דרכה של תורה ז׳Darkah shel Torah 7
א׳ריב"ז וחזקיהו מלך יהודה
וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם, אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר וכו' אעפ"כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכין אותי לפני ממ"ה הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולמי עולמים. וכו' ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנום, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה וכו' ובשעת פטירתו אמר להם, פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא" (ברכות כח, ב).
וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם, אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר וכו' אעפ"כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכין אותי לפני ממ"ה הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולמי עולמים. וכו' ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנום, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה וכו' ובשעת פטירתו אמר להם, פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא" (ברכות כח, ב).
1
ב׳הנה ראינו במאה העברה מחלוקת גדולה שפרצה בין שני אריות שבחבורה, גדולי עולם ומצוקי ארץ, אשר בדורות רבים גם לפניהם וגם לאחריהם לא היו כמותם בישראל, הלא הם הגר"א מווילנא והרב רש"ז בעל התניא זצ"ל.
2
ג׳והמחלוקת היתה נוראה ועצומה, ולאט לאט הבערה לחלק יצאת, לחלק את בני ישראל, גם את אלה שבשתי רגליהם המה עומדים בבית המדרש הישן שלנו, לשתי מחנות, כידוע היטב לכל.
3
ד׳כי אמנם המחלוקת הזו היתה בלי שום ספק מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים, והיא מתקיימת עד היום הזה.
4
ה׳ובמה נחלקו קדושי עליון אלה?
5
ו׳ההשגה הרגילה בזה, כי עיקר המחלוקת היתה למי לתת משפט הבכורה, אם להתורה או להעבודה, אבל באמת זו היא רק השקפה שטחית לגמרי; ויותר נכון לאמר, שמחלוקתם היתה בעיקר בזה, אם לבכר את הידיעה של היהדות על ההרגשה של זו, או להיפך.
6
ז׳הגר"א ז"ל הניח את כל נקודת הכובד של היהדות על הידיעה שבה, על התלמוד, שמביא לידי מעשה, בעוד שהגרש"ז ז"ל הקפיד ביותר על ההרגשה, המעשה בההרגשה המביאה לידי תלמוד.
7
ח׳האחרון מבאר למשל את המאמר של "לעולם ירגיז אדם את היצה"ט על היצר הרע (ברכות ה, א) כי העיקר הוא בההרגזה, כי היצ"ט גופא כיון שהאדם מתרגל בו והרגל נעשה טבע, הוא גופא נהפך למין יצה"ר, וע"כ נחוץ תמיד להרגיזו ולהקניטו, שלא יהיה לו להיצ"ט מנוחה.
8
ט׳והמאמר "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" הוא מבאר עפ"י דרכו "הוה ליה למימר מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה? אלא הענין, כי הדחילו ורחימו שבהתגלות לבו, המתלבשים במעשה המצוה להחיותם לפרחא לעילא, גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצוות להיות להם בחינת מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה, והן נקראות בשם מחשבה טובה" (תניא פרק טז).
9
י׳וע"כ הקפיד הרבה מאוד על הדחילו ורחימו, ואחרי שמאריך מאוד בהכנות הרבות, שצריך גם האדם הבינוני לעשות לפני כל מצוה ומצוה, ולפני כל תפלה, הוא אומר "ובהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע, שעיקר ההכנה לשמה לעכב היא בתחלת הלמוד בבינונים, וכמו בגט וס"ת שצריכים לשמה לעכב; וכשלומד שעות הרבה רצופות, יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה עכ"פ כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות העליונים, להחיות התחתונים והמשכת החיות, שבשעה שלפניה חוזרת למקומה" (שם, פרק מא).
