שו"ת חידושי הרי"מ, אבן העזר כ׳Chiddushei HaRim Responsa, Even HaEzer 20
א׳ב"ה להרב הג' אבד"ק לאדזי מוה' משה נ"י
1
ב׳על דבר קטנה שנתקדשה שלא ע"פ אמה ואחי' וכשקבלו הב"ד עדות לא מיאנה רק הכחישה שהי' הטבעת שלה אם הכחשה זו יחשב כמיאון:
2
ג׳בש"ס ריש פ' השולח בטל הוא אי אפשי בו דבריו קיימין פסול הוא אינו גט לא אמר כלום ופירש"י פסול הוא לא משמע דאיהו מבטל ליה רק מוציא עליו שם פסול והא ליכא ולא אמר כלום כו' וכ' וכל הלשונות שם דלשעבר. ומוכח דאף דעכ"פ אינו רוצה שתתגרש בגט זה מ"מ לא מהני. וא"ל דהוא משום דגילוי דעתא בגיטא לא מהני דז"א דברייתא זו לכ"ע גם לרבא דגילוי דעת בגט מהני וע"כ דגם גלוי דעת לא חשיב. ועוד דשם ל"ד דמייתי אביי מהא דאי לא אתינא כו' א"ל חזו דאתאי כו' ודחי רבא אטו התם לבטולי גיטא בעי התם לקיומא תנאה קבעי והא לא אקיים תנאי' ע"ש ופירש"י ז"ל דאף דעכ"פ מוכח שאינו רוצה בגירושין אלו מ"מ מה שאינו רוצה בתורת שסובר שע"פ דין לא מהני אין חשיב חזרה וביטול כנ"ל. אמנם לכאורה כיון דקי"ל כאביי י"ל דגם בזה ממילא כוותי' דמשום דג"ד בגט לא מהני. אבל ג"ד חשוב. ולכאורה ראיה לזה מדאמר אח"כ בתרי עובדא סתמא דגמ' למאי ניחוש כו' אין אונס כו' אי משום גילוי דעתא בגיטא פלוגתא דאביי ורבא ותמוה דהא לתרווייהו לא מהני. וכ' תוס' היינו לפי סברת אביי כו' ולא פליג רבא הכא ע"ש. ולא יישבו לשון הגמ' פלוגתא כו' והיה נראה דסתם גמ' הכריעו בזה כאביי דחשיב גלוי דעתא רק משום דקי"ל כאביי דג"ד לא מהני בגט וממילא בשאר דברים חשוב גלוי דעת כנ"ל ולכך אמר דתליא בפלוגתא דאביי ורבא כנ"ל. וגם כוונת תוס' י"ל כן דהיינו לפי סברת אביי וקמ"ל כוותי'. אך א"כ הוי טפי מיע"ל קג"ם דאין זה תלוי בפלוגתא דגלוי דעת בגט רק הראיה דמייתי אביי אם נדחה או לא אבל הוי פלוגתא אחריתי אי כה"ג חשיב ג"ד ויהיה הלכה כאביי. ומ"מ אינו הכרח כ"כ די"ל בג' דגלוי דעת נכלל תרווייהו כמו שמסופקין תוס' בל' אי לחי כו' ע"ש קדושין פ' האיש מקדש דף נ"ב או דבתראי פוסק ע"ש. או דכיון דבגוף הדין שנחלקו אין נ"מ כיון דקי"ל בגט ג"ד לאו מלתא רק דנ"מ לענין שאר דברים י"ל דלא חשיב ליה. והגם שיש לפרש בגמ' אי משום ג"ד פלוגתא דאביי ורבא הפי' בתרווייהו ולענין אי חשיב ג"ד הלכה כרבא דלא הוי ג"ד. וגם אי הוי ג"ד שוב פלוגתא כו' והלכה כאביי והיה מיושב דהו"ל לסיים והלכה כאביי דעדיין לא הוזכר הלכה עד אח"כ וסתמא הלכה כרבא ולהנ"ל א"ש אולם מלשון התוס' מוכח דאין הפי' כן רק לשון אי משום ג"ד הוא דהוי ג"ד רק פלוגתא אי מהני בגט. א"כ משמע דסתמא דש"ס ס"ל הכי. ומיושב ג"כ דהו"ל לש"ס למפסק הלכה כנחמני קודם ב' עובדי דמייתי ולהנ"ל א"ש דבעי לפסוק הלכה כאביי בכולא גם בזה דחשיב ג"ד כנ"ל כדאמר בהני ב' עובדי כנ"ל:
3
ד׳ולשון הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' גירושין הלכה ח' אפילו כו' שאין אונס כו' ואע"פ שגילה דעתו שאין רצונו לגרש ע"ש משמעות לשונו שפוסק דחשיב ג"ד רק משום דג"ד בגט לא מהני כמ"ש פ"ז ע"ש דהא לרבא לא מיקרי גלוי דעת כלל. גם בש"ע כן ע"ש. ומרי"ף ורא"ש יש ג"כ קצת הוכחה דהביאו הני עובדא רק דרך אגב סוף פ"ב לאכוחי דאין אונס בגטין והי' לו לרי"ף להביא שקלי' וטרי' דאביי ורבא בראיה זו אי חשיב ג"ד. ומדלא הביאו ע"כ סמכו על שהביאו לשון הגמ' אי משום ג"ד פלוגתא כו' דחשיב ג"ד כנ"ל:
4
