דרכה של תורה ב׳Darkah shel Torah 2
א׳בשעה שנשא שלמה את בת פרעה
אמר רב יהודה אמר שמואל, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שרטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי. (שבת נו, ב).
אמר רב יהודה אמר שמואל, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שרטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי. (שבת נו, ב).
1
ב׳רומי וירושלים הן בגדר "אמלאה החרבה", שאינה מתמלאה זו אלא מחורבנה של זו, וכשזו קמה זו נופלת, כי מלחמת עולם ביניהן.
2
ג׳אמנם רומי גופא כבר פשטה את צורתה הקודמת ולבשה צורה אחרת, ורומי האלילית כבר נעשית לרומי הנוצרית, אבל רק הצורה נשתנתה ולא יותר; וכשם שרומי העתיקה נלחמה עם ירושלים של מטה, כך נלחמת רומי החדשה עם ירושלים של מעלה... רומי העתיקה נלחמה עם היהודים ורומי החדשה נלחמה עם היהודים והיהדות גם יחד.
3
ד׳אכן בטוחים אנחנו, שרק בירושלים של מטה היתה היכולת בידי הנשר של רומי לתחוב את צפרניו החדות, אבל לעולם לא יעלה להנשר הזה לעוף עד ירושלים של מעלה, וברית הישנה שלנו תשאר לעולם גם לברית חדשה, כאילו קבלנו אותה היום מסיני.
4
ה׳אבל היתה תקופה בישראל, שבה היינו יכולים לנצח את רומי לגמרי ולהפילה למשואות, או, יותר נכון, שבה היינו יכולים להפוך גם את רומי גופא לירושלים, כפי החזון שחזו לנו נביאי האמת וצדק "נכון יהיה הר בית ד', בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב, ב) "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" (ישעיה נו, ז). ואז היתה באמת ארץ ישראל מתפשטת בכל הארצות, כי כל העולם כולו היה נוטה להכיר את אלקי ישראל, כדברי הכתוב "והיה שמך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך... ומלכים ממך יצאו" (בראשית יז, ה-ו).
5
ו׳התקופה הזאת היתה דוקא קרוב לחורבן בית שני, ובעת שנטה שמשו של ישראל לערוב בירושלים, זרחה דוקא אז ברומי ובכל הארצות הכפופות לה, שהותחלה תסיסה עצומה שם לעבור גלולים מן הארץ ולקבל את עול מלכות שמים, ואז נתרבו הרבה גרים, לא גרי אריות אך גרי אמת כדברי הנביא "כי ירחם ד' את יעקב... ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (ישעיה יד, א). והתלמוד מספר מכמה גרים שבאו להתגיר לפני שמאי והלל הזקן, שהראשון דחף אותם באמת הבנין שבידו והשני הכניס אותם תחת כנפי השכינה (שבת לא, א), ואז נתחברה המס' גרים, ובתפילת השמונה עשרה נקבעה ברכה מיוחדה בעד גרי הצדק, והגרים הללו היו עפ"י רוב דוקא מהשדרות היותר גבוהות, מהספירות העליונות. אז נתגירו גם מונבז המלך והילני המלכה, שהיו למופת בצדקתם ויראתם את ד' באמת ובלב תמים גם בישראל. וידוע הוא מאמר חכז"ל בב"ב (יא, א) "מעשה במונבז המלך, שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו, אבותיך גנזו וכו' ואתה מבזבזם, אמר להם: אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך, אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו, וכו' אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך". ועל הילני המלכה הם מספרים "מעשה בהילני המלכה, שהלך בנה למלחמה ואמרה, אם יבא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים... ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה ב"ד, שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות" (נזיר יט, ב). "הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח היכל ואף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה... והיו מזכירין אותן לשבח" (יומא לז, א). "ומעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם, ולא אמרו לה דבר וכו' - כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים" (סוכה ב, ב). וכל הספורים הללו הלא מדברים לעצמם, עד כמה הצטיינו גרי האמת האלה במסירותם להיהדות ולתורתנו הכתובה והמסורה יחד.
6
ז׳ואמנם אשרי עין ראתה כל אלה, איך שמלכים ומלכות מבני הנכר משתחוים לד' אלקי ישראל.
7
ח׳ולפי אגדת חכז"ל הלא גם "נירון קיסר אזל ואיגייר ונפק מיניה ר"מ" (גיטין נו, א) "ואונקלוס בר אונקלוס בר אחתיה דאדרינוס הוה" (שם נו, ב).
