חנה אריאל, תזריעChanah Ariel, Tazria
א׳וידבר הוי' אל משה לאמר. אשה כי תזריע וילדה זכר. אמרו בגמ' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. איש מזריע תחלה יולדת נקבה. וי"ל הענין בטעמו. וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה. ופי' מ"ש כימי נדת דותה היינו שלא ביאר כאן משפטי הטומאה של היולדת מה הם. ועז"א כימי נדת דותה שדיני טומאה זו כדין הטומאה של הנדה. וביום השמיני ימול י"ל שבפרשיות הללו אינו מדבר רק בעניני טו"ט. ולמה הזכיר דין המילה. וכבר נאמרו דיני המילה בפ' לך לך. ורז"ל אמרו מפני מה מילה בשמיני כדי שלא יהיו הכל שמחים (בשמחת ב"מ) ואביו ואמו עצבים. וי"ל הלא גם קודם מ"ת כתי' ובן שמונת ימים ימול וגו' ועדיין לא הי' דין טו"ט נוהג. אח"כ פ' נגעים כתי' וידבר ה' אל משה ואל אהרן. ובפ' מצורע וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהי' תורת המצורע. ואח"כ וידבר ה' אל משה ואל אהרן דין נגעי בתים. ואח"כ דין איש כי והי' זב מבשרו וגו' נאמר ג"כ אל משה ואל אהרן. וצוה הכהן ולקח שתי צפרים חיות טהורות, ואמרו בגמ' הוא עשה מעשה פטיט לפיכך מביא הקרבן פטיט מל' פטפוטי עופות. והוא עשה מעשה פטיט היינו לה"ר. שהנגעים באין על לה"ר. ובפ' שמיני וידבר ה' אל אהרן יין ושכר וגו' נאמר לאהרן לבד. ובדיני זאת החי' אשר תאכלו כתי' וידבר ה' אל משה ואל אהרן. י"ל את כל השינויים הללו. אמרו בגמ' ר"י אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באוה"מ. רע"א כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוה"מ ונשתלשו בערבות מואב:
1
ב׳כבר נת' בפהקו"ד ענין המצות שהוא שבמ"ת אנכי ולא יהי' לך שמפי הגבו' שמענו בא בישראל הכח אלקי שכשיעשו הם דוקא מצוה כמאמרה תהי' מצוה שהוא שם הוי'. י"ה נחלף בא"ת ב"ש על מ"צ. והיינו שבמצוה שעושים ישראל הם מביאים כח הוי' ב"ה בעולם. דהיינו הוי' אלקית נצחיית (וכמשי"ת לפנינו בענין וילדה זכר). רק שהוא מתן בסתר כמ"ש בכ"ד לכן נחלף הי"ה. וענין הכח הזה בישראל לעשות המצוה ולהיות עבירה נק' בשם עבירה כמ"ש עד שלא באת לידי מדה זו כמשנ"ת בפהקו"ד. הוא כח הרמ"ח איברין ושס"ה גידים עליונים. והוא בחי' הדכורא כמש"ל פ' שמיני. ובנין המשכן הוא בחי' הנוק' (דפ' הארה). כנז' שם שהוא בחי' ההעלאה ממטלמע"ל. ובחי' התפעלות אלקות בישראל בבחי' ושכנתי בתוכם להיות דירה בתחתונים כמבואר שם באריכות והנה מה שבאו כל המצות בפרט בדבר ה' אל משה לאמר לישראל. היינו שידעו מה לעשות שהגם שהכח לעשות ניתן להם. אעפ"כ צריך לבוא בבחי' משה שהוא הדעת לכל ישראל. שידעו מה שיעשו תכונת המצות. אך ידוע שמן התושב"כ א"א לידע תכונת המצות על בוריין כ"א מתושבע"פ שבה יתפרשו המצות היטב כדת מה לעשות. א"כ לכאורה בשביל ידיעת המצות בתכונתן לא הי' צריך לבוא ע"י משה בתושב"כ. אמנם הענין הוא דתושבע"פ מקבלת מתושב"כ דוקא כידוע שז"ש בגמ' מנלן מנה"מ וכו'. ושרש ותמצית הדברים שע"י תושב"כ שנתנה ע"י מרע"ה שהוא בחי' הדעת דנש"י בא ענין המצוה עצמה שניתנה במ"ת כנ"ל אל בחי' ידיעה והרגשה בנש"י. וד"כ הוא סודות וטעמי המצות. אבל אין הכוונה לידע תיבות הסודות והכוונות שאין זה נק' ידיעה כמ"ש פ' שמיני. ולכל הפחות נק' בחי' ידיעה בסודות וטעמים כשיש לו איזה התפעלות מן הידיעה ואפי' בחי' התפעלות נשמה הנז' פ' הנ"ל (ונק' בכתבים נשמה דער הערינש) ולמעלה מזה כשיבוא לו בחי' התפעלות אלקות מן הכוונה ובחי' הידיעה כזו נמצא אלינו ע"י התושב"כ ע"י מרע"ה בחי' הדעת דכללות נש"י כנ"ל. ובזה יש לפרש דר"ע הנ"ל כללות ופרטיות נתנו בסיני. פי' שבאו כח המצות בפרטן באברין וגידין של ישראל מקבלי התו'. ויוכל לבוא בחי' התפעלות הנשמה מזה הכח לבד ע"י מרע"ה בחי' הדעת ונשנו באוה"מ שיהיו ידועים לישראל שיתפעלו בהן התפעלות אלקי' דושכנתי בתוכם באוה"מ. ונשתלשו בערבות מואב בבחי' פ' העיקרי וק"ל. (וגם סברת ר"י דעת לנבון נקל ע"ד שטפת הדכר הנ"ל מתפשטת ומתפרשת לאברי וגידי הולד בבטן הנוק' דוקא) והמבין יבין שזהו ענין יחוד קובהו"ש. ובמה שנתנו כללות ופרטות בסיני כאמור היחוד הוא מגיע רק בשרש נש"י והנשמה עצמה אינה מקבלת אלא לפי ערך כחה כמובן ממשנת"ל. וע"י ושכנתי בתוכם באוה"מ נשנו שם המצות שיהי' ע"י המצות יחוד קובה"ו גם בתחתונים והיינו התפעלות אלקיי' ממש ודירה בתחתונים כמשי"ת. וזהו ענין מ"ש והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך. פי' כמשנ"ת שהמצות הן אברין דמלכא שנתנו לישראל וכשעושים המצות בפו"מ בעולם ה"ז ענין דירה בתחתונים. רק שאין זה דירה ממש בגוף מעשה המצוה ובגוף האדם העושה כי הם אינם מרגישים ויודעים מענין שם הוי' הנעשה במצוה כנ"ל. אבל מ"מ אומרים אשר קדשנו במצותיו שבהעלם עכ"פ באה ונמשכת קדושה עליונה בישראל ע"י מעהמ"ל. והיינו שמתגלה בהן בשעת מעשה הכח דאברין דמלכא שניתן להם בסיני כנ"ל, ועי"ז הגילוי מתקדשים גם הם בכחות הטבעים שלהם שבמעשה המצוה. אך אם הם עושים בכוונה ודעת כאמור הרי בא זה הגילוי גם במורגש בהתפעלות הנשמה או בהתפעלות אלקי' כנ"ל. ואותה אנו מבקשים ודבק לבני במצותיך. פי' שיהי' הלב דבוק בעת מעשה המצוה וגם שיהי' הדיבוק הזה קיים לע"ו לא יסור ממנו. והמשל לזה באדם גדול המקרב את הקטן הנמוך ממנו הרבה במדרי' ומחבקו ומנשקו. הנה החיבוק והנשוק הוא רק לשעה קלה ואח"כ נפרדים הגופים זה מזה. אבל סיבת החיבוק היא התקרבות נפש הגדול אל נפש הקטן. וכשהקטן מרגיש את זאת ומתפעל מזה. יתרומם הוא בנפשו. ותתגדל גם היא ותשאר דבוקה בנפש הגדול לעולם לא יפרד ממנו. וב' דברים הללו. א' רוממות הנפש מגדולתה. ב' דיבוקה בנפש הגדול הם ענין א'. כי גדולתה ורוממותה הוא מן הדיבוק הזה כשהיא דבוקה בגדול כמ"ש זנבא דארי' ארי' הוא. וכאשר נפש הקטן איננה מקבלת גדלות ורוממות מן מה שהגדול מחבקו בגופו הרי כמו שהחיבוק נפסק לגמרי בעת שמרחיק מחיבוק. כך חבור הנפשות של הקטן בגדול נפסק לגמרי, ומזה יובן עומק הנמשל עפ"י משנ"ת שהמצות הן בישראל כח אברין דמלכא. וכשהן פועלים עם הכח הזה מעשה המצוה בכח הגוף ובעולם ה"ז ענין יחוד קובה"ו ודבת"ח. אך כשאין שם התפעלות הרגשה מזה הרי כשנגמר מעהמ"צ ושוב אינו עוסק בה הרי מסולק מגופו (וגם מנפשו המלובשת בגוף להחיותן. ולאפוקי הכח שמאברין דמלכא שהוא אינו בא בבחי' חיות לגוף והבן) ומעולם גילוי כח האברין דמלכא אבל כשיש שם התפעלות הנשמה במורגש אזי מתרבה ומתגדל ומתקדש הגוף וחייו שהוא נפשו לע"ו (וע' לקמן). ומ"ש והאר עינינו בתורתיך. פי' האר עינינו הבקשה הוא שיתן תוך כח הראי' ראי' טובה מחודשת נוספת על כח הראי' שיש לה. והמשכיל יבין שמעלת ההרגשה במצות הנ"ל בענין ודבק לבנו הוא ג"כ בחי' ראי' מאור המאיר מן כח המצות שבישראל (כח הדכורא). שמתפעלת ממנו הנפש והגוף (בכח בחי' הנוק'). שעי"ז נעשה דביקות וחבור תמידי לחשוק במצות. אבל הבקשה והאר עינינו בתורתיך הוא ענין הקדושה דוקא כידוע שקדוש הוא נבדל. והיינו מ"ש ותורה אור. ובידוע עמ"ש וירא אלקים את האור כי טוב שפי' רז"ל בו כי טוב לגנוז. והיכן גנזו בתו' לצדיקים העתידים לבוא בעולם. שע"י התו' יגיעו הצדיקים אל מדרי' האור שנברא ביום הראשון שבו הי' האדם צופה מסוה"ע וע"ס. שזהו ענין ראי' אלקית נבדלת מן כל אדם. והוא דביקות חכ' וכח ראי' שהוא מן החכ' שבאדם אל הכח הפועל האלקי שבעולם. ואותה אנו מבקשים שיאיר עינינו בתו' שלא יהי' העולם מורגש נפרד לעינינו אלא שיהיו עינינו מאירות ורואות מי ברא אלה. וזהו ענין קדושת הנר"נ שנעשו נבדלים בהרגשתם מהרגשת סתם כח האדם שגנוז האור ממנו:
2
ג׳ועם זה י"ל מ"ש עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. שאור המצוה המאירה מכח הדכורא אל כח הנוק' הנה כשהאדם עובר עבירות מכבה את האור הזה וכח המצוה נופל לחיצוני' ר"ל. אבל אין זה מכבה את התו' באור המאיר ממנה כנ"ל שזה לא נפסד ממנו ומיד שפירש מן העבירה ומתחרט עלי' יוכל לאחוז בסנסני הקדושה האלקי' בהשגה והתבוננות וכמבואר להלן בדרוש זה. והנה יש ענין איסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול כידוע. וביאור הדבר ברוחניות הנפש. וכן הוא הדין בגשמיות. טומאה הוא כמ"ש עבירה מטמטמת לבו של אדם. והיינו שאין נמצא בנפשו ולבו כח להתפעל מקדושה אלקי' השוכנת אתו בתוך טומאתו אפי' בקיום מעשה המצות ועוסק בדברי קדושה המה רחוקים ממנו בתכלית כאלו אין לקדושה שום שייכות אליו כלל. ולעומת זה הוא הטהרה שהגם שאינו עוסק עתה בדברי קדושה מ"מ טהור הוא. ובידו להתקדש בקדושתו של מקום תיכף כשירצה כענין אשר קדשנו במצותיו וכה"ג וכמש"ל. ולכן המת הוא אבי אבות הטומאה שכיון שכבר מת אין יכול להרגיש דבר. וככה מי שח"ו נפשו האלקי' כבר נכרתה מלפני ה'. הרי זוהי תכלית הטומאה שאינו יכול להתקרב כלל אל הקדושה. ויש אב הטומאה הוא כמשל מי שנתקררה ידו או רגלו עד שאינו יכול להשתמש בה כי איננה מתפעלת מכחות נפשו הבאים להזיז האבר והוא אינו ניזוז. והנה הרי הוא כמת. אך לא מת לגמרי. וע"י רפואות יוכלו לתקן את האבר לשוב לחיות בחיי כחות הנפש. אך כ"ז שלא נתרפא הרי האבר ההוא כמת ממש שאינו מתפעל מנפש החי'. וולד הטומאה הוא כמשל מי שידו נפוחה מחמת מכה שהחיות ישנה בקרבו בשלימות. רק שמחמת קלקול גוף דם האבר אין יכול להשתמש בו בכח נפשו ואם מתחיל להזיזו בכח נפשו כואב לו הרבה. ואין זה כמו שלא יכול להזיז האבר כלל מחמת שנפשו מסולקת ממנו לגמרי כנ"ל. אבל בזה נפשו בקרבו רק שהזזה קשה עליו לסובלה. זהו ענין טומאה וטהרה. וענין איסור והיתר הוא שנפשו מחי' את גופו בשלימות. רק שהוא אסור וכבול בכבלים עד שאינו יכול להתפשט בכחותיו כרצונו כלל. וזולתו יכול לגלגל אותו בקל על איזה מקום שירצה. ככה העובר עבירה ונתחרט עלי' רק שלא עשה תשובה כלל. אפילו עזיבת החטא לא קבל עליו רק לפי שעה מתחרט וכמארז"ל רשעים מלאים חרטות ואעפ"כ אין נמנעים מלחטוא. הרי אסור וקשור בידי חיצונים וכל מצות ומע"ט שיכול לעשות עושה וגם בשעה שמתחרט יכול ליהנות גם מהקדושה אלקי' אבל הכל הולך לחיצוני' ח"ו כידוע בכאריז"ל, וענין כשר ופסול הוא. שהפסול היינו כמו מטבע שנפסלה שאינה הולכת במו"מ וא"א לקנות עמה כלום. וע"ד המשל הזה הוא שטומאה היינו כמשל שהכסף מתקלקל ונעשה סיגים ומחמת זה אינו הולך במו"מ. וזה אין לו תקנה כ"א ע"י היתוך בכור להוציא הסיגים מן הכסף וכו'. אבל מטבע שנפסלה כספה שלם בשלימותו. רק שאין עליו צורה ראוי' לילך במו"מ. ככה יובן ענין הפסול בנפש אדם שאינו חוטא ועובר עבירות. אבל אינו יודע כלל מטיב ענין האלקות. ואין לו שום כח בנפשו איך להתקרב אל ענין אלקי כי אינו מרגישו כלל (וע"ז נא' והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. וכן והוי מתאבק בעפר רגליהם וכו'). ועפי"ז יובן מה שהאיסור גורם שהתומ"צ שעושה הולכים לחיצונים אם לא עשה תשובה. ולמקום קדוש יכול ליכנס. וגם קדש יוכל לאכול. רק שעכ"ז יהי' יניקה לחיצוני' שהוא אסור וקשור אצלם. אבל הטמא היינו שפגם נפשו ע"י חטאים ועונות אף שעזבם עזיבה לגמרי רק שלא עשה תשובה כראוי ונפשו פגומה מרוב עונה הוא אינו יכול לבוא אל הקדש כלל. אך ממע"ט שעושה אין שם יניקה לחיצונים. וביאור הדבר שהטומאה הוא שירד האדם להיכלות הטומאה ושערי הקדושה ננעלו בפניו (כידוע שיש היכל וכלי ואור. ובטומאה הפגם הוא שנופל להיכל טמא בכלי ואור שלו). ולכן ואל המקדש לא יבוא כלל כי סוגרו דלתיים כנ"ל. אך כח מעשי המצות שהוא מבחי' סוכ"ע ישנו אצלו בתוך טומאתו. כי הטומאה אינה אלא לענין קדושה שהיא התפעלות מאלקות כנ"ל. אבל לא לענין כח האלקי דמ"ת וענין מעשה המצות בפו"מ. והאיסור הוא להיפך שאינו שרוי בהיכלות החיצוני' רק שהוא אסור יכבול בידיהם. ולכן יכול לקיים בנפשו הכל מצוה וקדושה רק שעל הכל מושלים החיצונים שהוא אסור בידיהם וזהו שהאור שלו קשור ואסור בידי החיצוני'. וענין פסול הוא שהכלי שלו מקולקל ואין לו במה לאחוז בסנסני הקדושה אבל אין הוא בהיכלות של טומאה ולא אסור בידי החיצונים כלל רק שאין לו בחי' הכלי לקבל מקודש:
3
ד׳ואחר כ"ז יש לבוא לביאור הפרשה. וכמשנת"ל שהתורה שבכתב באה להוסיף כח בישראל בכח בחי' הדכורא שיגיע ויתחבר לנוק' בבחי' התפעלות אלקות שיש להם על ידי המשכן. אך בענין הטומאה יש בזה תוס' ענין מן התו' גם בבחי' הנוק'. וזוהי מצות והזרתם את בנ"י מטומאתם. פי' כידוע שמלכותו בכל משלה אפי' בקליפות. ולכן רגלי' יורדות מות להחיות היכלות החיצוני והטומאה וע"י שמירת דיני הטו"ט מחזירים אותו הדרך והכח שהי' יורד לחיצוני' אל הקדושה. ונמצא שיש במצות טו"ט בחי' כח הדכורא היינו בר טומאה (כמו בן מצות). משא"כ הבהמה אין לה טומאה בחיי'. ומה שגזרו שיהיו כזבים מבואר במ"א. וכח הנוק' היינו חזרת אותו הכח היורד ממנה כנ"ל. ולכן נאמר בדיני טו"ט וידבר ה' אל משה ואל אהרן שני השושבינין דדו"נ. כי לשניהם בא בבחי' תוס' כח מצוה זו וכן באיסור והיתר. כי הנה ארז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי פי' שלא יאמר אי אפשי אף שהוא טוב למאכל אך לפי שהוא, אסור במל"ת א"כ הוא מזיק לגידי נפשי. לכן אי אפשי בו כלל. שזהו מבחי' הדכורא לבד אלא צ"ל אפשי מצד הטבע מבחי' הנוק' שרגלי' יורדת כנ"ל. ולכן אפשי לימשך אחריו אך אבי שבשמים גזר עלי להחזיר אותו הכח שלא ימשך להיות במעשה הדבר איסור ויוחזר לקדושה. ולכן גם זה נאמר לשניהם למשה ולאהרן. ומצות יין ושכר אל תשת איננה רק בחי' תוס' כח ועוז בבחי' הנוק' שלא לבוא בגבורות בכל עניני שימושה להתקרב אל היחוד כ"א בתוקף כח היחוד עצמו. והמשל לזה שיש בן שמחזיק א"ע שאינו מוצא חן בעיני אביו והוא משתדל בכל מאמצי כחו למצוא חן. זהו בבחי' הגבורות. אלא להיות כבן שאינו דואג כלל להשיג מציאות חן כי מחזיק א"ע ככרעא דאבוה שמסתמא יש לו חן בעיניו כי עצמו ובשרו הוא. וכל מה שמשתדל לעשות נח"ר לאביו הוא ג"כ רק מחמת זה שהוא עצמו ובשרו. וזהו בבחי' העלאה ממטלמע"ל. וכן הוא מלמעלמ"ט להורות את בנ"י יהי' ג"כ בכח היחוד בבחי' החסדים דוקא ולהבדיל בין הקדש ובין החול הכל יהי' בבחי' אבי שבשמים גזר עלי וכרעא דאבוה הוא. והיינו כח היחוד הנ"ל. וממילא מובן שאין זה אלא לענין ההתפעלות מאלקות דמצוה וקדושה שישנה כבר בישראל בכח המ"ת שתהי' ההתפעלות בשלימות כח היחוד ולא תוס' כח בבחי' אברי וגידי הנשמה מתומ"צ להפעיל ההתפעלות. ולכן לא נאמרה מצוה זו רק לאהרן אף שהכל ע"י משה. וכמש"ל פ' שמיני מכון לשבתך פעלת ה':