ה׳אולם קשה דלא מייתי אביי מברייתא דבטל הוא כו' דלא מהני אף שגילוי דעת שאינה רוצה לגרש דלאו מלתא לסברתו שזה הוי ג"ד. א"כ מוכח לכאורה דבכה"ג שאומר אלשעבר מה שאינו כן אינו ג"ד גם לאביי ודוקא בירך הטוב ומטיב דבדיבור זה מגלה דעתו שאינו רוצה עתה בגירושין וכן חזו דאתאי שכוונתו שבמה שבא למברא בטל הגט ואף שטועה בטעם עכ"פ ג"ד שעכשיו מבטל מחמת קיום תנאו. ואף שאינו בטל מטעם זה מהני משום בטול. ואף דבעובדא ב' דאמר אנא ריש ירחא דניסן אמרי מ"מ דעתו שיש עוד זמן ויבטל כשישאנה שחשוב ג"כ להבא. מ"מ דוחק לחלק. ואפשר דשם ברייתא דפסול הוא לא"כ דהקשה רשב"א נאמינו שבאמת פסול שכ' שלא לשמה וכה"ג במיגו דא"ב מבטל ליה ותי' מדלא אמר איזה פסול ע"ש. וקשה דהא גם בלוה ומלוה כשאינו מברר דבריו אינו מפסיד לרוב הפוסקים. כ"ש בזה שבידו ובגט ועכ"פ נאמר שיברר ואיך תני לא"כ. ופשוט נראה דמודה שאין בו שום פסול רק אם הוא לשון בטל ע"ז תני לא"כ גם י"ל דמיירי שלא בפני שליח לרבי דמהני ומ"מ מיגו ליכא דא"ר לעבור. ולרש"י קדושין י"ב גם בפני שליח רב מנגיד כו' א"כ גם גלוי דעת אין כאן דהא אינו רוצה לבטל בתורת בטול. משא"כ כשאין חילוק י"ל דחשיב גלוי דעת. ועוד אף בפני שליח י"ל דלאו גלוי דעת הוא דיש ראיה מדאינו מבטל באמת להבא. וכן שם בתנאי דאמר חזו דאתאי כו' ולמה אינו מבטלו וע"כ שיש לו טעם שאינו רוצה לבטלו בתורת בטול רק מתחלה או בתורת קיום תנאי כמ"ש הראשונים באומר שאונס במתנה וגט דע"כ אמת דאל"ה למה נותן וכן בהנ"ל ולכך לרבא אינו גלוי דעת על בטול כלל. ומדויק לשון רבא אטו לבטולי גיטא מכוין כו' משום דא"כ מה חסר לו לבטלו ויש הוכחה להיפוך כנ"ל. משא"כ בקטנה שאינה בת דיעה רק למיאון משום דגם קידושי' הי' בדעה זו וא"כ הוי שפיר ג"ד בהכחשתה שאינה רוצית בקידושין. דלהיפוך מדאינה ממאנת כשאר מיאון אין להוכיח בקטנה כנ"ל וי"ל לכ"ע הוי ג"ד:
5
ו׳והנה גם בהיתר חכם בנדר והפרת בעל אמר ג"כ בנדרים דף ע"ג וב"ב פ' יש נוחלין. דבעל שאמר מותר לא מהני לב"ה מסברא בלאו קרא דזה הדבר רק דלא שייך מותר כשאינו עוקר מעיקרו ע"ש והא עכ"פ יהיה גלוי דעת שאינו רוצה בנדרה. וע"כ דמה שרוצה שיבטל מעיקרו אינו ג"ד שיהיה בטל מכאן ולהבא. אך מ"מ לא דמי דשם באמת נשאר הנדר רק גייז מכאן ולהבא וכשאומר מותר ורוצה שיעקר מעיקרו אין בכלל זה כשלא נעקר כשלא יבטל מכאן ולהבא. משא"כ מיאון דבאמת עוקר הקידושין מעיקרו י"ל שפיר דכמכחשת שלא הי' קדושין מעולם הוי כאומרת שאין רצונה בקידושין אלו כנ"ל:
6
ז׳ובש"ס ב"מ י"ט הא אמר תנו כו' בשכיב מרע דבר מהדר הוא כו' אי במתנת ש"מ נמי לית בה פסידא דבתרייתא זכי כו' דע"פ דין יהיה של מי שזמנו אחרון. והא אמר תנו מיהו חשיב חזרה וע"פ דין של זה אף דזמנו קדים. וניהו דהחשש אינו מ"מ מלשון הגמ' משמע שהלה זוכה וע"כ דמה שנותנו לזה בתורת שזמנו ראשון לא חשיב חזרה כשבאמת אחרון כנ"ל. אך י"ל כיון דהדין הוא בש"מ דבתרא זכי ממילא אם באמת נתן לאחר מתנת שכיב מרע אחר הזמן שכתוב לזה. א"כ מה שאמר תנו לא חשיב חזרה כלל דהא מצוה ליתן לו מה שלא יזכה כלל שהרי יש אחרון מזמן זה. ואדרבא מדויק יותר לשון הש"ס דהאריך בברי לחוד ובש"מ לחוד וכפל דהדר ביה מקמייתא והא הול"ל בין בריא ובין ש"מ בתרא זכי. ולמ"ש אין דומים כלל דבש"מ קמ"ל כיון דכתב ונתן לאחר אחר כתיבה של זה בטל השטר דהדר ביה מקמייתא שכתב ורצה ליתן. וזכה זה שנתן וממילא אף שמצוה ליתן לזה אותו השטר מש"מ שזמנו קדום אין בזה חזרה כלל דמצוה ליתן חספא כנ"ל:
7
ח׳גם יש כאן דעת הגהת אלפסי הובאו ב' הדיעות ברמ"א שא"צ מיאון בנשאת שלא לדעת אחיה ואמה:
8