שו"ת חידושי הרי"מ, אבן העזר י״אChiddushei HaRim Responsa, Even HaEzer 11
א׳הנה על דבר העגונה. הגביית עדות מכבר אין תחת ידי ואיני זוכר. לזאת אם העדות שנתחדש הוא נוסף על הנ"ל הלא כבר השבתי לו להיות סניף לב' גדולים לא זולת. אולם כנראה לי ממכתב רו"מ אפשר שע"י עדות זה נראה לרו"מ ששאר העדיות מסתעפים מעדות זה. שמפלפל רק ע"ז. ואם כן הוא קשה מאוד להתירה כי אין כאן עדות רק שראוהו חולה במטה בשפיטאל ואח"כ הגיד לו א' בערב שאיש א' שהיה מונח על מטה זו מת. והנה בת' הרא"ש רבו הדברים בספרים וקשה לסמוך נגד הש"ע ואחרונים. ומ"ש הב"ש ס"ק נ"ה ד' מ"ב לא הכריע כלל רק הביאו כמו ס"ק מ"ב:
1
ב׳וגם הא ע"כ מוכח מעובדא דכרמי ודגלת דאף שנטבע במים שאין להם סוף ואח"כ נמצא דל"א כיון שזה הוחזק שנטבע ואחר א"י שיהי' מהני. או משום הרי הוא שאבד כו' וכן מב' ת"ח כו' וקאמרי סי' דאל"ה לא מהני לכ"ע. וע"כ דעיקר טעמייהו שזה נאבד בענין דלא שכיח שאלו ניצול הי' נשמע כמבואר להדיא בכ' מהרא"י ומהרי"ו ומבי"ט הנ"ל הובא בק"ע ות' שב יעקב סי' ט"ז כי אין מבי"ט ת"י וז"ל מי שיצא כו' ונאבד זכרו כו' וא' שראה יהודי באותו הדרך נהרג באותו זמן הוא דבר שרובו למיתה שאם היה חי היה שב לביתו ונראה דעדיף זה ממים שאין להם סוף דשם י"ל דבא לאיים רחוקים שא"א לבא לביתו שנים רבים אף שחי משא"כ בישוב וא"כ מה"ת כו' בתר רובא כו' ולבסוף כו' בצירוף סי' אף מדרבנן כיון דחפשו כו' ע"ש. והגם כי דבריו תמוהים דאטו מים שאין להם סוף דוקא ים הגדול הא כל שא"י לראות מד' רוחות כמפורש בש"ס קכ"א וכן לשון רש"י קט"ו ותסברא מים שאין להם סוף מפרש בפ' בתרא כל שעומד ואינו רואה מד' רוחותיו וע"כ כונתו דאל"ה מנ"ל דמים שאין להם סוף הוי ומפרש כנ"ל וכיון שהיה בספינה ע"כ סתמא מים שאין רואה מד' רוחותיו ועלה משני ה"ד סימנים כו' ונדחקו תוס' מובהקין הא עכ"פ י"ל שהיה רק פרסה וכה"ג דשייך אם עלה היה נודע ואעפ"כ הוכיח דע"א לא מהני דאין חילוק וכן צריך סי' מובהקין דוקא כנ"ל:
2
ג׳אולם אין ראיה דהא גוף סברת המבי"ט כ' גם מהרא"י סי' קל"ט שזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו ואלו היה חי כו' היה נודע לנו כו' וכעין סברת הש"ס בגברא רבא דחשיב ליה רוב כמ"ש תוס' קכ"א דרובי' דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מ"מ לא חיישינן כמו גוססין כו' ע"ש ולכאורה מה מדמה לה שם הרוב בדאורייתא וסמוך מיעוט לחזקה כמ"ש תוס' משא"כ במים שאין להם סוף דבל"ז דרבנן משום רוב. וכיון דיש עוד רוב דאי סליק י"ל דמהני הרוב בדרבנן. ואי ס"ל דאין חילוק בין תרי רובא לחד הול"ל מסברא כן. ועוד למה באמת הא מיעוט דלא שכיחא לא אמרינן סמוך דגם לר"מ ל"ח ובתרי רובא הוי מיעוטא דמיעוטא שיהיה ניצול ושלא יהיה קול