4
ה׳עוד יש להקדים ענין יצירת הולד מ' יום. ידוע ענין הבירורי' דתהו. ועיקר הבירור והתיקון הוא לעשות בחי' אדם. כי האדם הוא הוי' שלימה. כלומר מציאות קיים שהוה תמיד. משא"כ הנמצאים בעוה"ז הכל הוא הוה לפי שעה ונפסד אחר זמן אין זה הוי' שלימה. שהרי ההוי' זאת חוזרת להעדר. אבל אדם גם כי ימות סופו לחיות בתחה"מ. וגם קודם תחה"מ הנשמה שבאה בגוף לעוה"ז הוא מציאות קיים לעד בעוה"ז. שגם כי תסתלק למקומה תביא עמה לבושין שנתלבשה בהם בעוה"ז בתומ"צ. א"כ הכחות הנמצאים להנשמה בעוה"ז הם הוי' קיימת לעד. והוי' עולה כ"ו דהיינו כ"ו נקודות בזמן. שמחבר נפש לעולם כמ"ש במ"א. וגימט' של הוי' כ"ו בא החבור בכ"ו ימים. אך הוי' הוא ענין כללי. והגבלת מהות ההוי'. ר"ל מה נתהווה. הוא ז' ימי הבנין כי ו"ק הן פרטי בחי' הגבול ועם נקודה האמצעית הן ז' כידוע בסה"ק. וגם זה הוא בכלל הבירור מתהו שהז' בחי' הן תמונת ההוי'. וזהו אחר שכבר נתבררו. אבל מהות הבירור הוא דחיית הפסולת ובירור הטוב. כמו על דרך משל הבא לרפאות את החולה שמחמת איזה קלקול נופל למשכב ואינו יכול להשתמש בנפשו וגופו כרצונו. צריך הרופא לדחות את הקלקול ואחר כך יראה להבריא את הכחות שהיו מעורבים בקלקול. ומחמת זה הוחלשו בעצם כחם. וע"י הרפואות יחלימם וישיבם לאיתנם הראשון. כמ"כ יובן בענין הבירור מתהו לבוא לבחי' אדם בתמונת הגבול דז' ימים צריך תחלה ז' ימים לדחיית הפסולת ועוד ז' ימים לאותן בחי' הטוב שיצאו מן הפסולת שיהי' בבחי' הוי' קיימת דוקא. כמשל הבראת הכחות הנ"ל אחר הסרת החולי מהם. והכל ביחד הוא מ' יום. והנה בירור הזכר די לו במ' יום. אבל הנקבה הנה היא איננה מציאות לעצמה אלא מאיש לוקחה זאת כתחלת בריאותו של אדה"ר ויקח אחת מצלעותיו וגו' ויבן את הצלע וגו' א"כ כשצריך להתברר מתהו בחי' נקבה צריך לברר תחלה בחי' זכר שממנו יבוא אל הבירור בחי' נקבה. שזהו בנינה של הנקבה שיתברר הווייתה מן התהו שהכל בא מבירורי' דתהו כנ"ל. ולכן צריך לנקבה מ' יום שני פעמים וע' מזה במ"א. וזהו איש מזריע תחלה הרי הוא מברר בחי' זכר. ואח"כ כשמזרעת הנקבה היא מבררת בכח הזכר דזרע האיש הוויית בחי' נקבה שמתהוית מן הזכר כנ"ל. אבל אשה כי תזריע תחלה ותחלת הבירור הנה הוא ודאי בחי' זכר כנ"ל דנקבה לא תמצא בלא שיקדם לה זכר והאיש המזריע אח"כ ממנו לא יבוא בחי' נקבה כי הוא בעצמו זכר משפיע ולא מקבל וגם זרעו כן והבן. ולכן וילדה זכר. והנה שעת הלידה היא שלימות ההוי' דיצירת [האדם] ואז הוא תכלית הבירור מתהו בבחי' אדם בעוה"ז (משא"כ בבטן אמו ראשו מונחת לו בין ירכותיו ולא בצורת אדם בעולם). לכן צריך לו אותן מ' יום הנ"ל ביצירה כדי שיהי' הוי' שלימה ותמימה בעוה"ז. ולכן ז' ימים הראשונים שהם דחיית הפסולת. והיינו היולדת שממנה בא לידת הולד להויה בעוה"ז היא דוחה את בחי' הפסולת בז'. ולכן וטמאה ז' ימים וכו' כמשי"ת. וזהו ככל המצות שהם תוס' כח בבחי' דכורא שיעשה כתורה וכמצוה שמזה יבוא ע"י כח ההשגה ודעת שמקבלים ממרע"ה כנ"ל להפעיל התפעלות אלקות בנפשו וכו' כנ"ל. ומה שע"י שמירת דין הטומאה יש ענין והזרתם את ב"י מטומאתם כנ"ל אין כאן מקומו. ולז"א כימי נדת דותה פי' האמורה למשה ולאהרן גם שניהם דוקא כנ"ל, אבל כאן לא נא' אלא למשה לבד. והנה ארז"ל זכר בא לעולם שלום בא לעולם כי הזכר בא מבחי' החסדים דתיקון. והשלום הזה עור הערלה מכסה עליו כנ"ל שבז' ימים הראשונים עדיין לא יוכל לבוא לעוה"ז כ"א מעורב בבחי' התהו. ואין נגלה בעוה"ז קדושת עולם התיקון שבאה בזכר ובבחי' שלום דוקא שהוא מדת היסוד. והערלה מכסה כמ"ש במ"א. ולכן צוה הקב"ה שביום השמיני שאז יוכל השלום להתגלות כנ"ל. אז ימול בשר ערלתו להסיר גם בגשמיות הערלה המכסה בחי' היסוד הנק' שלום שבא לעולם עם הזכר. והנה זהו התוס' כח בבחי' כח המצות בישראל להיות האם היולדת טמאה ז' ימים. שהגם שיניקת הפסולת המתפרדת מן הקדושה בז' ימים אלה הוא מן הולד דוקא שהוא המתברר. הנה זהו כח המצוה שהאם משפרת את הולד שיצא הוא טהור. והטומאה נשארה באם. כמשל המנקה את הכלי מן לכלוך הטיט באצבעו שהאצבע מתלכלך והכלי מתנקה. (ולפ"ז י"ל שקודם מ"ת הי' הולד עצמו מתנקה בז' הימים. ולכן הוצרך להיות המילה אחר ז'. אבל אחר מ"ת שניתנו דיני טו"ט והנה הולד טהור הוא צ"ל שיניקת הפסולת תלוי רק באם ולא בולד. א"כ למה לא ימול קודם ז' אלא כדי שיהי' גם או"א [שמחים] מהשלום שמתגלה ע"י המילה). והשתא א"ש סדר הכתוב אשה כי תזריע וממילא וילדה זכר ובכח התו' הפסולת הבאה לנקיון הולד נתלה באמו וטמאה ז' ימים. ואעפ"כ וביום השמיני ימול. ול"ג ימים תשב על דמי טהרה בכל קודש לא תגע. הל"ג יום הן תשלום המ' יום דיצירה ככל מה שנת"ל אין בהם פסולת ליניקת החיצונים ואדרבה כחות הקדושה הולכים ומתחזקים ובאים להיות הויה שלימה כנ"ל. אך כ"ז שלא נשלמה ההויה אין כאן כלי לקבל הקדושה והוא ענין פסול ולכן בכל קדש לא תגע כנ"ל בענין פסול וכשר ואם נקבה תלד א"כ ע"כ היו ב' בירורים מתהו לזכר ולנקבה שהרי א"א לנקבה בלא זכר כאמור לכן הכל כפול בין ימי טומאה בין ימי טהרה. שכ"ז שלא נעשית ההויה בשלימות אין בא ממנה דם טמא. והענין שזהו סדר המקרא. אחר גמר ענין המ"ת ובנין המשכן בשלימות יבוא הדיבור על איסור והיתר במאכלות למשה ולאהרן כנ"ל דהיינו כדי שלא תהי' חיות האדם האוכל קשורה וכפופה תח"י משלחת מלאכי רעים מן הקליפות הנמצאים בדברים האסורים וכשתהי' נפש האדם עצמו נפרדת לגמרי ממשלחת מ"ר הנ"ל אז תוכל לקיים בעצמה והזרתם את בנ"י מן הטומאה דנבילה ושרצים שהטומאה מהם במותם הוא בחי' היכלות הטומאה ממש. ובקיום מ"ש ולא תטמאו בהם הוא בירור בכחות דרגלי' יורדות מות כמשנ"ל. ואחר שגם זה מתברר אז יוכל לבוא בירור לבחי' אדם ממש שהוא הויה תמימה כמשנת"ל. ואחר שסידר הויות אדם אז דוקא יש בחי' טומאות הבאות מן האדם עצמו (משא"כ קודם מ' יום תשב על דמי טהרה ואין בה טומאה רק פסול כנ"ל. ואף שטומאת צרעת ודאי יש לה אין זה מענין הולד כלל כמובן ממ"ש):
