חנה אריאל, לך לך ב׳Chanah Ariel, Lech Lecha 2
א׳אחר הדברים האלה הי' דבר ה' אל אברם לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרכה מאוד ויאמר אברם מה תתן לי וגו' ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע וגו'. והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה וגו' ויוצא אותו החוצה וגו' וספור הככבים וגו'. יש להבין א' מ"ש אל תירא. ורש"י ז"ל פי' שהי' ירא שקבל כל שכרו. ואין זה מספיק דודאי אאע"ה לא הי' כמשמשין ע"מ לקבל פרס. ב'. ויאמר אברם מה תתן לי. וכי השכר שאמר עליו שכרך הרבה מאד הוא בעוה"ז אתמהה. ג'. מה ענין ב"פ ויאמר אברם. ד'. ויוצא אותו החוצה וכי בבית לא הי' אברם יודע ענין הככבים עד שהוצרך להראותו בחוץ. ה'. הלא כבר אמר אחרי הפרד לוט. ושמתי את זרעך כעפר הארץ. ומה נשתנה כאן כשהוציאו החוצה לספור הככבים ואמר כה יהי' זרעך כתיב והאמין בה'. גם השינוי דשם אמר כעפר הארץ וכאן אומר ככוכבי השמים. הנה ממשנ"ת בפרשיות הקודמות יובן חילוקי ד' מדרי'. א' אדה"ר קודם החטא. ב'. עשרה דורות שמאדם עד נח והצדיקים שהיו אז. ג'. עשרה דורות שמנה עד אאע"ה והצדיקים שהיו בזמן ההוא. ד'. ישראל שעלו במחשבה ואאע"ה הוא הראשון מאבות ישראל וממנו ומיצחק ויעקב אע"ה יצאו ב"י למשפחותיהם והאבות אברהם יצחק ויעקב הן נק' גופא דאילנא והשבטים ענפי האילן. וכל ישראל הן הפירות והעלין וביאור הדברים על מתכונתם ידוע שהנשמות הן בחי' פנימי' העולמות ומחשבתן קדמה למחשבת העולמות (כמשל מחשבת עסק המו"מ להרויח בו שקודם לסדר הנהגת המו"מ בפועל) והנשמות והעולמות יצאו מאין ליש מן המח' הנעלמה אל ישות הבריאה והמציאות. רק שהעולמות יצאו עפ"י דבר ה' ורו"פ ית' והנשמות יצאו בכח הנפיחה דויפח באפיו נ"ח כמשנ"ת בפ' בראשית באריכות. וע"י ויפח והנשמה נעשה הגוף שנוצר מן העפר (בלא שום חיות כנ"ל) לנפש חיה. והיינו שנאצלו מן הנשמה כחות דרצון ושכל ומדות וכל כחות הגוף (שהכל יש גם לנשמה רק שהוא בערך נבדל מן הגוף) בערך גופני שיהי' הגוף חי מתנענע ומתפעל לכל תנועות דרצון ושכל ומדות הנאצלים מן הנשמה. והוא מדרי' אדה"ר שלא הי' לו כלל הרגשה גופניית כ"א הרגשות כח הנשמה בערך שיתנענע ויתפעל הגוף ממנה. וע"י התפעלות זאת הי' ממשיך אור האלקות ממש דויפח הנ"ל אל העולמות א לא ידעו כי עירומים הם דאין מקרא יוצא מידי פשוטו] וחיות ובהמות שהיו רואים את גופו של אדה"ר היו כורעים ומשתחוים לה' הנגלה להם ע"י גופו של אדה"ר. והי' בג"ע לעבדה ולשמרה בתומ"צ כמש"ש פב"ר זו היא מדרי' הא'. וע"י אכילת עה"ד נתחדש בו שירד בחי' הנשמה באצילות כחות שלה עד בחי' הרגשה גופניית ממש. והרגשה זאת מגעת עד בחי' ההרגשה דרע וקליפות וזהו ענין תערובת טו"ר שנעשה ע"י החטא דעה"ד. וזהו שנשרו הנשמות ונפלו ממדריגתן שהן כחות נשמה הקדושה בבחי' הביטול ונשתקעו בהרגשה הגופניית בפירוד גמור דרע וקליפות שנפלו שמה וזאת הנפילה היתה לכל מדרי' הנפש חיה שבאו בגוף כל האדם. רק בחי' עליונות של הנשמות עצמן שמופלאים ומופלגים מערך מדרי' בחי' נפש חיה דגוף. והן רק בהשגת והכרת ענין אלקות ממש הן הן מדריגות הצדיקים דעשרה דורות. שגם שכחות הגוף שלהם היו פועלים ענינם בעוה"ז אך לא היתה פעולה זאת אצלם רק פעולה טבעיית כמו הצומח והחי. אבל בחי' האדם שלהם הי' טרוד מבלי הפסק בדביקות באלקות ממש שהוא בא מן בחי' ויפח שבנשמות כמש"ש. וכל הדורות ההם שהיו רק רע נסתלקה מהן הנשמה לגמרי (ופשיטא בחי' ויפח) ולא נשאר רק בחי' נפש חיה הבא מן הנשמה להחיות הגוף בצורת אדם ברצון ושכל ומדות וכו' אבל בחי' הכרת האלקות דנשמה (וכש"כ בחי' הדביקות הנ"ל) נסתלק למקורה כמו קודם שיצתה מן המחשבה אל מציאות בריאה. באופן שנפילת הנשמות ושנטבעו בקליפות לא הי' רק אל הבחי' הזאת שבא מן הנשמה (כעין אצי' ממנה כנ"ל) לעשות הגוף לנפש חיה. כי מבלעדי זאת אין לגוף שום חיות כלל ועפר מן האדמה הוא. וזו היא מדרי' הב' הנ"ל. ועשרה דורות שמנה עד אברהם נת"ל בפ' נח שע"י המאמר צא מן התיבה וכו' והכריתת ברית עם כל נפש חיה נתחדש בבנ"א ג"כ ענין הנפש חיה כמו בכל הבע"ח בבחי' חיצוניות העולמות ע"ש. והנה א"א לחיצוניות בלי פנימיות אך הפנימיות הי' בבחי' ארך אפים דפ' א"א כמש"ש. והצדיקים שבאותן הדורות קבלו מנח ושם ועבר ידיעת הבורא ב"ה ועבודתם בקודש עליון. אבל לעה"ז לא נמשך מעבודתן כלום כי לא הי' גופן בחי' כלי להכיל אור ה' מחמת שבחי' אור הנשמה שהיתה מאירה בבחי' נפש חיה לגוף נפלה בקלי' כנ"ל. וענין העבודה וההשגה שלהם לא הגיעה לחיי הגוף כי הקבלה דשם ועבר מנח היתה כעין למודי דברי חכמה דתשבורת והנדסה וכה"ג שאין זה מענין חיים של הגוף כלל. דוגמא קצת לקבלה זו היא השתלשלות הקבלה דתו' שבע"פ לחכמי ישראל. ומ"ש והוא כהן לאל עליון היינו