חנה אריאל, מטותChanah Ariel, Matot
א׳וידבר משה אל ראשי המטות וגו' זה הדבר וגו' איש כי ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. להבין למה הי' זה הדבור אל ראשי המטות דוקא ורז"ל דרשו מזה שיחיד מומחה יכול להתיר הנדר. ולפי פשוטו לכאורה אדרבה זה מורה אשר צוה לראשי המטות שישגיחו ע"ז שלא יחל דברו דוקא. בדרז"ל כל מי שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו. והנה זהו מוסר והתעוררות תשובה אם הוא כאלו נחרב בימיו. ולכאו' הלא אין בנין בהמ"ק תלוי כ"א ברוב צבור דוקא. ואין מזה הוכחה לאיש פרטי שלא נתקנו דרכיו. גם מ"ש כאלו נחרב בימיו הלא כמה וכמה צדיקים גדולים וטובים היו בעת חורבן ביהמ"ק רבן יוחנן בן זכאי וכל התנאים כמעט. וא"כ איך יבוא מזה התעוררות תשובה. אלמלי לא חטאו ישראל לא נתן להם אלא חמשה חומשי תורה וס' יהושע בלבד. ולפי שחטאו הרבה להם נביאים וכתובים. וי"ל את זאת הלא התנ"ך הוא מתנה טובה אשר נתן ה' לעמו ישראל להיות כל ההנהגה בהן דבוק בו ית' וכו' ואדרבה אמרו רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם תומ"צ שנא' ה' חפץ כו'. וגם מה זה ספר יהושע לפי שערכה של א"י הוא פי' הציור של א"י בגבולין (דער פלאן). ולמה צריך כל ספר יהושע. כל הנביאים נתנבאו בכה ומרע"ה נתנבא בזה י"ל ענין זה מהו. וגם הלא מרע"ה נתנבא ג"כ בכה כה אמר ה' כחצות הלילה וכו':
1
ב׳ידוע ענין סוכ"ע וממכ"ע. סובב נק' מדות דאצי'. דהנה כתיב ששת ימים עשה ה' את השמים וגו' ולא בששת ימים. כי הששת ימים עצמם הם עקרא ושרשא דכל עלמין כמאור שהוא עיקרא ושרשו של הזיו וע"ז נא' אנת הוא תפיס בכולא וזיו אין לו ערך ודמיון אל המאור וע"ז נא' ולית מאן דתפיס בך. ולכן נק' סובב כלומר כאלו אינו מקיפו אלא מבחוץ. שמבחוץ לזיו שם הוא התקשרותו והתהוותו מן המאור. אבל בפנימי' הזיו אין ניכר בו מהיותו אחוז וקשור במאור (ובבחי' זו הוא באמת בטל במציאות במאור כמ"ש בלק"א ח"ב פ"ג). ועוד נק' בלשון סובב לומר שאין בו בחי' ראש וסוף לגבי הזיו עד שמדריגה עליונה דבריאה עם מדריגה התחתונה דעשי' שוין לגמרי בבחי' ומדרי' זו כי בחי' התקשרות המאור לכל בחי' ומדרי' שבזיו הוא בשוה. ולכן ג"כ לגבי בחי' סוכ"ע לית מאן דנפיק מרשותי' לבר. כי בידיעת "עצמו יודע את כל הנמצאים כולם עצמו ממש. כלומר כמו שהזיו נכלל במאור מצד שהוא עקרו ושרשו ואין לו שום מציאות בלעדי התקשרות המאור לעשות את הזיו. וכדי שיהי' הזיו הזה נעשה יש ודבר בפ"ע ע"ז נא' בדבר ה' שמים נעשו והוא בחי' ממכ"ע שהוא בחי' מל' דאצי' היורדת לבי"ע בדבר מלך שלטון לעשות את אינו ישנו. ובאמת בחי' סוכ"ע וממכ"ע מיוחדים בשוה בתכלית היחוד במהו"ע אא"ס. רק שבחי' ממכ"ע הוא מדת המל' שענינה להיות כח הפועל בא ממש בנפעל עד שהנפעל מרגיש חיותו. ובבחי' זו יש חילוק והפרש גדול בין כל מדריגה פרטיות שבעולמות וכידוע דשרפים בבריאה וחיות ביצירה וכו' והיינו שבעולם הבריאה מתגלה יותר בחי' חיות העולמות מאא"ס ובעולם היצירה מתעלם גילוי זה יותר וכן בכל מדריגה ומדריגה דעולמות משתנה שם גילוי אור הא"ס ולפי ערך המדריגה כמו שהיא עד שבעולם העשי' הגשמי מתעלם מאד במדר' ק"נ שאינו מרגיש כלל שיש בורא לעולם המהווה ומחי' אותו בכל עת ורגע. וה"ז כמשל התלבשות הנשמה אלקית באדם למטה. שהגם שהנשמה רצונה ושכלה ומדותי' וכל הכחות שלה מצד עצמה הן רק לה' לבדו אעפ"כ בבא חלק הנשמה ומתלבש בנפש השכליית וטבעית וחיונית בגוף למטה הוא בחי' הבחירה לטוב ולרע. ונק' עה"ד טו"ר משתנה ממטה לנחש ומנחש למטה והיינו לפי שמתחברים יחד כחות הנשמה וכחות נפש החיונית הטבעית וכו' לפעמים גובר כח הרגשת הנשמה על כחות הנפש הטבעית החיונית ונהפך מנחש למטה. ונק' דעת טוב כלומר שמרגיש הטוב לטוב ואת הרע לרע. ולפעמים כשגובר ההיפך אז נא' הוי האומרים לטוב רע ולרע טוב וע"ז נא' ונפש כי תחטא שהנפה"א באה לידי חטא ח"ו ע"י הבחירה בדעת הרע שאומר לטוב רע כו'. ועד"ז יובן הדוגמא בבחי' ממכ"ע דאנת הוא ממכ"ע והוא עיקר מציאות ישות העולמות אעפ"כ מצד שהוא מסתתר לבוא בעולמות בבחי' ומדריגת ישותו כפי ערכו בבחי' פנימי'. ע"כ בירידת הערך בהשתל' מלמעלה למטה יותר מתעלם אור הא"ס דבחי' ממכ"ע עד שגילוי כח האור א"ס בעולמות הוא בא כמו בחירה ודעת ורצון הנבראים. וכמו שנת' בענין חיות העולמות בחי' סובב וממלא מדות ומל'. ככה ממש יובן דבחי' תומ"צ שנתנו לישראל הם בחי' סוכ"ע. דאוריי' וקוב"ה כ"ח ורמ"ח פקודין הן רמ"ח אברים דמלכא ז"א שהוא בחי' המדות דאצילות. הן באדם ישראל למטה בבחי' סוכ"ע בכל הבחי' שנת' לעיל בענין סוכ"ע דהיינו שאינו בא בבחי' פנימי' בערך בחירה ורצון. כי ענין המצות אשר קדשנו בהם והוא בחי' מה שישראל הם בתורת גיטין וקדושין ותורת שחיטה וכדומה. וכן התו' שנתנה לנו ונק' עם תורתי בלבם היינו מה שיש להם כח לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא השכל וההבנה בד"ת שגם האומות יכולין להבין שכל וחכמת התו' המלובשת בנוגה למטה אך אסוקי שמעתא כו' לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. וכ"ז הוא בישראל שלא בבחי' בחירה ורצון. והמופת ע"ז הוא שאפי' ישראל מומר חמצו אסור לאחר הפסח אע"פ שהוא בבחירתו אוכל חמץ בפסח ככל הגוים. וה"ז כמשנ"ת לעיל בבחי' סוכ"ע דאיהו תפיס ולית מאן דתפיס בי' וכו' ואין פועל בו שום שינוי מחמת חטאו ופשעו במקום הבחירה. ולכן תורה אחת ומשפט אחד לכולנו קטן וגדול שם הוא בהשוואה ממש. מה שאין כן בחי' דעת אלקי' בארץ ואהבתו ויראתו וקבלת עול מלכותו ברצון בכל זאת אין אחד מישראל דומה לחבירו. וגם הוא בבחירת איש ואיש דוקא ולא כל העתים שוות כנ"ל שמתהפך ממטה לנחש ומנחש למטה כנ"ל. והיינו בחי' ממכ"ע ממש שהוא בחי' פנימי' מדת מלכותו ית' שנק' כנסת ישראל שבא בבחי' פנימי ממש בכל אחד ואחד מישראל ולכן הוא בדרך בחירה דוקא כנ"ל וכן בבחי' השגת אלקות אין אחד דומה לחבירו והוא בבחי' ממכ"ע דוקא כאמור. וידוע שבחי' סוכ"ע נקרא קדוש לפי שהוא קדוש ומובדל מהשגת וכחות ובחירת הנמצאים ובחי' ממכ"ע נק' ברוך כלו' בשכמל"ו שיורד ובא בבחי' פנימי' בעולמות כנ"ל. והוא ג"כ ענין תו' ותפלה. שהתו' בבחי' סוכ"ע כמשנ"ת. ותפלה עיקרה ההשגה והתפעלות אוי"ר וכו' הוא בחי' ממכ"ט כנ"ל. אמנם עיקר ענין התפלה הוא בחי' עולת תמיד ר"ל שהמל' עולה מבי"ע לאצי' והיא עולה תמיד בכל זמן התפלה ועי"ז גם לישראל למטה זמן התפלה הוא להעלות הממלא שלהם בהשגה ודעת אלקות וכו' כאו"א לפי מדריג' עד בחי' האצילות. והוא ביחוד דק"ש שמתבונן ביחו"ע ומתפעל ממנו ואח"כ בתפלה הוא כעומד לפני המלך בפניו ממש הוא בחי' אצי' בחי' ביטול וכו'. וזה נק' בנין בהמ"ק. פי' בהמ"ק היינו בחי' בית ומכון לבחי' קדוש שהוא סוכ"ע כנ"ל. וע"י בחי' התפלה כזו הרי התומ"צ שאח"כ הם בבחי' גילוי עצמות הכח דתומ"צ שבכל איש מישראל שלא בדרך בחירה כנ"ל שבא ומתגלה במחדו"מ שלו והוא יחוד קובה"ו ממש פב"פ כמו שבבהמ"ק היו קורין את השם ככתבו ולא בכינוייו דהיינו ששם הוי' עצמו כמו שהוא בחי' סוכ"ע שורה ומתגלה שם משא"כ במדינה אין קורין אותו אלא בכינוייו דוקא שם אדנ"י והוא בחי' היחוד שבעולמות בי"ע שהיחוד הוא ע"י מט"ט וכו' כמ"ש במ"א. ובזה יובן מה שבזמן הבית לא היו מתפללין רק ק"ש וברכותי' (וקודם לכן היו קורין רק ק"ש לבדה) ועכשיו צריך להתפלל מאד"ע עד ישתבח ג"כ. כי נת' שעיקר התפלה הוא עליית המל' בבחי' עולת תמיד רק שצריך להרגיש כ"א בנפשו בחי' עלי' זו (כמ"ש במ"א בענין ב"ק שמכרזת בכ"י שובו בנים וגו' ומזה באה התעוררות תשובה למטה אך שלא כל א' זוכה להרגיש ולשמוע הב"ק כמ"כ לא כל א' זוכה להרגיש העילוי דעולת תמיד כמו שהוא כמשי"ת). ולכן בימים הראשונים שהיתה שכינה בישראל במדרי' עליונה יותר לא היו צריכים להעלותה בק"ש ותפלה רק בברכות ק"ש לבד. ועכשיו שבעו"ה בגלות ירדה המל' במדרי' תחתונות עד העשי' ממש ולכן צריכים להעלותה בתפלת עשי' ויצי' שהוא עד ב"ש ומב"ש עד יוצר אור וכו' עד שיוכלו להעלותה לבחי' אצילות שיהי' היחוד פב"פ כנ"ל. וזהו כל שלא נבנה בהמ"ק בימיו ר"ל במדותיו וכחותיו שלא התפלל כראוי להעלות לבחי' המל' לאצי' כאלו נחרב בימיו. וכלומר שהוא הגורם לזה מצד מעשיו ואין לו התנצלות לומר שרצונו לעשות רצון עליון אך לא יוכל להשיג ומה לו לעשות דזה אינו שהרי יש בחי' עולת תמיד כנז"ל רק שהוא אינו מרגיש בחי' זו דעולת תמיד כנ"ל. נמצא הוא המחייב א"ע וכאלו נחרב בימיו שאם לא היו מעשיו מקולקלים הי' מרגיש בחי' העולת תמיד והי' זוכה לבנין בהמ"ק כנ"ל:
2
ג׳ומעתה יובן מ"ש משה נתנבא בזה הדבר אשר צוה ה' דכתי' וזאת התורה, אשר שם משה לפני בנ"י. פי' משה שהוא ד"ע דז"א הוא שם התו' שהיא בחי' סוכ"ע בתוך פנימי' בנ"י למעלה מבחי' בחירה כנ"ל, אבל שאר הנביאים לא שמו בתוך בנ"י בחי' הסוכ"ע עצמו דתומ"צ רק בחי' השפעה מסובב לממלא מאצילות לבי"ע (כידוע דנביאים הן בחי' נו"ה שהוא בחי' השפעה וכו' כידוע ולכן לא נתגלה על ידם בחי' הסוכ"ע עצמו להדיא כ"א בבחי' מראה ודמות להגלות למדרי' דאבי"ע דוקא. ולכן התנבאו בכה ר"ל כן וכדוגמא זאת אמר ה' באצילות וד"ל). וזהו שאלמלי לא חטאו ישראל ולא היו גורמים ירידת המל' והי' הכל בבחי' בנין בהמ"ק הנז"ל היו יכולים לקבל התו' אשר שם משה להדי' במדרי' סוכ"ע ואצילות דוקא. אבל לאחר שחטאו ועי"ז נעשה בחי' ירידת המל' בערכם ולא היו יכולים לקבל התורה דאצילות כאשר שם משה כנ"ל. הוצרכו הנביאים להמשיך להם השפעת התו' בלשון כה אמר כנ"ל אבל כשהיו זוכים היו הם עולים דוקא לקבל התורה בבחי' זה הדבר אשר שם משה רק ספר יהושע בלבד שהוא ערכה של א"י. וכלומר הציור הנ"ל דהיינו בחי' מוחין דנוק' והיינו בחי' סובב שבממלא שהוא שרש היחוד שיוכל להיות קבלת סוכ"ע בממכ"ע בבחי' פב"פ כנ"ל. ספר זה שהוא בכללו בחי' ענין הזה היו צריכין עכ"פ והוא ציור של כל בחי' הנוק' בירידתה בבי"ע שנק' א"י היו צריכים עכ"פ, לקבל וד"ל. ומאחר שנת' שנבואת משרע"ה בזה הדבר היינו רק זאת התו' אשר שם משה. אבל הנבואה לפרעה שלא הי' בהנבואה ההוא התגלות העצמיות רק לענין מעשה הנמשך ממנה גם הוא נתנבא בכה דוקא וד"ל. והנה ענין דעת דסוכ"ע שלמעלה מבחי' הבחירה הוא בחי' מדע תורתך. ודעת דבחירה הוא נק' סתם דעת כידוע. אתה חונן לאדם דעת. ואתה חוננתנו למדע תורתיך. דדעת סתם הוא בחי' דעת דממלא דבחי' בחירה. ומדע תורתיך הוא בחי' דעת דסובב. וז"ש בגמ' פרק ג"ה והדעת מכרעת בשל ימין אבע"ל דפת תורה או דעת נוטה. דפי' דעת תורה היינו הכח לאסוקי שמעתא שלמעלה מבחי' בחירה או דעת נוטה הוא הדעת דבחירה שנק' נוטה ממטה לנחש ומנחש למטה כנ"ל:
3
ד׳ומעתה יובן דהנה ענין הנדרים הם מה שהאדם מצד דעתו ובחירתו רוצה לאסור על נפשו איזה דבר ויפלא לכאורה מהיכן נמצא בזה איסור מצד מצות ה' שהוא למעלה מבחירה כנ"ל. אך הנה ארז"ל קדש עצמך במותר לך פי' קדש הכנס לבחי' קדש. והיינו ענין העלאת המל' לאצי' כנ"ל ע"י שפורש בבחירתו מדבר המותר עולה לבחי' קדש כנ"ל וכשעולה לבחי' קדש שם נעשה יחוד פב"פ דסובב בממלא. ושוב לא יחל דברו כלומר שאחרי שנתייחדה המל' בדבור זה חלה בו הקדושה לעולם ועד ולא יסתלק לעולם להיות בחי' חלל וחולין מקדושה זו. אך מאין זוכה לזה הוא לפי שוידבר משה שהוא דעת נוטה נק' מטה כנ"ל שנוטה ממטה לנחש ומנחש למטה. ומה דיבר והמשיך להם זה הדבר אשר צוה ה' דהיינו אשר שם משה לפנימי' בנ"י למעלה מבחירה אותו הדבר המשיך ג"כ לראשי המטות הממשיכים דעת נוטה לכללות בנ"י ע"י נמצא הכח ועוז בדעת נוטה שלא יחל דברו כנ"ל. ולכן ככל היוצא מפיו יעשה. ולפי פירוש זה מ"ש לא יחל דברו הוא הודעה ולא צווי. ובזה יובן מה שבמשניות דנדרים אמרו ה"ז בבל יחל ופי' בגמ' דר"ל מדרבנן. הוא עפ"י פירוש הנז"ל שהוא הודעה. וביאור זאת הוא בארוכה במ"א בענין העובר על דברי חכמים חייב מיתה יעו"ש. ולענין הלאו כפשוטו הפי' שלא יעשה הדבור כאלו הוא חולין לענין מעשה בפו"מ אף שמצד עצמו יש הודעה שלא יחל שהרי דיבר משה אל ראשי המטות זה הדבר כנ"ל וד"ל. ולפי משנ"ת שכל עיקר כח הנדר שיהי' בלא יחל הוא בא מראשי המטות ע"כ ממילא מובן שהם יכולים להתירו כמארז"ל הוא אינו מיחל וד"ל:
4
ה׳וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר כו'. ככל היוצא מפיו כו'. וי"ל מה נשתנה מצוה זו שהוזכר בה אמירת משה לבנ"י ולא נזכר כלל אמירת ה' למשה. היפך כל המצות שהוזכר רק אמירת ה' למשה שיאמר לבנ"י ולא האמירה של משה לבנ"י. וגם הענין דראשי המטות שנתייחד להם האמירה במצוה זו. ויובן הענין בהקדים מעלת נבואת מרע"ה על שאר נביאים. דמבואר בדרז"ל שכל הנביאים נתנבאו בכה יתר עליהם משה שנתנבא בזה כו'. וגם כתוב מפורש בענין הפרש שבין נבואת משה לנביאי עלמא. אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. ובאמת זהו ענין א' עם דרז"ל. ומקודם יש להבין פסוק הנ"ל דמהו בכל ביתי נאמן היפוכו דבמראה כו'. ויובן הענין דידוע המאמר דא"ס למחתב"כ. פי' דשום מח' שבכל עולם ועולם אפי' דעולמו' עליונים תפיסא בי' כלל דהיינו שיושג להם בחי' אא"ס בבחי' תפיסא והשגה. והטעם מובן וידוע כיון דבחי' השגת עצמות א"ס לאמיתתו הוא כמו שהוא לבדו ממלא כל העולמות ולאפ"מ כלל. והיינו מבחי' עצמות ממש דאפס זולתו זולת העצם. וא"ה איך יושג זאת למקבלים שישנם במציאות מה עכ"פ. אף בבחי' תכלית העילוי ברוחניות הרי אין זה בבחי' א"ס כמו שהוא לעצמו אפס זולתו כלל. וגם ענין ובחי' השגה אינו שייך כלל בבחי' עצמות אא"ס. דהשגה הוא מציאות דבר מה בהתבוננות באלקות אין זה רק בבחי' הארה המצומצמת דקו"ח שאחר הצמצום דמק"פ. שזהו המתלבש ומאיר בעולמות להחיותם ולהוותם מאין ליש ולגלות אלקות בעולמות. כידוע ומבוא' במ"א באריכות. וא"כ יפלא איך נאמר בכל קראנו אליו אליו ולא למדותיו. שידוע בחי' התפעלות דישראל היא דוקא לבחי' עצמותו דהיינו שמתפעלים מבחי' העצמות והלא ההתפעלות בא מבחי' ההתבוננות וכידוע, ואם ההתבוננות לא יגיע רק לבחי' הארה דהארה המצומצמת שאחר הצמצום דוקא איך יבא מזה ההתפעלות לבחי' העצמות דוקא וד"ל אך הענין הוא דבאמת אין זה רק בישראל דוקא שעצם שרשם נלקח מעצמות אא"ס שקודם הצמצום (וכמ"ש ישראל עלו במחשבה הקדומה שקדמה לצמ"פ שלזה נק' חלק ה' כו' וכמבואר במ"א) שלזאת יש בעצם כאו"א מישראל בחי' הכרה ודבקות לאלקות. לא בבחי' השגה רק בבחי' התאחדות והתכללות באלקות ממש. רק מצד שאח"כ ירדה בסתר המדרי' להבנות בבחי' פרצוף או בברי' או ביצירה כו'. לזאת בהכרח שיגיע לה בחי' דביקות באלקות והתפעלות ע"י השגה והתבוננות דוקא. והתבוננות לא יגיע רק להארה המצומצמת הנ"ל (ובאופן בריאתה או דברי' או דיצי'). אך עכ"ז כאשר מתבונן ומתפעל מאלקות בערך השגתה שזהו עכ"פ גילוי מה על אלקות בעצם (וכידוע דע"ס דברי' נק' מראה לגבי ע"ס דאצי' וכן למעלה כו' וד"ל) תגיע התפעלותה בעצם לבחי' עצמות אלקות ממש. שבעצם שלה הכח לדבקה בו ממש וכנ"ל ויובן זה עד"מ גשמי בשני בנ"א שיש להם ענין מה מיוחד להם נודע לכל. ובהתרחקם זה מזה עשו להם סימן שכאשר יכתוב א' לחבירו אות זה ן מזה בענין הנ"ל אשר לעצמם איך הוא עומד כו'. וא"כ אח"כ בכתבו אף אם יראה אדם אחר את הסימן עכ"ז לא ידע ויבין בענין ההוא כלל אך חבירו היודע ומכיר זו מאז היותו אצלו יבין ויכיר שזהו מכוונו ויתפעל ע"י הסימן ההוא כמו שהוא רואה אותו הענין ממש. ככה הוא עד"מ בנמשל למעלה שמצד הכרת ודביקות נשמה באלקו' בבחי' עצם שרשם במח' הקדומה. אף שתבא למטה ומתבונן בההתבוננות ההארה המצומצמת עכ"ז כיון שהוא מראה כבוד ה' כו' יגיע מזה להתפעלות אמיתי לאלקות בעצם וכו' וד"ל. ומעתה יובן פי' הכתוב דאם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתוודע. דהיינו רק ע"י הארה בעלמא שנק' בשם מראה וכנ"ל שזהו בחי' סימן אבל לא עצם הגילוי דאא"ס (ועכ"ז אתוודע בעצם דהיינו שהתפעלותם מדבר ההוא הוא בחי' העצמות וכנ"ל) בחלום אדבר בו. פי' בחלום דידוע ענין החלום שנעשה מהרהורי לבא שביום שעלה ברעיוניו במחשבת הרהורי בעלמא ובחלום לילה נראים לו למציאת דבר מה מורגש ויתפעל מאתם. ככה הוא עד"מ למעלה שהגילוי אלקו' שנגלה ונראה לנביאים אף שבאמת הוא רק הארה בעלמא מצומצמת עכ"ז נראה ונגלה לנביא למציאת יש ודבר מה וכמו ואראה כו' יושב על כסא כו' וכן על הכסא דמות כמראה אדם. אבל באמת זהו רק גילוי הארה בעלמא מעצמות בחי' אלקות שהוא בחי' א"ס וכנ"ל. אבל לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא דידוע דמשה הוא בחי' יסוד אבא עד"מ מבשרי אחזה. דכאשר מתכוין האדם בענין