5
ו׳והנה טומאת הנדה וזיבה בזכר ובנקבה הן טומאות הפורשות ויוצאות לחוץ לגופו של אדם ומקשרים אותו אל היכלות הטומאה. וטומאת הצרעת הוא באדם עצמו ובבגדים וכלים שלו ובבית שלו). ובזוהר אמרו צרעת סגירו דנהורא עילאה. והענין ברוחניות שלא ישט לבו לדבר רע כלל. ואדרבא הוא מתאוה להתקרב אל הקדושה האלקי' אבל אין יכול לידבק כלל. נק' טמטום המוח (בלשון הכתבים) ולא טמטום הלב הנז' בתניא פכ"ט. ששם הוא בחי' כבדות הלב שמשפילו ומפילו (וכמו ששמענו בפירוש בביאור התו' תחת אשר לא עבדת מפי אדמו"ר הזקן בלאזני' שיש טמטום הלב וטמטום המוח). והעצה והתיקון לזה הוא כענין מ"ש בתניא לענין טמטום הלב. ושם מדבר לתיקון שני הבחי' כי מטמטום הלב ממילא בא טמטום המוח. אבל טמטום המוח לבד הוא בחי' נפילה מן השמים ואין [רע] יורד מלמעלה. אין זה בא אלא להעלותו בתשובה שלימה יותר וכמ"ש בתניא שם וז"ל או שרוצין להעלותו בתשובה שלימה יותר עכ"ל. והכוונה בזה על בחי' טמטום המוח. והיינו סגירו דנהורא עילאה. שאור החכ' שבנפש שבה מתייחד אור א"ס ב"ה גם בנפה"א ונסגר האור הזה. ומאי תקנתי'. והובא אל הכהן. והובא ממילא מחסד עליון שיבוא בלב האדם לבקר את פנקסו ולבוא בגבורות דוקא לדון א"ע לכף חובה ולטמא א"ע בעיניו. ולכן הדין הוא בגשמיות ג"כ שהכהן דוקא יגזור עליו הטומאה. ויש שדי לו בהסגר דהיינו למעט בעסק ולעסוק בתו' וכדומה. ויש שגוזר עליו הכהן טומאה ממש בצער ויגון וצום ובכי ומספד עד אשר יטהר. ואז תהי' תורת המצורע לשוב להחיות את נפשו בחיות חדש. כי המצורע חשוב כמת וכמ"ש ימותו ולא בחכ', והיינו כשיש סגירו דנהו"ע דחכ' כנ"ל. ולכן צריך להביא תחלה קרבן פטיט (לפי שודאי תחלה ומקודם עשה מעשה פטיט דבור שאין בו שום טוב. ועז"נ נפשי יצאה בדברו של הגוף שיוצא ממנו כח הנפש החי' מן החכ' כנ"ל). ולכן וצוה הכהן חסד עליון לזרזו להביא קרבן פטיט תחלה שהוא דבור שאינו שלם בשלימות. והיינו בד"ת אפי' שלא בכוונה. ואח"כ יספור לו ז' ימים להכנה שתאורנה עיניו במדות הקדושה וכמשי"ת לפנינו אי"ה בענין זיבה. (אמנם יש בחי' טמטום המוח שאינו צרעת חזקה כ"כ ולזה מועיל קרבן פטיט לבד בקריאת דברי הזוהר הק' אף דלא ידע מאי קאמר. וטבילת הגוף במי מקוה או נתינת צדקה כמ"ש בכתבים). מכל הנ"ל מובן שענין טומאת צרעת הוא שאחר שכבר נעשה אדם מבורר ומתוקן כל צרכו יכול לשוב להיות טמא וכאלו בלתי מבורר. וצריך תיקון מחדש. ואח"ז בא לבאר עוד בין טומאה היוצאות מן האדם שהוא אינו מקולקל במהותו ועצמותו. רק שאעפ"כ נמשך ממנו יניקה להיכלות החיצונים ומחמת זה גם הוא נדחה לטומאה. והוא טומאת זיבה שאם רואה ב' ראיות אפי' ביום א'. כיון שהוא זב זכר וכבר נת"ל שהזכר התחלת כל ענין וכל שפע ממנו בא ומתחיל והנקבה איננה רק משפעת ממה שקבלה כבר מכח הזכר. לכן הוא זב גמור לטומאה ולקרבן. כי ראי' אחת אינה אלא הפשטת פסולת. וכן בש"ז אפי' בתשמיש מצוה א"א מבלי נפילת פסולת לחיצוני' ודי בטבילה. ובב' פעמים הוא זב גמור. וכלומר שהגיע כח הטומאה עד מקור השפע בגופו כי מה שנתקבץ כבר יצא וחזר עוד לראות אפי' באותו יום כיון שהוא זכר מחדש שפע הרי פעם ב' שרואה חידוש מעיקרו הוא. וצריך תקון מעיקרו ע"י ספירת ז' ימים וטבילה במים חיים דוקא. ובפעם הג' צריך גם קרבן להעלותו אל הקדושה. ונדה בטומאה כסדר הטבע הוא ירידת בחי' פסולת הגבורות דנוק' שרגלי' יורדות וכו' הימנה ולחוץ. לכן ז' ימים הם וז' ימים האלה תהי' בנדתה אף אם איננה רואה. וכי תזוב בלא עת נדתה הרי הוא קלקול כעין הזיבה בזכר. רק שהנקבה שאין לה שפע מעיקר עצמותה אלא ממה שהיא מקבלת לעצמה לכן מה שרואה ביום א' אין נחשב אלא לראי' אחת וימים מחלקים. וגם מטעם שהיא נקבה אינה צריכה מים חיים. ואין להאריך בדברים הללו. המבין ובין מדעתו:
6
ז׳אשה כי תזריע וילדה זכר. ידוע מארז"ל דאיש מזריע תחלה יולדת נקבה. ואשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ויבואר זה למעלה על תולדות הנשמות שהן בבחי' דכר ונוק'. דהנה כתיב וייצר הוי' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נ"ח (שזהו ענין בחי' איש מזריע תחלה). ויהי האדם לנפש חיה ושהוא תולדת הנשמה בבחי' נוק' וכמשי"ת). אבל באברהם כתי' והקימותי את בריתי אתך כו' להיות לך לאלקים היינו שהוי' יהי' לו לאלקים ולזרעו אחריו שבזה הובדל אברהם וזרעו מכל הצדיקים אשר היו לפניו (שזהו ענין ובחי' נשמה שבבחי' דכר וכמשי"ת). והוא מצד שהי' באתעדל"ת דאברהם בבחי' אמונה וכמ"ש והאמין בה' וכמארז"ל חקר וחצב. א"א לבירה בלא מנהיג (שזהו בחי' אשה מזרעת תחלה וד"ל). ולהבין זה בביאור י"ל ההפרש שבין בחי' נשמת חיים נפש חי'. דהנה ידוע מארז"ל ע"פ ויפח באפיו מאן דנפח מתוכי' ופנימיותו נפח. והמשילו זה למאן דנפח רוח מפנימי' עצמותו לתוך פנימי' חבירו. שענין ומהות הנפיחה לא נשתנה כלל מכמו שהיתה מקודם בהא'. ככה יובן עד"מ שבחי' נ"ח הוא ממש חלק עצמות אא"ס שאינו בגדר חיות לחומר הגופני עפר מן האדמה. וגם בהיותה בתוך החומר לא ישתנה שאינו שינוי כלל וד"ל. רק שהוא בחי' חלק עצמות ומהות גילוי אא"ס שמדורה בתוך החומר עפר מן האדמה. לא בבחי' מורכב בתוך החומר. אך מזה ויהי האדם לנפש חי' שהוא בחי' חיות מורכב מאור וכלי. והיינו מצד שנקשר וניתן בתוך החומר בחי' גילוי אור אלקי שהוא חי בעצם ולא בחיים בהתפשטות נמצא ממילא בחי' חיות מורכב. והוא בחי' בריאה נוספת להיות חיות מורכב. וזהו הנק' בחי' נשמה של אדה"ר שהי' כלולה מס"ר נשמות. ויובן ענין הנפש חיה מה שנק' סתם נשמה. כי ידוע שענין נשמה הוא בחי' חוש אלקי היינו כמו שבחוש הראי' יושג לעין הרואה מציאת גשם מה. ובחוש השכל יושג מציאות רוחני ושכלי. ככה ענין הנשמה הוא בחי' חוש שע"י יושג בחי' אור אלקי. ומעתה יובן שכמו שכל החושים אינם בבחי' מציאות מה שעושה ופועל את הגילוי וההשגה, רק שהם כמו כלי בית קיבול. שכשיש דבר מה שיושג לזולתו יתקבל על ידם וכמובן מאור הראי' שמי שאין לו אור הראי' אף שמונח לפניו דבר מה לא יושג ויתקבל אצלו. וכאשר יש חוש הראי' יושג ויקובל אצלו ע"י החוש. אבל לא נתוסף בעצם דבר מה, וה"ז כמשל אור השמש שכאשר יש מסתיר לפניו לא יאיר להלן. וכאשר עושה בית קבול בהמסתיר יתקבל גם שמה האור. דשמשא אכולי עלמא נייחא. ואין שינוי לגבי עצם השמש אם יאיר למרחוק אם לא. דהיינו שלא נתוסף כלל גילוי השמש רק שיתקבל בחי' הגילוי אורה ע"י הסרת המסתיר. וככה יובן בחוש השכל שהוא רק