שו"ת חידושי הרי"מ, אורח חיים ג׳Chiddushei HaRim Responsa, Orach Chayim 3

א׳על דבר מה שנוהגין בכמה מקומות להביא החמין הטמונים לשבת ע"י קטן מבית האופה כשאין מצוי להם נכרי ורב א' כתב אליך שמחויב אתה להזהיר העם להביא דוקא ע"י נכרי:

ב׳הנה בש"ס יבמות פ' חרש ד' קי"ד ר"י אירכסו לי' מפתחא דבי' מדרשא כו' דבר טלי וטליא כו' וקאמר אלמא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו לימא מסייע לי' לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח כו' אבל מניחו תולש כו' ודחי תולש בעציץ כו' זורק בכרמלית דרבנן כו' ומבואר פשטא דש"ס לכאורה דאף באיסור דרבנן אין מאכילין לקטן בידי' כיון דברייתא בדרבנן ואעפ"כ תני לא יאמר הבא לי כו' ופירש כן הרמב"ם ז"ל סוף ה' מאכלות אסורות דאף בשבות דרבנן אין מאכילין כו' וכן פסק בש"ע סי' שמ"ג בלי חולק. אולם דעת רשב"א ונ"י שם דדוקא לס"ד דקטן מצווין להפרישו ע"כ ברייתא בדרבנן מניחו תולש וע"כ רישא דלא יאמר הבא לי גם באיסור דרבנן אבל למסקנא ולמאי דקי"ל דגם בדאורייתא אין ב"ד מצווים להפרישו ברייתא כפשטא באיסור תורה הא דלא יאמר הבא כו' אבל באיסור דרבנן מאכילין אותו בידים. והביא רשב"א ז"ל ראיות לדבריו ע"ש:

ג׳והנה יש לי מקום עיון איך מדמי בש"ס קטן אוכל נבילות כו' לאיסורי שבת הא קי"ל בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ומתעסק אינו איסור כלל. ובש"ס פ"ק דחולין י"ב ע"ב קי"ל קטן אין לו מחשבה אפילו מדרבנן ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אית ליה מדרבנן ומעשה אית ליה מה"ת. ובקדשים דמתעסק פסול בשחיטה שחיטת חש"ו פסול אף שאומר בפירוש ששחטו לשם קדשים מ"מ בכל דבר שצריך מחשבה הוי מחשבה שלו כמאן דליתא וכמתעסק וכמ"ש תוס' שם ד"ה קטן דאף דסתמא כשר בקדשים. מ"מ בקטן גרע דהוי רק כמתעסק אף שאומר בפירוש שמכוון לזה כו' ע"ש. וכן בחולין אי הוי בעי כוונה לשחיטה אף דגם לרבנן דר' נתן לא צריך רק כוונה לחתיכת סימנין ולא לזביחה כמבואר להדיא בש"ס פ' השוחט אעפ"כ אמר דלרבנן לא הוי מהני שחיטת חרש שוטה וקטן ולא מקרי כוונה וכאלו חתך בלא כוונה וכן לענין הכשר חשבינן כבלא מחשבה. וא"כ ניהו דקטן אוכל נבילות באיסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו היינו באיסורי אכילה דבגדול כה"ג אף בלא כוונה הוי איסור דאורייתא דקי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שנהנה כו' ושפיר הקטן עושה איסור דאורייתא וב"ד מצווין להפרישו אבל גבי איסור שבת הא גם גדול אם היה עושה בלא מחשבה לא היה איסור כלל מה"ת המעשה עצמו וא"כ כיון דקטן אין לו מחשבה. א"כ אינו עושה מעשה איסור כלל מה"ת כיון דמלאכת מחשבת בעינן ולא מיקרי מחשבה ממילא אינו איסור תורה ואין ב"ד מצווין להפרישו ואיך דייק בש"ס אקטן אוכל נבילות משבת כו':

ד׳אמנם לכאורה זה אינו דהא מבואר שם דקטן יש לו מעשה כו' גבי אלון ורמון כו'. שחקקום התנוקות למוד בהן כו' ופי' תוס' דהיכא דהמעשה מורה בבירור על הדבר שאין לתלות בדבר אחר נקרא מעשה וחשיב מעשה שיש בו מחשבה ודוקא בקיימא עולה בדרום ואייתוה לצפון דאיכא למיתלי מקום הוא דלא איתרמי להו חשיב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ע"ש. וא"כ בשלמא לענין מחשבה דקדשים אין המעשה מורה בבירור על המחשבה וכן על הכוונה לחתיכת סימנין. אבל על המחשבה של המעשה עצמו כגון באיסור הוצאה דשבת מורה המעשה בבירור על המחשבה של מעשה זו שרואין שמוציא או מכניס מורה על המחשבה של הוצאה כו' וכמו דחשיב בש"ס פ"ב דחולין דף ל"א שחיטת חש"ו כוונה לחתיכה עכ"פ אף דלא חשיב לחתיכת סימנין ע"ש ושפיר חשיב מעשה דאית להו מה"ת. ואף דלכאורה כיון דכ' מלאכת מחשבת בשבת הוי כמו בתרומה שהביאו תוס' מירושלמי את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו כו' ע"ש. דז"א דדוקא בתרומה דניטל במחשבה לחוד בלא מעשה לא מהני מעשה מוכיח משא"כ בהנך דבעי מעשה עם מחשבה שפיר אית להו מעשה מוכיח דהא בהכשר ושחיטה כתוב ג"כ מחשבה לדעתכם זבוחו כו' וכן בשבת וכנ"ל:

ה׳אמנם הא קי"ל פ"ק דשבת דאמר ר"י המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאם פטור שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ע"ש דלא מחייב בהוצאה והכנסה רק שהיה עקירה על דעת שיהיה הנחה אח"כ ברשות הרבים. וא"כ לענין זה שוב בקטן בשעה שנוטל החפץ בידו ברשות היחיד אין כאן מעשה כלל רק מחשבה דהא לא ניכר כלל בבירור שהוא העקירה על דעת להוציאו לר"ה ואף דאמר בפירוש שרוצה להוציאו אין כאן רק מחשבה לחוד דלית להו ולא עדיף מקיימא עולה בדרום ואייתוה לצפון כו' דכיון דשייך מקום הוא דלא איתרמי חשיב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מחשבה מן התורה רק מדרבנן. וכאן גרע יותר דאין שום הוכחה מצד מעשיו בשעת העקירה וא"כ ממילא אף שמוציא אח"כ ואז חשוב מחשבה מצד המעשה המוכיח מ"מ אין שום איסור תורה כלל כמו במפנה חפצים ונמלך והוציאן כיון דלא חשיב מחשבה כלל של העקירה ראשונה כדי להוציא אף שאמר בפירוש כנ"ל וכן במעביר ד' אמות ברשות הרבים דבעינן ג"כ עקירה על דעת להעביר ד' אמות ולהניח ואל"ה לא מחייב וממילא אין גבי קטן שום איסור תורה דגם בגדול כה"ג בלא מחשבה ע"ד להניח לא היה חייב כנ"ל וכמו בהעלום חרש שוטה וקטן לגג דאע"פ שנתכוונו ופירשו לא מהני מחשבתם כמ"ש תוס' שם ד"ה ותיבעי כו' ע"ש. ואין לומר דכיון שמוציא אח"כ לרשות הרבים איגלאי מילתא שהי' העקירה על דעת כן וחשוב מעשה המוכיח דז"א דהא אף בגדול פליגי רשב"ג ורבנן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ע"ש חולין ל"ט ע"ב ואף לרשב"ג דאמר הוכיח סופו כו' היינו במקום שהמחשבה היה מועיל איגלאי מילתא שהיה באמת מחשבתו על דעת כן אבל בקטן דכל זמן שאינו עושה מעשה המורה בבירור לא מהני מחשבתו כלל אף שאומר בפירוש שעושה על דעת כן וא"כ וודאי דלא שייך הוכיח סופו כיון דבשעת העקירה לא היה מעשה כנ"ל. ועוד דגם אח"כ אינו בירור שהי' העקירה על דעת להוציא דשמא נמלך להוציא ועכ"פ לא עדיף ממחשבתו ניכרת כו' כבקיימא עולה בדרום כו' שאינו אלא מדרבנן כנ"ל. וא"כ אין לדמות כלל בקטן הוצאה ומעביר לאוכל נבילות או לשאר איסורי שבת כיון דבזה א"א כלל בקטן שיהיה איסור דאורייתא. וגם אין לדחות דכיון דהא דאין לו מחשבה הוא רק משום שהוא קטן. וא"כ נכלל בכלל קטן אוכל נבילות כיון שאם היה גדול היה מעשה במחשבה. ז"א דאין שום טעם לזה כיון דהוי בלא מחשבה יהיה מאיזה צד שיהיה אין כאן מעשה איסור כלל דלא אסרה התורה מעשה כזה גם בגדול. ודוקא כשהמעשה הוא איסור גמור רק מצד דהקטן לאו בר חיובא שייך לקטן אוכל נבלות כו' משא"כ בהנ"ל. וא"כ הוא תמוה איך דייק בש"ס מהא דדבר טלי וטליא כו' דסבר גם בקטן אוכל נבילות דאין מצווין להפרישו הא לא דמי כלל דשם עושה וודאי איסור משא"כ בהוצאה והעברה והא אי ס"ל דב"ד מצווין להפרישו אין לנו לימוד אחר רק מהא דמייתי הש"ס התם מלא תאכלום כי שקץ להזהיר גדולים על הקטנים ומהא דכל נפש לא תאכל דם כו' וא"א ללמוד רק מה דדמי להו שאסור כה"ג בגדול גם בלא מחשבה משא"כ שבת כנ"ל ע"ש דעביד צריכותא דלא הוי מצי למילף רק איסור השוה בכל כנ"ל ומכ"ש בהנ"ל:

ו׳אמנם לבן עזאי דמהלך כעומד דמי ועקירת גופו כעקירת חפץ דמי לא ס"ל דר"י ובמפנה חפצים ונמלך והוציאן חייב כדאמר בש"ס פ"ג דכתובות ד' ל"א והרי"ף ז"ל משמע דפסק כוותי' פ"ק דשבת א"כ שפיר גם בקטן בהוצאה ומעביר יש איסור דאורייתא דאף שנטל החפץ בידו מקודם מ"מ בשעה שמוציאו חשיב מעשה המורה בבירור על המחשבה דאף שלא הי' העקירה על דעת כן חייב וכן בהכנסה וגם במעביר למ"ש תוס' שבת ה' ע"ב דאף בעומד לפוש י"ל דחייב לבן עזאי ע"ש:

ז׳והנה יש לדקדק בש"ס למה הזכיר דאירכסי לי' מפתחא דבי מדרשא. הא גם בצורך דבר הרשות הדין כן כמבואר בש"ע וא"ל דנקט לרבותא דאף לדבר מצוה אסור לצוות להביאו בפירוש ז"א כיון דמיירי ברשות הרבים דאורייתא ואסור להאכיל מן התורה פשוט דלא הותר איסור דאורייתא לצורך מצווה:

ח׳עוד קשה למה אמר הש"ס אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד וכו' הא הוא זה הדין עצמו מה שייך בזה אלמא קסבר והא דאמר לימא מסייע ליה הוא מאיסור שבת ולא היה צריך להקדים קטן אוכל נבילות:

ט׳אמנם יתיישב הכל ע"פ מ"ש הט"ז א"ח סי' שמ"ז דמשמע במרדכי שיש היתר להביא המפתח ע"י תינוק כמו ע"י נכרי ואע"ג דבפ' חרש איתא דנאבדו המפתחות כו' ואמר לידבר תינוק כו' משמע דאסור להביא ע"י תינוק כו' דליספו לי' בידים אסור התם מיירי ברשות הרבים שהוא דאורייתא אבל אנו אין לנו אלא כרמלית שהוא דרבנן ע"ש:

י׳והנה אם נפרש כונת הט"ז שפוסק כהרשב"א דאף שלא לדבר מצוה מותר להאכיל איסור דרבנן לתינוק הוא תימה שלא יזכור דברי הרמב"ם והש"ע שסתם כדבריו ולכתוב משמעות ושנראה לו כן מה שמפורש מחלוקת הראשונים ז"ל. וע"כ כוונת הט"ז על מפתחות בהכ"נ שהזכיר מקודם שהוא לדבר מצוה דבזה י"ל לכ"ע דשרי בכרמלית דרבנן וע"ז הקשה מפ' חרש דג"כ היה מפתחות דבי' מדרשא ותירץ דשם מיירי בר"ה גמור כנ"ל.

י״אוא"כ מיושב הכל דהש"ס דייק מדלא הביא בפירוש ע"י תינוק כיון שהוא לדבר מצוה דשרי בדרבנן ובתינוק לעולם האיסור הוצאה דרבנן כנ"ל ועוד דהיה לו לצוות להגביה המפתחות ללכת מעט ואח"כ יצוה להוליכו לבהמ"ד דג"כ רק דרבנן כיון שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ושרי לדבר מצוה. וע"כ דסבר כבן עזאי ויש איסור דאורייתא בכל גווני ולכך אמר לידבר כו'. ואמר שפיר אלמא קסבר קטן אוכל נבילות כו' דמוכח דסבר אף באיסור דאורייתא אין צריך להפרישו כיוון דמוכח דסבר כבן עזאי ויש איסור תורה. ואמר אח"כ לימא מסייע לי' מהא דמניחו תולש כו' דאל"ה לא היה צריך סיוע כלל דבתולש וזורק שפיר יש מעשה גמור דאית ליה לקטן משא"כ בהוצאה והכנסה. רק על איסור דאורייתא דהוכיח מייתי שפיר כנ"ל. כיון דע"כ סבר שהוא דאורייתא או כבן עזאי או דסבר מחשבתו ניכרת אית להו מה"ת כנ"ל. ומוכח כדברי הט"ז דלצורך מצוה שפיר שרי לדידן בכרמלית דרבנן ואף אם היה רשות הרבים גמור מ"מ לדידן דלא קי"ל כבן עזאי. ומחשבתו ניכרת אית להו רק מדרבנן א"כ לעולם אין אלא דרבנן בתינוק כנ"ל. ובזה יתיישב מה דתמוה מאוד לשון הברייתא לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח כו' אלא מניחו תולש מניחו זורק ותמוה למה נקט בתרי גווני או דהיה לו למיתני לא יאמר תלוש אלא מניחו או תרווייהו בהבא לי אלא מניחו מביא כו' ולמ"ש מיושב היטיב דברישא קמ"ל לא יאמר הביא אף דלעולם אינו בקטן אלא איסור דרבנן כיון דלא קי"ל כבן עזאי וליכא מחשבה אעפ"כ אסור לדבר רשות וכדעת הרמב"ם ז"ל. אבל מניחו תולש כו' בזה הרבותא אף שהוא איסור דאורייתא לגבי קטן ג"כ דבזה חשיב מעשה המוכיח גמור דהוי מחשבה אעפ"כ א"צ להפרישו דקטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו כנ"ל ואף לאביי דמוקי תולש בעציץ שאינו נקוב מ"מ קמ"ל דהא אי הוי נקיט מניחו מביא ה"א דוקא בהך דא"א לעולם בקטן איסור דאורייתא כלל משא"כ בתולש דעכ"פ תולש גמור הוי דאורייתא ולכך קמ"ל מניחו תולש כו':

י״בובמ"ש מיושב מה שתמהו כל הראשונים ז"ל בש"ס ריש פ' מי שהחשיך בנותן כיסו לנכרי או לחמור ואם אין חמור נותנו לחש"ו ופריך אחמור הא איכא שביתת בהמתו ומשני נותנו עליו כשהוא מהלך כו' ובקטן לא הזכיר כלל בש"ס דג"כ צריך ליתן לו כשהוא מהלך דהא למיספי ליה איסור בידים אסור מה"ת והוכיחו רשב"א ותוס' ור"ן ז"ל דבאמת גם בחש"ו צריך ליתן כשהוא מהלך ע"ש שדחוק מאוד למה לא אמר בש"ס כן וגם הרי"ף ורמב"ם ורא"ש לא הזכירו כלל וע"ש בהרב המגיד. ולמ"ש מיושב שפיר דבחש"ו לענין מעביר והכנסה לעולם אין כאן רק איסור דרבנן והוי כמו נותנו עליו כשהוא מהלך דלא חשיב עקירה משעה ראשונה לכך כנ"ל:

י״גוכן מיושב מה שתמה במרדכי למה קטן הבא לכבות אין שומעין לו הא בכיסו נותנו לקטן והתירו משום פסידא ולמה לא התירו בכיבוי משום הפסד ע"ש. ולמ"ש אתי שפיר דבכיבוי שפיר בקטן יש איסור דאורייתא דהוי מעשה המוכיח שכוונתו לכבות משא"כ בהוצאה ומעביר דא"א כלל שיהיה איסור דאורייתא כנ"ל:

י״דאולם מסתפינא לחלק בדבר חדש שלא מצאתי בראשונים ואחרונים שידברו מזה לחלק בקטן בין איסור הוצאה ומעביר לשאר איסור ובתוס' ור"ן פ' מי שהחשיך הנ"ל מבואר דאין חילוק כנ"ל. עכ"ז יש בזה די לימוד זכות מה שנהגו להקל יותר בהוצאה ומעביר ע"י תינוק משאר איסור שבות דרבנן מאחר שזה לעולם תרי דרבנן כרמלית ומה שאינו חשוב מחשבה ושניהם דרבנן דא"א לבוא לידי איסור דאורייתא כנ"ל:

ט״ואמנם יש לדחות דכל זה למאי דמבואר בר"ן ז"ל גבי קטן שבא לכבות ובש"ע ואחרונים דאין האיסור בקטן העושה על דעת אביו או שמצוהו רק משום דלא ליספו ליה איסור בידים מלא תאכילום דאמר בש"ס פ' חרש. וע"ז שייך שפיר כנ"ל כיון דאין לו מחשבה אין הקטן עושה איסור דאורייתא ולא שייך לא תאכילום. אולם תמהני דמכילתא פ' יתרו לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך כו' בקטנים ע"ש הובא ברש"י בפירוש החומש לא בא אלא להזהיר גדולים על הקטנים וסיים רש"י וזהו ששנינו קטן הבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך. וכן הרמב"ן ז"ל שם כתב הזהיר שלא יעשו הבנים קטנים מלאכה לדעתינו וברצונינו ע"ש וכן רא"ה בס' החינוך ובס' יראים לר"א ממיץ כתבו בלשון הזה וא"כ נראה דאין האיסור בקטן העושה לדעת אביו מצד האיסור של הקטן לבד שעושה איסור וכמו שאר איסורין מלא תאכילום רק שהאב עצמו מצווה כשהמלאכה נעשת ע"י שניהם וכמו מחמר בשביתת בהמתו כו'. וא"כ ודאי דלא שייך בזה מ"ש דכיון דע"ז הזהירה תורה דאף שאין לקטן מחשבה אסור להניחו לעשות לדעתו של גדול. דהא גם מחמר אסרה תורה כשהחמור עושה עקירה והנחה כנ"ל בלא דעת רק דשמעה לקלא ואזלא מחמתי' כו' כדאמר פ"ק דע"ז דף ט"ו וכן בקטן כשעושה מחמת דעתו ורצונו או ציוויו. אך י"ל דדוקא מחמר שלעולם אינו מחשבה ע"כ האיסור על מחשבת הבעלים משא"כ קטן דיש לו מעשה מה"ת שוב י"ל דדוקא בהנך מלאכות דחשיב מעשה המחשבה ודוחק:

ט״זאך באמת יש לעיין דמדהרמב"ם וטור וש"ע לא הביאו כלל הך איסור שיהיה לאו מיוחד בשבת בקטן על דעת אביו כמו שהביאו שביתת בהמתו ועבד נפקא להו מוינפש בן אמתך ומלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך אבל לא מלא תעשה כו' שכתב ג"כ עבדך ובש"ס יבמות מ"ח ע"ב וינפש בן אמתך בעבד ערל או אינו אלא עבד מהול כשהוא אומר למען ינוח עבדך הרי עבד מהול אמור ע"ש והנה מדלא פריך עבד מהול הא כ' לא תעשה מלאכה דהא חייב בכל מצות כאשה. וע"כ דהא איצטריך שהרב מצווה על שביתתו וע"ז אמר הא מוכח האיסור על הרב מלמען ינוח כו'. וא"כ ע"כ סבר הש"ס דלא כמכילתא הנ"ל שהוכיח דאתה ובנך היינו קטנים דגדולים מוזהרין בעצמן דא"כ גם עבדך ע"כ האיסור על הרב דאל"כ הרי מוזהרים לעצמם כאשה רק על הרב כמו בנך ובהמתך. וע"כ הש"ס דס"ל דעבדך מיירי באיסור שעל העבד עצמו ולא איכפת להו מה שמוזהרים בעצמם ממילא גם בנך בגדולים ואזהרה לעצמם.

י״זאך אינו ראיה דהא כמו שמפרשים אתה ובהמתך כשהמלאכה נעשית ע"י שניהם היינו מחמר וכן בנך בקטן שעושה לדעתו. אבל כשעושה מעצמו אין חיוב עליו למנעו וכן בבהמה לא היה חייב למנעה רק מינוח שורך. א"כ שפיר היה צריך קרא דוינפש בן אמתך שמצוה למנעו בעושה מעצמו ופריך רק מלמען ינוח דמוכח דצריך למנעו כמו שביתת בהמתו כנ"ל. אבל קרא דלא תעשה כו' מיירי כולה בנעשית המלאכה מרצונו גם בעבד כנ"ל. וי"ל שפיר דעובר בלאו כשהעבד עושה עפ"י ציווי או שכופהו:

י״חאולם מדברי הרמב"ם ז"ל מבואר פרק כ' מהלכות שבת ה' י"ד כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו כך מצוה על עבדו ואמתו ואע"פ שהן בני דעת ולדעת עצמן עושין כו' שנאמר למען ינוח כו' ואיסורו בעשה. ולא הזכיר כלל שיהיה לאו בעבד מהול שעושה ע"פ הרב וע"ש בהרב המגיד. אך אפשר דלא מיקרי כלל בעבד גדול שעושה ע"פ הרב שהמלאכה נעשית ע"י שניהם. דהא קי"ל אין שליח לדבר עבירה משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואדעתא דנפשיה עביד והוי כעושה מעצמו ושוב אין כאן רק העשה דלמען ינוח. ודוקא בקטן דלא שייך דברי הרב כו'. ובל"ז היכא שכופהו או שהעבד שוגג י"ל כיון דאיכא לאו דלפני עור. ולענין מלקות אין חילוק דגם אלאו זה אין בו מלקות כמו מחמר כדאמר בש"ס שבת קנ"ד. ולא הצריך להזכיר לאו זה. וגם בקטן לא הוצרכו להזכיר כיון דאיכא לאו במאכיל בידים מלא תאכילום ומלקות אין בו גם בלאו זה כמו מחמר ואין נפק"מ בדבר. מ"מ דוחק גדול אם היה הלאו מפורש על קטן שישמיט הרמב"ם ז"ל מה שאין דרכו כלל. ועוד דברמב"ם ז"ל שם ריש פרק כ' שמצווה על שביתת בהמתו מלמען ינוח כו' והלא לאו מפורש בתורה לא תעשה כו' ובהמתך שלא יחרוש בה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין. ופי' הרב המגיד דאם לא היה בבהמה מיתה היו לוקין אף שכתוב אתה כו' ודלא כפירוש רש"י. וא"כ אם היה בקטן הפי' דאתה ובנך שעושה בציוויו וכמו מחמר א"כ היה ראוי ללקות דלעולם אין בזה מיתה כשעושה הקטן בציווי אביו. והוי לאו שיש בו מעשה דקי"ל ב"מ צ' כר"י דחסמה והנהיגה בקול לוקין דעקימת שפתיו הוי מעשה היכא דאיתעבד מעשה בדיבוריה. ואם כן אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל לאו זה דלוקין עליו. אך י"ל כדאמר בש"ס שבת קנ"ד דאפילו למ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין מודה במחמר דליכתב כו' אתה למה לי הוא ניהו דמחייב בהמתו לא מחייב. כמו כן י"ל אבנך גם כן כנ"ל. ועוד דדוקא בבהמה שייך בדיבוריה איתעביד מעשה שאינו בדעת כלל מה שאין כן בקטן אף דעושה ע"פ ציוויו מכל מקום לא מיקרי לגבי דידיה עביד מעשה כנ"ל:

י״טאך בש"ס פ' חרש דמייתי כל הני דמוזהרין על הקטנים ומשני דלא ליספו בידים ומצריך להו צריכא ולא מייתי הא דשבת דאיירי בה מקודם ולמה לא אמר צריכותא על זה. והיה נראה מזה דאף למכילתא הנ"ל אין הלאו דלא תעשה כו' אתה ובנך רק בבנו ובתו הקטנים כשעושים בציווי אביו אבל שאר קטן שעושה על דעת הגדול אינו בכלל זה כלל. ולכך לא מייתי בהדי הנך דמוזהר הגדול על הקטן על כל קטן דעלמא כנ"ל. והא הרשב"א ז"ל כתב בעבד דמצווה אף על עבד שאינו שלו מדכתיב וינפש בן אמתך והגר מדכייל בהדי גר ע"ש. ואף זה כתב רק מסברא דנפשיה. ואם כן בזה שאין שום לימוד י"ל דוקא בנך כמשמעו. ומדוקדק מה דנקיט הש"ס בכיבוי בקטן העושה על דעת אביו כו' ולמה לא אמר סתם על דעת גדול ולהנ"ל א"ש דבעי לשנויי הא דשביתתו עליך כמ"ש רש"י בפירוש החומש ולכך נקיט בעושה על דעת אביו דשייך הלאו דאתה ובנך כנ"ל: