דרכה של תורה א׳Darkah shel Torah 1

א׳ה' שמות להר חורב
אמר ר' יוסי בר חנינא, ה' שמות יש לו, מדבר צין, שנצטוו ישראל עליו, מדבר קדש, שנתקדשו ישראל עליו, מדבר קדמות, שנתנה קדומה עליו, מדבר פארן, שפרו ורבו עליו ישראל, מדבר סיני, שירדה שנאה לעכו"ם עליו. ומה שמו? חורב שמו". (שבת פט א-ב).

ב׳אם תרצו לדעת את דרכה של תורה, זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל זה יותר משלשת אלפים שנה, ושמשנה לשנה אורה מוספת והולכת לארץ ולדרים עליה, - אם תחפצו לחדור לתוך תוכה ומהותה, אז התבוננו נא לשמות המקום שבו נתנה תורה, כי עפ"י רוב "שמא קא גרים", ושמות המקום הנפלא הזה ירימו אתכם אל אותה נקודת השקפתה של התורה על החיים עלי אדמות.

ג׳כי באמת עלינו לדעת, שבעיקר הדבר "מה שמו חורב שמו", כל העולם כולו הוא מדבר גדול מדבר חרב ושמם ורק הודות להתורה והמאור שבתורה השיג את כל שמות הכנויים היפים האלה.

ד׳מדבר צין, שנצטוו ישראל עליו, מדבר קדמות, שנתנה קדומה עליו, זאת אומרת, שרק אצלם הבלתי יודעים מהמקום שבו נתנה תורה, הנה המחזיקים בהצוויים או, כפי שקוראים אותם, המחזיקים בנושנות - קונסרווטיבים בלע"ז - עם ההולכי-קדימה - פרוגרסיביים בלע"ז - המה "תרתי דסתרי", שתי מפלגות הצוררות אשה את רעותה, כי רחוקות הן זו מזו בכל דרכי החיים שלהן כרחוק מזרח ממערב; אבל המקום שבו נתנה תורתנו הוא כל כך גדול ורחב ידים, עד כי יש בו מקום להתגדר ל"תרתי דסתרי" האלה ולעשות שלום ביניהן, כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", והתורה הזו "הפוך בה והפוך בה דכולה בה", בה יש גם מדבר צין, שנצטוו ישראל עליו, וגם מדבר קדמות, שנתנה קדומה עליו". והצוויים הרבים הרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת הנושנים מאוד ועתיקי יומין כל כך, אינם עומדים בנגוד כלל וכלל להקדמות האמתית, ואדרבא כי כל מה שנתחדש בבית מדרשו של יפת בהלכות קדמות העולם, אם באמת יש בזה מן הקדמות לטובת מין האנושי אזי בלי טורח גדול תבקשו ותמצאו זאת ב"זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

ה׳ולחנם יצעקו הרבה מאלה המתכנים בשם נאורים, כי צר להם המקום להכלא בד' אמות של הלכה שלנו כי נפשם שואפת להלוך קדימה קדימה, כי עינים להם ולא יראו, שהד' אמות של הלכה שלנו מכלכלות גם את כל המדבר קדמות הגדול.

ו׳ובאמת אמרו "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, "אל תקרי הליכות אלא הלכות" (סוף מס' נדה עג, א) כי בהלכותינו יש כר נרחב גם להליכות עולם...

ז׳ויפה המליץ אחד, כי סימני הכשרות והטהרה שלנו הוא מעלה גרה ומפרסת פרסה. מעלה גרה זו היא ההחזקה בנושנות, לעלות גרה את מה שאכלו אבותינו עוד בעמדם על הר סיני... ומפרסת פרסה זו היא ההליכה קדימה, קדימה. ורק שני הסימנים הללו ביחד עושים את סימני הטהרה, אבל סימן אחד בלי חבירו לא יועיל מאומה.

ח׳ואם יבואו אנשים ומתגדרים רק בהמפרסת פרסה שלהם, ומראים לעיני כל את הסימן הטהרה הזה, עליהם לשום לב להכתוב "ואת... כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם" (שמיני יא, ז). כי ההליכה קדימה צריכה להשען ג"כ על איזה בסיס, והבסיס אי אפשר להיות אחרת מ"זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

ט׳אבל עוד שני שמות השיג מדבר חורב ע"י התורה והם: מדבר קדש, שנתקדשו ישראל עליו, מדבר פארן, שפרו ורבו ישראל עליו, ובזה אנו רואים את ה"מה ביני לבין חמי"...

י׳גם ל"חמי" יש "קדושים" אבל הקדושים שלהם אינם פרים ורבים כלל, כי רק לאלה שנשארים כל ימי חייהם פנויים ופנויות, נזירים ונזירות רק אלה יכולים לזכות להכנוי קדושים, כידוע ... ואצלנו הוא להיפך, מדבר קדש ומדבר פארן הכל אחד הוא, ואי אפשר כלל להיות אצלנו מדבר קדש בלי מדבר פארן, כי "לא לתהו בראה לשבת יצרה" (ישעיה מה, יח).

י״אוראה את הכתובים בראש סדר קדשים "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ד' אלהיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ד' אלהיכם. אל תפנו אל האלילם ואלהי מסכה לא תעשו לכם וכו' וכי תזבחו זבח שלמים לד' וכו' ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה" (ויקרא יט, ב-ז). ובהכתובים האלה השמיע לנו השי"ת את עיקרי היהדות: כי היהדות כלולה גם ממדבר קדש - "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלהיכם", אבל גם ממדבר פארן "איש אמו ואביו תראו", לכבד ולהוקיר את האב והאם שפרו ורבו... ובל יקל ערכם בעיניכם בשביל זה לאמר - הרי הם - האב והאם - לא יצאו ידי חובת קדושתם, כי כלל גדול הוא אצלנו שהמדבר פארן אינו סותר כלל להמדבר קדש... אך להיפך הם מסייעים ומשלימים זה לזה.

י״בכי העיקר עלינו לדעת, ש"וידבר ד' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל" כי לא נתנה התורה למלאכי השרת וגם לא להקדושים הפרופיסנליים אשר בארץ, אך לכל עדת בני ישראל, ש"כולם אהובים כולם ברורים כולם גבורים", וגם כולם קדושים. וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל היא תורת חיים, ובחיים יש גם חולין וגם קדשים וגם חולין הנעשים על טהרת הקודש, ובחיים יש גם גוף וגם רוח, גם נשמה וגם בשר גידים ועצמות. ואם "שלשה שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו" (קידושין ל, ב) עליך לכבד את כל השלשת השותפים האלה. גם את הקב"ה בזה ש"קדשים תהיו כי קדוש אני ד' אלהיכם", וגם את אביך ואמך בזה ש"איש אמו ואביו תראו", אם כי הם, אביך ואמך לא עזרו לך בבריאת נשמתך מאומה, וכל השותפות שלהם היא רק בהחומר הגס, בהבשר גידים ועצמות שבך, כי החיים בנויים מחומר ורוח מגוף ונפש יחד, בין אם ינעם לך הסדר הזה או לא. החיים המה ערוכים גם מחולין וגם מקדש, והחולין שבחיים המה יותר מהקודש שבהם, "ויום שכולו שבת" הוא רק הלכתא למשיחא לעתיד לבוא ולעת עתה חייך סדורים מששת ימי חול, ששת ימי המעשה ורק יום השביעי הוא שבת קודש "ואת שבתותי תשמרו" ודי לך.

י״גולכל אלה הרוצים לשנות את סדרי הטבע שבאדם, עליהם נאמר הכתוב "אל תפנו אל האלילם ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני ד' אלהיכם", אינני מבקש מכם, שתהיו שותפים לי במעשה בראשית, שתבראו אלהי מסכה שיעזרו לי בעבודתי, ויתקנו את מה שקלקלתי, כביכול.

י״דוכי תזבחו זבח שלמים לד' לרצונכם תזבחהו, כי אם חביבה לפני השי"ת העולה, שכולה לגבוה, הנה חביבים לפניו גם השלמים שיש בהם גם אכילת אדם וגם אכילת מזבח, והאכילת אדם שבהם מרובה הרבה יותר מהאכילת מזבח, כידוע.

ט״ווכי תזבחו זבח שלמים לד', אינני מבקש ממך דוקא עולות ומסתפק אנכי גם בשלמים, אם כי "לרצונכם תזבחהו", שהדבר בא גם למלאות רצונך.

ט״זולא עוד אלא שהלכה כבית הלל האומרים דשלמים עוד עדיפו מעולה, עי' חגיגה (ו, א): "ת"ר ב"ש אומרים הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, שהראיה עולה כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה... וב"ה אומרים הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף... וב"ה מ"ט לא אמרי כבית שמאי? דקא אמרת ראיה עדיפא, דעולה כולה לגבוה, אדרבא חגיגה עדיפא, דאית בה שתי אכילות".

י״זוסמל הקדושה שבאדם צריך להיות ג"כ מעין הקדושה שבשלמים, שיתפוס מקום בו גם אכילת אדם וגם אכילת מזבח, והכל על טהרת הקודש.

י״חובאמת מעיקרא דדינא פרכא, כי טעות היא בידי הרואים בהעולם שתי רשויות, באלה המפרידים לגמרי בין הגוף והנפש, בין הבשר והרוח, עד שבשביל התעלות הרוח והנפש המה רוצים לענות את הגוף והבשר, כי באמת כבר הראו רבים וכן שלמים, כי החומר משפיע על הרוח והרוח משפיע על החומר, כידוע. ובב"ק (עא, ב - עב, א) אנו מוצאים שרב נחמן טעה בדין משום דלא אכל בשרא דתורא, הרי שבשרא דתורא שהוא חומר שבחומר משפיע על ידיעת הדין, שהוא רוח שברוח.

י״טוע"ז בא הכתוב האחרון "ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה", וכדברי חכז"ל בזבחים (כט, א) "במחשב לאכול ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסול". הרי דהמחשבה, שמחשב לאכול ביום השלישי, משפיעה לפסול את הבשר ולעשותו פיגול, שמזאת אנו רואים שהכל, גם הרוח וגם החומר אחד הוא, ולחנם באים מתחכמים או מצטדקים לדרוש בשבח האחר מהם ולהטיל דופי בהשני.

כ׳ועכ"פ הסיסמה של התורה היא גם מדבר קדש מחד גיסא, וגם מדבר פארן מאידך גיסא, גם מדבר צין מחד גיסא, וגם מדבר קדמות מאידך גיסא.

כ״אאמנם יודעים אנו היטב כי בשביל זה יש לנו גם מדבר סיני "שירדה שנאה לאומות העולם עליו", כי הם לא יוכלו לכלכל במוחם דברים נאצלים כאלה, ובעיניהם הננו תמיד מין "פרה אדומה" של תרתי דסתרי, ובעלי המדבר צין - המחזיקים בנושנות - רואים בנו תמיד רק את ה"מדבר קדמות", ולדעתם רק אנו הפורצים גדר והמוצאים ישן מפני חדש, ולהיפך, בעלי המדבר קדמות, אלה ההולכים קדימה טוענים, כי רק אנו המפריעים להם בהלוכם הפרוגרסיבי; בעלי המדבר קדש טוענים, כי אנו עוסקים רק במדבר פארן ורואים בישראל את עם החומר, העם המשתחוה לעגל הזהב, ולהיפך, טוענים בעלי המדבר פארן, כי ישראל עומד כולו מגדוליו ועד קטניו, מזקניו וראשיו עד חוטב עציו ושואב מימיו, עומד כולו במדבר קדש, וכולם קדושים, כולם רודפי רוח ואינם עוסקים בישובו של עולם...

כ״בו"מדבר סיני שירדה שנאה לאו"ה עליו", כן הננו יודעים, שכל השנאה מקורה ושרשה בזאת התורה, אבל איננו שמים לב גם לאהבתם וגם לשנאתם לעבור אפילו על קוצו של יו"ד מתורתנו זו, בידענו היטב כי "מה שמו חורב שמו", כי אלמלא התורה היה עדיין כל העולם מדבר חורב גדול, חרב ושמם, תהו ובהו, צלמות ולא סדרים ו"התורה קדמה לבריאת העולם".