שהוא הקדיש א"ע ואת גופו לשמים ועי"ז ודאי דחלה הקדושה עליהן דהא ב"נ מקדישים הקדשי קדש לה' אבל הם לא יאכלו קדשים כי בקרבם לא תבא הקדושה. ושאר בני הדורות ההם לא ידעו את ה' ולא הי' להם שום ענין התפעלות מאלקות בפו"מ. כענין הידוע בנבוכדנצר שבקש לגנות שירות ותשבחות שאמר דוד אעפ"כ עבד צלם רב ע"פ שכל ומדות של עצמו שאין להם שייכות התפעלות בפ"מ מן הקדושה אלקות להתבטל מחיוב שכלו ומדותיו. ומשכיל על דבר ימצא טוב טעם ודעת שכל זה הוא ממש כדוגמת ענין מיתת מלכין קדמאין ותיקונן. דהנה במא' פתח אליהו אמר וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא. וקשה דהא אנת קאי על אנת הוא חד ולא בחושבן שבתחלת המאמר ומה שייך שם לומר לשון תסתלק וק"ל ועוד דידוע בכאריז"ל שהספי' יש בהם ג' חלקים חלק הא"ס וחלק האורות וחלק הכלים וז"ש איהו (חלק הא"ס) וחיוהי (חלק האורות) וגרמוהי (חלק הכלים) חד והאורות הן נשמות הכלים וא"כ מה זה שאומר וכד אנת תסתלק היינו חלק הא"ס אשתארו כגופא בלא נשמתא היינו שחלק הכלים ישארו בלא האורות. והא לא אמר אלא אנת תסתלק חלק הא"ס, ושתי אלה ההערות מתיישבות זו בזו. דודאי בחלק הא"ס לא שייך לומר תסתלק. אלא לפי שהוא סתימא דכל סתימין ואין מצוי כלל כ"א בבחי' האורות שע"י האורות מצוי גם בכלים גילוי מן בחי' סד"ס. והסתלקות גילוי דסד"ס דהיינו אנת הנ"ל היינו הסתלקות האורות שעולין לשרשם להתעלם ולהסתתם בהחכללות בסד"ס. וז"ש אנת תסתלק מנייהו כלומר שלא יהי' מצוי בכלים הגילוי ממנו אשתארו כולהו שמהן הכלים כגופא בלא נשמתא והיינו מיתת מלכי קדם שנק' שבירת הכלים והוא פירוד האותיות דשמהן הנ"ל כגוף מת שאין לו חבור כלל לכל חלק קטן שבקטנים ממנו עם חלק אחר ואפילו לגבי טומאת אהל) וכמ"ש מכ"ז במק"א באריכות ודומה לזה הוא ענין הנשמות שנשרו ונפלו למקום הקליפות שבחי' הנשמה המכרת את בוראה גם בהרגשת הגוף הוא כמו בחי' האורות. ובחי' ויפח הנ"ל הוא כמו חלק הא"ס הנ"ל ונפש חיה דגוף הוא כמו בחי' הכלים. וכשירדה הנפש חיה ע"י אכילת עה"ד למקום: התערובות דטו"ר נסתלקה בחי' האורות שהוא הנשמה עצמה שהתפשטותה ואצילות כחותי' הן הן הנפש חיה ולא עצמותה כמשנת"ל כמו שמהתעבות האור נעשה הכלי כידוע. ועד שלא נסתלקה הנשמה הי' בחי' אלקות שע"י ויפח נגלה ע"י הנשמה גם בנפש חיה דגוף הנראה לעיני כל בשר עד שהיו בהמות וחיות מתפעלים ממנו כנ"ל. ולפי שטהור עינים מראות ברע לכן כשנפלה הנפש חיה במקום הרע נסתלק ממנה בחי' גילוי אלקות על ידה לבהמות וחיות והיינו אשתארו בלא נשמתא ואף שהגוף חי וקיים מנפש החיה שהוא התפשטות וכח הנשמה אך כיון דאנת אסתלק דהיינו גילוי האלקות הנ"ל הרי זה שנסתלקה מהות הנשמה לשרשה ונפלאת ורחוקה היא מלהביא הארת אור אלקי בגוף. וממילא נעשו הגופים החיים בתכלית הפירוד מאלקות וגם מלאה הארץ חמס: פירוד איש מאחיו והשחיתו את דרכם סדר הטבע המסודר ובא לקיום וחבור העולם וכחו שבבחי' עולם התיקון נבנה תחלה בחי' פ' ע"ק כידוע בע"ח. והוא בבחי' אא"ס: מלגאו כתרא עילאה מלבר ואין בו בחי' האורות. ובערכו ומדריגתו ובבחי' העיגולים: שלו הוא שלימותא דכולא משלים להחיות כל מדרי' הכלים הנשברים אך אין זה אלא. בערכו המתנשא מימות עולם וגילוי זה לא ימצא בהעולמות עד אחרית הימים במספר דלא גליא רק קמי' שמיא ואחר בחי' מ"ש וראו כל בשר כי פי ה' דבר ונשגב ה' לבדו שהוא בחי' ז"א ואין זה עדיין בחי' גילוי שלימותא אלא כד אתגלי ע"ק בז"א ואז יתבטל לגמרי הרגשת העלם הישות מן העולמות כי יבא להם הרגשת היש אמתי וענין זה ארוך ומבואר במק"א (מש"ה ח"ב ס"ו בהגהה) ודמיון זה הוא בצדיקים דעשרה דורות שמאדם ועד נח שהיו ג"כ הגופים שלהם כמו גופא בלא נשמתא לגבי עיני כל בשר הרואים ומרגישים את הגופים שלהם [ובמק"א מבואר שלכן לא נמשכה צדקת הצדיקים לזרעם כמו שהי' לאבות העולם שזכו לבניהם עד עולם מה יפה ירושתנו] אך נשמתם היא העולה: בדביקות בה' גם בהיות ההתפשטות מכח הנשמה שהיא הנפש חיה במקום הקליפות וזהו שבהיותם בחיים בגופם הנפרד היו עכ"פ דבקים בדביקות מופלא שאין דוגמתו נמצא כלל עד שחנוך עלה למרום ומתושלח אמרו במדרש שכל ימיו לא היו דבריו רק בשבחו של מקום דמשמע שם ודאי שגם שדבר בצרכי עוה"ז הוא לעצמו לא הי' מכוון דבריו כ"א לשבחו של מקום כמש"נ במק"א אך כ"ז אינו אור הנשמה אלקות בגוף אלא כדמיון הנז' דאא"ס מלגאו וכתרא מלבר ואין שם בחי' האורות שהן עצמות הנשמה כי היא נכללת באור ה' דויפח שהיו הצדיקים הללו דבקים בו וכמ"ש בפה"ק לענין אדה"ר שמצד בחי' עליונות דנשמתו שלא ירדו במקום הנפש חיה הי' דבר ה' אליו ככל הנביאים] והי' בכתרא עילאה על גבי גופם שמנפש החיה מקיף עליון מופלא עד שחיי העוה"ד נק' בחי' אפס לגבי מדרי' זו. ולכן הי' המבול ראוי שיבא תומ"י להתם פשע ולכלות רשע אלא שהי' ארך אפים בא ונמשך בבחי' ידיעה וגילוי במקום הצדק ומשפט כפום עובדיהון כמשש"ל. והוא הוא שהי' נמשך ונגלה ע"י הצדיקים דדורות ההם. שענינם כפי הנ"ל הוא ארך אפים דפ' ע"ק וכמ"ש בפ' נח:
1
ב׳וכמו שאחר פ' ע"ק בא פ' א"א שנק' בשם לשון אריכות (אריך אנפין) היינו שאור התיקון הוא בא ונמשך גם למקום ישות העולמות אלא שהוא בא בהעלם מן העולמות ונק' ג"כ בחי' א"א בשם סכ"ע שהוא הוא פנימית הרצ"ע בעולמות אלא שהוא נעלם מן העולמות ואינו מתגלה בהם כ"א ע"י או"א זו"נ כמ"ש בפה"ק. ולכן נק' אין שאיננו נמצא בעולמות ולא אפס כנ"ל בע"ק המתנשא לגמרי מימות עולם כמ"ש במק"א (במש"ה הנ"ל) באריכות. ודמיון זה הי' בצדיקים עשרה דורות מנח ועד אברהם. שכבר הי' הכריתות ברית לקיום חיצוניות העולמות וא"א לחיצוניות בלא פנימיות. באמת הי' ג"כ הפנימיות רק שהי' בבחי' אין והעלם לגבי עולמות. והוא ענין הצדיקים שבעשרה הדורות שהי' להם דביקות בבחי' הפנימיות רק שלא הי' נמשך מזה שום גילוי כלל בחיצוניות [משא"כ בדרות שמאדם ועד נח שחיי הגוף דאדם היה נמשך רק מהפנימיות והוא היה השליט בנפש חיה דכל בשר דבעלי חיים. ואם היה דביקותם בבחי' פנימיות דעולמות ע"כ שהיה נמשך גם בחיצוניות ומחמת תערובת הרע בחיצוניות נסתלקה בחי' הפנימי' עצמה לגמרי מן החיצוניות כענין מתנשא מימות עולם. ומה שנמשך מן הפנימיות להחיות החיצוניות נפל בקלי' כנ"ל]. והחיצוניות הי' לעצמה סדר השתלשלות החיות ככל הדברים שנבראו בדבר ה' ורו"פ ואיננה תלוי' בגילוי הפנימיות וכמ"ש לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. ואף שהעיקר הוא הפנימי' ובאופן שיתגלה גם הוא בחיצוני' [כמו עכשיו ע"י תומ"צ וכן אאע"ה קיים כהת"כ וכמשי"ת] לזאת ארך אפים לפניו להיות הפנימי' עכ"פ נמשך ובא בבחי' סכ"ע ובחי' אין והעלם. גם במקום צדק ומשפט כפום עובדיהון וכו' אף שלגבי המקום הזה היו מכעיסין וכו' [ומזה נמשך שגם אחר מ"ת והמשכת הפנימי' לגילוי בחיצוני' יהי' מקום לעורר בחי' הארך אפים גם לרשעים. כמשל מי שהרגיל א"ע בסבלנות גם אם יתמנה למושל ומנהיג שמוכרח לעשות דין ברשעים מפני תיקון העולם אעפ"כ לפעמים תתנוצץ בו בחי' הסבלנות להאריך אף] וזו היא מדרי' הג'. עד שבא אאע"ה ואבות העולם בחי' אילנא קדישא אז הותחל לבא תיקון חטא עה"ד ותחיית הנשמות שנשרו ונפלו כנ"ל ע"י שנגלה עליו אדון הכל דמיון לאורות בכלים למעלה שהחל לבא בספירת החכ' ופ' אבא. והיינו שנגלה לו בחי' ויפח שבנשמות עצמן [משא"כ בדורות שמנח עד אברהם לא הי' אלא ע"י הקבלה מנח ורק בו בנח לבדו הי' גילוי איר דויפח וכמש"ל ובפ' נח]. ולכן נק' האבות בשם אילנא כידוע שבאילן העושה פירות יש בו ג' בחי'. אחת. כח הצומח כמו בעשבים וירקות שהוא רק התפשטות מן הכח להצמיח שיש בארץ. ב' שגם הכח המצמיח שבארץ גם הוא בא ונמצא באילן עד שממנו התפשט צמיחת הענפים והפירות ועלין. הבחי' הג' הוא מ"ש אילנא דמבכרי אבייהו. וענין זה הוא כמ"ש במק"א שגם הארץ אף שיש בכחה להוציא צמחה לא תוציאנו כ"א ע"י המאמר מן השמים כמ"ש ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא והוא הנותן טעם בפירות אחר הפריחה וההנצה הנובלת מן הפרי (כמשל זרע האב שמברר ודוחה הפסילת מזרע האם ומברר הטוב ממעט לצורת הולד). וגם זה הכח נמצא באילן ליתן טעם בפירות שלו, וזהו שאמר הקב"ה לאאע"ה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. מארצך הוא דמיון כח המצמיח שישנו בארץ מולדתך הוא כח השמים (במאמר ודבור) על הארץ שעי"ז דוקא תוליד ותוציא צמחה, מבית אביך הוא ביכור האבים הנ"ל. ואמר לג' בחי' הללו לך לך שילכו ויבאו להמצא בבחי' הנשמה שלו שנשרה גם היא מאדה"ר וכמ"ש בזהר פ' אמור טיבו יתירא עבד קב"ה לאבהן ומאתר רחיקא קריב לון כמ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם ויעבדו אלקים אחרים וזהו לך לך כלומר אל עצמך שתשוב הנשמה שנשרה לקבל אור ג' הבחי' דארצך ומולדתך וכו' הנ"ל והענין הוא כמשנת"ל באדה"ר שיציאת נשמתו מן המחשבה אל ישות הבריאה לא היתה בדבר ה' בבחי' יציאתו אל הפועל ככל הנבראים שהן רק כמו בחי' התפשטות כח הצומח מן הארץ. אלא ע"י ויפח שעי"ז באה עצמות הנשמה שבמח' (ובדבר ה' קודם יציאתו אל הפועל) להאציל כחות בגוף להיות בו נפש חיה מן התפשטות כח הנשמה דהיינו מציאות החיצוניות מן הפנימיות כמשנ"ת. מעין זה הי' ג"כ באאע"ה. שהגם שנפש חיה שבגוף יש לה מקום לעצמה בבחי' השתלשלות חיצוניות העולם אך גם בה בא יבוא בחי' מהו"ע הנשמה ממקומה במח' עליונה (ובדבור קודם יציאתו אל הפועל כנ"ל) ליכנס בגוף ולהחיותו כענין שתי נפשות שבתניא רק שלפי מעלת מדרי' נשמת אאע"ה ואבות העולם מיד כשבאו בגוף נכללה גם הנפש החיה שמסדר השתלשלות החיצוניות באור וכח הנשמה עליונה עד שגם גופם נעשה בחי' מרכבה כידוע שהאבות הן המרכבה:
2
ג׳וצריך לבאר היטיב ענין נשמת אאע"ה שהי' אב העולם ובתחלה הי' אב לארם ואחר המילה נעשה אב לכל העולם כולו. והכל הוא בדוגמא שלמעלה. הנה ידוע בע"ח שגדלות ז"א מבחי' ו"ק לבוא לט"ס חב"ד חג"ת נה"י הוא ע"י נה"י דאימא שנכנסו ונתוספו בו ונעשו בעל ט"ס ע"י חבור הפרקים כמש"ש. ויש להבין שהרי מבואר בשער הנקודים שבעולם הנקודות לא נאצלו בז"א רק ו"ק שבו בכדי שיוכלו להסתלק כשהדורות מכעיסין ע"ש מבואר שגם ז"א עצמו הוא בעל ע"ס (ובלא"ה נמי ידוע דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה) רק שלא נאצלו בגילוי א"כ למה הוצרך לצורך גדלותו בחי' נה"י דאימא להיות על ידם דוקא בעל ט"ס (ומל' כלולה בעטרת יסודו כידוע) ולמה לא משלו יותן לו [ואין לומר שהוא ג"כ מטעם הנ"ל בתחלת אצי' הנקודים. ולומר דכיון שאם אין תקון העולם כהוגן מוכרחים כחב"ד של עצמו להסתלק ויהרס ח"ו בנין גדלותו. דהא גם עכשיו חוזר לבחי' קטנות ח"ו מחמת מעשה התחתונים וכו' כידוע]. והענין הוא כמו שאנו רואים באדם התחתון שהנערים והפעוטות יש גם להם בחי' חב"ד חג"ת נה"י דהיינו בחי' השכל להשכיל ולהבין דברי חכמה והמדות דאהבה ושנאה וכו' וכח המעשה בכונה כרצונו עפ"י שכלו ומדותיו אך כל הכחות שקולים בו ואין השכל שבמוח שליט על הלב להמנע מלעשות מה שלבו חפץ מחמת גזירת השכל. וזה הוא בחי' הו"ק חג"ת נה"י שהחג"ת הן הן עצמותו ונה"י הוא התפשטותו לחוץ ממנו עפ"י החג"ת. ובין בחי' החג"ת בין בחי' הנה"י כלולים מט' בחי' דחב"ד חג"ת נה"י ונק' פ' החיצון הוא של נה"י ופ' האמצעי הוא דחג"ת. ומטעם זה דא"א להמציאות פחות מחב"ד חג"ת נה"י ומציאות כולם בא כאחד אין לא' מהם כח על השני לשנותו (כ"א דרך הרכבת הקצוות דימין ושמאל ואמצע) וב' הבחי' שבו"ק הנ"ל הן הן חיי הגוף כענין נפש ורוח וכמ"ש במק"א שהנפש היא צורת פרטי כחות האדם והרוח הוא מניע הצורה ובחי' פרצוף הפנימי הוא כידוע וכנ"ל שבחי' הפנימי' בכ"מ הוא המכוון והפועל יוצא מן מה שיבא מכח הרוח והנפש הנ"ל. והוא מה שבשביל זה נתקשרה מהו"ע הנשמה להאציל כחות שבערך הגוף להחיותו ושיהי' הגוף בעל רצון ושכל ומדות לפי ערכו. והתקשרות הזאת ידוע שהוא (כדוגמא של מעלה) שההתקשרות ממוצע בין מהו"ע הנפש לכחות הנאצלים ומתפשטים ממנה לחיים גופנים. וזה נק' גם באדם התחתון בשם רצה"ע שלו דהיינו שלמעלה מן הטעם ודעת שהן באים באצילות מן הנפש כאמור וכשזה הרצון מאיר באדם ואין זה רצון פרטי לאיזה דבר פרטי. רק הוא התעוררות האדם לשלימות להיות בוחר במה שהוא טוב מצד עצמו ולא למה שאהוב וחביב לו מצד מדותיו הטבעיים וזה הוא מנפ"א לעניני עבודת הבורא ב"ה ומן הנפש הטבעי' לעניני שלימו' אנושי והתעוררות הזה אינה באה באדם במורגש כ"א מבחי' החו"ב שלמעלה מן העשר בחי' דחב"ד חג"ת נהי"מ הנ"ל (ולמעלה היא מה שנק' או"א) כי הרצ"ע עצמו אינו בא כלל בבחי' הרגשה בגוף כ"א ע"י החו"ב הנ"ל דוקא. ואף דגם היו"ד בחי' דחב"ד וכו' הנ"ל גם בהם יש בחי' הפרצוף הפנימי שבא מן המכוון הנ"ל אין זה בא להדיא באדם כמו בחי' רוח ונפש הנ"ל. והטעם הוא לפי שבחי' החיות המתפשט ונאצל מן מהו"ע הנפש להחיות הגוף הוא נאצל בכל בחינותיו ומדריגתו בשוה מן מהו"ע הנפש ולכן אין כח א' מהם שליט על חבירו כנ"ל ואם הי' הפנימיות בא להדיא ממהו"ע הנפש לחיי הגוף לא הי' כח בפנימיות לשלוט כלל על החיצוניות [ובעניני הנפש הטבעיית הנ"ל אם הי' בקשת השלימות ככל כחות הטבעיים שבגוף הי' כענין כל רוחו יוציא כסיל ואינו מעלים את המכוון הפנימי' שלו וידוע שזה מונע לאדם ממצוא חפצו וערום ועשה בדעת להעלים המכוון. והמשכיל יבין מזה הטעם שכתוב בע"ח מה שלא נאצלו מתחלה רק הו"ק כנ"ל ואין להאריך] אבל באמת הוא בא מן החו"ב שלמעלה מבחי' רוח ונפש כנ"ל. והחו"ב מבואר בכ"ד שאינן חיי הגוף עצמו אלא חיי הנפש הן אלא שעכ"פ הן כמו שהנפש חיה בגוף ולכן נק' החו"ב תושיה שמתישין כח הגוף כידוע בכ"ד. ולכן יש בהן כח לשלוט על בחי' חיי הגוף עצמו. וכשהאדם מתמיד להתנהג עפ"י החו"ב הללו אז בא גם הפני' דחיי הגוף שהוא פ' הפנימי הנ"ל ג"כ בגילוי בגוף עד שההנהגה שעפ"י החו"ב ובקשת השלימות נעשה ג"כ כטבעיית אצלו. ודי בזה למבין להבין מ"ש בע"ח הנ"ל:
3
