חנה אריאל, מטות ג׳Chanah Ariel, Matot 3
א׳וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר וגו'. י"ל למה דוקא פ' נדרים נזכר בה אל ראשי המטות. והגם שדרז"ל שכל המצות נאמרו לראשי ב"י מקודם שאמרן לכ"י עדיין יש להתבונן למה דוקא בפ' זו נתפרש זה שלראשי המטות. ועוד הלא אמרו בגמ' נכנס אהרן ושנה לו וכו' נכנסו בניו וכו' למה לא אשתמיט בכתוב לפרש את זאת. אלה המצות בין אב לבתו בנעורי' בית אבי' וכי אלה בלבד הם הלא מלבד דיני נדרים נאמר וכי ימכור איש וגו'. וגם מפ' זה דבנעורי' בית אבי' דרשו בגמ' כל שבח נעורי' לאבי' יש להבין למה באה הודעה זאת בפ' נדרים דוקא. במדרש איכה אל תהי פ' נדרים קלה בעיניך שהרי סנהדרי גדולה נהרגו עלי' וזה צריך ביאור למה ס"ד שתהא קלה כו' ומה היא הראי'. נקום את נקמת ב"י מאת המדינים אחר תאסף משמע שזה תלוי בזה וי"ל למה. גם כאן אומר נקמת ב"י ואח"כ אומר לתת נקמת ה' אידין אלה מסעי ב"י וגו' יש להבין הלא כבר מספר ב"י דפ' פינחס הי' על ירדן יריחו שלמו כל המסעות למה איחר סיפורן עד אחר נחלת ב' השבטים וחצי השבט את ארץ סיחון ועוג. ס"פ פינחס אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם דודאי משמע פשטי' דקרא שגם הנדרים ונדבות יעשו במועדים. וקיי"ל דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט לד"ה ואיכא מ"ד דאפי' בחש"מ אין קרבין:
1
ב׳ה' אלקיכם אמת פי' בחי' ה' אלקים הנק' ע"ש ישראל עמו כמ"ש במ"ת אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ הוא אמת ה' לעולם דמ"ש אתה הוא ה' האלקים בשמים ובארץ אין זה אמת ה' אלא כחו ית' הנשגב לעשות את אינו ישנו ונק' העולם מלשון העלם שנעלם בו אמתת ה' ויחודו. ולכן בעשרה מאמרות נה"ע בבחי' מאמר יהי אור וגו' והי' רקיע ויהי כן בכח ואור א"ס ב"ה כידוע אבל באדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים היינו כח וניצוץ אלקות ממש הביא באדם וזהו בחי' אמת ה'. ולכן נאמר לעבדה רמ"ח מ"ע ולשמרה מל"ת. שהן בחי' האמת הגמור וקיים לעד ולעולמי עולמים. משא"כ בחי' העולמות עתיד הקב"ה לחדש עולמו כו'. אך בחטא עה"ד איתא שנשרו ממנו נשמות ונפלו בקליפות. והוא כמשל איש חכם שהוא שכור תמיד בלי הפסק שאין לאור חכמתו בחי' כלים כלל לשכון בהם ולפעול מה שבכחה וה"ז כמת רק במת נסתלקה הנפש לגמרי מהגוף ובשיכור כח חכמתו מצוי בקרבו אבל אין לו שום בחי' כלי. וידוע שבמצרים נתבררו ועלו הנשמות מנפילתן זאת בגופות ב"י ולכן פרו וישרצו וירבו. אך עבדים היינו לפרעה במצרים שגם שעלו הנשמות היינו שנמצאו בגופן ויש להן בחי' כלי אך אעפ"כ אין יכולים להשתמש בכח הנשמה מחמת טרדת שעבוד מצרים שהיא ערות הארץ המנגדת בחכלית לענין וכחם של הנשמות. עד אשר נגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם שנעשו בני חורין משעבוד ועלו מעלה מעלה. עד שבמ"ת נאמר ונגלה להם אנכי ה' אלקיך היינו אמת ה' הנ"ל נגלה להם וניתנו להם המצות שהן אברין דמלכא וארחות ה' היינו במצות ענין אמת ה' לעולם. אך ידוע שהמצות הם בבחי' סכ"ע שלמעלה מהרגשה והשגה. ובחי' השכינה ושכנתי בתוכם הוא אמת ה' בבחי' ממכ"ע היינו שבא בבחי' הרגשה והתפעלות מאלקות דאמת ה' ממש. וזהו ענין מצות התפלה שקודמת לתומ"צ כמ"ש אבא בנימין הייתי מצטער שתהא תפלתי סמוכה למטתי אפי' לת"ת תהי' קודמת. כי ענין התפלה הוא עליית העולמות ועליית בחי' השכינה בישראל ובק"ש ותפלת ח"י ברכות הוא בחי' היחוד דקבה"ו בחי' סכ"ע וממכ"ע דאמת ה' הנ"ל. ולכן ראוי להקדים התפלה שהיא להעלות בחי' השכינה בישראל מהעלמה בגוף ונפש הטבעית וכו'. אז בתומ"צ שיעשה כל היום יהיו ג"כ יחוד קובה"ו ממש בבחי' מלמעלה למטה. וענין השכינה בישראל נת' כ"פ שהי' בזה בחי' פרצוף דור המדבר ופרצוף דור שנכנסו לארץ. והוא פרצוף העקרי,. דהיינו שיגיע בחי' גילוי מאמת ה' שבכח המצות בבחי' כחות הטבעיים שלהם כמו שאנו רואים שגם נשים וע"ה שאין יודעים כלום ואעפ"כ מתפעלים בחביבות ויוקר ענין המצות והיינו שהטבע שלהם מרגיש כח התומ"צ ומתפעל מהם. אך בכח הטבעי הזה עדיין אין יכולים לקיים תומ"צ כי לא ידעו מה לעשות (וכמ"ש במק"א בפהקו"ד בארוכה שדוקא לימוהמ"ש ועוה"ב יפעול כח התומ"צ עצמו מה שבכחו וכו') כ"א ע"י תושבע"פ שקבל משה מסיני ומסרה ליהושע וכו' וסנהדרי ישראל משם תורה יוצאת לכ"י והוא שענין השכינה בישראל הוא בחי' נוק' כידוע וסנהדרין הן בחי' המוחין דנוק' ודוקא ע"י בחי' המוחין תוכל לקבל ארחות הוי' ואמת ה'. והנה נת' שהמצות הן אברין דמלכא וארחות ה'. אך מצות הנדרים הוא מה שהאדם עושה לעצמו ואדרבה הרי ארז"ל אל תהי רגיל בנדרים ודייך מה שאסרה תורה. אך אעפ"כ איש כי ידור נדר הוא ענין קדש עצמך במותר לך וכמשי"ת אז באה המצוה מצות ה' שלא יחל דברו נמצא שהאדם עושה בעצמו שיהי' זה מצוה זהו בחי' הנוק' דשכינה בישראל שבכחה לחדש ארחות הוי' במה שידור לקדש עצמו כמשי"ת. והנה נת' שכח השכינה בישראל הוא דוקא ע"י בחי' המוחין וסנהדרין ראשי ב"י ועיני העדה ולכן נאמרה פ' נדרים אל ראשי המטות לב"י זה הדבר אשר צוה ה'. פי' ע המוחין דנוק' שהן ראשי המטות לב"י יכולים כל ישראל לחדש בחי' ארחות ה' בעולם ע"י נדר ושבועה לאסור איסר וגו' שעי"ז נעשה הדבר אסור עליו במצות ה' וזה הדבר אשר צוה ה' כלומר אף שה' לא צוה בלא נדרו של אדם אך ע"י הנדר יש לב"י הכח להמשיך בעולם להיות בזה מצות ויהי' נעשה התיקון עונם מזה כמו שנעשה על ידי כל המצות שהן אברין דמלכא וארחות ה' הבאים מלמעלה מאליהם. וע"י אתעדל"ת בנדר וכו' נעשה גם זה ארחות הוי'. ומעתה יש להבין כל הענין. דהנה תפלות כנגד תמידין תקנום. דבכל יום בעת