אי סליק ולכך י"ל הטעם משום לא פלוג דמשמע קצת כן לשון הגמ' ולא הוא לא שנא איניש דעלמא ול"ש צורבא מרבנן כו' דלא מצי לחלק בין צורבא מרבנן שאין גבול כו'. ולכך סוברים דבנמצא הרוג שלא תיקנו שייך רוב הנ"ל. וכן המבי"ט ס"ל משום דיש מים שאין להם סוף דמקום רחוק דשייך דסליק באיים רחוקים לא חלקו. וכ"ז דוחק אבל עכ"פ כל הטעם דמבי"ט ות"ה ומהרי"ו הכל מכח תשו' הרא"ש הנ"ל דסגי בלא הוחזק לחוד ושיהיה נאבד ולא נשמע הוא לא שכיח וכיון שזה יודעין שנאבד במקום זה ואחר א"י לא תלינן שזה נאבד ואחר שלא נשמע נהרג דג"כ לא שכיח דאם הי' אחר נאבד הי' נשמע כמו לתרי יצחק. ולמקום רחוק שלא נשמע ובא לכאן ונהרג אין חוששין המקילין הנ"ל דחשוב להו קצת כקורבא דמוכח. משא"כ בנטבעים שהדרך לבא ממקום רחוק כמו מקרוב אף שיודעין שזה נטבע מ"מ אין הוכחה יותר מזה מעל איזה מקום רחוק. וא"כ עכ"פ בנידן דידן אין שום הוכחה וגרוע הרבה מנטבע דרוב חולים לחיים. ואף בנמצא אח"כ מת זה עצמו פליגי בש"ס ב"ב קנ"ג בדלא כת' מגו מרעי' כו' אף דידעינן שהיה חולה וע"כ לא פליג רבה רק משום דהרי מת וקברו כו' ופסקו גם שם דספיקא הוי ע"ש. מכש"כ באחר דלא אתרע כלל חזקת חי דזה שהיה חולה במטה דרוב לחיים ואין חילוק שם בין יום אחד להרבה וממילא כשהבריא הלך לו וממילא הניחו אחר על מטה זו דכן הדרך בשפיטאל כשיש מטה ריקנית מניחים עליה חולה ויש חולים וגוססין בשפיטאל והוי הוחזק ושיירות מצויות וכשמת אחר אין שום הוכחה מה שלא נשמע. וגם ע"ז אין שום הוכחה דאי הלך לו ודאי דשינה שמו וא"א להשמע ממנו:
3
ד׳ומ"ש ידידי הרב הג' מהר"א נ"י ולומר אשר יוסל נעשה בריא כו' חולה נוטה למות כו' תמוה עליו שמוסיף מה שלא נזכר כלל אף שהיה מסוכן. רק מוטל על ערש דוי והיה נפוח וידוע שהנפוחים יכולין ללכת ואפי' שהיה נפוח א"י אם ראה זה או שאמר לו כן. וגם מ"ש הרב הנ"ל דברי מבי"ט כבר כתבתי שמפורש בדבריו הובא בש"י דאם נאבד היה נשמע. ובא"ח דלא שייך זה ודאי משום שראו חולה א' לא יצאה אשתו מחזקת אשת איש כלל. להמעיין בס' תשובות אין שום א' שמיקל ח"ו בכיוצא בזה גם בנב"י סי' מ"ב וסי' מ"ו בסופו ע"ש. ונראה דזה היה ס"ד דש"ס דב' ת"ח דהא ידע דאמרי סמנין רק ס"ד דסי' אמצעים ואמר דמה"ת מותרת משום דה"ה שאבדו הני דנמצאו ובדרבנן מהני סי'. ובממון מהני סי' דמדה ודחי דמה"ת לא מהני רק סי"מ כמ"ש תוס' עכ"פ מפורש בש"ס בב' ת"ח דאף דנטבעו ורובן למיתה ונמצא ב' בעי דוקא סימנין עכ"פ:
4