ד׳ועתה נבא לענין נשמת אאע"ה והאבות. דהנה ודאי שגם באדה"ר היו כל מדרי' הנמצאים בחבור הנפש בגוף ככל הנ"ל. ויש להבין שגם בחי' זו דחיי הנפש בגוף נשרה מאדה"ר מאחר שעכ"פ היא. באה בגוף והגוף נתערב בו הטו"ר עד שבא להרגשת הפרוד מאלקות גם בחי' זו (הנק' בשם בקשת השלימות כנ"ל) נפלה בפירוד תוך הקליפות (וכמאמר הוא יחיד בעליונים ואני יחיד בתחתונים הנז"ל פ' בראשית) וכפמשנ"ת כאן לעיל ענין הנפילה שהוא הסתלקות בחי' האורות והתכללותן במקורו בבחי' אלקות ממש דמח' עליונה ובחי' הדיבור קודם יציאתו אל הפועל, וכשרצה הקב"ה להעלות את הנשמות שנשרו מאדה"ר ולהחיותן ע"י חזרת אור שרשן למטה שהוא ע"י מ"ת ובנין בהמ"ק כמשי"ת. הביא תחלה לעולם את נשמות אבות העולם ואמר לאבר שהוא ענין אב לארם הנ"ל דהיינו כשקבל שכר כולם (של כל העשרה דורות כמ"ש במשנה וכמשנת"ל פ' נח) וגם הוא קבל משם ועבר וגם מנח שנת"ל שהוא כענין ובחי' א"א ונת' ג"כ שאין מזה שום התגלות במורגש בגוף. ולכן נק' אברם שהוא שבחי' ומדרי' הנשמה שלו שהיא בבחי' החכ' כנ"ל היתה עדיין בבחי' חכ' שבכתר הנק' א"א וכמ"ש בת"וח באריכות. ואמר לו לך לך מארצך וכו' ככל הנז"ל שיבא בחי' האורות ממהו"ע הנשמה תוך כלי גופו. אך הגוף מצד עצמו לאו בר הכי הוא וכמו, גופות, הצדיקים דעשרה דורות כנ"ל לז"א לו אל הארץ אשר אראך ופי' לשון אראך הוא אשר אתן לך כח לראותה מה היא והיא האמונה שהנחילו בזה וכמ"ש שהי' אאע"ה ראש למאמינים [ומובן מלשון זה להדיא דצדיקים הראשונים לא זכו לאמונה וכמשי"ת] והוא הכח לראות הארץ, ופי' ענין אמונה הוא בחי' מקבל דלית לי' בגרמי' כלום אפי' שום ידיעה ותפיסא במהות המשפיע רק שהוא אחוז וקשור במשפיע המופלא ממנו בריחוק הערך עד שא"א לו למקבל לידע ממנו ומידיעתו וחכמתו וכל כחותיו כלום עד שעיני המקבל תלויות אל אשר יורנו המשפיע שהוא ודאי האמת והישר והנכון וע"י האחיזה והקישור דמקבל בו ממילא א"א לו לעשות רק ככל אשר יצא מפי המשפיע. וזאת האמונה היא שנבנית בדור שנכנסו לארץ הנק' בלשון הקבלה בשם פרצוף רחל. ושלימות בנינה הי' כאשר נבנה בהמ"ק בירושלים שהוא שער השמים והוא מכוון כנגד היכל לבנת הספיר והוא מקום סיום הקו"ח דאא"ס ב"ה הידוע שמסתיים בסוף עשי' והיינו מרכז כדור הארץ. וזה הדבר צריך ביאור. דמה ענין עולם העשי' לענין הקו"ח. דעולם העשי' הוא דבר נברא מאין ליש ודבר בפ"ע. והקו"ח הוא בחי' יחיד דוקא שלמעלה מאחד. ובבחי' יחיד שהוא מהו"ע ואא"ס דוקא כידוע להאריז"ל בזה. אין שייך לומר אפי' לשון אפס זולתו (כמשל האדם המרגיש א"ע שאין שייך לומר בהרגשה זו שמרגיש שאין הוא לא הוא אלא אחר והמ"י) וא"כ צריך להתבונן מה הוא ענין המשל והמליצה בזה לומר שמסתיים בסוף עשי'. ועוד הלא ידוע שאפי' הארת הקו"ח בנאצלים מסתיימת באצי' ופרסא מפסקת בין אצי' לבי"ע עד שאין גם בחי' הארת הקו"ח נמצא בבי"ע כ"א ע"י לבוש והעלם דענין מיעוט הירח כמ' במקומו. ומה דלית אתר פנוי מיני' היינו קמי' דכל העולמות הם כלא היו כידוע כ"ז וא"כ מה הלשון אומרת שהקו"ח מסתיים בסוף עשי' וכנ"ל במרכז כדור הארץ. אמנם כבר נת' בכ"ד דקו"ח היורד ומתעגל בבחי' הצמצום דאד"ק שהוא בחי' כלי דק דולא יותר (דשיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל שבצמצום דאד"ק הוגבל הולא יותר) משא"כ בגליפו דטה"ע אין שם בחי' ולא יותר כי שם בחי' האור א"ס שהוא בחי' הכח שבו שיער [ובעמ"ו נק' בשם שבחי' כל יכול והמשער נק' בשם ש"ע] הי' מאיר בכל כחו והיינו שכל בחי' היותר תחתונה היא גם היותר עליונה ולית דידע לגליפו בר איהו. מובן דבבחי' זאת אין שם דבר מוגבל שאינו אלא הפרט ההוא כי אעפ"י שהוא הפרט ההוא אעפ"כ הרי הוא גם הכל. א"כ אין שם בחי' מקבל לבדו כי המקבל דשם הוא ג"כ המשפיע. ואחר הצמ"פ שנשאר רק רשימו כלומר שאין האא"ס מבהיק שלימות אורו וכחו לכן ימצא בו שיעור דדבר פרטי. והקו"ח הוא המשער ברשימו וזהו עיגולים ויושר דאד"ק וענין עיגולים מבואר בכ"ד שהוא כמשל אויר חלל העולם שבו ימצאו ארמ"ע וכל הנמצאים דאותו עולם ומדריגתו ובעולם אחר הוא אויר חלל אחר יהיו בו הנמצאים וארמ"ע בערך ואופן אחר כמ"ש במק"א באריכות. וכן יובן גם כאן בעיגולים דאד"ק שעיגול הכתר הוא הסובל פרטיות מציאות ענין כתר (לבד ולא חכ' כ"א בהתכללות בהעלם בכתר והיינו שיכול להיות נמצא מן הכתר גם בחי' החכ' כי הוא יכול לברוא גם יש מאין כש"כ בחי' החכ' שענינה הוא ביחוד המציאות עם הכתר כמו כל דבר שבקדושה שכלול מי' רק שבחי' החכ' וכל הע"ס הן בהעלם בכתר והיינו שכשהקו יורד בבחי' הכתר דבחי' ש"ע שהוא ענין העשר בחי' דהוא ושמו בלבד או שמו הגנוז בגוי' כמ"ש במק"א אף שהוא בבחי' ההבהקה דאא"ס כי הוא בחי' המאור כבי' אעפ"כ הוגבל בבחי' העיגול דכתר בבחי' ולא יותר) עד אין סוף אופני ומדרי' בחי' הכתר אבל רק כתר כמשל הנ"ל דאוירי חללי העולמות דאע"ג שאפשר להיות באותו החלל שינוים עד אין סוף כענין מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וכה"ג אך הכל יהי' בערך מדרי' אויר דחלל ועולם זה דוקא. וכן הוא בכל העגולים והיושר שבהן עד עיגול ויושר דמל' הוא בחי' המל' לבדה כנ"ל בכתר וספיר' המל' ידוע דלות לה מגרמה כלום (והיינו כענין הנ"ל באמונה) רק מה שמקבלת. וק"ל שבבחי' המל' דקו"ח הנ"ל לא שייך כלל לומר ולשער ענין קבלה כמובן ג"כ מן המשל הנז' בענין