8
ט׳ומה נכונים המה דברי חכז"ל שם באגדתם ע"ד אונקלוס הנ"ל "בעיא לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא אמר ליה, מאן חשיב בההוא עלמא, א"ל ישראל, מהו לאידבוקי בהו, א"ל, מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו". כי באמת גם ממקורות רומיים שונים אנו יודעים, כאמור לעיל, שבתקופה ההיא היתה תנועה עצומה ודוקא אצל הספירות הגבוהות להכנס תחת כנפי השכינה של אלקי ישראל, כי אז באה עבודת האלילות עד משבר, מפני שלפי מצב השכלתם של בני הדור ההוא, כבר לא היו יכולים כל כך להשתחוות לאלה שעינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעון, ומשכילי הדור בקשו בכל לבבם ונפשם אמונה חדשה שתתאים להם, מה שהיו יכולים למצוא בנקל באמונת ישראל, אלא שכל נקודת הכובד היתה ברבוי המצוות מעשיות שביהדות וביחוד בקושי המצווה הראשונה שעל הגרים למלאות, מצות המילה. וזוהי מליצת חכז"ל, שגם טיטוס הצורר ישראל היותר גדול גם הוא הכיר אח"כ, שישראל הוא החשוב היותר בההוא עלמא, ורק מפני שמילייהו נפישין לא היה יכול לאידבוקי בהו.
9
י׳אבל גם אחרי כל הקושי הרב, שהיה להם בקבלת היהדות, הרי לא היתה להם ברירה אחרת, כי לשוב אל האלילות הרי לא היה להם באפשרות, כבר נשברו הלוחות הישנים שלהם, ובע"כ היו מוכרחים לקבל את הלוחות החדשים של היהדות, ולאט לאט היו מתרגלים גם בעול המצוות, אם כי "נפישי מילייהו".
10
י״אוהאם אפשר לנו לתאר אף בהדמיון היותר חזק, איך היה נראה המין האנושי, כשהיה באמת בכל קצוי תבל, בכל העמים והלשונות ד' אחד ושמו אחד, ובכל מקום שהיינו פונים היינו רואים רק יהודים המשתחוים לאלהי אברהם יצחק ויעקב ומחזיקים בתורת ד' תמימה משיבת נפש.
11
י״באמנם נהדר ונשגב היה המראה הזה, לולי שקם "אותו האיש"... שבלבל את כל העולם כולו והדבר הנשגב הזה לא יצא לפועל, והיום ההוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד עודנו עדיין רק בחזון ולא במציאות.
12
י״גו"אותו האיש" הרי לא בא לכתחלה לעקור את התורה משרשה, אדרבא הכריז ברבים "שהמבטל אף מצוה קלה קטן יקרא במלכות השמים", אבל תלמידיו ירדו לסוף דעתו והבינו מתוך דבריו, כי הוא איננו נותן ערך רב להמצוות המעשיות, והמה כבר פרסמו ברבים, כי מצוות בטלות לעתיד לבוא. וה"עתיד לבוא" הזה כבר נחשב בעיניהם להוה, והחלו לערער לאט לאט גם על יסודות התורה, והאחד המיוחד שבהם, שהיה מקודם קרוב ביותר להפרושים ונהפך מאוהב לאויב, הרהיב להוציא לעז על התורה לאמר "ממעשה התורה לא יצדק כל גבר, כי על ידי התורה דעת החטא, ולולא אמרה התורה לא תחמוד, לא היינו יודעים את החמוד, כי עד זמן התורה לא היה החמוד בעולם ובאין תורה אין חטא".
13
י״דודבריהם של הרשעים האלה מצאו אמנם אזן קשבת רק אצל מתי מספר מן היהודים, ביחוד מהשדרות של עמי הארץ, שהפרושים לא יכלו לסבלם. ו"המתי מספר" האלה, ששמעו לאותו האיש ותלמידיו, אמנם נחשבו אצלנו ל"מינים" שאין להם חלק לעולם הבא, וגם בעולם הזה לא נחשבו בתוך כלל ישראל, אבל אצל אומות העולם, שכמובן לא היו יכולים כלל להבחין "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע", ונחשבו גם הם ליהודים כשרים, ושכאמור נפשם התגעגעה עליהם זה כבר לקבל את דת משה וישראל, אך מטעם ש"נפישי מילייהו" התעכבו מזה, מצאו אז מקום להתגדר לקבל יהדות קלה מאוד, שאיננה דורשת מהאדם כמעט מאומה, ומכניסתו תחת כנפי השכינה חיש מהר בלי שום טרחה יתירה מצדו.
14
ט״ואז התחילו להאמין, כי רחמנא רק לבא בעי, ובאמונה לבד, באמונות המשיחיות של "אותו האיש", יחיה האדם חיי עדי עד.
15
ט״זוהשתלשלות הדבר אח"כ הלא ידועה היטב. הם שכחו לאט לאט את המקור אשר ממנו שאבו "ושדו קילא בבירא דשתו מיניה מיא", והם המשליכים שקוצים על כל היקר והקדוש לנו, והמה המה המעלילים עלינו עלילות ברשע חדשים לבקרים, והמה המה האשמים בהאנקויזיציא בספרד, במסע הצלב ובכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה, שבאו עלינו מאז ועד היום הזה, כי באמת שנאת ישראל בכל תקפה ומרירותה באה לעולם רק על ידם.
16
י״זוכשהתבונן שמואל על כרך גדול של רומי שבימיו, זו רומי החדשה, רומי הנוצרית עם הכרך גדול שבה, שהיה מעין מדינה בתוך מדינה מלוכה בתוך מלוכה "כרך גדול שברומי", שבו ישב האב והאפטרופוס לכל המאמינים החדשים, המתווך בין שערי השמים וכל בני תמותה, והוא המושל בכפה גם בעולם הזה, ממליך מלכים ולו המלוכה.
17
י״חכשהתבונן וראה בצער גדול, איך שהכרך גדול שברומי עולה הולך וגדול מיום ליום, בעוד שעיר האלקים באמת, ירושלים, הולכת מטה מטה, הוציא בצדק את משפטו:
18
י״טבשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שרטון, ועליו נבנה כרך גדול שברומי.
19
כ׳יש קונה עולמו בשעה אחת ויש שבשעה אחת נבנה עולם שלם. והשעה שנשא שלמה את בת פרעה, כלומר, השיטה להקטין את המעשה ולאמר, שהכל תלוי בלב, ואם אמרה התורה "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" (דברים יז, יז) הנה מי שבטוח הוא בלבו, אפשר לו להרבות כמה שיחפוץ לבבו השיטה הזו הביאה לידי כרך גדול שברומי.
20
כ״אאמנם "כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה" (שבת נו, ב), ושלמה בודאי שהיה צדיק גם במעשהו זה וכל כונתו לשם שמים, אבל השעה היתה לדאבוננו שעה רעה, כי בהשעה הזו מצאו אח"כ מקום להתגדר ויתד להתלות בו כל נלוזי דרך ומעקשי דרך הישרה לבטל את הדברים שבמעשה על סמך הדברים שבלב שלהם, ובאין עול מצוות אין גם עול תורה ופרחה נשמתה של היהדות מאליה.
21
כ״באמנם מהשעה שנשא שלמה את בת פרעה עד הכרך גדול שברומי יש עוד מרחק רב, מרחק לא רק בזמן ובמקום, אך גם בהתוכן והענין, ועיני אדם בודאי לא היו יכולים לראות, שמדבר פעוט כזה יצא העגל הגדול הזה, אבל מלאכי מעלה כגבריאל הרואים את הנולד, כבר ראו כי מתחיל להתרקם דבר נורא מאוד כנגד היהדות, הכרך גדול שברומי שנלחמה לה עם ירושלים שלמטה ושל מעלה יחד מדור דור.
22
כ״גואמנם בימינו אלה כבר יודעים הכל, שכרך גדול שברומי לא לנו הוא אך לצרינו, אבל מעטים המה היודעים את השתלשלות הכרך הזה. כי לו ידעו מזאת לא היו כל כך רבים בתוכנו בכל דור ודור, הרוצים לשנות עוד פעם את "השעה", שהיתה הסבה והגורמת לכל זאת. ומה שיפלא ביותר, שאלה הרוצים לשנות הלא עומדים, לכאורה בשתי רגליהם בתחומי ירושלים ולא בתחומי רומי...
23
כ״דוכל אלה בשביל ששוכחים את השם הראשון של המקום שבו נתנה תורה שהוא, כאמור בפרק הראשון "מדבר צין שנצטוו ישראל עליו".
24