תפלת השחר יש למעלה בחי' עליית העולמות. ונצטוו ישראל שע"י עלי' זו שהיא עליית עולמות דקדושה דאבי"ע יעלו ב"י נשמה בגוף גם מבחי' הנוגה דעוה"ז (כמ"ש במק"א דעוה"ז לא נתברר והוא מעורב טו"ר ולכן יכולת ביד ב"י לעשות הרע טוב וכן להיפך ח"ו) שהנוגה היא בחי' ממוצע בין עולמות הקדושה לעולם הקליפות דאזלע"ז ולפעמים היא נכללת בקדושה ולפעמים נופלת למטה אל הקליפות ח"ו. ובנוגה עצמה יש בחי' טו"ר. שהצד הקרוב לקדושה אף שאין בנוגה שום הרגשה והשגה מענין אלקות והביטול אליו כמו הדצ"ח שאין בהם שייכות השגה מאלקות הבורא ב"ה כך בחי' המדבר דנוגה אין בו שום בחי' הכרה כלל (מלבד נפש השכלית כמ"ש במק"א) ואעפ"כ ע"י בחי' העלי' דתפלה כפי שהיא מסודרת לפנינו שהשכינה השרוי' בישראל עולה במדריגות בתפלת העשי' ותפלת היצירה והבריאה והאצילות כידוע ועי"ז עולה גם הנוגה דגוף ונפש הטבעיית שע"י התפעלות דנשמה אלקות במיני מדרי' התפעלות דאבי"ע וכן בחי' התפעלות אלקית הידוע שהיא בבחי' השכינה בישראל עולה גם טבע המדות דגוף ונה"ט לאהבה וליראה את שם ה' וה"ז ממש כאדם המקריב בהמה ע"ג המזבח ושורפה באש שתוקד על המזבח ככה מתכללים המדות דטוב שבנוגה גם הם בהתפעלות הנשמה ונפ"א. וכן הוא מצות קרבן התמיד כבש א' בבקר וכבש א' בין הערבים שהכבש הוא מלשון כבשי דרחמנא שנכבשה הגסות דנוגה לפני ה' שגם שאין לה השגת הביטול אך גם תוקף הישות וגבורות ודינין אין לה כנראה בחוש בכבשים שהם נכנעים. ולפי שהיום כלול מב' בחי' ערב ובוקר לכן צריך להעלות בחי' הנוגה בב' הבחי' הנ"ל. ורמזו רז"ל בבקר לכפר על עבירות של לילה וביום להערבים וכו'. כי כמו שבקדושה יש בחי' ערב ובקר כך יש בנוגה. וביום השבת שיש בו עליית העולמות במדרי' עליונה ויתירה כמ"ש אתה קדשת את יום השביעי יש בו קרבן מוסף להוסיף בהעלאת הנוגה. ולפי שיום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת שהוא בחי' ההארה שיש בשבת מיום שכולו שבת ושמור וזכור בדבור א'. לכן הקרבן הנוסף הוא שני כבשים בבת אחת. אבל בימים טובים ומועדים שנק' מקראי קדש אשר תקראו אתם ותלוי בב"ד והם ממשיכים מועדי ה' מלמעלה בקידוש שלהם שהוא אתעדל"ת עי"ז יש כח בי"ט להעלות כל שבעת כבשים דנוגה וגם איל ופר שיש בהם בחי' הגבורות דנוגה שהוא כענין הצד הב' דנוגה הקרוב לצד ג"ק הטמאות. וכמשנ"ת שע"י ההעלאה מלמטה בבחי' כח הנוק' ושכינה בישראל מוסיפים כח בגבורה שלמעלה להעלות מן הנוגה יותר ויותר:
2
ג׳וזהו אלה תעשו פי' פרים ואילים ושבעה כבשים שיעלו לה' תעשו את זאת במועדיכם פי' בכח מועדיכם אשר תקראו אתם. ומ"ש לבד מנדריכם ונדבותיכם. פי' שזאת אשר תעשו עם כח המועדים שהוא עכ"פ מצוה לקדש המועדים הוא מלבד הכח שיש לישראל להעלות בחי' הנוגה במה שאין בו משום מצוה קודם שנדר שבבחי' הנדרים יוכל להעלות מדריגות החיצונות דנוגה כמ"ש קדש עצמך במותר לך. ופי' קדש עצמך כמו האשה נקנית וכן האשה מתקדשת כך ע"י הנדרים ושבועות הוא מקדש את בחי' כח הנוק' ושכינה שבו לבחי' סכ"ע ודכורא. דנדרים הם כנודר בחיי המלך כלומר שמוסר כל כחותיו לעשות הכל (או פרט זה דנדר) לשם שמים לעשות נח"ר ליוצרו וזה נק' חיי המלך שכביכ' דעתו נוחה עליו. ושבועה הוא כנשבע במלך עצמו היינו שמקשר א"ע בכל ז המדות (שהן כללות חיי הגוף דלבא מלכא דפליג לכל שייפין) כאלו אין בו כח לעשות כ"א כפי מה שנשבע. וקל להבין את זאת. ועי"ז עולים יותר ויותר בהעלאת הנוגה בבחי' החיצונית שלה. והיינו דוקא במי שאינו מקודש ועומד והיינו שאין בו רק כח בחי' הנוק' שנפשו צמאה לה' אבל קי שזכה לטעום מעין עוה"ב כמ"ש בתניא ע"ז אמרו דייך מה שאסרה תורה ואדרבה בכל מה שיעשה להרחיב דעתו ולא לסגף א"ע שלא למעט בעבודתו של מקום כמארז"ל צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותי'. אבל מי שנפשו צמאה צריך לקדש א"ע כנ"ל. וזהו וידבר משה שהוא שושבינא דמלכא (ועיין בפ' אמור מזה באריכות) אל ראשי המטות שהן עיני העדה ובחי' מוחין דנוק' כנ"ל. והיינו שנת והמשיך להם הכח שאיש כי ידור נדר וגו' יהי' זה הדבר אשר צוה ה' אברין שנתן כנ"ל, ולפי שהכח הזה בא לכל ישראל ע"י ראשי המטות לכן יש בראשי ב"י הכח לעקור את הנדר עפ"י דעתם. וז"ש הוא אינו מיחל אבל אחרים מיחלין וכו' וכמו שהוא הדין בראשי המטות מעין זה ממש הוא באיש לאשתו ואב לבתו. כי הנה ידוע מ"ש ברא כרעא דאבוה (ולא ברתא) ואעפ"כ נדרי הבן אינו יכול להפר וגם אין יכול למכור את בנו והבת שאין לה בחי' זו דכרעא דאבוה. ולכאורה נראה שאינה מקושרת עם אביה כמו הבן. והאב מוכר את בתו ומפר נדרי'. אמנם היא הנותנת דברא שהוא כרעא דאבוה היינו חלק ממנו ממש והוא אינו מיחל לעצמו וגם אין לו כח וממשלה עליו למוכרו דמאי אולמא דאב מבן. שגם כי זה הראש וזה הכרעא מ"מ עצם אחד הן. וכשבא הבן בגוף בפ"ע אין פועל בו כלום רצון ושכל ומדות של האב כי כבר יש לבן רצון ושכל ומדות לעצמו. אבל בבת אמרז"ל אבא יסד ברתא וכמ"ש במק"א המשל ודוגמא לזה במ"ש חייב אדם לומר בלשון רבו שע"י שישמור הדברים כסדרן בלשון רבו יוכל למיקם אדעתא דרבי' בתר מ' שנין עכ"פ. לפי שנקודת החכמה דדעתא דרבי' גנוזה ומלובשת בסגנון לשון רבו והנקודה הזאת היא סיבת ועילת סדר הדברים והלשון. ככה האב הוא סיבת ועילת הבת בכל כחות שלה באופן שחיות הנפש בגוף שלה הוא נמשך ע"י האב כהמשך המסובב מן הסיבה. ולכן יש לו רשות למוכרה בקטנותה (ומה שאין יכול למוכרה בימי נעורים הוא כענין מ"ש במק"א בענין מט"ט שנק' עבד ונער והוא בחי' לבושין תקינת לון והן לבוש של עצמו ולא לאחר ואין כאן מקום להאריך בזה). וגם הנדרים שלה שהן מה שהיא באה לקדש א"ע א"א לה לקדש א"ע מבלי הסכמת ורצון האב. והאיש דוקא מקדש את בתו קטנה ונערה. וכן בבעל שהאשה נקנית לו ואשתו כגופו דמיא וכמו שאין הגוף עושה דבר אפילו מה שהוא רצון הגוף לבד מבלתי עילת וסיבת הנפש שנותנת בו אפי' חיי הגוף וכחותיו. לכן הוא שליט ומושל עלי' ולא תוכל לקדש א"ע במותר בלא הסכמתו (ודוקא בנדרים, שבינו לבינה שלזה היא קנוי' לו וגם נדרי עינוי נפש שדוקא כי מה שאשתו כגופו דמיא הוא בבחי' הנפש וחיות שלה אבל הגוף גוף אחר הוא, וכמ"ש במק"א באריכות פנימית ענין זה) וזהו שכאן הוא אומר אלה הדברים בין איש לאשתו בין אב לבתו לפי שכאן הודיעה התורה אותם עצם החבור שלהן כנ"ל וכל שבח נעורי' וכל מלאכות שאשה עושה לבעלה הכל הוא רק הנמשך מהנ"ל. וסמך ענין לו נקום את נקמת ב"י מאת המדינים וגו' וכל הנ"ל בהערות. הנה נת' בפ' פינחס ענין החימה והקנאה שהקנאה היא כמו אשה מתקנאת בירך חברתה שהקנאה היא מחברתה והחימה הוא על הבעל הגורם ועושה הקנאה. אך אם הבעל מחבב לאשתו הראשונה הרבה יותר מן השני' אז סרה החימה מעל הבעל והקנאה עדיין ישנה קצת על צרתה. ואם הבעל מגרש את השני' אז סרה גם הקנאה לגמרי. אולם אם איש אחר הוא שגרם לה שישא הבעל את צרתה אזי החימה עיקרה על אותו האיש ואף אם הבעל יגרש השני' לא תסור החימה מן האיש הגורם עד שיעשו בו נקמה. וכן הוא הענין פינחס השיב את חמתי מעל ב"י ולא כליתי בקנאתי. בפ' פינחס נת' שהקנאה היא לכנס"י פי' לבחי' הכניסה שמכניס הוא ית' א"ע כבי' לשכון בישראל ועי"ז יכולים להמשיך מן הקדושה אל החיצוני' והחימה היא על. בנ"י שבגופים. אמנם יותר נכון לפי המשך לשון הענין לומר שהקנאה תחשב לשכינה ששוכנת בישראל ואם הם חוטאים ממשיכים מן השפע הראוי לה אל החיצונים ח"ו. והחימה נכון לפי הלשון לכנותה טל בחי' כנס"י שהיא היא בנ"י שבגופים ומ"ש הושע החליפם באומה אחרת היינו לעשות לו כנס אחרת ח"ו והחימה על כנס"י הוא כמו במשל החימה על הבעל. וכשקנא פינחס ומסר נפשו על קנאת השכינה ה"ז כמו שהבעל מחבב אשתו הראשונה כנ"ל אף כן נמצא בכנס"י מי שמחבב מאד לשכינתו ית' במס"נ ובזה השיב את החימה שלא תבא לכלות את ישראל ולדחותם מהיות כנסיתו והקנאה הוסרה באיש ישראל המוכה ואשה המוכה דהיינו כמש"ל שם שנדחו מכת כה ה"ד כמשל שמגרש את האשה הב'. אך החימה הוסרה מטל ישראל אבל על המדינים שגרמו כל הענין הקנאה עדיין החימה קיימת לנקום נקמה. ומ"ש נקמת ב"י כי לשכינה כבי' אין שייך נקמה כי אם רבו פשעיהם מה יעשו לו ית' והנקמה על כ"ד אלף מישראל שמתו במגפה והשכינה מצטערת עליהם:
3