10
י״אוע"ז טוען הגר"ח מולוזין ז"ל תלמידו המובהק של הגר"א ז"ל:
11
י״בלזאת הזהר בנפשך מאוד, שאל ישיאך יצרך לאמר, שכל עיקר תורה ומצוה המה דוקא כשהם בכוונה עצומה ובדביקות אמתית, וכל זמן שאין לב האדם מלא לעשות בכוונה קדושה אינה נחשבת למצוה ועבודה כלל, וככ תהא מחשבתך טרודה בהכנת המצוה, עד שיעבור זמן המצוה או התפלה; והגע עצמך, כגון אם יטריד אדם עצמו לילה ראשונה של פסח בכוונת אכילת מצה, ותמשך ההכנה עד לאחר שעלה עמוד השחר; וכי מאי נפקותא בין זה, למי שהיה תוקע שופר בכוונה עצומה בליל ראשון של פסח, ואוכל כזית מצה בר"ה, ומתענה בעיו"כ, וביוהכ"פ נוטל הלולב" וכו' וכו'. וגם כי באמת כמעט בלתי אפשר, לבוא תיכף בתחילת קביעת למודו למדרגת לשמה כראוי, כי העוסק בתורה שלא לשמה הוא למדרגה, שמתוך כך יוכל לבוא למדרגת לשמה, ולכן גם הוא חביב לפניו ית' (נפש החיים פרק ד').
12
י״גכהנה וכהנה הוא מאריך בספרו "נפש החיים".
13
י״דומספרים עליו הלצה יפה: פעם אחת כשבקר את הישיבה בולוז'ין אחרי חצות הלילה - כי בהישיבה הזו לא פסקה תורה כל ימות קיומה אף שעה אחת, לא ביום ולא בלילה, כידוע - וראה שני אברכים משוחחים ביניהם בהתלהבות עצומה, וכששאל להם, במה הם עוסקים? והשיבו לו, כי מתוכחים הם ביניהם, באיזה אופנים לכבוש את היצה"ר, ולחלק לו שתין פולסא דנורא כראוי לו. אמר להם, התדעו מה חושב כעת היצה"ר? הוא אומר בלבו, יתנו הם לי פולסא דנורא כמה שיחפצו, אבל בתוך כך המה בטלים מתורה וב"ה כבר השגתי את מטרתי...
14
ט״ווכל הדברים האלה כבר דיים להראות באופן בולט את נקודת הפירוד שביניהם.
15
ט״זועם מי הוא הצדק?
16
י״זמובן, שאי אפשר להכריע בזה, ועל כגון דא נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים", כי באמת מחלוקת נושנה היא עוד מהדורות הראשונים בישראל, אלא שבכל דור ודור היא מתגלת באנפין שונים.
17
י״חולכשתרצו, הרי נחלקו בזה גם הרמב"ם והרמב"ן. להראשון היתה הידיעה - ידיעת התורה והפילוסופיה העיקר, ולהשני הבכורה לההרגשה. והדברים עתיקים.
18
י״טאבל באמת כבר קדמום במחלוקת זו רב ושמואל בסנהדרין (צח, ב) "דרב אמר לא איברי עלמא אלא לדוד, ושמואל אמר למשה". שמי לא יראה, שלרב השירה, שירת הלב, שמקורה בהרגשה היא העיקר, ולשמואל ידיעת התורה היא העיקר.
19
כ׳אבל כשאנו מתבוננים בדבר הננו רואים, כי מחלוקת זו נודעה בין החיים עוד בדורות שלפני רב ושמואל.
20
כ״אבזה נחלקו גם ר' יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא, כי אנו מוצאים בגיטין (דף נו, ב), כשהביאו את ר' יוחנן בן זכאי לפני אספסינוס והוא מצא חן בעיניו כ"כ, עד שאמר לו "בעי מנאי מידי דאתן לך, אמר ליה, תן לי יבנה וחכמיה, קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא, משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא". כי ביהמ"ק הביא בלב כל אחד את ההרגשה של היהדות, בעוד שיבנה הביאה לכל העם את ידיעת היהדות; ולר' יוחנן בן זכאי היתה הידיעה במעלה יותר עליונה ולר' עקיבא היתה ההרגשה יותר יקרה, וכל אחד מהם היה בזה נאה דורש וגם נאה מקיים כידוע.
21
כ״באבל כל מי שידמה, כי הם היו הראשונים שחדשו את המחלוקת הזו, אינם אלא טועים, כי בדורות הרבה לפניהם נחלקו בזה לפי מאמרי חכז"ל גדולי הדור אלה: ישעיהו הנביא וחזקיהו מלך יהודה.