ה׳ומ"ש רו"מ בשם תשו' כ"י סי' נ"א. עיינתי שם ואין לסמוך כלל ע"ז. מ"ש בשם מהרי"ו סי' ע"ט והנה כו' ומעשה של מהרי"ו כו' ע"ש. במח"כ העיד מה שאינו במהרי"ו כפל ושלש דאיכא הוכחת טוב שהי' ר"א נהרג כיון שהיה בודאי על אותו הדרך ואמרו סימני טובא בגופו ובכליו. ונראה דיש לסמוך על כל הני סימנים להתירה כו' עכ"ל וכ"כ לעיל ה"נ נצרף סימני כליו וסימני גופו ושהיה בודאי על אותו הדרך ע"ש ופלא על הרב הנ"ל ליתן מכשול. וכן מ"ש אח"כ קושי' עצומה על הרמב"ם כו' דבביצה י"א במצא בקן שזימן אף שאינו מכיר כו'. וכ' ודוחק לחלק בין מוקצה דרבנן עיין ב"י א"ח סי' תצ"ו. ג"כ יש להפליא עליו להביא ראיה מדרבנן שא"ל עיקר מה"ת לאיסור אשת איש והב"י כתב דקי"ל ס' מוכן אסור דהוי דבר שיש לו מתירין או שרצו חכמים להחמיר. גם מ"ש א"כ מה מקשה גמ' אילימא במפריחין דלמא בדרבנן מקילין. א"צ להשיב ע"ז. גם מה עלה על דעתו לדמות דשם אין שינוי כלל ולמה נחזיק ריעותא משא"כ בהניחו חי ומצאו מת שרוב לחיים. עכ"פ היה לו לדמות למקושרין ונמצאו מותרין שנחלקו הב"ח והט"ז סי' תצ"ו. וכן מ"ש קושיא עצומה על רשב"א והרב המגיד הוא קו' מהרש"ל שהביא בעצמו בא"ח ושם החמיר וכאן מקיל. ובאמת לק"מ ע"ש. ויש לדמות יותר לפ"ק דפסחים בככר ונמצא פרורין בעכבר שאין דרכו לפרר כן י"ל בחולה שרובו לחיים. מ"מ אין הכרח. ובעובדא דהרא"ש ביותר מא' י"ל סי' מנין ובא' י"ל כיון דאסור להתלות יחידי הוי זה עצמו ס' דל"ש שאחד יתלוה יחידי. מ"מ איך שהוא לא סמכו להתיר בכזה נגד חזקת חי וחזקת א"א. וגם מ"ש בתשו' הנ"ל הטעם דדייק' אינו נראה כלל. ויותר יש לומר דבנידן דציידן ועובדא דהרא"ש דהספק על עדות המעיד מחזקינן שע"ז שידוע לנו מעיד וסומכין בזה על האומדנא דלא חשיב זה נגד החזקת חי וחזקת א"א כמו ואשתמודענא דאחוה כו' שכ' הרי"ף ולפי פסק ש"ע דלא כמהר"י ן' לב דאף בשעה שבאה לחלוץ כבר לא חשיב דבר שבערוה כיון שדנין רק על שהוא אחיו ע"ש. וגם ע"ז יש סתירות וקשה לסמוך:
5
ו׳ונ"ד גם ז"א דאין הס' על העדות דיודעין שמעיד רק שהמונח במטה מת. מ"מ אפשר דדמי דנדין שמעיד על המונח מאז הבוקר. ויש לדחות. ומ"ש רו"מ שיש לכל חולה חדר מיוחד איני מבין כל דבריו. גם מ"ש ששאל לרופא ואמר שמת. הנה בעובדא דפונדקית סוף יבמות שהניחוהו חולה ושאלוה אי' חברינו ואמרה מת וקברתיו וזה מקלו כו' וזה קברו כו'. והוא כנ"ד. ומ"מ הוכיח הרי"ף וכל הפוסקים דכשהתחיל מסיח לפי תומו מהני אף ששאלו אח"כ מדחזינא בכיא כו' והתחילה ע"ש. מבואר להדיא דאי לאו דחשיב מסיח לפי תומו לא היה מהני ע"י שאלה אף שהניחוהו חולה ושאר דברים כנ"ל ע"ש. ובל"ז אינו דומה כלל לתשו' הרא"ש דעכ"פ לא היה עומד להפרד כשנתלוה עמו לילך למקום פלוני. משא"כ חולה העומד להבריא וודאי יקום מהמטה ללכת ואין זה שום שינוי כלל. וקי"ל המביא גט והניחו חולה כו' דאינו מגרע כלל חזקת א"א והבא עלי' בחנק קאי. ואין נראה לענ"ד כלל אף לצירוף. בפרט דלא שייך כלל שאם אבד היה נשמע דגם הרמב"ם ז"ל ה' נחלות פ"ז ה"ג שכ' לא החמירו כו' הזכיר ואבד זכרו. ומבואר ב"ב פ' חזקת הבתים ופ"ב דכתובות בורח מ"מ דאין מחזיקין שמתירא לגלות ע"ש ופרש"י מ' ממון שלא מאימת מלכות ע"ש. גם מ"ש שנסתלק החשש שמא ברח או שיחד לברוח ומש"ה כתב עליו שמת משום דמה יעשו עם השני וכו'. א"י איזה שפיטאל שם בלאצק. אם הוא קבוע בעיר למה לא ניחוש שלקח מת או גוסס אחר שאינו מהרעקרוטין שנמסרו להם רק חולה מעיר או משרת או אינווילטין הנמצאים בשפיטאל ואם היה מעיד שיהודי היה לא היינו חוששין שיהיה בשפיטאל שלהם אם אין מא"ח:
6
ז׳אולם לא הוזכר בעדות רק ששאל איה האיש שהיה מונח על מטה זו. ולא נסתלק כלל חשש הנ"ל. מ"ש ששאל להפעלשער כו' שרבו הפוסקים כשאינו מתכוין להעיד ולהתיר כו'. אתמהא לומר שפוסקים היפוך ממשנה וגמרא דפונדקית. גם לא אמר כלל רק שמו וכנויו:
7
ח׳ומ"מ אפשר דל"ח לשמא שיחד או ברח ובס' בגדי כהונה סי' י' נראה דלא חששו לזה לא הוא ולא הג' ד"ק נ"ש מ"מ אין לסמוך על זה שלא דברו מזה ובגמ' כתובות כ"ז בכבשוה כרכום א"א דלא ערקה חדא ולקולא כמ"ש תוס' ואפשר דדמי למהדר שושילתא וגאזא כו':
8
ט׳ואפשר לצרף קצת לספק מה שאינו זוכר שמא שאל בפירוש על יוסיל את יהודי החולה כדעת הפוסקים סי' י"ז ס' ט"ז בספק אם היה הא' מסיח לפי תומו. גם אפשר דאף בסתם איה האיש כמ"ש ב"ש ס"ק נ"א דדרך יהודי דשואל על ישראל חבירו כו' תולין דיהודי החולה חשב סתמא דשואל על יהודי. מ"מ אינו מוכרח כלל באנשי חיל אולי צריך א' לב' אף אינו יהודי:
9
י׳ועיקר הקשה בעיני שגם הרמב"ם וכל הפוסקים הזכירו לעיקר אבד זכרו דאומדנא עכ"פ שמת משא"כ אנ"ח כשבורח למקום רחוק שלא ישמע ממנו. גם אפשר דבעינן שידעו שכשר להעיד ואין רצוני להאריך בזה והנלע"ד כתבתי. גם מעובדא דבי גננא לרוב הפוסקים כרחב"א אף שהי' תוך האש ונמצא שרוף לא מהני. וגם לפי' רבינו ירוחם נ' כ"ג בשם הרמ"ה דהיד מאיש א' מ"מ מפורש שם דדוקא שאמרה שבעלה מת ומהני לסלק בדדמי אבל בלי אמירתה אסורה גם לרבא ודברי הב"ח בתשו' תמוהים. שבר"י לא משמע כדבריו וגם לדבריו דרבא תרתי קאמר ועוד כו' מנ"ל דסגי בחד טעמא הא תוס' פ' הכותב פי' ועוד דב' הטעמים צריכי וגם ב"ח ז"ל לא התיר רק כשהיה תוך האש דרובן כו' כמ"ש להדיא כנפל לכ"ה כו' וגם בצירוף סי' המטבע כנ"ל. וקצת הוכחה מגיטין כ"ח קמנטרסן פרש"י ממונה להרוג כו' ומ"מ מסיח לפי תומו מהני אי לאו התפארות ול"ח שיחד וברח ומוכרח לומר שהרגוהו כמו דחיישינן בדיין קודם דחתים פורסי שמנגי. דדוקא להטות הדין חיישינן ולא בממונה כנ"ל. והגם דמגמ' אין ראיה דשמא נכלל במה דאמר במלתא דשייכי ביה חיישינן אולם מהפוסקים דפי' משום התפארות וכן לשון גמ' לאחזוקי כו' מוכח דאל"ה לא חיישינן. מ"מ אין זה ראיה דשמא היו נוהגין להרוג בפרהסיא וסגורים שלא היה אפשר לברוח או שהיה הממונה צריך להביא ההורג וכה"ג. (עד כאן מצאתי):
10