשון הרימו נס) אתכם לרומם אתכם שתוכלו להיות כבני היכלא דמלכא הנ"ל. ובעבור תהי' יראתו על פניכם. פי' דידוע דבחי' פנים הוא עיקרו של אדם ואחוריים הוא הטפל. וז"ש ובעבור תהי' היראה בבחי' פנים אצליכם דהיינו דשוי יראת ה' לעיקרא. לבלתי תחטאו. חטא ידוע שהוא לשון חסרון. והיינו שלא תגרעו מעבודתכם דבר מחמת היראה. ועוד יתפרש ענין לבעבור נסות אתכם בד"א לפנינו אי"ה. ועם האמור יתפרש ג"כ מ"ש יען כי נגש העם הזה אלי בבחי' היראה שאין לה מקום שמחמת זה בפיו ובשפתיו כבדוני ובכבוד זה עצמו דוקא לבו רחוק ממנ' כבורח מן היראה כנ"ל. ואמר עוד ותהי יראתם אותי שאפי' בחי' היראה שמחמת חכ' שהיא ודאי יראה אותי היתה אצלם ע"ד אם א יראה אין חכ' הנ"ל. והיא רק מצות אנשים מלומדה בין ביראה עצמה שאינה אלא לימוד בין במה שהוא עושה אח"כ מקיום התומ"צ אינו נמשך מן היראה אלא ממצות אנשים מלומדה. והרי גם זה הוא קרוב לענין בורח מן היראה הנ"ל. ולתקן את זאת אומר הכתוב לכן הנני יוסיף להפליא וכו'. פי' כי יש אלף חכ' וכמ"ש אאלפך חכ') אלף בינה (כדרשת הדרדקי א"ב אלף בינה) ואלף הוא אותיות פלא. שכשלא קבל מרבו נק' פלא וכשקבל ולמד נק' אלף וזהו אלף חכ'. אך גם החכ' הנ"ל אם הוא ע"ד הנ"ל בענין אם אין יראה נק' החכ' עצמה פלא לגבי בינה לבא. כי ע"י הבן בחכ' נעשה ממנו בינה לבא ובל"ז נק' החכ' פלא וכשמקיים הבן בחכ' נק' אלף לבינה ובחי' הכתר נק' פלא לגבי חכ' וכ"ש לגבי בינה. ואור הכתר הוא למעלה מעלה מבחי' ממכ"ע וסוכ"ע אלא נק' המתנשא מימו"ע ונק' עתיק יומין שנעתק מבריותיו ולא אתיידע ולא אשתמודע כמ"ש באד"ז וכמ"ש דכל נהורין מתחשכאן קמי'. ובחי' זו כ"ש שאין אדם יכול לעמוד עלי' אם לא בקבלה איש מפי איש. אבל אינה על דרך החכ' כלל. כי הגם שאף ברבו שלמדו חכ' אמרו שיהיו שפתותיו נוטפות מר בבחי' ביטול גדול. אך זה הביטול יש לו ערך עם הרב קצת עכ"פ. וראי' ע"ז ממה שהתלמיד היותר חכם יש לו ביטול יותר בפני רבו. לפי שהכרחו במעלת החכ' גדולה יותר. א"כ הרי זה דרך קירוב עכ"פ קצת התלמיד עם רבו. אבל קבלת אור הכתר הוא ע"י הביטול בפני רבו בהפלגת הערך דוקא והיינו היראה הבאה מאור הכתר הוא ג"כ בהפלגת הערך מלמעלה דלא אתיידע ולא אשתמודע וכקכח"מ ופשיטא דביראה זו ודאי אין לו מקום כנ"ל (ולא כבני היכלא דמלכא הנ"ל). אך הזוכה ליראה זו לא יברח ממנה אף שאין לו מקום כלל וכלל וז"ש ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. כי אובד הוא את חכמתו ובינתו מפני הביטול והגדול דכקכ"ח. ונק' הפלא ופלא כלומר ביטול האלף בינה שחוזר לפלא וגם האלף דחכ' חוזר לפלא. אך ע"ז אמרו סתירת זקנים בנין. שמחמת היראה הזאת ישוב אח"כ להיות אלף חכ' אלף בינה שהחכ' באה בבחי' יש דבינה לבא כנ"ל (כידוע דחו"ב נק' אין ויש) אז ודאי יש יראה בבחי' מקום דוקא כבני היכלא דמלכא:
3
ד׳והנה ידוע בענין שבירת הכלים וימלוך וימת. ובלק"א של הה"מ ז"ל קרא בחי' זו נחלה מבוהלת. וכמ"ש בסה"ק דבעולם התהו הוא בחי' הכתרים והי' בחי' יראה בספי'. והנה הספי' הן בלימה שאינן בחי' יש ומהות מושג. אעפ"כ יש להתבונן בהם. וע"י האמונה כתיב נודע בשערים בעלה. ויש להתבונן ביראה זו שהיא בספי' עד"ז דהנה ארז"ל הוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו וזהו בבחי' התיקון דוקא. כידוע באריכות במק"א. ובקצרה הרי אמרו קוב"ה בעלויא סגי לי' ולא הוצרך כלל לברוא העולמות רק דסליק ברעותא קמי'. ואף שרצון המאציל ב"ה לברוא עולמות אין ברה"ע בחי' הכרח בנאצלים. אלא שרצון המאציל המיוחד עמהם בתכלית היחוד הוא ג"כ רצון הנאצל. וכמו שבמאציל ב"ה אין הכרח ח"ו רק שעלה ברצונו כן הוא בנאצל וג"כ. וזהו שהספי' דעולם התיקון חשבונם מבחי' החכ' חב"ד חג"ת נהי"ם ואין הכתר נמנה כידוע במק"א. ובאור שמן החכ' ולמטה נת"ל שהוא היראה בבחי' מקום דוקא. אבל בספירות דעולם התהו שהן בבחי' הכתרים כנ"ל לכן היראה הוא בבחי' שאין לו מקום. ובנאצלים המיוחדים במאצילן אין שייך לומר ח"ו כנ"ל בענין הבורח מן היראה. וגם למטה כבר נת"ל דביראה דכתר אין לומר בורח מן היראה. אלא שיש ולומר שהעולם הוא מקומו מפני הביטול דספי' דעולם התהו אין להם מקום אלא אנא אמלוך לברוא עולמות והעולם מקומו. ובלא בריאת עולמות אין להם מקום כנ"ל ונק' נחלה מבוהלת. ולא כבחי' סליק ברעותא למברי' וכו' דעולם התיקון. והנה ידוע שע"י התיקון ובירור הניצוצות בשלימות יתגלו אורות דתהו בעולם וזהו תחיית המתים דמלכים שמתו. וכבר נת' דאורות דתהו הן בבחי' יראה בהפלא ופלא כנ"ל. לכן אחר מלחמת המלכים באאע"ה דכתיב וישב את כל הרכוש ר"ל שבירר כל נצוצותיו וזכה לאורות דתהו שיתגלה בו. ממילא הי' בבחי' היראה דפלא כנ"ל. ועז"א הי' דבר ה' אל אברם במחז"ה. שהוא בחי' התגלות גדולה בבחי' גילוי גמור למטה עד הרגשת הגוף (כמ"ש במק"א שזה נק' בחי' מחז"ה כשנגלה גם בבחי' גוף. ולנשמה לבד נק' ראי' בלה"ק) ואמר אל תירא אברם. ופי' אל תירא זה הוא היפוך ממש מאל תיראו שאמר מרע"ה אחר מ"ת כנ"ל. ששם נא' לבעבור נסות אתכם בא האלקים בבחי' התגלות דמ"ת ובעבור תהי' יראתו וכו' כנ"ל. וכאן אדרבא שבא דבר ה' במחזה לומר אל תירא והיינו כנ"ל סתירת זקנים בנין. וכלומר שגם בבחי' האורות דתהו שזכה להם יהי' כענין, בני היכלא דמלכא הנ"ל. כי הוא ע"ה הי' בחי' מרכבה ביחוד האלקות יוכל הוא להיות כענין הנז' בענין הנאצלים דתיקון והבן. והנה בבחי' אורות דתהו שהן אורות תקיפין יש דאגה משני דברים. א'. שאפשר שתתפשט הארתם (ובפרט בהיותי בגוף דעוה"ז) עד שיוכל להיות יניקה לקליפות כענין ישמעאל שיצא מאברהם. ב'. הוא מלמטה למעלה שבאורות תקיפין יש חשש שלא יהרסו אל ה' לראות. וכענין בן עזאי הציץ וכו' בן זומא הציץ וכו'. ולכן אמרו במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות שזהו ע"י בחי' היראה דוקא. אבל כשאמר אל תירא ישנם לב' החששות הנ"ל וע"ז נגד החשש הא' אמר אנכי מגן לך שלא יבא לידי יניקת החיצונים ח"ו. ומ"ש אברהם יצא ממנו ישמעאל היינו שיצא ונפרד ממנו לגמרי ואין לו אחיזה ויניקה ממנו. ונגד חשש הב' אמר שכרך הרבה מאד. פי' שכרך. הוא ע"ד השכר שקובע המלך למי שממנה אותו שר ומושל במדינה ואין לו פנאי להרויח מזונותיו וצרכי חייו. קובע לו המלך שכר מאוצרותיו שלא יחסר לו כל. באופן שיוכל להיות בכל לבו ונפשו בעניני המדינה (ונק' זאלאוואני') ועד"ז הוא מ"ש שכרך. כלומר צרכי הפקת רצונו בחייו ניתן לו מאת המלך מ"ה הקב"ה הרבה מאד שיספיק לו לכל מה שיחפוץ לבו. באופן שאין חשש כלל פן יהרסו וכו'. כי כל מה שירצה הכל כבר מצוי ועומד בשכרו הקבוע לו:
4