שו"ת חידושי הרי"מ, אבן העזר ד׳Chiddushei HaRim Responsa, Even HaEzer 4

א׳ב"ה ו' שבט תר"ח. השאלה מהגאון אבד"ק לובלין הלא היא כתובה בספרו נודע בשערים.

ב׳החיים והשלום וכ"ט לכבוד אהו' ידידי הרב הגאון המאה"ג חריף ובקי נ"י פ"ה ע"ה. מוה' בעריש נ"י אבד"ק לובלין.

ג׳אחד"ש כמשפט. הנה פקודתו שמרה רוחי לעיין בדבריו ולכתוב הנלע"ד. ורו"מ לו משפט הבחירה. ואם רו"מ ידחה דברי להוציא לאור היתרה. נוח לי מאוד כי חפץ אני יותר בתקנת העגונא מקיום דברי:

ד׳הנה בענין ערכאות אי נאמנים לעדות אשה שכתב רו"מ דכמו דמהני בממון לראיה כן מהני בעד א' כדאמר ש"ס בכורות לענין פדחת כי אחמירו כו'. הנה זה ודאי אם היה מועיל עדות ערכאות לראיה מה"ת היה שפיר מוכח דלא החמירו על הדין תורה לענין נאמנות העדים. דמראיה זו עצמה פסק הרמב"ן דא"צ קיום בכתב כיון דמה"ת א"צ קיום לא החמירו כו'. אבל מאחר שמבואר בתוספות פ"ק דגיטין ובר"ן ומרדכי והג"א דגם נאמנות שלהם לראי' הי' רק תקנת חכמים ולא תקנו אלא בשטר ראיה כו' ודבריהם מוכרחים דאל"כ יועיל גם לקנין. כמו בכת"י דכיון דהודאה כעדים ומהני לראיה שוב מוכיח שמסרו לה וכעדים דמי. ממילא אם היה נאמנות ערכאות מה"ת שפיר מוכיח כנ"ל. וניהו דבגט שפיר פסול לר"מ כיון דחתימתן הוא המוכיח פסול דלאו בני כריתות נינהו. והיה מיושב בזה הגמ' דפריך והא לאו בני כריתות נינהו וכ' תוס' דהוי מצי למימר והא לאו בני עדות. ולהנ"ל א"ש דמצד עדות היה מהני לראיה כיון דילפינן רק דבר מממון דחב לאחריני וכיון דמהני' לראיה שוב הי' כשר בגט ג"כ ככת"י לר"מ. אך הא תוס' כ' להדיא דלא כנ"ל. ועוד דא"כ במתנה ליתכשר לר"מ כיון דמוכח מתוכו שוב מהני גם לקנין עכ"ל. וגם לדידן לר"א והרי"ף ור"ן דעידי חתימה גם לר"א מהני שכורתין בשעתן כיון שמוכח שבא ידו לידה א"כ יהיה כשר מה"ת בערכאות גם בגט לר"א בלי עידי מסירה שהרי נודע לנו שבא מידו לידה ורק פסול מדרבנן. והא אמר בש"ס גיטין ט' והרי ערכאות דפ' דאורייתא ומשני בעדי מסירה ור"א ובכל הפ' שפסול מה"ת בלי עדי מסירה. והגם דאפשר לומר דמאי דלא בעי חתימה לשמה מה"ת. לר"א הוא רק ביש עדי מסירה שא"צ לחתימתן מה"ת. אבל בלי עדי מסירה לר"א להרי"ף ושאר פוסקים דמהני רק משום דעידי חתימה משוי הכריתות אז שוב הוי בכלל וכתב ובעי לשמה ובני כריתות מה"ת. ושפיר אמר בגמ' דלמא אתי למיסמך עלייהו בלי עדי מסירה ככל גט דסגי לר"א בעידי חתימה לחוד לרי"ף הנ"ל. ובזה י"ל בטל מה"ת כנ"ל. ולע"ד זה מוכרח ממ"ש רמב"ם וש"ע סי' קל"א בחתמו שלא לשמה אם נתנו בלא עידי מסירה הגט בטל ובע"מ רק פסול. ולא העיר הב"ש ומפרשי הרמב"ם למה בטל הא סבר כהרי"ף ובש"ע סי' קל"ג דיעה א' דכשר בעידי חתימה לחוד' בלא ע"מ. וגם בנתנו בלי עידי מסירה למה לא יהי' כשר מה"ת בכתיבה לשמה לחוד דהא כורתין בשעתן כנ"ל. וע"כ כמ"ש דכיון שיהי' הכריתות ע"י העידי חתימה שוב בעי לשמה מה"ת בחתימה גם לר"א. והגם דהסברא אינו מוכרח דהעידי חתימה רק גורמים שיהא נודע לנו עי"כ שניתן מידו לידה וידיעה זו כע"מ. א"כ אין עושין רק הפעולה שיהי' כע"מ. וכיון דלא בעי נתינה לשמה גם לר"א כמ"ש גמ' פ"ו ע"ב מנ"ל דליבעי חתימה לשמה. מ"מ צ"ל דמסתברא להו דממילא הוי בכלל תורף הגט ודוקא הנתינה דא"א לומר שהוא בכלל וכתב. משא"כ החתימה כשכורתין שיהיה עי"ז חשיב ע"מ צריך לשמה דהוא בכלל וכתב כנ"ל. והוכחה שלהם י"ל מריש גיטין דחשיב לר"א חתימה שלא לשמה מזויף מתוכו כו' ותמהו תוס' מאי החשש. ולהנ"ל א"ש דלמא אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה בכל הגטין ואז בטל מה"ת בחתימה שלא לשמה כנ"ל. מ"מ מאחר שהר"ן ותוס' כ' להדיא דגם לנאמנות לא מהני ערכאות מה"ת רק חכמים תקנו להאמינם. וא"כ אין ראיה כלל מש"ס בכורות. דקושית הגמ' אינו אלא דלא אחמירו על הד"ת שמהני בממון כו' והא הוחזקו כו' דהקילו. וע"ז מחלק בין תחלת כו' אבל א"א ללמוד במה שתקנו חכמים להאמין בממון הקל שיהיה מועיל בעדות אשה (שלא מצינו שתקנו כיון דבממון גופיה לא תקנו שיהיה מהני במתנה אף לראיה) כשיהיה ע"י הראיה מועיל לקנין כמו כת"י כנ"ל. ומ"ש רו"מ להוכיח ע"פ מה שיישב דברי הרמב"ם שכ' טעמא דכשר בלי דו"ח משום דהקילו להאמין כו' ותמהו שלא כ' טעם הגמ' דאיכא כתובה כו' וכ' רו"מ דתליא בפלוגתא דירושלמי מצאו כתוב כו' דר"י דסובר משיאין הוא משום דכיון דהקילו בעד מפי עד דלא מהני בממון כ"ש בכתב דמהני בממון ור' בון סבר דבמה דלא אשכחן דהקילו לא אמרינן כו' והגמ' רוצה לישב דברי ר"ע דאין בודקין בדו"ח גם לר' בון משא"כ הרמב"ם דפסק כר"י דמהני בכתב מהני גם בלי דו"ח עכ"ל רו"מ. ותמיהני לאוקמי סתמא דש"ס דלא כהלכתא ושיהיה אליבא דמ"ד בירושלמי שלא נזכר בגמ' דידן כלל. ושיהיה סוגיא דיבמות סותרת סוגיא דגטין רחוק מאד. וגם מירושלמי עצמו מוכח דלא כנ"ל. דלמה הקדים מתני' מסייע כו' ע"פ עדים לא ע"פ כתבם ולא ע"פ תורגמן ולא עד מפי עד כו' ועכשיו שמשיאין עד מפי עד ודכוותיה ע"פ כתבם כו' למה לו הקדמה זו כל מה דאמעיט מע"פ עדים כו' היה לו לומר רק כיון דמשיאין ע"פ פסול גם ע"פ כתב משיאין:

