דרכה של תורה ה׳Darkah shel Torah 5
א׳כהלכות הפסח
חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם. ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. (הגדה של פסח).
חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם. ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. (הגדה של פסח).
1
ב׳הנה ידועה היא המימרא דאמרי אינשי, כי לכן רגילים הם המדפיסים להדפיס בכל שנה הגדות חדשות, מפני שכל שנה ושנה מביאה לעולם חכמים חדשים, וכל חכם וחכם מבטל את הקודם לו כקליפת השום.
2
ג׳ואמנם במימרא זו יש הרבה יותר מהלצה גרידתא, ובאמת דור ודור וחכמיו, וביחד עם הדור הלוך תלך גם חכמת חכמיו. אכן הצד השוה בכל החכמים, או יותר נכון, המתחכמים הבאים בשאלות מעין השאלות של "חכם ההגדה", הוא שהתורה היא אצלם כחומר ביד היוצר לראות בה את כל מה שהמה רוצים, חזות לבם ונפשם, ויש שאונסים אותה עד שתאמר רוצה אני לחכמתם. וכאשר עפ"י רוב החכמים האלה מושפעים מחכמת הגויים, וביחוד מחכמת יון ורומי, כידוע, הנה הכניסו החכמים האלה רק כלאים בכרם בית ישראל. וכשם שהיונים והרומאים גופם כבשו ביד חזקה את ציון וירושלים, כך רצו לכבוש אלה מבני ישראל המושפעים מרוח יון ורומי את תורת ציון וירושלים.
3
ד׳אבל ראו זה פלא, שכל החכמים שקמו אצלנו בשאלות וטענות על העדות והחוקים והמשפטים, אם כי כל אחד חכם בעיניו משלמה המלך, וכל אחד יודע את כל השבע חכמות והשבעים לשונות - הנה ידיעה אחת חסרה להם, הידיעה של כהלכות הפסח.
4
ה׳בכהלכות הפסח יש תשובה מספקת לכל שאלותיהם מדור דור.
5
ו׳נתחיל נא מהחכמים או המתחכמים היותר ראשונים בישראל, אלה שהיו עוד בזמן שבהמ"ק היה קיים, שהראש שבהם היה פילון היהודי, או ידידיה האלכסנדרוני. הוא היה תלמיד מובהק לאפלטון היוני, עד שהיו אומרים בדורו, שהדבר בלתי ידוע, אם פילון היהודי מדבר בשפתו של אפלטון, או אפלטון מדבר בשפתו של פילון, ובהיות שגם התורה למד רק מתרגום היוני, תרגום השבעים, ע"כ היה הוא הראשון שזיווג זווגים, זיווג התורה עם החכמה יונית, או יותר נכון, זיווג של משה רבנו עם - להבדיל - אפלטון.
6
ז׳השיטה שלהם - של אפלטון ופילון - נקראת בלשונם שיטת האידיאה זו היא השיטה המבכרת בכל דבר את הרוח שבו על החומר, וע"כ עמלו ויגעו הרבה על השאלה, איך אפשר שהבורא ית' שהוא איננו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, יטפל את עצמו בבריאת עולם המוחשים עולם החומר הגס והעכור הזה, או בדברים אחרים, איך אפשר, שהרוח ישפיע על החומר, והלא המה תרתי דסתרי, שני הפכים? ולפתרון השאלה הזו מצאו את ההשתלשלות, זאת אומרת, שלא בפעם אחת ברא השי"ת את עולמו, אך מהסבה הראשונה נשתלשלה סבה שניה ומהשניה - שלישית וכן להלן וכן להלן, וכל מה שנתרחקו המסובבים מהסבה הראשונה, כן הלכו הלך והתעבו, עד שלבסוף בא החומר הגס. ופילון היהודי גייר את זאת ביהדות והוא אומר, כי ע"ז מרמזים לנו שלשת השמות של השי"ת שהוא: ד' אלקים ואדני. ד', שם הויה, הוא העצם הנצחי, אשר מציאותו הוא בטבעו והוא ברא את העולם ע"י כחות שכליים נאצלים ממנו. הכח הראשון הוא השכל הפועל. אשר על ידו ברא השי"ת את עולמו, והשם השני הוא המושל בעולם, ועל ידו ינהג השי"ת את ברואיו, ועל זה רמזה התורה בכנוי אדנות:
7
ח׳ועל השאלה, אחרי שהשי"ת הוא לפי השגתנו בלי שנוי, איך אפשר שע"י ישתלשל עולם המוחשים, כי הרי בזה גופא נעשה שנוי בכחו, ובכלל איך יתכן, שע"י נברא העולם הנופל בגדר ההפסד והכליון, אחרי שאיננו מיחסים לו לאות וקצב? וע"ז הוא משיב, כי כל הנברא היה מצוי בכח וקדם במחשבה לבריאותו, וגם כי נמצא חומר קדמון, שקדם לבריאה, והיה החומר הקדמון הזה נעדר הסדר והצורה, וע"י הלוגוס - הדיבור האלקי - קבל החומר צורה, באופן שהשי"ת לא טפל את עצמו רק להרוח לבד:
8
ט׳וכשאמרה התורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א), כונת התורה, לפי דעתו, על שמים רוחניים וארץ רוחנית, זאת אומרת, אור שכלי, שהוא הכנסת צורה בחומר נעדר הצורה. כי כל מה שרואים אנו עולם המוחשים אינם לפי דעתו, אלא דמות דיוקנם של הציורים השכליים, כי לפי דעת אפלטון, העיקר בכל נמצא הוא הציור השכלי (אידיאון) שלו, ומציאות הציור השכלי הוא על צד האמיתי, בעוד שמציאות המוחשים הוא רק פרי דמיון כוזב.
9
י׳מנקודת השקפה זו היו להם, לפילון היהודי וסייעתו, בלתי מובנים לא רק החוקים שבתורה, אך גם העדות והמשפטים היו בעיניהם כולם מוקשים, כי היתכן שהתורה האלקית תספר ספורים על דבר בני אדם בשר ודם ממש, ותטפל במשפטים שבין אדם לחבירו? שע"כ הוכרחו להוציא מידי פשוטם לא רק את החוקים, אך גם את העדות והמשפטים, ונעשה להם אברהם ושרה למשל על חומר וצורה, וענין שרה והגר שפחתה הוא רמז לחכמה עליונה ושאר החכמות הטבעיות והלמודיות; כי הפילוסופיא היא גברת כל החכמות ושאר החכמות הן טפילות לה ונחשבות אצלה לשפחות; הארבע אמהות רומזות להארבע יסודות של העולם השפל. וכשהכתוב מספר למשל "ויצא יעקב וכו' ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית כח, י-יא), הנה השמש היא השגה שכלית, השכל הנבדל. המקום - עצמות האלקות. ויעקב - השכל הנקנה, והתורה מורה לנו בזה, כי כאשר תבא השמש, חכמת אנוש תאבד ובינתו תסתתר, ויצא גם יעקב, כי יתיאש האדם מהשכל הנקנה, אז יפגע במקום, ויראה את האלקים. כהנה וכהנה דרשו בספורי התורה שבאו באמת ביחוד להראות את מקורי העדות:
10
י״אוגם משפטי ד' אמת הנה, כמובן, לא היו באפשרות להיות אמת להם כפי פשוטם. ואם אמרה התורה למשל "וקצותה את כפה", יצא להם מזה הדרש, כי באדם ינצו תמיד שני יצרים, יצר השכלי ויצר החמרי, הראשון שואף אל על אל עולם השכליים, והשני יורד מטה אל עולם השפל והתענוג החמרי; ורמז הכתוב במצות וקצותה את כפה, כי תמיד ירגיז אדם המעלה את היצר טוב על יצר הרע ויעלים עיניו מהבלי העוה"ז, כי אם בהשגה שכלית יהיה חפצו יומם ולילה.
11
י״בולכל החכמים מבית מדרשו של פילון היהודי זה, שתמהו בתמיהא עצומה, מה העדות והחוקים והמשפטים, אשר הננו מקיימים אותם בפועל ממש. הננו נותנים תשובה קצרה. תשובה של שתי מלים, כהלכות הפסח;
12
י״גמהלכות הפסח אתם תוכלו לראות, כי מעיקרא דדינא פרכא. הלא, כאמור, יסוד היסודות שלהם, היא שיטת האידיאה, שעל פיה הרוח והחומר המה שני עולמות מיוחדים, תרתי דסתרי, אבל כיון שהיסוד הזה גופא הוא יסוד שוא, ממילא נופלים כל המגדלים הפורחים באויר, שהקימו על יסוד זה, ובאמת החכמים דהאידנא הלא כבר מבטלים את השיטה הזו בתכלית הבטול, והמה מראים כי הרוח והחומר תאומים הם ובא זה ומשלים על זה, ואם כי לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, אבל הצד השוה שבהם, שאחד משפיע על חבירו; ואם ירעב אדם ללחם, הנה לא רק גופו נחלש, אך גם רוחו יחלש. הרי יש לך השפעת הרוח על החומר. ולהיפך, אנו רואים, שתענוג החכמה משפיע גם על הגוף להחלימו ולהבריאו, וזהו הלא הוא השפעת הרוח על החומר.
13
י״דודבר זה הלא אנו למדים ביתר בהירות מהלכות פסח.
14
ט״ובפסח אנו מוצאים חידוש, שאיננו בכל הקרבנות בזה, שבו פוסלת גם מחשבת שלא לאוכליו משום דכתיב איש לפי אכלו. כמבואר בפסחים (סא, א).
15
ט״זכן הוא הדבר, חכמים מבית מדרשו של פילון, גם שלא לאוכליו היא מחשבה הפוסלת, מפני שגם האכילה, שהיא דבר חמרי שבחמריי, מביאה לידי מחשבה.
16
י״זכהלכות הפסח. וגם בזה הלא אנו רואים, ששונה הפסח מכל הקרבנות בזה, שבכולם אם נשתייר כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם, ובפסח אינו כך, אלא דוקא אם נשתייר כזית בשר זורק את הדם, אבל אם נשתייר כזית חלב אינו זורק את הדם, כמבואר בפסחים (עח, ב) וראו תלמידי פילון היהודי, ראו זה פלא, שכזית בשר של אכילת אדם גדול ערכה מכזית בשר של אכילת גבוה!
17
י״חאבל להיהדות אין זה כל פלא, כי כל עיקרה נוסדה על ההשקפה הזו, שאחדות שוררת בין אכילת אדם ובין אכילת גבוה, ובחנם הם מבקשים להפריד בין הדבקים.
18
י״טוע"כ אנו מאמינים בני מאמינים בחדוש העולם ממש, בבריאת יש מאין, בלי שום חומר היולי, בבריאת החומר והצורה יחד, וכי ד' הוא האלהים, וגם כי ד' הוא אדני. ולא לחנם אנו נוהגים "שלא כשהוא נכתב הוא נקרא" נכתב "הויה" ונקרא "אדני" (עיין פסחים נ, א), ללמדך שאין כאן חוט המשולש כדעת "פילון", אך "ד' אחד ושמו אחד".
19
כ׳חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלהינו אתכם.
20
כ״אדור דור וחכמיו. ואחרי שעברו יותר מאלף שנה מימי פילון היהודי ובית מדרשו, הננו רואים, כי חכמת אפלטון שעליה בנה פילון את חומת היהדות כבר נשתקעה וירדה מן הבמה, ובנפול היסוד הרי ממילא נפל הבנין, ועל המקום הזה באה חכמת אריסטו, שירשה את הנפטרת, חכמת אפלטון שהלכה לעולמה. בימי הרמב"ם היה הדבר, נתרבו הנבוכים בישראל. והנבוכים היו אז כולם מתלמידי אריסטו ובשבילם הוכרח הרמב"ם לכתוב את ספרו מורה נבוכים, שהטיל רעש גדול כל כך בעולם היהדות, גם בדורו וגם בדורות הבאים אחריו. מורה נבוכים הוא פירוש היהדות בשיטת אריסטו.
21
כ״באמנם לא כאן המקום לבאר את שיטת אריסטו אף בקצרה, אך זאת נאמר, כי כמו שהתחבטו תלמידי אפלטון בשאלות החומר והרוח, כך התחבטו תלמידי אריסטו בשאלת המחשבה והמעשה, או במלים אחרות, בשאלת השכל והרגש.
22
כ״גמשיטת אפלטון יוצא שלטון הרוח - האידיאה - בעולם, ומשיטת אריסטו יוצא שלטון השכל בעולם, השכל הוא המושל היחידי שהכל משועבדים לו וגם הדתות בכלל.
23
כ״דכי ע"כ אנו מוצאים בתקופה ההיא הלכות קבועות ממין אלה: "לא יוכל לעבוד עלת העלות ותחלת ההתחלות (המצוי הראשון) אלא נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה, וזולתם עובדים לאל נכר" (רבינו בחיי הדיין בספרו חובת הלבבות פרק ב בשם הפילוסוף):
24
כ״האו את המשל והנמשל הזה: "המלך הוא בהיכלו ואנשיו כולם קצתם אנשי המדינה וקצתם חוץ למדינה, ואלו אשר במדינה מהם מי שאחוריו אל בית המלך, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך אלא שעד היום לא ראה פני חומת הבית כלל. מהם מי שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו מבקש למצוא השער, מהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, מהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית והוא עם המלך במקום אחד, שהוא בית המלך" והנמשל הוא: "אשר הם מחוץ למדינה הם כל איש מבני אדם, שאין לו אמונה ודת לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה, ואשר הם במדינה, אלא שאחוריהם אל בית המלך הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלה בידם דעות בלתי אמתיות, ואלו יותר רעים מן הראשונים, והרוצים לבוא בית המלך ולהכנס אצלו, אלא שלא ראו בית המלך כלל הם המון אנשי התורה, ר"ל עמי הארץ העוסקים במצוות, והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו הם התלמודיים, אשר מאמינים דעות אמתיות ולא הרגילו בעיון, ואשר הכניסו עצמן לעיין בעיקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית". (מורה נבוכים חלק ג, פ' נא).
25
כ״ואמנם מפרשי המו"נ כשהגיעו לפרק הזה עמדו משתוממים וכתבו "רבים אמרו, כי זה הפרק לא כתבו הרב, ואם כתבו צריך גניזה ויותר ראוי לו השרפה, כי איך אומר, כי היודעים בהדברים הטבעיים הם במדרגה גדולה מהעוסקים בדת, וכל שכן כי אמר עליהם, שהם עם המלך בחצר הפנימי, אם כי הפילוסופים העוסקים בטבעיות ואלהיות יש להם מדרגה יותר גדולה מהעוסקים בתורה" (פירוש שם טוב על המו"נ שם). ולא נתקררה דעתם של המפרשים, עד שהוציאו את הדברים האלה מידי פשוטם והצדק אתם. אבל עכ"פ הנבוכים שבזמנו תפסו את הדברים כפשוטם, והמה החכמים בעיניהם הביטו מגבוה לא רק על ההמון "עמי הארץ העוסקים במצוות" אך גם על התלמודיים, הת"ח באמת שעסקו בהויות דאביי ורבא ולא בהויות אריסטו ומפרשיו.
26
כ״זואם כי הנבוכים בימי הרמב"ם, תלמידי אריסטו, כבר לעגו בעצמם על הרבה מהדברים בטלים של פילון ובית מדרשו, אבל גם להם נשארה השאלה של החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם" לחכמים כמותם "שכבר הגיעו לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת" וכבר הגיעו "עם המלך בתוך הבית", בעוד שכל העדות והחוקים והמשפטים האלה אי אפשר להם רק להביא את האדם לידי מדרגה של בני אדם "הרוצים לבוא בית המלך, אלא שלא ראו בית המלך כלל"?
27
כ״חאכן גם ע"ז באה התשובה "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח". מהלכות הפסח יוכלו לראות כי מעיקרא דדינא פרכא, המושכל ראשון שלהם הוא שוא וא"כ הרי מובן מאליו, שכל התולדות שהוציאו מזה לא היו ולא נבראו מעולם, כי באמת אין להשכל השלטון על האמונה, אך להיפך, ואם חביב לפני השי"ת העיון והמחשבה אודותו, אודות "עילת העילות ותחלת ההתחלות", הנה עוד יותר חביבה לפניו שמירת חוקיו, משפטיו ועדותיו. ויפה המליץ הבעש"ט ז"ל את מאמר חז"ל "אותי עזבו ותורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (ירושלמי חגיגה א, ז), כי השי"ת אומר הלואי שיעזבו את החקירות ע"ד אותי, כי אינן לא מעלות ולא מורידות, אם רק ותורתי שמרו.
28
כ״טומהלכות הפסח אנו למדים זאת, אמנם משנה שלמה שנינו (זבחים ב, א) "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח", ובכן בפסח הרי הקפידה התורה גם על המחשבה ולא רק על המעשה, ובכ"ז אנו מוצאים עוד משנה (שם מו, ב) "לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם נחוח וכו' אמר ר' יוסי, אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר, שהוא תנאי ב"ד", וכונתו כדפירש הגמ' (שם ב, ב) "אתנו ב"ד דלא לימא לשמו, דלמא אתי למימר שלא לשמו" ובכן אם כי בעינן בפסח גם מחשבתו לשמו, לשם ששה דברים, לשם השם, לשם ריח, לשם נחוח וכו', בכ"ז גם סתמא כשר, ולא עוד אלא שטובה יותר הסתמא מהלשמן גופא, מפני כשיאמר לשמו אתי למימר שלא לשמו.
29
ל׳ומהלכות הפסח אתם יכולים ללמוד הרבה, אתם הנבוכים הפילוסופים מבית מדרשו של אריסטו, אל תדברו גבוה גבוה על עצמכם, ואל תביטו מגבוה כל כך על ההמון עמי הארץ העוסקים במצוות ועל הת"ח העוסקים בתורה, אם גם לא הגיע להם מופת על כל מה שיש עליו מופת, ואם אינם כ"כ בעלי עיון ומחשבה אבל סתמא לשמן קאי, והשי"ת אינו חפץ שיכריזו בקולי קולות: לשם השם לשם אשים לשם ריח לשם נחוח וכו'; ואדרבא "אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו". והנסיון הראה למדי את צדקת תקנת ב"ד זו, כי כל אלה הנבוכים, שצעקו בקולי קולות בימי הרמב"ם: לשם השם, הנה כשקמה האינקויזיציה במדינתם מדינת ספרד לא עמדו בנסיון, וכשם שצעקו מקודם לשמן, צעקו אח"כ שלא לשמן, אמנם מאונס, אבל עכ"פ לא עמדו בנסיון, ואלה התמימים הסתם-יהודים בני ההמון העוסקים במצוות, שסברו סתמא לשמן קאי. המה היו "החסידים והישרים והתמימים, שמסרו נפשם על קדושת השם" וקדשו את השם ברבים לעיני כל הגוים.
30
ל״אחכם מה הוא אומר וחדשים לבקרים נדפסות הגדות חדשות עם חכמים חדשים. עברו איזו מאות שנים וכבר הננו רואים, כי גם חכמת אריסטו איננה לוקחת עוד את הלבבות, גם היא הלכה לעולמה בבתי אוצר הספרים הישנים, במקום ששם ינוחו על משכבם כל הכתבים הכלים מדור דור, שהמה ענין רק לחוקרי קדמוניות, ואז בא לעולם חכם הגדה חדש שבחדש בדמות "ההשכלה הברלינית".
31
ל״בבמאה העברה היה הדבר, אמנם אז כבר איננו רואים לא שלטון הרוח - האידיאה - של אפלטון ולא שלטון השכל של אריסטו, שניהם כבר באו לידי משבר, ותחתיהם באה תנועת החירות בעולם, חרות מכל שלטון וביחוד חרות מכל האמונות הישנות ומשפטי קדומים. אז התעורר רעיון הקוסמופוליטי, שהוא בטול כל ההבדלים בין הלאומים והגזעים השונים, וכשהגיע הרעיון הזה ברחוב היהודים בברלין צהלו לקראתו "המשכילים", ונבראה אז ההשכלה הברלינית שהיתה מלאה לעג על "הלאומיות" שבנו על מה שהננו מדמים באמת כי "אתה בחרתנו מכל העמים", על מה שאנו יושבים בברלין ובשאר מקומות בחו"ל ועינינו תמיד בכל תפלתנו אל ציון וירושלים, ולא נתקררה דעתם, עד שעשו "מעשה רב", מחקו את ציון וירושלים מן תפלתינו, המירו את שפת התפלה על השפה הברליניית, והקצוניים שבהם החליפו גם את יום השבת על יום הראשון, ומענין לענין באו אל "התעודה" הידועה, זאת אומרת, שכל תעודתנו, תעודת היהדות, הוא להרחיב ולהפשיט בעולם את רעיון הקוסמופוליטי הזה, וכיון שראו לשמחת לבבם, כי מתחיל הוא להתפשט - כך נדמה להם אז - הרי שוב אפשר לעם ישראל לעבור ולהבטל מן העולם, אך להיות לגרמנים בני דת משה, לצרפתים בני דת משה וכו' וכו'.
32
ל״גושוב שמענו את השאלה הנושנה, שאלת החכם של ההגדה "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם, ובהדגשה יתירה על העדות, כי על החוקים ועל המשפטים, אם כי לא קיימו אותם כדבעי אך לא חרה אפם עליהם כל כך, כי הלא גם לדתות שביניהם, שאותם חקו בכל דבר ודבר יש חוקים ומשפטים, אבל העדות, שכל עיקרם לא באו אלא לזכרונות האומה הישראלית, ולהדגיש, כי רק בנו בחר הקב"ה מכל האומות "אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות", העדות האלו למה הם בזמן הזה, שיש לנו "תעודה" לבטל את עם ישראל מן העולם.
33
ל״דוגם לחכמים אלו באה התשובה של "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח" הכל אמנם ידוע לכם "משכילים" נכבדים, אבל הלכות הפסח כנראה, לא קראתם מעולם, כי אלמלא למדתם זאת, אזי ידעתם, כי המצוה הראשונה שלנו, מצות הפסח מלמדת אותנו: שה לבית אבות "וכל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג), אמנם כן היהדות אינה מרחיקה מעולם גם את בן נכר, לא רק שהיא מתפללת גם עליו, אך גם מפרנסת אותו כישראל "מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל" (גיטין סא, א). אך מה נוכל לעשות, אם הבן נכר אין לו אותו "חוש הטעם" שיש לנו, וכל בן נכר לא יאכל בו, מפני שלא ימצא בו את הריח נחוח, שאנו מרגישים בו ולא יוטעם לחכו.
34
ל״הואמנם מי כהיהדות יודעת, שהן "אב אחד לכולנו אל אחד בראנו", אבל מאידך גיסא נאמר על אלהיה של אומה זו "אף חובב עמים" (דברים לג, ג), זאת אומרת, שלעולם יהיו עמים נבדלים, ואומה הישראלית לא תחדל להתקיים גם באחרית הימים, אדרבא אז "נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב, ב). "שה לבית אבות" (שמות יב, ג) ואל תזלזלו בבית אב שלכם, בבית ישראל, לעשותו לחומה פרוצה.