עמוק שאינו מבינו עדיין מצד רוב הקושיות כו': ובפתע פתאום יפול אצלו כמו הבהקה שבודאי יתורץ הכל שבאמת אין זה הולדת השכל אצלו. דהיינו שיש אז במח' הבנת השכל כמו שהוא שעכ"ז צריך לטרוד ולייגע עוד עדיין בהבנת הענין על בוריו אך שאין הולדה במוחו רק שבודאי יבא ויגיע על אופן השכל. וזאת ההבהקה נק' באמת בשם יסוד אבא. והענין שזהו גילוי אור [רצוני בזה גילוי אור ההשכלה הנק' (קלוגהאייט) שבזה יובן ויתורץ הענין וד"ל] כח המשכיל שבכחו להבין כל השכלות (ואינו מענין שכל כלל כי השכל בזה ירצה הבנת הענין שזהו בכלל בינה שהוא הבנת הדבר) וכאשר מתגלה מזה הארה במוחו אזי יאיר אצלו הכח שבודאי יבא ויגיע להבנת השכל ועכ"ז צריך לייגע עצמו ולהביאו בהסבר השכל שזו ההארה שבאה היא עדיין היולי (ולזאת יכול להפוך בכמה מיני אותיות כידוע ומבואר במ"א). והנמשל יובן למעלה שענין ובחי' יסוד אבא אינו רק בחי' ירידת אא"ס בבחי' הגילוי לא בבחי' השגה עדיין רק שמזה ימצא שיבא בגילוי השגה בבחי' הבינה. נמצא שבחי' יסוד אבא עצמו הוא רק בבחי' הביטול לא"ס. ומשה הי' ג"כ בבחי' יסוד אבא. היינו שהשגתו באלקות לא הי' בבחי' השגה כ"א בבחי' הביטול והתכללות כמו בחי' יסוד אבא הנ"ל. והיינו רק בבחי' הפלאה היינו שהשגתו איך שא"ס מופלא מבחי' השגה ונכלל ובטל בזה. ולזה נמצא עיקר השגתו הי' בבחי' עצמות אלקות. וזהו הפי' דבכל ביתי נאמן הוא. היינו אף שיורד במדרי' בבחי' עולמות בי"ע נאמן מל' חיזוק (וכמ"ש ותקעתיו יתד במקום נאמן) הוא חזק בדביקותו בעצמו' אלקות. לא בבחי' השגה דבי"ע. ובזה יובן דנק' עבד לז"א אף שהוא בבחי' יסוד אבא היינו שבאמת הוא למטה במדרי' או דברי' כו'. רק שהשגתו הוא בבחי' הביטול והפלאה. דבכל עו"ע יש מה שבא שם בבחי' גילוי אא"ס בבחי' השגה ומה שבא בבחי' הפלאה והשגת משה הוא רק בבחי' הפלאה ולזה הי' בתכלית הביטול וכמ"ש ונחנו מ"ה כו' וד"ל. וזה ענין מארז"ל דנביאי עלמא נתנבאו בכה שהוא לא בבחי' עצם הגילוי דאא"ס רק בבחי' המראה שהוא ענין שמראה כמו העצם כו' שנק' כה' ומשה נתנבא בזה. שהמשיך עצם הגילוי ולא בבחי' השגה כלל וכנ"ל, ובזה יובן ענין פסוק דשמע ישראל שהוא בחי' יחו"ע וב"ש שהוא בחי' יחו"ת. ומה שיש להבין ידוע הקושי' דהל"ל בקיצור שמע ישראל ה' אחד. וידוע התירוץ עפ"י קבלה דה' אלקינו הוא בחי' יחוד חו"ב וה' אחד הוא בחי' יחוד זו"נ ויחוד זו"נ תלוי ביחוד או"א. ומבוא' שם דהלא יחוד או"א תדירי. אך האמת שיחוד זו"נ תלוי ביחוד או"א בבחי' הפנימית. ולהבין כ"ז יש להקדים הקדמה. דידוע שיש באוה"ע שני מינים. אפיקורסי' ובעלי דת. וענינם דאפיקורסים סוברים אף שבאמת אמיתת התהוות העולמו' וחיותם הוא מאלקו' שהוא הממציאם ומקיימם. אך עכ"ז אומרי' דעזב ה' את הארץ. ואין שייך בחי' שכר ועונש. דמצד הבדלת ורוממות ערכו אין שייך שיהי' לו רצון אל כך. ומה שנתהווה מאתו עולמות זהו לא ברצון כלל רק כמו טבע העילה כו'. וכ"ז מצד שסוברים שאלקו' הוא רק בבחי' סיבה ראשונה מקור לעולמות וכמשי"ת. ובעלי דת מחזיקים שיש לו רצון בעולמות שיהי' כן או כן נמצא מזה שכר ועונש. ועכ"ז רחוקים המה מאמונת ישראל כרחוק כו'. דהיינו שמאמינים רק בשם אלקים ולא בשם הוי' וכמ"ש מלך אלקי' על גוים רם על כל גוים ה' כו' וכמבוא' במ"א. ויובן ההפרש שמבוא' במ"א הקושי' איך ביכולת ב"א לעשות דבר מגונה הלא באמת מכה"כ ואפס זולתו באמת בתמידות והלא מבואר בש"ע דאין ישיבותיו ותנועותיו כו'. ומהו ההפרש בין יתבונן ובין כל היום כיון דבאמת כן הוא אך התירוץ הוא דבאמת בחי' אא"ס הוא בתכלית הרוממות בעא"ע בעצמותו עד שאין שייך שזה הוא מגונה לפניו וזה אינו מגונה שהוא בהבדל הערך כלל. וכמו שאין נפקותא לענין שכלי אם יהי' כתוב על נייר לבן או אדום או טוב או רע אין נפקותא כלל לענין השכל כיון שהוא מובדל בערך. משא"כ אם ישרה אור השכל במוח עב ועכור למוח צלול שמזה יבא הפרש לגילוי אור עצם השכל. שבמוח צלול יאיר בבהירות ובמוח עב לא יאיר כ"כ. והוא מצד שיש ערך מזה לזה. והראי' שהוא כלי לו. משא"כ בגוף הנייר שבא אליו בהבדלת הערך וכנ"ל. ומזה בא ג"כ סברת האפיקורסים ימ"ש דכיון שבריאת העולמות הם מאתו בבחי' ערך נבדל מה יגיע לרצונו לעשות כן או כן. ואף שבריאת העולמות נמצאו מאתו בבחי' כח הפועל בנפעל. עכ"ז כאשר נפעלו מאתו עזב את הארץ. וכמו מבחי' כח התנועה שמצד כח התנועה שביד כאשר יקבל דבר בידו ויתפשט בו כח התנועה שבידו שמניעו. עכ"ז לא יגיע הפרש לגוף הכח שכלול ביד אם יפול ארצה וינח בטוב או לא. והיינו כיון שתנועת דבר ההוא שנתפשט מתנועה שבידו בא בבחי' הבדלה ונפרדת מאתו. ולזה לא יגיע מזה הפרש לגוף כח התנועה שבידו. ככה סוברים המה ימ"ש דכיון דברה"ע המה בהבדלת הערך מאתו אף שממנו נמצאו ובאמת הוא אמיתת הממציאם ומקיימם עכ"ז לא שייך כלל שיהי' רצונו בעולמות כן או כן כיון שנמצאו העולמות מאתו בבחי' הבדלת הערך. אבל בעלי דת המה סוברים שבריאת עולמות מאתו ית' הוא ברצון דוקא. והענין כמו במשל שאף שלא יגיע שום הפרש לכח התנועה שבידו בהפלת, דבר ההוא מידו עכ"ז להאיש הזורקו שזורקו במכוון שיפול שם יגיע אליו דוקא הפלת דבר ההוא כמובן ובזה תלוי ג"כ בנמשל שמאחר שברה"ע יצאו מאתו במכוון שיהי' מלך על עם. שייך ג"כ שיש לו רצון כך או כך אף בפעולה המובדלת מאתו (והאפיקורסי' ימ"ש סוברים שבריאת עולמות אף שמאתו נבראו אך לא ברצון. רק שאין להאריך בדעות כוזבין שלא כאמונתינו), אך באמת אין המשל דומה לנמשל דבמשל שייך שיגיע אליו ענין הפלת דבר ההוא מצד שמכוון ורצונו הוא דוקא בהפעולה הגשמי היינו שאין נשלם כונתו רק בגמר המעשה. אבל בנמשל הרי ידוע שנק' שלימותא דכלא. ונמצא איך שהוא ברצונו הרי הוא בשלימות. ומה שישתלשל שיבא למטה היינו ג"כ בהשתלשלות. היינו כמו שנשתלשל מציאת העולמות כן ישתלשל בחי' הכונה ורצונו שבבריאת עולמות וכמבוא' במ"א. א"כ יפלא כמקודם ובדרך כ"ש שאם בריאת עולמות מבחי' כחו ית' הוא בבחי' הבדלת הערך מכ"ש שהוא בדרך הבדלה מבחי' כונתו ורצונו בבריאת עולמות ומזה הטעם באמת אם צדקת מה תתן לו כו' שחת לו לא קרי בניו מומם והיינו שמה ששייך בחי' עשיית רצונו היפך רצונו היינו בבחי' הגילוי חיות שבא בבחי' הבדלה, שאם עושים רצונו למטה אזי נגלה ומתפשט חיות ההוא בבחי' גילוי אור וחסד. וכשאין עושים רצונו אזי לא יבא בבחי' גילוי אור. והענין כיון דבמקומו אור וכח המחי' העולמות הוא במכוון פנימיי היינו שיהי' מלך ומושל על עם. אף שימצא מזה בריאת העולמות בבחי' הבדלה עכ"ז יגיע נפקותא שבאם שיעשו רצונו למטה היינו כפי אופן כונתו אף שבבחי' הבדלה אזי יבא ויגלה בהם אור חיותם שבבחי' הבדלה בבחי' גילוי אור ברבוי שפע חסד. ובאם שלא יעשו רצונו למטה אף שלא יגיע אליו כלל מ"מ בבחי' אור חיותם שבבחי' הבדלה לא נגלה כלל מבחי' הכוונה שהוא פנימי'. החיות. וכמשל הנ"ל שכאשר יפול במקום כוונתו אזי יגלה בו גם המכוון אף שבא בהאי' הבדלה משא"כ כאשר לא יפול במקום כוונתו אזי לא נגלה בהפלתו שום ענין מכוון כלל רק החיות שבבחי' הבדלה כמו שהוא בלא מכוון פנימי ולמעלה בנמשל שידוע שעיקר הכוונה בבריאת עולמות הוא בחי' המלוכה. ובאמת לעצמו הוא מלך אך שיגלה למטה צריך בריאת עולמות. ואף שבא בבחי' הבדלה מ"מ עיקר פנימי' האור של בריאת העולמות במקומו הוא המכוון. וכאשר עושין רצונו נגלה איך שבא בהבדלה מבחי' המכוון וזהו ענין גילוי מלוכה שעל עם נפרד שהוא בבחי' הביטול אף שאינו מבין גדולת המלך בעצמותו ואם לא יעשה רצונו אזי לא יגלה למטה אור כונתו. ואינו מרגיש כלל אור התהוותו אף בבחי' הבדלה רק בבחי' מקיף יחיה אותו, ויגיע מזה ג"כ ההפרש בריבוי שפע פרנסה שהוא בא באור פני מלך כו' וכמבואר במ"א וד"ל. אך כ"ז הוא באוה"ע בעלי דת שהמלוכה עליהם בבחי' חיצונית בחי' שם אלקים. אבל בחי' המלוכה שעל בנ"י עמו שהוא בבחי' פנימי' שם הוי' וכמ"ש כה אמר ה' מלך ישראל כו'. היינו שבחי' אא"ס עצמו הוא שיגלה להיות בחי' מלך על ישראל. ולזה המצות שנתן לישראל במ"ת המה רצונו ית' בבחי' רצון פנימי כו'. ולא יפלא איך שייך לו ית' רצון בפעולת המעשה כיון שהכל יכול בשלימות. אך מצד התייחדו על עמו ישראל מבחי' הפנימי' אזי ממילא יבא ויגלה בבחי' רצונותיו שבבחי' הפנימי' לבחי' פעולת המעשה ג"כ למטה בישראל דוקא וד"ל. וזהו פי' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך כו' וכמשי"ת. והענין הוא הכל מצד הנ"ל. דלאוה"ע אף שיגלה בבחי' גילוי אור כח התהוותו היינו רק איך שנתהווה מבחי' אלקים בבחי' הבדלה ולא בבחי' גילוי עצמי' כמ"ש רם על כל גוים ה' רק מלך אלקי' שהוא המושל ומהווה כו' וכנ"ל. אבל לישראל בחי' הגילוי אלקו' היינו גילוי עצמותו. והוא מצד בחי' הנשמה שתוכל להכיר את בוראה. ולזאת התייחדות אלקו' בעולמות הוא בבחי' יחוד פנימי ועצמי וכנ"ל וד"ל וזהו פי' ה' אחד זו"נ ואהבת כו'. והיו הדברים האלה על לבבך כו'. אך מהיכן יכול להיות ה' אחד הוא נמשך ממאמר הקדום ה' אלקינו שהוא יחוד חו"ב. והענין שיש ב' בחי'. בבחי' יסוד אבא. א' בחי' השפעתה שלא לצורך היחוד. וכנ"ל במשל הארה עצמיית להוליד השגת והבנת השכל. והב' בחי' השפעתה שבבחי' היחוד. שהוא בחי' השפעת אור התענוג. שע"ז נאמר פנימי' אבא פנימי' עתיק. שימצא מזה שתולדתה בבינה הוא רק בחי' הארת עצמותה כמו שהיא וד"ל. וכמובן במשל שכאשר מתבונן אדם בדבר שכל נפלא ועמוק בהתרחבות יתירה ואח"ז יעמיק דעתו ביותר ויתחדש אצלו השכל בעונג נפלא ביותר. ואף שלא נתחדש כלום בשכלו רק שכולו הוא אצלו כמו חידוש. היינו באופן תענוג אחר וכמובן. וזהו ענין בחי' הארת יסוד דאבא שמאיר בבינה בבחי' יחוד. שמזה יבא רק בחי' העונג שישתנה מהות השכל שבבינה לאור התענוג שבחכמה (ע"כ נמצא):
5
ו׳וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר וגו'. י"ל למה דוקא פ' נדרים נזכר בה אל ראשי המטות. והגם שדרז"ל שכל המצות נאמרו לראשי ב"י מקודם שאמרן לכ"י עדיין יש להתבונן למה דוקא בפ' זו נתפרש זה שלראשי המטות. ועוד הלא אמרו בגמ' נכנס אהרן ושנה לו וכו' נכנסו בניו וכו' למה לא אשתמיט בכתוב לפרש את זאת. אלה המצות בין אב לבתו בנעורי' בית אבי' וכי אלה בלבד הם הלא מלבד דיני נדרים נאמר וכי ימכור איש וגו'. וגם מפ' זה דבנעורי' בית אבי' דרשו בגמ' כל שבח נעורי' לאבי' יש להבין למה באה הודעה זאת בפ' נדרים דוקא. במדרש איכה אל תהי פ' נדרים קלה בעיניך שהרי סנהדרי גדולה נהרגו עלי' וזה צריך ביאור למה ס"ד שתהא קלה כו' ומה היא הראי'. נקום את נקמת ב"י מאת המדינים אחר תאסף משמע שזה תלוי בזה וי"ל למה. גם כאן אומר נקמת ב"י ואח"כ אומר לתת נקמת ה' אידין אלה מסעי ב"י וגו' יש להבין הלא כבר מספר ב"י דפ' פינחס הי' על ירדן יריחו שלמו כל המסעות למה איחר סיפורן עד אחר נחלת ב' השבטים וחצי השבט את ארץ סיחון ועוג. ס"פ פינחס אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם דודאי משמע פשטי' דקרא שגם הנדרים ונדבות יעשו במועדים. וקיי"ל דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט לד"ה ואיכא מ"ד דאפי' בחש"מ אין קרבין:
6
ז׳ה' אלקיכם אמת פי' בחי' ה' אלקים הנק' ע"ש ישראל עמו כמ"ש במ"ת אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ הוא אמת ה' לעולם דמ"ש אתה הוא ה' האלקים בשמים ובארץ אין זה אמת ה' אלא כחו ית' הנשגב לעשות את אינו ישנו ונק' העולם מלשון העלם שנעלם בו אמתת ה' ויחודו. ולכן בעשרה מאמרות נה"ע בבחי' מאמר יהי אור וגו' והי' רקיע ויהי כן בכח ואור א"ס ב"ה כידוע אבל באדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים היינו כח וניצוץ אלקות ממש הביא באדם וזהו בחי' אמת ה'. ולכן נאמר לעבדה רמ"ח מ"ע ולשמרה מל"ת. שהן בחי' האמת הגמור וקיים לעד ולעולמי עולמים. משא"כ בחי' העולמות עתיד הקב"ה לחדש עולמו כו'. אך בחטא עה"ד איתא שנשרו ממנו נשמות ונפלו בקליפות. והוא כמשל איש חכם שהוא שכור תמיד בלי הפסק שאין לאור חכמתו בחי' כלים כלל לשכון בהם ולפעול מה שבכחה וה"ז כמת רק במת נסתלקה הנפש לגמרי מהגוף ובשיכור כח חכמתו מצוי בקרבו אבל אין לו שום בחי' כלי. וידוע שבמצרים נתבררו ועלו הנשמות מנפילתן זאת בגופות ב"י ולכן פרו וישרצו וירבו. אך עבדים היינו לפרעה במצרים שגם שעלו הנשמות היינו שנמצאו בגופן ויש להן בחי' כלי אך אעפ"כ אין יכולים להשתמש בכח הנשמה מחמת טרדת שעבוד מצרים שהיא ערות הארץ המנגדת בחכלית לענין וכחם של הנשמות. עד אשר נגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם שנעשו בני חורין משעבוד ועלו מעלה מעלה. עד שבמ"ת נאמר ונגלה להם אנכי ה' אלקיך היינו אמת ה' הנ"ל נגלה להם וניתנו להם המצות שהן אברין דמלכא וארחות ה' היינו במצות ענין אמת ה' לעולם. אך ידוע שהמצות הם בבחי' סכ"ע שלמעלה מהרגשה והשגה. ובחי' השכינה ושכנתי בתוכם הוא אמת ה' בבחי' ממכ"ע היינו שבא בבחי' הרגשה והתפעלות מאלקות דאמת ה' ממש. וזהו ענין מצות התפלה שקודמת לתומ"צ כמ"ש אבא בנימין הייתי מצטער שתהא תפלתי סמוכה למטתי אפי' לת"ת תהי' קודמת. כי ענין התפלה הוא עליית העולמות ועליית בחי' השכינה בישראל ובק"ש ותפלת ח"י ברכות הוא בחי' היחוד דקבה"ו בחי' סכ"ע וממכ"ע דאמת ה' הנ"ל. ולכן ראוי להקדים התפלה שהיא להעלות בחי' השכינה בישראל מהעלמה בגוף ונפש הטבעית וכו'. אז בתומ"צ שיעשה כל היום יהיו ג"כ יחוד קובה"ו ממש בבחי' מלמעלה למטה. וענין השכינה בישראל נת' כ"פ שהי' בזה בחי' פרצוף דור המדבר ופרצוף דור שנכנסו לארץ. והוא פרצוף העקרי,. דהיינו שיגיע בחי' גילוי מאמת ה' שבכח המצות בבחי' כחות הטבעיים שלהם כמו שאנו רואים שגם נשים וע"ה שאין יודעים כלום ואעפ"כ מתפעלים בחביבות ויוקר ענין המצות והיינו שהטבע שלהם מרגיש כח התומ"צ ומתפעל מהם. אך בכח הטבעי הזה עדיין אין יכולים לקיים תומ"צ כי לא ידעו מה לעשות (וכמ"ש במק"א בפהקו"ד בארוכה שדוקא לימוהמ"ש ועוה"ב יפעול כח התומ"צ עצמו מה שבכחו וכו') כ"א ע"י תושבע"פ שקבל משה מסיני ומסרה ליהושע וכו' וסנהדרי ישראל משם תורה יוצאת לכ"י והוא שענין השכינה בישראל הוא בחי' נוק' כידוע וסנהדרין הן בחי' המוחין דנוק' ודוקא ע"י בחי' המוחין תוכל לקבל ארחות הוי' ואמת ה'. והנה נת' שהמצות הן אברין דמלכא וארחות ה'. אך מצות הנדרים הוא מה שהאדם עושה לעצמו ואדרבה הרי ארז"ל אל תהי רגיל בנדרים ודייך מה שאסרה תורה. אך אעפ"כ איש כי ידור נדר הוא ענין קדש עצמך במותר לך וכמשי"ת אז באה המצוה מצות ה' שלא יחל דברו נמצא שהאדם עושה בעצמו שיהי' זה מצוה זהו בחי' הנוק' דשכינה בישראל שבכחה לחדש ארחות הוי' במה שידור לקדש עצמו כמשי"ת. והנה נת' שכח השכינה בישראל הוא דוקא ע"י בחי' המוחין וסנהדרין ראשי ב"י ועיני העדה ולכן נאמרה פ' נדרים אל ראשי המטות לב"י זה הדבר אשר צוה ה'. פי' ע המוחין דנוק' שהן ראשי המטות לב"י יכולים כל ישראל לחדש בחי' ארחות ה' בעולם ע"י נדר ושבועה לאסור איסר וגו' שעי"ז נעשה הדבר אסור עליו במצות ה' וזה הדבר אשר צוה ה' כלומר אף שה' לא צוה בלא נדרו של אדם אך ע"י הנדר יש לב"י הכח להמשיך בעולם להיות בזה מצות ויהי' נעשה התיקון עונם מזה כמו שנעשה על ידי כל המצות שהן אברין דמלכא וארחות ה' הבאים מלמעלה מאליהם. וע"י אתעדל"ת בנדר וכו' נעשה גם זה ארחות הוי'. ומעתה יש להבין כל הענין. דהנה תפלות כנגד תמידין תקנום. דבכל יום בעת תפלת השחר יש למעלה בחי' עליית העולמות. ונצטוו ישראל שע"י עלי' זו שהיא עליית עולמות דקדושה דאבי"ע יעלו ב"י נשמה בגוף גם מבחי' הנוגה דעוה"ז (כמ"ש במק"א דעוה"ז לא נתברר והוא מעורב טו"ר ולכן יכולת ביד ב"י לעשות הרע טוב וכן להיפך ח"ו) שהנוגה היא בחי' ממוצע בין עולמות הקדושה לעולם הקליפות דאזלע"ז ולפעמים היא נכללת בקדושה ולפעמים נופלת למטה אל הקליפות ח"ו. ובנוגה עצמה יש בחי' טו"ר. שהצד הקרוב לקדושה אף שאין בנוגה שום הרגשה והשגה מענין אלקות והביטול אליו כמו הדצ"ח שאין בהם שייכות השגה מאלקות הבורא ב"ה כך בחי' המדבר דנוגה אין בו שום בחי' הכרה כלל (מלבד נפש השכלית כמ"ש במק"א) ואעפ"כ ע"י בחי' העלי' דתפלה כפי שהיא מסודרת לפנינו שהשכינה השרוי' בישראל עולה במדריגות בתפלת העשי' ותפלת היצירה והבריאה והאצילות כידוע ועי"ז עולה גם הנוגה דגוף ונפש הטבעיית שע"י התפעלות דנשמה אלקות במיני מדרי' התפעלות דאבי"ע וכן בחי' התפעלות אלקית הידוע שהיא בבחי' השכינה בישראל עולה גם טבע המדות דגוף ונה"ט לאהבה וליראה את שם ה' וה"ז ממש כאדם המקריב בהמה ע"ג המזבח ושורפה באש שתוקד על המזבח ככה מתכללים המדות דטוב שבנוגה גם הם בהתפעלות