ד׳ויש לכוון ענין זה עם נדר ושבועה ואיסר. ג' בחי' האמורים בפ'. והנדר כפמשנת"ל הוא כמשל נער בן טובים וגדולים שהוא אוחז מעשה נערות ככל הנערים. ואם ישים אל לבו שאין דעתו של אביו נוחה הימנו בהדבקו במעשה נערות תיקר בעיניו לעשות נח"ר לאביו למען ילך בדרך טובים ולא בשחוק הנערים. והדמיון לענין השבועה כפמשנ"ת הוא כשהנער שם אל לבו בדרך זה הגם שכל הנערים עושים כמעשהו אך הוא שהוא בן גדולים וטובים אין ראוי לו לעשות כמוהם. אך ענין האיסר לכאורה אין לו מקום כלל כי הוא עושה את המותר ופטור להיות אסור וקשור בידי החיצונים נגדו וכן אם אוסר על. זולתו ה"ז אסור בידי החיצונים לעומתם של האחרים. אבל הנה זה הוא דומה לענין הנקמה הנ"ל שכשאוסר אותו הדבר ומוסרו ביד החיצונים הוא בכדי סיד ה' תמצאנו שם ויהי' בו מצות הפרישה ממנו ארחות הוי' ממש ככל המצות ועי"ז עולה הניצוץ הקדוש שבו ונכלל בקדושה ויפרד הניצוץ מן החיצונים. וענין הנדר הוא כדמיון השבת החימה ע"י פינחס וכמשל שמחבב את האשה וכן כבוד אביו שיקר בעיני הנער ודמיון לשבועה שהוא כפי המבואר ועפ"י המשל שבודל א"ע מאותו הדבר הוא כענין איש ישראל המוכה וכו' הנ"ל. ולזאת אמר ה' למשה דוקא שהוא ינקום נקמת ב"י כמשנ"ת בענין הנדרים והאיסרין שע"י משה דוקא בא הכח לראשי המטות ולישראל שיוכל להמשיך בחי' ארחות הוי'. כמ"כ לתת נקמת ה' במדין שהוא ית' הנוקם נקמתם דוקא מה שהם עצמם אין להם כח ע"ז כמובן מדמיון הנדרים ומשלים הנ"ל ואין להאריך בזה. ולכן שלח חלוצי צבא שנחלצו עפ"י ראשי המטות והשבטים אלף למטה ואת פינחס שהוא הי' הקנאי הוא יהי' גם הנוקם. וקל להבין:
4
ה׳וז"ש ואחר תאסף כי הנה דוקא בדהמ"ד שהוא פ' הארה כנ"ל כ"פ ועד הטבע שבגוף ונה"ט לא הגיע ענין ושכנתי וכו' היו צריכים לשושבינין תמיד משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא. אבל לעת הבנות פ' העקרי שהוא לתת את הארץ הכנעני וגו' דהיינו שתהא שכינה בישראל גם בטבעיית גופם. שוב אין צורך לשושבינין כידוע ההלכה שאחר יום א' לנשואין שוב אין דין שושבינות והיינו שאחר היחוד הגמור בין איש לאשתו כיום תמים יש להם תבור וקירוב עצמי וטבעי מהות במהות וא"צ לממוצע שיחברום ע"י הארה וכח. רק נקמת מדין שלא ירשו ישראל נחלתם במדין כ"א לעשות נקמה בהם להוציא מתוכם את השבי ואת המלקוח ככל הנ"ל זה הוצרך להיות ע"י מרע"ה דוקא לתת נקמת ה' במדין כנ"ל. ואח"כ נאמר תאסף אל עמך. כי ע"י המספר ב"י שנמנו בפ' פינחס כבר נבנה פ' העקרי הנ"ל וזכו למה שהי' באדה"ר ויפח באפיו נשמת חיים שהוא בחי' אלקות ממש כנ"ל דהיינו חבור מהות במהות הנ"ל. אך לא זכו לבחי' זו ממש כ"א אחר התנחל ב"י ארץ סיחון ועוג בירושה ממש. והוא עפמשנת"ל פ' בלק ענין מה שבין ארץ סיחון ועוג בעבר הירדן ובין א"י שמעבר לירדן והלאה. שבחי' א"י הוא מדת צדיקים גמורים שיצ"ט שופטן. ועבר הירדן הוא ענין לאכפי' לסט"א שנמצאת שם רק שהיא כפופה וז"ש סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון וכו' עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות פי' גם עתה אחר הכיבוש אלא שנכבשו. ע"ש שנת' שמזה אסתלק יקרא דקוב"ה ואסתלקותא דא יתיר מכולא ולכך הוצרכו ישראל להיות בהם גם בחי' זאת. ובנפש היינו בחי' המדות הרעות דגאוה וגסות וכעס ותאוה יתירה ונצחון וכו' שכשהם מושלים באדם אפילו לפרקים רחוקים ובשאר הימים הוא תמים בדרכו עדיין אין נשמתו שלימה עד שיהא הוא שליט על המדות ואינו משתמש בהם רק לצורך דוקא כמשנ"ת שם לזרוק מרה בתלמידים ולמרמי אימתא אאינשי ביתא ושלא לישב בכנסיות של ע"ה וכדומה שת"ח צריכים סלסול בנפשם ואז תוכל נשמתו להיות שלימה ממש ואתם הדבקים ממש בה' אלקיכם מהות במהות כנ"ל. וזהו שדוקא אחר שהזכיר ששבט ראובן וגד ומנשה לקחו נחלתן בעבר הירדן מזרחה. אז דוקא נאמר אלה מסעי ב"י אשר יצאו מאמ"צ לשוב אל שרשם ומקורם הראשון באדה"ר ויפח באפיו נ"ח ככל הנ"ל וז"ש ואלה מסעיהם למוצאיהם כלומר לשרשם הנ"ל דויפח באפיו כאמור. ועם משנ"ת בענין הנדרים שהוא כח אתער' דלתתא בבחי' הנוק' יש לפרש המדרש הנ"ל אל תהי פ' נדרים קלה בעיניך עפ"י הידוע בסהק"ב דדעתן של נשים קלה (בבחי' ה"ג לבד שהן ה' הויות שעולה ק"ל) ולכן סד"א שגם הפ' הזאת היא בבחי' קל לבד. לז"א שהרי סנהדרי גדולה נהרגו עליה והסנהדרין הן הן עצמן עיקר בחי' הנוק' ומוחין דילה. אלא ודאי דאע"ג דכתיב בה אל ראשי המטות אך אח"כ הוא נעשה זה הדבר אשר צוה ה' כמשנ"ת לכן הרי היא ככל הת"כ דאורייתא וקוב"ה דוקא כולא חד. ביאור הדברים יש לבאר קצת פי' ענין אורייתא וקב"ה כ"ח ופקודין הן אברין דמלכא עמ"ש בתניא פ"ד. והענין כמו שהתקשרות הנפש בגוף שהוא בנקודת פנימית הלב היא היא בעלת כל הכחות שבגוף שממנה ועל ידה הן נאצלים ומתפשטים מכח מהו"ע הנפש. ככה התורה היא שרש ומקור המצות שממנה נמשך כח המצות בישראל כנז"ל כ"פ. ונת' ג"כ בכ"ד שזהו כח המצות דעשה ול"ת שאם בחוקתי תלכו הרי ברכה נמשך מזה. וא"ל הרי קללה. וכן ונכרתה הנפש זהו כח המל"ת. והן הן אברין דמלכא. וכמ"ש אני ה' עושה כל היינו בחי' העשי' ופעולה בעולם. אבל אורייתא וקב"ה כולא חד שהוא בעל הכחות דמצות כנ"ל שהן מקבלין מן התורה. וכמו שכתוב ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למלך ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו' היינו שאם עם הארץ לא יעשו בכח המצות שיש בהם כנ"ל ושמתי אני את פני היינו שהוא כבי' במהו"ע יפנה לחזק כח הל"ת והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו וכן הוא בסנהדרין שהתירו לו לצדקי' השבועה ואף שהי' להן צד היתר אך עידן ריתחא שאני ולכן נתגלגל העונש עליהם מן התורה מה שלא הי' בכח המצות כי פירוש המצות ניתן לסנהדרין אפי' יאמרו על שמאל שהוא ימין אבל כשאמר להם נ"נ פרשו לי את התורה וכשהגיעו לפ' נדרים וכו' והיינו משום דאורייתא וקב"ה כולא חד כנ"ל והבן:
5