35
ל״וואמנם בזמננו, הזמן האחרון, כבר הננו רואים, כי אלה בעלי הקוסמופוליטיזם כבר הלכו מאתנו כמעט לגמרי. התעודה הגדולה הביאה לנו רק מתבוללים קטנים, קטני הנפש, וכל אלה הגרמנים הפולנים והצרפתים - וכו' - בני דת משה הולכים ועוזבים גם את הדת לאט לאט, ונשארים גם בלי עם וגם בלי אל, אבל כל שיטה קצונית מולידה קצוניות אחרת המתנגדת לה מן הקצה אל הקצה; ובמקום הקוסמופוליטיים באו הלאומיים החדשים שרואים בכל היהדות רק את הצד הלאומיי ולא יותר, ואלהי ישראל, שהוא גדול מאוד מן העולם ועד העולם, נצטמצם, כביכול אצלם רק בד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, וגם המה שואלים בתמיהה רבתי: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלהינו אתכם" בהדגשה יתירה על החוקים כי אם מבינים המה במשהו את העדות הבאים לקיום הלאום, ואת המשפטים שבין אדם לחבירו, הנה אינם מבינים כלל את החוקים שבין אדם למקום.
36
ל״זוגם להם מכוונת התשובה של "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח".
37
ל״חכהלכות הפסח, ששם נאמר ג"כ הדברים האלה "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לד' וכו' והיה כאזרח הארץ" (שמות יב, מח), זאת אומרת, שאם הגר, שאמנם הורתו ולידתו היתה שלא בקדושה מקיים את מצוות ד' הוא כאזרח הארץ, כיהודי גמור, ושמע מינה מזה, שלא הלאומיות לבדה היא כל היהדות. ויפה דרשו חכז"ל על הכתוב "ובן נכר לא יאכל בו מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים" (מכילתא על הפסוק הנ"ל), אע"פ ששייך הוא ללאומיות ישראל.
38
ל״טואמנם כהלכות הפסח זוהי תשובה מספקת לכל החכמים של ההגדה מימות עולם עד היום הזה.
39
מ׳כהלכות הפסח אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן ובפירוש הדברים האלה איפלגו אמוראי בגמ' פסחים (קיט, ב) רב אמר שלא יעקרו מחבורה לחבורה, ור' יוחנן אמר, כגון תמרים קליות ואגוזים. זאת אומרת, מיני מתיקה. ואמנם אלו ואלו דברי אלקים חיים המה, שעל כל החכמים הנבוכים האלה לשים לב להם. ראשית כל המה מתבקשים, שלא יאכלו אחר הפסח מיני מתיקה כמו תמרים, קליות, אגוזים וכדומה, זאת אומרת, שלא יבואו במיני המתיקה שלהם למתק את היהדות. "השכלת יון - אומר ר' יהודה הלוי - אין לה פרי כי אם פרחים" (עיין כוזרי מאמר רביעי סי' יג ומאמר חמישי סי' יד), ותמיד באים עלינו חניכי השכלות יון עם הפרחים השאולים שלהם לכסות בהם את היהדות, אבל היהדות תאמר להם: "שקילו טובתכם ושדו אחיזרא", היהדות יש לה הריח נחוח שלה גם בלי פרחיכם, שהם נובלים חיש מהר, וגם בלי מיני המתיקה שלכם, שאחריתם מר כלענה, והעיקר עליהם לבלי להסיח דעתם, שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ודא עקא, כי עפ"י רוב כל החכמים, או המתחכמים, האלה, סופם שהמה עוקרים מחבורה לחבורה. החכמים מאלכסנדריא של מצרים הרי ידוע שלבסוף עקרו מחבורת היהדות והלכו אחרי חבורת "אותו האיש", וגם מהנבוכים שבימי הרמב"ם הרבה מהם נמשכו אחרי החבורה הנ"ל, אם כי לא ברצון, אך באונס אבל יש "שתחלתו באונס וסופו ברצון", ו"החבורה" של בעלי ה"תעודה", הלא ג"כ ידועה למדי.
40
מ״אוכל זה מפני ששכחו את ההלכה הפסוקה, כי "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
41