הנשמה ונפ"א. וכן הוא מצות קרבן התמיד כבש א' בבקר וכבש א' בין הערבים שהכבש הוא מלשון כבשי דרחמנא שנכבשה הגסות דנוגה לפני ה' שגם שאין לה השגת הביטול אך גם תוקף הישות וגבורות ודינין אין לה כנראה בחוש בכבשים שהם נכנעים. ולפי שהיום כלול מב' בחי' ערב ובוקר לכן צריך להעלות בחי' הנוגה בב' הבחי' הנ"ל. ורמזו רז"ל בבקר לכפר על עבירות של לילה וביום להערבים וכו'. כי כמו שבקדושה יש בחי' ערב ובקר כך יש בנוגה. וביום השבת שיש בו עליית העולמות במדרי' עליונה ויתירה כמ"ש אתה קדשת את יום השביעי יש בו קרבן מוסף להוסיף בהעלאת הנוגה. ולפי שיום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת שהוא בחי' ההארה שיש בשבת מיום שכולו שבת ושמור וזכור בדבור א'. לכן הקרבן הנוסף הוא שני כבשים בבת אחת. אבל בימים טובים ומועדים שנק' מקראי קדש אשר תקראו אתם ותלוי בב"ד והם ממשיכים מועדי ה' מלמעלה בקידוש שלהם שהוא אתעדל"ת עי"ז יש כח בי"ט להעלות כל שבעת כבשים דנוגה וגם איל ופר שיש בהם בחי' הגבורות דנוגה שהוא כענין הצד הב' דנוגה הקרוב לצד ג"ק הטמאות. וכמשנ"ת שע"י ההעלאה מלמטה בבחי' כח הנוק' ושכינה בישראל מוסיפים כח בגבורה שלמעלה להעלות מן הנוגה יותר ויותר:
7
ח׳וזהו אלה תעשו פי' פרים ואילים ושבעה כבשים שיעלו לה' תעשו את זאת במועדיכם פי' בכח מועדיכם אשר תקראו אתם. ומ"ש לבד מנדריכם ונדבותיכם. פי' שזאת אשר תעשו עם כח המועדים שהוא עכ"פ מצוה לקדש המועדים הוא מלבד הכח שיש לישראל להעלות בחי' הנוגה במה שאין בו משום מצוה קודם שנדר שבבחי' הנדרים יוכל להעלות מדריגות החיצונות דנוגה כמ"ש קדש עצמך במותר לך. ופי' קדש עצמך כמו האשה נקנית וכן האשה מתקדשת כך ע"י הנדרים ושבועות הוא מקדש את בחי' כח הנוק' ושכינה שבו לבחי' סכ"ע ודכורא. דנדרים הם כנודר בחיי המלך כלומר שמוסר כל כחותיו לעשות הכל (או פרט זה דנדר) לשם שמים לעשות נח"ר ליוצרו וזה נק' חיי המלך שכביכ' דעתו נוחה עליו. ושבועה הוא כנשבע במלך עצמו היינו שמקשר א"ע בכל ז המדות (שהן כללות חיי הגוף דלבא מלכא דפליג לכל שייפין) כאלו אין בו כח לעשות כ"א כפי מה שנשבע. וקל להבין את זאת. ועי"ז עולים יותר ויותר בהעלאת הנוגה בבחי' החיצונית שלה. והיינו דוקא במי שאינו מקודש ועומד והיינו שאין בו רק כח בחי' הנוק' שנפשו צמאה לה' אבל קי שזכה לטעום מעין עוה"ב כמ"ש בתניא ע"ז אמרו דייך מה שאסרה תורה ואדרבה בכל מה שיעשה להרחיב דעתו ולא לסגף א"ע שלא למעט בעבודתו של מקום כמארז"ל צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותי'. אבל מי שנפשו צמאה צריך לקדש א"ע כנ"ל. וזהו וידבר משה שהוא שושבינא דמלכא (ועיין בפ' אמור מזה באריכות) אל ראשי המטות שהן עיני העדה ובחי' מוחין דנוק' כנ"ל. והיינו שנת והמשיך להם הכח שאיש כי ידור נדר וגו' יהי' זה הדבר אשר צוה ה' אברין שנתן כנ"ל, ולפי שהכח הזה בא לכל ישראל ע"י ראשי המטות לכן יש בראשי ב"י הכח לעקור את הנדר עפ"י דעתם. וז"ש הוא אינו מיחל אבל אחרים מיחלין וכו' וכמו שהוא הדין בראשי המטות מעין זה ממש הוא באיש לאשתו ואב לבתו. כי הנה ידוע מ"ש ברא כרעא דאבוה (ולא ברתא) ואעפ"כ נדרי הבן אינו יכול להפר וגם אין יכול למכור את בנו והבת שאין לה בחי' זו דכרעא דאבוה. ולכאורה נראה שאינה מקושרת עם אביה כמו הבן. והאב מוכר את בתו ומפר נדרי'. אמנם היא הנותנת דברא שהוא כרעא דאבוה היינו חלק ממנו ממש והוא אינו מיחל לעצמו וגם אין לו כח וממשלה עליו למוכרו דמאי אולמא דאב מבן. שגם כי זה הראש וזה הכרעא מ"מ עצם אחד הן. וכשבא הבן בגוף בפ"ע אין פועל בו כלום רצון ושכל ומדות של האב כי כבר יש לבן רצון ושכל ומדות לעצמו. אבל בבת אמרז"ל אבא יסד ברתא וכמ"ש במק"א המשל ודוגמא לזה במ"ש חייב אדם לומר בלשון רבו שע"י שישמור הדברים כסדרן בלשון רבו יוכל למיקם אדעתא דרבי' בתר מ' שנין עכ"פ. לפי שנקודת החכמה דדעתא דרבי' גנוזה ומלובשת בסגנון לשון רבו והנקודה הזאת היא סיבת ועילת סדר הדברים והלשון. ככה האב הוא סיבת ועילת הבת בכל כחות שלה באופן שחיות הנפש בגוף שלה הוא נמשך ע"י האב כהמשך המסובב מן הסיבה. ולכן יש לו רשות למוכרה בקטנותה (ומה שאין יכול למוכרה בימי נעורים הוא כענין מ"ש במק"א בענין מט"ט שנק' עבד ונער והוא בחי' לבושין תקינת לון והן לבוש של עצמו ולא לאחר ואין כאן מקום להאריך בזה). וגם הנדרים שלה שהן מה שהיא באה לקדש א"ע א"א לה לקדש א"ע מבלי הסכמת ורצון האב. והאיש דוקא מקדש את בתו קטנה ונערה. וכן בבעל שהאשה נקנית לו ואשתו כגופו דמיא וכמו שאין הגוף עושה דבר אפילו מה שהוא רצון הגוף לבד מבלתי עילת וסיבת הנפש שנותנת בו אפי' חיי הגוף וכחותיו. לכן הוא שליט ומושל עלי' ולא תוכל לקדש א"ע במותר בלא הסכמתו (ודוקא בנדרים, שבינו לבינה שלזה היא קנוי' לו וגם נדרי עינוי נפש שדוקא כי מה שאשתו כגופו דמיא הוא בבחי' הנפש וחיות שלה אבל הגוף גוף אחר הוא, וכמ"ש במק"א באריכות פנימית ענין זה) וזהו שכאן הוא אומר אלה הדברים בין איש לאשתו בין אב לבתו לפי שכאן הודיעה התורה אותם עצם החבור שלהן כנ"ל וכל שבח נעורי' וכל מלאכות שאשה עושה לבעלה הכל הוא רק הנמשך מהנ"ל. וסמך ענין לו נקום את נקמת ב"י מאת המדינים וגו' וכל הנ"ל בהערות. הנה נת' בפ' פינחס ענין החימה והקנאה שהקנאה היא כמו אשה מתקנאת בירך חברתה שהקנאה היא מחברתה והחימה הוא על הבעל הגורם ועושה הקנאה. אך אם הבעל מחבב לאשתו הראשונה הרבה יותר מן השני' אז סרה החימה מעל הבעל והקנאה עדיין ישנה קצת על צרתה. ואם הבעל מגרש את השני' אז סרה גם הקנאה לגמרי. אולם אם איש אחר הוא שגרם לה שישא הבעל את צרתה אזי החימה עיקרה על אותו האיש ואף אם הבעל יגרש השני' לא תסור החימה מן האיש הגורם עד שיעשו בו נקמה. וכן הוא הענין פינחס השיב את חמתי מעל ב"י ולא כליתי בקנאתי. בפ' פינחס נת' שהקנאה היא לכנס"י פי' לבחי' הכניסה שמכניס הוא ית' א"ע כבי' לשכון בישראל ועי"ז יכולים להמשיך מן הקדושה אל החיצוני' והחימה היא על. בנ"י שבגופים. אמנם יותר נכון לפי המשך לשון הענין לומר שהקנאה תחשב לשכינה ששוכנת בישראל ואם הם חוטאים ממשיכים מן השפע הראוי לה אל החיצונים ח"ו. והחימה נכון לפי הלשון לכנותה טל בחי' כנס"י שהיא היא בנ"י שבגופים ומ"ש הושע החליפם באומה אחרת היינו לעשות לו כנס אחרת ח"ו והחימה על כנס"י הוא כמו במשל החימה על הבעל. וכשקנא פינחס ומסר נפשו על קנאת השכינה ה"ז כמו שהבעל מחבב אשתו הראשונה כנ"ל אף כן נמצא בכנס"י מי שמחבב מאד לשכינתו ית' במס"נ ובזה השיב את החימה שלא תבא לכלות את ישראל ולדחותם מהיות כנסיתו והקנאה הוסרה באיש ישראל המוכה ואשה המוכה דהיינו כמש"ל שם שנדחו מכת כה ה"ד כמשל שמגרש את האשה הב'. אך החימה הוסרה מטל ישראל אבל על המדינים שגרמו כל הענין הקנאה עדיין החימה קיימת לנקום נקמה. ומ"ש נקמת ב"י כי לשכינה כבי' אין שייך נקמה כי אם רבו פשעיהם מה יעשו לו ית' והנקמה על כ"ד אלף מישראל שמתו במגפה והשכינה מצטערת עליהם:
8
ט׳ויש לכוון ענין זה עם נדר ושבועה ואיסר. ג' בחי' האמורים בפ'. והנדר כפמשנת"ל הוא כמשל נער בן טובים וגדולים שהוא אוחז מעשה נערות ככל הנערים. ואם ישים אל לבו שאין דעתו של אביו נוחה הימנו בהדבקו במעשה נערות תיקר בעיניו לעשות נח"ר לאביו למען ילך בדרך טובים ולא בשחוק הנערים. והדמיון לענין השבועה כפמשנ"ת הוא כשהנער שם אל לבו בדרך זה הגם שכל הנערים עושים כמעשהו אך הוא שהוא בן גדולים וטובים אין ראוי לו לעשות כמוהם. אך ענין האיסר לכאורה אין לו מקום כלל כי הוא עושה את המותר ופטור להיות אסור וקשור בידי החיצונים נגדו וכן אם אוסר על. זולתו ה"ז אסור בידי החיצונים לעומתם של האחרים. אבל הנה זה הוא דומה לענין הנקמה הנ"ל שכשאוסר אותו הדבר ומוסרו ביד החיצונים הוא בכדי סיד ה' תמצאנו שם ויהי' בו מצות הפרישה ממנו ארחות הוי' ממש ככל המצות ועי"ז עולה הניצוץ הקדוש שבו ונכלל בקדושה ויפרד הניצוץ מן החיצונים. וענין הנדר הוא כדמיון השבת החימה ע"י פינחס וכמשל שמחבב את האשה וכן כבוד אביו שיקר בעיני הנער ודמיון לשבועה שהוא כפי המבואר ועפ"י המשל שבודל א"ע מאותו הדבר הוא כענין איש ישראל המוכה וכו' הנ"ל. ולזאת אמר ה' למשה דוקא שהוא ינקום נקמת ב"י כמשנ"ת בענין הנדרים והאיסרין שע"י משה דוקא בא הכח לראשי המטות ולישראל שיוכל להמשיך בחי' ארחות הוי'. כמ"כ לתת נקמת ה' במדין שהוא ית' הנוקם נקמתם דוקא מה שהם עצמם אין להם כח ע"ז כמובן מדמיון הנדרים ומשלים הנ"ל ואין להאריך בזה. ולכן שלח חלוצי צבא שנחלצו עפ"י ראשי המטות והשבטים אלף למטה ואת פינחס שהוא הי' הקנאי הוא יהי' גם הנוקם. וקל להבין:
9
י׳וז"ש ואחר תאסף כי הנה דוקא בדהמ"ד שהוא פ' הארה כנ"ל כ"פ ועד הטבע שבגוף ונה"ט לא הגיע ענין ושכנתי וכו' היו צריכים לשושבינין תמיד משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא. אבל לעת הבנות פ' העקרי שהוא לתת את הארץ הכנעני וגו' דהיינו שתהא שכינה בישראל גם בטבעיית גופם. שוב אין צורך לשושבינין כידוע ההלכה שאחר יום א' לנשואין שוב אין דין שושבינות והיינו שאחר היחוד הגמור בין איש לאשתו כיום תמים יש להם תבור וקירוב עצמי וטבעי מהות במהות וא"צ לממוצע שיחברום ע"י הארה וכח. רק נקמת מדין שלא ירשו ישראל נחלתם במדין כ"א לעשות נקמה בהם להוציא מתוכם את השבי ואת המלקוח ככל הנ"ל זה הוצרך להיות ע"י מרע"ה דוקא לתת נקמת ה' במדין כנ"ל. ואח"כ נאמר תאסף אל עמך. כי ע"י המספר ב"י שנמנו בפ' פינחס כבר נבנה פ' העקרי הנ"ל וזכו למה שהי' באדה"ר ויפח באפיו נשמת חיים שהוא בחי' אלקות ממש כנ"ל דהיינו חבור מהות במהות הנ"ל. אך לא זכו לבחי' זו ממש כ"א אחר התנחל ב"י ארץ סיחון ועוג בירושה ממש. והוא עפמשנת"ל פ' בלק ענין מה שבין ארץ סיחון ועוג בעבר הירדן ובין א"י שמעבר לירדן והלאה. שבחי' א"י הוא מדת צדיקים גמורים שיצ"ט שופטן. ועבר הירדן הוא ענין לאכפי' לסט"א שנמצאת שם רק שהיא כפופה וז"ש סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון וכו' עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות פי' גם עתה אחר הכיבוש אלא שנכבשו. ע"ש שנת' שמזה אסתלק יקרא דקוב"ה ואסתלקותא דא יתיר מכולא ולכך הוצרכו ישראל להיות בהם גם בחי' זאת. ובנפש היינו בחי' המדות הרעות דגאוה וגסות וכעס ותאוה יתירה ונצחון וכו' שכשהם מושלים באדם אפילו לפרקים רחוקים ובשאר הימים הוא תמים בדרכו עדיין אין נשמתו שלימה עד שיהא הוא שליט על המדות ואינו משתמש בהם רק לצורך דוקא כמשנ"ת שם לזרוק מרה בתלמידים ולמרמי אימתא אאינשי ביתא ושלא לישב בכנסיות של ע"ה וכדומה שת"ח צריכים סלסול בנפשם ואז תוכל נשמתו להיות שלימה ממש ואתם הדבקים ממש בה' אלקיכם מהות במהות כנ"ל. וזהו שדוקא אחר שהזכיר ששבט ראובן וגד ומנשה לקחו נחלתן בעבר הירדן מזרחה. אז דוקא נאמר אלה מסעי ב"י אשר יצאו מאמ"צ לשוב אל שרשם ומקורם הראשון באדה"ר ויפח באפיו נ"ח ככל הנ"ל וז"ש ואלה מסעיהם למוצאיהם כלומר לשרשם הנ"ל דויפח באפיו כאמור. ועם משנ"ת בענין הנדרים שהוא כח אתער' דלתתא בבחי' הנוק' יש לפרש המדרש הנ"ל אל תהי פ' נדרים קלה בעיניך עפ"י הידוע בסהק"ב דדעתן של נשים קלה (בבחי' ה"ג לבד שהן ה' הויות שעולה ק"ל) ולכן סד"א שגם הפ' הזאת היא בבחי' קל לבד. לז"א שהרי סנהדרי גדולה נהרגו עליה והסנהדרין הן הן עצמן עיקר בחי' הנוק' ומוחין דילה. אלא ודאי דאע"ג דכתיב בה אל ראשי המטות אך אח"כ הוא נעשה זה הדבר אשר צוה ה' כמשנ"ת לכן הרי היא ככל הת"כ דאורייתא וקוב"ה דוקא כולא חד. ביאור הדברים יש לבאר קצת פי' ענין אורייתא וקב"ה כ"ח ופקודין הן אברין דמלכא עמ"ש בתניא פ"ד. והענין כמו שהתקשרות הנפש בגוף שהוא בנקודת פנימית הלב היא היא בעלת כל הכחות שבגוף שממנה ועל ידה הן נאצלים ומתפשטים מכח מהו"ע הנפש. ככה התורה היא שרש ומקור המצות שממנה נמשך כח המצות בישראל כנז"ל כ"פ. ונת' ג"כ בכ"ד שזהו כח המצות דעשה ול"ת שאם בחוקתי תלכו הרי ברכה נמשך מזה. וא"ל הרי קללה. וכן ונכרתה הנפש זהו כח המל"ת. והן הן אברין דמלכא. וכמ"ש אני ה' עושה כל היינו בחי' העשי' ופעולה בעולם. אבל אורייתא וקב"ה כולא חד שהוא בעל הכחות דמצות כנ"ל שהן מקבלין מן התורה. וכמו שכתוב ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למלך ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו' היינו שאם עם הארץ לא יעשו בכח המצות שיש בהם כנ"ל ושמתי אני את פני היינו שהוא כבי' במהו"ע יפנה לחזק כח הל"ת והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו וכן הוא בסנהדרין שהתירו לו לצדקי' השבועה ואף שהי' להן צד היתר אך עידן ריתחא שאני ולכן נתגלגל העונש עליהם מן התורה מה שלא הי' בכח המצות כי פירוש המצות ניתן לסנהדרין אפי' יאמרו על שמאל שהוא ימין אבל כשאמר להם נ"נ פרשו לי את התורה וכשהגיעו לפ' נדרים וכו' והיינו משום דאורייתא וקב"ה כולא חד כנ"ל והבן:
10
י״אנקום את נקמת בנ"י מאת המדינים אחר תאסף וגו'. משמע שזה תלוי בזה. ויאמר משה החלצו מאתכם אנשים לצבא לתת נקמת ה' במדין והקב"ה אמר נקמת בנ"י ומשה אמר נקמת ה' ובפ' פינחס אמר צרור את המדינים כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו על דבר פעור וע"ד כזבי המוכה ביום המגפה אין מובן למה הוצרך לפרש שהוכתה ביום המגפה ושם קודם לכן פינחס וגו' השיב את חמתי מעל בנ"י ולא כליתי את בנ"י בקנאתי דמשמע שלולא פינחס הי' ח"ו מכלה את בנ"י וא"כ למה אמר ס"פ בלק קח את ראשי העם והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל. בגמ' מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתיך וגו' קינה מבע"ל. אלא אמר שירה על ששפך חמתו על העצים ועל האבנים ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר כו'. כן הוא בפרש"י קדושין ל"א ע"ב. וי"ל בזה וכי על העצים והאבנים לבד שפך חמתו והלא גם נתנו את נבלת עבדיך וגו' בשר חסידך וגו' שפכו דמם כמים וגו'. בגמ' פסחים אמר לו הקב"ה להושע בניך חטאו אמר לו העבירם באומה אחרת א"ל הקב"ה קח לך אשת זנונים וילדי זנונים כו' ואח"כ אמר לו בדול עצמך הימנה אמר יש לי בנים ממנה כו' א"ל הקב"ה ומה אתה שאשתך זונה ובניה זנונים וכו' כך. ישראל שהם בני בני בחוני כו' ואתה אומר העבירם כו'. כיון שידע שחטא התחיל לבקש רחמים על עצמו. א"ל הקב"ה עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל ובטל מהן שלש גזירות כו' ובקש. רחמים ובטל גזירה והתחיל לברכם. והענין תמוה מאוד הושע הנביא יאמר דבר זה והלא כמה בריתות נכרתו בין ישראל לאביהם שבשמים. גם י"ל שא"ל הקב"ה להושע בניך חטאו על מה ולמה נקראו בנ"י בניו של הושע הנביא הלא אין קורין אבות בניך לשלשה:
11
י״בומקנה רב הי' לבני גד ולבני ראובן כו' עטרות ודבון כו' ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה כו' אל תעבירנו את הירדן ויאמר להם משה האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה ולמה תניאון כו' וכו'. האריך בתוכחה תרבות אנשים חטאים כו' ולא רחוקה היא מה שהשיבו לו ונתפייס תיכף. ולמה לא המתין להם מה יענו על מ"ש להם האחיכם יבואו כו' שבודאי צריכים הם להשיבו דבר של טעם ע"ז וכי מפני שלהם מקנה יהיו הם קודמין לכל אין הדעת סובלת זאת. גם מ"ש ולמה תניאון כה עשו אבותיכם כו' הלא הם בני גד וב"ר אדרבה בודאי יחזקו את לב כל העם שכל הארץ נתונה היא להם באין ספק שאל"כ אין מקום כלל לבקשתו בשום פנים. בפסוק איכה כל רודפיה השיגוה בין המצרים בין י"ז בתמוז שהובקעה העיר לט' באב שנחרבה הבית. משמע שקודם בקיעת העיר ולאחר חורבן הבית אין האויבים יכולים להשיגה רק בין המצרים דוקא השיגוה:
12
