חנה אריאל, שמותChanah Ariel, Shemot
א׳וילך איש מבית לוי ויקח וגו'. בזוה"ק וילך איש דא קוב"ה ויקח דא קוב"ה וכו' פי' דהנה כל תולדות בנ"י במצרים היו מן השמות דבנ"י הבאים למצרים כנ"ל וע"י העינוי נתרבו זווגי בנ"י לרבות ולפרוץ כנ"ל שזה הי' ע"י הסתר פנים העליונים נתעוררה התולדה למטה. ולזה בא הכתוב לפרש תולדות מרע"ה שלא היתה כדרך כל הנולדים שמה וכשארז"ל דמחמת גזירת כל הבן הילוד פירש עמרם מאשתו בבחירתו נגד כח ריבוי התולדות בנ"י שהי' נמשך ע"י העינוי. אמנם כן הי' שוילך איש דא קוב"ה וכו' ר"ל שהיתה אתעדל"ע ממהו"ע שרש הנשמה דעמרם כמו שהיא מושרשת בבחי' קוב"ה בכבודו ובעצמו ויקח את בת לוי דא קוב"ה היינו ג"כ כנ"ל דנשמת בת לוי משרשה. באופן שההתעוררות שלהם לזווג לא הי' כלל מענין עוה"ז וכחותיו כ"א התעוררות עליון דקוב"ה לעילא. ותהר ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא. פי' טוב היפך העינוי (עדמ"ש ונשבע לחם ונהי' טובים ולא מעונים ברעב). וכלומר שאין תולדתו מכלל העינוי ומדה אחרת היתה בו שלא ירדה כלל למקום עינוי דמצרים כמו שירדו שמות בנ"י הבאים כנ"ל. והענין כידוע דמרע"ה הי' בבחי' דעת עליון וכמ"ש ביאור ענין זה במ"א דכמו שדעת תחתון דבין כתפין הוא מוריד חיוב החו"ב תוך המדות דחג"ת נהי"מ כי דעת היא ענין הרגשה שהמדות מרגישים בגופים עוז וכח חיוב השכל להתפעל ממנו כמו"כ יובן בד"ע שהוא העולה עד הכתר שלמעלה מהטעם ודעת לגמרי ומביא אור הרגשה והתפעלות ממנו תוך ליבא מלכא דפליג לכל שייפין. ובבחי' ומדרי' זו הי' משה רבינו הכולל נש"י מחבר בהם בחי' ישראל עצמו לי ראש דיעאע"ה כמש"ל אל בחי' יעקב הנז"ל בפי' את יעקב. ודרך ההסבר על סדר העבודה למטה הוא לומר שיבוא בחי' התפעלות מן הנעלם לגמרי שאינו מובן ומושג כלל ולא אתיידע בבחי' הדעת דחב"ד הנ"ל תוך המדות שהן מהותו של האדם דרועין וגופא וכו' כמו שהן מתפעלים מן הדעת דחב"ד. ונק' רעיא מהימנא שהוא מפרנס את האמונה ונותן לה תוס' כח וחיזוק שהגם שהאמונה הוא במה דלמחתב"כ אעפי"כ יבוא בחי' כח האמונה תוך ענין התפעלות האדם. המובן מזה הוא דבחי' הד"ע דמרע"ה הוא ענין בחי' הרגשה הנבדלת מאד מאד מהרגשה גופנית דנפש חיה דאדם. ממילא מובן שלא הי' כלל שים מקום לגלות דמלכות מצרים לשלוט עליו. ותצפנהו שלשה ירחים כמארז"ל שנולד בתחלת שבעה שעד סוף תשעה ירחי לידה הוא ג' חדשים. והענין שמעת התקשרות הנשמה בגוף משעה שנזרע עד סוף חדשי העיבור שהילד חי הוא במעי אמו וגם מלמדין אותו וכו' הגוף אינו מרגיש כלום כ"א שקדושה נעלמת של הלימוד שורה עליו בבחי' מקיף והעלם כמו שהגוף עצמו נעלם במעי אמו וה"ז שהוא חי בחיות נעלם ממנו כענין עדאת"כ ולזמן הלידה בא החיות לגוף בבחי' עדאת"ג. ויובן שכמ"כ במרע"ה שכל זמן שהיתה נשמתו בגופו בבחי' העלם לא הי' שם אלא בחי' הד"ע דמהו"ע נשמתו בהבדל ובהעלם מן אויר העוה"ז שהוא שם תחת ממשלת מלכות פרעה וערות הארץ. וזהו ותצפנהו כלומר שהתפשטות חיי נשמתו בגופו דכי טוב הי' צפון ונעלם מממשלת מל' דערות הארץ לפי שהי' בבחי' עדאת"כ. וכששלמו תשעה חדשים שאז בהכרח שיבוא החיות בגוף בבחי' עדאת"נ לא יכלה עוד הצפינו. ובכדי שלא יפול אל תחת ממשלת ערות הארץ. והממשלה היא ענין התפשטות היאורים שפרעה עצמו הוא הכתר דמל' דמצרים הנ"ל. והיאורים הן כמו התפשטות חב"ד חג"ת וכו' מן הכתר. והכתר הוא שקיו דלהון. וז"ש התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו וזהו הצווי דויצו לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו שיהי' נבלע החיות דנפה"א דישראל תוך יאורי מצרים שהן ממשלם כנ"ל. ותעש לו תיבת וגו' ותשם בסוף על שפת היאור שהתיבה היא מחיצה מפסקת בין החיות שבא בגופו בבחי' עדאת"ג ובין יאורי מצרים עד שאינו מובלע בהם וזהו על שפת היאור ולא בתוך היאור. ותרד בת פרעה שיש לה כח ושרש בכתר מל' דמצרים. ותשלח את אמתה ותקחה להתיבה דמרע"ה. ותחמול עליו ותקח אותו לה לבן וכמ"ש ויהי לה לבן. וענין הויה זו הוא ענין העיבור הב' הידוע בסה"ק שהוא ענין מ"ש אימא לא מנשייא ברא כי תמיד דעתה קשורה עליו אף שהוא אינו מרגיש אבל באמת יש מזה שמירה רוחנית על הולד וכידוע שטבע האם מרגשת בלבה כשיש איזה צער להולד. וזה נק' עיבור שני שהוא ג"כ עיבור גמור לחיי הולד וגופו תוך חיי נפש אמו שמלפפתו. ולכן לא חששו פרעה וחרטומיו שלקחה בת פרעה את משה להחיותו כי במה שלקחה אותו בזה אדרבה הבליעה אותו בכללו ופרטו תוך מלכות פרעה ומצרים. אך הנה באמת אמרו ותרד לרחוץ על היאור שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה כענין ניצוץ דנשמות הגרים שמובלעת תוך ממשלת השר דאומה שלו כשמתפשטת על בני אומתו והגר צריך טבילה במי מקוה שמעלין מטומאה לטהרה ומבדילין את הגר מממשלת השר עליו. וזהו בסתם גרים. אבל בת פרעה דבת מלך היא ויש בה כח שלמעלה מבחי' התפשטות המלוכה. אמר הכתוב ותרד בת פרעה בבחי' ירידה מלמעלה למטה לרחוץ על היאור דוקא ולא תוך היאור כי כחה למעלה ממנו כאמור. וירדה לרחוץ ולשטוף את בחי' התפשטות דגופה וחייה באויר ארץ מצרים הנ"ל ולהרחיקה מעלי' רק ביאור תשארנה. וכשלקחה את מרע"ה להיות לה לבן ומלפפתו הוא כענין האמור בסבא דמשפטים שהנשמות העליונות מתלבשות בלפשות הגרים בג"ע קודם שירדו לעוה"ז. וככה הלבישה נפש הגרות דבת פרעה לחיי מרע"ה הבא לירד תוך גופו בבחי' עדאת"ג כנ"ל והיתה זאת לו מחיצה מפסקת בינו לאויר ארץ מצרים. ועי"ז הי' יכולת בנשמתו הנבדלת בבחי' ד"ע הנ"ל להחיות את גופו ממש בבחי' לידה וגילוי לאויר העולם. ובזה דוקא יצא לאור וגילוי עיקר ענין התקשרות נשמתו בגופו משעה שנזרע וה"ז שבת פרעה היא דוקא שהמשיכה נשמתו העליונה מן העלם דימי העיבור הא' אל תוך גופו. וידוע ענין השמות דבנ"א שנשמה א' באה בכמה גלגולים ובכל גלגול וגלגול נקראת בשם אחר שלא כשם הקודם. והטעם דהשם הוא אותי' פרטי אופני התקשרות והתלבשות הנשמה בגוף הזה דוקא ומה שצריכה לתקן בו. שלכוונה וצורך זה היא יורדת ומתלבשת בכחות נאצלים ממנה בערך הגוף. והמשל להתלבשות ואצילות הכחות הזה ידוע בעמ"ו ובכ"ד מעשיר וחכם גדול שמכניס א"ע בעניני העני וביש גדא לתקן מצבו ומעמדו בעולם. והתלבשות הזה הוא ההסכם ברצון ושו"מ שלו שיתצמצמו לעסוק בעניני העני במקום הנמוך של העני ואחר ההסכם הזה הרי הוא עושה בעניני העני כאדם העושה בשלו. וככה התלבשות הנשמה ואצילות כחות דרצון ושו"מ שלה בערך ומקום הגוף הפרטי דגלגול זה הוא ענין אותו השם שבערך זה יורדת הנשמה לעשות ברצון ושו"מ בגוף כמו שהיא עושה לעצמה כשהיא בלא גוף. והשם הוא הוראת ערך הסכמתה לעשות במקום וכחות הגוף. וכמ"ש ראובן ע"ש ראו מה בין בני לבן חמי. שע"י התקשרות נשמת ראובן בגופו נגלה ענין זה בעולם לדעת מה בין בני כו'. וענין הזה הוא נוהג כשערך ההסכמה דנפש או נשמה להאציל כחות וגוף הוא ענין ומצב שאפשר לה להתלבש ולשכון בגוף כמו שהיא שוכנת בלא גוף ואז היא מחי' הגוף ופועלת בו כסדר בחי' עצם והתפשטות שהעצם ירד למקום התפשטות הנמוכה. אבל אם הערך רחוק מאד מאד שתתיישב הנשמה וכחותי' בערך ומקום הגוף רק שיש דבר המכריח אותה תמיד שלא תסתלק למקומו הרמתה אלא תרד למקום חיות הגוף וערכו. (וכן ארז"ל ע"פ כל הנשמה תהלל על כל נשימה תהלל י"ה שמשמרה להנשמה שלא תסתלק. אך אעפי"כ בכל הנשמות אין זה מפני ריחוק ערך ההתלבשות שהרי באמת גם הנשמה איננה רוצה במיתת הגוף. רק מפני קושי הסבל לה עניני, הגוף הנמשך אחר נפה"ב יש לה רצון לקבל הצער דפרידתה מהגוף וכענין מס"נ על קדה"ש). וכמו במשל הנ"ל אם העשיר וחכם אינו מסכים ברצונו לירד לעסקי העני רק מחמת שאינו יכול לסבול הפצרת ותחנת ובקשת העני ורבים מבקשים עליו רחמים מאת העשיר והחכם הנ"ל ובעת ההפצרה יורד אל מקום עסקי העני וכשמסתלקת ההפצרה שב הוא למקום עצמו הרחוק מערך עסקי העני. אז אצילות הכחות של העשיר וחכם תוך עניני העני הם תמיד בדרך השפלה וירידה ממעלתו הרמה למעלה תחתונה שלא כערכו ולא כדרך וסדר עצם והתפשטות. ועד"ז יש להתבונן בנשמת מרע"ה הנ"ל שכפי הסדר הראוי לא הי' מקום כלל להתלבשות נשמת מרע"ה במקום גילולי מצרים. רק ע"י הלבשת נפש הגר דבת פרעה שרחצה מגילולי מצרים עי"ז דוקא נאצלים כחות נשמתו שיומשך חיות למקום גופו באויר מצרים. נמצא שחיות גופו של מרע"ה הי' בבחי' המשכה מלמעלמ"ט תמידית בלא התיישבות למטה וכן הוא עניני של מרע"ה באמת כנז"ל שהוא לחבר בחי' ישראל לי ראש וכו' אל בחי' קהלת יעקב והוא הדעת עליון של כל ישראל. וז"ש ויהי לה לבן כנ"ל. ותקרא את שמו משה. כלומר ממשיך. שהתקשרותו אל חיי הגוף הוא תמיד בדרך המשכה שממשיך חיות הנעלם דלי ראש להיות רע"מ לפרנס האמונה בקהלת יעקב. ואמרה הטעם ע"ז כי מן המים משיתיהו בדרך המשכה דוקא מענינו הנבדל בבחי' עדאת"כ (כידוע שמי הים הם בחי' עדאת"כ). שיבוא אל תוך ובחי' חיי הגוף בעדאת"ג ועי"ז דוקא נתקשרה נשמתו בגילוי בגוף להחיותו בבחי' המשכה תמידית מלמעלה למטה לכן היו אותיות שמו משה דוקא לשון ממשיך תמיד ורעיא מהימנא:
1
ב׳ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה לאמר כי מן המים מישיתהו. יש להתבונן שדבר פלא הוא זה שהילד עד אחר שיגמל לא יקראו לו שם ואם נאמר שכבר נקראו לו שמות כמשארז"ל שבעה שמות היו לו יקותיאל וכו' כ"ש שיש להתבונן למה זכתה בת פרעה שבכל התו"כ לא נזכר רק בשם שקראה היא לו. מלבד מה שעמדו המפרשים שלפי הענין הי' ראוי להקרות משוי ולא משה. וגם בעיקר הענין יש לתמוה אחר שגזר פרעה כל הבן הילוד וגו'. וארז"ל שאמרו החרטומים מושיען של ישראל וכו' ואיך עשתה בת פרעה להציל ילד ישראלי וגם פרעה איך לא מיחה בידה ואם נאמר דמעשה נסים הוא למה הי' בדרך זה. די הי' אם הי' נעשה נס שתוכל הצפינו. בתחלת הסדר והפ' ואלה שמות בנ"י וגו' עד שבעים נפש וגו' י"ל הלא כבר נאמרה פ' זו בפ' ויגש ולמה חזרה ונשנית. בפסוקים הבה נתחכמה לו וגו' י"ל מה ענין פן ירבה והלא כבר הוא רב וגם למה דוקא כי תקראנה מלחמה. וגם מה הרעש אם יעלה מן הארץ מה ריוח הי' להם מישראל קודם ההתחכמות הזאת הנה נת' בעז"ה בפהק"ו דס' בראשית שהאבות ע"ה אי"ו התחילו לתקן חטא עה"ד ולהחיות הנשמות שנשרו ממנו ונפלו לקליפות ונת"ל באריכות שתחלת יצירת אדה"ר הי' גם חיות הגופני דהיינו מה שהעפר מן האדמה נעשה לנפש חיה הי' הכל מאור וכח הנשמת חיים שנפח בתוכו והנ"ח היא המכרת את בוראה בכל כחות ואונות שלה וגם הכח דויפח שהי' בו. באופן שההרגשות גופנית ממש שהיו, בו הי' הכל מן גילוי כח אלקי המתייחד בנרנח"י שלו (שלכן היו הבהמות וחיות הרואים ומרגישים את גופו המורגש מתפעלים בבחי' באו נשתחוה נכרעה כמש"ל באריכות הנ"ל). ואחר אכילת עה"ד נסתלק האור לגמרי מן הכחות המורגשים בגוף שנכלל בזה גם החב"ד חג"ת נהי"מ. שבהרגשות חומר העולמות (שמקודם החטא היו העולמות מקבלים פנימי' הרצה"ע דבריאתם ע"י ודרך כחות האדם בגופו דוקא). ונשארו הכחות הללו כולם בבחי' הפירוד בתכלית וגם הארץ מלאה חמס כמשנת"ל וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ שיהי' כל חיות העולמות מאלקות הבורא ב"ה תלוי בו והביא עליהם את מי המבול. ונתחדש לנח ובניו כריתות ברית עם כל נפש חיה שלא יוסיף להכותם בעבור האדם. והיינו תיקון סדר חיצוניות העולמות בהשתל' המדרי' נמשך ובא לאדם ולבהמה וכל נפש חי' במדרי' א' (ואין הם מקבלים מן האדם בחייהם כלום). והיינו בנפש דנוגה שבאדם שאין בא בה הכרת והרגשת אלקות כמו שאינו בא בנפשות כל הבע"ח. והצדיקים דעשרה דורות הי' בהם מבחי' הנשמות שלא נשרו מאדה"ר דהיינו מה שאין מורגש לנפש חיה שבגוף הכל כנ"ל. אבל כח הנשמות שהיו בכחות הנפש חיה שבגוף אדה"ר לא הי' נמצא בעוה"ז כלל. וכשבאו האבות ע"ה שנשמות שלהם היו מושרשים בג' קוין דז"א ובאדה"ר הי' ג"כ בבחי' הרוח המניעה את הצורה דנפש חיה. וכשנשרו נסתלק גם מהם כח הנשמות חיים המכרת את בוראה. נאמר וירא ה' אל אברהם שנגלה עליו אדון הכל ועי"ד זכה לאמונה וגם שרש נשמתו בקו הימין דז"א למעלה האירה בכחות הגוף שלו עד שנעשו בחי' מרכבה לאלקות ממש דהיינו גילוי שרשם בז"א ורק מזה בא בקרבם תנועת כחות. הנפש חי' ונתהפך חשוכא דנפש הטבעית דנפש כל חי שנתחדש בכריתות ברית דנח ובניו כנ"ל לנהורא דשרש נשמתו למעלה בקו הימין. באופן שלא הי' בו כלל כח הרגשה גופנית דנפש חיה הטבעית משמשת כלום ורק נהורא דנפה"א בשרשה כנ"ל היא היתה המניעה את הגוף ומפעלתו וכן ביצחק ויעקב. נמצא שהיו באבות העולם ג' מדרי' א' שרש נשמתם שבאה בחי' הגוף שלהם בבחי' מרכבה ע"ד וענין כחות של נשמה מכרת בוראה. ב' בחי' האמונה שהוא אלקות ממש דנוק' דז"א כנ"ל הכל באריכות ג' הוא אדון הכל שנגלה עליהם הוא קיום כל התו' כולה שהן תרי"ג ואברין וגידין דז"א למעלה הבאים תוך האמונה שבקרבם בגילוי ויחוד בבחי' ומדרי' הזיווג הנ"ל שם והיינו מכל עיקר פנימי' רצה"ע ב"ה לבריאת עולמות (באברהם מבחי' א"א וביצחק מבחי' ע"י כנ"ל). ובזווג גופות דאבות העולם ואמהות בא בטפת זרעם הגופני כח ואור נשמתם משרשם הנ"ל. וזה כמו שהי' באדה"ר חיות וכח המורגש שבגוף מאיר מכח הנשמת חיים. רק אברהם ויצחק היו מבחי' הקוין דימין ושמאל ויצאו מהן עשו וישמעאל לא היתה תולדתם בקדושה רק בבחי' מתנה הכל כנ"ל שם. ויעקב אע"ה בחי' קו האמצעי היתה מטתו שלימה להוליד גופות טבעיי' (כנפש חי' דכריתת ברית דנח הנ"ל). שיש בהם חיות נשמה אלקות והן הן שבטי י"ה וע' נפש. שבטי י"ה הן הן בני יעקב אע"ה עצמו המשיך בהם מבחי' כח הנשמה והאמונה מבלי הפסק כלל ולא הי' כח לנפשם הטבעיית בגופניות לנטות מבחי' ביטול הישות דגופם לאלקות דאמונה וכח הנשמה (זהו בחי' מרכבה תתאה דהים עומד על י"ב בקר). מחמת יניקתם ממעיין דטפת תולדותם מיעקב אע"ה עצמו (וענין ע' נפש ית' לקמן). אך בחי' הג' הנ"ל באבות העולם שהוא כענין קיום התומ"צ הנ"ל הי' ביעא"ה בבחי' שם ישראל דוקא כמש"ש. וישראל זה אהב את יוסף דוקא שהוא צדיק עליון כידוע והשבטים כולם שהיו בבחי' מרכבה תתאה בבחי' העלאה דוקא ממטלמע"ל לא היו יכולים לקבל אור מדרי' זאת (הג' הנ"ל) מאביהם כ"א ע"י יוסף הצ"ע. וז"ש אלה תולדות יעקב יוסף. פי' שיוסף הוא מה שיעקב נולד ובא אל הגילוי מהעלמו בבחי' מרכבה עילאה (שהוא למעלה מהרגשה גופנית כנ"ל) אבל השבטים כולם מדה אחרת היתה בהם שאיננה כלל במהו"ע יעקב עצמו אלא בבחי' יש מורגש לעצמו רק שהוא בטל בכח הנשמה והאמונה. רק יוסף אף שלא הי' גופו במדרי' מרכבה דיאע"ה עצמו. אעפי"כ הי' בו בחי' גילוי אור וכח דבחי' יעקב וישראל בכדי להביאו לאור וכח הזה תוך מהו"ע שבטי י"ה. רק שהם לא הכירוהו כמ"ש בכתבים שלא השיגו והבינו מדריגתו כלל. ובראותם כי אותו אהב אביהם מכל אחיו לא ידעו ולא הבינו שזהו לטובתם להאיר להם ממהו"ע דיעקב וישראל. אלא חשבו שהוא מושך לעצמו לבדו (במדרי' נעלמת מהם). כל שפע עוז אור וכח דיעקב אביהם. וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום הוא כענין מלחמה עמו להתגבר עליו עד שיהיו הם המקבלים האור ושפע דאביהם יעקב ולא הוא שהי' בדעתם שהוא בא לדחות אותם מהאור ושפע (ובאמת נהפוך הוא כנ"ל) ויובן ע"ד מ"ש בכתבי אריז"ל ששני תלמידי חכמים שיונקים משרש א' לא יהי' שלום ביניהם כי כ"א רוצה לינק יותר וכו' והוא ר"ל יו בחלומותיו גלה להם שהם צריכים לקבל על ידו דוקא והם לא הכירוהו לא אותו לא את שיחו ויוסיפו עוד להתגבר עליו ולשנוא אותו. ומה אם בחיי שעה אמרו הבא להורגך השכם הרגו כש"כ בחיי עולם לכן הי' מה שהי' ויוסף הורד מצרימה. ועצה עמוקה של אותו צדיק (אברהם הי') הקבור בחברון דגר יהי' זרעך וגו' כידוע, ומצרים היא ערות הארץ כמ"ש לראות את ערות הארץ באתם. ופי' ערות ידוע שהיא הנקודה שבתכלית ההיפך ממל' דקדושה (ואי' בכהאריז"ל שהוא כדמיון נקב האחוריים שלעומת היסוד דנוק'). וביאור הדבר כידוע דמל' דקדושה דאין מלך בלא עם יש ודבר דוקא אבל כח המלוכה פועל בהם להתפעל מהאור האלקי די"ס דקדושה דאוחו"ג, חד בהון ובבחי' המוחין דאו"א בז"א בבחי' הזווג בנוק'. שהנהגה הזאת היא ע"ד מי שאמר לשמן יאמר לחומץ כמ"ש בכתבים בכ"ד בענין המוחין דגדלות דתנאים ואמוראים וזוטר דבהו מחי' מתים וכמ"ש במק"א ע"פ ברוך ה' מציון (יסוד דנוק') שוכן ירושלים באופן שההנהגה הזאת דארץ הקדושה בנקודת היסוד שבה לשמור את דרך עץ החיים המתקבל בקרבה להביא אורו בעולמות יש ודבר דוקא במלואו וטובו וכל דינין מתערין מיני' וזהו ברוך ה' לעולם. אך ערות הארץ הוא היפך זה בתכלית והיא ההנהגה דסדרי הטבע והסדר המסודר בכוכבים ומזלות בתוקף הישות ותגבורת הכחות המסודרים והכל בהעלם והסתר לגמרי אור ה' עושה כל וכאלו להם לבדם ניתנה הארץ ויושבי בה. וה"ז כמו גנאי וערוה דארץ הקדושה שממה שיש בארץ הקדושה כענין חפץ ורצון למלוך על עם יש ודבר נפרד דוקא (כענין ציקי קדרה הידוע). משם יש מקום ליניקת החיצונים ומלכות הרשעה הס מלהזכיר בשם ה' וכענין שאמר פרעה לא ידעתי את ה'. וכונת ראשית הבריאה דאדה"ר שע"י ויפח באפיו נ"ח עי"ז ויהי האדם לנפש חי' בהרגשת גופניות כנ"ל עי"ז יבוא קדושת מלכות שמים במקום היש מורגש ונפרד ולהגדיל ולהאדיר כחה ולהרחיב גבול הקדושה עד שלא יהי' מקום כלל להתקומם שם מלכות הרשעה וגם לא יהי' לה צד ומקום לינק ממל' דקדושה. ומעין ענין זה ממש הוא שבא אאע"ה וכרות עמו הברית לתת לזרעו הנהגת הארץ הקדושה הזאת הנ"ל גם במקום הרגשה הגופנית דיש ודבר בפ"ע, ולפי שע"י הכריתות ברית דנח עם כל נפש חי' נתקן סדר הנהגת חיצונית העולמות (כענין נפה"ב הטבעית כנ"ל) ע"י הכו"מ ובכל סדרי הטבע החיצוני'. אמר הקב"ה לאברהם כי גר יהי' זרעך. פי' זרעך הוא תחיית הנשמות (דנפש חי' דאדה"ר שנשרו ונפלו) בכח האמונה שינחיל לזרעו. מוכרחים להיות גרים בארץ לא להם אלא לתכלית הפירוד והנהגה דמל' הרשעה המסתרת ומעלמת קדושת מלכות שמים. ומשם יצאו ברכוש גדול עד כי פב"פ דבר ה' עמהם ועין בעין נראה וגו' ושכנתי בתוכם וכו' וזוהי העצה העמוקה תומ"י כשזרחה שמשו של אאע"ה בעולם שלא יהיו תולדותיהן כיוצא בהן בבחי' מרכבה ונשיאי אלקים בקרב העמים. אלא יהיו גרים בארץ לא להם כלומר שאינו מערכם ולא שייכת להם בכדי שאח"כ יצאו ברכוש גדול דמורגש גופני כענין מל' דקדושה הנ"ל ולפי שמל' החיצונה דסדרן של כו"מ משפטה חרוץ (דוגמא אי אמר מלכא עקרנא טורא). וכמ"ש לר"א ב"פ אי בעית דאחריבי עלמא אפשר דמברית בשעתא דמזוני. לכן היתה העצה העמוקה שיבוא יוסף לירד מצרימה להיות משנה תחת יד פרעה. והוא יחליש תוקף הכח דפרעה עצמו במלכותו עד שתבוא הגאולה בלא שינוי דסדרי בראשית (דאחרבי' לעלמא). וזה יובן ממ"ש יוסף בפתרון חלום פרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וכו' תחת יד פרעה אוכל בערים וגו'. דקשה קושית המפרשים הליועץ למלך נתנוהו. ועוד למה לא יעשה פרעה עצמו מה שיעשה האיש נבון וחכם ע"י הפקידים. אמנם אשר האלקים עושה. פי' מה שנצטוה השר שלו לעשות בכח מלכותו וסדרי הטבע שיכלה הרעב את הארץ ואין תקוה לתיקון דבר מלכות הזאת כ"א ע"י איש נבון וחכם וכמ"ש חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם (דוקא) יכפרנה. כידוע שפנימי' החכ' היא פנימי' שרש הנפש (דוגמא הנק' עתיק למעלה). ימצא הוא סברא שיתקיים הדבר מלכות ולא תכרת הארץ. (ולפי שזה הי' קודם ירידת הדבר מלכות למטה יש אפשריות לחכם להמציא תיקון כמו חמת מלך וכו'. שאיש חכם קודם שנעשית החימה בפו"מ אז דוקא יכפרנה משא"כ ראב"פ שכבר נברא וק"ל דוגמא עליונה גם שבר"ה יכתבון לחיים ולמות בבנין הנוק' ואעפ"כ מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם כמ"ש במק"א) ועד"ז יתבונן המשכיל בענין המלכות דערות הארץ שכאשר יבוא להנהיג את אמ"צ הוא ממציא מקום (כמו סברא הנ"ל). להחליש את תוקפה דמלכות הרשעה שיוכלו ישראל לצאת ממצרים, שלא ע"י דאחרבי' לעלמא. וזהו וישלחהו ליוסף מעמק חברון מעצה עמוקה לתקן שיהיו ישראל בארץ לא להם ואעפ"כ יצאו ברכוש גדול. ומ"ש ל' אותו צדיק הקבור בחברון אפשר לו' שהוא אשר קנין הראשון בא"י ויקם שדה עפרון וגו' והי' אפשר לסבב סביבות שיתפשט קנינו בכל א"י רק שא"כ הי' היו תולדות ישראל נבדלים לעצמן מכל העולם כולו ולא יבוא תיקון חטא עה"ד בכל העולם ולכן אמר כי גר יהי' זרעך בארץ וכו'. ועמקת העצה הזאת היתה ע"י שירד יוסף מצרימה כנ"ל. ושם יוגמר הענין שהשבטים ישתחוו ליוסף ויקבלו השפע ממנו וע"י דוקא וכמ"ש לבסוף הננו לך לעבדים. ועד"ז יש לפרש מ"ש וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות מאין וכו' ואח"כ נא' עוד ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו ואמר מרגלים אתם וכו' שנראה זה יותר דבר קשה ממ"ש מקודם ויתנכר וידבר קשות מאין. והוכפלה ההכרה דיוסף ולא הוכפלה ההתנכרות. וגם מ"ש בזאת תבחנו בבוא אחיכם הקטן הנה מה כח בירור הדבר ובחינה יש בזה להורות שאינם מרגלים. ואפ"ל דפי' ויכירם וכן ויכר. הוא ע"ד מ"ש ברות להכירני כלומר התקרבות במציאות חן להיטיב למי שמכירו (וכפמ"ש בכתבים שע"י שלא רצו לקבל השפע ע"י יוסף במקומם היו שתי ירידות וירד יהודה ויוסף הורד ושם נמצא והי' מקום שיקבלו ממנו כדלקמן וכנ"ל). וז"ש וירא יוסף את אחיו כשבאו מצרימה בהכנעה אליו (בהעלם ידיעתם את כל המפעל המכוון). ויכירם והמציא להם שפע הארה בנפשותיהם. ובכדי שיוכלו לקבל ההארה ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות להשפילם ולהכניעם ביותר כענין מ"ש בכ"ד ענין אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש שעי"ז יתקבל בקרבו אור וכח לעלות בעליות העולמות בתפלה. ויאמר אליהם מאין באתם ולא אמר מאין אתם וכלומר שאין להם עצמם מקום כלל ומקום שנמשך ממנו מציאותם הוא אין כאלו אינו מפני פחיתותו כמ"ש דע מאין באת מטפה סרוחה שהוא דבר שפל ופחות מאוד. ויאמרו מארץ כנען לשבר אוכל נזרק מפיהם שבכאן ישיגו אוכל להחיות את נפשם כפל ואמר הכתוב ויכר יוסף את אחיו שהשפיע בהם עוז וחיות אלקי וי"ל שפעלה בהם הכרה זאת איזה הארה. אך והם לא הכירוהו לחשוב שממנו באה זאת להם ויאמר אליהם עפ"י דרכו הנ"ל מרגלים אתם כלומר מרגלי מקום שאין הן כובשין עדיין כלום כ"א שעושין הכנה שיוכלו בעלי תריסין לכבוש העיר כך אמר להם כוונתו שהן אינן עושין אלא רק הכנה בביטול היש שלהן שיוכלו אח"כ להמשיך בהם ענין כח התומ"צ שהוא כמו כיבוש היש להשראת תומ"צ בו והן עתה לראות את ערות הארץ באתם ולנגד ערות הארץ לא תעצרו כח כלום. ואדרבה גם לכם תוכל להיות ירידה ממדריגתכם מחמת תוקף כח דערות הארץ אם לא שיהי' לכם עוזר ומושיע ומגן (דוגמא וירד אברם מצרימה ויאמר אל שרה אחותי את כידוע מ"ש בזוה"ק). והם השיבו לא היו עבדיך מרגלים רק כנים אנחנו מלשון כן הדבר כלומר אין אנחנו פורשים ומתפרדים משרש שלנו שאנו שנים עשר אחים בני וגו' וכמו שבאנו ממנו כן אנחנו קשורים ודבוקים ואין אנו פונים כלל להיות יש ודבר פועלי פעולת מרגלים. ויאמר בזאת תבחנו ר"ל כמו אבן בוחן וכור של צורף המגלה ומעמיד על האמת. כמ"כ אמתת ההתקשרות שאתם אומרים שאתם קשורים ויונקים ודבוקים באביכם לא תבא אמתת נקודה הזאת כ"א בבוא אחיכם הקטן הנה שהוא בנימין צ"ת וכשיעמוד לפני יוסף צ"ע אז תהי' ליניקתכם מאביכם כור מבחן שיהי' הקשר שלכם באביכם בשלימות. וכאשר בא בנימין לפני יוסף צוה להשים הגביע באמתחת בנימין והגביע הוא אשר ישתה אדוני בו ע"ד מ"ש בכתבים ע"פ ואל אצילי בנ"י וכו' ויאכלו וישתו שהשתי' הוא בחי' העלאמ"נ. זהו אשר ישתה ויעלה אדוני בו מ"נ מצ"ת ועי"ז הוא נקנה לו בבחי' קנין ויהי' לו עבד (המ"י שהוא כענין האשה נקנית בשלש דרכים וכו'). ולכן ויגש אליו יהודה וכמ"ש כי הנה המלכים נועדו כמ"ש במדרש ובזוהר (ונזרקו הדברים מפיו כפי הכונה העליונה). ויאמר כבר פעלת שבי אדוני (דוגמא תערובות החיות דאיש ואשתו הנז' פ' תולדות). אך עדיין הבקשה ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך. ענין חרון אף מבואר במק"א שהוא כלפי מ"ש בחוטמא אשתמודע פרצופא והיינו שבא בגילוי גמור. וחרון אף הוא העדר הגילוי והסתלקותו מלשון ותוכו נחר. וכשאין הגילוי ממשפיע למקבל להדיא לא נמשך מהמקבל בבחירתו כח של המשפיע וזאת היתה בקשת יהודה שאל יחר אפו ועי"ז ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ע"ד מ"ש במק"א מ"ש בזהר זכאה מאן דמליל על אודנין דמלכא כו' כי כמוך כפרעה דאתפרען ואתגליין נהורין ע"ד מ"ש וכיון דמטאן התם הא כולהו לעולם ועד. עד כי עבדך ערב את הנער להביאו אל אביו דוקא שזאת הוא העלאמ"נ גדולה מבנין השבטים אל יעקב אביהם. ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו כלומר ריבוי השפע שחלה עליו על ידי העלאמ"נ זאת. עד כי יכול לגלות להם ענינו וענין החלומות אשר חלם להם כידוע. והנה החלום הא' דמאלמים אלומים הוא בענין הבירורים שמבררים מישות דעולם הפירוד שבירורים של השבטים הי' בבחי' ביטול היש ויוסף שהוא צ"ע בבחי' תולדות יעקב מרכבה עילאה דבחי' ביטול בעצם אל הגילוי כנ"ל הנה זה בא בהתוודע יוסף אל אחיו. אמנם נז"ל שיש עוד בחי' הב' דישראל שאהב את יוסף מכל בניו כי לא הי' לבחי' דישראל לי ראש הנז' בפהק"ו חיבור עם השבטים כ"א ע"י יוסף דוקא הוא החלום דשמש וירח וגו' משתחוים לי. ענין השתחוואה דשמש הוא מלמעלמ"ט להשפיע בו ביוסף עצמו בחי' זו דישראל וע"י גם אחד עשר כוכבים שיש להם אור של עצמם והיינו בחי' מדרי' השבטים עצמן (לא בחי' הבירור שלהם בעולם הנ"ל). הם משתחוים ליוסף ממטלמע"ל לקבל ע"י בחי' ישראל ג"כ. ולכן ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו להמשיך בו בחי' זו דישראל מלמעלמ"ט (לאפוקי מה שישראל אהב את יוסף הי' רק העלאה ליוסף מלמטלמע"ל). בכדי שממנו יקבלו גם השבטים אור וכח דישראל וגם העצה העמוקה דירידת יוסף למצרים הנ"ל תהי' בתוס' כח ועוז לבנ"י גם מבחי' זו דישראל והיינו שרק בבחי' זו דישראל הוא שרצה יעא"ה לירד למצרים שהוא רק לראות את יוסף ולא להוליד שם כענין פרו וישרצו וגו'. ואפשר לומר שחשב יאע"ה שבמקום ערות הארץ לא יוכל להמשיך נשמות בטפות הגופניות. ובזה אפשר לפרש מש"ה וירא ה' לישראל ויאמר יעקב יעקב אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם אנכי ארד עמך וגו' די"ל בזה עפ"י שארז"ל אין אומרים אל תירא אלא למי