בחי' בית קיבול לעצם המושכל (ומה שנתוסף השכלה באותי' והתחכמות יתירה יבואר במ"א) וככה יובן הענין בבחי' נשמה שהוא בחי' בית קיבול לגילוי אא"ס. דבאמת אא"ס אכולי עלמא נייחא דמכה"כ. רק שבבחי' יש ודבר לא יתקבל גילוי אורו ומצד הנשמה יתקבל הגילוי. אבל לא שהנשמה עושה ופועל בבחי' מציאות גילוי אורו וכנ"ל במשל וד"ל. אבל באמת י"ל שדבר נוסף יש בבחי' חוש הנשמה על כל החושים שהיא למעלה מגדר החושים עד שמטעם זה נכללת ושוכנת בתוך כל החושים בהשוואה. והוא דהנה יתכן לומר בחי' חוש שע"י יתקבל המוחש על דבר שהמוחש הוא בערך השגה. דהיינו כמו למשל חוש המישוש שימשש בו וירגיש הגשם מצד שהגשם הוא בערך הרגשה מוגשמת. משא"כ אור השמש שאינו בערך מורגש לא יורגש בחוש הרגשה ומישוש רק בחוש הראי' שהוא ג"כ דבר זך ובהיר שיתקבל בו בהירת השמש. וככה בחי' אור המושכל שהוא בחי' רוחני' יותר עד שלא יתקבל כ"א בחוש השכלי שהוא רוחני בערכו. מה שכ"ז לא יתכן כלל לומר על בחי' אוא"ס שהוא למעלה מערך כל העולמות ואינו בערך השגה וכמאמ' למ"ח (דאד"ק) תב"כ שאינו בערך תפיסא והשגה א"כ איך יתכן לומר בחי' חוש ע"ז שהוא חוש רוחני כ"כ עד שאוא"ס יושג ויתקבל ע"י. אבל באמת אדרבא היא הנותנת. דכיון שלא יתכן לומר חוש רוחני שבו יתקבל אא"ס וכנ"ל. לזאת היא השוכנת ונכללת בתוך כל החושים בהשוואה. והענין דבאמת אף שאא"ס מרומם ומנושא לבדו עד שאינו בערך תפיסא והשגה כמו למעלה עד אין קץ. דהיינו שבתכלית עליית המדריגות עכ"ז מרומם הוא לבדו. עכ"ז (מצד עצמותו לא מצד המקבלים) הוא למטה עד אין תכלית ג"כ. היינו שימצא ויתפשט גילוי אורו אף למטה בתחתי' המדרי' כמו מע' ג"כ וד"ל. כיון דאפס זולתו וממך הכל נמצא א בחי' המטה הוא גילוי אורו. רק כ"ז הוא כשאינו בבחי' יש ודבר נפרד רק כמו שהו דאפס זולתו. ועכ"ז ימצא בחי' המעלה. והיינו בבחי' ביטול לגילוי אורו המרומם וד"ל. (וכידוע דכמו שהוא מרומם למעלה עד אין קץ הוא למטה עד א"ת וד"ל וכמבו' במ"א). וזהו בחי' הנשמה שהוא כח הביטול מכל וכל. ואינו בעצמה בחי' כח הקבלה כמו חוש הראי' ושכל כנ"ל. ולזאת ימצא חוש זה בכל החושים והיינו שיתקבל גילוי אא"ס בחוש השכל והוא בחי' התבוננות באא"ס ע"י אמצעות בחי' הנשמה שהוא בחי' ביטול דחכ'. ויתקבל במדות היינו להתפעל באהוי"ר באמצעית בחי' ביטול דנשמה. וכן אף במעשה כגון מעהמ"צ באמצעית קבלת עומ"ש שמצד הנשמה וכמשי"ת וד"ל. ומעתה נת' דבחי' נפש חיה הוא בחי' נשמה בבחי' נוק'. היינו כח התקבלות גילוי אוא"ס. ולא בבחי' עצם גילוי אורו. וזה הי' באדה"ר בדרך כללות ושרש לס"ר נש"י. והיינו כמו פרטי אברים שהוא בחי' התקבלות בכח המעשה וכן התקבלות בבחי' מדות ושכל שהם בדרך פרט רמ"ח אברים ושס"ה גידים ובד"כ לו"ק והתחלקותן לס"ר. וכן הי' אדה"ר כללות של כל הנשמות שיצאו בכל דור ודור וכידוע. והיינו שכל הדורות היו באיפה של אדה"ר מהם בראש עד דור הזה בבחי' עקביים וד"ל. ובכל דור ודור גופא יש נשמות בבחי' ראש הן ראשי בני ישראל ומהם בבחי' עינים ונק' עיני העדה. וכן בבחי' יד ורגל וכידוע. הכל הי' בבחי' התכללות נשמת אדם הראשון שהוא בחי' כח התקבלות כללי וימצא בכל פרטי אברים וד"ל וכנ"ל. אבל משחטא אדם הראשון בעה"ד נא' בע"ח שנשרו ממנו נשמות. והענין כנ"ל דכיון שנתקבל בחומר גופו בחי' הרגשת היש הרי כח התקבלותו הוא ליש ג"כ. ובאיזה אבר בשרשו שפגם באותו אבר נשרו ממנו הנשמה. בחי' כח הקבלה לאא"ס. דאלו הי' השרשת נש"י בנשמת אדה"ר בבחי' נש"ח שהוא בחי' מהות גילוי אא"ס לא הי' שייך בחי' נפילה כלל כי הוא חלק אלוה ממעל ממש וכמ"ש בזוהר ע"פ אחת היא לאמה ברה כו'. והראי' דבבחי' הנשמה שנסתעף מכריתות בריתו של אאע"ה הרי נא' אעפ"י שחטא ישראל הוא מצד הנשמה כנ"ל. אבל מצד שבאמת נתהווה בחי' נשמה באדה"ר בבחי' נוק' בחי' נ"ח וכנ"ל שהוא רק בחי' התקבלות אא"ס. ולזאת כאשר יתקבל בכלי חומר גופו בחי' הרגשת יש ממילא לא יתקבל הגילוי אא"ס דאא"ס אינו שורה רק על מה שהוא בטל אליו בתכלית:
7
ח׳אך עדיין י"ל דהנה קודם בואה לחומר גופו בבחי' הנש"ח הי' רק בבחי' חומר בלא חיות ומצד הנש"ח נהי' בחי' הנ"ח שהוא בחי' הזדככות ושינוי בחומר להיות מוכן להתקבל בו גילוי אא"ס. א"כ אי' אפוא מקום אשר יאמר בו שנפל ממדריגתו וקלטה בחי' הרגשת היש. מאחר שאינו בבחי' מציאות מה וכנ"ל וד"ל. אך הענין דבאמת אף בבחי' נפש חיה יש ב' מדרי'. היינו בבחי' חיות סתם. שהוא מה שישנה מחומר לחי מצד שיש בו חיות. ובדרך פרט ג"כ היינו מה שכל אבר פרטי הוא אבר בעל חי שהוא באופן אחר. ונמצא מזה שבחי' חיות סתם נופל בו מציאת מה. היינו מה שנק' חיות (בל"א לעבידיקייט). שהוא בהשוואה בכל הגוף במוח ועד רגל. כי אינו נופל כלל חיות לפרטי אבריו רק בד"כ. אבל בפרטיות חיותו לאבריו הרי אין שייך שיקרא אותו מציאות מה. כמו השתנות החומר בא באופן אחר (וראי' לזה שמדבר אשר יגיע לחיי נפשו לא ירגיש כלל חסרון אבר או דבר המזיק לגופו כי ענין חיות בעצם אף שבאמת הוא רק להחיות הגוף מושלל מהתלבשות בכלי הגוף וד"ל) ולזאת מאחר שבבחי' חיות שייך בחי' מציאת מה יתכן ג"כ בחי' נפילה. היינו שנפל כל חיותו בהרגשת העולם. כמשל מי שיש לו זכות מוח ללמוד הקבלה (כמבו' במ"ח שיש מקום במוח מסוגל לקבלה). אך כאשר כל עצמות חיותו הוא בתכונה אז מצד זה לא ידע ויבין כלל בלימוד הקבלה כי שם קשור ודבוק עצמות חיותו. ואף שבאמת אין שינוי בזכות מוחו וד"ל. לזאת אף שבאמת נעשה ונתהווה חומר גופו מוכן לקבל אור וחיות האלקי'. עכ"ז מאחר שבבחי' חיות סתמי המאיר בגופו נפל בהרגשת היש ממילא לא יתקבל הגילוי אור אלקי בתוך גופו. ובאיזה אופן שהי' בחי' הפגם אם התקשרות חיותו הסתמי הי' לעולמות הפירוד בבחי' חו"ב או במדות או המעשה כו' כן ינסר ממנו בחי' הנשמה מאותו אבר וד"ל. אבל באברהם כתי' והייתי להם לאלקים. היינו מבחי' הנש"ח וכנ"ל. שזהו בבחי' מציאת גילוי אא"ס. ולזה לא שייך שום נפילה והיינו אעפ"י שחטא ישראל הוא מצד שרש נשמתו המקושר בו. שזהו לא בבחי' אורות וכנ"ל רק בבחי' עצם. ועצם לא ישתנה לעולם וכידוע וד"ל:
8