22
כ״גראה, למשל, במדרש שיר השירים על הכתוב בדברי הימים (ב, לב, כה) "ולא כגמול השיב כי גבה לבו", שדרשו "אפשר חזקיהו צדיק גמור, ואת אמרת כי גבה לבו? אלא כי גבה לבו מלאמר שירה, אתא ישעיהו לגבי חזקיהו וסייעתו, אמר לו זמרו ד', אמר ליה חזקיהו למה? א"ל כי גאות עשה א"ל מודעת זאת בכל הארץ אמר חזקיהו, תורה שאני לומד מכפרת על השירה" (שיר השירים רבה פרשה ד, ח אות ג).
23
כ״דובסנהדרין (דף צד, א) דרשו על הכתוב "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" (ישעיה ט, ו) "א"ר תנחום דרש בר קפרא בצפורי, מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום, ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשאתו משיח, חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח, לכך נסתתם".
24
כ״האבל לעומת זה אנו מוצאים מספרים על חזקיהו, שבימיו "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו מי שלא היה בקי בטומאה וטהרה, 'וחבל עול מפני שמן', וחבל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בביהמ"ד" (שם ע"ב).
25
כ״וומי לא יראה, שהראשונים האלה, שהיו בודאי כמלאכים נחלקו רק בזה; חזקיהו טען "תורה שאני לומד כבר מכפרת על השירה", ולגבי ידיעת התורה נראו לו כל השירות והתשבחות כקטנות, כי מאי קמ"ל כל השירות והתשבחות הללו הרי "מודעת זאת בכל הארץ" ויותר חביב היה לו הדבר להרחיב במקום זה את ידיעת התורה מדן ועד באר שבע, שהכל יהיו בקיאים בטומאה וטהרה בנגעים ואהלות, שיש בהם כ"כ חכמה ודעת "חכמה זהו סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות", אבל ישעיהו חשב אחרת, והוא טען: "זמרו ד' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ", כי למרות מה שמודעת זאת בכל הארץ, אל תאמרו "מאי קא משמע לן, פשיטא", או "למאי נפקא מינה", כי הזמרה והשירה אלו הן דברים שברגש ולא בשכל, דברים שבלב ולא במוח, ובזה איננה מספיקה הידיעה לבד, אך צריכה להיות ההרגשה, ואם בלמוד יש שיעור של מאה פעמים ואחת, הנה בשירה אין שיעור לדבר, ודוד המלך אמר שירה כל ימי חייו ולא שאל "למאי נפקא מינה", כי השירה היא מטרה בפני עצמה, והנפקא מינה מונחת בה גופה.
26
כ״זוכשחלה רבן יוחנן בן זכאי והרגיש כי בא עתו ללכת בדרך כל הארץ, ובהרגעים האחרונים בחיי כל אדם הלא עוברים לפניו כבני מרון זכרונות שונים מהמקרים היותר חשובים שבחייו, בא לפניו הזכרון מהיום ההוא, שהיה נחשב כבר בעיני הבריות בין המתים, שהמה באו לחלק לו את הכבוד האחרון וללוותו לקבר, אבל הוא היה אז באמת רק מת מדומה. - הלא זהו אותו היום שמספרים חכז"ל ע"ז בגיטין (נו, ב) "אבא סיקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דר' יוחנן בן זכאי הוה. שלח ליה תא בצנעה לגבאי, אתא א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא, א"ל, מאי אעביד, דאי אמינא להו מידי קטלו לי, א"ל, חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר דהוי הצלה פורתא, א"ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילי בך ולימרו נח נפשך, עבד הכי, ונכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא בעו למידקריה, אמר להו, יאמרו רבן דקרו, בעו למדחפיה אמר להו, יאמרו רבן דחפו, כי מטא להתם, אמר, שלמא עלך מלכא, שלמא עלך מלכא, א"ל, מחייבת תרי קטלא, חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא, ותו אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי" וכו'. והמעשה הזה עמד לפניו עתה כמו חי לפני מותו, אז היה מת מדומה, והיום הוא כבר עומד להיות מת אמת, אז שמע איך שאמרו הבריות עליו נח נפשיה, והיום... אז בעו למדקריה ובעו למדחפיה, והיום... אז כששמע הדברים יוצאים מפי מלך בשר ודם "מחייבת תרי קטלא", נפל עליו אימה ופחד וסמרו שערות ראשו, והיום מה יהיה כשיוליכו אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
27
כ״חאבל העיקר הוא "ולא עוד, אלא שיש שני דרכים לפני, אחת של גן עדן ואחת של גיהנום ואיני יודע באיזו מוליכים אותי", כי אמנם אז, באותו היום ההוא, היה לו ברי, שהדרך שהלך בה בבקשו "תן לי יבנה וחכמיה", הוא הדרך המוליך לגן עדן, למרות מה שר' עקיבא קרא עליו את הכתוב "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", כדאמרינן שם "הוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי" ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל מי יוכל להכריע בדבר כזה. ובהרגעים האחרונים בחייו נתעוררו אצלו רגשי נוחם ומוסר כליות, אולי באמת לא טוב עשה שויתר על קיום ביהמ"ק, לו גם ספק קיום, מפני יבנה וחכמיה, והדרך הנ"ל שהלך אז היה דרך המוליך לגיהנם ולא לגן עדן, ומה מררו אותו רגשי הספק האלה ברגעים האחרונים בחייו, כשהדבר כבר הוא בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון".