שהי' ירא. והרי בכאן אמר ויאמר ישראל רב עוד וגו' אלכה ואראנו וגו' שאמר כן מעצמו ולא הי' ירא. ועוד שנותן טעם למ"ש אל תירא מרדה מצרימה במה שלגוי גדול אשימך שם. דיותר הי' נראה לומר הטעם לאל תירא כי אנכי ארד עמך וגו'. ועפ"י האמור מובן דהרצון דאלכה ואראנו הי' רק בבחי' ישראל אבל בבחי' דיעקב לא רצה לירד מצרימה כי הי' ירא שמדרי' זו לא תצלח לעשות פרי במקום ערות הארץ רק מדרי' דישראל שהיא מדרי' עליונה דלמעלה ראש שאין מצרים שהיא רק ערוה לבחי' הארץ מעלמת ומסתרת כלל על בחי' גילוי אור דישראל ליוסף והשבטים. ובחי' זו דישראל אדרבה יש לה כח שליטה וממשלה על מצרים להחליש כחה כפי העצה העמוקה הנ"ל. אבל בבחי' דיעקב לא רצה לירד למצרים. ולפי שבאמת דוקא במצרים הי' הכח להיות בנ"י פרו וישרצו וגו' כידוע דנשמות שנשרו מאדה"ר נפלו למקום נילוס ומשם עלו לתולדות בנ"י כידוע בסה"ק. לז"א יעקב יעקב בא לעורר גם בחי' דיעקב שגם היא תרד למצרים ואמר יעקב יעקב ב"פ א' על שרשו בבחי' קו האמצעי דז"א למעלה. והב' על בחי' נשמתו בגופו. אל תירא גם עתה בבחי' זאת מרדה מצרימה שאין הדבר כמו שאתה חושב שלא תוכל להוליד שמה כי אדרבה לגוי גדול אשימך שם. ולפי שבזה לא הי' הדבור רק שאל תירא וגו' אבל לא הי' לו לבחי' יעקב רצון גמור מעצמו לירד למצרים ועיקר הרצון לא הי' רק לבחי' ישראל כנ"ל לכן אמר וישאו בנ"י את יעקב אביהם ענין בנ"י מבואר במק"א שהוא בחי' שם ב"ן דישראל (כב"ן דמ"ה). דהיינו בחי' הכנה שנעשה בנשמתם לקבלת המצות דתו' מבחי' דישראל הנ"ל. והן הם שנשאו את יעקב אביהם שירד גם הוא מצרימה שכבר זכו להנות לאורו בהתודע יוסף כנ"ל. ולפי שויסע ישראל וכל אשר לו דהיינו בנ"י הנ"ל ברצון גמור של עצמו. ממילא וישאו בנ"י את יעקב אחרי שכבר נא' ויקם יעקב שהיתה לו קימה והתעוררות להשתמש גם בבחי' זו דיעקב. מבואר שכל עיקר הנסיעה למצרים הי' רק לבחי' ישראל עפ"י עצה העמוקה ככל הנ"ל. וזהו ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה. פי' שהרצון דויסע ישראל כבר נת' שהוא לחזק כחו של יוסף בבנ"י ובמלכות מצרים והכח והעוז הזה באים תוך מצרים בבחי' שם לבד מן בני ישראל וק"ל. ובכללות השם הזה הוא גם שם יעקב עצמו ובניו וע' נפש. ענין הע' נפש עפ"י הידוע דנש"י שייך אליהם לכאו"א חלק מס"ר דכל העולם והיינו בבחי' פרטיות דס' ריבוא נשמות בצאתם ממצרים. שנתגלה אור וכח הנשמות גם בגופם עם האמונה וקבלת התומ"צ והיינו ממש במקום ותוך העוה"ז. אבל קודם מעשה מצרים הי' רק כללות ע' נפש נגד ע' אומות שהוא ענין העוה"ז בכללות דע' שרים. והע' נפש הנה השבטים עצמן היו בבחי' מרכבה תתאה דביטול היש התמידי שלא הפסיקו אפי' רגע א' מלהיות היש המורגש בגופם בטל אל אור הנשמה שהמשיך להם יעקב אביהם עד שהנפש חי' שלהם היתה נכללת ובטלה לגבי נפה"א והנשמה. אבל תולדותיהן של השבטים לא הי' בהן בחי' הביטול התמידי דמרכבה והיתה הנפש חי' שלהן יכולה להשתמש מבלי בחי' הביטול הגמור. אך בזאת היתה הנפש חי' מובדלת ומרוממת מכל נפש חי' שבעולם שהן לא ירדו כלל לבחי' הפירוד הגמור דישות דאוה"ע. באופן שרק הנפה"א היא היתה המשתמשת בנפש החי' שלהם כמו שהנפש משתמשת בגוף שאין עולה בשם אדם פועל רוצה ומשכיל וכל הכחות דאדם רק ע"ש הנפש ולא ע"ש הגוף כמ"כ כל כחותיהן של הע' נפש דבנ"י הן הן היו הפועלים בנפש החי' והגופין שלהם. ובהבדלה וברוממות הזו הי' להם עוז וממשלה על כללות ע' אומות דע' שרים ודי בזה ועד"ז דוקא היתה ביאתם דהבאים מצרימה האמור בפ' ויגש. וגם מה שויפרו וירבו מאד האמור סוף פ' ויגש הגם שלא היו במדרי' הע' נפש עצמן הנ"ל אלא לפעמים גם בנפש חיה לבדה היתה מנהגת את גופם וחוזרים ועולים לבחי' הנשמה והאמונה אבל הכל הי' למעלה מבחי' הישות הנפרד דקליפות וערות הארץ. ע"ד מ"ש סוף פ' ויחי ויביאו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים שקבלו אור פני בחי' מדרי' ישראל אביהם מבחינתו ומדריגתו של יוסף והוא השליט בכל ארץ מצרים עד שלא הי' שום מונע ומעכב על ענינים של בנ"י בכל כחותיהם. עד כי וימת יוסף ויישם בארון במצרים כלומר שנשאר בהעלם בארון כחו וממשלתו של יוסף גנוז תוך אמ"צ להחליש כח חמת מלכות דערות הארץ כנ"ל והיא העצה העמוקה הנ"ל. ובזה נשלם ס' בראשית שכללותו הוא מעשה אבות מה שפעלו בקרב הארץ בבחי' כח המרכבה שלהם והוא התחלת ב' אלפים תורה אחר מה שהי' ב' אלפים תהו מעת בה"ע. וכמארז"ל שאאע"ה הודיע טבעו של הקב"ה בעולם. והיינו בחי' התיקון דמלך מלך לבנ"י שמתקן המלכים דתהו שבבחי' העוה"ז. והוא בנין פ' ז"א ונוק' בבחי' עוה"ז עד שפעלו גם בחי' ומדרי' הזווג דזו"נ כמש"ל בפהק"ו וקל להבין שע"י האבות והשבטים (וכן הע' נפש) שהיו בחי' מרכבה. שהוא ענין ביטול טבעי ועצמיי בעצם תולדותם אין בזה ענין מדת המל' דאין מלך בלא עם עמומים מצד עצמם רק כח מל' הר מכריחם ומשנה אותם ואת פרטי כחוחיהם לטוב לפני האלקים. והיינו דוקא ע"י תחיית הנשמות שנשרו מאדה"ר בבחי' מה שהי' מלובש בגופו ממש המורגש לחיות ובהמות שמזה נתפעלו בבחי' בואו נשתחוה ונכרעה כמש"ל בפהק"ו. וכפי משנת"ל שע"י הכריתות ברית דנח נתחדש ענין נפש הטבעיות הבהמית בכל בני עולם. גם כי חיו הנשמות הנ"ל הי' מתעלם כחם ואורם תוך הנפה"ב החיונית. ולא בקעו כחות הנשמות את כחות הנפה"ב כמו שהי' באדה"ר מורגש למביט את תמונת גופו. וכמ"כ ק"ל שהי' גם כחות המחדו"מ של הנשמות מלובש תוך מחדו"מ של הנפה"ב. ורק קמי' שמיא גליא קשר הנשמות אל בחי' הכרת אלקות ורק ע"י מתן תורה ומצות יש התלבשות של מחדו"מ דנפה"א בערך העוה"ז ובוקעים את כחות נפה"ב הטבעיית להמשיך אור התומ"צ בעולם וכענין שכר מצוה הנז"ל פהק"ו. ושרש קבלת התומ"צ. נת"ל שם שהוא ענין ובחי' שם ישראל שנתוסף ליאע"ה בצאתו מפדן ארם. אך בהאבות עצמן שהיו בחי' מרכבה לא הי' ענין קיום התומ"צ שלהם כ"א להמשיך איר התומ"צ בעולמות עליונים דוקא שלמעלה ממדרי' המורגש דגופים בעוה"ז כי בחי' המירגש שלהם הי' גם הוא בביטול והתכללות באלקותו ית' הרוכב עליהם. וגם זאת היתה להם בבחי' טבעיות ועצמות תולדותם. ואין זה עדיין ענין שלימות מדת המל' כנ"ל. וענין תיקון ובנין מדת המל' של הקב"ה בעוה"ז. הוא ההולך ומתבאר בס' שמות. ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב וגו'. ביאה זו דשמות בנ"י דוקא ר"ת 'יש 'ששים רבוא אותיות לתורה דהיינו שרש הס"ר נשמות המושרשים באותיו' התו' וכלים דז"א הוא משונה מביאה דפ' ויגש בבחי' ע' נפש שהיתה רק לגור בארץ כמש"ש ובבחי' רוממות ושליטה על קליפת ערות הארץ כנ"ל וביאה זו דפ' שמות היא מה שבאו השמות הללו תוך בנ"י שפרו וישרצו ומלאו את הארן מצרים ונשתקעו בה כי בחי' הנפש חי' דגופים היתה ממקום ערות הארץ עד שבא עליהם הגלות דויעבידו מצרים וגו' כמשי"ת רק שבחי' הנשמות חיו בקרבם בבחי' התלבשות הנ"ל והסבר הדבר שבחי' הישות דנפה"ב שבגופים היתה בתכלית הפירוד כענין ערות הארץ רק לפעמים הי' מאיר בהם כח הנשמה בבחי' הכרת האלקות דאין עוד מלבדו והיו משתמשים ג"כ בבחי' האמונה שהוא בחי' הרגשת הביטול לאלקותו ית' ובודאי היו מקבלים עי"ז גם איזה השגה באלקות (ע"ד מ"ש לא פסקה ישיבה מאבותינו ועדיין לא ניתנה תורה ועסק הישיבה הי' רק במדרי' השגה וכמ"ש במק"א). וכענין ולאום מלאום יאמץ הנז' בתניא שפעמים היתה מושלת הנפה"א ולפעמים נפה"ב. והמשכיל יבין שההשגה הוא מבחי' כח ומדרי' שמות בנ"י הנ"ל שבקרבם. ובחי' הנשמות הם מבחי' יעקב כנ"ל שהוא תחיית הנשמות עצמן. באופן שלא היתה שליטה גמורה לא למדרי' וענין נפה"א שלהם על הנפה"ב ולא לנפש הטבעיית על הנפה"א רק כדרך ולאום מלאום יאמץ הנ"ל. ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף המשקיט את חמת מלכות ערות הארץ כנ"ל (כי הוא ע"ה הושם בארון תוך כלי המעלים כחו מלהתגלות אף שישנו בהעלם). ויאמר אל עמו הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו. ר"ל שיש להם גם בהיותם עם עוממים כח עליון נשגב מכל אנשי מצרים והגם שהוא אינו מזיק עתה כלום לערות הארץ דמצרים כי כחם הנשגב ורב הזה הוא משוקע ומתעלם תוך הנפה"ב דבחי' מצרים כנ"ל. אך פן ירבה בריבוי יותר ויותר עד שימלא כל מדרי' ומקומות דמצרים. ואף שכל ריבויים הרי הוא תחת ממשלת מלכות מצרים אך והי' כי תקראנה מלחמה ונוסף וגו'. ידוע ענין המלחמה שהוא התגברות השרים עליונים המשפיעי' במלכי הארץ כח ממשלתם במדינה לשלוט גם במדינה שתחת שר אחר לדחות אותו ממקומו ומלך אחר היונק משר אחר ימלוך על הארץ באופן שהארץ לא ניזוזה ממקומה וערכה כענין ארץ מגדלת וכו' רק שהמלך המולך עליה הוא מערך ומדרי' אחרת. ולהיות בעת מצב גבולות עמים היתה הארץ תחת ממשלת השר הראשון לכן סוף הכבוד לבוא הארץ תח"י השר הראשון כמ"ש אשוב את שבות בני עמון וכדומה הרבה. אך עם בנ"י הרב ועצום בכחו כנ"ל הגם שמעצמו לא יוכל לפרוץ גדר מלכות מצרים שנשתקע בה כנ"ל אבל כי תקראנה מלחמה ממלך אחר ואז בין מלכא למלכא יצא הוא מתחת ממשלת מצרים ונוסף על שונאינו הדוחים את מלכה ושרה. ואז הוא יעלה מן הארץ עצמה אל מקומם הרב ועצום ממנו באופן ששוב לא תוכל הארץ לשוב אל מלכה לעולם. לכן וישימו עליו שרי מסים למען ענותו וגו'. פי' להכניע ולמעט כחו הרב ועצום בעינוי סבלות מצרים. ועיקר העינוי הוא רק לבחי' האמונה שבקרבו וכח שמות בנ"י הנ"ל שכשהאמונה בבחי' גלות שלא יש יכולת בידה לגלות כלום מכחה תוך הגוף ונפה"ב בבחי' הביטול לאלקות הנ"ל. רק תמיד הם תחת ממשלת נפה"ט דמצרים דוקא. אז פשיטא שאין מקום לבחי' ישר להאיר בקרבם כמובן מהנז"ל. אבל על בחי' הנשמות עצמן המתבררי' ובאים במקום ומדרי' עם עמומים כנ"ל נאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ תולדות נשמות הללו. וכידוע בענין השתל' הבירורי' שכאשר מתבררת איזה מדרי' יורד המברר ומברר על ידה עוד מדרי' הנמוכה ממנה וכשמתבררת היא יורד בה המברר ומברר על ידה עוד מדרי' נמוכה גם ממנה וכן לעולם כידוע בסה"ק. וז"ש וכאשר יענו אותו לעם בנ"י הנז' שהוא הנותן כח הבירור ותחית נשמות שע"י בחי' יעקב הנ"ל וע"י העינוי מתמעט אורו יוכל להתלבש לברר עוד מדרי' נמוכות יותר וכן ירבה וכן יפרוץ גדר הקליפות שנפלו בהם נשמות שנשרו כנז' כ"פ. מכל הנ"ל מובן שעיקר הגלות הוא לשמות בנ"י שבאו למצרים בבחי' שקיעה את יעקב כנ"ל. דהיינו כח האלקי דאמונה ושרש קבלת התו' כנ"ל. ולא לבחי' יעקב שאף שלא היו יכולים להשתמש בכחות הנשמה מחמת תוקף ממשלת נפה"ב דמלכות מצרים הנ"ל מובן למשכיל שאין זה נק' שעבוד אלא שאין נותנים לו ממשלה כדרך הראוי ע"פ מ"ש ולאום מלאום יאמץ כנ"ל. וע"י ריבוי ופרצת תולדות הנשמות הנמוכות שהם צריכים לבחי' מלוכה דוקא דמלכות שמים שהיא תתן להם כח ועוז לעבדה בכל לבבך ולהכניע כחות הגוף ונה"ט תחת עול מ"ש. הוא ענין בנין בחי' המל' נוק' הנז"ל שהיא העבודה שלא בדרך בחי' מרכבה. ויתבונן המשכיל שזהו כדוגמא כעין בנין המל' בר"ה ע"י דורמיטא דז"א ואז נעשים לה בחי' אחוריים ונסרים לה לבדה כידוע בע"ח וכמ"ש במק"א. וכמ"כ אמר בפע"ח שער חג המצות דבגלות מצרים חזר ז"א בבחי' העיבור תלת גו תלת (זהו ממש דוגמת השינה וכמ"ש במק"א ענין אלקיהם של אלו ישן הוא). והיינו ששמות בנ"י היונקים מו"ק דז"א מבחי' אותיות התורה כנ"ל הי' בבחי' עינוי בלא כח מחמת העדר השפע ממקורם דאסתלק וכמ"ש קוב"ה בגלותא אסתלק לעילא לעילא (בחי' שינה הנ"ל). וע"י העינוי שלהם נבנה בחי' האחוריי' דמלכות שהן הנשמות הנמוכות שנתבררו כנ"ל:
2
ג׳והי' אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' ולקחת ממימי היאור וגו' וי"ל מאי אולמי' דאות השני מאות הראשון שבשניהם הי' ספק עדיין אם יאמינו או לא ובלקיחתו מימי היאור וכו' לא נשאר עוד ספק. ועוד י"ל ששני אותות הראשונים צוה למשה לעשות גם בפ"ע והאות דלקיחת מימי היאור לא צוה דוגמתו לעשות בפ"ע:
3
ד׳רזא דמהימנותא. עשר ספי' בלי מה נעוץ סוב"ת ותחב"ס. ולא אמר גם באמצען. והלא כולם אחדות אלקי גמור. והענין דיש הפרש בין מדת המל' לשאר כל המדות שכל המדות הן מתפשטין לפי ערך של עצמן. שמדות הגדול לא יתפעלו ממה שמדות הקטן מתפעלים אבל מדת המל' אין מלך בלא עם רחוקים מערכו ומדריגתו דוקא לפי שמדת המל' עיקרה בחי' ההתנשאות בעצמות ואין מתפשט ממנה רק בחי' חיצונית בלבד. ולכן למעלה עיקר ההתהוות דיש ודבר שלא ע"י עו"ע הוא מבחי' הא"ס. ידוע שהוא בחי' דלמחתב"כ ולכן בא ממנו דוקא מציאות עלול בלא עילה כלל כי העילה לית שום מח' אפי' עליונה שבעליונים תב"כ. וה"ז עד"מ הרואה אבן שט באויר יודע שהוא מכח הזורק את האבן והוא עילת הפריחה והשוטטות באויר אבל אם ע"י קבלה מעשיות וכדומה עושה שהאבן המונח לפנינו פה נמצא במקום אחר רחוק בלא שום פריחה ושוטטות כלל אין שום עילה ניכרת כלל למציאותו עתה במק"א. והמבין יבין עמוק יותר במה שמציאות יש שלא ע"י עו"ע הוא כח האא"ס ב"ה לבדו ע"ד מ"ש במק"א ביאור לשון שיער בעצמו וכו' (וגילוי כח הא"ס ב"ה הזה הוא נגלה דוקא ע"י מדת המל' עדאת"ג כמ"ש במק"א באריכות). שעיקר המציאות של הנמצאים הוא בגליפו דטה"ע רק שאין שם מקום לעמידת העולמות דיש ודבר כלל מחמת גילוי אור האחה"פ שלגבי האחה"פ היש הוא אין ואין הוא יש בלי שום הפרש ביניהם כלל וכלל ואחר הצומ"פ בא בחי' המשכת הקו למקום (כבי') הפנוי שאין נגלה שם אור האחה"פ כי אם רק מה שנמשך לשם אוא"ס בעצם דאד"ק כידוע בכ"ד לכן צופה האד"ק ומביט פרטיות המעלה ומטה דעד סוף כל הדורות אבל רק הוא לבדו הצופה אותם ואין אלקים עמדו ליתן להצפויים לפניו מציאות לעצמן. ונק' יחיד כידוע כ"ז במק"א והיינו לפי שהוא אוא"ס ב"ה בעצם כנ"ל. רק שמל' דאד"ק הנ"ל מתפשטת להאציל ע"ס דאו"כ הוי' ואלקים במקום הפנוי הנ"ל ע"י ממוצע שהוא או"כ דכתר שהוא הרצון להאציל והאצי' הוא כמדליק נר מנר שהנר הב' יוכל להאיר גם במקום שאין הנר הא' נראה ונגלה כלל והוא בחי' האו"כ די"ס דאצי' שמתפשט מהן דבר נפרד מקו"ח עד שבצפיית הע"ס כבר יש מציאות דבר נפרד מקו"ח אף שהוא רק כח הא"ס ב"ה כנ"ל ל לפי שהוא בבחי' השכל והמדות עד"מ שהתפשטותן לפי ערכן לכן גם בצפיות הספי' אותן נפרדים הוא בבחי' ומדריגת סוכ"ע כלומר שהנמצאים עצמן אף שהם בעלי רצון ושו"מ פועלים במחדו"מ אין להם עצמן שום הרגשה בישותן ומפעולתן כמשל המצייר במחשבתו בנ"א מתעצמים זע"ז כידוע במק"א. אבל בחי' הנוק' נק' ממכ"ע כלומר שעל ידי ההתנשאות משארת בחי' חיצוני' בעלמא באופן שיכול להתקבל בהרגשה עצמיית ביש הנפרד שאין העילה ניכרת בו כלל וכמ"ש ואתה מחי' את כולם. וזהו נעוץ תחב"ס כי דוקא בסופן שהוא המל' עדאת"ג בה הוא נמצא כח מל' דאד"ק שמתחברת להאציל או"כ להביא נמצאים שלא ע"י עו"ע בבחי' יש ודבר ממש לעצמו. והנה לפי' עדיין החיות של היש דשלא ע"י עו"ע הוא עכ"פ מספי' המל' אף שהוא רק התפשטות כח חיצוני אעפ"כ לא הי' מקום להמצא דבר נפרד כעין ענין הקליפות ויצה"ר. ולזאת הי' ענין דמלכי קדם וימלוך וימת שמיד שנמצא בחי' אור בכלי נתפשט תיכף בבחי' המלוכה בבחי' חיצוניות להנהיג רחוקים מערכו ומעלתו כפי חפץ רצונו ומדותיו. אך וימת ר"ל שנסתלקה התפשטות אור וכח המלוכה מן הנמצאים שנתחדשו ע"י האו"כ ועלתה למקום שרשה שהוא בחי' המל' דאד"ק דאוא"ס ב"ה בעצם. ולא נשאר במקום המלוכה דוימלוך רק אותיו' מפוזרים שאין בהם שום מובן כידוע במק"א. ונהרסה המלוכה לגמרי. עד שבא המלך השמיני הדר מבחי' יסוד דאד"ק שהוא שם מ"ה החדש כידוע בכ"ד. ויש בבחי' הארת היסוד דאד"ק הזה ב' אופנים פנימיות היסוד וחיצוניותו. ומבואר במק"א שהמשל לבחי' חיצוניות היסוד הוא מהקבלת פני רבו ברגל שעל ידי ההסתכלות ברבו נגלה לו מציאות מהו"ע של הרב שהוא מופלג ונבדל מערך כל מציאותו של התלמיד אף שאין יכול להשיג כלל מה הוא הענין רק שמשיג ממנו ידיעת מציאת ערך נבדל עד שאין זולתו רק כאין ממש נגדו ועי"ז יוכל התלמיד אח"כ לקבל מן הרב חכ' ודעת בהשגות עליונות ונפלאות מעין דעתא דרבי' עצמו בערכו הנבדל הנ"ל [וידוע שהחכ' הפנימי' שממשיך הרב לתלמידו הוא שממשיך להתלמיד ממקום שרש נשמת התלמיד עצמו וזהו כחו של הרב להמשיך משרש הנבדל אל הגילוי בהשגה וטעם ודעת]. וזהו שם מ"ה החדש כלומר גילוי מציאות האור א"ס בעצם שביחו"ע דאד"ק אבל אין ממהו"ע שום גילוי בטו"ד רק הגילוי הוא שרואה מציאות מרומם ונשגב דכולא קמי' כלא ממש חשיב. וידיעה זו הוא עכ"פ איזה גילוי רחוק ומצומצם מאוד מן מהו"ע בחי' היסוד דאד"ק. ועי"ז עולה ישות הפירוד דאותיו' דמל' דמלכי קדם לקבל אור וחיות דבחי' הביטול דמ"ה החדש והוא חבור או"כ דמ"ה וב"ן כידוע וע"י שהמ"ה מתלבש בב"ן יוכל לירד עוד להעלות מדרי' נמוכות ואותיות דמלכי קדם כידוע הכל במק"א. באופן שבחי' הנוק' דאצילות שע"י חבור מ"ה וב"ן בה הוא שלימות ענין דנתחב"ס כנ"ל ועוד גם סוב"ת וכלומר שאינו כמלכי קדם שמפני התפשטות דבחי' המלוכה דאנא אמלוך ירדה עד מדרי' חיצוני' מאוד ותחתוניות עד שנסתלקה מהן הארת המל' דאד"ק. אלא שאין מתפשטת אפי' בבחי' החיצוני' הגמור שאחר ההתנשאות כ"א במקום ובאופן שעדיין מקושרת בתחלתן כנ"ל שהוא מקום מציאותו של יש שלא ע"י עו"ע. וענין פנימי' היסוד דאד"ק הוא כמשל החכ' עצמה שמקבל התלמיד מרבו אח"כ שהוא כעין דעתא דרבי' ממש כנ"ל שבאה בקרב התלמיד והוא שרש ענין התו' שהוא אמת הוי' לעולם כידוע במק"א ועי"ז נעשה גם חזרת האורות דמלכי קדם להאיר בכליהם דבחי' ב"ן דחיצוניות העולמות שזהו כמשל שרש נשמת התלמיד הנ"ל:
4
ה׳ומעתה י"ל מה שאנו אומרים אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך. פי' שאברהם הוא האוהב את הקב"ה. עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו. היינו שהקב"ה אהב את יעקב היפך ממ"ש באברהם. והענין דנגלה עליו אדה"כ שנמצא באאע"ה הוא הארת פנימי' יסוד האד"ק הנ"ל בז"א עד שבא האור לנשמתו של אאע"ה המושרשת בקו הימין דז"א וזהו שקיים אאע"ה את התו"כ כלומר שקיים אותה ההארה דפנימי' יסוד דאד"ק בז"א. והיינו שקיים התו' למעלה בז"א שכשיש למטה מקבל לזה נגלה האור בכלים דז"א וכמ"ש במק"א. ועי"ז נעשה אאע"ה גם בגופו מרכבה לכלים דז"א המאירים בנשמתו בבחי' הפנימי' הנ"ל עד שלא הי' הרצון ושו"מ דחיי גופו מתעוררים לשום דבר כ"א עפ"י האור והשפע שבא עליו מנשמתו הדבוקה כנ"ל. והרי הי' כולו דבוק למעלה וגם מה שהוליד את יצחק נשמה בגוף לא היתה אור נשמתו דיצחק אע"ה בחי' אור המתפשט מנשמתו של אאע"ה אלא כמ"ש ואתן לו את יצחק בבחי' מתנה כי נשמתו של יצחק מושרשת ג"כ בז"א בקו שמאל כמו נשמתו של אברהם ממש בימין. (וביצחק לפי שהי' בבחי' גבורה עליונה דז"א לא הי' נמצא ממנו אור ושפע בעולם אפי' ע"י אור נשמתו בגופו שנעשה מרכבה בבחי' קו שמאל עד שנעקד על גבי המזבח שהוא בחי' המל' ואאע"ה בחסדו עקד אותו שיבוא ממנו אור ושפע בעולמות). וכן ביצחק נא' ואתן ליצחק את יעקב ג"כ בבחי' מתנה כי נשמת יעקב אע"ה ג"כ מושרשת בקו אמצעי דז"א וק"ל. אך יעקב הוא בחי' יו"ד עקב שממנו ממש נמשכו נשמות השבטים ע"י לאה ורחל אשר בנו שתיהן את בית ישראל שנמשך איר ושפע עצמי' מנשמתו של יעקב אע"ה להאיר אור אלקי ממש בגופן של השבטים כשבט וענף המתפשט מגוף האילן עד שנמצא ענין ביטול היש והן בחי' מרכב"ת. אבל נמצא עוד יותר על כן ענין מ"ש השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך ממש אין בלבנו וכו'. והיינו שמאהבתך שאהבת אותו ונתחבר לבחי' יו"ד עקב שלו גם בחי' ישראל שהוא בחי' אור שרשו בקו אמצעי דז"א בבחי' ידיעת עצמו של הקב"ה שהוא בגוונא אחרא כידוע (משא"כ פ' יעקב למעלה הוא הנמשך להאיר גם אל ידיעת התחתונים להיות נמצא בחי' ביטול היש גם בד"ת בבחי' מרכב"ת כנ"ל). עד שנתפשט האור הזה גם בשבטים כאמור. וזהו ואלה שמות בנ"י (הוא בחי' אין בלבנו אלא אחד הנ"ל). הבאים מצרימה שהוא מקום החיצוניות הנפרד דמלכות פרעה עד שגם יוסף (איש אשר רוח אלקים בו עדמשנת"ל בענין אלה תולדות יעקב יוסף וישראל אהב את יוסף כידוע במק"א) לא נתפשטה הארתו וכחו רק בבחי' הפנימי' (כידוע בענין אני פרעה ובלעדיך לא ירום איש וגו' שהוא כדוגמת מלך ישראל וסנהדרין). ועד החיצוניות לא בא כלל (רק ממלכות פרעה). וכן גם השבטים בנ"י הנ"ל באו מצרימה להעלם החיצוני'. דמצרים ולזה אמר את יעקב דוקא שהוא יו"ד עקב המתפשט לד"ת כנ"ל. איש וביתו באו שלא נגלה ענינם רק בבחי' הפנימי' דאיש וביתו והכל הי' מכוסה ונעלם בבחי' מצרים. ואח"כ שבנ"י פרו וישרצו לא הי' בהם בחי' ביטול היש בגופם דמרכב"ת הנ"ל (כי וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא). רק ותמלא הארץ (דמצרים ממש) אותם שהיו הגופים בבחי' הפירוד אף שהן בנ"י ויש בהן שלימות ענין האמונה והדביקות באלקות מצד נשמתם שהוא בחי' בנ"י. ואח"כ ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף פי' כנ"ל שע"י בחי' יוסף היתה מתנהגת מלכות פרעה דחיצוני' ע"י כח הפנימי' דיוסף באופן שלא היתה החיצוני' מצרים נפרדת מהנהגת הפנימי' אך כשקם מלך אשר לא ידע את יוסף כלומר שנפרדה החיצוני' מהפנימי' וכן מ"ד שנתחדשו גזירותיו היינו שנתחדש ענין גזירת מלך מצרים בבחי' נפרד לגמרי מהפנימי' ואז ויאמר אל עמו הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו. כלומר הולך ומתפשט (ותמלא הארץ אותם כנ"ל). והכל הוא ממנו כלומר מהחיצוני' דמצרים ולכן אמר הבה נתחכמה לו פן ירבה עוד הרבה בחיצוני' דמצרים והרי בכולם יש בחי' בנ"י הנ"ל. והי' כי תקראנה מלחמה שמצוי' בין החיצוני' הנפרד ובין הפנימי' ונלחם בנו ועלה כולו בחיצוני' שלנו אשר בו מן הארץ (מצרים). ל' כלות הכל אל בחי' בנ"י הנ"ל. לכן וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם הוא ע"ד הידוע במק"א שכשהאדם אחר דביקותו בתפלה בא להנהיג מנהג ד"א במו"מ וכה"ג הרי הוא מתפשט ברצון אל חיצוני' דמנהגו של עולם ובקל לו לחזור ולשוב אל הדביקות דתפלה ולהעלות גם כל הכתות שיתפשטו ממנו במנהגו של עולם. אך כשירידתו בהנהגה דחיצוניות העולם הוא דרך כפי' עליו ובע"כ עד שא"א לו לחזור לשוב לאיתן דביקותו נשאר הוא בפירוד ואין כח לפנימיותו להתגבר ולשוב לאיתנו כן הוא ממש ענין למען ענותו בסבלותם בהכרח ובע"כ עד שלא תוכל הפנימי' שלהם להשתמש בהם ולא עוד אלא שצוה שכל הבן הילוד שהוא הדכר שהוא יכול להמשיך פנימי' דבנ"י היאורה תשליכוהו וכל הבת בחי' מקבל תחיון אתם משפע וכח החיצוני' דמצרים. וההצלה והגאולה מזה השעבוד הוא ע"י מרע"ה דוקא היפך ממש"ל דאת יעקב באו למצרים דיעקב מלבר ומשה מלגאו כמ"ש בזוה"ק. וביאור הענין יובן בנקל עפמשנת"ל בענין את יעקב הנ"ל שהוא התפשטות הקדושה אלקית ע"י לאה ורחל (שהדוגמא לזה הוא ענין ההתבוננות ביחו"ע וביחו"ת כידוע). ומשה מלגאו הוא היפך מזה כלומר להעלות את הפנימי' מההתלבשות בחיצוני' וזהו ענין כלת משה מלגאו שהוא כנס"י הכונסת לתוכה ישראל דלעילא ומתאחדת עמו בדביקות האמונה דידיעת עצמו של הקב"ה בגוונא אחרא כנ"ל ואמת הוי' לעולם שהוא מבחי' פנימי' היסוד דאד"ק כנ"ל עד שיוכלו לקבל התו' ולקיימה גם למטה ממש וד"ל, הדברים ארוכים. ודרך קצרה ע' בפע"ח בכוונת עלינו לשבח שיוצר בראשית נק' בחי' בריאה שהוא ממציא בחי' יצירה (כמו שהשכל ממציא האה' וזהו שמצות ואהבת פירושה להתבונן בדברים המעוררים את האה'). ולא עשנו קאי על בחי' יצי' שהוא ממציא בחי' העשי' ור"ל כח העשי' ע"ד הנ"ל. ועד כאן הוא בדרך השתל' טו"ע מברי' ליצי' ומיצי' לעשי'. וידוע דעלול בטל לגבי עילתו כזיו במאור כו'. וענין היש מאין שאינו בדרך השתל' נק' שימה שהוא נפעל מכח העשי' ולא כדרך התהוות עשי' מיצי' שנק' עכ"פ השתל' ויש מיש וזה נק' יש מאין כידוע. ובכל עולם יש הכל. מאצי' עד עשי' שהוא כמראה אדם עם מחדו"מ והוא בכללותו עושה וממציא את הזולתו שהוא ענין השימה והוא ענין גוף העולם שבע ההיכלות ורקיעים ודצח"מ שבבחי' שימה וזה נק' אדם התחתון ר"ל שבבחי' שימה דוקא שלפי שהוא אינו בטל כעלול כו' נופל עליו בחי' מלוכה. והנה הגם שנמשלו אבי"ע בע"ח לבית וג' עליות זעג"ז. אך ידוע דאצי' גם כאן. והמשל כמו שבגוף מתפשט כח הרצון בכולו וכן כח השכל המלבישו וכן המדות וכן נפש החיונית והשכליי' והאלקי' עד שנמצא האדה"ת שלנו ודצח"מ וההיכלות ורקיעים הן הם בחי' השימה דכל ד' עולמות והמשיג בחי' אצי' ישיג כ"ז בבחי' ההוא וכן השגה דבחי' בריאה ישיג כ"ז בבחי' בריאה ר"ל הכל בבחי' השימה שבהן. ואעפ"כ המשיל בע"ח לד' בתים זו ע"ג זו כנ"ל לפי שכ"א גבול יש לו והמשיג למעלה (כמו בחי' אב"י) לא ישיג למטה (בחי' עשי' וכן מא"ב לי"ע ומאצי' לבי"ע). וכ"ז בבחי' אבי"ע. אמנם אד"ק שגם הוא כולל אבי"ע וגם שימה רק הכל בהשוואה א' (והוא ממש ע"ד שיער בעצמותו. וכענין אשר מלך בטרם כל יצור כו' רק שלא הי' מקום וכו' ואד"ק הוא אותו הענין בעצמו רק אחר הצמ"פ שאז יש מקום להאציל ולברוא כנ"ל בזו אח"ז בו עדיין הכל בהשוואה כידוע). והענין ע"ד בחי' ענין מציאות כידוע. ובזו הדוגמא יובן בו מאצי' עד שימה והבן שנמצא שאפס זולתו באבי"ע והם אינם הוא ורגליו מסתיימי' בסוף העשי' וע"ד דוגמא הנ"ל היינו מציאות תחתון ועכ"ז מציאות "הוא ולגבי מציאות הפשוט גם אצי' הגלמה וגליפו הוא. ובכ"ז יובן דאדם שהוא בבחי' אצי' ע"ד הנז' פה בגבולי השגה למעלה הוא מקבל עליו המלוכה בבחי' אצי' ומעורר ג"כ למעלה בבחי' אצי' שלו הכל בבחי' אצי'. ואדם שבבחי' עשי' אינו מקבל אלא בבחי' עשי' ומעורר למעלה רק בבחי' אצי' דעשי' וכ"ז מצד ההגלמה וגליפו. אבל מצד בחי' אד"ק כל אדם מקבל בבחי' אד"ק ומעורר כזה. וה' יכפר בעדי אשר אלצתני לדבר עד כה. ועתה יובן היטיב דקודם ענין שויצר ה' את האדם עפר מן האדמה לא הי' צלם ודמות בחומר רק בצורה וק"ל. וכמ"כ קודם שנברא לא הי' צלם אדם רק באצי' ואעפ"כ הי' פועל עד שימה דעשי' ואז הי' ההתעוררות מצד הגליפה רק בבחי' אצי' ומצד השני הנ"ל עד סוף העשי' התחתונה ממש אך לא בהתגלות (שהוא ע"ד כל עצם ענין הגליפה). מאחר שאין שם צלם ודמות אדם. וזהו בן חכם ישמח אב שגם הוא בצלמו ודמותו מקבל ומעורר העצמות שלא מצד הגליפה ובן כסיל תוגת אמו לבד שהוא פוגם בענין התגלות מגליפה דאצילות לגליפה דבי"ע ודו"ק. תמצית כ"ז הוא כמו שכשיער את בחי' אדון עולם אשר מלך רק שלא הי' שמו נק' כידוע כן הוא נוקב ויורד עד למטה. הבן היטיב וישמח לבך:
5