ט׳ולהבין זה בביאור. י"ל מארז"ל הידוע דקודם שנבה"ע הי' הוא ושמו בלבד. היינו שהי' שמו בבחי' לבד וא"כ איך יתכן קריאת שם והענין יובן דידוע עד"מ למטה דמדות שבאדם הם אינם בחי' עצמיית נפשו. וכמובן שאף בהעדר המדה לא יעדר נפשו ועכ"ז כפי הנראה מהות המדה כמו חשקת אה' שאין זה רק חשק הנפש. ולא יתואר בחי' האה' על חשק בלעדי נפש. אבל באמת ידוע מאמר החוקרים שכל מורכב יודע ממה שימצא א' בלא זולתו מסתמא גם השני הוא בבחי' מורכב. וכיון שיתואר הנפש בלא חשק א"כ ימצא חשק בלא נפש. והיינו מה שיוכל להמצא חשק זה בנפש אחר. נמצא מציאותו בכאן הוא רק בבחי' מורכב. וכ"ז יתכן למטה כאשר הם נמצאים כבר המדות וגם הנפשות. אבל באמת למעלה כיון שמרזא דשמי' שהוא בחי' ע"ס הגנוזות הן המה שרשים נעלמים להע"ס דאצי' עד בי"ע. א"כ מובן שבאמת אין שייך לומר שהע"ס המה בחי' עצמותו כמובן ממטה. אבל בלעדי העצם לא ימצא בחי' הע"ס. כי המה רק בחי' עשר גילוי'. וכנ"ל שהוא רק חשקת הנפש. וממה ימצא בחי' החשק וד"ל. ומעתה יובן דקודם שנבה"ע בחי' העלם עצמות. והי' גילוי אור העצמי. הי' שמו בחי' רזא דע"ס הגנוזות שהן מקורין לע"ס דאבי"ע בבחי' לבדו דהיינו שהי' נגלה איך שהמה תלוים בבחי' עצמותו דלאו מכאמ"כ אפי' מדות העצמי' כלל. ונמצא אף שהמה מקורים לעולמות שלזה נק' בבחי' שם. עכ"ז לא הי' מקום לעמידת העולמות היינו מצד שנגלה בחי' החייחדותם והתכללותם בבחי' אור העצמי דלאו מכאמ"כ. ולזה הוצרך לבחי' צמ"פ שלא יגלה אור העצמי וצמצום הקו דהרי עצמותו הוא הנותן מציאות לבחי' ע"ס שהמה בבחי' אין ממש שיצאו ויתהוו למטה לבחי' יש. וכמאמר עשה את אינו ישנו היינו בחי' אין דע"ס שהמה רק בבחי' לבדו ובלעדי תלייתם בעצם אינם במציאות כלל שנעשו ונתהוו דוקא ליש ודבר מה. היינו כמו בחי' מציאות אור החסד שזהו מקור כל הבחי' שבבחי' חסדים כו' וד"ל. וא"כ המובן מזה דכמו שהוא לפניו גם עתה אא"ס ומלא כל החלל בלי שום שינוי כלל דכל העולמות הם בבחי' ע"ס ורזא דע"ס המה תלוים בבחי' העצם דלבדו וד"ל. רק לגבי התחתונים שאינו גלוי אמתת מציאותם נראה האין ליש. ובזה יובן דלמעלה באצי' אף דאוחו"ג חד היינו שהמה בבחי' הביטול. מ"מ אדרבא, שם הוא עיקר מציאותם האמיתי יותר משיבואו ויגלה למטה. וכמובן מבי"ע שבעולם הבריאה החסד הוא בחי' מציאות חשק בתוקף האה' וכמאמר שעומדים באה' כל היום בתוקף עוז. רק שמה הכלים שהוא בחי' הרגשתם ליש אינו כמו כאן למטה. והא בהא תליא שמצד שלמעלה אור חיותם האמיתי בתוקף הגילוי. לזאת המה יותר בבחי' אין. וכל שישתלשל למטה ולא יתגלה חיותם האמיתי נראים ליש. ונמצא המובן מזה שיש ג' בחי'. א' כמו שהוא קמי' שמציאותו העצמי הוא הנותן להם מציאות בבחי' עצמיי' אף שמציאותם אינם בחי' מציאותו וכנ"ל וד"ל. וזהו כמו קודם שברא העולם שהי' הוא ושמו לבדו. ב' כמו שהם בבחי' אין היינו שמקבלים גילוי אור עצמותו שיהוום ליש ודבר (והיינו הארת הקו הנק' בשם אורות). והג' בחי' התהוותם ליש ודבר (שזהו בחי' הכלים). והנה קודם אברהם אבינו ע"ה לא הי' נגלה למטה רק בחי' האורות. ולזה הי' עיקר עבודת הצדיקים שלפני אברהם רק בבחי' הביטול והתכללות עולמות תחתונים בלמעלה עד עולם האצי' ששם הם מתאחדים בבחי' חיוהי. היינו האורות. שיקובל גילוי אא"ס העצמי. אבל באברהם אבינו ע"ה וזרעו אחריו עיקר העבודה להמשיך למטה דוקא היינו גילוי בחי' שמו העצמי היינו כמו שהמה בבחי' מציאות מצד עצמותו וד"ל. שאין הפרש בין מעלה ומטה כלל ולמטה כמו למעלה וד"ל. והכל מטעם הנ"ל דעד אאע"ה הי' תולדות הנשמות מצד החפץ חסד דויפח באפיו נ"ח בבחי' דכורא ולזה ויהי האדם לנפש חי' בחי' נקבה וכנ"ל. ובאברהם הי' הכריתות ברית מצד אתעדל"ת שהוא בחי' אשה מזרעת וכמ' במ"א. ולזה תולדות הנשמות בבחי' דכר. וזהו ענין הכריתות ברית שאע"פ שחטא ישראל הוא מצד התייחדות בחי' עצם אור אלקי שלא ישתנה כלל כידוע וד"ל. משא"כ קודם אברהם אף שיצאו מאדה"ר שהי' מקור כולם נעשו או"ה וד"ל. וגם עתה כשיש בחי' נשמה בכאו"א מישראל בבחי' דו"נ כידוע ג"כ יש הפרש בבחי' יחוד דו"נ שבנשמה גופא. עד שההולדה מזה בגוף תלוי באופן ההזרעה אם איש מזריע כו' יולדת בחי' דכר ואם אשה כו':
9
י׳ויובן בזה מה שבפ' ציצית הוזכר ב' פעמים זכירת המצות. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' וגו'. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים כו'. גם להבין מארז"ל ע"פ וראיתם וזכרתם ראי' מביא לידי זכירה כו' גם ב"פ אני ה' אלקיכם כו' ולהבין כ"ז. י"ל פסוקים שבתוכחה (שידוע ומבואר במ"א שהקללות שבתוכחה המה באמת ברכות. רק שהמה בדרך בחי' או"מ ולמטה הם בחי' דין. וכידוע דשרש המקיפים מבחי' הגבורות כו'). ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. והענין הוא מה שאנ"ר בכל אדם מישראל אפי' נשים וע"ה יש כמו הטבעה בנפשו לעשות מצות ולא לעבור נגד רצון ה' אף שאין לו ידיעה כלל בהבנה ודעת איך שהוא עיקרא ושרשא ומכה"כ ואין זולתו. והיינו מצד בחי' הנשמה שבבחי' נוק' והיינו דל"ל מג"כ להאיר בתוך הגוף בבחי' מוחין רק שבטבעה היא טפל ובטל לגבי אור ה' ונמשכת אליו מצד שרשה. משא"כ כאשר יאיר אור הנשמה בתוקף עוז במוחין ומדות זהו מצד בחי' דכר שבנשמה וכידוע וזהו שכאשר ישראל אין עושין רש"מ מצד בחי' הגלות אזי יהיו רק בבחי' נשים נוק'. וזהו ואפו עשר נשים לחמכם שהוא בחי' תו"מ. כי התו"מ שמצד בחי' נוק' דנשמה הם ג"כ בבחי' נוק' היינו שהחיות שמתו"מ שעושין אשר חי מהם אינו בשלימות. אלא שכיון שהמה כלים לרצה"ע ממילא יומשך חיות מה בהעלם לנשמה שיוחזק אורה. אבל לא שהמשיך והמציא גילוי אור מקיף וכנ"ל. ולזה צריכים לאפות בתנור א' שהוא בהתבוננות דאחד. דהיינו כמו שהוא קמי' דגם חשך לא יחשיך. ובאמת קמי' אא"ס ממלא את כל העולם גם עתה וכידוע. אבל שיובא ויומשך גילוי אא"ס למטה ג"כ כמו שנראים למטה זה לא יובא מהתו"מ שבבחי' נוק' שהמה רק כלים בבחי' הביטול לאור רצה"ע וכנ"ל. משא"כ כאשר מאיר בבחי' דכר שבנשמה אזי המצות שעושין הוא המשכת גילוי אוא"ס למטה דוקא. עד שלא יתכן בחי' אה' והתלהבות לבטל ולצאת מגדרה. אדרבה בבחי' שוב לדבקה בו למטה בבחי' המצות שזהו גילוי למטה כמו למעלה וד"ל. ומעתה יובן פי' פ' ציצית בקיצור. ועשו להם ציצית שזהו לבחי' הגוף מצד קבלת עול ולאכפיא לעבודתו. כי מצ"ט עבדא בהפקירא ניחא לי'. אבל לבחי' הנשמה שעובד את ה' באה' וחשק מצד שורשו וכמאמ' שנק' בנים כו' אין יתרון אור כלל. אך ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת שזהו בחי' הקבלת פני שכינה שהוא בחי' עשישתא דמקבל כל נהורין אזי והי' לכם לציצית היינו תרי"ג מיני המשכות גילוי אור רק שהם בבחי' נוק'. וכידוע דנק' מצות המלך. ולזה וראיתם אותו אז וזכרתם בבחי' דכר את כל מצות ה' בחי' ז"א. ועשיתם אותם מעלה אני כאלו עשאוני כנ"ל, ולא תתורו אחרי לבבכם כו' אשר אתם זונים אחריהם בבחי' מקבל מתאוות עוה"ז. והוא בחי' עקירת הרצון לגמרי (והוא כענין הספי' שאחר יצ"מ שזהו לטהר מקליפות וטומאות). למען תזכרו שתהי' אתם בבחי' דכר. ועשיתם את כל מצותי. מצותי דייקא בבחי' א"א. והייתם קדושים קדושה תלי' בשעראן. שאפי' בחיצוניות שלכם יאיר בתכלית השלימות רק לברר בירורים. וכמאמר עתידים שיאמרו לפניהם קדוש וד"ל:
10
י״אלד"ה למנצח על השמינית (שבלקו"ת פ' זו ובסידור שעה"מ).
11
י״בענין שבת ומילה וכו' יעו"ש. הנה מ"ש בשם ס"ג שהלבשת אצי' ממש בבי"ע ראוי שיובן עפ"י מה שידוע דבמח"ק דאד"ק צופה ומביט עסכ"ה ובסקירה אחת נסקרים אבי"ע בהשוואה אחת ממש וכמש"ש שע"כ הוצרך להיות ההשפעה באצי' ע"י מקו"פ וכו'. והיינו מ"ש בלק"א דאא"ס ממכ"ע בשוה רק השינוי מצד העולמות המקבלים וכו' ועכ"פ כולם מקבלים חיות מאוא"ס בבחי' עצמות אור מל' א"ס וכמ"ש הוא הבורא הוא היוצר הוא העושה ולא אמרו הוא הבורא ויוצר ועושה אלא שבאמת עיקר החיות הוא ממה שאינו דרך הלבשת ההשתלשלות וידוע ג"כ בתו' דת"ח שע"י בחי' ביטול החכ' החכמה תחי' וכו' הרי א"כ דעיקר קבלת החיות הוא ע"י ביטול בבחי' החכ' שזה הוא בחי' אצילות כידוע ומוכרח להיות בכ"ע בי"ע וד"ל. אך הנה כדי להיות התהוות בחי' העולמות עצמן הרי נתבאר שהי' ע"י צמצום ומ"פ בבחי' השתלשלות המדריגות שאצי' מקור לבי"ע וכו' וכמ"ש בלק"א שדר"כ הם ג' בחי' צמצומים מאצי' היינו בחי' הפרסא שבין כל עו"ע על ידי בירורי המלכים שמה שלא הי' ליכלל בחי' אצי' וכו' כמש"ש וכמ"ש בע"ח. ועל ידי המ"נ ומ"ד דזו"נ דאצי' נתקנו הפרצופים בבי"ע בין בבחי' עצמות ערך מהות בי"ע בין בכל בחי' הפנימית כמ"ש בסה"ג. עד שגם בחי' ביטול החכ' הנ"ל ג"כ נמשך להם מאצי' ובבחי' אצי' ממש וד"ל (ומ"ש בס"ג בלשון לבושים וכו' נ"ל שאין הכונה לבושים ממש רק ע"ד עוטה אור כשלמה וד"ל). וזש"ש שבאצי' בי"ע בהעלם ובבי"ע אצי' בהעלם. והיינו ההבדל שבין אצי' לבי"ע אע"פ שכולם. מקבלים עיקר פנימית החיות מאא"ס כנ"ל כי עולם האצי' הוא מבירורים המעולים יותר ולכן שם אצי' בגילוי וממילא בי"ע בהעלם ובכלל (וכמ"ש שם בס"ג בענין נפש דקין והבל) וגם אין קליפה נגדו כי הנה הקליפה היא מסתרת גילוי הפרי לא מהות הפרי ח"ו ובחי' אצי' הוא איהו וחיוהי וגרמוהי חד גם שהוא בחי' ראשית הגילוי אעפ"כ מאחר שנתקן להיות חד אין יכולת בקליפה להסתיר וד"ל. אך להיות שאינו רק ראשית הגילוי ולא בא עד להיות סוף הגילוי איהו וגרמוהי חד כמו שיהי' לע"ל וראו כל בשר. לכן עדיין יש קליפה בעולמות בי"ע שאצי' שם בהעלם וגם באצי' עצמו ג"כ רישי' דעשו בעטפי' דיצחק שמגבו' דז"א דאצי' תליין בתי דינין שסופן לענוש למטה (גם שלמעלה לשם שמים נתכונו בכיון ודקדוקים לפי ערך ההעלאה ממקבל והיינו ממ"ש ענין בחי' אצי' ז"א משפיע מ"ד למ"ן וגם בהגלות רעוא דכל רעוין שאז דינין משתככין. הנה אינו רק שמשתככין לפי שעה לפי ערך ההעלאה שאין להם על מה לערער ולכן שותקין מפני שנתעורר הרצון הפשוט וחסד שבא. בסיבת תענוג מחמת התענוג שמקבל משלימות הפעולה וכלותה וד"ל כי אינו בא להיות ויכולו רק שע"י שוהנה טוב מאד וכמש"כ בענין שלש סעודות) וגם אברהם הרי יצא ממנו ישמעאל בחי' מותרות שכ"ז הוא מונע שלימות ההתגלות רק שבמקומם בי"ס דאצי' אינם מסתירים כלל כנ"ל כי אין להם ענין להראות שם שום פעולה רק שלא יומשך למטה כ"א לפי ערך ההעלאה אבל עמידתם הוא נגד עולם הבריאה. ונכון לפרש עפ"י הנ"ל שהוא כח בבחי' עולם האצי' מונע ההתגלות לבי"ע הגם שיש שם בל"ז קליפה דבריאה אך כבר אמר בענין כהן און שקליפה דבריאה אינה מסתרת על אצילות שאינו תופס מקום כלל וד"ל (רק על בריאה מסתרת ומטעם שאצי' שם בהעלם) ועפ"י הנ"ל מובן היטיב דהרי אנו רואים שאעפ"י שיש בחי' אצי' בבריאה אעפי"כ אין זה מונע להיות קליפה בבריאה ג"כ. אלא ודאי שאין זה ענין הקליפה כקליפה דבריאה למנוע ההתגלות בבחי' ביטול היש רק למנוע ולהסתיר על ההתגלות האמיתי שבבחי' יש דוקא כמ"ש לע"ל עין בעין וכו' (ויראה לי שיובן בד"מ ממה שידוע שבכח הציור והדמיון יתכן ציור ספינת ברזל רוקדת באויר מה שלא יתכן מציאותו בראיית עיני בשר בחוש הראות הגשמי רק בחוש ראות הציורי והדמיוני שהוא רוחני בערך העינים. מפני שבכח הדמיון הוא משיג הספינה ג"כ טרם ירידת בחינתה בערך הגשמי כי כל הדברים משתלשלים מעילה לעילה מדרי' רבות ועצומות עד בואם אל ההגשמה וקודם לכן אינה מוגבלת בגבולים גשמיים ממקום גשמי ולכן יצוייר ג"כ עמידתה באויר. אך לא יצוייר בשום אופן היותה ברזל ועץ בהשואה מפני שגם בבחי' רוחנייתה יש הגבול הזה בבחי' רוחני' שבגשם וד"ל. ובבחי' יותר עליונה יתכן גם כעין זה וכו'. ואין ההגבלה מבחי' דלמטה במדרי' מונעת גם ליודע ומשיג ערכה מלהסתכל בכח עליון שבו בבחי' עליונה במדרי' בדבר המורגש והמצוייר וד"ל). ויובן הענין יותר מכמו שהוא בבחי' נפ"א. דהנה בחי' חכ' שבנפ"א מבוא' בלק"א שאינה מלובשת בלבוש שק דקליפה ולכן אין שום דבר מונע לו מלמסור נפשו על ק"ה. גם שיש דוגמת בחי' זו גם במילי דעלמא דבר שנוגע לעצמות החיות וכההוא דהעלה לבו טינא וכו' שאמרו חכמים ימות כו' הרי שנגעה עד נקודת החיות. וגם יש ראי' שהרי נק' חי' ולא יחידה וכמש"ש מפני שיש דוגמתה. ואעפ"כ אין זה מונע על מה שבכח החכ' דהיינו למסור נפשו כנ"ל שבבואו לידי נסיון תתגלה בחי' זו בגוף ותניע אותו לכך. רק שהיותו תקוע בלב ונפש עד נקודת החיות כנ"ל במילי דעלמא ימנע ממנו בחי' רעותא דלבא בלי ספק שענינה דר"כ השפעת בחי' החכ' דנפ"א וד"ל:
12