י״גהנה בכוונת בריאת העולמות נאמרו שני טעמים מקובלים. הא' שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. ב' שיהי' ענין מלוכה דאין מלך בלא עם (משא"כ כשהי' אא"ס ב"ה ממלא כל החלל כידוע). ובמדת המל' נראה לעין שיש בזה ב' מדרי' וענינים פנימי' וחיצוני'. כי הנה גם עתה מלכותך מל' כ"ע וגם בשני אלפים תהו קודם שבא אאע"ה ה' מלך עולם ועד. רק שזהו רק חיצוניות מדת המלוכה ועיקר המלוכה הוא כשאת רוח הטומאה יעביר מן הארץ והי' ה' למלך על כל הארץ וראו כל בשר יחדיו כו' כידוע כמ"כ יש להבין שגם בבחי' להיות לו דירה בתחתונים ישנן לב' בחי' הנ"ל שגם בשני אלפים תהו ג"כ י"ל דירה בתחתונים שעכ"פ הוא לבדו הוא מנהיג התחתונים ועליונים ומי יאמר לו מה תעשה רק שהנהגתו זאת (אשר בעצמה אין בה שום שינוי). משתנית היא לענין התגלותה לעיני העולמות ע"פ מדות צו"מ וכו' כמ' בכ"ד. אך אין זו דירה ממש כי פנימי' המכוון בדירה הוא להיות מהו"ע נגלה בעולמות והוא ע"י מ"ת ובנין בהמ"ק שאז הוא בכל רמ"ח איברי' וכו' דילי' בא בקרב ישראל ותורתי בלבם ובאו לידי מדה זו כידוע וזהו בבחי' הוי' דכורא והשכינה בבהמ"ק היא בבחי' הנוק' וע"ז נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דוקא. מבואר דבחי' זו"נ בחיצוניות הוא לענין התהוות העולמות והנהגתן גרידא ובחי' הפנימי' הוא בישראל עמו דוקא. ובמ"א מבואר באריכות דבחי' החיצוני' היינו זו"נ הן בבחי' אחור באחור. אבל בחי' הפנימי' הוא בבחי' בנין הנוק' וחזרתה פב"פ. ונגד ב' הבחי' הללו יש זלעו"ז. נגד בחי' החיצוני' הנ"ל הוא מ"ש כי הנה אויביך הוי' והיינו שכופרים בו ית' לגמרי כענין מ"ש פרעה לא ידעתי את הוי' ואומרים שאין הנהגה כ"א לכו"מ. ויש בחי' אויבי ישראל כמ"ש בדה"י ב' כ' כי נלחם ה' באויבי ישראל וכן במגלת אסתר אשר שברו אויבי היהודים והיינו מה שהם מתנגדים לבנין הנוק' כידוע בענין המן ואחשורוש בסה"ק ובמ"ח. וזהו ענין גלות השכינה וביטול בנין פרצופה ח"ו. דרישא שכיב לעפרא וזנבא שהן הכו"מ וכו' שליט ומחי. אבל כשזו"נ בבחי' פב"פ אז ישראל אינון שליטין וכו' ואפי' ההנהגה דחיצוניות מתנהגת על ידם דוקא. וידוע ענין התשובה שמהפכת מדה"ד למדה"ר. כי התשובה היא עד ה' אלקיך בבחי' מהו"ע ופנימי' רצה"ע ב"ה שחפץ חסד הוא וכולו הטוב והמיטיב רק שהטוב ההוא מלובש בצו"מ וכו' ואינו מתגלה כ"א על ידם וע"י התשובה עד ה' ממשיכים מן החפץ חסד להמתיק דיני הצו"מ ואז יבוא החפץ חסד גם בגילוי בעולמות וכן תפלתן של צדיקים נמשלה לעתר להפך מדה"ד למדה"ר כענין התשובה. ומזה הוא משרז"ל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש רחמים היינו מפנימי' הרחמים רבים וחפץ חסד הנ"ל ודוקא חכם וגדול הדור הוא שיכול לעלות ולהמשיך הרחמים רבים למעלה באלקות מן בחי' הוי' ב"ה דכורא למדת המל' ממכ"ע. אך כ"ז עדיין באלקות. ולהיות שהוא ית' מייחד מלכותו על עמו ישראל. וישראל במדו"מ שלהם מסט' דקדושה אלקית הם ממשיכים את אור החסדים דדכורא אל הגילוי בעולמות כפי בחי' הישות ופירוד דבחי' העלם ועולם שלהם (ונק' דעת תחתון דעולמות). ואם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום אזי ח"ו ממשיכים את השפע הנמשך ע"י גדולי ישראל בעבודתם ביחודים עליונים כענין תשובה ותפלה הנ"ל (וכידוע בכתבים ובכ"ד שתפלת שחרית דכל יום יש בה מעין בנין הנוק'. והנסירה דעשי"ת והיינו לגדולי ישראל דוקא) באופן שכל ישראל הם ממשיכים אל בחי' הדעת תחתון דעולמות את כל מה שפועלים גדולי ישראל בעבודתם ביחודים עליונים נמצא שההמשכה אל הד"ת הוא בבחי' תולדותיהן של הצדיקים העליונים להתגלות בעולמות ואם ח"ו אין ישראל עושים רש"מ מחזקים כח אויבי ה' וגם כח אויבי ישראל (ונז"ל שענין אויבי ה' הוא כענין לא ידעתי את הוי' דפרעה. ואויבי ישראל היינו שגם כשמודים שהוא ית' שליט בעולמו כרצונו היינו שהוא יכול לעשות בעולמות כרצונו הנעלם מכל עליונים ותחתונים אבל עכ"ז הם אויבי ישראל שלא יומשך השפע לעולמות כ"א ע"י סדר השתל' דע' שרים וכו"מ). וזהו בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור כלומר שחפשו ובקשו תחבולות להכשיל את ישראל בע"ז דפעור דוקא שהוא המשכת החיצוני' דוקא ובבחי' פריקת עול לגמרי (ודמיון לזה הוא הליכת אחר ההבל ודברים בטלים ומי אדון לו כו' כידוע) שבזה נותנים כח לאויבי ה'. ועל דבר כזבי בת נשיא מדין הוא המשכת השפע דקדושה לבת אל נכר ובזה מגבירים בחי' אויבי ישראל וכמשי"ת אי"ה לפנינו ועפ"ז י"ל שזהו שאמר לו הקב"ה להושע בניך חטאו פ' בניך הוא כנ"ל שתולדות עבודתן של צדיקים ביחודים עליונים בא לד"ת דעולמות ע"י ישראל ובבחי' זו הם נקראים בנים להושע שהי' אז גדול הדור והם חטאו להמשיך השפע ליניקת החיצונים והקליפות והרי הם מקלקלים תיקון חיצוניות העולמות. ולא די שאין מתקנין התיקון הראוי ע"י קיום תומ"צ בבחי' הפנימי' אלא שאפי' התיקון דחיצוניות שע"י המשכת החסד עליון בנוק' הם חוטאים ופושעים בו. אמר לו העבירם באומה אחרת. פי' שענין יחוד מלכותו בבחי' חיצוניות העולמות יהי' לאומה אחרת שאינן עלולין כ"כ לחטוא (כי השטן ויצה"ר מתגרים בישראל יותר ויותר מפני שבהם הוא גם כת תיקון הפנימי' והמשכתו לחיצוני' משא"כ באומה אחרת שלא קבלה התומ"צ לא יהי' בה רק תיקון החיצוני' וע"ז אין הקטרוג כ"כ). ויבוא השפע שתקבל הנוק' מדת מל' ממכ"ע ע"י היחודים דגדולי הדור להדיא בעולמות. ואז גם תיקון הפנימי' שע"י ישראל יהי תלוי קצת בהמתקת הדינין עליונים ע"י היחודים הנ"ל בתיקון חיצוניות [הסבר ע"ד דוגמא כמו אם ע"י רוממות המזל של איש ישראלי בינוני (לאפוקי רשע וזה פשוט) יקיים תומ"צ ביתר שאת ועז]. נמצא שלא עלה על דעתו של הושע שיבטל מישראל ח"ו הכריתות ברית לקבלת התומ"צ וקיומן וכל תיקון הפנימי' רק תיקון החיצוני' יהי' שלא על ידיהם. אך אעפ"כ ע"פ הדברים הללו נגזר עליהם שלש גזירות והן שמות הבני זנונים כפירשיז"ל יזרעאל היינו גלות. ולא עמי. ולא רוחמה. לא עמי הוא דברי הושע ממש שיחוד המדות מל' מחכ"ע לא תהי' על ידיהם. לא רוחמה שזהו כמ"ש לא אוסיף ארחם עוד את בית ישראל היינו שהיחודים עליונים הנ"ל לא ימשיכו הרחמים וחפץ חסד ק לענין תיקון החיצוני'. יזרעאל הוא הגלות שישראל גלה יגלה מעל אדמתו הוא ביטול ח"ו בנין פרצוף הנוק' שהוא עיקר ויסוד ענין תיקון הפנימי' כנ"ל שלא יהי' בבחי' בנין. שדרך כלל ענין הבנין הוא שיהי' הוא הנותן כח ועוז לישראל לקיום התומ"צ. ותוס' הכח הזה לא יהי' ולא יבוא להם מחמת גלות השכינה. שהוא כמשל מלך אדיר במהו"ע אם שונאיו מקיפים אותו ואין נותנים שום מקום להתפשט שם בכבוד מלכותו עמד הושע והתפלל וביטל הגזירות הנ"ל וברכן לישראל והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו. וזרעתיה לי בארץ. ורחמתי את לא רוחמה. ואמרתי ללא עמי עמי אתה. ע"כ בגמ'. הנה הברכה דונקבצו הוא נגד גזירות הגלות הרמוז בשם יזרעאל וא"כ מהו שאומר כאן וזרעתיה לי גם מקודם אמר במקום אשר יאמר להם לא עמי עתה יאמר להם בני אל חי וה"ז ביטול הגזירה דלא עמי ומהו שחוזר ואמר ואמרתי ללא עמי עמי אתה. וגם שינוי הלשון מבני אל חי לעמי אתה. אמנם י"ל שזהו ענין כל רודפיה השיגוה בין המצרים דוקא הנ"ל. דהיינו כשבהמ"ק הי' עדיין קיים והי' בנין הנוק' גם בעצים ואבנים דבהמ"ק כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם היינו בתוך בנ"י. וחומות ירושלים כבר נפרצו. אז השיגוה הרודפים כמשל המלך הנ"ל שאין לו מקום להתפשטות כבוד מלכותו כלל. אבל כשהיו עדיין החומות קיימות אף שהיו הרודפים צרים עליה מבחוץ לחומות הרי עדיין נק' בשם עמי כי הושע חזר והתפלל שלא יעבירם באומה אחרת והיתה מדת המל' מיוחדת על ישראל אע"פ שחטאו ופשעו ועיקר השפע הי' נמשך על ידיהן וה"ז בחי' התפשטות מלכותו ושכינתו בבהמ"ק. וכן כשחרב בהמ"ק ושפך חמתו על העצים והאבנים וישראל גלו מעל אדמתם אעפ"כ לא זזה השכינה מישראל בבחי' נשמות דישראל, ובחי' תיקון הפנימי'. וגם החיצוני' נמשך על ידם דוקא כפי האמת כענין רישא כפוף לעפרא ומן כח הרישא דוקא הוא מה דזנבא שליט ומחי היינו שהע' שרים הם מקבלים רוב השפע ולישראל אין נותנים כ"א התמצית כידוע. וה"ז הוא מקום שיאמר עליהם בפי העמים לא עמי אתם אף על פי כן היתה הברכה שחזר וברכן הושע שגם באותו המקום יאמר להם בני אל חי וכלומר שיש בחי' בנין הנוק' בישראל בשלימות רק שהוא בבחי' שלמעלה מעולם הזה הגשמי ואין שם מקדש דעצים ואבנים. אם כן לא השיגוה הרודפים כלל כי הוא מתנשא למעלה למעלה מהם ומהמונם. וישראל הם בני אל חי בתיקון הפנימי' וגם בחיצוני' הן הן בחי' הרישא כנ"ל אלא שלמטה הוא כפוף לעפרא. וזהו ונקבצו בני יהודה וישראל יחדיו בבחי' הרוחני' והנשמות. אלא שבעוה"ז הגופני וזרעתיה לי בארץ בבחי' הגלות וכמארז"ל כלום אדם זורע אלא כדי שיתוסף והיינו שגרעיני הזרע נרקבים ונקלטים תוך בחי' כח הצומח שבארץ עד שיתוסף צמיחה רבה. וכן הוא ענין גלות השכינה וישראל לברר נצוצין כידוע בכ"ד. ורחמתי את לא רוחמה היינו שתוס' השפע מהתעוררות הרחמים והחסדים העליונים ע"י היחודים דעבודת גדולי ישראל יהי' דוקא לישראל בבחי' הפנימי' והחיצוני' אלא שהחיצוני' הוא בבחי' זריעה כאמור (ומ"ש עוד ואמרתי ללא עמי עמי אתה הוא לע"ל שיהי' יחוד מלכותו על עמו ישראל גלוי גם לעיני העמים). אבל בין המצרים שהשיגוה הרודפים וכמו שהיא שוכנת בבהמ"ק שלא חרב עדיין אין לה מקום להתפשטות כלל ה"ז כמו בחי' אחור באחור הנ"ל ודירתו ית' בתחתונים גם בבחי' שכינתו הכל הוא כעין משנ"ת בשני אלפים תהו שלא בא אאע"ה עדיין לעולם ולא הי' זכר לשם ישראל עם ה' אלה בעולם וכענין אויבי ישראל הנ"ל. ובזה יובן מזמור לאסף הנ"ל ששפך חמתו על העצים ואבנים וביטול בנין בהמ"ק התחתון והשכינה עלתה למעלה ומתייחדת בישראל למעלה ובבחי' הפנימי' בבחי' בני אל חי הנזכר. אז ישראל בעמדם יעמודו אברין דשכינתא בבחי' הפנימי' דבני אל חי אף שבחיצוניותם הם בגלות ורישא כפוף לעפרא כנ"ל. משא"כ אם לא הי' שופך חמתו לבטל בנין דעצים ואבנים לא הי' לישראל מקום קיום והעמדה כי הרודפים השיגוה והקיפוה שלא יתפשט ממנה שום התפשטות אור לישראל:
13
י״דועד"ז יובן ג"כ מ"ש צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם כו' דפ' פינחס ויתפרש לשון צרור מל' ויצר אותו שמשים עליו דבר המעלימו (בל"א אטאקירין בעניני מלחמה). שאין המוקף (אטאקירטער) יכול לעשות שום פעולה ולא יזוז ממקומו. ככה יובן שאמר לו הקב"ה למשה שבעודנו חי בכחו פני חמה ישתדל בבנין פרצוף הנוק' בשלימות ויבטל ענין מדין הצורר בנכליו לבטל הבנין ח"ו וז"ש כי צוררים הם לכם ר"ל שהם סובבין ומקיפין אתכם (אטאקירין הנ"ל) כענין השגת הרודפים הנ"ל. רק שאמר לו הקב"ה שאין כחם של המדינים יפה עתה ויוכלו בנ"י בכחו של משה אדרבה לצור אותם כלומר להתגבר עליהם (אטאקירין זיי). כי מה שהם צוררים אינו רק בנכליהם בתחבולות והתנכלות להכשיל את בנ"י עד שמן המכשול שיכשילום יוכל לבא אל הפועל מה שרוצים להיות צוררים ולבטל הבנין כנ"ל וכענין אויבי ישראל. ומפרש מה הם הנכלים שהתנכלו (בכדי לבאר מה שבאמת נהפוך הוא ואדרבה ישראל ביכולתם לצור את המדינים) הוא ע"ד פעור וכנ"ל הפי' שזהו כענין אויבי הוי' ולא אויבי ישראל אך התנכלות ותחבולה הוא לבוא לבחי' אויבי ישראל, וע"ז כבר נא' קח את ראשי העם והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל פי' שבבחי' הוי' ב"ה שלא ישוב להיות הדירה בתחתונים כמו בשני אלפים תהו וכנ"ל. כי עי"ז ישוב מהחרון וברית אבות לא תמה. ועל דבר כזבי בת צור אחותם שזהו ממש ענין אויבי ישראל אחרי שממשיכים שפע ישראל בבת אל נכר וכנ"ל (וזה אינו מתוקן במה שישוב החרון אף מישראל כי החרון אינו רק, מענין פעור וזה החרון כבר שב כאמור). ועז"א ולא כליתי את בנ"י בקנאתי. כי הקנאה הוא על שהם ממשיכים השפע הקדוש השייך לשכינתו ית' בתחתונים לבעול בת אל נכר ומחמת הקנאה הזאת הי' עושה שיסתלק ענין השפע הקדוש מישראל לגמרי כענין, משנ"ת בהשיגוה בין המצרים ומזמור לאסף כו', אך פינחס השיב גם חמת קנאה זו ולא עלתה ביד המדינים לפעול ענין צוררים הם לכם בפו"מ. וז"ש שההתנכלות שלהם היתה עוד ע"ד כזבי וגם היא הוכתה ביום המגפה ולכן היכולת בידך להיות צרור את המדינים דוקא פי' להתגבר עליהם ולהקיפם שלא יהי' להם מקום להתנכל עוד ועי"ז והכיתם אותם. והיינו ע"י שיתחזק משה בכחו לחזק את בנין הנוק' ושכינה בישראל דפ' דור שנכנסו לארץ כמ' בכ"ד. ולכן תיכף אמר שאו את ראש בנ"י וידוע בסה"ק שזהו ענין בנין הפ' וכנז"ל בפ' במדבר וה"ז כדוגמת ענין בנין החומות ירושלים שמונעים את החיצונים בל יוכלו יגעו בישראל ח"ו ואדרבה והכיתם אותם. וז"ש בפ' מטות נקום את נקמת בנ"י מאת המדינים ענין הנקמה הוא ביטול אותו המציאות שקבל ממנו צער עד שלא ימצא זכרו בעולם ויהי' הדרך פנוי לפניו לפנות לכל אשר ירצה ויהי' שפוי בכל ולכן יש בלשון נקמה קצת מלשון מקום לומר שע"י הנקמה יוכל הנוקם להתקומם בכל מקום שהי' המנגד מנגדו ומצערו. וז"ש נקום את נקמת בנ"י מאת המדינים המתנכלים להם כנ"ל ויהיו ישראל מתקוממים בכחם גם במקום שהי' אפשר להתנכל להם. ולהסביר הענין יובן שלשון מדינים הוא פירוד כמו אשת מדנים לשון מריבה שהוא תכלית הפירוד והוא דוקא מניצוצות קדושה שנפלו אל הפירוד וכמ"ש במ"א ע"פ אויבי איש אנשי ביתו שאויבי האדם באים עליו מניצוצות שנפרדו ממנו ומתלבשים באויבים הרודפים אותו וכידוע ענין זה בספרים. וכן הוא בטיפות זרע שיצאו מן האדם לבטלה הן מתנכלים תמיד עליו להכשילו. בין בבחי' פעור שהוא כענין פריקת עול מ"ש והליכה אחר ההבל כנ"ל וזה כענין אויבי הוי'. בין בבחי' יניקת החיצונים ממנו עוד יותר על ידי מעשים לא טובים וזהו כענין אויבי ישראל שזהו מונע גדול שלא יוכלו להמשיך הקדושה דתומ"צ בעולמות. וגם אם יכריח א"ע לעשות מעשים טובים ותומ"צ לא יעלו לרצון להמשיך הקדושה האלקית בעולמות ע"י המעש"ט שלו כ"א ע"י שיקדים תשובה עילאה ביגיעת נפש להשיג היטב דאיהו סוכ"ע וממכ"ע וכולא קמי' כלא עד שיהי' מציאות האדם בעיני עצמו כמציאות בטל שאין בו ממש וזה נק' הפשטת הישות והגסות דהרגשת עצמו המוטבע באדם וייחד כל מעשיו לש"ש אז ירצה לפני ה' להיות נח"ר לקונו מעבודתו וממילא תמשך הקדושה אלקית ע"י מעשיו הטובים. וכדוגמא זו יובן שכשאמר הקב"ה למשה נקום את נקמת בנ"י דהיינו כנ"ל שלא יהי' להם מונע לבנין הפרצוף (וז"ש אחר תאסף אל עמך כלומר אחר שיכונן את פרצוף רחל דור שנכנסו לארץ ויהי' יהושע פני לבנה מכניס). ויאמר להם משה החלצו מאתכם כלומר שיפשיטו את עצמם מישות שלהם לגמרי רק לתת את נקמת ה' במדין על ידי זה דוקא יתוקן הפרצוף שלהם בשלימות כמובן מן הדוגמא הנ"ל. וענין שלימות הפרצוף הזה מבואר על פסוק לתת את ארץ הכנעני כו' שהוא מסירת המדות הטבעיי' שבגוף דעולם הזה שלא יהיו נפרדים מהרגשת אמונה אלקית ונק' בשם טבע יהדות האמתי (אידעשי נאטור). והוא שלימות הארת הנשמה האלקית תוך לבושי נפש השכליית והחיונית דארץ ישראל. ובזה שוכנת השכינה וישראל אברין דילה שהוא ענין כח אלקי ממש נוסף על כח הנשמה להמשיך קדושת התומ"צ בעולם בבחי' ממכ"ע (היינו בעוה"ז לעשותם בבחי' התפעלות האדם מבחי' השכינה הנק' התפעלות אלקית כידוע). מעין ודוגמא קצת למ"ש באדה"ר שהי' אומר לבהמות וחיות באו נשתחוה כו' כידוע. אמנם ארץ סיחון ראו ראינו כי מדה אחרת יש בהן שכמעט בכ"מ שמזכיר הכתוב סיחון ועוג אומר אשר יושב בחשבון יושב בעשתרות לשון הוה דמשמע ודאי שגם אחר הכיבוש יושב שם סיחון ועוג אלא שהן כבושין תחת יד ישראל. ויש להתבונן בזה שאין שם שלימות ענין טבע היהדות אלא שיש שם בחיי הגוף החומרי טבע מע' שרים אבל הכח החומרי נכנע ונכבש תח"י הנשמה אלקית בבחי' אתכפיי' לבד באופן שהכיבוש דארץ סיחון ועוג הוא תמיד שבכל עת ובכל שעה צריכין לעסוק בכיבוש והכנעת כחות הטבעיי' לאלקות ובודאי שלפום צערא אגרא שמבררים תמיד ניצוצות הנפולים בסט"א ומעלים אותם למקום קדושה. וזהו שאמרו ב"ג וב"ר עטרות וגו' הארץ אשר הכה ה' וגו' ארץ מקנה היא כלומר שהיא מקום מוכן לקנות בה קנינים דהיינו חבור הנוק' אל קדושת ישראל ולעבדיך מקנה. פי' שגם הם בטבע נשמתם אז לא השיגו רק ענין לאכפיי' לסט"א ולקנות קניני ניצוצות ולא השיגו בעצמם ציור מציאות טבע יהדות האמתי שהוא כנ"ל אדרבא דוקא המשכת והארת אור הקדושה עליונה דישראל ותומ"צ לקדש את העולם בקדושתן (כמו בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא כו'). ולזאת הסיבה אמרו אל תעבירנו את הירדן כי בודאי ידעו שלכל ישראל עוברי הירדן תהי' עבודתם בבנין הפ' בשלימות טבע יהדות הנ"ל אך לעצמן מורך בלבבם שלא יוכלו להגיע למדה זו. וע"ז אמר אליהם משה האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה כי אין בכם כח ללחום כפי דבריכם והרי זה הוא מונע גדול לבנין הפרצוף שהוא דוקא ע"ד הים עומד על שנים עשר בקר וכמ"כ צריך י"ב שבטי ישראל דוקא. וז"ש ולמה תניאון את לב בנ"י אף שבפיהם ירצו שהארץ נתונה להם בלי ספק אך בחלישות דעת הן פוגמין כח שבטי ישראל מלעלות אל שלימות בנין הפרצוף. ואמר כה עשו אבותיכם כו'. דהנה עפ"י המבואר בענין המרגלים במ"א שהי' שילוחם לעשות פועל דמיוני להמשכת קדושת פ' באי הארץ ולתקן בחי' עינים לעולימתא שפירתא דלית לה עיינין ולכן שלח כולם אנשים ראשי בנ"י. וז"ש ויתורו את (פ"כ נמצא):
14