יחיד שהרגשת האדם א"ע מרגשת צפרני רגליו עם עיניו וכל אבריו בהרגשה אחת ומה שאבר א' מאברי האדם מקבל או משפיע לאבר אחר אינו מענין הרגשה זאת כי היא רק מרגשת עצמות ומהות האברים ומה שיוכל להרגיש גם התפשטות והשתלשלות החיות בגוף מאבר לאבר אין זה הרגשה עצמיית כי גם אדם אחר זולתו יכול לשער ולהרגיש כזאת. א"כ היא רק בחי' המל' לבדה דלית לה כלום. וזה מובן שמציאות איזה דבר שאין בו כלום הוא ענין יש הבטל לגמרי לאין שהוא יש ולית לי' כלום (וכענין לבדו ימלוך נורא כמה שכתוב במק"א) וזאת המדרי' היא בחי' סיום הקו"ח. ובחי' המל' הזאת בעיגולה שהוא בחי' הרשימו דאא"ס כוללת בחי' המל' שלה עד אין סוף והכל בבחי' המל' והיינו אפילו עד בחי' המל' דעשי'. ואפי' המלכות בו"ד שבעשי' הכל כלול בעיגול זה. רק שבדרך התהוות העולמות שהיא מאין ממש ליש והיש נפרד הוא לעצמו ואינו מרגיש אפי' האין המחי' אותו בבחי' כח הפועל בנפעל הוא על ידי רבוי העולמות ורקיעים בהשתלשלות המדרי'. הרי גם בחי' המל' הנמצאת בעולמות היא רק בחי' הביטול בערך העולמות כחו"ח לפום דרגי' אבל לא ביטול לגמרי כמו שהוא מצד בחי' המל' דעיגול אדם קדמון הנ"ל (שהוא כענין לבדו ימלוך כנ"ל). והיינו לפי שכל ערך מהות מדרי' העליונות נעלמות ממדרי' התחתונות כענין שם אלקים המלביש ומעלים לשם הוי' כידוע ואין ההעלם אלא לגבי העולמות אבל באמת הרי מצוי שם ש' הוי' ברוך הוא גם במקום הנמצא ע"י שם אלקים. א"כ יובן למשכיל שבחי' המל' דקו"ח בעיגולה המתפשט עד א"ס כנ"ל וא"ס כולל גם ישות דעשי' היא נמצאת במהו"ע גם במקום העשי' הגופנית (עד ששלמה ישב על כסא ה' למלך רק שזה הי' ע"י השתלשלות מדרי' העולמות ע"י שמות דהוי' אלקים ולע"ל יתגלה ממל' דאד"ק הנ"ל ילבדו ימלוך וגם בזה כמה הבחנות ומדרי') וזהו שאמרו שהקו"ח מסתיים בסוף עשי' שהיא המל' דעשי'. עד סוף מדריגתה במל' דמל' שהיא הארץ התחתונה וקל להבין. אך הקו"ח עצמו אינו נגלה כלל בעולמות כידוע וכנ"ל. אך זהו שאמרו באאע"ה נגלה עליו אדון הכל והיינו שנגלה לו בחי' המל' דקו"ח דאד"ק המסתיים בסוף עשי'. ואף שודאי גילוי זה שנגלה לאאע"ה א"צ להיות דוקא בא"י בגשמיות בפ"מ. אך כמו דמשכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן שענין אחד הם. אעפ"כ עד שבאו לירושלים לא הי' בנין קבוע (ובשילה היתה מנוחה כדאי' במשנה) כמ"כ יש להבין שבכדי שיזכה לבחי' האמונה בבנין קבוע לדורותיו דמה יפה ירושתנו. הוא דוקא בא"י ושער השמים ובסוף המדרי' דעשי' דוקא שם הוא מקום קבוע. להיות משם האורה יוצאה לכל העולם כולו [ומחילות לא נתקדשו היינו עכשיו אבל עתידין להתקדש עד מרכז כדור הארץ ואז תהי' האמונה מגעת עד כל בשר] אולם כבר נת"ל דבחי' אבות העולם הוא כדמיון החו"ב דחיי הנפש בגוף שמושל ושליט על בחי' חיי הגוף הבא מן הנפש. לכן טיבו יתירא דעבד קב"ה לאבהן והעלה את נשמתם (שנשרה גם הוא מאדה"ר כנ"ל) לשרשם העליון עד שגם חיי הגוף שלהם הי' בבחי' אבות העולם כי שלטה ומשלה נשמתם על בחי' נפש החיה לכל בשר דבני נח ונעשה גופם בחי' מרכבה ממש. ועליית נשמת אאע"ה לשרשה הנ"ל היא ע"י ראיית הארץ וסיום הקו"ח שבה כנ"ל. וז"ש ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם וגו' כי מובן מהנ"ל שלגבי בחי' אברם סיום הקו"ח שבסוף עשי' היא במדרי' רוחניות ולא בחומריות גוף הארץ (שהוא רק לענין הקביעות לדורות ב"י שאינן בבחי' מרכבה כנ"ל וכמשי"ת) ולז"א עד מקום שכם ידוע ששכם היא בחי' אחוריים. עד אלון מורה. מורה הוא כפי' רש"י ז"ל מלכים ב' י"ד ע"פ את ישראל מורה מאד ופירש"י מורה הוא לשון ירוד מאד וז"ש כאן עד אלון מורה תכלית הירידה דסוף עשי' וגם הכנעני אז בארץ באופן שהוא תכלית מדרי' התחתונה דעשי' ושם הוא דוקא סיום הקו"ח. וגם בבחי' הקו"ח אמר ג"כ באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי ששייך שם נעוץ סופן בתחלתן ולכן שם דוקא כתיב וירא ה' אל אברם דהיינו נגלה עליו אדון הכל הנ"ל והוא הכח דאראך הנ"ל. וענין הגילוי הזה יש להבין עם מה שידוע בענין קשה קבל תורה ומסרה ליהושע שענין המסירה הוא מה שאין בכח המקבל להעלות על דעתו אפשריות מציאות כזה שמוסר לו המשפיע. ועד"ז יובן כאן שנגלה אדון הכל פנימית הקו"ח (שהוא ענין שם הוי' ב"ה בבחי' הי' הוה ויהי' כמ"ש במק"א) הוא ענין גילוי שכל כח השגה והכרה שבעולמות עו"ת א"א להם להעלות על הדעת אפשריות מציאות גילוי כזה. ולכן אמרו בזה"ק בענין העקידה שאמר אאע"ה קב"ה ידע בגוונא אחרא (במה שאתמול אמר לו ביצחק יקרא לך זרע ועתה אומר והעלהו לעולה) שהוא מה שלא יצויר בהשגת כל העולמות אלא בבחי' האמונה כמשנ"ת ענינה לעיל והיינו שנגלה לאאע"ה תכלית שלימות מעלת האמונה בסיוע עליון דוירא ה' אל אברם. וכפמשנ"ת שהגילוי בארץ דוקא הוא לצורך בנין קבוע לדורות' לכן תומ"י אמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת, והיינו כידוע שיש ארץ מגדלת חכמים וכו' אף שבכל הארצות יכול האדם להתחכם אבל באותה הארץ שמגדלת חכמים א"צ להשתדלות הרבה כמו במק"א וכן הוא בחי' א"י יש בה מטבעיית סיום הקו"ח שבה ענין האמונה הטבעיית לבני ישראל עד שמאליו וממילא חביבין המצות גם בנשים וע"ה שאין יודעים כלום לגמרי רק הוא אמונה טבעיית שיש ענין נעלם לגמרי והוא העיקר ושרשא דכולא וגם זה רק בבחי' אמונה טבעיית ולא בציור השגה והכרה (שיש ענין נעלם) אלא הוא ענין טבעיית היהדות (אידעשע נאטור) והוא הנק' בשם פרצוף רחל עקרת הבית וכמ"ש במק"א. אך אין זאת כ"א תחיית הנשמות דנפש חיה שנשרו מאדה"ר והיינו הנפש היתירה בבנ"י (שיש להם שתי נפשות כנ"ל) והיא הנפש אלקית. והי' שלימות הנפ"א שלהם בבנין בהמ"ק בירושלים ונתקדש היכל ק"ק להשראת השכינה דהוי' ב"ה (בבחי' הי' הוה ויהי' הנ"ל) אז נתפשט שלימות העשר קדושות דא"י ונעשית בגילוי בפ"מ ארץ מגדלת ענין האמונה בשלימות הנ"ל [וזהו בבחי' נפש אלקית וגם בבחי' הרוח יש למשכיל להציץ מן החרכים ע"ד משנת"ל שע"י כניסת נה"י דאימא נכנס גם בחי' פרצוף הפנימי עד שנעשה כמו טבעיית. כן יש להבין שכאשר ותקם את דברך דוכרות הברית עם אאע"ה אב העולם כנ"ל הוא נתינת ארץ הכנעני החתי וגו' הן מדות טבעיית לזרע אברהם דוקא שהוריש להם כח האמונה ודי למבין ואין להאריך יותר כאן]. אך עדיין לא הגיעה האמונה רק בבחי' הנפ"א לבדה ועדיין שעת מלחמה היא עם נה"ב דבני נח עד אשר רוח הטומאה יעבור מן הארץ אז תתגלה ותראה האמונה גם בכל כחות הגופ' דבנ"י [והיינו שאז יתקדשו גם המחילות כנ"ל]. וז"ש ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו פי' לשון הנראה הוא שנראה פתאום ואיננו כי לית מחשבתו תפיסא כלל במה שראה רק האמונה נתקעה בלבו בקבע כנ"ל. ויעתק משם ההרה היינו שעלה להיות בחי' מרכבה למדת החסד עליון (כמש"ש הלוך ונסוע הנגבה) וענין בחי' מרכבה הוא כעין ענין אברי האדם שנשמעים לרצונו שאף שאין הרצון גלוי בחוש היד והרגל במדרי' חיות רצונו. אעפ"כ מהות הרצון הוא מתפשט בגידי הרצון אל תוך חושי היד והרגל. כמ"כ יש להבין שהגם שמה שוירא אליו ה' הוא מה דלית מחשבה תפיסא בו. מ"מ כשנעשה בחי' מרכבה הרי עכ"פ מדות העליונות שרויים בקרבו ברוחו ונשמתו וגם חושי גופו. ולכן נאמר אחרי כן ויבן שם מזבח לה' סתם וכמ"ש בזה"ק:
4
ה׳הנה נת' בעז"ה ענין בחי' אבות העולם דאאע"ה שעיקר הענין הוא להמשיך תחיית נשמות כל ישראל שנשרו מנפש חיה דאדה"ר וזאת היתה כל עבודתו והילוכו בקדש ולכן אמרו בני חת נשיא אלקים אתה בתוכנו לפי שאין שם קליפה כנגדו כלל וכמ"ש במק"א. בזה יובן שאחר מלחמת המלכים אמר לו אל תירא אברם מכלל שהי' ירא והיינו שדאג לומר שכבר ירד ממדרי' והילוכו בקדש להעלות נש"י כנ"ל אל מקום הקליפות להלחם עמהם וא"כ הרי הוא צריך להשתמר מהם וזה שאמר אל תירא אברם אנכי (מי שאנכי) מגן לך לשמרך ואין אתה בעצמך צריך להשתמר כלל. ועוד גילה לו שלא נשתנה כלל ענין הילוכו בקדש להמשיך תחיית נש"י שזהו מ"ש וקבל שכר כולם (דעשרה הדורות) וכמשנ"ת דהיינו שע"י יומשך הפנימית דרצה"ע ב"ה בבחי' הפנימית דא"א. ולפי מחשבת אאע"ה ביראה הנ"ל שהי' ירא ג"כ שמא זהו כל שכרו שקבל כנ"ל רק להלחם עם הקליפות (וזשרז"ל שהי' ירא שקבל שכרו וק"ל) לז"א לו שכרך הרבה מאד בבחי' הפנימית דא"א דוקא שהוא שלימות נש"י בקבלת התומ"צ. ויאמר אברם ה' אלקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר כתרגומו הוא דמשקאה אליעזר. פי' שטען אברהם אבינו עליו השלום נגד מ"ש שכרך הרבה מאד וכמשנ"ת. הלא אנכי ערירי ע"ד מ"ש בחייבי כריתות ערירים ימותו שנכרתה נפשם מבחי' המשך התולדות שהוא כח מבחי' א"ס שבכל נפש. ואם כן כשאני ערירי אי אפשר לי לקבל השכר דהרבה מאוד בקרבי. ונגד מה שיש להשיב על טענה זו לומר דתלמידים הן כבנים והוא כח דא"ס דנפשו שיומשך ממנה הקבלה דהכרת אלקות ואור האמונה עד א"ס. לזה אמר ובן משק ביתי הוא כמ"ש דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים הוא דמשקאה אליעזר מבני נח שלא נגלה עליהם אדון הכל ואם כן אי אפשר לו לקבל קביעות האמונה לדורות וקל להבין. וזאת הטענה היא לצד עצמו של אברהם, אבינו עליו השלום שהולך ערירי כאמור. עוד טען טענה ב' נגד תיקון העולם ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע שיקבלו שלימות האמונה והנה בן ביתי (שהוא מב"נ) יורש אותי. ויהי' רק כעשרה דורות שמנח עד אברהם שנפש חיה שבגופים לא מתתקנת כלום. והנה דבר ה' אליו לא יירשך זה וגו' ויוצא אותו החוצה וגו' ולכאורה קשה והלא כבר אמר לו לזרעך נתתי את הארץ וגו' הנה הובטח בזרע ושלא ילך ערירי. אך זה פשוט עפ"י הנ"ל בשם הזהר דקוב"ה ידע בגוונא אחרא. ועפי"ז יש להבין ג"כ משארז"ל שכל הבטחות הקדוש ברוך הוא הן על תנאי אם לא יעוות האדם דרכו כלומר דודאי דבריו חיים וקימים לעד רק שהם בידיעתו וכדי שיתגלה מידיעתו ית' לידיעת התחתונים תלוי בזכות האדם שאם יקלקל מעשיו יעשה מחיצה מפסקת בינו לבין ההבטחה שבידיעתו ית'. והנה דבר ה' אליו, פי' דלעיל אמר וירא ה' אל אברם וכמש"נ הפי' שנגלה לו מה דלמתפב"כ. ויאמר לזרעך ידוע דאמירה בלב בבחי' הקוין דמדות אש מים רוח ר"ת אמ"ר לכן ודאי שהי' לו לאאע"ה לומר קב"ה ידע בגוונא אחרא. לז"א כאן והנה דבר ה' אליו בחי' הדיבור בבחי' יציאתו אל הפועל ויוצא אותו החוצה כלומר שכאשר עודנו עומד לפני ה' הרי הוא דבוק בידיעתו ית' שהוא בגוונא אחרא כנתבאר לעיל ובדבר ה' הוציא אותו החוצה אל מקום ידיעת התחתונים וזהו הבט נא השמימה שהוא בחינת העיגול התחתון דעולם הזה וספור הככבים המאירים באויר העולם הזה. ויאמר לו כה יהי' זרעך שנפש החיה (נפ"א) שבגופם דאויר העולם הזה יאיר לעולם אור התורה ומצות. אבל למעלה אחר הפרד לוט מעמו אמר ושמתי את זרעך כעפר הארץ שהוא חומר מידבק שאין בי כמות המספר היינו כנ"ל דבחי' אמ"ר הוא בחי' הדבור קודם יציאתו אל הפועל והוא בבחי' הדעת עליון שהוא וידיעתו אחד אמר והבטיח לו שזרעו ימשיך בחי' האלקות ממש (דאין לו מספר) בעולם בדרך כללות דמקום האחדות. אבל כאן שהוציאו החוצה לספור הככבים המאירים בעולם בדרך פרטים מחולקים ואעפ"כ א"א לספור וכן הוא קיום התומ"צ בעולמות בפרטים מיוחדים ומדוקדקים ואעפ"כ האור הנמשך על ידיהם לא תוכל לספור כי אין מספר ודי בזה. ואמר עוד הכתוב והאמין בה' כלומר שאעפ"י שהוציאו החוצה כנ"ל נתעורר אאע"ה בכח האמונה שכבר זכה בה והעלה גם בחי' החוצה הנ"ל בבחי' האמונה לה' הנראה אליו ושנעשה לו מרכבה כנ"ל. והרי בחי' החוצה היא מקבלת מצדק ומשפט כפום עובדיהון. וע"י האמונה דאברהם דוהאמין בה' הנ"ל אומר הכתוב ויחשבה לו צדקה (בה"א כמ"ש בזהר בענין ליל ולילה מדקבילת עלה דכורא אתקריאת לילה בה"א) שאאע"ה עשה במחשבתו וכונתו דוהאמין הנ"ל שתהי' בבחי' צדקה דוקא וכמ"ש והאל הקדוש נקדש בצדקה [והוא כענין יחיד קבה"ו בתחתונים] ולכן אח"ז ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך וגו' הרי זה דוגמת יצ"מ שהיתה ע"י שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה ואח"כ במ"ת אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים דהיינו שבא הגילוי דיצ"מ שהי' רק עליהם והם לא ראו כמ"ש בכ"מ באריכות אף כאן אשר הוצאתיך מאור כשדים הוא עבר הנהר אשר ישבו אבותיכם ויעבדו וגו' והיינו נפילת נפש חיה דנשמה בהרגשה גופניית במקום הפירוד וכמ"ש וירא ה' אל אברם והנחילו בחי' האמונה כנ"ל היינו יציאה מאור כשדים רק שהכל הי' בבחי' אמ"ר כנ"ל ה"ז כמו דוגמת ענין נגלה עליהם ולא בהרגשת גופם וכמ"כ באברהם גם שנעשה מרכבה הי' רק בבחי' ביטול הרגשה גופניית. אבל כשויוצא אותו החוצה בדבר ה' נעשה מרכבה גם בבחי' ההרגשה גופניית ובא עתה ויאמר ה' בבחי' אמירה להתגלות גם הנעלם דאמ"ר אל בחי' דבר ה' דויוצא החוצה ע"י ויחשבה צדקה דהאל הקדוש נקדש בצדקה כנ"ל והיינו שנגלה לו במקום ההרגשה הגופניית בחי' נגלה עליו אדון הכל (משא"כ ויבן שם מזבח לה' סתם וכו' כנ"ל הי' בבחי' ביטול ההרגשה) דוגמת מ"ת שנעשה חירות מחה"מ חירות משעבוד מלכיות לולא שגרם החטא שלא נתקיימה בהן זאת המדרי' ובטול החירות כדוגמא זאת יובן מה שאמר אאע"ה במה אדע כי אירשנה. היינו שלא הגיע אליו גילוי היציאה מאור כשדים בקיום גמור אלא רק לפי שעה דויחשבה לו צדקה אבל אח"כ נעשה לו בחי' האמירה דגילוי הזה בבחי' הנעלם שהוא מקום ובחי' דקב"ה ידע בגוונא אחרא. ולכן אמר במה אדע גם אני בידיעת עצמי בדעת תחתון כי אירשנה. וחשבו חז"ל את זאת לאאע"ה לחסרון הזכות (כעין כדמיון דוגמת חסרון הזכות בישראל להתקיים בהן בחי' החירות ממה"מ ושע"מ) ושע"כ נדון במאמר ידוע תדע. ידוע ענין לשון מקור. תדע התפשטות הידיעה למקבל. וז"ש שגם בחסרון הזכות לקבל התפשטות הידיעה בכח עצמו ונסתפק לומר במה אדע אמר לו הקב"ה ידוע תדע בכח המקור תתפשט לך הידיעה ע"י כי גר יהי' זרעך וכו' וזהו שלגבי אמירת במה אדע אמר אד' הוי' כלומר שהגם שהאל הקדוש נקדש בצדקה כנ"ל שזהו יחוד הוי' אד' כידוע עכ"ז אין גם כח היחוד מגיע אל סוף מדרי' ההרגשה גופניות. א"כ איננו בטוח גם בסגולת הארץ וכחה ככל הנז"ל שלא תתבטל מזרעו ח"ו. וע"ז היתה התשובה קחה לי וגו' והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה שהוא רוח אשר נוש' מעם ה' עד סוף מדרי' הגופניית שאין בה רוח חיים כלל גם שם יגיע ויגדל כח ה' והיינו ממש ענין נתינת ארץ ז' עממין שהן מדות הטבעיית לתת לזרעו בבחי' טבע היהדות ופ' רחל ככל הנ"ל ומבואר ג"כ במק"א:
5