28
כ״טובכה ר' יוחנן בן זכאי, בכה נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק לפני כל תלמידיו שהיו באותו מעמד, אמנם התלמידים האלה מעידים כעדים כשרים ונאמנים על התוצאות הטובות שהביאה יבנה וחכמיה, אבל מאידך גיסא, עמד בדמיונו לפני עיני רוחו ביהמ"ק בכל יפיו והדרו ו"הכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם" ואת כל אלה הביא אספסינוס המלך, שמצא כ"כ חן בעיניו, למאכולת אש.
29
ל׳אבל אז נזכר בחזקיהו מלך יהודה, שהלך ג"כ בשיטתו, בחזקיהו מלך יהודה שהשיב לישעיהו הנביא בגאון: "תורה שאני לומד מכפרת על השירה". והיה כי יאמרו לו בההוא עלמא מדוע לא בקשת גדולות שישאר הביהמ"ק עם שירת הלוים ועבודת הכהנים, ישיב ג"כ, תורה שאני לומד ברבים ביבנה, ג"כ לאו מלתא זוטרתי היא.
30
ל״אוהכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא להצילו מגיהנם ולהביאו לגן עדן.
31
ל״באבל עכ"פ, כל זמן שפרוד הדעות שורר בין חזקיהו ובין ישעיהו, כל זמן שלא נתמזגה התורה של חזקיהו עם השירה של ישעיהו, הנה עדיין ה"מ"ם" שב'למרבה המשרה' סתומה ולא פתוחה, עדיין מדת הדין מקטרגת לפני הקב"ה ומשיח בן דוד מתעכב בשביל זה מלבוא.
32
ל״גולא לחנם אנו קוראים בשני הימים של חג השבועות גם מתן תורה ביום הראשון וגם מתולדות דוד בן ישי ביום השני - מגילת רות - להראות, כי באמת אין ביניהם שום הבדל, ואל תאמר, לא איברי עלמא אלא לדוד, או, לא איברי עלמא אלא למשה, אך אמור טובים השנים מן האחד. כי באמת היהדות נקנית גם בידיעה וגם בהרגשה, ובהיהדות יש גם תורה וגם שירה; ולא עוד, אלא שבהתורה שלנו יש גם שירה - וכבר אמרו חכז"ל "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (מגילה לב, א).
33
ל״דובהשירה שלנו יש גם תורה, כתפלת דוד "יהיו לרצון אמרי פי, שיעשו לדורות ויחקקו לדורות, ולא יהיו קורין בהם כקורין בספרי מירוס, אלא יהיו קורין בהן ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות" (מדרש שוחר טוב תהילים א, א).
34
ל״הכי ע"כ ר' יוחנן כששמע את מחלוקת רב ושמואל הנ"ל הכריע בדבר ואמר "לא איברי עלמא אלא למשיח" (שם בסנהדרין) המשיח שיאחד בקרבנו גם את משה וגם את דוד, שיאחד אצלנו גם את התורה וגם את השירה ואז יהיה המ"ם שב'למרבה המשרה' פתוחה ולא סתומה.
35