י״גועפ"י כל הנ"ל יובן מה שנאמר שם דאברהם הי' מרכבה לאצי' גם עד שלא נימול שאז יצא ממנו ממש ישמעאל שהוא בחי' קליפה בערך אצי' שהטעם הוא מפני שאין קליפה דאצי' עומדת נגד אצי' בעצמו כנ"ל ולכן קיים א"א כל התו"כ וישמור משמרתי מצותי וכו' אבל לא בחי' מ"ת כמב' במ"א באריכות וכן שבת נוהגת בחו"ל ואין שליטת החיצונים מסתרת כלל על קדושת שבת מפני שגם התגלות רעווא דכ"ר אינה מתגלית כ"א בבחי' וכו' דאצי' שהוא בחי' השתלשלות מדריגות דאצי' למעלה מבי"ע וא"כ אין זה מונע להיות בבחי' מדרי' התחתונות אפי' בחי' קליפה והגם דרדכ"ר הוא למעלה מבחי' התחלקות קווי אצי' כידוע ששרש ההתחלקות הוא במח' דאריך מ"ס אעפ"כ הרי הוא בחי' אצי' ולא בחי' א"ק שהוא בחי' מאציל. כי הנה מי שטרח דוקא וכו' כי אין שביתה אלא מיגיעה שהי' טרוד ויגע במח' סתימאה וכו' שהוא בחי' צמצום גדול לעשות פרטי התחלקות דאצי' לברר בשימה"ע בירורי המלכים כנ"ל ולהעלותם מישות והסתרה לבחי' ביטול וליכלל באחד ע"י שם ב"ן וכו' כמ"ש במ"א שהעלי' להיכלל בא ע"י בירור מהיש נותן בזה כח להעלות שזהו צמצום גדול ועצום לגבי בחי' רצון הפשוט לירד לברר בפרטי התחלקות מדרי' התחתונות כמש"ש ע"ד איני יודע באיזה מהם חפץ וכו' רק שטבע הטוב להיטיב וכו' כמ"ש במ"א שהוא להיות שע"מ כן נמצא נתגלה בחי' טבע הטוב רק שאין הטבה אלא ע"י הצמצום הגדול בכדי להיטיב ולכן אחר גמר ששת ימים וירא והנה טוב מאד ויכולו הרי ממילא גילוי טבע הטוב ושובת ונח מיגיעתו ולכן הוא ממש לפי ערך העלי' (ופשוט הדבר להבין ממלאכה ממש שממה שגמר הוא נח גם כי עוד עודנו צריך למלאכה אחרת אחר זמן כמו תיקון הדירה בכל פרטי שלימות התכשיטין שעכ"פ מאחר שנתחדש שיכול לדור בביתו הוא מתענג וכאלו כל מלאכתו עשוי' וכמארז"ל ונקל להרחיב המשל עוד בכמה פרטים וד"ל) גם שהוא בתוס' רבוי ברכה עד אין שיעור כי אין ערך לפשיטות הגמורה עם שרש שרשי הגבול. אעפ"כ הדבר מובן מאד ששייך לומר שהוא לפי ערך ההעלאה. ומה שלא בא בתוס' גילוי יותר מאחר שאין טרוד עתה היינו עפ"י הנז' כי עצמות מציאות והתגלות טבע הטוב הוא רק בחי' האצי' שהוא ג"כ נמצא ונתגלה ע"י העלאה נמלך בנשמותיהם של צדיקים וכו' ושורשו מחיצוניות שם מ"ה דא"ק המאיר ממצחא דא"ק שהוא בחי' הארה קטנה עד מאד (כמ"ש בספרים שזהו ענין המתקלא שבא הכל במדה ובמשקל ע"י בחי' מ"נ ג"כ וכו') וכמ"ש בדרוש פרזות תשב ירושלים שענין הארה זו היא ד"מ כח שיש בצמחים להוציא פרח ולהציץ ציץ ולהסיר הנצה והפריחה בשביל גילוי מציאות שלימות הפרי שתערובות הפריחה והניצה מעלים טובה וכו'. ואם נחכם עלילות שיעור טבע הטוב שהוא כל עצמו רק לצורך שלימות התיקון. אבל עיקר הגילוי שיהיו לע"ל הוא מלמעלה מעלה כמ"ש ויצאו מים חיים מירושלים מבחי' אור החוזר לקדמותו שאינו בערך אצי' כלל וד"ל. ולהיות עתה עיקר הגילוי רק לצורך התיקון וההעלאה בחי' להיטיב כנ"ל מוכרח להיות בחי' התלבשות הפרצופין שהתחתון המברר יהי' בו בחי' התלבשות ממש מעליון (שהרי ד"מ אם אין גילוי תענוג בדבר אין מתפשט להיות רצונו בו ואם אינו רוצה אינו מתחכם ומתבונן ועושה מה שלבו חפץ ותקוה לכסיל ממנו וכמ"כ יובן למעלה כמ"ש במ"א) וא"כ מאחר דרישי' דעשו בעטפי' דיצחק כנ"ל ואברהם יצא ממנו וכו' מוכרח להיות איזה מעצור ג"כ בכל השרשים המתלבשים זב"ז המונע חסד הגילוי לבי"ע וע"ד הנ"ל למעלה וכמשנ"ת במ"א באריכות (ואולי מזה הענין הוא בחי' אריך דקליפה ועדיין א"י). ועפי"ז יובן היטיב שגם בהתגלות רדכ"ר בשבת הוא רק עליית פנימית העולמות היינו בחי' ההתלבשות זב"ז ובשבת עולה למקורו ושובת ממלאכת הבירור אחרי שכל מלאכתו עשוי' ונמצא שגם אחר שלימות כל בחי' עליית דשבת נשאר למטה בחי' הקליפות רק שמשתככין או אתכפיין. אבל לע"ל נאמר בלע המות לגמרי לנצח בחי' אתהפכא שלא יהי' שום רע וקליפה כלל וראו כל בשר כנ"ל. שענין זה הוא (לפי מש"ש כ"פ שבכ"מ פנימית ר"ל המכוון) פנימית השפעת שם מ"ה דא"ק. ואולי לכן אמר שמוכרח להיות בחי' גילוי זו בישראל שהרי יש יכולת בידם לאהפכא חשוכא לנהורא וגם כי הנה ישראל הם מבחי' פנימי' של כל העולמות וגם עפ"י מש"א ענין ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת שאין נמשך מהם נהר דינור כמו שנמשך מזיעת החיות על ראש רשעים וכו' וד"ל רק שיש כנגד הארה זו בישראל בחי' כסוי והסתרת הערלה בכדי שימצא ויתגלה סדר ההשתלשלות וכו'. וצ"ל ע"ז בחי' מילה והוא כריתת הערלה שעי"ז יהי' גילוי ההארה הנ"ל בישראל יותר ור"ל התקבלות יותר בבחי' קליטה בפנימיותם ולא בבחי' סובב מלמעלה וד"ל וגילוי זה הוא מאליו וממילא שהרי ההארה ישנה רק שגילוי' מוסתר מישראל בלא"ה. ובהעדר המונע הוא מציאות הגילוי והיינו תמן מל' ר"ל הגילוי כנ"ל ותמן נצח שהוא בחי' חיצוני' החסד יבוא לבחי' השפעה בגילוי והוא בא מלמעלה מן הדעת שעצמות בחי' זו אינו בא להתגלות רק ע"י המילה הנ"ל (ומתוקן ומקובל הדבר הזה מאד אחר העיון והעמקה) ודוקא בבחי' זו שהרי עצמות החסד אינו מלובש כלל שמתגלה בסור הסודר רק שגילוי השפעה זו היא בבחי' עקשות לבד למעלה מטעם ודעת ד"מ חיצונית המדות וההטבעה לאהוב מתוק וכו'. ולכן אין המילה והפריעה מלאכה כלל שתמנע אותם השביתה כי זאת המלאכה אינו היפך המנוחה והשביתה כלל כמו משל הבעה"ב בחצרו שגם שמוציא מבית לחצר וכדומה שאין זה נק' מלאכה כלל כי באמת אין המלאכה מה שמוציא מבית אפי' לחצר השותפין רק מה שמשתמש בהוצאה זו ברשות חבירו וד"ל. וכך בבחי' העולמות עצמן שהצמיחה והגידול הוא כסדר שהוא מבחי' חיצוני' נה"י דא"ק שלגבי בחי' זו אין הבירור שנעשה בצמיחה וגידול וש"ד שנברר הפסולת מאוכל נחשב לטורח היפך המנוחה כלל כי אינו בערך טורח כלל כי אין המלאכה חיצוני' וגוף הפעולה רק מה שיש בענינה כמשל ההוצאה מבית לחצר שאינה מלאכה רק לגבי מי שיש זולתו בחצר וכנ"ל. וכמ"כ חיצוני' וגוף העשי' הגשמי הוא מחיצוני' נה"י דאד"ק שלגבי בחי' חיצוני' השפעתו אין שום הבדל מדרי' עולמו' בי"ע כמו משל העור והבשר ששוה בכל האברים ותחתית העקב הוא בראש העשי' (אולי הוא כמו שעשי' הוא חוץ לעור ובשר וד"ל) רק שבהארה שבפנימי' העולמו' יש הבדל עילוי המדרי' כמו החיות שבמוחין וכו' וכמ"כ מילה שהיא תיקון החיצוני' דוחה שבת שהוא עליית הפנימית:
13