ה׳ומבואר דמייתי מתני' דסוף פ"ק דמכות דממעט הנך מע"פ דתורגמן ועד מפי עד אין ב"ד שומעין מפי העד עצמו. וכן בכתב אימעוט ג"כ מהאי קרא גופיה דעל פי כמבואר בש"ס ומה"ט אמר הירושלמי כיון דחכמים הכשירו זה הפסול עצמו כשאין שומעין מפי העד דהא עד מפי עד משיאין ממילא דכותיה ע"פ כתבם. דנכלל במה שהכשירו חכמים שלא נצרך על פי' כו' כן פשוט לענ"ד א"כ מוכח דגם לר"י א"א ללמוד רק במה שמצינו שהכשירו. ולא ידעתי למה נדחק רו"מ בדברי הרמב"ם מלבד שפשוט נראה דלק"מ דהך דאין בודקין קאי בגמ' קודם שהוחזקו שהי' צריך עדות גמור כמו דמוקי הש"ס משנה הקודמת דברי ר"ע עצמו שסותר כאן קודם כו' משא"כ אח"כ דכשר כל הפסולין גם זה כמוהו ושפיר כתב הטעם משום עיגונא. וכן מורה לשון הגמרא לר"ט דכדיני נפשות דמי דשרינן א"א כו' גם במה שהקילו יותר מכל עדיות אתמהא. והייתי תמה על הלחם משנה שהניח בצ"ע ומצאתי אח"כ בתשובת מזרחי וספר אלי' רבא שפירשו כן. אולם מאחר שקושיא הנ"ל הקשה גם הרשב"א ז"ל בחי' על הרמב"ם. מסתמא היה לו איזה הוכחה ומשמעות דהגמ' אחר שהוחזקו:

ו׳אמנם לענ"ד נראה דהא לשון הגמ' תמוה בדר"ט לדמות לנפשות כמ"ש. וגם קו' הרמב"ן איך משום כתובה כו' אדרבה כו' ותירוצו נראה למי דומה כו' ג"כ אינו מובן דמשמע דאי לאו הא דאיכא כתובה הי' הסברא אחר התקנה לדמותו לדיני נפשות ואיך הא קמן שהקילו יותר מד"מ. וגם למה לא הזכיר בגמ' טעם הרמב"ם הפשוט כיון דהכשירו פסולין כו':

ז׳אולם הנה דו"ח הוא בירור אם עדותן נכון וכשמכחיש א' לשני או שמכחיש עצמו ימי חודש ושבת אין זה נכון דנראה ששקר וכדאמר סנהדרין פ"א גבי כיפה באיתכחיש בבדיקות לא בחקירות ע"ש. אך דצריך לידע רק אמתות הדבר ע"ש. ובאומרים א"י בחקירות אינו מבואר שם דינו. וזה לענ"ד הטעם בממון דהוכחשו בחקירות בטל שהקשה ש"ך ז"ל מ"ש מאיני יודע. ולמ"ש י"ל דכשהוכחשו שוב הוי דין מרומה דלא תקנו כלל בממון לרוב הפוסקים וממילא בטל כד"נ דהא מסברא מה חילוק בין שהב"ד חושבין לשקר ע"י אומדנא שלהם. וכ"ש במה שהתורה חשבה לשקר כשמכחישין בחקירות דאמרה תורה דאין זה נכון דחשיב דין מרומה כנ"ל:

ח׳ואף באומרים א"י בחקירות שכ' הש"ך ז"ל דבטל בממון רק שא"צ דרישה וחקירה. ולכאורה לא ניתן להאמר כלל כמו שדחו כל האחרונים דברי הש"ך ז"ל דכמו דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו באומרים א"י כן בלא חקרו אותם ומה מהני מה דמסתמא יודעין לענין שיחשב יכול להזימם. וע"כ כשהכשירו בלא דו"ח הכשירו גם בא"י. ולמ"ש י"ל לפי מה דמשמע לשון רמב"ם ז"ל בפי' המשנה סנהדרין פ' היו בודקין משנה ב' כל עדות שאי אתה יכול להזימו כו' ואם אמר איני יודע כו' א"א בהם הזמה כו' ונאמר עדות שקר הוא וזה שאומר א"י בחקירות הוא כדי שלא תתקיים עליהם הזמה עכ"ל. נראה מדבריו שזה הוי ריעותא מה שאומר א"י שנראה שמשקר כדי שלא יוזם. וכ"כ רש"י ז"ל ב"ק ע"ה ע"ב היכא דאמרו כו' דא"ל להכי עבדי דמסתפי דלא ליתי סהדי ולזמינהו ועדים שקרני' הן כו'. וא"כ לכאורה דברי ש"ך ז"ל ברורים דבלא דו"ח אין כאן ריעותא ולא הוי דין מרומה. תקנו דלא בעי דו"ח אף שא"א יכול להזימו משא"כ בחקרו אותן ואמרו א"י הוי זה עצמו ריעותא ומרומה ונשאר הד"ת דבעי עדות שאתה יכול להזימה ובטל שפיר כשאומרים א"י דנראה דמשקרים כנ"ל:

ט׳אולם מאחר שמדברי רמב"ם ז"ל בשטר ושאר פוסקים מבואר דלא כהש"ך דגם בא"י באיזה יום כשר בממון ולכך נראה דהא לכאורה למה ליה לרמב"ם סיום זה ונאמר עדות שקר הוא כו' הא אף בעידי טריפה דליכא ריעותא ג"כ בטל וע"כ גזירת הכתוב דבעי עדות שאתה יכול להזימה. ולכך י"ל דמה שאומרים א"י אין הוכחה כלל ששקר די"ל ששכחו או לא דקדקו. רק דגזירת הכתוב דבעי דו"ח היינו שלא יועיל עד שיהיה בירור והוכחה שעדותן אמת. וגם זה מכלל הבירור כשדו"ח ואומרים החקירות ואפשר להזימם ולא מסתפי ראיה שאמת. ולכך הוצרכה תורה דו"ח. וכשאין יודעין ניהו דאין הוכחה דשקר אבל מ"מ חסר הבירור וההוכחה שאמת כיון דלא מסתפי כנ"ל. ולכך בטל בלי דו"ח. ומה"ט גופיה גם בעידי טריפה ושאר עדות שא"א יכול להזימו ג"כ בטל דהא חסר בירור והוכחה זו והוי כלא חקרו אותם כנ"ל. והכי דייק לשון רש"י ז"ל סנהדרין מ"א עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות הואיל וא"א לקיים ודרשת וחקרת ודרשו כו' והנה עד שקר כו' למ"ל אריכות זה. ומשמע כנ"ל דהוי כלא חקרו שחסר הבירור ובטל כנ"ל. ומדויק לשון רש"י ב"ק ג"כ שכ' דאיכא למימר להכי עבדי כו' ע"ש וכיון דאפשר אין כאן הוכחה וזה ג"כ כוונת הרמב"ם ונאמר עדות שקר הוא כו' היינו שי"ל כן וחסר הראיה ומה"ט כל עדות שאי אתה יכול להזימה פסול. וכן פרש"י ריש פ' אד"מ אפירכא דשטר שזמנו כ' בא' בניסן בשמיטה כו' מכדי דו"ח לאכחושי סהדי קאתי ואנן ניקום ונתרץ דיבורייהו מספק כו' ותמהו ע"ש. ולמ"ש פשוט דמפרש עיקר הטעם כנ"ל וגם דלא הוי קשה כלל ממה שכשר עדות שאי אתה יכול להזימה שלא יצטרך דרישה וחקירה דמ"מ י"ל דבעי דו"ח אולי יתכחשו כמ"ש הריב"ש בדין מרומה. ולכך פי' הקושיא דאי בעי דו"ח א"כ כשרואין שמוכחש ומוזם לא מתרצין דיבוריה ע"ש. אבל בהכחשה בחקירות שפיר הוכחה דאינו אמת י"ל דלכ"ע בטל דהוי כד"מ. ולכך לא תליא הא בהא דאף אי כשר בממון עדות שאי אתה יכול להזימה וכן כשא"י החקירות מ"מ סבר הריב"ש דבדין מרומה צריך דו"ח אולי יהיו מוכחשים ויתברר. ולענ"ד מוכח כדבריו מש"ס סנהדרין ל"ב דרמי כ' בצדק תשפוט כו' צדק צדק כו' כאן בד"מ כו' ומה לו לקרא אחרינא הא כיון שלא תקנו בד"מ נשאר קרא דודרשת כו' גם למה ליה קרא הנ"ל הא מה"ת כל עדות צריך דו"ח. וע"כ שזה ענין אחר להוציא הדין לאמתו לחקור גם הבע"ד ועדות העדים כשנראה בהם רמאות אולי יתכחשו כנ"ל. ולכך אף שתקנו בממון דא"צ דו"ח וכשאין יודעין ג"כ כשר דאין הוכחה לשקר וממילא ליכא עשה דודרשת כו' דכשר גם בלא הבירור של החקירות מ"מ בדין מרומה צריך דו"ח מקרא דצדק צדק כו' משום אולי יתכחשו אף דאם יאמרו א"י יהיה כשר כריב"ש ז"ל:

י׳וממילא לענ"ד בעדי נשים ניהו דצריך רק בירור מ"מ כמו שלא הכשירו פסולי עבירה שפסלה תורה מחשש שקר י"ל ממילא דכ"ש כשמוכחשין בחקירות שפסלה תורה עדות זה עצמו מחשש שקר שנראה מדבריהם כשאין מכוונים החקירות דגרע מפסול שאין ריעותא בעדות זה עצמו. וכמו בהכנסה לכיפה דצריך רק בירור. ומ"מ באיתכחיש בחקירות בטל כו' ומה"ט פ' בש"ע סימן י"ז דבעידי נשים בהכחשה בחקירות בטל:

י״אוא"כ שפיר מה דהכשירו בלי דו"ח בע"נ ודאי דמטעם קולא דעגונה הוא כמ"ש הרמב"ם בכל הפסולין דאין ריעותא וחשש שקר. היינו זה הפסול שכשלא חקרו דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ופסול מה"ת מ"מ הוא כשאר פסול שאין בו דין הזמה ואף למלקות יש להסתפק כסתם משנה דשה"ע אינו נוהג בפסולין כו' ואף בעד מיתה כ' הפוסקים דדוקא כשר. דלא קרינן בפסול והוא עד אף שהכשירו חכמים כמו במקבלי עליה כו' וכן באומרים א"י בחקירות ג"כ כשר להחולקים על הש"ך דלא חשיב ריעותא רק פסול דעדות שאי אתה יכול להזימה. וכשר בעידי נשים ככל הפסולין:

י״בומ"מ פליגי שפיר ר"ט ור"ע אי בודקין ע"נ בדו"ח דניהו דאם יאמרו א"י לא יפסל עדותן מ"מ מאחר דאם יתכחשו יהיה בטל ויתברר ששקר דבזה לא הכשירו חכמים א"כ מחויבים לדרוש ולחקור כדי שיתברר אם עדותן אמת דלא נשרי א"א לעלמא במאי שלא תקנו חכמים דאין הפסד בזה דאם א"י יהיה קיים רק הבירור אם שקר למה לא נברר במה דאיכא לברורי. וניהו דמעשה דודרשת כו' אין ללמוד דהוא משום דבעי דו"ח דבלא"ה פסול משא"כ כשכשר בא"י ליכא עשה כנ"ל ורק משום צדק צדק כו' וזה ודאי בממון כשאינו מרומה לא צריך דכתיב בצדק תשפוט כו' שא"צ לחקור מה"ת כשאין ריעותא. אך בנפשות אמרינן בכמה דוכתי ומה אלו דייקינן בהני סהדי כו' והצילו דצריך בדיקות אולי יתכחשו כו' ואין לו שום הכרע בזה בעדי נשים לענין אם נדרוש כדי להתברר אם שקר כנ"ל ועלה קאי הגמ' דסוף יבמות על ר"ט שבדקו יוחנן בן יונתן כו' מה שאינו מז' חקירות רק כדי לברר לאמתו כו' ועלה מייתי פלוגתא דר"ט ור"ע דר"ט סבר כיון דשרי אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמיא כדי שלא נתיר מה שלא הכשירו חכמים ור"ע סבר כיון דבממון תקנו שלא יהיה כלל דו"ח דשייך נעילת דלת שיסבור המלוה שמא יתכחשו כו' ואסור לחקור ממילא כיון שיש צד ממון דאיכא כתובה דשייך חינא ג"כ א"צ דו"ח. וגוף הפסול שבלא דו"ח וכשא"י ודאי דכשר ככל הפסולין וזה לכ"ע ושפיר כ' הרמב"ם שהלכו בו חכמים להקל דאל"ה לא היה מכשירין פסול משום כתובה כו' וזהו שכ' רמב"ן ז"ל נראה למי דומה כו':

י״גומטעם זה לענ"ד מ"ש הב"ש וח"מ סי' י"ז סעיף כ"א על הב"ח שמכשיר כשמכחישים זה את זה בחקירות כו' ששגגה הוא ע"ש ולא ראו שגם מרן ב"י בתשו' סי' א' מדיני יבום פסק להלכה ולא למעשה בהכחשה דא' מת במקום זה וזה אומר במקום אחר דאף דהוי הכחשה בחקירות כשר ע"ש. ומ"ש דכיון דכד"מ דמיא ובד"מ בטל אף לשבועה. לענ"ד אינו הוכחה כלל דשם דבעי עד כשר הראוי להצטרף לממון. וכיון דאם יש כמה עדים ומכחישין בחקירות בטל דמקשינן ג' לב' ממילא אינו מחייב שבועה כעד פסול. אבל בעדי נשים לא מדמי בגמ' לממון רק לשלא יצטרך דו"ח ומשום ריעותא כנ"ל אבל כיון דכשאין ריעותא הכשירו כל הפסולין. וא"כ כמו בצרה דלא הוי הכחשה כמבואר במשנה. וכן פסול בעבירה מה"ת דאינו נאמן להכחיש עד כשר ומבואר בגמ' שבועות מ"ח גבי גבוה ב' מרדעות כו' דכשמכחישין בחקירות חד מנייהו פסול ולא מצטרפין לעדות אחרת. וא"כ זה המכחיש בחקירות דחד מינייהו משקר אותו המשקר יהי' מי מהם שיהיה לא מהני הכחשתו להשני כיון דנפסל בעדות זה עצמו מה"ת שמשקר במה שאומר נהרג או במקום פלוני ממילא בטל עדותו לענין ההכחשה שמכחיש שאינו כדברי השני שאומר מת או במקום פלוני דאף להפוסקים בשוחט בשבת שלא נפסל רק מהעבירה ואילך. מ"מ גבי עדות לכ"ע לא מהני כמ"ש תוס' בשטר שיש בו ריבית ובגמ' פ' מרובה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכ"ש בחד דיבורא דלא פלגינן דיבורי' וכיון שכל ההכחשה שלא מת רק ע"י אמירתו נהרג וכיון שזה שקר בטל גם לענין ההכחשה להשני. א"כ ממ"נ מותרת ע"י עד אחד כשר שמוכחש רק מפסול. וכיון דהע"א מצד עדותו לחוד אינו מוכחש בחקירות ואין ריעותא בעדותו רק ע"י הכחשת הב' וא' ממ"נ כשר בלי ריעותא רק מוכחש מפסול שפיר מותרת ולא דמי כלל לא' אומר לא מת דמיגרע עד הכשר שספק מי המשקר משא"כ א' אומר מת ואחד אומר נהרג שפיר ממ"נ כנ"ל. ודוקא מה שצריך ב' עדים בטל הצירוף ע"י הריעותא בשנים המצטרפין ושוב בטל לגמרי דמקשינן ג' לב' משא"כ בעדות נשים דצירוף פסול אינו בטל שוב נשאר עד אחד בלי ריעותא. ואפשר דזה כוונת הב"ש סעיף ט' ס"ק כ"ה שכ' כיון דסגי בע"א. אך א"י למה כ' על הב"ח דשגגה הוא:

י״דומה שהרעיש הגאון בנודע ביהודה דאישתמיט להרא"ש ז"ל הירושלמי לענ"ד אינו כלום דהוא העתיק הירושלמי דמודו ר"י ור"ש בעדים שלא תנשא כו' וזה הוסיף מדיליה דבירושלמי ליתא רק מודו ר"י ור"ש בעדים. והיינו במה שצריך עדים כשרים מבטל עדות כולם. וע"ז סובב מ"ש הירושלמי אח"כ ע"ש. רק מ"מ כשמכחישים העדים עצמם בחקירות מיום החודש ליום השבוע וכה"ג שכ' תוס' פסחים פ"ק וסנהדרין דבטל בזה לא מהני גם בעידי נשים דיש ריעותא בעדות כל עד מצד עדותו בלבד והוכחה ששקר י"ל שפיר דבטל. ולכך א"ש דהיה צריך דרישה וחקירה לר"ט אולי יתכחשו בעצמם. וקי"ל כר"ע דא"צ כו'. וזה לענ"ד כוונת הירושלמי אי תימר משום מה בכך אשכח תני כו' היינו אף שאין חיוב מ"מ ראוי לדרוש אולי יתברר אשכח תני כו' אין בודקין כלל כנ"ל:

ט״ונחזור לנ"ד דבערכאות דגם לנאמנות אינו מה"ת רק תקנה אין ראיה כלל מממון לעידי נשים שלא מצינו שתיקנו דהא להפוסקים המקילין בעגונה גם בסוף וסמכו על תי' ב' שבגמ' דיכיר לחוד כו' שלא החמירו בסוף כמו בתחלה והא מפורש בגמ' דאי סי' דרבנן מהני בממון ולא בעגונה. וכן חשש שאלה בש"ס ותוס' פ' א"מ ויבמות דאף שתקנו בממון לסמוך ע"ז מ"מ בעגונה לא תקנו כלל לסמוך על האומדנא והראיה שע"י סימנין דלא מהני מה"ת וכן מוכח מש"ס פ' א"מ ויבמות דלא אמרינן סברא דרו"מ דכיון דמהני לענין ממון יהיה מהני לענין איסור א"א כששייך לשניהם כמו דאיכא כתובה כו' לענין דו"ח כו' דהא פריך ממצא קשור בכיס כו' ולא מפליגין כלל שע"י דמהני ראיה של הסימן לגבי הכיס יהיה מהני לענין הגט או לעגונה ביש ס' בכליו אף בסי' שמחזירין ליורשין הכלים. וע"כ כיון דלא מהני מה"ת לא מהני כנ"ל:

ט״זוהנה מלשון הר"ן ז"ל פ"ק דגיטין בערכאות שכ' ונ"ל דלאו מדינא כו' דכיון דפסול כי לא מרעי כו' אטו משה ואהרן מי לא מהימני ואפ"ה רחמנא פסלינהו אלא ודאי הכי קאמר בשלמא מכר א"ל תקנתא דרבנן כיון דקים לן דקושטא אמרי ע"ש. ומשמע מדבריו דהראיה דקושטא אמרי אפשר דמה"ת רק דמ"מ גזירת הכתוב לפסלן וכמו קרובים דנקיט לישנא דמשה ואהרן דאיתמר בגמ' על קרובים. והיינו דבמה דצריך עדות לא מהני קים לן דלא משקרי כשפסלה תורה ולכך בש"ס ב"ב פ' מ"ש היה יודע בעדות כו' ונעשה חתנו סמכינן שלא זייף אף להוציא ממון וא"כ י"ל דגם תוס' סוברים כן דמה"ט לא מהימני ערכאות מגזירת הכתוב. אבל בעדות אשה שמבואר ברמב"ם דא"צ רק הוכחה שהוא אמת וכיון דקרובים כשרים י"ל דגם ראיה דערכאות מהני. ומ"מ אינו מוכרח דניהו דהר"ן בקושייתו הקשה דאף אי זה ראיה גמורה מה"ת דקושטא אמר מ"מ לא מהני אבל למאי דמסיק דרק מדרבנן שתקנו כו' שוב אין ראיה שהוכחה זו מה"ת דלא מרעי כו' רק אומדנא דקושטא אמרי ומה"ט תיקנו להאמינם. ומ"מ פשט לשון הר"ן ז"ל משמע דגם למסקנתו שדרבנן מ"מ הראיה דקושטא אמרי הוא ראיה גמורה וכן לשון התוס' דקים לן כו' וברי"ף ורמב"ם אינו מבואר שהוא תקנה אין לעשות מחלוקת וי"ל דהוי ראיה גמורה מה"ת:

י״זאולם תמיהני איך רומ"כ העלים עיניו מתשו' מהרי"ק דעסיק בה בענין מסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו דשם בת' זו סי' קכ"א כ' ועוד דאפשר לומר דעדיף האי ממסיח לפי תומו ויש להתיר אף בלא טעמא דדייקא וגם בלא טעמא דמשום עיגונא אקילו כו' דהא אפילו כו' שצריך עדות גמור להוציא ממון סמכינן אחזקה דלא מרעי נפשיה גבי שטרות כו' בערכאות כו' ואפילו לענין ערוה להתיר אשת איש הוי סמכינן אחזקה זו אי לאו דלאו בני כריתות נינהו כדמוכח שם בהדיא ע"ש. עכ"פ מבואר להדיא בדבריו דסמכינן אערכאות גבי עדות אשה כנ"ל. הגם שתמוה שלא הביא כלל דברי תוס' שכ' היפוך מדבריו אמה דפריך לאו בני כריתות דה"ה דהוי מצי למימר לאו בני עדות. וגם מ"ש תוס' להדיא שתקנת חכמים הוא. מ"מ יש עמוד חזק לסמוך עליו מאחר שלענין הדין אינו מפורש שחולקין עליו:

י״חומ"מ קשה לסמוך על דברי מהרי"ק הנ"ל דלתוס' ור"ן ומרדכי אף אי ראיה זו דלא מרעי כו' ראיה גמורה ורק מגזירת הכתוב פסולין ג"כ אין הוכחה שהכשירו פסול זה בעגונה. כיון דלתוס' והרבה פוסקים צריך עדות גמור מה"ת וכפשטא דש"ס פ' האשה דאין דבר שבערוה פחות מב'. ורק תקנת חכמים להכשיר עדים פסולין אף במאי דלא משקרי וכדמתמה הש"ס פ' הכותב כגון כו' דקים ליה בגווי' קרענא כו' ס"ד ע"פ ב' עדים אמר רחמנא אלא מרענא כו'. והא בממון אם אמת אינו חייב ומ"מ פשיטא להש"ס דא"א לפסוק ע"פ קים לי דלא משקר במה שפסלה תורה דע"כ צותה תורה שלא להאמין. וממילא גם דבר שבערוה כן ובמאי שלא מצינו שתיקנו לא מצינו:

י״טומה"ט סבר הרא"ש דתחלתו בפסול עבירה וסופו בכשרות פסול בעדות אשה כיון דלא מצינו שהכשירו נשאר כל הדין שצותה התורה שלא להאמין אף דבשעת הגדה כשר ותמי' לי על יש"ש סוף יבמות שכ' מסברא נגד הרא"ש. ורומ"כ הביא מש"ע סי' קמ"א וא"י הלא הן דברי הרא"ש עצמו סוף פ"ב דגטין דמה"ט כשר לענין בפ"נ תחלתו בפסול כו' מסברא הנ"ל דלא משקר. ומסתמא אינו סותר בפסקיו לתשובתו. וע"כ החילוק פשוט לענין בפ"נ דמה"ת א"צ קיום רק מדרבנן שפיר אמרינן כמו פתח ונסתמא כן בהנ"ל כיון שאומר אמת. משא"כ עדות אשה דמה"ת בעי עדות גמור רק שהקילו חכמים ובמאי דלא מצינו בפסול עבירה לא מצינו ונשאר כל הפסול גם לענין תחלתו וסופו כו' והא יש"ש עצמו הביא א"ז וראבי' דבקטן אף דמסיח לפי תומו מהני מ"מ בנתכוון לעדות אינו נאמן בגדלו מה שראה בקטנו בעדות אשה ע"ש. ומה שמחלק בין בר דעת דדייק קשה דבגמ' סוף פ"ב דכתובות אמר להדיא דעבד ונשתחרר ונכרי ונתגייר גרע מקטן בגדלו גם לענין לא דייק ע"ש:

כ׳אולם מהרמב"ם ז"ל משמע דא"צ עדות בהיתר אשה רק שנדע שהענין אמת ואין בזה הגזירת הכתוב דע"פ עדים כו' דכן לשון הרמב"ם דסבר כפי' הרי"ף בהא דאשתמודענא אפילו ע"פ קרוב כו' ע"ש. מ"מ הא הרי"ף ורמב"ם סוברים בערכאות דדוקא בידוע ע"פ עדים כשרים דלאו מקבלי שוחדא כו' וסתמא לא מהני. ומה שתמה הרא"ש ז"ל לענ"ד שמצאתי בערוך ערך הירמיז שפי' שמות מובהקין כגון אבודינא כו' שהיו ידועים ומפורסמים לנאמנים ושאינם מקבלי שוחד ע"ש. וע"פ זה ברורים דברי רי"ף ורמב"ם בפי' הסוגיא ע"ש:

כ״אובס' אלי' רבא בת' סי' ג' התיר מטעם ערכאות ומבואר שם חילוק של רו"מ בין שמע מקומנטריסין כו' וכן בת' כנסת יחזקאל ע"ש. אולם שם לא שייך מקבלי שוחדא שהאשה אינה חשודה לשחד דבעצמה נאמנת ואדרבא דייקא כו' משא"כ נידן דידן דהיה לתועלת הנושים שיקחו עזבונו ודאי דשייך חשש שוחדא כנ"ל:

כ״בוהנה עדות הי"ב אנשים היה נראה דחשיבי מסיח לפי תומו מלבד מ"ש רו"מ דלמסקנת הב"ש דאין חילוק בין שאלת השופט לאחר. רק די"ל גם לדעת הר"ן הם מסיח לפי תומו שנראה מלשון העדות שהיה כמו שנהוג כשנמצא הרוג שבאים השופטים לחקור איך היה המיתה כדי לחקור אם לא היה ע"י רוצח וכה"ג ונזכר בהחקירות רק אנה ומתי נהרג ואיך נהרג כיון שהיה מוטל לפניהם. וכך היה העדות של הי"ב אנשים שרק ע"י מרכבת הקיטור נהרגו לא לסיבה אחרת אבל מי היה הנהרג לא שאלו כלל רק הם אמרו שמיתת שמעון מאיר לעווי היה רק ע"י אופן הנ"ל. וא"כ מה שאמרו שהיה הנהרג פלוני היה מסיח לפי תומו בלי שאלה. וכן נראה מלשון השופט והעדים שע"ז לא היה החקירה כלל מי הוא שהיה פשוט להם שהוא מאיר שמעון לעווי אולם הרב מקראטשין כ' שהעידו ששמעון מאיר לעווי היה הנהרג וא"י מאיזה לשון למד זה שכפי ההעתק הוא כמ"ש. ומלשון הערכי. הגם שכ' שנאספו לראות היטב גוונת שמעון מאיר לעווי כאלו נודע לו. מ"מ משמעות הלשון שכותב זה הפראטיקאל אחר העדאת עדים לפניו ולא שהיה יודע בעצמו. וא"כ אם יש חשש שקר על הערכי יש לחוש שהכל שקר ולא נמצא כלל הרוג ולא העידו לפניו. רק שיחדו אותו ליתן כתב שהעידו לפניו. ומ"ש הרב מקראטשין בסיפור המעשה שעשו הפראטיקאל מיד כשאירע המעשה. א"י מהיכן נודע לו זה אם ממה שהשיג אח"כ שליח מהנושים הכו' תעודה מהשופט שכתוב בו כן. הלא הם נוגעין שיקחו עזבונו. ואם יש חשש שוחד. וממילא הא קי"ל ביודע כו' ונעשה גזלן כו' דדוקא הוחזק כו' בב"ד מקודם דאל"ה חיישינן שהקדים הזמן. ב"ב פ' יש נוחלין וש"ע סי' מ"ב. וממילא גם מ"ש רו"מ מענין לאלתר ג"כ נדחה. אף שמבואר בגמ' יבמות קכ"א חילוק דלאלתר בתינוקת הרי אנו באין כו'. אולם זה באין שומעין לאלתר. משא"כ כאן אף דאומרים עכשיו שעשו פראטיקאל לאלתר. ואנו חושדין שהכל שקר והן כותבין להתפאר שעשו פראטיקאל לאלתר כדרך לעשות כשהוא אמת. א"כ מה הוכחה יש שהוא לאלתר. ואם היה הפנקס נראה לנו שא"א לזייף ע"פ הנומערין שא"א להקדים שיהיה מתברר שנכתב בשעתו בספר היה שייך לדון כנ"ל. משא"כ. וגם מ"ש רו"מ שנכתב כ' תעודה קודם דרישת האשה. א"י מה חילוק בין דרישת האשה לדרישת הנושים אדרבה יש חשש שוחד יותר כנ"ל. גם לא ברירא לי אם יש להנ"ל דין ערכאות דפי' נוטריום הממונים על השטרות. דעדיין אנו רואין שאינם חשודים בענין השטרות לא השופטים שבעיירות וכפרים שמנוים כולל על כל מאורע שנקל להשיג כתב מהם כרצון המבקש. ובפרט שאין כלל עדותן שזה היה שמעון מאיר לעווי רק ממילא נשמע מעדותם וע"ז לא שייך דין ערכאות רק בתורת מסיח לפי תומו. וגם באנו למחלוקת אם שייך בדדמי דלא אמרו כלל שהכירו דהוא פלוני. ואולי ע"י הפאס שנמצא אצלו כתבו הסתמא. אך י"ל דפאס כ' האחרונים דלא מושלי ומהני באמת להכרה וגם על זה קשה לדון במדינה רחוקה אי לא מושלי:

כ״גאולם לפי דברי הגאון מהר"ש נ"י שחתימת הי"ב אנשים עם חותם שלהם היה בגוף הכתב. א"כ נראה עדותן לפנינו מסיח לפי תומו בכתב דמהני לב"י. אולם אינו מבורר בלשונם. וגם מהרב מקראטשין נראה שרק הערכי כתב שהעידו בפניו כנ"ל. ושהניחו חותם וצריכין לגבב כל הקולות שיהיה לו דין ערכאות ושנאמן ושיועיל ערכי מפי מסיח לפי תומו ובכתב ושלא נחוש לשוחד ובדדמי. ואחר כל אלה אין שום תועלת בעדותן דוודאי שהוחזק בעולם שמעון מאיר לעווי טובא. וצריכין אנו לדון רק על עדות הערוי ליפמאן שידע שזה שיש לו אשה וקרובים בראוויטס. וע"י צירוף שמועתו מהסוחר עברענס שהגיד לו מיתת הנ"ל כי נראה ממכתבו שהוא בעצמו לא ידע ממיתתו רק מה דשמע ממאורע הנ"ל. והסוחר הנ"ל כתב הרב מקראטשין שג"כ היה מסחרו עם שמעון מאיר לעווי הנ"ל כמו הערויא. וכיון דשייך בגווי' ונוגע לא מהני מסיח לפי תומו. אך מ"מ אינו מבואר שהיה חייב לו אף שהיה מסחרו עמו ואין לנו לחוש אולי נוגע. ובענין מסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו שכ' רו"מ לדחות דברי מהרי"ק ותה"ד שהוכיחו מק"ו מאשה מפי אשה מסוף יבמות דמוכח דמסיח לפי תומו עדיף כו' ותמה רו"מ דהא באיסורין פסול נאמן ולא מסיח לפי תומו. וג"כ תמה על קושיית תוס' דילמא רבנן סברי דעדות אשה עדיף ממסיח לפי תומו ור"ע השיב דרגלים לדבר מקלו ותרמילו. ואיני מבין תי' רו"מ כלל מה שחילק דאשה פסולה לא תקנו בתורת עדות משא"כ מסיח לפי תומו שהוא ראיה דבקושטא קאמר והוא סוג אחר אף דאשה עדיפא עכ"ל. א"י מה בכך שהוא סוג אחר מ"מ אם היה בירור יותר דאשה אומרת אמת במתכוונת להעיד ממסיח לפי תומו. יותר ראיה להאמין אשה ג"כ מטעם ראיה דקושטא אמרה ממסיח לפי תומו דהא א"צ יותר. והנה מ"ש רו"מ על התוס' לא קשה דמבואר במהרי"ק דסובב הולך על הגירסא א' של רש"י דזה מקלו כו' אינו כלל ראיה נוספת רק עי"ז נראית מסיח לפי תומו. וכן מבואר לשון התוס' זה היה יכולה להראות בתורת עדות. ולא הזכירו כלל מקלו כו' ושפיר הקשו ותירצו דא"א לפרש בענין אחר וזה עיקר הוכחת מהרי"ק מלשון רש"י ומהרי"ף דלא עדיף התם משאר מסיח לפי תומו:

כ״דותמיהה של רו"מ הא חזינן באיסורין כו' שלכאורה תימה גדולה. אמנם לענ"ד פשוט דדברי ת"ה ומהרי"ק ברורים. דהא ודאי דמה שהאמינה תורה בתורת עדות א"א לדון כלל מה דקים לן דקושטא אמרי כדאמר בש"ס דהא משה ואהרן קים לן כו' ופסולין כו' וב' כשרים פשוטים מהימני. שכך גזירת הכתוב וכמ"ש הרמב"ם פ' כ"ד מה' סנהדרין יש לדיין לדון כו' שלבו חזק כו' א"כ למה נאמר ב' עדים שבזמן שיבאו כו' ידין ע"פ עדותן אע"פ שאינו יודע אם אמת כו' ע"ש. וכגון אבא מר דקים לן כו' פריך קרענא ס"ד ע"פ ב' כו' אף דיותר ק"ל שאומר אמת מסתם עדים כנ"ל. ולכך באיסורין דילפינן מוספרה לה דע"א נאמן אפי' אשה. ודאי א"א ללמוד שמסיח לפי תומו יהיה נאמן יותר משום קים לן דאומר אמת שזה רק הוכחה לא מהני משא"כ עדות אשה האמינה תורה באיסור אף שאין ראיה אם אמת או לא כב' עדים בממון. אבל בעדות אשה להתיר דאין דבר שבערוה פחות מב' ובכל עד האמינו חכמים רק משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי ולא מתורת עדות וכמ"ש רש"י יבמות קי"ז ע"ב אין תורת עדות כו' והוא רק מצד קים לן דלא משקר. א"כ ודאי הוכחה של מהרי"ק ות"ה ברורה דאם היה ראי' קים לן דלא משקר של מסיח לפי תומו גריעא מאשה המתכוונת להעיד מה דחי ר"ע מסיח לפי תומו היתה. והא כ"ש דאשה קים לן דלא משקרה וע"כ דמסיח לפי תומו יותר ראיה וחכמים לא נחלקו ע"ז רק דאינה מסיח לפי תומו גמורה כמבואר בדבריהם ולא קשה כלל:

כ״הובש"ס פ"ב דגיטין גבי מקרי לב' נכרים במסיח לפי תומו כו' וב"י ח"מ סי' מ"ה מבואר להדיא דעת בעה"ע וגם פי' ב"י לדעת הרי"ף ורמב"ם דמסיח לפי תומו עדיף לענין בירור מעד כשר בתורת מכוין ע"ש:

כ״ואולם הרא"ש ז"ל חולק ומבואר שם דמסיח לפי תומו גרע ומה"ט סובר גם בשבויה דלא מהני. ובל"ז לענ"ד לא קשה משבויה שנראה סי' ז' שתופס רמ"א עיקר דאינו נאמן מסיח לפי תומו. דהרי מפורש במשנה מס' ידים פ"ג דאין דנין ד"ס מדברי סופרים אף בק"ו וכמ"ש הרמב"ם בפי' שם אלא מה שתקנו תיקנו אף דיש סברא שראוי יותר. ואיך למד מהרי"ק ות"ה מסיח לפי תומו מאשה מק"ו. אך הטעם פשוט כיון דבמשנה הביאו חכמים ראיה לא תהא כהנת כפונדקית ע"כ דקים להו בתקנה זו בעגונה שהיה כולל להאמין על מה דקים לן דקושטא. ושפיר למדו גם הם מסיח לפי תומו מאשה. ועוד דלמדו רק שהוא מכלל היתר מסיח לפי תומו שתיקנו ושאין חילוק בין מסיח לפי תומו א' להב' ששמע ממנו. כמו אשה מפי אשה. וזה שפיר יש ללמוד מק"ו. משא"כ בשבויה שלא מצינו כלל שתיקנו להאמין נכרי מסיח לפי תומו רק שנלמד ק"ו מאשה וזה א"א ללמוד אף דעדיף דאין דנין ד"ס כו' וממילא גם ערכאות לענ"ד לתוס' שרק דרבנן והוא ענין שלא מצינו י"ל דא"א ללמוד כלל ממה שהאמינו פסולין וכה"ג. ומחכמים שאמרו לא תהא כו' אפשר שמכלל הפסולין עכ"פ מסיח לפי תומו והשיב ענין אחד כנ"ל. והרי גם הר"ן בתשו' סי' ג' פסק כמהרי"ק ות"ה במסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו רק שנדע שהיה הראשון מסיח לפי תומו. אמנם לגירסא ב' שברש"י דלא עלי' סמכו רק על הסימנים ודאי דאין שום הוכחה משם. ואדרבה מוכח להיפך דמסיח לפי תומו גרע מאשה כיון דחכמים סברי דעל מסיח לפי תומו לחוד סמכו ואמרו לא תהא דגרע מאשה. ולענ"ד מוכח גם מהרמב"ם וטור שלא הזכירו הא דהוציאה להם מקלו כו'. ואם היה ספק אי מסיח לפי תומו רק זה הוכחה לא היה להם להשמיט מלשון המשנה. וע"כ סוברים כפי' הב' דחכמים ס"ל משום מסיח לפי תומו לחוד. וכן מהרי"ף משמע כן. וא"כ מוכח ממש להיפוך דהא אמר מאי גריעותא דפונדקית כו'. ואף להמפרשים בדברי הרמב"ם ז"ל דצריך קישור דברים וכמ"ש שמראין הדברים כו' וי"ל שנכלל כעין הך דזה מקלו כו' אך א"כ אין עדיפות שם משאר מסיח לפי תומו ואעפ"כ אמרו לא תהא כהנת כו' ור"ע נחלק משום זה מקלו כו'. וע"כ דסבר ר"ע שהי' סימנין מוכחין כפי' ב' דרש"י. וקי"ל כחכמים דהיתה כשאר מסיח לפי תומו ואמרו לא תהא כו' וע"כ דגרוע מאשה. וכן דייק הרמב"ם ישראל ששמע מעכו"ם מסיח לפי תומו משמע דוקא ישראל. וכן לרש"י להרבה פוסקים דנאמנות ע"א באיסורין רק מסברא וכ"כ רמב"ם שאימת איסור כו' א"כ מוכח ג"כ דגרוע מסיח לפי תומו מאשה:

כ״זומהרי"ק עצמו כ' סי' קט"ו הוכחה זו של רו"מ דמסיח לפי תומו גרע מע"א דעלמא דא"נ באיסור ע"ש. אולם הר"ן בתשו' נראה דלאו מק"ו יליף לה רק כמו שהוחזקו ע"פ עד מפי עד פסול וע"כ דלא חילקו בין עד הראשון דעבידא לגלויי יותר כשימצא שקרן ובין עד הב' שמעיד רק ששמע מהעד. כן במסיח לפי תומו שהאמינו ג"כ יש בכלל הנאמנות ג"כ שמסיח לפי תומו שכך שמע מהנכרי מסיח לפי תומו כנ"ל כמו הא ואין להכריע במה שהוא ב' דעות בש"ע. אך יש להסתפק במ"ש רמ"א ויש מחמירין בזה דמשמע קצת דקאי רק בא"י איך הגיד הראשון כהר"ן. או אפשר דקאי על כל הדין במסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו כהריב"ש ופי' א' עיקר ומ"ש רו"מ לסמוך על תשו' הרמב"ם שהביאו האחרונים ובס' מאיר נתיבים דאף שאומר לאנשים אמרו לאשתו של פלוני הוי מסיח לפי תומו ומיישבים אליבי' הך דפ"ב דיבמות דאמרו כו' אני הרגתי כו' ב' תירוצים. א' דישראל רשע גרע שיודע דת ישראל כו' ב' משום דהרמב"ם לטעמיה דמצריך קישור דברים ושם לא היה קישור דברים עכ"ל רו"מ:

כ״חהנה ספר מאיר נתיבים הנ"ל אין תחת ידי. אולם לענ"ד ב' התירוצים ליתנהו. הא' נדחה כמ"ש מהר"מ בתשו' הובא בהג"מ סי' א' לה' נשים דאם היה שום סברא לחלק מנ"ל לרי"ף ורמב"ם ללמוד רשע מעכו"ם מסיח לפי תומו דילמא משום שיודע כו' ע"ש. וגם תי' הב' ליתא. דגם שם חשוב קישור דברים שמתודה שהרגו בכניסתו ללוד. ועוד דכל הפוסקים הסכימו דא"צ קישור דברים א"כ מוכח דלא כנ"ל ותמיהני על רו"מ שסומך על ד' האחרונים. התשובה ההיא הובא רק בתשו' מהר"ם אלשקר סי' כ"ו ומלבד שמועתק מלשון הגרי כמ"ש שם עוד מוסיפין לשנות שלא כ' שם כלל אמרו לאשתו של פלוני כו' רק אמר מי יודיע לאשת ראובן שהוא טבע כו' ונזכר שם מקודם כשעבר עלינו עכו"ם מלח מכלל הספנים והוא מסיח לפי תומו כראוי ובכלל דבריו והגדתו ע"ד מי הוא הנפקד מיורדי הים אמר ומי יודיע כו' ע"ש. ומאחר שהוזכר מקודם שהיה מסיח לפי תומו כראוי. וכ' אח"כ ומי יודיע כו' והוא ממש כעובדא דחוואי מי איכא כו' וחסא כו' שהיה מתאונן וכדומה. ומה ראיה מזה על אמרו לאשת פלוני שכוונתו להגיד לה באמירה זו. ועוד דמשמע מת' הנ"ל שהטביעה היה ידוע והוא רק דרבנן. ואיני יודע לענ"ד צד קולא באמרו לאשת פלוני שמבואר בגמ' דלא מהני:

כ״טשוב נתיישבתי לחפש זכות דאפשר לדחות דמגמרא אין ראיה. דהנה מהרי"ק בת' סי' קכ"א בסוף כת' ועוד אפילו היה סומך על השופט מכל וכל מ"מ למה לו לשוי' נפשיה רוצח נפש בכדי אם כן הוא שלא הרגו הא אין לך מרע נפשי' גדול מזה ע"ש ותמהני מאוד שלא הביא גמ' הנ"ל דיבמות פ' כיצד באומר הרגתיו הרגנוהו כו' מאי פריך אר' מנשיא ור' יוסף דרשע הוא כו' ולמהרי"ק הנ"ל מה קושיא למה לו לומר הרגתיו אם אינו אמת ואומדנא הנ"ל הוי כמסיח לפי תומו וע"כ דלא אמרינן כלל אומדנא הנ"ל לראיה:

ל׳ונראה לענ"ד ליישב דבריו דהא חזינן דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע ואף במיגו לא מהימן כמבואר פ"ב דכתובות וזה מלבד טעמא דאדם קרוב אצל עצמו כו' דהוי גם בע"ד מהימן במיגו. ורק משום חזקת כשרות דאלים ואינו נאמן להוציא עצמו מחזקת כשרות אף במיגו. וא"כ י"ל דמה"ט גם האומדנא של מהרי"ק לא מהני שם בהרגתיו דלא עדיף הוכחת האומדנא מהמיגו. ופריך שפיר לרב יוסף כיון דלא פלגינן דיבוריה למה תנשא דאין אדם משים עצמו רשע. וכיון דבתורת עדות לא מהני לר"י. ובתורת אומדנא שוב לא מהני כנ"ל דאיך נימא ע"י האומדנא שאומר אמת והוא רוצח אדרבה יש הוכחה יותר דשקר ולא רצח ממה שנאמר דאינו משקר. משא"כ מהרי"ק דמיירי בעכו"ם דליכא חזקה כ' שפיר להאמינו מטעם האומדנא כנ"ל. דשם אף שהיה ליסטים מ"מ על רציחה זו יש חזקה דמשמעות הפוסקים בהך דלא מהימן בע"ד משום אין אדם משים עצמו רשע אף במיגו לא חלקו בין אם כבר עשה איסור כזה מ"מ אמרינן אין אדם משים עצמו רשע על זה שאומר כנ"ל. וא"כ שוב י"ל גם לענין מסיח לפי תומו דגם אמרו לאשתו של פלוני אף דחשוב מסיח לפי תומו מ"מ לא מהימן בישראל הרגתיו בתורת מסיח לפי תומו אי לא פלגינן דיבורא ונצטרך לומר ע"י הראי' דמסיח לפי תומו שאומר אמת שהרגו ואדרבה מסתמא לא רצח ומשקר ולא עדיף הוכחה דמסיח לפי תומו ממיגו כנ"ל דלא מהני למשוי נפשיה רשע ושפיר הקשו רבנן לר"י כיון דלא פלגינן דיבוריה ואין אדם מע"ר לא היה נאמן גם מסיח לפי תומו הרגתיו כנ"ל:

ל״אואדרבה מיושב בזה מה דתמוה שם דפריך אח"כ והא ליסטים קתני כו' והא יוצא ליהרג כו' והא פירכא זו גם לרבנן דר"י דגזלן דאורייתא פסול. והרשב"א ז"ל הקשה זה ותי' בדוחק דבאמת הפירכא לכ"ע ע"ש ומשמעות הגמ' אינו כן. ולמ"ש מיושב שפיר דלרבנן דפלגינן דיבוריה היה נאמן שוב בתורת מסיח לפי תומו. דרק מאמינים שמת לא שהרגו משא"כ לר"י דלא פלגינן דיבוריה ואין אדם משים עצמו רשע ויש לדחות. מ"מ מאחר שהרשב"א וריטב"א ונ"י כ' להדיא שם דאמרו לאשתו כו' חשיב מתכוין. איך אפשר להקל נגדם:

ל״בגם מ"ש רו"מ בשם הגאון מליסא ז"ל שהביא מספר ע"נ בכותב נכרי לנכרי דמהני בכתב. ולא ראיתי ס' הנ"ל ובתשו' מהר"ם אלשקר סי' ס"ז מפורש להיפוך. גם כ' שם כשכתב לקחת המעות דהוי מידי דשייך ביה ע"ש ואחשוב שטעם ספר הנ"ל שמפרשים טעם רמב"ם דלא מהני בכתב דדוקא בע"פ אנו רואין שאינו ע"י שאלה משא"כ כתב שמא כתב לו א' מקודם ושאלו והכין כתב זה להשיב לשואל שאינו מסיח לפי תומו ולכך בכותב לנכרי דאף ששאלו חשיב מסיח לפי תומו שפיר מהני כנ"ל. וא"כ עדיין תליא במחלוקת ב' דעות בש"ע אם שאלת נכרי חשיב מסיח לפי תומו או לא. וגם סתימת הש"ע שיהיה כתב ישראל לא משמע כדבריו ויותר יש לסמוך על מ"ש רו"מ בשם הגאון דמיירי בלא קישור דברים מצאו כתוב והוא פי' הב"י בס' בד"ה שאם הכתב מסיח לפי תומו למה לא מועיל. והנה ב' הטעמים שאפשר לפרש דברי הרב המגיד דלא מהני בכתב מסיח לפי תומו או כמ"ש לבוש דהוי תרי קולי. או דא"א להבחין מכתב אי מסיח לפי תומו וא"כ למהרי"ק ות"ה שייך הק"ו גם בזה מאשה בכתב דמהני. וגם טעם הב' מאחר דמתירין מסיח לפי תומו מפי נכרי אף שאינו ידוע אם היה מסיח לפי תומו כראוי א"כ אין סוברין ב' הטעמים. והיינו רק הב' דיעות שבש"ע במסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו. וע"ז הוא שכ' רמ"א ויש מחמירין ואין עכ"פ ב' ריעותות להחמיר והגם דשם הספק על נכרי הראשון שמא לא היה מסיח לפי תומו. וכאן עוד ריעותא הס' על הב' ג"כ שהוא בכתב וספק אי מסיח לפי תומו. מ"מ משמע מש"ע דאין חילוק ואף בג' נכרי מסיח לפי תומו ששמע מנכרי ששמע מנכרי דג"כ לדעה א' מותרת אף דמוסיף ספק. הגם די"ל דמ"מ הב"ד שומעין עכשיו מפיו משא"כ כשהאחרון הוא בכתב. והרי הטור כ' בשם הרא"ש אף בישראל בכתב שלא הכריע. והגמ' ביבמות מחשיב זה לב' ריעותות אף בישראל בכתב מפי עד ע"ש:

ל״גאולם מ"מ הא בשאלת נכרי לנכרי מיקל רמ"א כת"ה. והב"ש תמה דהר"ן חולק ורמ"א כתב דספק מל"ת להחמיר ורצה לומר דמודה הר"ן ודחי ומסיק דחולק. ובאמת שאינו קושיא וכתב בעצמו רק לכאורה דאטו הרמ"א ז"ל כו' והכריע מעצמו כת"ה. א"כ יצא לנו קולא שרמ"א ז"ל הכריע להקל ואנו הולכין אחר הכרעתו בכל הדינים. ולכאורה קשה למה סעיף ט"ז במפי מסיח לפי תומו הביא וי"ח דעת הר"ן כנרשם במ"מ. ודלא הר"ן לטעמיה ויש חשש שהנכרי שאלו וכמ"ש ב"ש ס"ק מ' משא"כ להכרעתו דאין מזיק שאלת נכרי וא"ל דרמ"א לא רצה לצרף ב' הקולות מאחר דיש עוד טעם א' דריב"ש סי' שע"ז דמסיח לפי תומו חידוש ודלא לוסיף כו' וגם קולא דשאלת עכו"ם. אף דבחד מינייהו פסק להקל. דזה דוחק שהריב"ש בעצמו כ' שם זה לחד טעמא ומשמעות דבריו מאחר שאין הנכרי בקי להכיר אי מסיח לפי תומו שוב אינו בכלל הנאמנות דמסיח לפי תומו אף דאומר הדברים שכך אמר נכרי הא'. אבל אם היה הדין דבסתם שאומר לנכרי הוי מסיח לפי תומו היה גם זה בכלל נאמנות דמסיח לפי תומו ששמע מנכרי שמת. וא"כ אינו רק קולא א'. וי"ל מאחר שכ' רמ"א סעיף י"ד ויש מחמירין דעת הר"ן דצריך קישור דברים. א"כ ע"כ מה דהקיל בשאלת נכרי הוא שהישראל שומע שמשיב בקישור דברים. ולכך במפי מסיח לפי תומו שפיר הביא המחמירין דשייך שלא אמר קישור דברים ולכך אף דבדין א' שכך שמע לא חש להריב"ש אבל בסתם חש שלא הי' קישור דברים וא"כ למ"ש ח"מ וב"ש שכל הגדולים הקילו דא"צ קישור דברים שוב לרמ"א אין חשש במסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו:

ל״דוא"כ בנידן דידן אם הערויא היה מסיח לפי תומו היה מהני מה דשמע מסוחר עברענס שסיפר לו מיתת שמעון מאיר לעווי בקישור דברים מקרה האייזן באם והי' מדברים על אותו שמעון מאיר לעווי שהיו מכרים:

ל״העוד נראה ע"פ מה שמצאתי חידוש גדול בפסקי מהר"י סי' רל"ז בסופו שמשמעות דבריו במתכוון להעיד לא גרע מים שאין להם סוף דבזה יש מ"ד בגמ' דשרי' ובמים שאין להם סוף ליכא מ"ד להתיר לכתחילה. ולכך גם בזה לא תצא ע"ש. ואף שהדמיון קשה לומר בכל פלוגתא שבגמ' כנ"ל. מ"מ ידוע דרב גובריה דת"ה ושקיל כחד מקאמייא. וצ"ל דסובר דרק מתכוון להתיר הוא הפסול רק בלהעיד חוששין שמא נתכוין להתיר והוא חשש רחוק כמים שאין להם סוף. ולכך אפשר דרמ"א אף דבשאר ספק מחמיר דלפני ישראל יש חשש שנתכוין להתיר משא"כ שאלת נכרי אין חשש להתיר רק להעיד ושוב הוי ס' דרבנן כמים שאין להם סוף כנ"ל ומיקל. וא"כ בנידן דידן שעבערנס לא ידע כלל מאיזה מקום הוא ואם יש לו אשה וקרובים דהוי מסיח לפי תומו אף בשאלת הערויא. והעיקר תליא אם מכתב הערויא היה במסיח לפי תומו. דגם בענין מסיח לפי תומו בכתב לענ"ד משמעות רמב"ם וטור וש"ע בלי מסיח לפי תומו. ומאחר שהרב המגיד כתב רק בדרך אפשר ולמרן הב"י פשיטא ליה דמהני יש לסמוך עליו ובפרט בכותב נכרי לנכרי ובק"ד כמ"ש רו"מ בשם גדולים רק עיקר הריעותא מה שכתב להודיע לאשת המת:

ל״וולכאורה יש עוד לפקפק דניהו דהוכיחו הפוסקים דשמע שמו רק מהמת עצמו דמהני מהא דיוחנן כו' אולם הוא רק מטעם שכ' הרמב"ן דמה"ת לא בעי הוחזק ל' יום דלא חציף אינש לשנות שמו משא"כ כאן דזה שהוא מראוויטש לא החזיק עצמו שם. ואך להערויא לבד הגיד. וכיון דאיכא שמעון מאיר לעווי טובא וא"כ אף דזה אמת דשמו כך אבל זה שהוא מראוויטש שהגיד רק למומר הנ"ל מנ"ל דנאמן שיועיל דלא מיקרי הוחזק כלל וניהו דבשאר דוכתי י"ל דחשיב לפי תומו מה שאמר דשמו כך וממקום פ'. היינו כשלא היה נצרך לכך משא"כ כאן שרצה ליחס עצמו לדודו של הערויא הנ"ל לקרבו מנ"ל שתועיל הך הגדה וא"כ מעולם לא נודע שזה שהיה שם היה בעלה של זו. אולם אם היה שבא איזה פעם איגרת ממנו מפולעדעלפי וכ' בו שהוא אצל הערויא וניכר שזה היה חתימתו הי' יוצאין מחשש זה. ועוד דלענין זה אפשר כיון דלענין השם הוחזק ואין צריך לחוש דאיש אחר ששמו כן שמע מזה שנסע לשם שהוא דודו. והגיד כן להערויא הנ"ל. זה שוב הוי כלא הוחזק יוסף בן שמעון אחר אף דאיכא טובא מ"מ שיבא לשם ממקום אחר ושיהיה ידוע לו משפחה של זה חשש רחוק כלא הוחזק. דידעינן שזה יודע ועל אחר לא ידעינן ועדיין צ"ע וגם מ"ש הרב מקראטשין שמכתב הערויא לאביו הי' קודם דרישת האשה. סתם דבריו מאין יודע זה דמסתמא לא ראה הרב הנ"ל המכתב עד שדרשו מראוויטש ענין זה. ולענ"ד דהוי כיודע עדות עד שלא נעשה גזלן דב"ב פ' יש נוחלין דדוקא הוחזק כו' קודם ואל"ה חיישינן שהקדים. וכיון שלא נראה המכתב עד אחר דרישת האשה שאינו מסיח לפי תומו וחשיד לשקר אין האמירה בכתב יותר מבפיו שאומר על זמן הקדום. והוי כאומר אחר שאלת האיש ששמע מפי מסיח לפי תומו דכיון דהוא אינו מסיח לפי תומו לא מהני:

ל״זגם חזינא תיוהא בענין זה שמכתב הארוך של הערויא המועתק תחלת מכתב רו"מ. מבואר בו כמעט מפורש שהוא תשובה על דרישת האשה וקרוביו מראוויטש. והמכתב שכ' הערויא הנ"ל לאביו שבהמבורג שהיה בלי שאלה. מבליע הרב מקראטשין בקצרה בדבריו שכ' לו והודיע כו' וכ' להודיע לקרובים והיה לו להעתיק מכתב הזה שהוא העיקר. ונראה מהרב הנ"ל שעיקר סמיכתו על כתב תעודת המות וזה הבל. ואף לעשות מזה דרבנן שכ' רו"מ רחוק בעיני שיודעין שודאי הוחזקו טובא בשם זה וגם האומדנא של המבי"ט ז"ל אין כאן שהרי הליכתו למקום שרצה הי' בשלום ומקרה הנ"ל של הנ"ל הי' בשוב האייזנבאם באמצע הדרך ולא נודע כלל אם זה האיש שב כלל בדרך זה ושמא שמעון מאיר לעווי אחר נסע משם או ממקום אחר על האייזנבאם לפעלדעלפי' כיון דשיירות מצויות והוחזק. ועדות הי"ב אנשים רק ששמעון מאיר לעווי. ואף מאיזה מקום הוא לא הוזכר בדבריהם כלל שהוא אותו שנסע מפעלדעלפי' ומ"ש הרב הנ"ל שנראה מדבריהם שהכירו אותו. א"י מה שהכירו ששמו כן מה מועיל זה. מאחר שאינו מבואר שהכירו שזה אותו שנסע מפעלדעלפי' גם מהפאס שכתב רק הנ"ל שנמצא אצלו להגיווערביס שיין ג"כ לא כתב רב הנ"ל מי הגיד זאת ומה הי' כתוב בהפאס. לזאת קשה עלי לצרף כל הקולות באיסור תורה החמור כזה. ואפילו אומדנא וסברת הלב אין כאן כמו בהולך מביתו ולא שב דידוע שהאנשים ההולכים לאמעריקא משתקעים שם ולא נשמע אחד מאלף ששב וגם מה שנסע מפולעדעלפי' למקום אחר ולא שב אין שום אומד כי אין שם ביתו והי' בעל חוב ואל אשר יהיה הרוח ללכת ילך. ואפילו לדינא יש מקום עיון שמבואר בגמרא יבמות קי"ו ע"ב באשה עצמה בית הלל אומרים אלא בבאה מן הקציר ופירש"י שהיה קרוב לנו ומירתתא אבל ממדינת הים אינה נאמנת ובית שמאי אומרים אחת הבאה ממדינה למדינה כו' וחזרו כו' ואמר בגמ' ב"ה כו' באותה מדינה דשכיחא אינשי מירתתא כו' וב"ש ה"נ שכיחא שיירתא ע"ש דמשמע דוקא עכ"פ ממדינה דשכיח שיירתא. וגם למה דאמרי אח"כ אנא דאמרי כו' ע"כ לא קאמר ב"ש אלא משום דאיהי דייקא ומנסבא מ"ל מקום קרוב מה לי רחוק כו' והיינו באשה עצמה דדייקא לחוד סגי. משא"כ בע"א דמספקא לש"ס ואי משום עבידא לגלויי לא משקרי שפיר יש לחלק בין מדינה אחרת. וכזאת דל"ש שיירתא כלל. אולם אין להוסיף חומרות שלא מצינו בפוסקים שחילקו בכך. אולם קשה עלי המשא. כי א"א לדון מדברי הרב מקראטשין כי כותב כמה דברים שידוע ואינו ידוע איך כי אחשוב כי אמעריקא רחוק מעירו כמו מכאן. והרי רו"מ רב גוברי'. והגאון מהר"ש נ"י אבד"ק פוזנא יותר מבפנים בהענין ויודע מכתבי הערויא היך הי' ידין בדבר ע"פ ידיעתו. והנראה לענ"ד כתבתי והי' זה שלום למר ולתורתו כנפש הדו"ש הק' יצחק מאיר בהרב מור"י ז"ל: